זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · סימן כה
בדיני מעשר שני
בעזה"י פה עיה"ק ירושלים תובב"א להרב הגדול מוהר"ר שמואל העלער נ"י בצפת עיה"ק תובב"א, בדבר מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ונוהגים לחלל אותו על פרוטה,
א והנה ראיתי שעל דבר אמת התיצב מעכ"ת. והדין דין אמת כאשר כתב בראשונה שפחות מש"פ לא נתפס פדיונו. ומן הנכון לאבד את המעשר במקום שלא יהי' למכשול ולפוקה. או על מטבע גדולה אשר כבר חולל עליו לפחות מש"פ כאשר כתב מעכ"ת. כי עלי (פארעס) אפי' על כו"כ לא נתפס הפדיון כלל. כיון שכל א' וא' אין בו כסף כשיעור פרוטה. דינם כאסימון וכן מבואר ברמב"ם (בפ"ד מה' מע"ש ה"ט) עיי"ש בכ"מ, ומבואר בירושלמי בפ"ז שם. גם מה שכתב כת"ר להמציא לדעת הראב"ד וסייעתו. דמע"ש שאין בו ש"פ. או למ"ד שאין בחומשו שוה פרוטה (בב"מ דף נ"ג ע"ב) הוא מדרבנן. והסביר טעמם ונימוקם עפ"י דברי תוס' מכות (דף י"ט) בד"ה אומר. נכון הוא וראויים למי שאמרם ונהנתי בזה:
איברא מה שכתב דרמב"ם ס"ל בין למ"ד שאין בו ש"פ ובין למ"ד שאין בחומשו ש"פ. הוא שאינו מוסיף חומש. מגזירה שוה זו לא ידענו. הגם שהרמב"ם פי' כן למ"ד שאין בחומשו. ופוסק כן (בפ"ה מה' מע"ש ה"ד). אבל למ"ד שאין בו. אין מן ההכרח לומר כן. ואדרבא מסתברא לפרש כפשוטו. או כפירש"י ותוס' שם שלא נתפס פדיונו. או כפי' הראב"ד שמעשר עצמו שאין בו ש"פ לא חייל מדאורייתא. וכן הוא להדיא בתוס' ב"מ (דף נ"ג ע"ב) ד"ה אין בו:
ועיי"ש שהקשו דטפי הו"ל למידרש דאינו מוסיף חומש. וצריך ביאור קצת דמנא להו להקשות דילמא לקושטא כן. וכאשר פסק הרמב"ם לדינא. וצ"ל דקשה להו דא"כ אמאי אמר הוא וחומשו כקושיית ריטב"א ותירוצו שם שהוא מדרבנן. כיון דלא איכפת ליה ואינו מפסיד כלום אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ודברי ריטב"א אחד הם. ובראשונה קיצר דבריו. ומרמז על מה שכתב אח"ז. וכתב שם ומדרבנן הוא דקאמר. כוונתו ג"כ בתיבת דקאמר. הוא כיון שאינו מפסיד מחדש רק אמירתו לבד. שהרי מחללו על מעות הראשונות שכבר חילל עליהם. לכן אומר הוא וחומשו. וזה פשוט:
ב ומה שתמה על שלא הביא הרמב"ם כלל דין מע"ש שאין בו ש"פ ומשו"ה עלה ע"ד מעכ"ת. דאולי ס"ל להרמב"ם שיכול לחלל על פרוטה שלימה. והאריך קצת בזה. לא נראה לפע"ד. שהרי מבואר ברמב"ם (פ"ה ה"ו) וז"ל הפודה מע"ש ביותר על דמיה לא נתפסה התוספת למעשר עכ"ל. ועיי"ש בכ"מ וכ"ה להדיא בירושלמי ואף דכמה פוסקים בש"מ שם דסברי. דכשם דאיתא במע"ש שוה מאה שחילל על פרוטה מחולל כן נמי להיפוך. זהו היכא שחייל מיהת על ש"פ. כיון דחייל מדינא על ש"פ שהוא כסף של תורה חייל נמי על כולו דאין אונאה להקדש. אבל על פחות מש"פ דלא חייל כלל פדיונו. לא נתפשטה גם על כל כסף שבעולם. דוגמא לזה האומר רגלה של זו עולה כולה עולה. והאומר קרנה של זו עולה לא חייל כלל:
