זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה
סימן טו
בדיני רבית (תשובה זאת מחזקת שלשה סימנים)
לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב המאה"ג בתורה ויראת שמים מעודו ועד עתה, הצדיק המפורסם בכל הגלילות כקש"ת מו"ה נחום שליט"א שהיה אב"ד דק"ק שאדיק, וכעת תקע אהלו בירושלים עיה"ק תובב"א, ואחוזת מרעהו הרבנים הגדולים המופלגים בתו"י, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם:
בנידון שאלתו אודות אחד שקנה שטר חוב מחבירו בחדש כסליו שנת תרי"א שהיה לו על ראובן. ולזמן הפרעון הי' עדיין איזה חדשים וקנה ממנו בפחות בעבור שעדיין איננו זמן הפרעון. וזה מותר כמבואר בש"ע יורה דעה [סי' קע"ג סעיף ד'], ושורש הדין מביאו הרי"ף בשם הירושלמי. וכשהגיע זמן הפרעון תבע מהבע"ח מעותיו דחה אותו מלשלם, ואמר לו הלא הוזקתי על ידך במה שאוכל להרויח בממוני שמגיע לי. והשיב לו מסתמא אראה שלא יגיע לך היזק. ועתה כשפורע לו המעות תובע ממנו מה שהיה יכול להרויח בממונו. וטען שאתה גרמת לי היזק, ואתה הרווחת בו עד עתה, והלה משיב שלא יוכל ליתן לו ריוח דהוי רבית והתורה אסרה. מאי דינא בזה:
הן החכם המופלג הרב השואל האריך בזה בחכמתו על כל גדותיו בכל צדדי הפרטים בחריפות ובקיאות. ולדעתי אראה מתחילה להשיב את הנראה לענ"ד בעיקר השאלה, ואחר זה נבאר בפרטים המסתעפים, ואחר כל אלו אשתעשע את יד"נ החכם השלם בחידושין שחידש בזה בשעשועין דאורייתא:
א הנה לכאורה נראה כדברי החכם המופלג נ"י שדין זה תלי' בדברי הסמ"ע והש"ך [בסוף סי' פ"א] בחשן משפט, דלדברי הסמ"ע אם תבע המלוה את מעותיו לאחר זמן שיכול להרויח בהם והלוה השיבו שיתן לו ריוח. מחויב ליתן לו. ולתירוצו של הש"ך אפשר לומר דפטור:
ולדעתי נראה דבהלוואה אין מקום ומקור כלל לחייב את הלוה אף בדיני שמים. ולא עוד אלא היכא דאמר בסתמא שיתן לו ריוח אזי לדעת ראב"ד [בפ"ו מהלכות מלוה הלכה ג' ובש"ע יורה דעה סי' קס"ו סעיף ב' ובש"ך סק"ח] הוי רבית קצוצה ולשאר פוסקים מידי אבק רבית לא נפקא, והיכא דאמר לו בפירוש שיתן לו מחצית ממה שירויח. אזי לכולי עלמא לא הוי אלא אבק רבית, כמו שפירש"י גבי מעות יתומים במס' בבא מציעא [דף ע'] בד"ה קרוב לשכר. [ובזה היכא דאמר הלוה לאחר זמן הפרעון שיתן לו מחצית שכר והמלוה מפסיד על ידו, אזי לדעת הים של שלמה בב"ק פטור, ומותר משום רבית, ויתבאר לקמן]:
וטעמא דמילתא שהרי מבואר להדיא בש"ס ב"ק דף נ"ו] בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה לאוקימתא דרב אשי דשוי' טמון באש דפטור מדיני אדם. וכן פסקינן שם בש"ע חושן משפט [סי' תי"ח סעיף ט"ז], הרי אע"ג דאש סמוך לו ובוודאי יתחייב הלה לשלם. ואפ"ה פטור מפני שעדיין לא זכה הניזק בחיובו דמזיק. ועיין היטב ברמב"ן בדינא דגרמי [דף מ"ג עמוד ד' ודף מ"ד ע"א בדפוס פיורדא] שכתב שם להדיא כן, שאין לחלק בין מבטל כיסו של חבירו מן הריוח או מן תשלומי הפסד שיגיע לו מחבירו, דעיקרא דמילתא מפני שעדיין לא זכה בו הלה, (ועיין מ"ש לקמן בסימן שאחר זה אות ד' בדברי רמב"ן אלו] ואע"ג דהתם חייב בדיני שמים, זהו היכא דאיש אחר בא ועשאו טמון באש וגרם להפסיד לחבירו בדבר שחייבתו התורה, ואע"ג דמציל בזה את חבירו כיון שהצלתו הוא שלא כפלס מאזני תורתנו הק', שהתורה חייבתו והוא נכנס בריב שאינו שלו וגרם לפוטרו. אזי חייב בדיני שמים מיהת. ולהכי לא אישתמט חד מהפוסקים להשמיענו שגם אם המזיק בעצמו שוי' טמון באש שחייב בדיני שמים. אלא וודאי דבזה פטור אפי' בדיני שמים, משום שכוונתו להרויח לעצמו. והדברים עתיקים שגם בדיני דגרמי שחייב לשלם מדינא. פטור לגדולי פוסקים היכא שמתכווין להרויח לעצמו, עיין ש"ע חושן משפט (סימן ס"ו סעיף כ"ג ובש"ך ס"ק פ"א], וממילא נשמע דהיכא שעיקר חיובו הוא רק בדיני שמים אזי לכ"ע יש לפוטרו במקום שמכוין להרויח לעצמו וממילא נשמע דה"ה בנידון דידן אע"ג שנתברר שיכול המלוה להרויח בהם והלוה מדחהו בלך ושוב שפטור אפי' בדיני שמים:
וא"ל דשאני גבי טמון שלא עשה מעשה בממונו דחבירו רק שכסהו דזה אינו ולא ניתן להאמר כלל, שהרי גם בהלוואה הוא ממונו של הלוה לגמרי כמבואר להדיא בפוסקים ועיין רש"י קידושין [דף ו' ע"ב] בד"ה לא צריכא בסה"ד וז"ל אבל וכו' לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה עכ"ל:
וכיון דפטור אפי' בדיני שמים רק היכא דיש לו לשלם ומדחהו בלך ושוב אזי עובר על לאו מדברי קבלה, כדאיתא בחושן משפט (סי' צ"ז סעיף ג'], אבל לחייבו ממון. גם בדיני שמים לא מצינן, ובפרט היכא דבאמת אין לו במזומן אזי פשיטא דפטור אפי' בדיני שמים:
לכן היכא שמבטיחו שלא יפסיד על ידי זה או שיתן לו ריוח סתמא, אזי פשיטא דתליא בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד הנ"ל אם הוי רבית קצוצה ומאבק רבית לא נפקא לכל הפוסקים, איברא היכא דאמר לו שיתן לו מחצית שכר הרי זה דומה כאילו נתן לו מתחלה להתעסק בהם למחצית שכר] שהיא הלכה פסוקה שתיקנו חכמינו ז"ל בזה שהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון, עיין רמב"ם בפרק ו' מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ב'], ובמרדכי סוף פ' החובל גבי קרע את כסותי גבי מלוה לאחר זמן פרעון ואמר לי' יהיה בידך למחצית שכר דאמרינן שכוונתו היה על עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, רק דפסק דלא מהני מידי כיון שכבר נתחייב באחריותו ודמי לדאתי לידו בתורת שמירה. דל"מ מה שאמר לו אח"כ קרע את כסותי [וכן פסקינן בחושן משפט סוף סימן ק"כ ובכמה דוכתי], וכתב הים של שלמה ב"ק פרק החובל [סימן ע'] אע"ג דמתחלה בתורת מלוה אתי לידי' ושוב לא נשתנה הענין בדיבורא בעלמא, מ"מ אם נתן הלוה מחצית הריוח לית ביה משום ריבית. אע"ג דמצד הסברא נראה דכיון דלא מהני התנאי לענין הפסד שיהיה המחצית באחריותו של המלוה ה"נ לא מהני לענין הריוח ושוב לא נפיק מכללא דאבק רבית מ"מ אין בידינו להכריע מצד הסברא נגד דעת הגדולה:
איברא נראה דבכגון זה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. דזהו דווקא היכא שהמלוה התנה כן שיהיה מהיום. והלאה למחצית שכר הוא דלית ביה משום רבית היכא דהרויח ורוצה לתת לו, מפני דאמרינן שהלוה סמך על דברי המלוה, שבכלל דבריו שגם אם יפסיד יופחת מחלקו ג"כ החצי כמ"ש הים של שלמה שם להדיא, אבל היכא שהלוה אמר כן לאחר זמן פרעון שהמלוה לא סמך את עצמו על דיבורו שיודע שלדחותו אמר כן, וממילא לא נתרצה גם כן להכניס את עצמו בפלגא דפסידא. אזי נראה שגם מהרש"ל מודה דמכל מקום מידי אבק רבית לא נפקא:
ועוד ראי' לעיקר דברינו דבהלוואה לכ"ע פטור אפי' היכא שהמלוה מברר שיכול להרויח בהם. מש"ע ח"מ [סימן ס"ו סוף סעיף ל"ב בהגה"ה] היכא שמוכר שטר חוב שיש לו על הא"י ברבית וחזר ומחל להא"י דאין צריך לשלם לו רק הרבית שכבר עלה עליו, אבל לא הרבית מהיום והלאה, ועיין בש"ך שם ס"ק ק"ז] שמשיג גם על זה מפני שרבית אינו נמכר, ואע"ג שהיה יכול לגבותו, דמניעת ריוח לא חשיב היזק יעו"ש, הרי אע"ג דהפסידו ברורה לנו מ"מ פטור, והרמ"א שחולק בזה משום דס"ל שרבית נמכר וכבר זכה זו בקניתו. אבל לכ"ע מיהת ברבית שיעלה עליו לא מחייבינן ליה, ואע"ג דבוודאי יגיע וע"י מחילתו מפסידו מיד. א"כ מכ"ש בריוח שיגיע למלוה אם יפרע לו שעדיין לא זכה בזה מאומה דלא מחייבינן לי' משום עיכוב פרעונו דלא עשה מעשה בפועל רק בשב ואל תעשה דלית שום צד לחייבו. ואי משום שהוא הרויח בהם, דהא כיון דמלוה להוצאה ניתנה וקנה אותן להוציאן לגמרי, שוב מאי איכפת לן במאי שהרויח במעותיו של עצמו (ואין הנידון דומה כלל לסי' רצ"ב דמחייבינן ליה אם יכול להרויח כמו שיתבאר להלן, ומ"מ יש מקום לקושי' הסמ"ע וש"ך בסוף סי' פ"א כמ"ש לקמן באות ב'], ובזה שכתבנו די לבאר דלא דמי לדברי ב"ח ורמ"ה לקמן [בסי' שס"ג] דהיכא דנעל בית חבירו ואינו מניחו להשכירו דחייב לשלם מפני שמפסידו בבירור דהתם שאני כיון שביתו ברשותו לכל דבר, וכשם שיש לו קנין הגוף יש לו נמי קנין הגוף לפירותיו דהיינו הבית לדור בו, דהוי כמו דקל לפירותיו וע"י מעשיו גוזל ממנו מיהת קנינו לפירותיו מש"ה ס"ל דחייב לשלם הפסידו. משא"כ הכא שהוא רק ע"י העדר מעשיו לחוד, ועוד דבדידי' קא עביד שכבר קנוים בידו משעת הלוואה, [ועיין רמב"ן פרק השולח שכתב כן גבי מזיק שיעבודו לחלקו מדינא דגרמי מפני דבדידי' קא עביד מעשה] ומה שהרויח בהן הלוה בשלו מרויח, ולא נתכוין להזיק רק להרויח דעדיף ממוחל בתלתא דרגא דפשיטא דפטור:
וכיון דפטור אפי' בדיני שמים פשיטא דאית ביה משום רבית:
ועוד ראיה דאלת"ה וננקוט דברי הסמ"ע בפשטות שגם בהלוואה מחוייב לתת לו ריוח כשהלה מפסיד מה שיכול להרויח והלוה מרויח בהם. אזי מלבד ראיה הנ"ל מטמון באש ומרבית שיעלה דפטור המוחל. תקשה לן דא"כ בקל נעקרו כמה תקנות והלכות קבועות. חדא שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב ולא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. והשתא אי תימא שהלוה יתחייב לשלם למלוה ממה שהרויח והלה יכול להרויח, א"כ לרוב פעמים יתבטל הלאו לגמרי. שהרי יש אפס מנהו אשר עודנו לא זקפן עליו במלוה והוי כהקפת חנות שאינו עובר עליו. וכיון דמעורב בו מידי שאינו עובר עליו תו לא עבר גם על מלוה, כיון שבמשכון זה יש שמץ מנהו שאינו עובר עליו, כמבואר בנתיבות המשפט (סי' צ"ז] יעו"ש שמביא ראיה לזה משוטחה לצרכה ולצורכו. וראיה זו שהבאתי הגם שאינה מוכרחת אבל מכרעת ומסתברת:
ועוד כדמות ראיה מסי' ק"ג דאם ירד המלוה לנכסי הלוה אפי' כשעשאו אפותיקי מפורש והחזיק בהם שלא מדעת הלוה ושלא ברשות ב"ד דכל הפירות שאכל מנכין לו מחובו. והרי הפסיד המלוה ע"י עיכוב הלוה שאילו נתנו לו מדעתו כאשר נתחייב לו בשעת הלוואה שעשאו אפותיקי מפורש. הרי כבר הרויח המלוה הפירות האלו, וע"י עיכובו הפסידו לגמרי. ועוד מידי איירי שלא היה יכול להרויח במעותיו. ואפ"ה מנכין לו כל הפירות שאכל בלא שום ניכוי מעיכוב הפרעון ומהפסידו דמלוה
ב ועתה נבאר דברי הסמ"ע [בסוף סי' פ"א] שלכאורה דבריו תמוהים שהקשה על מלוה מפקדון דמנא ליה לדמותן ועוד שכבר בארנו דבמלוה לכ"ע פטור. ועוד יש לדקדק דמשמע מדבריו דעיקר קושיתו על מה שהציב ציונו דלא מהני דיבורו כיון שלא התנה בשעה שנתחייב וגם בלא קנין. וביותר הוי ליה להקשות דאפי' בלא התנה כלל יתחייבו כמו בפקדון:
לכן נראה לפענ"ד למעיין היטב בתשובת הרא"ש שם (כלל ס"ו סי' יתבונן דהעובדא הכי הוי, ראובן תבע לשמעון את חלק בנו שמת, בשטר חוב שיש על שמעון מה שמגיע ממנו מנדוניית אמו של בנו, ותבע גם את הריוח שהבטיח לו. והשיב ע"ז כיון שלא הבטיח לו בשעה שנתחייב לא מהני מידי בדיבורא בעלמא. דמשמע דבשעה שנתחייב מהני ומחוייב לתת לו ריוח הלא זה ריבית גמור, שגם אם נימא שכוונתו היה ממה שירויח מ"מ אבק רבית הוא שהרי אפי' כשיכול להרויח בהם להלוותם לא"י ברבית. התורה חייבתו בהכי להלוותם לישראל בלא רבית ב"מ דף ע"א]. א"ו דעובדא הוי ששמעון חייב א"ע ליתן לנדן איש אחד בעד אשה הזאת שהיתה עם בנו ואח"כ מת בעלה הראשון ולא הניח אחריו לשלם נדוניא של אשתו, ונמצא שמגיע לה הנדן ע"י שיעבודא דר' נתן ואח"כ נישאת לראובן והיה לו בנים ממנה ומתה ואח"כ מת בנו הקטן שאינו יכול לתבוע מחמת אשתו שאין הבעל נוטל בראוי, כמבואר בש"ע אה"ע סי' צ' סעיף א'] וטוען ראובן ששמעון הבטיח לו אחר שמתה אשתו ותבע ממנו את חלק בנו הקטן. אזי הבטיח לו ליתן לו ריוח דהיינו ממה שירויח כמו דפסקינן דנכסי יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ועל זה השיב הרא"ש דאם הבטיח בשעה שנתחייב הנדן בוודאי מחוייב לשלם, דבנדן פסקינן כן דבשעת חיובו מותר לקצוב גם ברבית [כמ"ש בסוף סימן קע"ו וסי' קע"ז סעיף ט"ו] ומחוייב לשלם כאשר קיבל עליו. אבל אם כבר נתחייב הנדן ואח"כ פסק ברבית פטור, ואסור גם משום רבית, ומשו"ה בעובדא הלז. אע"ג דמותר משום דבשעת פסיקה כבר הגיע לנכסי יתומים, מ"מ פטור משום דבדיבורא בעלמא לא נתחייב. [וא"ל שהרי במעות יתומים אפי' לא התנה כלל מחוייב לתת החצי ממה שהרויח, אפי' בלא התנה דהוי כאלו התנה (כמבואר בסי' ק"ס סעיף י"ט ובט"ז שם ס"ק י"ז) דזהו כשהיו מעות של יתומים בשעת הלוואה. אבל הכא לא היה בשעה שנתחייב מעות של יתומים. וכן מצאתי במשנה למלך (פרק ד' מהלכות מלוה הלכה י"ד) תוך ד"ה ויש להסתפק בנכסי יתומים דפשיטא ליה סברא זאת]:
וע"ז הקשה הסמ"ע מסי' רצ"ב דכיון דמחייבינן ליה שם כשלוח יד משום עיכוב הפרעון, הרי דאיתא בכלל דין ממון מה שהפסיד הלה ע"י עיכובו והוא הרויח בהם. דנהי דהתם עדיף טפי כאשר נבאר להלן [באות ז' ח'] בארוכה בדרך מישרים בעזה"י. ומשה"ט מחייבינן ליה התם אפי' בלא התנה מ"מ יתחייב הכא כשהתנה אפי' בדיבורא לחודא, שהרי זה עולה במסילה להא דפסקינן [בסי' קכ"ט ברמ"א סעיף ג' ובסמ"ע ס"ק ג'] כשתובע את חבירו לשלם לו ואין לו ובא חבירו ואמר אני אשלם בעדו. דאזי היכא שפטר את הלוה לגמרי מחוייב חבירו לשלם לו דהוי כערב בשעת מתן מעות שעל פיו הלוהו וה"נ על פיו פטר את הלוה. ותו נעלה עוד בהדרגה זו ונימא דאיזה נפקותא יש בין מוחל לגמרי לחייבו בכולו, או למוחל לו במקצת לחייבו במקצתו. שהרי מבואר בסי' ס"ו סעיף כ"ד ובש"ך ס"ק פ"ג] דגם כשמוכר מאריך הזמן פרעון ללוה מחוייב לשלם ללוקח מה שהפסיד לו וכיון שכן הרי בעובדא זו שכבר הגיע זמן פרעון לשלם ליתומים והיה יכול לנוגשו שישלם לו. וילוום לאחרים קרוב לשכר ורחוק להפסד, ורק משום תנאו שהתנה עמו שיתן לו החצי במאי שירויח מהיום והלאה מחל לו במקצת דהיינו שהרויח לו הזמן פירעון והניחו מלנוגשו עוד ולכפותו שישלם לו בזמנו וירויח בהם. וזהו עצמו בכלל דין ממון, ודמי למחל לו במקצת. ומן הדין שיתחייב גם הוא באותו מקצת דמה לן בין מחל לחבירו או מחל לעצמו, כיון שרק מפני הבטחתו הניח לו במה שנתחייב כבר לשלם בזמנו. ומפני הבטחתו נפסד הלה במה שהיה יכול להרויח. איברא זהו היכא דלית ביה משום רבית הן בשעת הלואה והן בשעת התנאי. אבל בשאר ערב שלא בשעת הלוואה אפי' כשהגיע זמן פרעון, משום דאיסור רבית מפקיע דין ממון שבו והפקעתא דמלכא הוא ומשו"ה פטור הערב לגמרי. וע"ז תירץ דאיירי בתוך זמנו. דאע"ג שמגיע לו רווחא לאחר זמן מ"מ כיון דבשעת התנאי לא נהנה כלום תו לא יתחייב בעבורו, ועיין בב"ש באה"ע (סי' כ"ח ס"ק ל"ח] יעו"ש:
ובסמ"ע שם סוף סי' פ"א] כתב עוד וז"ל או דאיירי בלא תבעו דהיינו שלא גילה לפניו שיכול להרויח בהם ע"י עסקיו או להלוותם לאחרים. ומשו"ה עודנו לא נכנס בסוגא דממונא שיתחייב חבירו מפני שיתדמה למחול לו במקצת:
והא דהוצרך הסמ"ע להציג קושייתו מסי' רצ"ב ולא הביא ממתניתין דריש מכות (דף ג'] גבי עדים זוממין, דהזמה שאני דחידוש הוא שהרי לא נפסד חבירו כלום על ידו. דאפי' לדעת הפוסקים דגבי ממון ל"א כאשר עשו שיפטרו מלשלם כמ"ש תוס' בבא קמא דף ד' ע"ב ורמב"ם פרק כ' מהלכות עדות הלכה ב']. אבל מ"מ לא הפסידו לחבירו מאומה שהרי הלה מחוייב להחזירם ואפ"ה לא נפטרו המה מתשלומי הזמה. ולא עוד דאפי' על ספק ממונא כמו גבי שינו והדר עינו דפטור לשלם משום ספיקא אלא כשיתפוס וכשהוזמו מחוייבים לשלם לרב. עיין רמב"ם פרק כ"א מהלכות עדות הלכה ד'] ובכסף משנה ובמגדל עוז:
ולרווחא דמילתא לשעשועין דאורייתא נביא עוד ראיה מוכרחת לזה דשאני עדים זוממין משאר מזיקים. שהרי לרבנן דפטרי בדינא דגרמי פטרו ג"כ בזיכה את החייב אפי' היכא דקם דינא, כמבואר ברמב"ן בסוגיא דשיקול הדעת. ובתוס' שם איתא שני תירוצים בזה. והשתא אי תימא דעדים זוממין שווין לשארי מזיקין דעלמא, א"כ לא משכחת לן עדי שובר ופרעון דהרי הוי כעדות שאי אתה יכול להזימו שהרי לא הוסיפו מאילו שרפו שטרו לגמרי. אלא ודאי אע"ג דבעלמא פטורין מ"מ עדים זוממין משלמין על מחשבתן הרעה. ובזה נסתר מה שהאריך הרב החכם השואל בזה בדברי הגהות מיימוני ומשנה למלך [בפרק ז' מהלכות מלוה]. והא דלא הסב הסמ"ע הקושיא מסי' ס"ו סעיף כ"ד. דשאני התם שהמוכר הפסיד שטרו מדמי שוויו שהיה בשעת קנייתו כמובן:
ג והש"ך [בסוף סי' פ"א] חולק בזה וס"ל דגבי עניני חיוב והלואה פטור כשהתנה בלא קנין אפי' היכא דלית ביה משום מילתא דאיסורא, בין בשעה שנתחייב ובין בשעת התנאי אפי' כשתבעו לאחר זמנו והוא מפסיד והלה מרויח אפ"ה פטור. ולא נוכל לדמותו להא דריש סי' קכ"ט כיון שגם התם עיקר חיובו הוא מחמת ערבות דגילתה התורה דמהני בדיבורא בעלמא. ועיין ריש פרק הנושא (דף ק"ב ע"ב] ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא וכו'. וכן הא דאיתא בריש קידושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. הרי דדין ערב הוא סוג מחודש. וע"כ לא חידשה לן אלא בגוף אחר חוץ משניהם. אבל לא בדברים שבין המלוה והלוה גופיה, דלא מיבעי לדעת הפוסקים בחשן משפט (סי' ש"פ סעיף א' ברמ"א שם] גבי זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דלית ביה משום ערבות, פשיטא דהכא לית לן לחיובא ללוה בדיבוריה משום ערבות. אלא אפי' לדעת החולקים דמחייבי, דהתם מיהת איתא פעולה מחודשת חוץ משניהם משא"כ הכא דליתא אלא בין מלוה ללוה גופייהו לא נכנס כלל בסוג ערבות. נמצא לפ"ז לכ"ע גבי הלוואה היכא דאית ביה סרך איסורא לא מהני הבטחתו כלום. שהרי סוף דינא לא עדיף מתחלת דינו דמרבינן להדיא [ב"מ דף ע"א] דישראל קודם בלא רבית. ובפרט בעתים הללו דבטלו הכפיות וההתנגשות מאחינו בנ"י דלא פטרו במידי, ובמה יתחייב הלוה. איברא הסמ"ע ס"ל דאין סברא לחלק בסוג הערבות משום שהפעולה יוצאת חוץ משניהם. רק שבזרוק מנה לים היינו טעמא דפטרי משום דלא אתא ליד בר דעת דליזכי בהו, כמ"ש הר"ן בריש קידושין:
ד ולפי"ז נראה ברור לפענ"ד לדינא שהלוה פטור ולא עוד אלא שאסור. וא"ל משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכשאמר לו לאחר זמן פרעון בזה הלשון מסתמא אראה שלא יגיע לך היזק דכוונתו היתה למחצית שכר בפלגא מלוה ופלגא פקדון כמו שהאריך בזה יד"נ הרב השואל נ"י. וראייתו מדברי הרא"ש פרק איזהו נשך [סי' י"ז] גבי חצר דלא קיימא לאגרא. ומדברי הרי"ף [בסוגיא דאסמכתא ב"מ דף ס"ו ע"ב] גבי מחילה בטעות לפירושו של הנימוקי יוסף שם:
לדעתי נראה דלא דמי דשאני התם דמשום חזקה לא מפקינן דבר מחזקתו הראשונה ממה שנהייתה עד כה. ומשום האי טעמא בחצר דלא קיימא לאגרא עד כה לא אמרי' שעתה משכירו למלוה בשכר רבית. וכן גבי מחילה בטעות לא אמרינן דמחל לו משום איסור רבית אבל בנ"ד שהיו מעותיו אצלו בהלוואה עד כה, משום חזקה זו ל"א שדעתו היה לאפקועיה ממלוה לפקדון ולהוציא המעות מחזקתו. וזה דומה למאי דאיתא בעירובין (ל"ו ע"א] היום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתי ליה קדושה, היום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעו ליה קדושתיה:
ועוד דכשם דלא מחזקינן ליה ברשיעי ה"נ לא מחזקינן להו לאינשי בטעותא. שהרי משום דברים הטמונים בחכו ובסרעפי לבבו לא יקבל עליו הלה פסידא ואחריותא מפלגא דפקדון. רק היכא שהמלוה אמר כן בפירוש אז יש לומר שהלוה סמך על דיבורו שלא יחזור בהם כמ"ש הים של שלמה בבא קמא [פרק ח' סי' ע']:
ואין זה דומה לנידון דמהר"י בן לב בחלק ב'. שהתם במעות של יתומים איירי דמותר ליתן להם רווחא ממה שהרויח אע"ג דכולא מלוה וכן איתא להדיא בש"ע יורה דעה [סימן ק"ס סעיף י"ט] דמעות של יתומים אפי' לא התנה מותר ליתן להם חצי ריוח. ולהכי גם כשהתנה ברבית קצוצה מותר משום דהוי כאילו לא התנה:
ה עיין בים של שלמה ב"ק פרק ח' סי' ע'] שמחלק בין היכא שהיה בידו מעיקרא בתורת מלוה. ואח"כ אמר לו המלוה שיהיה מהיום והלאה פלגא מלוה ופלגא פקדון, דל"מ שיתחייב המלוה באחריותו ושיתחייב הלוה לתת לו חצי ריוח אלא בקנין גמור והיכא דהיה בידו מעיקרא בעיסקא ואח"כ הסכימו בדיבורא בעלמא שיהיו בידו מהיום והלאה בהלוואה דמהני. ומחלק שם בין היכא שבא לפוטרו לבין היכא שבא לחייבו. ומש"ה ברישא דבא לפוטרו לא מהני, משום דדמי לקרע את כסותי היכא דאתיא לידי' בתורת שמירה. אבל בסיפא שבא לחייבו מהני בדיבורא לחוד. ומצד הסברא נראין דבריו דחוקים קצת למעיין, שהכח הפוטר נגרע מכח המחייב. ולפענ"ד הקלושה נראה שהדברים פשוטים לחלק ביניהם, דהיכא דהיה מעיקרא בתורת הלוואה כיון שכבר קנוים ביד הלוה. והמה כשלו לגמרי אזי לא אפשר שיקנה המלוה מה שתח"י הלוה שיהיה של המלוה. אם לא שמקנה לו המחיר שתח"י בקנין גמור למלוה. כי היכא דליפקע ממלוה לפקדון, דכשם דאינו יכול ליתן את שלו לחבירו בדיבורא ה"ה נמי מן לוה למלוה וכיון דלא קנה המלוה החצי שיהיה כשלו. אזי אין הלוה מחויב לתת לו חצי ריוח. אבל היכא שהיה מעיקרא בעיסקא אע"ג שאין המעות גופיה בעין. כיון שהמחיר והתמורה בעינא והלה אינו רשאי להוציאם נצרכו. רק לאיעסוקי ביה כדאיתא להדיא בש"ס בבא מציעא [דף ק"ד ע"ב] ועכשיו שאמר הנותן שיהא בידו בתורת הלואה הרי נתן לו רשות להוציאם גם לצרכו ולמשתי ביה שיכרא, והרי הוא כאילו המלוה מקנה את העיסקא ללוה דמהני בדיבורא בעלמא שהרי ישנם מתחילה תחת יד המתעסק. ודבר זה דומה ביתר שאת ועדיפא עוד מהיכא שהיה לו עיסקא ביד אשה ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי בעיסקא זו דמקודשת. שכן מפורש ברש"י קידושין דף מ"ז ע"א] בד"ה להוצאה ניתנה. וז"ל הלוה רשאי להוציאם בהוצאה ואינו חייב להעמידם בעיסקא שתהיה מצוי' בכל עת שיתבענו. וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי עכ"ל. אלמא בעיסקא מקודשת. וכ"כ בקצה"ח [סימן ס"ז ס"ק ב'] ועיי"ש מה שכתוב בשם תשובת מהר"ם בר ברוך]:
והא דהוצרך המרדכי בפרק החובל להוכיח בדין זה היכא שאמר לו שיהיה בידו למחצית שכר דל"מ משום דדמי להיכא דאתי לידיה בתורת שמירה. דמשמע מזה דאילו אמר לו על מנת לפטור מאחריות אונסין דמהני, לאו לענין שיטול המלוה החצי מן הריוח ושיתחייב לו הלה בזה דכיון דבלתי אפשרי שיהיו קנוים למלוה בדיבורא לחוד ועודנו לא יצאו מרשות הלוה אזי פשיטא דפטור. רק דדברי המרדכי קאי רק לענין אחריות. דנהי דל"מ שיתחייב הלה בחלק הריוח מ"מ יפטור מיהת מן אחריות אונסין. שהרי מחילה א"צ קנין. ומשה"ט הוא דמצריך לדמותו לאתי לידי' בתורת שמירה. וכי תימא דמהיכא תיתי יפטור הלה מן האחריות כיון שעיקר דיבורו היה רק בשביל מחצית שכר שהרי כך אמר לו בפירוש שיהיה למחצית שכר רק דממילא נשמע שכיון לפלגא פקדון. והיאך נאחוז את הטפל שבו ונעזוב את העיקר. דמ"מ יש מקום לומר כיון שפטרו מן אחריות. וע"י זה נפטר הלה לס"ד דמרדכי בקושיתו. ומש"ה סמך על הלוה שיתן לו גם חצי ריוח כשירויח בההיא הנאה דנהנה מהנה
ולפי"ז היה מדברי מרדכי כדמות ראיה לדברי הים של שלמה שם שגם למסקנא דלא נפטר מן האחריות משום דדמי' להיכא דאתיא לידו בתורת שמירה. דמ"מ מותר לתת לו חצי ריוח מפני שסמך הלוה על דיבורו של מלוה שיקיים דבורו אע"פ שמצד הדין פטור ה"ה נמי להיפך. אלא דלקושטא הכא עדיף טפי. כיון דמ"מ בחד צד מיהת מהני מדינא. ומשו"ה סמך המלוה את עצמו שיתן לו גם חצי ריוח אע"ג דלא נוכל לחייבו מדינא. אבל בדינא דים של שלמה י"ל דאסור ליתן לו החצי ריוח כיון דל"מ למסקנא בשום צד משום דדמי לאתי לידיה בתורת שמירה. ולא עוד אלא דיש מקום לומר לקצת פוסקים בחשן משפט (סימן ר"ז סעיף י"ג ברמ"א] בשנים שהמרו עם זה. וכן בב"י [ריש סי' קע"ו] דלס"ד דמרדכי אזי מחויב לתת לו חצי ריוח כיון דאיתא לשניהם צד זכות וחובה. דהיינו לענין אחריותו של הלוה וחצי ריוח של המלוה. ואיידי דבעי למיקני גמר ומקני:
ונמצא תבנא לדינא דהיכא דאמר המלוה ללוה אחר זמן פרעון שיהיה בידו למחצית שכר על מנת לפטור מאחריות אונסין דאזי כיון דפטור מדינא אזי ממילא דמותר ליתן לו חצי ריוח, ולמקצת פוסקים מחויב מדינא כאשר הוכחנו מדברי מרדכי הנ"ל:
איברא כן הוא דעת המרדכי וים של שלמה הנ"ל. אבל לדינא דפסקינן ביורה דעה [סי' קע"ו סעיף א'] דכל כמה דלא פטרו מכל אחריות דהיינו מגניבה ואבידה ומאונסין הוי מיהת אבק רבית. והכא כשאמר לו שיהיה בידו למחצית שכר אפי' אמר לו ע"מ לפטור מן האונסין, כיון דאכתי חייב בגניבה ואבידה. וחלק הפקדון עודנו לא נקנה למלוה בלא קנין גמור. ולא נקבע שם פקדון עליו א"כ אכתי אינו רשאי לתת לו מן הריוח. כיון שכל הסך שהלוה לו עודנו ברשות הלוה ושלו הוא כמו שהיה רק מצד פטור אחריות הוא דנתיר לו וכיון שלא פטרו מכל אחריות אכתי מכלל אבק רבית לא נפקא. דבשלמא בכל עיסקא דעלמא אע"ג שמחויב בגניבה ואבידה כיון שהריוח שנוטל הוא מן ממונו ומחלק הפקדון דאיתא ברשותיה תו לא איכפת לן בחיוב אחריות דידיה אבל היכא שהיה מתחילה בידו בתורת הלואה תו אי אפשר להכניסו לרשות בעלים בלא קנין וכמש"כ:
לכן לדינא קשה עלי הדבר לפסוק כדעת הים של שלמה בזה ובנידון דידן דמיגרע גרע עוד באיזה הדרגות, חדא שהנותן לא התנה כלום שיהיה למחצית שכר. וגם הלוה הטמין בחכו עיקר דיבורו ולא אמר בפירוש שיהיה למחצית שכר רק שיראה שלא יפסיד, שיש לזה כמה פירושים כמובן, והוי כידים שאינן מוכיחות כלל דלא מהני מידי, דפשיטא דאסור ליתן לו אפי' אם הרויח רק בחלקן של יתומים דאפי' לא התנה דינם כהתנה:
ו בדברי רש"י בבא מציעא פרק איזהו נשך [דף ע'] התמוהים, דמעיקרא בדברי רב ששת פירש משום דביתמי לא גזור ולבסוף בדברי רב אשי מפרש משום הפקר ב"ד. וגם דברי הטור ביורה דעה [סוף סי' ק"ס] לא הביא כלל דעת רש"י. ובחשן משפט [סי' ר"צ סעיף י"ג] פוסק כוותיה, כאשר כבר עמד בזה המשנה למלך [בפרק ד' מהלכות מלוה הלכה י"ד]. ועוד יש לדקדק דמשמע שם בעיקרא דמילתא בזוזי של יתומים שנתחדש הדבר בדורותם אם להיתר או לא. ופליגי אמוראי שם בזה. ובבכורות (דף ל"א ע"ב] מביא שם ברייתא להדיא דמקילין ביתמי. דמוכרין מעשר בהמה לאחר שחיט' משום דביתמי אוקמוה אדאורייתא יעו"ש במסקנא בדברי רבא. (וי"ל קצת דהתם משום פסידא והכא משום רווחא]. לכן נראה דאפשר לומר דבוודאי לעיקר היתרא דקרוב לשכר ורחוק מהפסד אין אנו אחראין לומר משום הפקירא. דבלא זה יש כח בידם להתיר בדבר שנאסר עד כה, כי היכי דלא לכלי' קרנא דיתמי כמו שהבינו בדעתם הרחבה לפי העת והזמן. איברא כל זה היכא שהלוה נותנם לבסוף מדעתו. אבל כשאינו מתרצה והב"ד הוא שיכפוהו לקיים תנאו. אזי בע"כ צריכין לומר משום כחא דהפקירא:
וטעמא דמילתא שהרי גם מעיקרא דדינא בכל אבק רבית כהאי גוונא שהתנה הלוה בשעת הלוואה שיתן לו ממה שירויח דמדאוריי' נתחייב ונשתעבד לו בשעת הלוואה ותו אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, רק בע"כ צ"ל שגם בזה משום כחא דהפקירא הוא דאתי עלי', שכח זה ניתן להם מן התורה וכדאורייתא ממש הוא לכל דבר. [דא"ל משום דראו שיש לגדור בזה ולאסור הדבר לכן גם מילתא דממונא ממילא הוא דנגרר בתרייהו, שהרי בכה"ג איתא להיפך במכר לו דבר שאסור באכילה מדרבנן והלוקח לא ידע ואכלם שאין צריך המוכר להחזיר הדמים. ועיין בש"ך יורה דעה (סי' קי"ט ס"ק כ"ז) הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה, ועיי"ש היטב. דלכאורה נראה דזהו דווקא להוציא אבל לקושטא אין לחלק בזה כמובן. ויש להבין קצת דא"כ באיסורי הנאה מדרבנן אמאי צריך להחזיר לו דאי משום דאין לו מכר הא גופא קשיא אמאי לא אמרינן דלענין צד ממון שבו אוקמוה אדין תורה. וצ"ל דבאיסורי הנאה כיון דאסרו לו לכל הנאות איכא למימר דמשום כחא דהפקירא הוא דאתיא עליה משא"כ באיסורי אכילה דעודנו ברשותו לכל דבר שוב א"א לומר משום כחא דהפקירא. כמש"כ תוס' יבמות (דף פ"ט ע"ב) בד"ה שהפקר וכן אמרינן להדיא בהערמת רבית לרוב הפוסקים דלכתחילה אסור אבל לא נפקע חיובו. עיין ביורה דעה (סי' קס"ג סעיף ג'] גם א"ל דאבק רבית שאני משום דגדרו בזה כי היכי דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא. וכמ"ש תוס' יבמות (דף פ"ח ע"א] ד"ה מתוך ובכמה דוכתי דהיכא דראו טעם גדול לדבריהם אזי יש כח בידם אפי' בקום ועשה מ"מ אין זה פשוט כ"כ דאיזה גבול ניתן לזה רק היכא דמפורש להדיא. שהרי גם פרוזבול משום דנמנעו להלוות שיש בו מילתא דאורייתא ומשום תיקון עולם ואפ"ה מקשה שם בגיטין דף ל"ו ע"ב] משום ה"ט, אלא מחוורתא דמילתא שגם הכא משום כחא דהפקירא הוא וכמו דמשני שם בשמיטה. גם א"ל דהכא באבק רבית דמי לשב ואל תעשה דהא תינח לאביי דס"ל דגם בממונא אמרי' כן לרבי דס"ל שמיטה בזמן הזה דרבנן אבל רבא פליג עליו בסברא זו שם ועיין בפרש"י שם משום דס"ל דדבר שבממון נידון לעולם אפי' ממלוה ללוה כקום ועשה:
וכיון דמעיקרא משום שהכניסו חכמינו ז"ל בזה לכחא דהפקירא שהוא כדאורייתא ממש שוב יש לדון על מאי דכפינן ללוה ליתן ליתמי משום האי טעמא גופא כיון דאין כח בידם לעקור דבר מן התורה בקום ועשה שהרי מתחילה שפטרו את הלוה הוא משום כחא דהפקירא שהפקירו ממון המלוה וזיכו את הלוה ושניהם מדאורייתא כמש"כ בחדושי רשב"א שם והיאך יוכלו לחייב עתה את הלוה במה שכבר זכה בו מדאוריי'. הגם שיש לחלק ולדון בזה בסברות דחוקות ושדופות קדים], ולהכי מפרש רש"י מילתא בפשטא שגם עתה משום הפקירא הוא שנתגוללו עליו לחייבו ולכפותו. ומשה"ט בדברי רב ששת דלא חידש רק משום מילתא דאיסורא. והמציא לן היתרא גבי יתמי אזי די לן משום דביתמי לא גזור. אבל רב אשי דחפש וחתר אחר כל צדי צדדים בכדי שיהיה הקרן והריוח מובטחים דאפי' היכא שאינו רוצה לקיים דבריו אנן הוא דכפינן ליה מש"ה צ"ל משום כחא דהפקירא איברא רב יוסף פליג בזה על עיקרא דהיתרא היינו משום דלא ניחא ליה למיתי עליה משום כחא דהפקירא. שהרי גם חכמינו ז"ל לא הכניסו את עצמם בזה בכ"ד. רק לצורך גדול היכא דדחיקי להו טובא כדמשמע בכמה דוכתי. וכיון דסוף סוף ליתא בזה תקנתא גמורה ליתמי. שהרי אם לא ירצה לקיים דיבורו לא יכפוהו. מש"ה גם לענין מילתא דאיסורא לא עקרוהו למגן. משא"כ התם גבי מעשר דפסידא ורווחא דיתמי תלויה בתקנתם, ויתיישבו היטב גם דברי הטור, דביורה דעה לא הביא רק דינא דאיסורא והיתרא. אבל בחשן משפט שם עיקרו לתקנת היתומים מש"ה הצריך בפני ב"ד כמו שפרש"י כי היכי דנוכל להתגלגל עליו משום כחא דהפקירא:
ז ועתה נבוא ונתקומם ונלקטה בשבלים דברי המרדכי בפרק הגוזל [דף קכ"ד קכ"ה] מובאים ברמ"א חו"מ [סי' רצ"ב] בקצרה. והנה מוסכם בפי כולם באם שלח יד בפקדון של חבירו הן במעות מותרין והן בצרורין ותבעו שיוכל להרויח בהם ולא רצה להחזירם והרויח בהם דמחויב לתת לו החצי ממה שהרויח רק באם אמר לו הנפקד שיקבל עליו חצי הפסד והמפקיד לא רצה בזה משום שהוא יכול להרויח בלא הפסד כלל להלות לא"י על משכנות מובטחים לדעת אגודת אזוב יש פלוגתא בזה במרדכי, ובעל משנה למלך [פרק ז' מהלכות מלוה הלכה י"א] מחלק בזה בין היכא דישנם בעינא לבין היכא שכבר הוציאם:
ומתחילה יש להתבונן בעיקרא דמילתא דמחייבינן ליה לתת במה שהרויח, דמאיזה שורש ומקור יצא להם לחדש כזאת ואין מדרכם של רבותינו הקדושים נ"ע כן להוציא ממון בסברות המדומות אם לא עפ"י סברות המכריחות ברורים וצלולים. ועוד שהרי ממשמעות הסוגיות נשמע קצת להיפוך דלא מחייבינן ליה גם בספינה באגרא רק היכא דנחית אדעתא דאגרא וקיימא לאגרא [בבא קמא צ"ז ובש"ע סימן שס"ג סעיף ה']. גם ברחל וגזזה פרה וילדה דאינו משלם רק כשעת הגזילה בריש פרק הגוזל עצים] והרי ידעינן בבירור שהנגזל היה מרויח כן. ואי משום דקנאן בשינוי גבי מעות נמי אמאי לא קנאם. ואי משום דלא תבעו זה רחוק מן השכל שהתביעה יגרום דבשלמא גבי מעות תליא בתביעה משום דלא בכל העתים עומדים להרויח אבל בגיזות וולדות דידעינן בבירור שמרויח בהם תו לא איכפת לן אם תבעו אם לאו. ועוד דנראה בפשטות מכל הפוסקים דאפי' בתבעו פטור מגיזות וולדות:
ועוד קשיא לכאורה דבסוף פרק המפקיד [בבא מציעא דף מ"ג] קאי השו"ט שם לפרש מתניתין דשולח יד בפקדון דב"ש סברי דילקה בחסר וביתר וב"ה אומרים כשעת הוצאה מן העולם ור' עקיבא אומר כשעת התביעה ולבסוף העלו בקושי דב"ש וב"ה פליגי בשבח גזילה ור"ע קאי על יוקרא וזולא. עיין שם בתוס' ד"ה ר"ע אומר הלא אם נלקטה כל הסברות האלו הערוכים לפנינו דברי המרדכי ובעל אגודת אזוב וסברת בעל משנה למלך יש דרך סלולה לפרש המשנה כן. והוא דב"ש ס"ל דילקה בחסר וביתר דהיינו בחסר אפי' לאחר שאמר לו הנפקד שיקבל עליו חצי האחריות והמפקיד לא רצה אפ"ה נתחייב הוא בכל הפסידא ואם הרויח מחויב ליתן לו [כסברת בעל אגודת אזוב]. וב"ש לא מחלקי בין היכא שכבר הוציאם או היכא דאיתא בעינא. וב"ה ס"ל דהא דילקה בחסר וביתר אף שאמר לו הנפקד שיקבל עליו חצי אחריות אפ"ה מחייבינן את הנפקד בהפסידא וברווחא וזהו היכא דתבעו בשעת הוצאה אבל היכא שכבר הוציאם אזי לא ילקה בשניהם. אלא הברירה ביד המפקיד או שיקבל עליו גם חצי אחריות או שלא יטול גם מן הריוח (וזהו כחידושו של משנה למלך שמחלק בזה]. ולפי שב"ש וב"ה איירי היכא דילקה בשניהם יחד לזה המציא ר"ע שגם ביתר לחוד לית לי' למפקיד דהיינו אפי' היכא דלא אמר לו הנפקד כלל מן חיוב האחריות אפ"ה לית ליה ברווחא רק משעת תביעה ואילך כמבואר במרדכי שם:
ח לכן נראה לפרש לפענ"ד ברור דעיקרן של הדינים הללו לא נשנו אלא במעות פקדון דווקא והוא שנטלן להתעסק בהם לצורכו [דבסתמא אמרינן שלצורכו של בעלים התעסק בהם משום דלא מחזקינן ברשיעא כמ"ש במרדכי לעיל מיניה]. וכיון שמעות לא נפחתו בכך משום דמהפכי בהם בעיסקא שהרי לא ניתנו ליהנות בהם בגופן כמו שאר מטלטלין. ולהכי היכא דלא נטלן להוציאן לגמרי לצורכו רק העמידם בעיסקא ולהחזירם ולהחליפם במטבע כמקדם נמצא שהוא לא נתכוין לגזול גופן רק את קנין הפירות בלחוד דהיינו הריוח שיצמיח לו מהם, אע"ג דלחובתו נעשה כגזלן על כולן דלא גרע משואל שלא מדעת שגם בתשמיש שאינו מחסרו חייב באחריותו לאחר ששימש בהם כמבואר בחשן משפט (ריש סי' רצ"ב], מכל מקום דבר ברור הוא דבדבר הנוגע לטובתו ולזכותו של הגזלן אי אפשר לזכות לו ביותר ממה שנתכוין הוא בעצמו. ונקוט מיהת מזה דאי איפשר לנו לדון לזכותו של הגזלן רק כגוזל את קנין הפירות לחוד. אבל הקרן קיימא ברשותיה דמרא לענין התלוי בצד זכות וחוב של הגזלן. וכיון שכן ממילא נתגולל עליו שמחויב לתת לבעלים חצי הריוח (וכן כתב המרדכי שם בפירוש דנוטל רק חצי הריוח עיי"ש סוף סי' קכ"ה]. שהרי זה שקול עין בעין לדברי רבינו אלפס בדבר שיש לו קצבה דחולקין אע"ג שהשליח מתכוין לקנותם. [וגם המוכר הקנה אותו בפירוש להשליח אפ"ה חולקין. עיין סמ"ע סי' קפ"ג ס"ק ח"י] משום דנסתעף ממעותיו. וה"נ כיון דלחובתו של גזלן אמרינן דלית להו יותר ממה שכיון בעצמו וכיון דלפי כוונתו הרי הקרן עודנו ברשות בעלים נמצא דממונא דבעלים הוא שגרמו בהדי טרחתו ועמלו ומשום הכי חולקין:
איברא זהו דווקא במעות שכל עיקרן עומד רק להוציאם משו"ה לחובתו לא נעשה כגזלן על גופן. אבל בשאר דברים שדרכן ליפחת ע"י תשמיש, אזי אע"ג שלא לקחם לגמרי רק שהשתמש בהן נעשה כגזלן על כולן משום שדרכן לחסר בגופן אזי ממילא נידון לכל דבר כאילו נתכוין לגזול את כולן. משו"ה גבי ספינה היכא דלא נחית לאגרא אע"ג דלא נתכוין לגזול הספינה לא מחייבינן ליה באגרא משום דדינו כגזלן לגמרי לכ"ד הן לזכות והן לחוב משום דכיון דדרכן לחסר גופן תו לא איכפת לן בכוונתו דדמי בזה לפסיק רישיה ולא ימות:
ט וכן היכא שנוטל ממונו של חבירו מרשות בעלים להרויח בהם אע"ג שלא נתכוין לגזול גופן מ"מ דינו כגזלן לכ"ד מפני דלא ניחא ליה שיהא ברשות חבירו כלל תו לא איכפת לן בכוונתו ודעתו דממילא נעשה כגזלן לכ"ד כיון שהוציאן מרשותן ודווקא היכא שהפקידן אצלו דניחא ליה בשמירתו וברשותו. ואע"ג דאיתא שם בבבא מציעא (דף מ"א] דהיכא דשלח בהן יד כלתה ליה שמירתו ולא מהני החזירם למקומם לפוטרו מאחריות. זהו דווקא בתשמיש המחסרו אבל באינו מחסר גם התם מהני חזרה למקומו לדעת רמ"א [ריש סי' רצ"ב]. ואע"ג דגבי מעות לא מהני החזירם למקומם כמ"ש רמ"א שם] חדא דאיכא למימר דזהו היכא דשלח בהן יד לצורכו לגמרי ולגזול גם את גופן. ועוד דלענין אחריות שאני כיון דדינו כגזלן לחובתו שוב לא מהני חזרה למקומן כיון דכלתה ליה שמירתו אבל לזכות של הגזלן לענין ריוח פשיטא שמן הסברא יש לחלק בין היכא שנוטלן מרשותו לבין היכא שנוטל מרשות חבירו דכיון שעומד בלא זה ברשותו. וגם מעלה בדעתו דכל כמה דלא תבעי ליה אינם צריכים לעסוק בהם או להוציאם, אע"ג דלחובתו לענין אחריות נעשה עליו כגזלן משום דלא עדיף משואל שלא מדעת בתשמיש שאינו מחסרו. אבל לזכותו לענין ריוח עודנו לא נכנס בסוג זה לדונו כגזלן כיון שלא נתכוין לגוזלו וכמ"ש לעיל. ומשו"ה גבי שולח יד בפקדון דפליגי ב"ש וב"ה ור' עקיבא דאיירי מסתמא אפי' בשאר חפצים ואפי' במעות עצמם כיון דמסתמא מיירי שנטלם להוציאם לצורכו לגמרי אזי בוודאי פטור מן הריוח. ומשוה"ט לא מוקמינן פלוגתייהו בהכי. איברא כל זה היכא דתבעו אבל כל כמה דלא תבעו וקסבר שמעותיו עודנו צרורים ברשות הנפקד היאך אפשר שיקנה לו מעותיו במאי שלא עלתה על דעתו אפי' לספק בהו כלל ואינו דומה לדברי הרי"ף לעיל דהתם מספקא להו מיהת מעיקרא. וכעין זה מצינו בדומה לזה לחלק בריש פרק כיצד משתתפין עירובין [דף פ"ב] אמר רב אשי הודיעהו ולא הודיעו קתני, ושם ברש"י ד"ה הודיעהו יעו"ש:
י גם במעות מותרין יש לתת טעם נכון להמרדכי דמחייב ליה ברווחא מן התביעה והלאה. ולכאורה רחוק הוא מן הסברא כיון דלאחר תשמיש בוודאי קמו ברשותו והוה כמלוה אצלו ונראה לומר כיון דגם גבי מלוה פליגי בקידושין (דף מ"ז] אם מלוה להוצאה ניתנה ופרש"י אם ניתנו להוציאם לצורכו. דלמ"ד לאו להוצאה ניתנה אזי מחוייב להעמידם בעיסקא ואינו רשאי להוציאם לצורכו. ואנן פסקינן כמ"ד להוצאה ניתנה:
איברא נראה דבמעות מותרים דתנן שיש לו היתר תשמיש, אבל אינו רשאי להוציאם לצורכו לגמרי רק דמחוייב להעמידם בעיסקא שהרי ישתמש בהם תנן. אבל לא נקט ליה בלישנא דהוצאה וליתני דיוציאם. וכדמות ראיה לזה מדמפלגינן בין שולחני לבעה"ב ואם אמרת דרשאי להוציאם לצורכו לגמרי מה איכא בין בעה"ב לשולחני. ועיין בנימוקי יוסף בבא קמא [דף ק"ד ע"ב] ס"פ הגוזל בשם הרא"ה. [וכ"מ בתוס' ב"ק דף ע'] דבעיסקא גם חלקו של מלוה נקנה באגב משום דאינו רשאי למישתי בהו שיכרא הוי כאילו הם ברשותו. ועיין בקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק ל"ה ובסי' ס"ז ס"ק ב'] וכיון שגם במעות מותרין אינו רשאי למישתי בהו שיכרא הרי כולן ברשותו ונמצא שבמעותיו הרויח מן יום התביעה והלאה והדר דינו לדברי הרי"ף בדבר שיש לו קצבה חולקים, משום שע"י מעותיו נצמח לו רווחא ואפי' היכא שהמשלח הקנה בפירוש רק לשליח. כמ"ש הסמ"ע בסי' קפ"ג ס"ק י"ח]. וכה"ג איתא בירושלמי בפרק הגוזל קמא בגמרא שם בהלכה ה'] וז"ל לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו אמר הואיל ובא לו הנאה מתחת ידו אף הוא חולק עמו, עכ"ל. וכוונתו כיון שע"י מעותיו הרויח, רק דהתם אפי' בלא גילוי דעת דמעיקרא משום דמעיקרא נעשה שליח משא"כ הכא, כדאיתא להדיא במרדכי פרק הגוזל [אות קכ"ה] חילוק זה:
סימן טז
בענין הנ"ל
א למען יתייצבו כללות הדברים בלב המעיין אשר הערכנו [בסי' שלפני זה]. נחפשה ונתורה לברר הדברים היטב בראיות ברורות. והוא מה שכתבתי דכיון שלא נתכוין לגזול אלא קנין הפירות לחוד ולא קנה בקנין הגוף שיהא ברשותו לשבחא דאתי מחמתיה כמו בשאר גזלן שנתכוין לגזול את כולו או בתשמיש המחסר את הגוף משא"כ במעות פקדון הן צרורין הן מותרין דכיון שלא נתכוין לגזול רק את הגוף לפירות דהיינו מה שירויח אע"ג דנעשה כגזלן על כולן בע"כ היינו לענין חיוב כל האחריות ויוקרא וזולא לאחר שהוציאן ברשותו של הגזלן]. וכיון שכן אזי שוב ממילא שיצאו מרשות בעלים שאינו יכול להקדישן, כדאיתא בש"ס יבמות [דף ס"ו ע"ב]. [ול"ד לשואל דלא קיימא ברשותיה לענין יוקרא וזולא. ועיין בבא קמא בתוס' ד"ה המלוה את חבירו (דף צ"ז ע"ב). וי"ל דיש לחלק בין הלוואה לגזילה, ועיי"ש היטב. ומסתברא דגבי שואל משעת אונסין ואילך שהתורה חייבתו לא עדיף ממלוה שחייב את עצמו מדעתא דנפשיה משא"כ בגזלן שמשלם כדי לקיים השבה אבל לענין שיקנה את שבחא לא. דכיון שלא נתכוין לגזול את עיקר הגוף אזי ממילא דינא דפלגי בשבחא כיון שע"י שניהם נסתעף ונתהווה דהיינו ע"י מעותיו של המפקיד וע"י טרחתו של הנפקד [אע"ג דלפעמים כחו של זה עדיף מדאידך אין לחלק בזה כדאיתא בכה"ג בב"ק (דף צ"ו ע"ב) אטו תורא אשבח ארעא לא אשבח מי קאמינא נשיימו כולא פלגא קאמינא אע"ג שאינם כחות שוים. וכן במתניתין בבא מציעא (דף ק' ע"ב) שטף נהר זיתיו דחולקין מ"מ הדין פסוק שיחלוקו בשוה]. אבל שיקנה הנפקד כולא שבחא א"א דכללא הוא דכל היכא דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה היכא דלא נתכוין כמו בעודר בנכסי הגר. כמ"ש הרשב"א גיטין (דף כ') גבי זקן. וכ"כ הנמוקי יוסף בבא בתרא (דף מ"א ע"א) גבי רב ענן]. וה"ה הכא בגזלן בדבר התלוי בזכותו. וכן משמע לשון הגמרא גבי עשאו שליח לקנות חטים ושינה דאם הרויח הוא למשלח מפני שלא נתכוין לקנות ולזכות לעצמו. וההפסד הוא לעצמו מפני ששינה נעשה כנזלן [ב"ק דף ק"ב]. ועיין בש"מ שם דלכמה פוסקים הוא מצד דין ולא משום קנסא, יעו"ש היטב. ועיין בקצוה"ח (סי' קפ"ג ס"ק ה'] דאפי' באונסין שלא מחמת השינוי חייב. ומביא כן בשם רי"ו ונמוקי יוסף. הרי דדינו כגזלן ואפ"ה הריוח למשלח משום שלא נתכוין לגוזלו:
ועוד ראיה מערכין (דף כ"א ע"א] בתוס' ד"ה ה"ג כיון וכו' יעו"ש היטב. הרי שלא יצא גוף הבית לחולין כיון שלא נתכוין ליהנות אלא בבית לדירה כמו כל שכירות דעלמא. [וגם לדעת רש"י ז"ל שם שיצא הבית גופיה לחולין משום דאפשר לומר דרש"י ס"ל כדעת רמ"ה מובא בנמוקי יוסף בבא קמא פרק כיצד הרגל (דף כ') דהיכא שנהנה בכוליה כגון בגברא דעביד למיגר ולא קיימא לאגרא אע"ג דחסרי' בשוה פרוטה אינו משלם אלא כפי מה שחסרו. ולפ"ז שוב לא צ"ל למש"כ התוס' שם דבבית אע"ג דחסרה בשחרוריתא דאשייתא מ"מ לא חשיב חסרון משום דנגד זה נהנה חבירו דביתא מיתבא יתיב ועיי"ש היטב. ומשו"ה פטרינן בלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר רק משום דא"צ לשלם רק את החסרון המועט דשחרוריתא. רק התוס' לשיטתייהו מוכרחין לזה דסברי דהיכא דחסרו במועט מחייבינן ליה בכל מה שנהנה ואפ"ה פטרינן ליה בלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. ולהכי צ"ל דסתם בית לא חשיב לחסרון דשחרוריתא דחשבינן זה כנגד הנאתו דשאייה יוכת שער. אבל לדעת רמ"ה איכא למימר דבסתם בית חשבינן לתשמיש המחסר. ומשוה"ט הוציא כל הבית לחולין וזהו כדעת ר"י מעיקרא בתוס' בבא מציעא (דף צ"ט ע"א) בד"ה וחבירו יעוי"ש דגבי משאיל קורדום של הקדש יוצא כל הקורדום לחולין. והיינו מפני שהוא תשמיש המחסר ומשו"ה קנה לכולא ביתא שיצא לגמרי מרשות הקדש ונעשה כשלו אע"ג דמפסיד להקדש שהרי הוא אינו משלם להקדש אלא כפי הנאתו. אל תתמה בזה שהרי כתבו שם להדיא כן גבי קורדום. ובתשמיש המחסר כבר כתבנו לעיל (בסי' הקדום אות ח') שגם בנכסי הדיוט הדין כן גבי ספינה דקנאי לשבחא אע"ג שלא נתכוין לקנות הספינה עצמה]. הרי להדיא דבמאי שלא נתכוין להדיא אי אפשר שיזכה בכוליה. ומשה"ט גופא לא יצא הבית עצמו לחולין משום שלא נתכוין אלא לקנין פירות לחוד. ולפ"ז קמה וגם נצבה עיקרא דדינא של רבותינו הקדושים הראשונים שחידשו גבי פקדון דצריך לחלוק עמו במאי שהרויח:
ואין להקשות למה שכתבנו לעיל [בסימן שלפני זה באות ח'] לחלק בין תשמיש המחסר לאינו מחסר. ממסקנת תוס' בבא מציעא הנ"ל שגם גבי קורדום לא יצא לחולין אלא הנאת ביקוע. ועיין בבא קמא דף כ' ע"ב] בתוס' ד"ה נתנה דאע"ג דעיקר מעילה הוא בשגגה היינו דלא ידע שהוא של הקדש וקסבר שהוא של חולין אבל מ"מ בעינן דלפי דעתו נתכוין מיהת לגוזלו מחבירו או דקסבר שהוא של הפקר ונתכוין לקנותו לגמרי. אזי בכוונה זו הוא דגילתה התורה לנו שקנאו לגמרי להוציאו מרשות הקדש כדאיתא בש"ס מעילה דף י"ח] דאין מעילה אלא שינוי אבל היכא דקסבר שהוא שלו שלא נתכוין לקנות ולא לגזול. אזי קיימא ברשות הקדש כדמעיקרא. מ"מ דעת לנבון נקל לחלק בין מעילה שקנאו לגמרי מש"ה לא קנה לכולהו אפי' בתשמיש המחסר כגון גבי משאיל קורדום למסקנת דבריהם שם משא"כ לענין שבח גזילה לחוד דקנאו אפי' היכא שלא נתכוין רק לקנין פירות שבו מפני שהוא דבר המחסר את קנין הגוף. וכמו שכתבתי לעיל [בסימן שלפני זה אות ח']:
ב ולפ"ז יתיישב לן היטב דברי הסמ"ע בחשן משפט (סי' שס"ג ס"ק י"א] שגם לדעת הרי"ף דעבדי כמטלטלי דמי אפ"ה צריך לשלם לו דמי בטילה. והוא תמוה לכאורה דהא כה"ג אינו משלם אלא כשעת הגזילה. והרי בספינה היכא דלא נחית לאגרא אינו משלם אלא מה שפחתה אע"ג דקיימא לאגרא. וה"ט משום דגבי עבד גופיה לענין המלאכה עצמו הוי טפי ועדיפא עוד מתשמיש שאינו מחסר שהרי ניחא ליה דלא לכחוש עבדיה. וכיון שלא נתכוין לגזול גופיה רק לצורך מלאכתו שוב לא אפשר שיקנה את השבח כיון שהשבח הוא מן העבד שלא נתכוין לגוזלו. לכן לענין השבח הרי עודנו ברשותיה דמרא ועבדא דמריה הוא דאשבח ליה ודמי לדברי הירושלמי והרב בהלכות שכתבנו לעיל [בסימן הקדום אות י'] ואע"ג דהתם מחלקין ביניהם. היינו משום דשניהם גורמים משא"כ גבי עבד לענין שכר מלאכתו:
ועיין ש"ך שם [ס"ק ט'] שהקשה דמן הסוגיא שם לא משמע כן שהקשה שם ומי סבר רב עבדי כמקרקעי דמי וכו' התוקף בעבדו וכו' משמע להדיא דאי כמטלטלי דמי ניחא. ולדברינו הנ"ל מתורץ שפיר שהרי כל עיקר דינו דהסמ"ע ויסוד סברתו הוא משום שלא נתכוין לגזול את גופו, ובמאי דלא נתכוין שוב אי איפשר לזכות בצד זכות שבו. אמנם כן כיתד שלא תמוט לדידן דפסקינן גבי צבע בנותן לצבוע אדום וצבעו שחור דידו על התחתונה כר' יהודה [ב"ק דף ק' ע"ב]. אבל לר' מאיר דס"ל דנותן לו דמי צמרו משום דקנאו בשינוי הרי אע"ג שלא נתכוין לגזול כלל וכלל אפ"ה קנאו בשינוי וקנאו לגמרי אע"ג שלא נתכוין לקנותו כולו. מכש"כ הכא שנתכוין מיהת לגזול את קנין הפירות שבו דקני מיהת לשבחא. שהרי גם בלא כוונה דינו כגזלן לכל דבר אפי' בצד זכות שבו. ועיין תוס' בבא מציעא סוף פרק המפקיד (דף מ"ג ע"ב] בד"ה משלם בתירוצו של ר"ת וצ"ל במה שסיימו בתוס' אם נתכוון לקנותו בשינוי. דכוונתם במה שכתבו דר"י סבר דשינוי אינו קונה רק היכא דכיון לגוזלו. אבל בכוונת השינוי לא תליא כלל שהרי שינוי קונה אפי' לגריעותא דידיה כגון בהמה והזקינה אפי' בע"כ דידיה ודווקא גבי יאוש אמרינן גבי חמץ זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות. אבל גבי שינוי דנתרבה מקרא דאשר גזל לא שאני לן בזה ולא תליא מידי ברצונו. ועי"ש בבא קמא דף צ"ו ע"ב] דרב אמר הלכה כר' מאיר דעבדי כמקרקעי דמי. וע"ז מקשה מאידך דרב גבי תוקף עבדו של חבירו משום דאי אמרת עבדי כמטלטלי דמי ניחא משום די"ל דרב ס"ל כאידך דר' מאיר גבי צבע דאפי' היכא דלא נתכוין לגזול כלל אפ"ה נעשה כגזלן גם לצד זכות שבו. ומש"ה הוא דמיפטר ליה שפיר משכר מלאכה שהרי גם כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה. ועיין שם [דף ק"ב ע"ב] דקא שקיל וטרי אם הלכה כר' יהודה או לאו. ומסקנא דמילתא דפסקינן כר"י, ועיין. וזהו נכון ליישב דברי קדשו:
ג במרדכי בבא קמא [סי' קכ"ה] כתב מתחלה שקרוב הדבר שבאם לאחר שתבעו המפקיד שרוצה את מעותיו להרויח בהם או להלותם ברבית אל המותר עפ"י ד"ת על משכנות מובטחים והשיב הנפקד שיהיה אתו קרוב לשכר ולהפסד מפני שכבר הלוה אותם ברבית או שהוציאם במחיר אחר שהדין עם הנפקד, ושם כתב עוד בתירוצו לדברי ר"ה גאון בהיפוך מזה דאפי' כשלא נתרצה המפקיד בזה מ"מ כשהרויח מחויב ליתן לו חצי הריוח. ומחלק במשנה למלך [פרק ז' מהלכות מלוה הלכה י"א תד"ה ועוד יש לדון], דהיכא דעודנו בעינא אזי הוא דמחייבינן לי' בחצי הריוח אפילו כשלא נתרצה המפקיד בקרוב לשכר ולהפסד. הגם שדבריו נראין במושכל ראשון לחלק כן עודנו צריך להטעים דבריו עפ"י סוגי תוה"ק ביסוד מוסד:
איברא לפום קוטב דברינו הנ"ל נכונים הדברים היטב והוא עפ"י מה שכתבתי לעיל דקודם שתבעו אזי עדיף טפי מחצר דלא קיימא לאגרא כיון שמונחים אצלם בלא עסק כלל אכן כשתבעו ואומר שיכול להרויח בהם אזי מחייבינן ליה מן התביעה והלאה בחצי ריוח ממה שירויח עפ"י הטעמים שכתבנו לעיל [בסימן הקודם אות ח' ט' י', ותמצית הדברים מפני ששניהם גורמים המפקיד במעותיו והנפקד בטרחתו ועמלו וגם אעפ"י שכבר הוציאם הנפקד במחיר חשיבי כאילו הם בעין דבין במעות צרורין ובין במעות מותרין דכיון שאינו רשאי להוציאם לצורכו רק להעמידם בעסקא. וכן בצרורים כיון שלא נתכוון לגזול את המעות המופקד לצורכו רק לזכות לעצמו בריוח שיעלו ודמי לקנין פירות לחוד וכיון שהגוף עודנו קנוי למפקיד והוא יכול להרויח בהם משה"ט חולקים בריוח, וכיון שכן ממילא מוכרע שצריך לקבל עליו שיהיה קרוב לשכר ולהפסד משום דלא עדיף מאשר נתעסק הוא בעצמו שסתם עסק ומסחר קרוב לזה ולזה, איברא היכא שמברר שיכול להלוותם ברבית על משכנות בטוחים דקרוב לשכר ורחוק מהפסד אזי גם עתה שמעכב הנפקד בידו הדין כן וצריך הנפקד לקבל עליו ההפסד מן המסחר שיעסוק בהם וחצי ריוח יתן להמפקיד, איברא כן הוא היכא דבשעת תביעה עודנם צרורים ומונחים המעות בעין תח"י ואם לא עכבם הנפקד אזי המפקיד היה יכול להרויח קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל היכא דבשעת תביעה כבר הוציאם במחיר. הרי כשם שלא נוכל לחייבו למפרע הוא הדין נמי דלא נוכל לחייבו בקרוב לשכר ורחוק להפסד על דבר שהוציאם במסחר, מפני שכעת גם המפקיד אינו יכול להרויח קרוב לשכר ורחוק מהפסד,. דכבר ליתנהו בעינא מסתמא לא יקחו הא"י את המחיר ההוא ברבית רק עיניהם על מעות דווקא. ובזה הדין עם הנפקד שבאם לא קיבל המפקיד על עצמו חצי ההפסד אזי אם הרויח אח"כ אין צריך לתת לו מן הריוח ונמצא לפ"ז דגם לחילוקו של בעל המשנה המלך דלפעמים הדין עם המפקיד דאפי' לא קיבל עליו בהפסד כלום אפ"ה אם הרויח אח"כ מחוייב ליתן לו חלקו בריוח, זהו היכא דאיתא תרתי למעליותא שהמעות בעין והמפקיד יכול להרויח בהם בלא הפסד וכמ"ש המרדכי שם להלות על משכנות ברבית וכה"ג, (ויש לספק בזה היכא דלא רצה לקבל עליו גם אחריותו של אונסין, שגם באופן זה לא ינצל, דאזי איפשר שאם הרויח אח"כ דאין צריך ליתן לו כלום מן הריוח, מיהא יותר מסתבר כיון דאונס לא שכיח לא הפסיד בעבור סרובו בזה]. אבל היכא שהמפקיד א"י להרויח בלא הפסד אזי אפי' היכא דאיתא בעינא אזי הרשות ביד הנפקד שיאמר שיקבל עליו בהפסד מן המסחר ההוא ואם לא נתרצה לו אזי אבד חלקו ממה שירויח. והטעם כיון דכל חילו דמפקיד ליטול חלקו בריוח רק מפני שיכול להרויח בהם והוויין מן שעת התביעה והלאה כחצר דקיימא לאגרא משה"ט גופא צריך לקבל עליו גם ההפסד מפני שכל מסחר קרוב לזה ולזה, ולא מחלקין בין מסחר למסחר מפני שכל מדות חכמים כך הוא [כעין שלא חלקו בשבחא דאפדנא לשבחא דארעא ב"ק צ"ו ע"ב]. דאי משום אחריות דעלמא הלא בגניבה ואבידה בין כך ובין כך יתחייב הנפקד דהואיל דנהנה מהנה ועדיף טפי מעיסקא דעלמא. ומשום אונסין בין כך ובין כך לא ינצל, והיכא דליתא בעינא אזי אפי' היכא שהלה היה יכול להרויח במעותיו בלא הפסד כלל אילו לא הוציאם מ"מ כיון דלא מחייבינן לי' למפרע אזי שוב הדר דינא ושוה להיכא שיכול להרויח בקרוב לזה ולזה, ובאם לא קיבל עליו בהפסד אזי איבד חלקו מן הריוח, וכל זה פשוט וברור:
ד מה שכתבתי לעיל [בסי' הקודם אות א'] בשם הרמב"ן דהיכא דשויי' טמון באש מש"ה פטור משום שלא הפסידו ממון שיש לו רק מה שיגיע לו, יעו"ש בדינא דגרמי [דף מ"ג ע"ד והכפיל עוד בזה דף מ"ד ע"א] גבי זרק כלי מראש הגג ובא אחד ושיברו במקל דשניהם פטורים, וז"ל דלא מחייבינן משום דד"ג דראשון הא לא אתא נזקא מחמתי' כלל, ושני נמי מנא תבירא תבר. ואי משום שגרם שלא יתחייב לו הראשון היינו טמון באש דפטור וכבר פירשתי הטעם, עכ"ל. ושם [דף מ"ג ע"ב] כתב וז"ל בתוד"ה ואי קשי' לרבנן דלא דייני דד"ג היכי מיחייב והא גורם הוא לבטלו ממלאכתו וגורם הוא לו שלא ירויח, ל"ק דכיון דהדקי' מההיא שעתא הוא דאפסדי' עד דפתח ליה והא אמינא דהיזק ניכר נמי הוא עכ"ל. וקשי' הן על קושיתו והן על תירוצו דמאי קושי' שהרי גם לר"מ מי ניחא דמ"מ לא עדיף מהיכא דשויי' טמון באש שהרי עודנו לא הגיע לידו ועוד שהרי אדם שהזיק שור פטור משבת שאין דין שבת בממון, ורק היכא שהזיקו בגופו הוא דחס רחמנא על הנחבל אפי' היכא דלא חבליה בגופו כגון דאהדקי' באינדרונא. וכן לתירוצו קשיא קושי' ראשונה. ועוד דלדבריו דהוי מזיק ממש א"כ גם בשור יתחייב, וצ"ל דע"כ לא נפטר היכא דאפסדיה ממונא שלא הגיע עדיין לידו רק היכא דלא עביד ליה מעשה בממונא דחבירו כגון דשויי' טמון באש וכן היכא דשברו במקל את הכלי שזרקו חבירו נמי לא חשיב כעביד מעשה בממונא דחבירו שהרי חשבינן ליה כאילו כבר נשברה ויצאה מרשותו לגמרי שהרי כחרסית חשבינן ליה דהפקרא הוא]. אבל גבי שבת דאהדקי' באינדרונא דעביד ליה מעשה בגופו דחבירו כמ"ש הרא"ש ב"ק פ' החובל [סוף סי' ג'] דלא מחייבינן ליה אלא היכא שזרק את חבירו לחדר ונעל בפניו עי"ש. אזי אילו היה ברי הזיקא כגון באומן שאומנתו בכך אזי מדינא נתחייב לשלם לו ואפי' גבי שורו היכא דברור לנו שעומד להשכיר וע"י מעשיו של זה הפסידו ג"כ חייב לשלם לו הפסידו והרי זה דומה לגוזל הקנין הפירות שלו וה"נ הרי יש לו בשורו קנין לפירותיו דממון גמור הוא לכל דבר ויצא לגמרי משמא דשבת ונכנס לכלל נזק דע"כ לא נקרא בשמא דשבת אלא היכא דלא ברי היזיקא ועיין לקמן בסימן שאח"ז אות ז' בהגה"ה]:
איברא הא דמחלקינן בין אדם לשור דלא מחייבינן ליה אלא בנזק לחוד. זהו דלא מחייבינן ליה בשבת כמו גבי אדם דאפי' שאין אומנתו ודרכו בכך כגון שיבר את ידו כאילו היה שומר קישואים ושבר רגלו כשומר הפתח. אעפ"י שאינו רגיל ואינו מצוי בכך. מ"מ רחמנא הוא דחס עליה דנחבל אבל בממונו כ"ז שלא נתברר לנו שעומד להרויח לא חייבא רחמנא [לרבנן דר"מ]. אולם בגוף המעשה אילו לא היה כמזיק ממש רק כגרמי בעלמא גם באדם לא חייביה רחמנא ובזה לא ניחא ליה לרמב"ן לחלק בין אדם לשור אלא דבדבר דאילו היה הזיקא בבירור מחייבינן ליה גם בממונא משום דחשיב כמזיק ממש למסקנת הרמב"ן בתירוצו משום דעשה מעשה בגופו או לכה"פ כגרמי לר"מ לס"ד דרמב"ן בקושיתו, אפס בדבר דלא ברי הזיקא הוא דמחלקינן בין אדם לשור ועיי' היטב באשרי פ' החובל [סוף סי' ד']:
ה ולפי"ז הא דאיתא בש"ע ח"מ סי' ש"ז וסי' ש"מ] בכחשא דהדר דפליגי הפוסקים בזה זהו כל היכא דלא ברי הזיקא ודעת המחייבים משום דגבי שור שעומד למכור חשיב ליה כנזק ואינו דומה להכהו על ידו וסופו לחזור דגבי אדם שאני שאינו עומד למכור כמו שכתבו הפוסקים שם וכמ"ש התוס' פ' השולח [דף מ"ב] ואשר"י בריש פ' השואל יעוי"ש:
ולפי"ז גבי שוכר היה מן הדין שישלם לו שכרו אע"ג שאינו יכול לעסוק במלאכתו דלענין שכירות הרי ברי הזיקא אלא דיותר נראה שגם בזה פטור וגם אפי' היכא דברי הזיקא כיון דלא עביד ליה מעשה בידים רק בפשיעתו נכחשה ולא חייבה התורה את השומרין בחיובן רק בדבר שאין סופו לחזור לקדמותו. שהרי גם בשומרין פסקינן שיכול לומר לו הש"ל. (דוק מינה שגם בנזק דחייבי' רחמנא כאילו נמכר הוא מטעם דחס רחמנא על הנחבל שהרי אפי' כשאינו אומן ואינו עומד כלל למכור כעבד ואחרי נמכר מי יקנהו לאיש בטל כמוהו שהרי אפי' נהום כריסיה לא שוי' וזה הטעם עצמו בכל שבת דחייבי' רחמנא גבי אדם וכמש"ל וכן מבואר בפוסקים שם להדיא וברא"ש פ' החובל סי' ד']. אבל היכא דברי הזיקא ועביד מעשה בידים איפשר שכל הפוסקים מודים בזה לדעת הרמב"ן משום שאין זה בכלל שבת רק בכלל נזק כיון שהזיק לקנין פירות שלו:
ו ולפי"ז יתיישב על נכון דברי הרמ"ה בנימוקי יוסף בפ' כיצד דאם נועל בית חבירו דקיימא לאגרא דחייב לשלם לו דחשיב כאילו אהדקי' באינדרונא וכאילו גזלו [זהו תמצית העולה מהדברים המעורבים שנשתבשו בדפוס]. והקשה בקצה"ח סי' שס"ג ס"ק ג'] דהא אין דין שבת בבהמה. ונראה דעיקר כוונתו כך הוא דאיתא באשר"י שם בפ' החובל בסי' ג'] דאהדקי' באידרונא הוא דוקא כשעשה מעשה בגופו אבל היכא דנעל בפניו לחוד פטור דדמי לפורץ גדר בפני בהמת חבירו דפטור יעו"ש. נשמע מזה דלדעת הפוסקים דסברי דהא דמקשינן [ב"ק נ"ה ע"ב] אי בכותל בריא אפי' בד"א נמי ליחייב דקאי גם אבהמה. ועי' בש"ע (סי' שצ"ו ס"ד] דפליגי הפוסקים בזה. וא"כ גם באהדקי' חשיבא מעשה אפי' שלא עשה מעשה בגופו רק שנעל בפניו משום שגם זה כמעשה דמי ולפי"ז ממילא נשמע היכא דברי הזיקא שכבר יצא מכלל שבת שהרי מזיקו ממון גמור והוא קנין פירות שיש לו בביתו. וזהו שהרכיב הרמ"ה את שני השמות בהדי הדדי. משום דפשיטא ליה דאהדקי' כפשטא דמילתא שנעל בפניו לחוד ונמצא נקוט מיהת חדא דזה חשיב כמעשה משום דס"ל דגם בפורץ גדר בכותל בריא חייב על הבהמה. רק דאכתי יש מקום לפוטרו משום דאין דין שבת רק באדם לזה כתב דהוי כגוזלו שהרי ע"י מעשה זו הפסידו את קה"פ שיש לו בבירור וכל היכא דברי הזיקא כבר יצא משמא דשבת ונכנס לכלל נזק וכמש"ל [ועיין לקמן בסי' שאח"ז אות ז' בהגה"ה. ומ"ש בזה שם באות ה' עפ"י פסק הש"ע]:
ז הן הדברים שכתבנו בדעת הרמב"ן לחלק בין היכא דעביד מעשה בגוף הדבר הניזק כעין זה מצינו בדברי קדשו שחילק בזה גבי מזיק שיעבודו משום דבדידיה קעביד מעשה. ומלבד זה הוא סברא מוכרחת בכל מילי דנזקין שהרי כבר קדמו רבותינו בעלי התוס' והוכיחו מכמה סוגיות בש"ס דאדם המזיק חייב יותר משומר חנם. וגבול נתנו לדבר דכל היכא דדמי לאבידה דקרובה לפשיעה אע"ג דש"ח פטור מ"מ באדם המזיק חייבא רחמנא. ומש"ה כשנפל מן הגג אפי' ברוח שאינו מצויה ושיבר הכלים של חבירו חייב בנזקו אע"ג דש"ח פטור אם נעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אבל במידי דהוי כעין גניבה אע"ג דש"ש חייב אבל באדם המזיק פטור יעו"ש בר"פ המניח בד"ה באפילה שנו. ולפי"ז קשיא לכאורה דא"כ בנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור דהוי לה שלא תאכל [ב"ק מ"ז] וכן הפורץ גדר לפני בהמת חבירו לדעת התוס' ושאר פוסקים דפטרי. הכי יעלה על דעת שש"ח יפטור בכגון זה היכא דראה שאחר נתן סם המות לפני בהמה המופקדת אצלו. וכן בפורץ גדר דאפי' נפרצה ע"י אחר חשיבא פשיעה גמורה לגבי שומר ולא אמרינן הוי לה שלא תברח. א"ו דבע"כ צריכין לחלק כן. דדוקא היכא דעשה מעשה בממונו של חבירו אע"נ דלא נעשה מעשה בגופו אלא בדבר דהו"ל לשום עיונו. אזי בכל דבר דהוי בפלס המשקל כעין אבידה אזי חייבא רחמנא לשמור את גופן כעין דח"ר גבי ש"ש לשמור ממונו של חבירו שלא יוזק, כן חייבא רחמנא לשמור גופו שלא יזיק. ומש"ה גבי נותן סם המות הוא דפטור מפני שלא נעשה מעשה בגופו בממונו של חבירו. אבל גבי ש"ח חייב מפני שנעשה שומר על ממונו של חבירו. וכן גבי פורץ גדר דפטור גבי אדם המזיק מפני שלא נעשה שומר על ממונו של חבירו. רק על גופו לחוד וכיון שלא הוזק ע"י גופו אין מקום לחייבו:
ח בדברי רבינו אלעזר מטולא מובא בתשוב' מיימוני לס' משפטים (סי' ט"ו] שחידש דבשכירות אין בו משום רבית ומביא ראיה מהא דאיתא בעדים זוממין דמשלמין לפי אומד דבין שלשים יום לעשר שנים. והקשה המשנה למלך פ"ז מה' מלוה] דמנא ליה דאמדינן מן הלוה ומזה הוכיח דבשכירות לית ליה משום רבית ואיירי התם בשכירות לחוד דלמא האומד מן המלוה מה שיפחות ללוה בהלואה לעשר שנים שישלם לו מיד. ולפע"ד נראה לתרץ שהרי היא גופא ספיקא הוא דהוי. אם יפחות דבר ללוה שהרי מתחילה כשהלוהו לעשר שנים מי כפוהו לזה. אם לא שמאמד א"ע שלא יצטרך להם. רק דמ"מ מכלל ספיקא מיהת לא יצא דאולי נולד לו אח"כ איזה עסק ויפחת לו. וזה מוכח להדיא בב"ק (דף פ"ט ע"א] אמר אביי ט"ה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא ט"ה לאשה הוית. דאי ס"ד לבעל הוי לימרו לה עדים מה אפסדתיך. אי הוית מזבנית ליה לט"ה בעל הוי שקיל מינך. הרי להדיא דכל ממון שעומד בספק אין העדים זוממין משלמין כלום רק היכא שיכול הלה למוכרם. דאי לא תימא הכי אמאי אין צריכין לשלם לאשה כלום אם אמרינן דט"ה לבעלה. דמ"מ ע"י עדותן הפסידה היא עצמה את ספק ממונא שהיה לה. ועיין בנתיבות סימן ס"ו ס"ק ל"ג שכתב מזה]. וכיון שכן תו א"א לומר דאומד לגבי מלוה מה שיפחות ללוה שהרי אין זה ממון גמור ברור רק שנכנס בכלל ספיקא ובכל מידי דספק ממונא אין עדים זוממין משלמין. רק היכא דאפשר למוכרם ויגיע לידו מן הלוקח מיד בשביל טובת הנאה שבו. ואזי צריכין לשלם מה שהפסידו לו את דמי ט"ה. ובנ"ד פשיטא שאין ללוה צד זכות במה שיפחות המלוה בשביל זה שיהיה ברשותו למוכרם לאחרים. דגרע טפי מדבר שלב"ל ולא עבידא דאתי דאפי' לר' מאיר לא קנה. וא"ל דמ"מ יכול הלוה להלוות לאחר סך זה כגון שחייב למלוה מאה זהובים על עשר שנים ובאם יניח המלוה מחובו כדי לשלם לו מיד אזי יפסיד עשרה זהובים. רק דספיקא דאולי לא יניח לו כלום וימתין עד הזמ"פ כאשר התרצה מתחילה לכן בעבור ט"ה זו יתן הלוה לאחר סך צ"ח זהובים באופן זה דבאה יניח המלוה מחובו יהיה הריוח שלו ובאם לא יניח לו כלום אזי יתן לו הסך במילואו כשיגיע הזמ"פ. דזה מופרך מכמה צדדים כמובן. ועוד דממ"נ אם יתנם לאחר בהלואה הרי זה רבית גמורה. דהא אם לא יניח המלוה מחובו אזי יצטרך לשלם יותר ממה שקיבל שהרי סוף סוף אין זה כמכירה גמורה שהרי עודנו הלוה משועבד למלוה כמקדם ולא יפטור מחובו במה שמסרם לאחר. ואם יתנם הלוה לאחר בתורת פקדון אזי לא יתחייב באונסין רק כשהתנה עמו ומי פתי יסור הנה שבשביל ספק מועט כזה יתחייב א"ע בחיוב שאינו בידו לשומרם] א"ו דאומד דמתניתין הוא מן הלוה והוא מה שיוסיף הלוה על חוב שכבר הגיע זמנו כדי שיאריך לו עד י' שנים. ואף את"ל שגם מן הלוה אינו ממון גמור דאולי א"צ עוד למעותיו. מ"מ לו יהיה דספיקא הוי מ"מ צריכין העדים לשלם לו דמי טובת הנאה. שהרי המלוה יכול למכור את החוב עם דמי ט"ה זו דשמא יוסיף לו הלוה בעד זה. שהרי אפי' במלוה ע"פ יכול למוכרם במעמד שלשתן. ונמצא שהוכחת ר"א מטולא כראי מוצק בזה דבע"כ צ"ל דאומד דמתניתין הוא במה שיוסיף השוכר ולא להיפוך ממה שיפחות המשכיר או המלוה:
ט
ט ע"ש במשנה למלך שהקשה על עיקר הדין שפסק הר"א מטולא דבעה"ב מחויב לשלם למלמד במה שיכול להרויח דהא מבטל כיסו של חבירו הוא. אבל על עדים זוממין דמתניתין לא קשיא ליה חדא דאפשר לומר כיון שע"י עדותן הוצרך לשלם מיד בדבר שפטור בו עתה הוי כמזיק ממש. כמש"כ בקצה"ח (סי' ע"ג) ועוד דעדים זוממין שאני דמשלמים אפי' בדבר דמזיק דעלמא פטור וכמ"ש בסי' הקדום אות ב']. איברא תירוצו של בעל המל"מ נראה קצת דחוק דאיירי בדתבעו ליה ובעה"ב מרויח בהם. ודמי לדברי מרדכי בפ' הגוזל ולא נזכר זה (זית רענן) יד ע כלל בדברי ר"א. ועוד דלדברינו שכתבנו בסימן הקדום [באות ח' ט י"] אין זה ענין לדברי המרדכי כמובן. ואפשר לתרץ דברי רבינו אלעזר דגבי מלמד שקצב עמו לשלם לו מיד. אזי אמרינן דמסתמא היה יכול להשכיר גם אצל אחרים בדמי שכירות כזה וא"כ גם אם לא פסק עמו היה מחויב לתת לו סך זה משום שבת דאדם דלא גרע מאהדקי' באינדרונא וכיון דעיקר נובע משבת דאדם הרי זה דומה כאילו אמדוהו מתחילה בכך דאם יתן לו מיד יתן לו כאשר קצב אתו. ובאם ידחהו לעדני עדנים שגם זה יש לו שיווי אצל השוכר והמשכיר ונמצא שבאם יתן לו רק הסך שפסק עמו ישלם לו חצי דמי שבתו שחייבו רחמנא. ומשוה"ט יש מקום לומר דמחויב להוסיף לו בכדי שיגיע לדמי שבתו שחייבו רחמנא וזהו בשבת דאדם דח"ר אפי' שלא במקום נזק ואפי' ע"י גרמי בעלמא אע"ג דלא עביד מעשה בגופו ממש רק ע"י דבורו לבד:.