ובעיקר הדבר בדין מע"ש שאין בו ש"פ. נראה, דנלמד ממה שכ' הרמב"ם (פ"ח שם ה' י"ד) וז"ל המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה יצא לחולין, בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי אין יוצא לחולין עד שישאר ממנו פחות מש"פ אחר שמוסיפין את החומש. כגון שנשאר ממנו פחות מד' חומשי פרוטה עכ"ל. והיא משנה מפורשת בפ"ד דמעשר שני. ואם בסוף הקדש של מע"ש דינו כך. מכש"כ בתחילתו שסוף דינו של הקדש חמור לעולם יותר מתחילתו [עיין עירובין (דף ל"ו ע"א) ככר זה היום חול ולמחר קדש]. הגם דבסוף הקדש בעינן שיהיה פחות מד' חומשי פרוטה. והכא בתחלת הקדש אפי' בפחות מש"פ כל דהו, נמי. זהו דתחילתו שאני שאין בו דין חומש כלל כ"ז שאין בחומשו ש"פ לדעת רמב"ם. וגם בלתי איפשר ליתן יותר משוויו כאשר פסק בפ"ה. וכמש"ל:
עיין ערכין (דף כ"ז) באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה פלוגתא דר' יוסי ורבנן. ובתוס' ד"ה ר"י יעויין שם. הרי להדיא דפליגי דפלוגתא דאמוראי בסוגיא דפ' הזהב. (וצ"ע מדוע לא אמרו לימא כתנאי]. סוף דבר הכל נשמע כיון דפסקינן כרבנן. ממילא פסקינן כר"ל דאין בחומשו גם מפרק הזהב (דף נ"ה ע"א) דהקשה הגמ' ניתני מעשר בפרוטה ובתוס' שם ד"ה כמאן דאמר אין וכו' דלמ"ד אין בו קשיא. ונתיישב קו' מדוע לא פסקו הפוסקים כר' יוחנן, כיון דסתמא דגמ' מתרץ כמ"ד אין בחומשו וכרבנן דערכין:
ועיין בלח"מ (פ"ה מה' ערכין ה"א בסוף הדבור) שהקשה על הרמב"ם דפסק דצריך לפדות בכדי שיהיה בחומשו ש"פ. ושם גבי מעשר לא משמע כן. ולדברינו הנ"ל ניחא. דגבי הקדש שאני בפרט זה כיון שנתפס הפדיון ביותר משוויו. לכן כפינן ליה שיפדה בה' פרוטות אפי' כשאינו ש"פ. אבל במעשר שאינו נתפס על יותר משוויו כמש"ל תו לא יועיל הכפיי' בזה. ומשו"ה אמרינן דאינו מוסיף חומש כשאין בחומשו ש"פ, ובתרווייהו בעינן שיהיה בחומשו ש"פ והא כדאיתא והא כדאיתא
ג עיין גיטין (דף י"ב ע"א) בתוס' ד"ה פחות. ותוכן הדברים דרש"י ותוס' פליגי אם הקדש חל על פחות מש"פ. והקשו על רש"י דא"כ ליתני שש פרוטות. ולכאורה קשיא מדוע לא הקשו ממתני' דערכין הנ"ל שהקדיש שדהו מפני רעתה דהיתה ההוצאה יתר על השבח וכפירש"י שם]. דלא שוויי' כלל. ואפשר לומר דשאני התם שהיתה השדה שלו מתחלה וכפינן ליה לפדותו בה' פרוטות הוי כאילו הקדיש מתחלה ש"פ וכעין דמצינו ברמב"ם (פ"ז מה' ערכין ה' י"ד ט"ו) גבי המקדיש שדהו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח דפודין אותו בדינר ואינו גובה מן ההקדש משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. אבל פודין בדינר אע"ג דשוה הרבה. משום דדמי כאילו אינו שוה אלא דינר כיון דס"ס יגבו מן הלוקח כמש"כ הרמב"ם שם מילתא בטעמא. וה"נ אמרינן להיפוך, אע"ג דבעצמותו אינו שוה כלום. כיון דכפינן לבעלים לפדותו, ה"ז דומה כאילו היה ש"פ בשעה שהקדיש. אבל גבי עבד שהקדישו הבעלים את ידיו דבשעת הקדש עודנו לא היה מלאכתו ברשות בעלים. פשיטא דלא כפינן ליה. שהרי לא ניתן דין כפייה רק על הבעלים. וכיון שלא היתה שלו מעולם אין בו דין כפייה כלל
ואין להקשות מן מעשר שני עצמו דיש בו קדושת מעשר גם בפחות מש"פ לדעת רש"י ותוס' מדאורייתא. ויקשה לדעת רש"י דהקדש אין חל על פחות מש"פ, דשאני מעשר דקדושה הבאה מאיליה, כדאיתא בכמה דוכתי קדושה הבאה מאיליה שאני:
גם אין להקשות לדעת תוס' דסברי דיכול להקדיש פחות מש"פ מן חילול מע"ש דאינו נתפס על פחות מש"פ. דשאני חילול מהקדש עצמו. כיון דקלישתא קדושתיה שנמשך עליה מקדושה ראשונה. מן קדושה ראשונה עצמו. כמ"ש הר"ן בר"פ בני העיר. דמשו"ה מהני ז' טובי העיר במעמד אה"ע על הדמים ולא על הקדושה עצמו. עיי"ש סוף ד"ה ומאן דשרי והביא ראיה מלקוח בכסף מע"ש דיקבר. וכן הוא בדברי רש"י בקצרה בב"מ (דף נ"ג ע"ב) ד"ה יקבר וז"ל דקסבר לא אלים למיתפס פדיונו עכ"ל. הרי דגבי לקוח שהיא קדושה שניה קלישתא קדושתיה. ומשו"ה נמי לא חל על פחות מש"פ:
ונמצא איפשר לומר דס"ל להרמב"ם כפירש"י גיטין הנ"ל גבי עבד וכבר מבואר עיקר הדין ברמב"ם (פ"ו מה' ערכין ה' י"ט) וכיון שעיקר הקדש אינו חל על פחות מש"פ, כש"כ הפדיון דקלישתא קדושתיה. ומשו"ה לא הביא בפסקים דינו של מע"ש שאין בו ש"פ ולפי"ז יש לומר דלמ"ד שאין בחומשו לא צריך לרבויא דקרא כלל על מע"ש שאין בו ש"פ. כיון דאפילו קדושה ראשונה לא חיילא על פחות מש"פ מכש"כ הקדושה שניה, (ואין לומר דמכל מקום צריך קרא דאינו יכול לחללו על פרוטה. שהרי לדעת הרמב"ם לא נתפס היותר משוויו]. וכיון דחזינן דסתמא דגמרא אזדא כן בגיטין הנ"ל אפי' בקדושה ראשונה. ש"מ דס"ל דרבויא דקרא דכתיב ממעשרו קאי על אין בחומשו ש"פ. שהרי גבי שאר דברים אפילו אין בחומשו ש"פ מ"מ צריך להוסיף חומש. שהרי תנן במס' ב"ק (דף ק"ג ע"ב) גבי גזל עד שיתמעט הקרן על פחות מש"פ. וכן גבי נהנה מן ההקדש שוה פרוטה דמחייב חומש. שמע מינה דאפילו אין בחומשו לא איכפת לן:
איברא קשיא לי לדעת הרמב"ם דא"כ הדרא קושית הש"ס בב"מ לדוכתא. דליתני שש פרוטות מעשר שאין בו ש"פ. ומאי משני דס"ל כמ"ד שאין בחומשו. דהתם שאני שא"צ להוסיף חומש אבל היכא שאינו שוה פרוטה שלא נתפס פדיונו כלל לא נשמע מחומשו וצ"ל דה"פ כמש"ל. דס"ל למ"ד שאין בחומשו דעל פחות מש"פ לא צריך קרא. דמילתא דפשיטא הוא. דגם על קדושה ראשונה לא חייל. כמש"ל לדעת רש"י. ותו לא קשה קושית תוס' הנ"ל דכל דפשוט הוא מצד הסברא לא קתני. שהרי בירושלמי שם הקשה דליתני שש פרוטות שהקרקע נקנית בפרוטה. וצ"ל דגמרא דידן סברה דמילתא דפשיטא הוא דלא עדיף מקידושין. וכמו דאיתא התם גבי אבידה. וה"נ כיון דקתני גבי מעילה ה"ה נמי בתחילתו. איברא כ"ז ניחא לדעת רמב"ם דס"ל שאם מוסיף בחילוף על שוויו לא נתפס כלל, נמצא שאין שום חידוש דין במע"ש שא"ב ש"פ, אבל שאר פוסקים הביאו דס"ל כדעת רמב"ן ורשב"א בש"מ דנתפס על יתר משוויו שפיר איצטריך לאשמעינן דאם המעשר פחות מש"פ שאינו נתפס על הפרוטה. ולפי"ז לשיטתם נסתלקה קושית התוס' בב"מ (דף נ"ג סוף ע"ב) בד"ה אין שהקשו דטפי הוה ליה למידרש דא"צ להוסיף חומש, ולמאי שכתבתי לא קשה על הגמ', דא"כ ניתני שש פרוטות ומע"ש בפרוטה, וא"ל דס"ל כמ"ד אין בחומשו, דמ"מ באין בו יש דין מחודש. משא"כ גבי חומשו. אבל מ"מ יסוב הקו' על המשנה גופא, וליתני נמי ששה ועיין,:
ד ועתה לפ"ד הנ"ל יש לחדש בסוגיא זו. דפליגי הפוסקים בתרתי, א' אם במע"ש שאין בו ש"פ חל עליו קדושת מע"ש מה"ת. וגם אם מתפיס ביתר משוויו אם חייל קדושת מעשר על החילול ונראה לאחר העיון הזך דחדא בחברתה מישך שייכי שהרי לדעתם דנתפס על יתר משוויו. צ"ל בטעמא דחזק' דמחלל על מעות ראשונות. אע"ג שכבר החליט כולו בקדושת מעשר בחילול הראשון. וכבר נתפס כולו דאין אונאה להקדש מפני דאמדינן דעתו דמסתמא נתנו מתחלה על תנאי שבאם יקרה לפניו אח"כ מעשר שאין בו ש"פ או שאין בחומשו ש"פ שיהיה המותר לחולין כדי שלא יצטרך לטרוח להעלותו. ובאם לא יזדמן יהיה גם הנותר מעשר. וכן איתא להדיא בש"מ שם. ולפ"ז בע"כ צ"ל שגם המעשר עצמו שאין בו ש"פ או שאין בחומשו, הוא רק מדרבנן. דאת"ל דאורייתא א"כ תו לא יכול לחללו על מעות ראשונות. דהא בדאורייתא פסקינן דאין ברירה אבל לדעת רש"י ותוס' ורמב"ם דסברי דלא נתפס על יותר משוויו שפיר אמרינן שהוא מדאורייתא ואפ"ה יכול לחלל על מע"ר שהמותר לא נתפס בקדושת מעשר בראשונה. אע"ג דנתן מתחלה שיהיה כולו למעשר:
ה ועתה נציגה כה לישב דעת רש"י בקושית הגמ' בשלמא למ"ד אין בחומשו היינו דקתני דיו וכו' ואין הבנה לדברי קדשו ולכן הריטב"א נטה מדעת רש"י בזה וע"ש, ואמרתי לפרש דלמ"ד אין בו. הרי עיקר החסרון משום דמי החילול שכל שהוא פחות מש"פ לאו כסף הוא ולהוסיף אין ביכלתו ומשו"ה מסתברא מילתא דעל מע"ר שכבר נתפס עליהם קדושת מעשר בשוויין יכול לגרור גם את שאין בו ש"פ בהדיה. כיון שמטבע זו כבר נתפס בקדושה. אבל למ"ד שאין בחומשו הוה רבותא טפי דקסלקא דעתין לומר שהחסרון הוא מחמת המעשר עצמו כיון דגילתה רחמנא ממעשרו. דכל שאין בחומשו ש"פ לא נפדית. נראה בעליל דלאו מחמת מטבע של חילול הוא. שהרי יכול לחללו על כסף של תורה ואי משום החומש הא החומש אינו מעכב ויחללנו בלא חומש. אלא בע"כ צ"ל דגזיה"כ הוא שכל שאין בחומשו ש"פ לאו בר חילול הוא ואם כן הוא, גם על מע"ר אינו יכול לחללו. קמ"ל דעיקרו הוא מ"מ משום החילול. ואע"ג דאין החומש מעכב זהו כשראוי לחומש. אבל כל היכא דאינו ראוי מעכב. כמו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו']. ומשו"ה מחלל הוא על מע"ר שכבר נתפס בקדושת מעשר ויכול להתפיס גם על החומש. [ועוד הארכתי בזה בדין ביטול של מע"ש בפסקי הרמב"ם בזה ואכ"מ]. הארכתי בזה להפיק רצון מעכ"ת יד"נ הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זצלה"ה