נהדרין לענינא קמא שגם מדברי בעל מל"מ מוכח מיהת דגבי הלואה אפי' כשתבעו לו שיש בידו להרויח בהם והלה מעכבם ומרויח בהם אפ"ה אסור משום רבית שהרי לדעתו מיירי בתשו' מיימוני באופנים הללו ואפי' בכה"ג לא חייבו אלא בשכירות דלית ביה משום רבית בימך
סימן יז
עוד בענין הנ"ל
א עתה נשתעשע עם החכם השואל ונתעלסה אתו באהבים בחידושין שחידש בזה בדרך קצרה ומובטחני בו שיודה על האמת ויקוים בנו ואת והב בסופ' [קידושין דף ל' ע"ב]:
מ"ש לתמוה על הרשב"ם שהקשה על רב האי גאון דהא כל הגזלנים אינם משלמין אלא כשעת הגזילה מובא במרדכי בפ' הגוזל קמא (סי' קכ"ה], והקשה מעכ"ת דה"ט משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן. ומסתמא נתכוין להרויח בשביל המפקיד, חדא דא"כ אמאי פסק שיהיה רק למחצית שכר דהא דמי כולהו בעי למשקל להו ודי לו למתעסק ליטול רק כפועל וכמו שפסק במרדכי שם לעיל מינה [סי' קכ"ד] וכן הוא בהגה"ה סי' רצ"ב], וא"ל דנטלם בעיסקא דהיינו בפ"מ ופ"פ מ"מ כיון שכבר נעשה גזלן בפלגא מלוה שנטלו לעצמו כבר יצא מחזקת כשרותו ושוב אפשר לומר דנטלו כולו במלוה ועוד דמשמע ליה קצת מלישנא דנקט ושלח בהם יד משמע דידוע מילתא שנטלם לעצמו, וא"ל דנטלו בתורת עיסקא וקא סבר דלא נעשה גזלן משום זה כיון דבל"ז מונחים אצלו בטלים מעסק. מ"מ כיון דלקושטא נעשה גזלן עליהם אזי ממילא השבח קנוי לו כדין גזלן דעלמא. איברא למש"ל [בסי' ט"ו אות ח' ט'] אתי שפיר:
גם מ"ש בתוך הדברים דדמי לספינה דנחית לאגרא, יעו"ש ברש"י שכ"ש להיפוך דמש"ה אם רצה נוטל פחתה ואם רצה נוטל שכרו משום דהוי ליה גזלן, הרי להדי' דאע"ג דקיימא לאגרא ונחית לאגרא אפ"ה הוי כגזלן, ותו לא שייך ביה הטעם משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן ואפ"ה אם יתרצה הלה בשכר מחויב ליתן לו משום דזה נהנה וזה חסר ומשכו מתחילה לכך ונתחייב בהם ושוב א"י לחזור, ומפשטות הדברים מוכח משם להדי' להיפוך והוא דכל דלקושטא דינו כגזלן שוב לא נוכל לחייבו משום חזקה זו ולומר דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וטעה בדעתו וקסבר דבזה לא יהא גזלן שהרי גם בספינה דקיימא לאגרא לא מחייבינן לי' באגרא רק היכא דנחית ליה לאגרא להדי', והיכא דלא נ"ל לא מחייבינן לי' בסתמא משום חזקה זו כיון דסוף סוף נעשה גזלן עלי' לא מחזקינן ליה בטעותא כדי לחייבו, ואינו דומה לדברי מרדכי דלעיל משום דהתם מחייבינן ליה בכולי' רווחא. ובאופן זה פשיטא דגם לקושטא לא נעשה גזלן כיון שכל עוצם מחשבתו רק לטובת הבעלים ולא להנאת עצמו אע"ג דלכתחילה אם בא אמרינן ליה דלא יגע בהן בזה אמרינן דטעה בדבר איסור זוטא כזה, ומשו"ה מחייבינן לי' בכולי' רווחא כדי לנקותו משמא דגזלנותא ובכדי שינצל מאיסור חמור כזה אמרינן שפיר דמשום חזקה זו מסתמא דעתו מתחילה לכך. אבל בנידון דרב האי גאון דלא מתחייב ליה אלא בפלגא רווחא הרי לקושטא דנעשה גזלן בפלגא שוב אזדא ליה חזקה זו דמה לי פלגא ומ"ל כולי':
גם מ"ש רו"מ בשם הב"ח דהיכא דברי הזיקא גם במבטל כיסו של חבירו חייב ודימה לזה שה"ה בהלואה נמי היכא דמעכבים לאחז"פ. איברא למש"ל [בסי' ט"ו אות א' ובסי' ט"ז אות ו'] דגבי הלואה שאני משום דבדידי' קעביד מעשה אבל במבטל כיסו של חבירו דבדחברי' קעביד מעשה הוא דמחייבינן ליה לדעתו דב"ח ורמ"ה דהיינו או שגורר כיסו של חבירו לחדרו של בעה"כ ונעל בפניו דדמי לאהדקי' באינדרונא לדעת הרא"ש אלא דבאדם מחייבינן אפי' היכא דלא ברי הזיקא משום שבת. אבל גבי ממון דלא נתחייב משום שבת פטור רק היכא דברי הזיקא חייב משום נזק וכמש"ל בסי' ט"ז אות ד'], ולדעת הפוסקים דסברי בפורץ גדר בפני בהמת חבירו דחייב כשנאבדה משום דחשיב להו המעשה בגורם כעושה מעשה בגוף הממון. או דטעמא כמ"ש הרמב"ן בדד"ג משום שהוציאה מחזקת שימור למקום אבוד והפקר כן י"ל דה"ה להיפוך היכא דנעל בפני כיסו של חבירו דחייב היכא דברי הזיקא שע"י מעשיו הוציא ממונו של חבירו מחזקתו ורשותו של בעלים הראשונים, והעמידם במקום שאינו בחזקתו ורשותו, ועי"ז איבד והירס קנין פירות שלו כמ"ש לעיל [בסי' הקודם אות
ב גם מ"ש כ"ת לתרץ הקושיות [המובאים במל"מ פ"ז ממלוה] על ר"א מטולא מובא בתשו' מיימוני [ס' משפטים סי' ט"ו] מנכש עמי היום והנהו דמהפכי בי דרי ומהאי דמרבין על השכר [בב"מ דף ס"ה ע"ג ע"ה] דהתם לא הרויח ור"א מטולא איירי כשהרויח לא נראה לחלק בזה רק לענין חיוב ופטור אבל לא לענין איסורא והיתרא ולענין לכתחילה. דממ"נ אי ליכא איסורא דרבית בשכירות אפי' כשלא הרויח נמי ואי איכא איסורא דרבית בשכירות אפילו כשהרויח נמי אסור מדרבנן, אפס לענין איסור רבית דאורייתא בר"ק הוא דמחלקינן בין הרויח ללא הרויח. אבל מידי אבק רבית אכתי לא נפיק ודוחק לומר דר"א לא התיר בשכירות אלא גבי אבק רבית דרבנן, והוא כשהרויח דאז כבר יצא מידי רבית דאורייתא מיהת הוא דמתיר גבי שכירות אפי' מדרבנן. דא"כ בל"ז מאי קשיא ליה למר אחיו של ר"א מטולא מהנהו דדרי באגי או מההיא דנכוש ועידור, דשאני הכא דהוי כרבית קצוצה מה שאין כן גבי הנידון דר"א שהיה לאחר זמ"פ דבל"ז לא הוי אלא א"ר דס"ל כדעת הרמב"ם בזה] א"ו דס"ל דאפי' ברבית קצוצה מתיר ר"א לגמרי גבי שכירות אפי' מדרבנן:
ג להשלים הדברים שכתבנו לעיל מזה דגבי ספינה אפילו דקיימא לאגרא ונחית לאגרא מ"מ כל דין גזלן עליה, עיין בקצה"ח [סי' ש"ח ס"ק ג'] שהקשה על הרמ"א שם שפסק דאם נטל בהמת חבירו דקיימא להשכיר בתורת שכירות ומתה בדרך דפטור ולא דמי לשואל שלא מדעת, משום דק"ל ונחית לאגרא. והקשה דהוי לי' להרמ"א לפרש דאם מתה מחמת מלאכה דחייב כמו גבי ספינה דקיימא לאגרא ונחית לאגרא דאם רוצה נוטל פחתה. ועוד שגם לענין שאר אונסין מבואר ברש"י דדינו כגזלן כמו שכתבתי לעיל, ונראה לפי ענ"ד דלק"מ שהרי גבי אבידה תנן בהדי' לחלק בין דבר שעושה ואוכל דמחוייב להשכירה לאחרים משום השבת אבידה ובדבר שאינו אוכל ועושה הרי זה לא יגע בהן ומבואר שם להדי' (ב"מ דף ל' ע"א] דאפי' בקורדום דפחתן מעט ושכרן מרובה ה"ז לא ישתמש בהן בקשה, ומשמע אפי' בשכר. (ועיין ב"מ דף פ"ב ע"ב) דגבי עני משכירין משה"ט, אבל גבי אבידה דלא ידעי לן אם הוא של עני הרי זה לא יגע בהם ומכש"כ גבי ספינה דהפחת מרובה לפעמים מדתני אם רצה נוטל פחתה. הרי להדי' דגבי דברים דיש לבעלים הוצאה עליהם ועומד להשכירם לאחרים אנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי, שהרי היכא דאיתנהו ברשותי' מחייבינן ליה בהכי משום השבת אבידה. ומשו"ה דינו כאילו השכירו מדעתו ממש ופטור מאונסין, וכן במתה מחמת מלאכה, משא"כ גבי ספינה דלית להו לבעלים הוצאה עלי' אם תנוח ולא תנוע אזי אפשר דעתה ניחא להו לבעלים שתשבות במקומה ולא להשכירה אע"ג דקיימא לאגרא מ"מ לא ברירא לן דניחא ליה גם עתה, ומש"ה לא יצא מדין גזלן לכ"ד, משום דא"ל דבעתים דצריך למעות ביותר משכירה, ואינו חושש לפחתה. וכשאינו צריך כל כך אזי ניחא לי' שלא תפחת ספינתו וזה פשוט וברור ומשה"ט דקדק הרמ"א בלשונו בשלחנו הטהור ונקיט לי' בבהמה דווקא ולא נקיט בסתמא:
ד ומ"ש כ"ת ליישב דעת הרמ"ה מובא בנ"י ב"ק פ' כיצד מובא לעיל בסי' הקדום אות ו'] משום דקשיא ליה אמאי חייב שבת באדם, הא לא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו, אלא ודאי משום דמתחיל היזקא מיד וא"כ ה"נ בנועל ביתו של חבירו היכא דקיימא לאגרא עכ"ל בקיצור אמרים, ול"נ דאכתי קשי' דהא כיון שגם באדם אינו חייב רק היכא דמתחיל היזקא מיד, ואפ"ה קתני בהדי' דגבי אדם חייב וגבי שור פטור, ובע"כ בחדא מחתא מחתינן להו, ועיי' לעיל [בסי' ואות הנ"ל] מה שכתבנו בדעת הרמ"ה, ועוד שכבר הוכחנו לעיל [שם באות ד' ה'] דשבת באדם דחייבא רחמנא הוא אפי' היכא דלא ברי היזקא ואינו מצוי כלל:
ולפ"ז גם דברי קצה"ח (בסי' של"ג ס"ק ב'] צ"ע מ"ש על דברי תוס' ב"מ ריש פ' השוכר את האומנין דכוונתם משום שבת באדם, דא"כ אכתי קשי' לדעת הנ"י שתירץ בזה דאיירי שגם קודם ששכרם לא נמצא להם להשכיר אצל אחר והרי כל דיני שבת באדם חייבא רחמנא בהכי כמ"ש לעיל [שם[בשם הרא"ש, וצ"ל דמ"מ יצא בזה מסוג וגבול גרמי, דעיקרו הוא דווקא היכא דברי הזיקא ומתחיל מיד ואזי חייב אפי' ע"י דיבורא בעלמא. אבל גבי שבת דחייבא רחמנא אפי' היכא דלא ברי הזיקא זהו בדעביד מעשה דווקא אבל מ"מ ע"י דיבור לחוד אי איפשר לחייבו בסוג זה רק היכא דברי הזיקא, ולדברינו הנ"ל אתי שפיר דכל כמה דעביד מעשה בממונו של חבירו כגון שהשליך את ממונו ש"ח לתוך חדרו ונעל בפניו ונראה בעליל הזיקא של בעלים מיד במה שאינן יכולין להרויח אזי אפ"ל דכ"ע מודים לדעת רמב"ן ורמ"ה וכמ"ש לעיל [שם], אבל היכא דלא עביד בידים רק שנעל בפניו, אזי תלי' במחלוקת הפוסקים גבי פורץ גדר בכותל בריא, אם חייב על הבהמה, לדעת תוס' ב"ק דף נ"ה ע"ב] דפטרי התם ה"נ דפטרי הכא, וכמ"ש תוס' ב"ק (דף כ' ע"א] גבי נועל דלת בבית חבירו [אבל הכא גבי פועלים דע"י דיבורא דידי' בגופן של פועלים קא מפסדי אזי יתחייב מצד דד"ג]. ורמ"ה לטעמי' דס"ל בפורץ, דחייב גם על הבהמה אע"ג דלא עביד מעשה בגופה רק בדבר הגורם. יעו"ש שכתבו הפוסקים כן ובטור [סי' שצ"ו] בשם הרמ"ה, ה"נ דמחייב בנועל ביתו של חבירו דקיימא לאגרא:
ה איברא כן הדברים לדעת הרא"ש דמדמי להו לחדא בפרק החובל [סוף סי' ג'], אבל לדעת הרמב"ן בדינא דגרמי יש מקום לומר דפורץ מיגרע גרע מנועל, משום דגבי פורץ שאני דאפקו לה ממקום שמור למקום גדודי חיות ולסטים, א"כ גם לדעת המחייבים גבי פורץ מ"מ יש מקום לפטור את הנועל, וכן המבטל כיסו של חבירו באופן זה ולא עביד ליה מעשה בגופן רק בגורם לו כגון שנעל בפניו וכה"ג אפי' היכא דברי הזיקא לדעת רה"פ ואחרונים [חוץ מדעת הב"ח ורמ"ה]:
ולפ"ז עולין פסקי הש"ע על מכונם, דגבי פורץ מביא מחלוקת הפוסקים בסי' שצ"ו] ובנועל בפני בית חבירו דקיימא לאגרא [בסי' שס"ג סעיף ו' ברמ"א] וכן גבי מבטל כיסו של חבירו דפטור דמשמע אפי' היכא דברי הזיקא, וכן [בסי' ת"כ סעיף י"א] גבי שבת דלא מחייבינן ליה היכא דלא עביד מעשה בגופו, והיינו טעמא כמו שכתבתי משום דא"ל דפורץ שאני, ועוד דשבת שאני דחידוש הוא דאפי' בדבר דלאו ברי הזיקא, ואפי' היכא דסתמא הוא להיפוך אפ"ה חס רחמנא על הנחבל ואפי' היכא דלא חביל לו אלא דאהדקי' מש"ה א"ל הבו דלא לוסיף עלה, וזהו היכא דעביד לי' מיהת מעשה בגופו אבל לא בדבר הגורם, אבל גבי פורץ דברי הזיקא מיהת מביא גם סברת המחייבין, ולסברא זו נוכל לקיים סברת הב"ח גבי מבטל כיסו של חבירו אפי' היכא דלא עביד מעשה בגופן אע"ג דגבי שבת פטרינן ליה]: