זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים
סימן א
בדיני תפלין
נשאול נשאלתי פה ירושלים עיר הקדושה תובב"א, מן הרב המופלג וכו' החכם השלם מהור"ר יודל נ"י.
על דבר הנהוג במקצת העיירות במדינת בבל אצל סופרי סת"ם שכותבין תפלין ואינם יכולים לאמן את ידיהם לכתוב השורות זו תחת זו בשוה בסופם, וכותבים בעיקום מצד אחד וכל השורות קצרות זו מזו בסופם, כעין המובא בש"ס גבי מזוזה (מנחות ל"א) ובלבד שלא יעשנה כקובה ובלבד שלא יעשנה כזנב. ושאלני להורות דעתי בזה ויושלח תשובתי להרבנים הגדולים דשם:
וכה תשובתי
נראה לפענ"ד לברר וללבן הדברים שעל פי דת תוה"ק גם גבי תפלין פסולין בכהאי גוונא כמו גבי מזוזה. ומתחילה נשיחה את הדברים שיש לדבר בכחא דהיתירא בתחלת העיון. איברא סיומא דמילתא נברר בעזה"י שפסולים הם. ולא נשאר אפס קצהו לאחוז בסנסני דהיתירא כלל וכלל:
א כיון דלא תניא בשום מקום בש"ס ופוסקים אלא גבי מזוזה מנא לן לחדש ולומר ולפסול אף גבי תפלין. שהרי לענין כמה דברים אינן שוין בהלכותיהן. א] לענין שרטוט דמזוזה צריכה שרטוט ותפלין אין צריכין שרטוט. עיין בש"ע אורח חיים [סימן ל"ב סעיף ו'] ובש"ע יורה דעה [סימן רפ"ח סעיף ח']. ב] תפלין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס. עיין בש"ע או"ח סי' ל"ב סעיף ז' ובש"ע יו"ד [סי' רפ"ח סעיף ו']. ג] כתבה על שני דפין פסול במזוזה. עיין מנחות פרק הקומץ רבה דף ל"ג ריש עמוד א'] אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה (דהיינו בשני עורות וכפירוש התוס' שם]. וגבי תפלין איתא שם להדיא בדף ל"ד:] תנו רבנן כיצד כותבין, תפילה של יד כותבה על עור אחד. ואם כתבה בארבע עורות וכו' יצא. ועיין בסוגיא שם דר' יהודה חזר לגבי ר' יוסי דאין צריך לדבק. וגבי מזוזה דילפינן כתיבה מסוטה כמו שכתבו בתוס' שם [דף ל"ד עמוד א'] ד"ה נאמר וכו' דילפינן גזירה שוה מסוטה. וגבי פרשת סוטה מבואר בתוס' שם (דף י"ז סוף עמוד ב'] בד"ה כתבה על שני דפים וכו' וזה לשונם בתוך הדבור [בדף י"ח] ודומה כאילו גט שכתבו על שני דפין ותפרו יחד דפסול. ועיין בשלחן ערוך אבן העזר [סימן ק"ל סוף סעיף ז'] בהגה"ה ובבית שמואל שם סעיף קטן ח']:
איברא במנחות [דף ל"ב ע"א] בתוס' ד"ה דילמא להשלים. לתירוץ קמא שגם לגבי מזוזה [והוא הדין לגט ופרשת סוטה] מהני תפירה. ונראה פשוט דלא פליגי דהתם דפסלו גבי גיטין והוא הדין למזוזה ופרשת סוטה איירי היכא דניכר התפירה. שהרי כן נראה בעליל מהמשך דבריהם שם במס' סוטה. וזה לשונם שם קודם לזה. כדתנן דיבק שברי שופרות פסול. מפני שמתחילתו לא היתה ברייתן בבת אחת וניכר התוספת ולא מהני חיבורו ודומה כאילו גט שכתבו על שני דפין ותפרו יחד דפסול. עד כאן לשונם הרי דקאי בגוונא דניכר. אבל התם במנחות דצריכין לדחוקי לאשכוחי גוונא גבי ספר תורה ותפלין שבלו, דעל כרחו איירי בלהשלים. דהיינו שתפרו או דיבקו באופן שאינו ניכר כלל. וגם בזה משמע לתירוץ בתרא שם דאפילו בכהאי גוונא פסול גבי מזוזה [ופרשת סוטה וגט]. וזהו טעמא דהרמ"א שם בהג"ה דכתב שהוא ספק פסול. דאיירי באינו ניכר כלל ואפילו הכי פסול. מספיקא דשני תירוצים של רבותינו בעלי התוס' במנחות הנ"ל:
נהדרין למילתא דקמן דבתפלין כשר בד' עורות אפילו לא דיבק וגבי מזוזה פסול לכולי עלמא [אפי' בדיבק] היכא דניכר. הרי דלא מדמינן תפלין למזוזה. וכן פסקי' בש"ע או"ח [סימן ל"ב סעיף מ"ז] במחבר. ובש"ע יו"ד [סי' רפ"ח סעיף ד']:
ד] גם יש לדון לפום רהיטא. כיון דאפי' גבי ספר תורה דחמורה מכולהו כשרה בדף אחרון. אם מקצר השורות והולך עד סוף הדף ועשאו כזנב. עיין בש"ס מנחות [דף ל' ריש ע"א] הכותב ס"ת וכו' לא יגמור בחצי הדף אלא מקצר והולך. ועיין שם פירוש רש"י דמקצר ראשי השורות משני צדדים ועשאו כזנב. ומוכח דגם בכהאי גוונא מיקרי כתיבה. שהרי בספר תורה מקרא מלא דיבר הכתוב כתבו לכם וגו'. מכל שכן גבי תפלין דלא כתיב בהם כתיבה כלל:
ועתה ננקוט בקצרה. דהיינו טעמא דבכל הני גווני דלעיל דפסולין במזוזה וכשרים בתפלין. משום דגבי מזוזה דכתיב בי' וכתבתם וילפינן כתיבה כתיבה מסוטה דכתיב ביה בספר כמבואר שם בסוגיא]. מה שאין כן גבי תפלין דלא כתיב בהם כתיבה כלל:
ה] גם יש לדון קצת. דכיון שגם במזוזה לא נתבאר בהדיא בש"ס ופוסקים דאם עשאו כזנב מצד אחד דפסול רק בעל הש"ך המציא כן [בסימן רפ"ח סעיף קפן ו']. והבו דלא לוסיף עליה לפסול גם גבי תפלין אפילו בכהאי גוונא:
ב איברא לקושטא דמילתא נראה לפי עניות דעתי דאין להיתרים האלו יסוד ושורש וענף כלל וכלל. שהרי בעל כרחך צריכינן לומר על פי ראיות ברורות שכל מה שפסול במזוזה משום דילפינן בגזירה שוה כתיבה כתיבה מספר תורה. או מפרשת סוטה דכתיב ביה בספר. הדר ילפינן תפלין ממזוזה מהיקישא דוקשרתם וכתבתם. וכשם דאיתא בגיטין (דף מ"ה:] דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכן איתא להיקישא זו במנחות דף ל"ג ע"א ול"ז ע"א]. הוא הדין נמי להיפוך דכל מה דפסלינן בכתיבה גבי מזוזה משום דילפינן גזירה שוה מסוטה דכתיב ביה בספר. הוא הדין נמי דפסול גבי קשירה דתפלין. וכן איתא להדיא בכמה דוכתי. עיין בש"ס כריתות (דף ה' סוף ע"א] ותיהדר קטורת ונילף משמן. מה שמן כי מפטם לחצאין פטור וכו' עיין שם. אלמא דילפינן נמי להיפך גם עיין בתוס' מנחות (דף ל"ב:] תוך דיבור המתחיל הא מורידין עושין וכו'. וזה לשונם וקצת תימא דבסמוך ילפינן מזוזה מס"ת בגז"ש וכו' ואמאי לא ילפינן מינה ס"ת ממזוזה וכו' עיין שם ומקודם נבאר ראיות ברורות ליסוד זה. ואחר כך יתבאר במאי דמקילין בגוונא דלעיל גבי תפלין יותר מגבי מזוזה. על פי טעמים נכונים וישרים:
ג תדע דאי לא תימא הכי. מנא לן דתפלין אינם נכתבים אלא על הספר ובדיו ובאשורית וכתיבה תמה. שהרי גבי מזוזה גופא היה כשר על אבנים לולא דילפינן מכתיבה דברוך בן נרי' דכתיב ביה על הספר ובדיו עיין מנחות דף ל"ד ע"א]. ואין לומר משום דהלכה למשה מסיני דתפלין על הקלף ובדיו (וכמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות תפילין הלכה ג']. דעדיין תקשה [באשורית] מנלן, ועוד שהרי גם מזוזה פסול על הגויל מהלכה למשה מסיני [שם ל"ב] ואפילו הכי הוה אמינא דכשירה על האבנים לולא הגזירה שוה הנ"ל. אלא ודאי צריך לומר דדוקא היכא דכתבה על העור הוא דפסולה מצד הלכה למ"מ על הגויל. אם כן גבי תפלין דליכא גז"ש מנא לן דפסול על הלוח ועל הנייר. אלא ודאי דהדר ילפינן ממזוזה בגז"ש דוקשרתם וכתבתם:
ועוד ראיה ברורה לזה. ממאי דמקשינן בש"ס מנחות (דף כ"ט ע"א) שתי פרשיות שבמזוזה ואפילו אות א' מעכבן וכו'. פשיטא ופירש רש"י שם דכתיב וכתבתם דבעינן כתיבה תמה. ושם (דף ל"ד סוף ע"א) מקשינן גם על ד' פרשיות שבתפלין כן. פשיטא ומשנינן כמו גבי מזוזה. הרי להדיא דאע"ג דלא כתיב ביה כתיבה ילפינן ממזוזה מהיקישא דוקשרתם וכתבתם ואין לומר משום דכתיב ביה הוי' כמש"כ רש"י במשנה. דזה קאי על מנין הפרשיות עצמן. שהרי אחר כך מציין רש"י עצמו על אות א', ועוד דלמסקנא קאי על מוקף גויל קשיא להיפך מנא לן כיון דלא כתיב ביה כתיבה כלל. ועוד ראיה מדברי ירושלמי מגילה. מובא בתוס' (דף ל"ג) כתבה על שני דפים דפסול. והוא משום דילפינן מסוטה. ופסול גבי מזוזה ותפלין ובעל כרחו משום דילפינן היקישא מוקשרתם וכתבתם:
איברא דברי הירושלמי צריך ביאור שהרי תניא להדיא דבתפלין אפילו בד' עורות כשר, ואין צריך לדבק כדאיתא שם להדיא (דף ל"ד) דר"י חזר בו לגבי ר' יוסי. איברא נראה פשוט דהא דפוסל בירושלמי איירי בפרשה א' שכתבה על שני עורות. והא דמכשרינן בברייתא היינו שכתב פרשה שלימה על כל עור בפני עצמו. אע"ג דגבי מזוזה פסול בשני עורות אפילו בפרשה שלימה על כל עור בפני עצמו, דילפינן מספר דגבי סוטה. היינו טעמא דכיון דגבי תפלין לא כתיבא כתיבה בתורה. רק דילפינן בהיקישא דוקשרתם וכתבתם דגבי מזוזה. משום הכי היכא דכתב פרשה שלימה על כל עור ועור בפ"ע אזי מסתבר ביותר דיש ללמוד תפלין של יד מתפלין של ראש דכשרין לכתחלה בד' עורות. ולא נילף ממזוזה ליפסל. אבל היכא דכתב פרשה אחת על שני עורות. אזי באמת בין בתפלין של יד ובין בתפלין של ראש פסולין מהיקש דוקשרתם וכתבתם:
ד ובזה מתורץ קושיית הבית שמואל (סימן ק"ל סעיף קטן ח') דמאי שנא גבי גט דלא מהני דיבוק ותפירה, וגבי ד' פרשיות דתפלין של יד דמהני דיבוק. למאי דסבירא ליה לר"י מעיקרא. דשאני ושאני דגבי תפילין אי אפשר לפסלן. משום שני ספרים דיותר יש לדמות תפלין ש"י לתפלין ש"ר. רק מצד והיה לך לאות כשם שאות אחת מבחוץ כו'. הרי דבדידיה תליא מלתא וכיון דאינו ניכר הרי ליכא אלא אות אחת. אבל בפרשה אחת שכתבה על שני עורות וכן בגט ופרשת סוטה. דפסול משום שני ספרים. מה בכך דאינו ניכר כיון דלקושטא יש בו שנים. ורחמנא בעי רק ספר אחד ובזה נסתלקה ראיה הנ"ל [באות א' אות קטן ג'] משני דפים. ואדרבא משם ראיה להיפך. שהרי פרשה א' פסול בשני עורות. בין בתפלין ש"י בין בתפלין ש"ר. והיינו משום דילפינן מהיקישא דוקשרתם וכתבתם. דכמו דפסול במזוזה משום דילפינן כתיבה כתיבה מפרשת סוטה דכתיב בספר. ילפינן נמי תפלין מהיקישא דוקשרתם וכתבתם. רק דבכל פרשה ופרשה לחודא. כשירה גם בתפלין של יד על עור בפני עצמו משום דיותר מסתבר ללמוד מיניה וביה מתפילין של ראש:
ה איברא דברי תוס' הנ"ל בראייתם מירושלמי דדוקא בשני עורות הוא דפסול ולא בשני דפים. ודלא כרש"י. צריך עיון. שהרי מירושלמי מוכח להיפוך. וזה לשונו שם מגלה (דף וי"ו) ולמה לא אמרן יש בספרים מה שאין בתפלין ומזוזות שהספרים נכתבים בשני דפים. ותפלין ומזוזות אינם נכתבים אלא בדף אחד התיב ר"י כו' דרבה (פירש המפרש. גדולה מזו היה לו להקשות] שהספרים נכתבים בשני עורות [פרשה א' ותפלין ומזוזות אינם נכתבים אלא בעור א'. אמרין חבריא. נאמר דף א' בשני עורות לית הא דרבה (וכי אין זה גדולה מכולן] אמר לון שכן אפילו ספרים אינם נכתבים כן [בדף אחד בשני עורות אפילו ספרים אינם נכתבין עכ"ל. הרי להדיא דקושיא ראשונה קאי על שני דפים בעור א' והוא כפירוש רש"י. רק שהקשה אחר כך דגדולה מזו היה לו להקשות. דגבי ס"ת כשר אפילו בשני עורות וכבר הניחו דברי תוס' בתמהון גדול. וכן איתא במרדכי שמביא ראיה מירושלמי לפירוש רש"י:
ולפי ענ"ד נראה דיפה כיוונו בראיה זו לאשורם. שהרי בקושיא שניה שהקשה בדרבה מיניה. הקשה בסתמא משני עורות דבס"ת כשר ובתומ"ז פסול. מנ"ל דקשיא ליה משני עורות בדף א' דלמא בשני דפים בפרשה א' הוא דקשיא ליה, דבס"ת כשר אפי' היכא דניכר התפירה להדיא. מה שאין כן בתו"מ. דאפילו גבי תפלין פסול פרשה א' על שני עורות. ושוב לא שייך התירוץ שכן אפילו ספרים אינם נכתבים כן. ומאיזה הוכחה הכריחו חבריא דקושיא קאי על דף א'. אלא ודאי שהוכיחו כן מן המאוחר על הקדום דאי לא תימא הכי. היינו קושיא ראשונה שהקשה מעיקרא מב' דפים. דבעל כרחו איירי בשני עורות. דאי בעור א'. גם בתו"מ כשרים. וכיון שכבר הקשה בשני דפים בשני עורות. ממילא נשמע דבעל כרחו מה שהקשה אחר כך ברבה מיניה. היינו בשני עורות ודף א'. ועל זה תירץ לו שפיר. דאם כן גם בס"ת פסול כהאי גוונא ועיין. וזה ברור ונכון. הארכנו מזה מענין לענין באותו ענין. בכדי שלא נוציא מתחת ידינו דבר שאינו מתוקן:
ועוד מצאנו שכן כתבו התוס' להדיא. דגם בתפלין בעינן ספר עיין שבת (דף ע"ט) בד"ה קלף. וז"ל וקשה דא"כ פסול לכתוב עליהם ס"ת ותו"מ דבעינן ספר ולהכי פסול כו' עכ"ל. הרי אע"ג דלא כתיב בתפלין גופיה לא כתיבה ולא ספר. אלא בעל כרחו צריך לומר דילפינן ממזוזה מהיקישא דוקשרתם וכתבתם:
עוד ראיה ברורה ממס' קידושין ל"ד ע"א] דמקשה שם להדיא וניקוש תפלין למזוזה. רק דמשני התם דיותר נכון לאקושי תפלין לתלמוד תורה. משום דאיתקש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה. וכן שם עמוד ב'] דאי כתב רחמנא ראייה ולא כתב תפלין הוה אמינא אקיש תפילין למזוזה הרי להדיא דהוי היקש גמור וממילא נמי דהוא הדין שכן פסולי מזוזה פסלי נמי בתפילין משום היקישא דאין היקש למחצה:
ו עוד חובה עלינו לבאר מפני מה נשתנו לענין שרטוט ואפקוהו מהיקש. דמזוזה צריכה שרטוט ולא בתפלין וכמש"כ לעיל (באות א' א"ק א'). איברא לאחר עיון קצת עוד נראה מזה ראיה ברורה לאלומי היקישא דתפלין למזוזה. עיין מנחות ל"ב] שרטוט של מזוזה הלכה למשה מסיני. שם אמר ר"י אמר שמואל כתבה אגרת פסולה. ופירש רש"י בלא שרטוט. מאי טעמא אתיא כתיבה כתיבה ופירש רש"י כתוב זאת זכרון בספר. ועיין שם תוס' ד"ה כתבה אגרת וזה לשונם וקשה דלעיל אמרינן שרטוט של מזוזה הלכה למ"מ. והכא יליף כתיבה כתיבה ועיין שם. ולפי ענ"ד נראה דדברי רש"י נכונים בפשיטות. עיין מס' מכות [דף י"א עמוד א'] דפליגי בה ר' מאיר ור' יהודה גבי ס"ת שתפרו בחוטי פשתן חד אמר כשר וחד אמר פסול. למאן דאמר פסול, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך. ואיתקש כל התורה כולה לתפלין. מה תפלין הלכה למ"מ לתופרן בגידין אף כל כו'. ואידך כי איתקש למותר בפיך. להלכותיו לא איתקש. וזה לשון רש"י בד"ה להלכותיהן לדבר שאינו כתוב בתורה. ובתפלין גופיה לא גמרינן ליה אלא בהלכה למ"מ לא ילפינן בהיקישא עד כאן לשונו. ואנן פסקינן כמאן דפוסל בשלחן ערוך סימן רע"ו סעיף א'] דהיקישא ניתן גם להנלמד מהלכה למ"מ. שהרי סתמא דגמרא במגילה י"ט עמוד א'] דנקרא ספר לפוסלו בחוטי פשתן. וכן מסוגיא הנ"ל דמנחות נלמד כן לפירוש רש"י הנ"ל. דכתבה אגרת פסולה. דילפינן כתיבה כתיבה מספר תורה. דקאי על שרטוט והרי בס"ת גופא דצריך שרטוט פירש רש"י בסוטה (דף י"ז:) דהלכה למ"מ דכל ספרים צריכין שרטוט. ולפי"ז תו לא קשה לרש"י קושיא הנ"ל. דכיון דילפינן בגזירה שוה גבי מזוזה דצריך שרטוט. וקשיא הלכתא למה לי. אלא בעל כרחו צריך לומר דאתיא הלכתא לאפוקי תפלין דאין צריך שרטוט. דדוקא מזוזה דכתיב ביה כתיבה צריך שרטוט. אבל לולא זאת אמינא דהדר ילפינן תפלין ממזוזה. דהוקשו להדדי כנ"ל. אלא דאכתי קשיא לדעת תוס' שם דגזירה שוה לא קאי על שרטוט. רק מהלכה למ"מ לחוד הוא דמזוזה צריך שרטוט. ואפילו הכי בתפלין אין צריך שרטוט. ולא ילפינן מהיקישא. דהרי אנן פסקינן דהיקישא קאי גם על הלכותיהן. גבי ס"ת שתפרו בחוטי פשתן וביותר קשה שתוס' בעצמם הקשו שם (דף ל"ב] בד"ה הא דאמאי לא ילפינן בגז"ש דכתיבה כתיבה גבי ס"ת לדעת ר"ת. ולא הקשו מתפלין לכולי עלמא דהוקשו למזוזה. כדאיתא במס' קידושין וכמש"כ לעיל. וצריך לומר דסברי כדעת נימוקי יוסף שם. וזה לשונו אין צריך שרטוט. לפי שהקלף דק הרבה ושמא יקרע. ביאור דבריו. דלא ליתן טעם על ההלכה בא. דמי הכריחו לזה להטעים הדבר שיצא ממלכו של עולם. וכמו דוכסוסטוס דכשר במזוזה ולא בס"ת ותפלין. וגויל דכשר בס"ת ופסול בתפלין לכולי עלמא. ובמזוזה לדעת תוס'. אלא דקשיא ליה דכשם דהוקשו תפלין למזוזה לכל דבר לענין כתיבה תמה ועל דיפתרא ואשורית ובדיו לדעת רוב הפוסקים. ובוודאי אינו אלא משום דהוקשו להדדי. ומאי שנא שרטוט שאין צריך. ומשום הכי הכריחו לבאר דש"ה דטעם יש בדבר. משום דכמה פעמים יקרה שהקלף דק הרבה. ואם יצטרך לשרטט יבטל ממצות תפלין לגמרי. מה שאין כן גבי מזוזה דנכתב על דוכסוסטוס. וגם על הגויל לדעת הרא"ש שם. וס"ת נכתב על הגויל. משום הכי נמסר לחכמים דלענין זה לחוד לא ילפינן מהיקישא. גם אפשר לומר דתוס' סברי כדעת רמב"ם בפרק א' מהלכות תפלין הלכה י"ב] וזה לשונו הלכה למ"מ שאין כותבין ס"ת ומזוזה אלא בשרטוט. אבל תפלין א"צ שרטוט לפי שהן מחופין. עד כאן לשונו. וגם אין צריך בדיקה לעולם. כמו שכתב בסוף [פרק ב'] שם. נמצא ראיה ברורה גם מדברי הרמב"ם ונמוקי יוסף הנ"ל. דמסתמא הוקשו להדדי לכל הלכותיהן רק מפני טעמים הללו יצאו מהיקישא. ומזה נראה דהרמב"ם ונמוקי יוסף סברי כדעת תוס' במס' ר"ה גבי שופר דיובל. דלא ילפינן מגז"ש דראש השנה לענין כפופים משום שסברא מחלק ביניהם. ועיין (דף כ"ו] תוס' ד"ה של יעל ולא כרא"ש שם]:
ומעתה אין לאחוז ולהסתבך בצילא דהיתרא במאי שכתבנו לעיל אות א' אות קטן ב'] שהרי נשתנו לענין דוכסוסטוס וקלף דהתם ניתן לכל אחד הלכה בפני עצמו. ואין לתת טעם לגזירת המלך דס"ת על הגויל. ותפלין על הקלף. ומזוזה על דוכסוסטוס מה שאינו כן לענין שרטוט וכדומה. שההלכה רק על מזוזה לחוד ולהכי בזה הוא שחתרו רבותינו ז"ל למצוא דרך סלולה. דמפני מה לא ילפינן מהדדי. שהרי הוקשו לכל דבר ולפי זה גם לענין כקובה וכזנב דפסול גבי מזוזה. פשיטא שגם בתפלין פסול. שהרי הוקשו לכל מילי. ואע"ג דגבי ס"ת כשר בדף האחרון. היינו טעמא דבלא זה קשיא דלמה התירו בדף אחרון להיות מקצר והולך ולעשותו כזנב דפסול גבי מזוזה. ואין לומר משום דאי אפשר. שהרי אפשר בשתים שתים דכשר במזוזה. כדאיתא שם להדיא בברייתא דלקמן. ואין לומר דאיירי שלא יספיק לו בזה. דהרי פשוט שיכול לכתוב בדף האחרון שורה אחת או שתים ויותר שלימות. ואחר כך יקצר בשתים שתים. אלא ודאי בעל כרחו צריך לומר. דמידי טעמא דעשאו כקובה וכזנב דפסול. משום שנראה כאילו כותב דבר שאינו של חובה. ומצייר ציור כרצונו. ומשום ביזוי מצוה הוא שיצא מתורת כתב לגמרי. ולהכי בדף אחרון שלא נשאר לו רק פסוק אחד. דנראה בעליל שאינו עושה כן מפני רצונו. רק מפני ההכרח המכריחו שלא יצטרך לגנוז היריעה שנתקדשה. שוב אין בזה פסול. וכשם דמותר לכתוב שתים שתים אע"ג דבתוך הספר אינו רשאי מפני שנראה כאגרת. דכיון דמפני ההכרח הוא שכתבו שתים שתים. שוב לא נראה כאגרת כן רשאי גם כן לקצר. כפירוש רש"י מהאי טעמא גופא. דוגמא לזה מצינו גם בדאורייתא. עיין סנהדרין מ"ו עמוד א'] המלין את המת עובר בלאו. ולכבודו או לכבוד החיים מותר אפילו לר' יהודה דסבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור מן התורה בכל התורה כולה לבד במלאכת שבת אסור רק מדרבנן. עיין שבת דף מ"א] תוס' ד"ה ומיחם. אלא ודאי דהכא שאני דרחמנא לא אסרו רק משום ביזוי. ולהכי היכא דמלינו משום טעם אחר מותר. ומעתה תו אין להסתבך בסבך דהיתירא. במש"כ לעיל [ובאות קטן א' ואות קטן ד"]:
ז ועתה נברר ונלבן בעיקר הפסול דכקובה וכזנב. ובמאי שרמזנו [באות ו'] בטעמא דכקובה וכזנב. דלא מצד הסברא לחוד כתבנו כן. אלא דבעל כרחו צריך לומר כן. דאין לומר דטעמא דמלתא משום דנראה כאגרת. שהרי איתא שם דף למ"ד] ולא ירבה בדפים מפני שנראה כאגרת. ועיין שם ברש"י. דהיינו שכותב שתי תיבות בדף אחד. ולקמן (דף ל"א] אמרינן להדיא דמזוזה שכתבה שתים שתים כשירה. וגם אין לומר דטעמא דר' יוחנן דפוסל בעשאו כקובה. לא משום דנראה כאגרת. אלא משום דהוי כאגרת ממש דפסול לגבי מזוזה. כדאיתא שם (ל"ב] אמר ר"י אמר שמואל כתבה אגרת פסולה מאי טעמא אתיא כתיבה כתיבה. ולפי"ז היה קצת מקום לטעות ולומר דגבי תפלין כשרים. לטעם הרמב"ם דמפרש ליה לענין שרטוט ומשום דמחופים כשרים]. חדא. דאם כן למה דחקו הפוסקים הלא הם בעלי התוס' דסברי דבכל מקום דכתיב ספר להדיא. אפילו הכי אין צריך שרטוט. רק גבי מזוזה משום הלכה למ"מ. וגבי מגילה דהוקש למזוזה. משום דכתיב דברי שלום ואמת. וכן שאר הפוסקים אע"ג שחלקו על רבינו תם וסברי דס"ת צריכה שרטוט וכן פרשת סוטה. מכל מקום משום דקשיא להו דבעל כרחו האי דר"י אמר שמואל לא קאי על שרטוט משום שהוא מצד הלכתא. וכן איתא להדיא ברא"ש ונמוקי יוסף ודחקו לפרש בלא דקדק בחסירות ויתירות. דזהו מילתא דפשיטא שהרי כתיב והיו בהווייתן יהו. ולא איירי ביה בכל פרקין עד כה. ואמאי לא פירשו בדתני לעיל כשעשאו כקובה וכו'. אלא ודאי משום דמשמע מדברי ר' יוחנן דהיכא דעשאו כקובה פסול מצד עצמו. ולא צריכא ללמדו בגזירה שוה. ובעל כרחו צ"ל בטעמא דידיה משום דנראה להדיא כמצייר ציור לעצמו. ולא ככותב דבר של חובה. וכן נראה מפשטות לשונו ובלבד שלא יעשנה כקובה כו'. דנקטה דרך שלילה ואזהרה. ולא להשמיענו פסולו הוא דאתי. משום דמלתא דפשיטא הוא. ומצד סברא החיצונה הוא. ולא משום גזירה שוה הוא. שהוא מצד גזירת הכתוב. דאם כן הוה ליה למינקט ולאשמועינן עיקר הדין ולפרשו משום גז"ש. כמו דנקטו ומפרשי במילתא דשמואל. וזה ברור ופשוט. ואין לנטות מזה זיז כל שהוא. וכיון שכן גם בתפילין מילתא דפשיטא דפסולין:
ח ואגב דעסיקנא בזה יש לבאר, דלכאורה קשה לדעת הפוסקים הרא"ש וסייעתו, דסברי לדינא כדעת רש"י, דבכל מקום דכתיב ספר אזי פשיטא דצריכה שרטוט משום הלכה למ"מ, ומפרשים מלתא דשמואל בכתבה אגרת דלא כדעת רש"י דקאי על שרטוט ומצד גז"ש, כיון דהוי מצד הלכה למ"מ, וכיון שכן עדיין קשיא הלכתא למה, כיון דסוף סוף הרי איכא גז"ש, יהיה לאיזה ענין שיהיה, מכל מקום ממילא משמע גם לענין שרטוט, דאין היקש למחצה, דבשלמא לדעת רבינו תם לא קשה, דכיון דסבירא ליה דגם בס"ת לא בעי שרטוט, אף על גב דכתיב ביה ספר, תו ליכא גז"ש גבי מזוזה, רק מצד הלכתא לחוד, אבל לדידהו דסבירא להו בזה כדעת רש"י דס"ת צריכה שרטוט, ואפילו הכי לא ניחא להו לפרש מלתא דשמואל דקאי על שרטוט, דכבר אתיא מהלכתא, ומשום הכי מפרשי דקאי על חסירות ויתירות, וקשיא דאם כן הלכתא למה לי, וכמו כן מקשה בגמ' סוכה [דף כ"ח עמוד א'] הלכתא למה לי, וצריך לומר דלקושטא גם לדידהו ניחא, משום האי טעמא גופא דכתיבנא לעיל באות ו'] לרש"י, דהלכתא אתיא לאפוקי תפילין דהוקשו למזוזה, ואפילו הכי לא ניחא להו לפרש מלתא דשמואל כן דקאי על שרטוט, משום דמשמע מלישניה דעיקר פסולו דכתבה אגרת הוא דאתא לאשמעינן, ואי אמרת דקאי על שרטוט לזה לא צריך לגז"ש, שכבר נשמע מהלכתא:
ט ולפי"ז נסתלקו ונהרסו כל צדדי היתרא שכתבנו [באות א'] גם מה שכתבנו לעיל [באות קטן ה'] משום הבו דלא לוסיף עלה, כיון שלא נעשו רק מצד אחד, ממילא בטל, כיון שכבר נתברר במסמרות נטועים, דתפילין שווין בכל הפסולין למזוזה, וכיון דמזוזה פסול אף מצד א', כמו שכתב הש"ך שנתקבל הוראתו בכל העולם במקום שלא נחלקו עליו גדולי האחרונים להדיא בראיות ברורות, גם יש ראיה קצת לדבריו, דאי לא תימא הכי, אמאי אמרינן דבסוף הספר רשאי לקצר, דהיינו בכל שורה ושורה משני צדדים, כי היכי דלסיים בסוף הדף, עיין מנחות דף למ"ד ע"א] וברש"י שם, הרי יכול לעשות בהיתרא שיקצר מצד א', דאז הוי כתיבה מעלייתא, ותו לא שייך לומר גם מה שכתבנו לעיל [בסוף אות ו'] משום דנראה בעליל שמפני ההכרח הוא מקצר והולך משני צדדים, כיון שיכול לקצר רק מצד א', דאזי כשר אף לכתחלה, ודוחק לומר דאיירי דוקא בגוונא שלא יספיק לו, שהרי יכול למשוך ברצונו באלכסון:
גם הרב המופלג מוה' יודל נ"י הציע לפני בעת ששאל ממני, ויפה כיון להביא הראיה על זה, מפי' רש"י והרע"ב ד'] ממס' כלאים בשתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב, שפירשו כן, דהיינו בשורה ראשונה שלש ובשניה שתים, והיטב אשר דיבר לכאורה, אכן יש לגמגם שהרי גם במזוזה פסול להדיא כקובה או כו' דוקא בשלש שורות וקיצר בכל שורה יותר, כדמשמע להדיא מלשון רש"י שם, אבל בשתי שורות לא, וראיה מעל הארץ, דפליגי בש"ס אם בראש השטה, אם בסוף השטה, ואם נדמהו לכלאים לגמרי, הרי התם נקרא כרם בכהאי גוונא:
י גם שמעתי פה שחכם אחד כבר הורה שפסולין הם. איברא התחכם להכשירם הואיל וכבר נעשו. לנקוב את העור משני הצדדים בגליון. דאזי כיון שאינם ראויים לכתוב שם. שוב לא נשתנו לגריעותא. ולפי ענ"ד נראה ברור דלא כיוון בזה להלכה וכבודו במקומו מונח. ובמחילת כבוד תורתו שגה בזה מכמה טעמים. חדא דלא מסתבר כלל שבהוסיפו מגרעת בקלף יוכשר הפסול והיכן מצינו כאלה. זולת היכא שציינו חכמינו ז"ל בעצמם לחדושא. כגון סוכה שנפסלה בג' טפחים אויר ומלאהו בסכך פסול. עיין סוכה (דף י"ז]. וכן בשטרות שהרחיקו שני שיטין מן הכתב ומלאוהו בקרובים בבא בתרא קס"ב]. ואף אם תימצי לומר שגם בנדון דידן נידון כמוהו. לפלא יהיה. היפלא מהם דבר. ומדוע לא השמיעונו תקנתא. דהיכא דעשאו כקובה או וכו' יעשה נקבים מן הצדדים. כי לשון חכמים מרפא וכמו ששנו לן בגוונא דלעיל. וכן בריש עירובין מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט. ואין לומר משום דכקובה או וכו' הוי פסולא דאורייתא. ודמי לסוכה דנקט פסולה כדאיתא שם. דהתם תקנתא ממילא נשמע ממבוי. דמאי שנא. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומשום הכי שינה בלשונו ונקט פסולה. לאשמעינן דבלא תיקון פסולה מדאורייתא. אבל למשבק תקנתא לגמרי לא מצינן. ודרך זר הוא ורחוקה מדרך האמת. וכאשר יתבאר עוד לקמן באות שאחר זה בראיות ברורות. ועיין באשר"י חולין פרק בהמה המקשה [סימן ז'] מה שהרעיש על הרמב"ן דסבירא ליה דנחתכו רגליה במקום צומת הגידין שיחתוך למעלה ותחזור להכשירה. ואפי' לדעת הרמב"ן שם. לא דמי דמתניתין איירי לאחר שחיטה. ועוד דכיון דקתני במתניתין להדיא דנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה דכשירה. אזי ממילא נשמע דהוא הדין אם חתכו בידים אחר כך. לסברא דידיה דכבר יצאה משם טריפות שהיה בה חסרון ונכנסה לכלל מסוכנת כמו שכתב שם:
ולא עוד אלא אפי' חתך מתחלה את הקלף כקובה וכתב עליו כמדתו. אזי למאי שכתבנו לעיל בסוף אות ו' ז'] דמשום ביזוי מצוה יצא לגמרי מתורת כתיבה. וכיון שהפסול הוא בכתיבה עצמה. תו לא עדיפא במאי שהקלף עצמו בצורה זו גם כן. הכי אין די בקלפים דעלמא. מעתה לפי זה אף אם תימצי לומר דהיכא ששייר בתוך הפרשה כשיעור פרשה. דרשאי לעשות נקב באותו מקום. דשאני התם. כי היכי דלא נצטרך לסלק יריעה שכבר נתקדשה. כמו שהתירו חכמינו ז"ל בסוף הספר לקצר משני צדדים. מהאי טעמא גופא. וכמו שכתבנו לעיל [באות ז']. ועוד דהתם בהניח כשיעור פרשה אין הפסול בכתיבה. רק בקלף הפנוי. לכן כאשר יסיר הגורם אפשר דחוזר להכשירו. מפני שבכתיבה לא נשתנה מאומה:
יא עיין סוטה [דף י"ז] בתוס' ד"ה כתבה אגרת. דמספקא להו בפרשת סוטה דבעי שרטוט. אם כתבה ואח"כ שירטט. אם נימא דכיון שנכתב בפיסול תו לא מהני מידי. או דלמא כיון ששירטט אח"כ חוזר להכשירו. ולכאורה תמוה דא"כ מאי מקשה בש"ס מנחות [דף ל"ב] מס"ת ותפלין שבלו דאין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. טעמא דאין מורידין כו' והא מזוזה בעי שרטוט. שהרי יכול לשרטט אח"כ. ומצאתי באחרונים שהניחו בתימה. אולם חלילה לנו לחשוב שנעלם מעינם הבדולח סוגיא שלימה וצריך לומר דבמזוזה פשיטא להם דלא מהני שרטוט אח"כ כיון דבעי שרטוט לכתחלה קודם כתיבה. תו לא יכול לתקנה על ידי שרטוט. דהוה כעין שלא כסדרן דפסול גבי מזוזה דכתיב ביה והיו. מה שאין בפרשת סוטה דלא כתיב ביה והיו. דכשר שלא כסדרן רק שלא יכתוב למפרע שהתיבות כתובים להיפך נלמד מדכתיב האלה. אבל היכא שכתובה לפנינו כמו שכתובה בתורה רק שדילג בשעת הכתיבה תיבה או אות וכתבה אח"כ על מקומו הראוי לו כסדר שכתובה בתורה. פשיטא דכשר בפרשת סוטה. משום הכי מספקא להו בפרשת סוטה לענין שרטוט. והוא הדין בס"ת. אבל במזוזה דכתיב ביה והיו. דפסול גביה שלא כסדרן. פשיטא להו דלא מהני שרטוט אחר כך. דלא מיבעי לדעת ר"מ בהגהות מיימוני'. מובא בבית יוסף אורח חיים [סימן ל"ב]. דגם בדיבק אות לאות לא מהני גרירה אח"כ אע"ג דלית ביה משום חק תוכות. משום שהאות עצמו הוא כתיקונו. מכל מקום היכא שכבר כתב אות שלאחריה לא מהני גרירות הדביקות משום שלא כסדרן. אם כן גם בשרטוט נוכל לדון כן. אלא אפי' לדעת החולקים דמכשירין גם בתפלין לגרור הדביקות. וכן פסקי' בש"ע [סימן ל"ב סעיף כ"ה]. יש לחלק דשאני התם. שהאות בעצמו היה יכול לכתוב בלא נגיעה כלל. רק ששגג במילתא יתירתא ונגע בחבירתה. יכול לגרר הדיבוק ולית ביה משום שלא כסדרן. מה שאין כן בשרטוט שחסר מעשה שלימה הצריכה. פשיטא להו דאית ביה משום שלא כסדרן:
נמצא לפי זה. הגם שיתאמץ הרב הנ"ל (באות שלפני זה) להעמיד ע"ד שבאם הקלף היה מתחלה נקובה וכתב עליה בצורה זו מפני שהיו בו נקבים מן הצדדים. וכתב עליו כקובה מצד הכרח הנקבים. דכשירה. אבל לתקן אחר כך פשיטא דלא מהני גבי מזוזה ותפלין. כדמוכח מתוס' הנ"ל. משום שלא כסדרן. דאי לא תימא הכי הדרא קושיא לדוכתא מקושיית הש"ס הנ"ל. נמצא שגם אם תימצי לומר דהיכא שהיו נקבים מתחלה מן הצדדים. ובלתי אפשר אז לכתוב השורות כסדרן. רק הוכרח לעשותן כקובה, כשרות. אבל לתקן אח"כ על ידי נקבים פשיטא דפסול במזוזה ותפלין משום שלא כסדרן. כדמוכח מתוס' גבי שרטוט:
יב ובהצעת הדברים האלה נקיל מעלינו קושיית תוס' שם סוטה דף י"ז:] בד"ה דכתיב וכו' האלה. וזה לשונם תימה לר"י וכו' דקריאת שמע לא יקראנה למפרע לרבנן מוהיו כו'. ואמאי לא נפקא להו מהאלה כי הכא הדברים האלה כדכתיבנא. ולפי מה שכתבתי דבפרשת סוטה פשיטא דלא הקפידה תורה אם כתבה שלא כסדרן. רק שתהיה כתובה לפנינו כמו שכתובה בתורה. הגם שכתב המאוחר תחלה מן המוקדם. כיון שהשלים אח"כ את הכתוב תחלה בראשונה. נמצא שפרשה כתובה לפנינו כמו שכתובה בתורה דלית ביה שום פסול. שהתורה לא הקפידה רק שהפרשה תהיה בסופה כסדר שכתוב בתורה. גם אם כתב מתחלה דרך משל. ירך ולנפיל. כמו שפירש רש"י שם. ומחק אח"כ את תיבת ירך שכתוב בתחלה, וכתבו אח"כ כסדר שכתוב בתורה. פשיטא דכשר. כיון דלאו משום למפרע קפדינן בפרשת סוטה רק משום הדברים האלה. והרי איתא לפנינו כמו שכתוב בתורה ולפי זה גם בקריאת שמע בקראה למפרע איתא נפקותא זו, בין אם נלמדנה מהדברים האלה ובין אם נלמדנה מוהיו. כגון דרך משל אם יקרא ישראל שמע דהשתא דפסלינן מוהיו. דהוראתו הוא שלא יקראנה למפרע נמצא כשנודע לו מיד שלא יצא משום למפרע. אזי גם תיבת שמע צריך לחזור עוד הפעם. כיון שגם תיבה זו נפסלה משום שקראה למפרע. אבל אם נלמדנה מהדברים האלה שהוראתו רק שיקרא כמו שכתוב בתורה. אזי די אם יקראנה השתא כמו שכתוב בתורה. ודי לו בתיבת ישראל לחוד אם יחזור עוד הפעם ויקרא מן תיבת שמע שקרא כבר ולהלאה כסדרן ועיין אשר"י ראש השנה [דף ל"ג:] שמביא בשם הירושלמי גבי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דהיינו תקיעה ראשונה. אבל השניה שהאריך בה כדי לצאת גם מראשונה של זכרונות. לא יצא גם משום מלכיות. וצריך לתקוע פעם אחרת למלכיות. והכא נמי היכא דקרא תיבת שמע למפרע צריך לחזור ולקרות גם תיבת שמע משום שנתכוין לקריאה פסולה. דילפינן מוהיו דקריאה למפרע לא שמה קריאה ואפי' לדעת רמב"ן החולק שם. (ובש"ע סימן תק"צ הובאו ב' דעות אלו]. דהתם נתכוין מיהת לתקיעה דמצוה שעוסק בו גם כן. רק שהוסיף עוד לצאת גם משום זכרונות. משום הכי לא נפקע ממנו תו תקיעה דמלכיות שנתכוין לו תחלה. אבל הכא לא נתכוין מתחלה אלא לקריאה פסולה. עיין ברכות (דף י"ב ע"א היכא דנקט כסא דשכרא לפירוש רש"י ותוס' שם:
יג במאי דמספקא להו לתוס' הנ"ל. בפרשת סוטה וכן בס"ת דבעי שרטוט לדעת רש"י וכה"פ זולת רבינו תם] אם מהני שרטוט לאחר כתיבה. לכאורה נראה לראיה ברורה דמהני. דאם לא כן הדרא קושית תוס' מנחות [ל"ב:] ד"ה הא מורידין, לדוכתיה. שהקשו שם לדעתם דכל היכא דכתיב ספר בעי שרטוט. ממגילה (דף ט"ז] דברי שלום ואמת דקאי על ס"ת. דאם כן היה לו לדרוש מדנקראת ספר כדדרשינן התם דף י"ט] דרשא אחריתי מדנקראת ספר לענין תפירה וכו' וכתבו שם. וזה לשונם. ומיהו יש לומר דאי מדנקראת. הוה ליה לאשכוחי חד עניינא דלא ליבעי שרטוט. כיון דנקראת כמו כן אגרת. כדאמרינן נמי לענין תפירה דלא צריך לתופרה כולה בגידין. עד כאן לשונם. תמצית דבריהם. דבשלמא לענין תפירה יש במציאות להמציא דרך ממוצע כדי להשוותו לספר. וגם להשוותו לאגרת. דאם הטיל בו שלשה חוטי גידין דכשרה ועיין שם. אבל לענין שרטוט לא אשכחן דבר להתמצע ביניהם והשתא אם איתא דבס"ת ובסוטה דכתיב בהו ספר פסול אם שירטט אח"כ. אם כן גם לענין שרטוט יש ויש דרך ממוצע דבמגילה דכתיב ביה ספר דבעי שרטוט. וכתיב נמי אגרת לענין דאם שירטט אח"כ נמי מהני. אבל אי אמרינן דגם בס"ת מהני אם שירטט אח"כ, ניחא. אבל אכתי יש לדחות. דלעולם אימא לך דגם בס"ת פסול אם ישרטט אח"כ. ואפי' הכי לא מצינן להשוות גבי מגלה לענין שרטוט בכהאי גוונא. דאם כן אכתי לא דמי לא לספר ולא לאגרת.. דבשלמא לענין תפירה איכא במקצתו דדמי לספר לגמרי. ובקצתו דדמי לאגרת לגמרי מה שאין כן לענין שרטוט. ועיין:
יד אכתי יש לברר בפסול דקובה או כו', אם הוא דווקא בפרשה שלימה, או כל ששינה בשלש שורות זה אחר זה בציורים האלו, ואפי' לא הגיע לפסוק אחד גם כן פסול. והנה דרך כלל נראה פשוט דבכל פסולים דלית לן טעם נכון וברור לחלק בין פרשה שלימה לפסוק אחד. אזי אפי' בתיבה אחת נפסל. וראייה מקראה למפרע גבי קריאת שמע ומגילה והלל, דיש גם כן מקום להתעקש ולומר שהוא דווקא בפרשה שלימה או פסוק אחד ומבואר שם דאפי' בתיבה אחת לא יצא ברא"ש מובא בבית יוסף סימן ס"ד] לכן אם דילג תיבה אחת באמצע והשלים כולו. צריך לחזור ולקרות מן תיבה שדילג עד לסופו, ולא יצא בדילוג לחוד משום למפרע, עיין סימן תר"צ סעיף ו' ובמגן אברהם סעיף קטן ט"ו [ובאשל אברהם שם ס"ק ט"ז] שאם השמיט תיבה אחת הן הקורא הן השומע לא יצא, ולא די לו באם יקרא התיבה שדילג לחוד. ועיין [סימן קל"ז במגן אברהם], רק גבי עשאו כשירה דפסול בס"ת מנחות דף ל"א ע"ב] הוא שהוסיף הרמב"ם בפרק ז' הלכה י"א] וזה לשונו. או שכתב השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה, הרי זה פסול, הרי שהוסיף בצחות לשונו, בסיפא פרשה אחת, ולא ברישא, והיינו טעמא דפשיטא גבי שירה כיון שנתקבל לנו ציורו ודמותו, אזי כל היכא ששינה אפי' בשורה אחת פסול, כמו בכל הפסולין דלא מפלגינן בין פרשה שלימה לפסוק או תיבה, אבל היכא דשינה להיפך וכתב כדמות שירה, לא הוי שינוי אלא בפרשה שלימה, משום שכל השירות שבתורה, המה פרשיות שלימות, לכן כל היכא שלא כתב פרשה שלימה, לא מיקרי עדיין עשאו כשירה:
ובזה מובן לנו היטיב כל הדקדוקים והשינויים בזה שנמצא בדברי רבותינו הראשונים. הנה רש"י בפירושו מצייר כזנב, בציור קוים, ואח"כ מפרש, ג', ושנים, ואחד, וכקובה הוא להיפך, ובספר סם חיים מרבינו ישעיה הזקן פירש, ה' ד' ג' ב' א' ועל כקובה נקט להיפך גם כן בחמשה שורות ולא הביא כלל דעת רש"י, ויש להתבונן בדבריו דמאי בעי בהוספה זו, דמסתמא אין דעתו לחלוק על רש"י וכל הפוסקים דדי גם בשלש שורות בלא ראייה מכרחת ושלא יביא דעתם כלל. גם בדברי הנמוקי יוסף וכסף משנה שמפרשים גם כן כדעת רש"י, וביארו על כקובה, כגון בשורה אחת והיו. ב', הדברים האלה. ג', אשר אנכי מצוך, עכ"ל. יש לדקדק שהוא שפת יתר, הכי לא נדע כזאת מעצמנו מפירוש רש"י שמפרש כן (על תי'), ומדוע בחרו לצייר באלה דווקא:
ונראה לבאר דהנה פירש שם בסם חיים הנ"ל על איבעיא, ב', ג', א', מהו, הוסיף שם וזה לשונו, פירוש בענין זה כתב כל המזוזה. ויש לכאורה לספק בדבריו, אם לרבותא דמסקנא נקט דאפי' בכולו כשירה, או דלא איבעיא ליה אלא בכולה, אבל בפרשה אחת פשיטא ליה דכשירה, או דלמא דלא איבעיא ליה אלא בכוליה, אבל בפרשה אחת מסתברא דפסולה, בין לסלקא דעתא ובין למסקנא. והטעם דנתנה לנו בקבלה השני ציורים הללו, דמות הס"ת כולו, ודמות שירה, ואם שינה בהם פסול. לכן במזוזה אפשר לומר כיון דלא ניתנה בפירוש באיזה ציור, הברירה בידו, או בדמות ס"ת כולו או בדמות שירה, או דלמא דמסתמא אזלינן גם במזוזה בתר רובא דס"ת, ואמר ר"נ בר יצחק דכשירה, היינו דווקא בכולו, אבל תרתי דסתרי בחדא גם למסקנא פסול, לדעת המחבר הנ"ל. ונראה דמסתברא דדעתו כפן השלישי, וכמו שכתבתי באחרונה, דאי כפן הא' הוי ליה לציין את דבריו על הפשיטות דר"נ בר יצחק ולא על האיבעיא, כיון דבין כך ובין כך קא מיבעיא. וגם כפן השני ליכא למימר, דבחדא פרשה פשיטא ליה דכשרה רק בכולו הוא דמבעיא ליה, דאם כן במסקנא דהא דקתני בברייתא עשאה כשירה פסולה, קאי על ס"ת, הכי סלקא דעתא דדווקא כולו, וממילא נשמע דלסלקא דעתא דקאי על מזוזה קאי גם כן אפי' על פרשה אחת. ואין לומר דאם כן גם למאי שכתבתי באחרונה קשיא, דהוה ליה לתרוצי דקאי על מזוזה גם כן, ועל פרשה אחת, דמודה ר"נ ב"י דפסול, דזה אינו דמשמע מלישנא דברייתא דמשום דעשאו כשירה הוא דפסול. ולדידיה לא איכפת לן בציור זה, רק משום תרתי דסתרי הוא דפסל ליה:
ועתה במסלה זו נעלה מרישא עד סיפא, כיון דאמר ר"י עשאו כשירה כשרה, ומסיים ובלבד שלא יעשנה כקובה או כזנב, דמשמע דפסולא דסיפא איירי אפי' בדמיון הכשירא דרישא, דאיירי דווקא בעשאו כולו כשירה, ועל זה קאמר דבקובה אפי' עשאו כולו בציור זה פסולה, דאי במקצתו, אפי' כשירה פסולה, גם משמע לרבוותא הנ"ל מלישנא דר' יוחנן דאמר ובלבד שלא יעשנה כקובה כו' דמשמע להדיא דמלבד זה במאי שעשאו בציור משונה עשאו כולו כהלכתו וכמצותו:
וע"פ יסודות אלו יתבארו על נכון דברי רבותינו הנ"ל, דלא פליגי אהדדי, רק דרש"י מפרש הציור ג' תיבות, ג', ב', א', קאי על פרשה ראשונה, שהם במספר ארבעים ושמונה תיבות, וכשכותב שמונה פעמים, ג', ב', א', נשלמה פרשה ראשונה, ורבינו ישעיה הנ"ל קאי על פרשה שניה שהם במספר מאה ועשרים תיבות, מלבד על הארץ שצריך לכותבו בתחלת שטה, כדאיתא שם כי היכי דמרחקא כו', וכשכותב ה', ד', ג', ב', א', שמונה פעמים כלה הפרשה כולה, ונמצא דתיבת השמים כתוב בין שתי תיבות שבתחלת השטה שכתובה במספר ה' תיבות, ובין שתי תיבות האחרונות שבסוף השטה, והשתא כשכותב תיבת על הארץ בסוף החמש שטות, וכותבם כנגד שתי תיבות שבראש השטה, נמצא דמרחקא תיבת הארץ מן תיבת השמים. והוא הדין היכא דכתב פרשה שניה, ה', ד"א ג', עשרה פעמים גם כן ניחא, רק דיותר ניחא ליה להשוות פרשה שניה לפרשה ראשונה בכל מה דאפשר, וכיון דבראשונה כתובה תיבה אחת לבסוף, נקט כן גם בשניה, אבל אם נימא דגם בפרשה שניה איירי כשכותב ג', ב', א', וכתב כן כ' פעמים, דעולה גם כן למספר ק"כ תיבות מלבד על הארץ, כנ"ל, דהשתא תיבת השמים כתובה בין תיבה אחת שבשטה ראשונה ושבשטה אחרונה, נמצא דתיבת הארץ מכוון ממש כנגד תיבת השמים, איברא כל זה בפירושא דר"י דקאי על רישא דעשאו כשירה דמשמע דומיא דרישא, היינו בעשאו כולו, ולהכי הוצרכו לפרש בו כנ"ל. אבל הנמוקי יוסף קאי לדינא ולפסק הלכה, וחידש לן דלא נטעה לומר דווקא דעשאו כולו כקובה או פרשה שלימה דווקא הוא דפסול, דומיא דעשאו כשירה בס"ת דפסול, דווקא בפרשה שלימה, כמו שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם, להכי נקט והיו הדברים האלה, דאפי' כשכתב בתחלתו ובסופו כהווייתן רק באמצע התחיל לשנות בצורות האלו גם כן פסול:
ולפי זה נראה ברור דכל היכא דשינה וכתב בצורות האלו ולאו דווקא היכא שכתב תיבה אחת לבסוף, אלא אפי' היכא דכתב אפי' פסוק אחד או אפי' חציו, ז', ו', ה', גם כן פסול לגמרי, בין במזוזה בין בתפלין, וכן בס"ת מלבד בדף אחרון היכא דלא אפשר, משום דלא ליתי לבזויי היריעה שלפניה שכתוב בקדושה וכהלכתו, וכמו שכתבנו לעיל באות ו']:
כן נראה לפי ענ"ד ברור כשמש בצהרים, לכן שאלתי ובקשתי להסיר המכשלה הזאת מגבולכם, ואל יתאמצו עוד להעמיד הדברים על דעתם כנגד דעת רבותינו הראשונים אשר כל דבריהם כגחלי אש, ולבל יהי כזאת לכם למכשול ולפוקה. הלא יש בכם תלמידי חכמים גדולים מופלגים בתורה ויראה, עמדו וחקרו במישרים, ואז תמצאו האמת באור מצוחצח בעזרת השי"ת, ואל תעלימו עיניכם מזה, כי לא דבר נקל הוא. אחי יקירי שקלו נא בפלס מאזניכם הצח, מדוע שנסתי מתני לטרוח להתאמץ בזה עד כה, ולבוא עד הלום, אם לקנות לי שם לתהלה בגבולכם, חלילה מחשוב כזאת, כי מעודי רחקתי מרחק רב מדרכים האלה ולא חפשתי עד כה דרך צלחה, רק במנוחה בחרתי, וכשמוע שמעתי הדברים מן ידיד נפשי הרב וכו' מהור"ר יודל נ"י ובקש ממני להאריך על הגליון את דעתי בזה, תסמר שערת בשרי, וחרדה לבי בקרבי, כי לא נשמע כאלה בכל הגלילות, אמרתי לא עת לחשות הוא, כי גדלה המכשלה הזאת, לכן גם אתם הלא אב אחד לכולנו, עמדו ואזרו חיל, בכרוזים ובאיומים גדולים ועצומים, לבל יוסיפו הסופרים לשלוח בעולתה ידיהם, ויאמנו ידיהם להוליכם במישרים, ואז ישכילו, ואז יבקע כשחר אורם, ויזכו לרב טוב הצפון, ויקרב קץ גואל צדקנו, ואז נתענגה יחד על רוב שלום, בהשגה יתירה ועצומה, באמונתנו ובתורתנו הקדושה. דברי ידיד לכל ההוגים בתורה הקדושה, ועומדים על משמרתה, להקימה ולהרים מאשפות נזרה בקיום מצוותיה:
הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זלה"ה:
סימן ב
בדיני ביהכ"נ
בנידון בית הכנסת של חומה שכבר בנו אותה עד הגג ועמדה זה כמה שנים, ואין יכולין לגמרה מחמת רוב הוצאות שיעלה עוד ע"ז, אם רשאים למוכרה
תשובה
א בקדושת ביהכ"נ היכא שכבר התפללו בתוכה אפי' באקראי יש בו משום שני דברים, אחד, משום שינוי מצוה ואכחושי מצוה, והשנית, משום קדושה דאית בה, דחכמים עשאוה כדברים שגופן קדוש, ומשום האי טעמא אי אפשר להפקיע קדושתן רק ע"י חלול על דבר אחר, אפילו ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל אחרי שנתחלל, אזי בז' טובי העיר במעמד אה"ע רשאין לשנותן לצרכי הקהל אפי' על דבר רשות, ואנשי העיר לחודייהו או זטו"ה לחודא, אינם רשאים לחלל רק על קדושה חמורה, נשמע מזה היכא דלא התפללו בתוכה דלית בה משום קדושה, כמבואר בהג"א ריש פ' בני העיר הגה"ה ד' ובא"ח [סי' קנ"ג סעיף ח'] אזי כל מה דהותרה לז' טו"ה במעא"ה בביהכ"נ שנתקדשה כבר, ע"י חילול על דבר אחר, הותרה להם היכא דלא נתקדשה אפי' בלא חילול כלל, דמידי טעמא דמצרכינן חילול רק להפקיע קדושתן והיכא דלא נתקדשה עדיין, דאית ביה רק משום שינוי דעת המתנדבין ושינוי מצוה ואכחושי מצוה, ולענין זה לא מהני החילול מידי, דסוף סוף נשתנה המצוה ודעת המתנדבין:
ואין לומר כיון שכבר התפללו בתוכה, כבר יצאו ידי חובת המתנדבין, ומשום האי טעמא מהני חילול, והיכא שלא זכו בו גם בדרך חילול לא מהני, דזה אינו, שהרי אפי' לא התפללו בתוכה אלא אורחים לפי שעה, גם כן נכלל בדינים הנ"ל כמ"ש סעיף ח'] שם ומשמע להדיא דלא יצא מן הכלל לכל פרטי דינים המבוארים לעיל סעיף זיי"ן] דזיי"ן טו"ה במעא"ה יכולים למכור אפי' למשתי ביה שיכרא, ומש"ה מותרים ז' טו"ה במעא"ה לשנותן אפי' לדבר הרשות ולצרכי הקהל, ומה שיקשה על זה לכאורה מאיזה מקומות, יתבאר להלן על נכון:
ב איברא כל זה היכא דנבנה ממעות יחידים שהתנדבו, אבל היכא שנתנו והתנדבו דבר מסויים, שאחד מהם התנדב הקרקע, והשאר בנו כל אחד מהם דבר מסויים, זה בנה כותל מזרחי משלו וכן השאר התלקטו ובנו כל א' מהם כפי יכולתם, אזי כל כמה דלא נשתקע שם הבעלים, גם ז' טו"ה במעא"ה אינם יכולים למכור לדבר הרשות. ואפי' אחד מהם יכול לעכב, וכן כשיש לאחד מאנשי העיר דבר מסויים בבנין זה, נמי דינא הכי שהוא יכול לעכב, אפי' נגד ז' טו"ה במעא"ה, ומקור דין זה נובע מערכין [דף ו' ע"ב] ובי"ד (סי' רנ"ט ס"ג] ובא"ח [סי' קנ"ג סעיף י"ד] ומקורו ממרדכי פ' בני העיר, ולהלן יתבארו בכל פרטותיהן:
ג איברא לדבר מצוה יכולין שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לשנותו אפי' בדבר מסויים ולא נשתקע שם הבעלים, כמו דאיתא שם גבי נר ומנורה, אפי' היכא שהבעלים מעכבין, ולכאורה יש לספק אם דוקא למצוה רבה הוא דיכולין לשנותו גבי דבר מסויים ולא נשתקע, אבל לפחותה ממנו גם זטו"ה במעא"ה אינם יכולים לשנותם היכא דבעלים מעכבים, וטעמא דמילתא דכל היכא דבעינן דבר מצוה דוקא, אזי מכללו נשמע דבעינן דוקא עילוי יתירא כדמשמע ר"פ בני העיר, דבאחת משנים יתלכדו, דגבי בני העיר לבד, או זטו"ה לבד בעינן עילוי יתירה, וזטו"ה במעא"ה יחד גם לדבר הרשות נמי, אכן שיתמצעו הדברים גם במצוה פחותה ממנו לא נשמע, אולם גבי נר ומנורה מבואר במהרי"ק (שורש קכ"ח] וכן הש"ך בסי' רנ"ט ס"ק י"א] מסכים עמו. וכתב שם שאין שום פוסק יכול לחלוק ע"ז דאפי' למצוה הפחותה ממנה יכולין לשנותו, מדמפלגינן התם בגמרא בין דבר רשות לדבר מצוה, ש"מ אפי' לפחותה:
אולם מסתברא דגבי ביהכ"נ גופא באופן שכתבנו בעינן דוקא עילוי יתירא, כיון דעדיין תוכל שתעמוד בקדושתה, ואפי' היכא דעדיין לא נתקדשה, כגון בעובדא דמרדכי שנדר קרקעו לביהכ"נ, כיון דעדיין אפשר שתחול עליה קדושתה, דגז' עבידא דבטלא כדאי' בריש כתובות, והכא נמי אפשר שיתרצו הכות' כמו שמרמז שם המרדכי ע"ז ברמיזותיו, אבל גבי נר ומנורה שאני, כיון דאיירי התם בדספקי בביה"כ להאיר להמתפללים זולת המנורה ההיא, כמו דאיתא במהרי"ק ובש"ך ובנ"י ריש ב"ב [דף ח'] בשם ר"י ועיי"ש, וכיון דלא נתקדשה מעולם, וגם אי אפשר שתתקדש עוד, שהרי כל עיקר קדושת המנורה הוא מפני שמאירה למתפללים, וכיון שכבר ישנו שם כדי הספוק שוב א"א שתתקדש עוד, ומשום הכי כל מצוה כל דהו מיקרי לגביה עילוי יתירא, שהרי למה שנדרה היא כשרגא בטיהרא וכן נראה ברור. ובזה יתישבו כמה קושיות כמו שנבאר אפס מנהו להלן:
ונמצא לפי"ז גבי מנורה גופא בעינן אחת משניהם, היכא דלא ספקי בביהכ"נ מנורות די ספוקם. אזי גם זטו"ה במאה"ע אינם רשאים לשנותו רק לעילוי, והיכא דספקי גם בפחותה סגי, ותרווייהו מחד טעמא. דהיכא דספקי, גם הפחותה בשם עילוי יכונה, כיון דלא נצרכה כלל לצורך מה שנדר, ונצרכה טפי לדבר אחר ואין לך עילוי גדולה מזו, ומשום הכי הוא דקשי' ליה לש"ך בסי' רנ"ט ס"ק י'] על המרדכי דמתיר לשנות המנורה כשלא הדליקו בה עדיין אפי' היכא דלא נשתקע שם הבעלים גם לדבר הרשות דכיון דגבי מנורה איירי בדספקי בלעדו. מה לי הדליקה או לא הדליקה. שגם בהדליקה לא נתקדשה עדיין. ובלתי אפשרי שתתקדש עוד, ואפ"ה אסור היכא דלא נשתקע שה"ב לדבר הרשות, אבל המרדכי לטעמי' אזיל דס"ל דגבי מנורה איירי התם בדלא ספקי ולצורך עילוי, כמו דאיתא להדי' במרדכי ר"פ בני העיר גבי אורח שהתנדב קרקעו לצורך ביהכ"נ. דמחלק שם דגבי מנורה שאני מפני שנתקדשה כבר. אבל מכל מקום הדין עם המהרי"ק דבעיקר הדין לא יחלוק שום פוסק דהיכא דספקי רשאין לשנותן אפילו לפחותה דתרווייהו בחדא מחתא מחתינן להו וכמ"ש:
איברא עדיין קשה על המרדכי. דאיך אפשר לאוקמי ההיא דמנורה בדלא ספקי ובעילוי יתירא כקושי' מהרי"ק מדמפלגינן בין דבר רשות לדבר מצוה. ועשה מזה הכרעה מוכרחת לבלתי ישונה אליבא דכ"ע. גם בלא זה קשי' על המרדכי בפ' בה"ע דמאי קשי' לי' התם מערכין. דמנא ליה דהתם באורח מיירי. ופשטא דמילתא משמע שאחד מבני העיר הקדישו. ומנא ליה להקשות ולשנויי ונראה, דהנה התם בערכין מחלקינן בברייתא בין דבר רשות לדב"מ, ובזה קמה ונצבה הוכחת מהרי"ק, דאפי' ללפחותה ממנו איירי, והיינו בדספקי. וקושי' המרדכי אזלא למאי דאיתא התם אמר ר"א אמר ר"י א"י שהתנדב מנורה לביהכ"נ עד שלא נשתקע שב"ע אסור לשנותו משנשתקע שב"ע מותר לשנותו. למאי, אילימא לדבר רשות מאי איריא א"י אפי' ישראל נמי, ומאי קושי' דהא ישראל דומיא דא"י שאינו מאנשי עדתם שרינן אפי' לדבר רשות. משום דהתנדב רק על דעת אנשי העיר. ומזה הוא דקשיא ליה למרדכי, למאי שפסק לעיל דגבי איש אחר שאינו מאנשי העיר דמותר לשנות אפי' לד"ר, כמ"ש המ"א [בס"ק ל"ה] וע"ז מתרץ דמימרא דר"י מדמפליג בין נשתקע ללא נשתקע. שמע מינה אפי' היכא דלא ספקי, והשתמשו במנורה זו לצורך. אפ"ה שרי בנשתקע ואסור בלא נשתקע וע"ז הוא דמקשה שפיר דבכהאי גוונא אפי' בישראל דומיא דא"י. שאינו מבני העיר ג"כ אסור לשנות לדבר רשות מפני שכבר נתקדשה המנורה, ועיין כי נכון הוא:
גם יתיישב ברווחא קושי' מ"א [ס"ק כ"ז] שהקשה וז"ל. וצ"ע מאי שנא ממנורה דכתב בי"ד [סי' רנ"ט ס"ג] דשרי לשנותו לד"ר, דהתם איירי בדספקי, וכמ"ש המהרי"ק והש"ך. ונמצא דלא נתקדשה מעולם. ומה שהקשה על תשובת הרא"ש [כלל ה'], ותירוצו דחוק למאד, דאיך אפשר לומר דאיירי כשבנו ביהמ"ד אחר, כיון שמזה לא איירי השואל. ונראה דבתשו' ס"ל כדעת הרמב"ן דאגורי ומשכוני אסור זה בבני העיר או בז' טו"ה לחוד. וכן במתנה דפליגי נמי בכה"ג. אבל שבעה טובי העיר במא"ה יכולין אפי' להשכיר. כמ"ש בחידושי רשב"א במס' מגלה בשמו. דדמי לתשמישי מצוה ולאחר זמן מצותן, עיין מש"כ בזה [אות ז' א"ק ג'].
ד בגבו לעניים במידי דאינו דבר קבוע דאסור לשנות אפי' לדבר מצוה רבה אם לא עפ"י זטו"ה במא"ה. כמ"ש הפוסקים. האשר"י ריש ב"ב [דף ח'] ומהרי"ו ומהרי"ק, מקורו מפ"ב דשקלים ומירושלמי שם, והקשה המורי"ק בשורש ה' וקכ"ח] ממנורה. ומתרץ דאיירי בדספקי בביהכ"נ זולת המנורה הזאת. ומאי קשיא לי' כיון שגם במנורה איירי זטו"ה במא"ה, כמו דאיתא להדי' באשר"י ריש פ"ק דב"ב [דף ח'] שמביא התם להדיא בדברי ר"י מיגאש וז"ל, וההיא דישראל שהתנדב מנורה וכו' שאני התם דכל המתנדב לצורך ביהכ"נ על דעת הצבור הוא מתנדב. דבהכ"נ עצמו יכולין למכרו ואפי' למישתא בי' שכרא וע"ש. וזה לא שרינן אלא בזטו"ה במא"ה. שמע מינה דגם גבי מנורה איירי נמי הכי. ונראה, דמ"מ קשי' ליה בתרתי. חדא דגבי מנורה שרינן אפי' לדבר רשות היכא דנשתקע. וגבי מידי דלאו קבוע לא שרינן בירושלמי עפ"י זטו"ה במא"ה רק לדבר מצוה דוקא. כמ"ש הש"ך [בסי' רנ"ו ס"ק ז'] ועוד דאפי' בלא נשתקע שרינן מיהת לדמ"צ אפי' בפחותה הימנה, אפי' בלא זטו"ה, במא"ה לחוד, כמו שהוכיח האשר"י לעיל מההוא טייעא דאנדיב שרגא ושנייא חזנא. ומשו"ה הוצרך לומר דמנורה איירי ג"כ במידי דקביעי כגון בדספקי. כמ"ש בסי' קכ"ח, ובסי' ה' מתרץ באופן אחר. ודבריו סותרין אהדדי לדינא למעיי"ש, ועפ"י דברינו הנ"ל מתורץ על נכון. וכמו שנתבאר להלן [באות ז' א"ק ג']:
ה לענין ביה"כ של כרכים, מבואר הדבר בתשו' פנ"י סי' ז'] דלא מיקרי של כרכים. אלא היכא שיושבין שם בקביעות אורחים כמעט חצי שנה או יותר. ושרוב פעמים נמצאים בה עשרה בטלנין מעלמא. וז"ל שם לא נמצא הרבה קהילות במדינה שיהא דין זה שייך, כי אם בקהלה שיש שם הרבה ירידים בשנה ואורחים חונים שמה כמעט חצי שנה או יותר, דאז הוקדשו לדעתם כיון שצורך להם ליכנס בבהכ"נ וכו' עכ"ל. וכן מבואר במשאת בנימין סי' ל"ג (מובא ג"כ במ"א סי' קנ"ג ס"ק י"ז) ועליהם יש לסמוך ובפרט שהוא רק מעלה מדרבנן כמ"ש הפ"י שם. ופסק כן לדינא בבהכ"נ בק"ק הוראדנא:
ועוד נלפענ"ד דאפי' לטעם הראשון משום דנתנו לזה מעלמא. זהו כשהיו רבים שם מעלמא והתנדבו לזה, ולהכי לא מהני זטו"ה במא"ה. לפי שהם אינם נכנסים בעול האנשי העיר שיתבטלו דעתם נגדם. רק על דעתם התנדבו, אבל כל כמה שלא היו רבים ביחד רק איזהו מיחידים דעלמא מדי עברם בעיר הזאת התנדבו בתוך המתנדבים בבני העיר. אפי' היה כן כו"כ פעמים, אזי אמרינן להיפך שרק על דעת בני העיר התנדבו. ודי גם באנשי העיר לבד ולא בעי זטו"ה במעא"ה יחד. וראיה ברורה לזה, דאל"כ קשי' מדברי מרדכי הנ"ל ופסקינן כן בשו"ע (סי' קנ"ג סעיף י"ד] שבאם התנדב קרקע לביהכ"נ ואיננו דר באותו העיר. אזי יכולים בני העיר לבדם לשנותו אף לדבר הרשות. ואם הוא מבני העיר אין יכול לשנותן רק לדבר עילוי וע"י זטו"ה במא"ה דוקא, ואיך יהיו הסברות הפוכות לגמרי מהיפך להיפך. שהרי בבית הכנסת של כרכים אמרי' להיפך, דשמא יש אחד בקצה הארץ שאיננו מסכים לדעת אנשי העיר וטוביהם. אלא משום דהתם מפני שרבים מעלמא היו יחד ושפה אחת לכולם כשהתנדבו. לכן אמרינן דמסתמא לא ביטלו דעתם נגד דעת אנשי העיר וזטו"ה. ומשו"ה אפי' שהסכימו עתה רוב מן האורחים שרגילים לבוא שמה. עדיין חיישינן לאחד מהם שהלך לעלמא. אבל כשהתנדבו כל אחד ואחד בפ"ע. אזי אמרינן להיפך דמסתמא ביטל דעתו לגמרי והתנדב רק ע"ד בני העיר לחוד. וכן משמע להדיא מלשון רבותינו. וז"ל הר"ן שם, יש מפרשים דהיינו טעמא משום כיון דמעלמא קאתו לה רבים הוציאו בבנינה. ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב עכ"ל דלמה התחיל ברבים וסיים מפני יחיד. וגם שהוא שפת יתר לגמרי. כיון דסוף סוף חיישי' ליחיד. הו"ל למינקט בקצרה דחיישי' שמא יש א' בסוף העולם שהוציא בה. ולמאי שכתבתי זהו כוונתו דדוקא היכא שהיו רבים ביחד ובעצה אחת הסכימו להתנדב נדבותם, אזי הוא דאמרינן שגם כל אחד ואחד מהם לא התנדב ע"ד זט"ה ואנשי העיר. (ואין לתרץ ולישב קושי' הנ"ל, דבהתנדב קרקע שאני לפי שעדיין לא נשתמש בה לדבר שבקדושה, אבל בביהכ"נ של כרכים שכבר התפללו בתוכה דמי למנורה דאפי' כשהוא מעיר אחרת אין יכולין לשנותו כמו שמתרץ המרדכי שם, וכמש"כ לעיל באות ג'], דזה אינו, דמידי טעמא היכא שכבר נשתמש בה ונתקדשה הוא רק מפני מילתא דאיסורא. דאין להורידו מקדושתו ובבהכ"נ של כרכי' אמרינן דאפי' לעילוי יתירא והקדושה חלה על הדמים. ואפ"ה אסור למוכרו מפני דעת הנודר, ועיין):
ו וכדי לברר הענין בשלימות נבאר עוד פרט זה. באם הנודר הוא מבני העיר או שאיננו מבני העיר. החילוק ביניהם בתרי גווני. חדא, לא מיבעי בדבר שאינו מסויים. דאזי כשאיננו מבני העיר ועודנו לא נשתמש לדבר שבקדושה. דאז יכולין בני העיר לחוד לשנותו אפי' לדבר הרשות. משום שעל דעת בה"ע לבדם נדר וביטל דעתו נגדם. וכשם דמהני זטו"ה במאה"ע נגד אחד מבני העיר. ה"נ מהני בחד מנהו (או בזטו"ה או בבני העיר), כשאיננו מבני העיר. אבל באחד מאנשי העיר יכולין לשנותם שניהן יחד זטו"ה במא"ה אפי' לדבר הרשות ואפי' בלא חילול כלל, כיון דעודנה לא נתקדשה, ואפי' לדעת הרמב"ן דהטעם משום אכחושי מצוה וביזוי מצוה. מ"מ צ"ל דכל זמן שלא נשתמש לדבר מצוה, לא מצרכינן לידי חלול כלל. וכמש"כ לעיל [באות א']. וכן מבואר בש"ס ריש פרק בני העיר (דף כ"ו] והני מילי בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה וכשנדרו דבר מסוים ועדיין לא נתקדשה ולא נשתקע שם הבעלים אזי כשאיננו מבה"ע יכולין ג"כ לשנותן אפי' לדבר רשות בחד מנהו וכשהוא מבה"ע אזי אפי' שניהם יחד אין יכולין לשנותן אפי' למצוה הפחותה ממנו. רק בעילוי יתירא וע"י שניהם יחד זטו"ה ובמא"ה ותו אפי' כשמוחה בפירוש לא מהני. וכמש"כ לעיל (באות ב') ובנשתקע שם הבעלים. או בדבר שאינו מסוים. אזי כשאיננו מבני העיר יכולין בני העיר או זטו"ה לחוד לשנותן אפי' לדבר רשות. שהרי באיש אחר שאיננו מבה"ע לית לן לאפלוגי בין נשתקע ללא נשתקע. כמבואר במרדכי גבי נדר קרקע לביהכ"נ. ובאחד מבה"ע שנדר. אזי בחד מנהו באנשי העיר לחוד או זטו"ה לחוד בעינן שינוי לעילוי יתירא. אפי' שלא כדרך חלול כיון דעדיין לא נתקדשה. ודין זה מקורו ביו"ד [סי' רנ"ט ס"ב] אבל זטו"ה במא"ה יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות ואפי' שלא בדרך חילול והפקעה. ומהני בכל הנך דינים. דכללא הוא דכל זמן שלא נתקדש ונשתמש בו למצוה אינן צריכין להפקעה וחילול והיכא שכבר נשתמשו ונתקדשו. אזי בדבר שאינו מסויים או אפי' קר במסוים ונשתקעו שהב"ע. אזי באיש אחר יכולין זטו"ה לחוד או אה"ע לחוד לשנותן אפי' לדבר רשות. ובדרך חילול והפקעה דוקא, דאע"ג שביטל דעתו נגדם, מכל מקום במה תיפקע קדושתן. וגם לגבי איש אחר אפי' בדבר מסויים ולא נשתקע שהב"ע נמי דינא הכי. וכן משמע להדיא מדברי המרדכי בנדר קרקעו. דמתרץ התם על קושיתו מב"ב דהתם בזטו"ה במא"ה. ש"מ דהכא איירי בחד מנהו. וגם כשעדיין לא בנו בוודאי לא נשתקע שהב"ע. והיכא שכבר נתקדשה, מקורו מתירוצו שם דמתרץ על האי דמנורה דערכין. ולפי מ"ש לעיל באות ג']. ובאחד מבה"ע אזי בחד מהנך, דהיינו דבר שאינו מסויים או מסויים ונשתקע. אין יכול לשנותן ע"י חד מהם אלא דווקא ע"י שניהם דהיינו זטו"ה ובמא"ה ואז יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות. ובחד מהם א"י לשנותן אלא לעילוי יתירא. ובשניהם בעינן דרך חילול והפקעה דווקא. וזהו ששנינו להדיא בפרק בני העיר ובדבר מסויים אזי אפילו לעילוי ובדרך חילול יכולין הבעלים לעכב ולמחות. רק שניהם יחד זטו"ה במא"ה יכולין למכרן בדרך חילול ולעילוי דווקא. אבל לצורך עילוי בלא חילול אסור. כגון להלוותן או למשכנן:
ז ועתה נביא הנה פרטי הדברים ונבאר מקור הדברים בדרך קצרה:
אן מה שכתבתי לעיל [באות א'] נראה דזהו אליבא דכ"ע דלקושטא פסקינן דהזמנה לאו מלתא. ואפי' לדעת הש"ך ביו"ד (סי' רנ"ט ס"ק ד'] דגביית המעות הוי מעשה. והמ"א סי' קנ"ג ס"ק ה'] ובט"ז שם ס"ק ב'] מחולקים עליו. ונראה דלקושטא לא פליגי רק דאסברו הדבר בסברות שונות קצת ולכ"ע לא נתקדש המעות שנגבה. אע"ג שעשה מעשה רבה. וכן כשגבו לצורך המת אין עליו שום נדנוד איסור מתורת איסורי הנאה. שהרי האורג בגד למת כבר טרח במעשה יתירא. רק לענין איסור הורדה ממצוה זו שנגבה לצורכו. אסברי' ליה הש"ך דדמי כאילו הגיע כבר לתכליתו. שלצורך מצוה שגבו כבר הגיע לתכליתו. שהרי עתה כבר סיפקו די הצורך למצוה זו. ומשו"ה הוא דאסור לשנותן לפחותה הימנה. והמ"א והט"ז אסברו משום כחושי מצוה וביזוי מצוה. אבל כ"ע מודים דכל זמן שלא התפללו בתוכו ולא התחילו במצוה שנגבה בעדו. דעדיין לא נתקדשה. ואינן צריכין לתורת חילול והפקעה. ומשו"ה גם בני העיר לחוד יכולין למשכנן לצורך עילוי וזטו"ה במאה"ע יכולין לשנותן לדבר רשות אפי' בלא מכירה כלל:
ובזה יתיישבו דברי תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי לפום רהיטא. והש"ך הביאן יחדיו שם. גם יתיישב לן קושי' הש"ך שם על מש"כ הרא"ש ומשום הזמנה אין לאסור. דאפי' למ"ד הזמנה מילתא הוא הני מילי וכו' אבל האי כטווי לארוג דמי. וז"ל שם, וצ"ע דאפי' למ"ד הזמנה מילתא היא. מ"מ הא מקדושה קלה לחמורה שרי ולדברינו ניחא והכי פירושו דאם נימא דהזמנה מעליותא היא והוה כאילו כבר חייל הקדושה על הדמים איך אפשר להחליפן לת"ת בלא חילול כלל. במה תיפוק קדושתן שהרי נגבה לבהכ"נ שעתידה שתתקדש תמורת הדמים. ועתה ניתנם למלמדים או לתלמידים לצורך חולין ממש וע"ז משני דהכא אליבא דכ"ע עודנו לא ירדה לתורת קדושה כלל:
ודע דעיקר דין זה שם (סי' רנ"ט ס"ב] איירי דווקא בבני עיר לחוד או בזטו"ה לחוד. אבל שניהם יחד יכולין לשנותן אפי' שלא ע"י חילול ואפי' לדבר רשות לצורכי הקהל וכמש"כ בטעם הדבר ואעפ"י שקיצר בשו"ע אכן מקורו מתשובת הרא"ש כלל י"ג סי' י"ד] ושם מוכח דאיירי בבה"ע לחוד. וז"ל, על אודות הצדקות שמתנדבין לצורך ביהכ"נ או לצורך בני עיר יכולין בני העיר לשנותן לצורך ת"ת שהוא עילוי קדושה חמורה כדאיתא במגלה בני העיר שמכרו רחובה וכו' אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו' וע"ש. הרי להדיא דאיירי בבה"ע לחוד. שהרי גם התם שרי בשניהם יחד. ואפי' לדבר רשות שרי. מה אמרת דשאני התם שהיה בדרך חילול ונפקע הקדושה דאם כן גם לעילוי אמאי שרינן הכא. שהרי התם לא שרינן אפילו לצורך עילוי רק בדרך מכירה וחילול. אבל לאוזפי ולמשכוני אסור והכא מוציאין המעות לגמרי לחולין. רק שהוא לצורך עילוי. סוף סוף במה תיפקע קדושתן. אלא ע"כ צ"ל שעדיין לא חיילה שום קדושה על המעות. וכן על ביהכ"נ גופא כ"ז שלא התפללו בתוכה אם כן ממילא נשמע כשם דהתם שרינן בזטו"ה במא"ה בדרך מכירה וחילול אפי' לדבר רשות. ה"ה נמי דשרי הכא לד"ר אפי' בלא מכירה וחילול. ואפי' לדעת רמב"ן מובא בר"ן ריש פרק בני העיר דס"ל דבהכ"נ הוה כתשמישי מצוה. ועיקר הדבר משום ביזוי מצוה ואכחושי מצוה, וביזוי מצוה איתא גם בדמים שנגבה לחוד כמ"ש המ"א וט"ז מ"מ גם לדעתו בע"כ צ"ל דדווקא היכא שכבר התפללו בתוכה. דמ"מ אית בה משום קדושת כבוד כמ"ש שם להדיא. משא"כ כשעדיין לא נתקדשה ולא התחיל בעשיית המצוה. דהרי להדיא מבואר שם גבי ליבני דבחדתא לית לן בה:
ב מה שכתבתי [באות ב'] לחלק בין דבר מסויים לגבו מעות ובנו ביהכ"נ מנדבותם, מקורו הוא מערכין ממנורה, ובלא נשתקע שם הבעלים, והוא טעמו דהמרדכי שם פ' בני העיר כשהתנדב קרקע לביהכ"נ משום דהוה דבר מסויים, ולא נשתקע שהב"ע, ומשו"ה אין יכולין בני העיר לבד לשנותן אפי' לצורך עילוי רק בהדי זטו"ה ולעילוי דווקא. ובזה נשתנה דבר מסויים מדבר שאמ"ס, דבדבר שאמ"ס יכולין בה"ע לחוד לשנותן לצורך עילוי, וזטו"ה במאה"ע אפי' לדבר רשות ואפי' למשתי ביה שכרא. ובדבר מסויים בעינן דווקא זטו"ה במא"ה ולצורך עילוי, כדמשמע פשטא דשו"ע [בסי' קנ"ג סעיף י"ד]. ואפי' לדעת מ"א [בס"ק ל"ה] זהו כשאיננו מאנשי העיר. אבל באחד מאנשי העיר בעינן דווקא זטו"ה במא"ה ולעילוי יתירא. ובזה יתיישב קושית המ"א שם [ס"ק ל"ו] וז"ל וצ"ע דמביהכ"נ לביהמ"ד כמ"ש ביו"ד [סי' רנ"ט ס"ב] דאפי' הבעלים מעכבין שרי. דהתם שהתנדבו מעות איירי לצורך ביהכ"נ והכא איירי בדבר מסויים:
ג] מש"כ לחלק במנורה דאיכא תרי גווני היכא דספקי רשאין לשנותן אפי' בני העיר לחוד ואפי' הגבאי לבדו. אפי' למצוה הפחותה ממנו כמש"כ לעיל [באות ד'] בשם הרא"ש. והיכא דלא ספקי וכבר נתקדשה. אזי בעינן עילוי יתירא וזטו"ה במא"ה מפני שהוא דבר מסויים ולא נשתקע שהב"ע. טעמא וחילא דידי משום דדמי לדינא דמרדכי הנ"ל מובא לפסק הלכה באו"ח שם סעיף י"ד] ואסבריה למילתא משני מימרות דר' יוחנן בערכין [דף ו'] דמעיקרא דמחלק בין דבר רשות לדבר מצוה, דשמע מינה דאיירי אפי' במצוה כל דהו, משום דהתם איירי בדספקי וכמ"ש מהרי"ק, והסברתי הדבר מפני דמעולם לא נתקדשה וכל דבר מצוה הוה לגבי מה שנדר לעילוי יתירא, ומימרא שניה דר"י דמחלק בין נשתקע ללא נשתקע, ובין ישראל לנכרי, ושקלינן וטרינן התם דבע"כ איירי לדבר מצוה דבדבר רשות אפי' ישראל נמי לא, ומשום דמשמע דאפי' ישראל דומיא דנכרי נמי אסור, ואמאי, הא כשהנודר איננו מאנשי העיר לא מחלקינן בין נשתקע ללא נשתקע, ואפי' בני העיר לחוד יכולין לשנותן אפי' לדבר רשות, אלא ודאי דמימרא שניה דמחלק בין נשתקע ללנ"ש מיירי בשכבר נשתמשו במנורה ונתקדשה כבר, דהיינו בדלא ספקי, ונתקדשה ע"י שהאירה למתפללין. כמ"ש הש"ך שם דדמי לביהכ"נ, ומשו"ה אפי' כשאיננו מבה"ע, מ"מ אסור לשנותן ע"י בה"ע לבד רק לצורך עילוי, או אפי' לדבר רשות ובדרך מכירה וחילול דוקא, דאל"כ במאי תיפקע קדושתן, והתם משמע דשרי לשנות המנורה עצמו, ומשו"ה קשיא ליה דאי בדבר רשות אפי' ישראל נמי לא:
ובזה מרווח לן לישב דברי תוס' שם בד"ה אילימא לדבר רשות וכו' יעויי"ש, וצווחו ע"ז שהוא נגד כל הפוסקים דבנשתקע שרינן אפי' לדבר רשות, כמבואר ברמב"ם ושאר פוסקים, וכדאי' בסעיף ג' אמנם זה אינו. דהתם איירי בדספקו ולא נתקדשה מעולם. ותוס' קאי על מימרא שניה דר"י. דבע"כ איירי בדלא ספקי ונתקדשה. דאזי אפי' זטו"ה במא"ה אין יכולין לשנותן בין לדבר רשות ובין לדמ"צ. רק דרך מכירה וחילול דוקא. והתם משמע דקאי על המנורה עצמה. ובזה יתישב היטב דברי מהרי"ק שסותרין אהדדי להדיא. דבשורש ה' מסיק שם דמותר לשנות מעות א"י לצורך ביהכ"נ בירושלים משום דהיא מצוה רבה. ועיין בתשו' סי' קכ"ח שמוכיח זה מירושלמי דביהכ"נ הוה מצוה יתירא מלחלק לעניים. ואע"ג דלא קביעי ויפסידו העניים. והוכיח זה ממנורה דיכולים לשנות לדבר מצוה אפי' בלא נשתקע. ולדבר רשות בנשתקע. והלא פשיטא שאין חוזרין ונפרעין מנורה אחרת. דא"כ אפוכי מטרתי ל"ל. ועוד דס"ס בין וכו' אלא הטעם משום שהוא טרחא יתירה לגזברים יעיי"ש ובסי' קכ"ח פשיטא ליה דאיירי בדספקי. ואם כן נסתר דינו ועיקר הוכחתו בשורש ה'. ולדברינו ניחא היטב. דבשורש ה' הוכיח כן ממימרא שניה דר"י. והתם בסי' קכ"ח קאי על מימרא ראשונה דר"י. ולפי"ז צ"ל דדינא דסעיף ג' ביו"ד שם גבי מנורה לצדדין קתני דלדבר רשות דשרי בנשתקע הוא דוקא ע"י זטו"ה במעא"ה ולדבר מצוה אפי' אנשי העיר לחוד ואפי' הגזבר לחוד יכול לשנותן. כמ"ש הרא"ש ב"ב הובא לעיל. וצ"ל דסמך א"ע בכל פרטותיהן למה שמבואר באו"ח. וכן מימרא שניה דר"י. שלא הובא כלל בש"ע שם. מפני שזה עצמו הוא מבואר בא"ח [סי' קנ"ג סעיף י"ד]. ואע"ג דבנתקדשה כבר אפי' כשאיננו מבני העיר אסור לשנותן משום דאין מורידין. זה מובן ממילא מכללות הדינים שם:
ד] מש"כ דבמידי דלא קביעי אסורין לשנות לדבר רשות כמבואר בפוסקים. ואם כן בביהכ"נ נמי היכא דמעולם לא היה להם אלא ביהכ"נ לחוד או ביהמ"ד לחוד ומספיק להו בחדא. הוי כמילתא דקביעי. ועיין במ"א [ס"ק י"ו] דדוקא כשבנו אחרת מחדש דאל"כ אפי' בכפרים אסור. ומשיג בזה על המ"ב. ועיין בס' קהלת יעקב שמשיג עליו בזה. ואין להוכיח כלל מסתירת ביהכ"נ. דהתם משום הורדת קדושה אסורה. דאין לסתור דבר בבהכ"נ שנתקדשה. משא"כ הכא כיון שמכרו וחיילא הקדושה על הדמים ולצורך עילוי באנשי העיר. או בזטו"ה ובמעא"ה אפי' לדבר רשות. מפני שהקדושה כבר נתחללה. ואפי' לדעת מ"א, זהו בביהכ"נ שכבר נתקדשה:
ה] מש"כ לחלק בין כשנדרו בכנופי' ובין כשנדרו בסירוגין כל אחד ואחד בפ"ע. זה ברור ונכון לדינא לפענ"ד, ומש"כ המ"א [ס"ק י"ב] דאמרי' מסתמא רבים נתנו לזה. ולא מהני היכא דתלו בדעת היחיד. זהו בביהכ"נ של כרכים. דהיינו שמצויין שם אורחים בקביעות. דאזי אמרינן אפי' כשלא התנדבו לזה. דמסתמא הקדישוה לרבים. היינו שבני העיר בנו אותה לצורך רבים. ולהכי מהני היכא דתלו בדעת יחיד. כיון שגם הבנין ועיקר קדושתה באה על ידם אבל היכא שהתנדבו לזה אפי' בפרטות שלא בכנופי'. אפשר דלא מהני מה שתלו הם בדעתו. כיון שגם הם התנדבו לזה. ונתקדשה גם בשבילם. אבל בביהכ"נ של כפרים דלא נתקדשה בשבילם. רק מפני שהם התנדבו לצורך בני העיר. אזי דוקא כשהתנדבו בכנופי' יחד. וע"ד רמ"ט כבר מסיים במ"א שם ומרמז בזה דמ"מ לא חמיר מביהכ"נ דהיינו כל זמן שאינן של כרכים אפי' שהתנדבו לזה אפי' בכנופי' לא מהני מחאתו למאי דפסקינן בשו"ע:
כל זה רשמתי לעצמי כאשר שמתי עיוני בזה למען היות לי למזכרת. ושלחתים לידו שישים עיונו בזה היטב במתון רב. ומובטחני כי יתענג בזה אחר עיונו בכל מקומות השייכים לזה. ולמען ידע שראיתי גם את דבריו היקרים אשתעשע אתו בדבריו. בשגם כי טירחא יתירא לפני מ"מ כיון שעיקרן נאמרים לדינא. ולמען ירבה ויגדיל שקידתו בעיון נמרץ במילין דאורייתא אמלא רצונו בזה הפעם:
ח מה שהקשה כ"ת איך יכולין זטו"ה במעא"ה למכור אפי' למישתי ביה שכרא. דלמה יעדיפו מיחיד שנדר שאינו יכול לחזור בו זה מבואר בפירוש בכל הפוסקים. ועיין באשר"י ב"ב [דף ח'] וז"ל. והטעם לפי שהמתנדב להביא ליד צבור על דעת צבור הוא מתנדב. ודמי לנדרי אשתו דאמרי' כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. בנדרים (דף ע"ג] ובר"ן שם. וביותר מזה מצינן שאפי' בתרומת הלשכה שגופן קדוש ומועלין בהם. ואפ"ה תנינן בהדיא בפ"ד דשקלים משנה ב' ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר פי' לשומרי העיר] באין משירי הלשכה. ואפי' אם תימצי לומר דהתם משום דלב ב"ד מתנה עליהם. דה"ה נמי זטו"ה במעא"ה חשובים בעירם כב"ד הגדול לכלל ישראל. כמבואר במהרי"ק כמה פעמים:
ובזה מתורץ נמי מה דהקשה מעלתו על המרדכי מגלה ר"פ בני העיר כיון דנתן בפירוש לביהכ"נ מה בכך שלא התנה בתנאי כפול דזה אינו דהכא כיון שהתנדב להביא ליד צבור. ע"ד צבור הוא מתנדב. ודמי לנודרת אע"פ שנודרת בפירוש בלא תנאי. ה"ה נמי המתנדב ליד צבור. ובזה כיון שהוא איננו מבני העיר עדיפא עוד דביטל דעתו אפי' נגד בני העיר לחוד:
ומה שרצה כ"ת לחדש על קושיא הראשונה שהטעם מפני שמכרו זכותן. זה אינו, דהתינח שנתרוקן זכותן. אבל מ"מ איך יחזרו להפקיע קדושת ביהכ"נ עצמה שנשתמשו בה תשמיש הדיוט. ואפי' לארבעה דברים למרחץ ולבורסקי:
מה שהתעורר דניבעי זטו"ה שהיו בעת שהתנדבו המתנדבין לכאורה יפה דיבר. ויש קצת מקום לזה מדברי מהרי"ק שורש קכ"ג] וז"ל בתוך הדבור. נלפענ"ד כשר והגון שאם אפשר לו לראובן להמלך בראשי הקהל אשר היו אז בבבל כשנגבה הקופה ההיא של צדקה שימלך בהם ראובן. וכל דבר מצוה אשר יסכימו עליה כולם או רובם יעשו מהמעות וכו' יעיי"ש. אמנם זה הוא לרווחא דמילתא בדאפשר. אבל בשכבר מתו אמרינן דמסתמא דעת המתנדבין היה על זטו"ה שיהיו אז. וכן משמע פשטא דש"ס ופוסקים דאטו כולהו בבהכ"נ של הדור ההוא דוקא קתני. ומ"ש מעצמו מפני שמכרו זכותם והמתים שבקו לחיים לא נראה כלל וכמ"ש לעיל. ומה שהביא מאין אדם מוריש שבועה לבניו. אין זה ענין כלל להאי דהכא. דבדעת המתנדבין תליא להו. וגם התם הוא דוקא להוציא ולא להחזיק
גם מה שהתעורר מע"ה דבהכ"נ של כרכים במאי זכו דאין אדם זוכה בשלו לאחרים. בזה יפה העיר. דמשמע דחיישינן לאחד בסוף העולם שעדיין לא התפלל מעולם בבהכ"נ הזאת. ונראה דלא מיבעי' לדעת הפוסקים משום שמסתמא נתנו לזה משאר עיירות ונמצא כמו שכל האומנים מקנים לבעל המעות (כמו כל המוכרים כמבואר במס' ב"ק בסוגיא דמי הודיעו ובראשונים שם. ובמחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט"ו האריך בזה] דבין למ"ד אומן קונה בשבח כלי. ובין למ"ד אין אומן קונה בש"כ. מ"מ צריכין לומר דבשעת עשיית השבח הקנו תיכף לבעל המעות. רק למ"ד אומן קונה בש"כ יש בו קצת קנין כמו גבי משכון [וגרע ממשכון כמ"ש הר"ן במס' שבועות בסוגיא דקציצה] אבל עיקרן קנוי לבעלים בשעת עשייתן. וכן לדעת הפוסקים דפסקינן כוותייהו. כדאי' בש"ע [סי' קנ"ג סעיף ז'] משום שרבים מצויין שם בקביעות מסתמא הקדישוהו לכל העולם. האומדנא זה במתכונתה לא תושלל נמי גבי אומנין עצמן. וכיון שציוו לאומנים שיבנו ביהכ"נ בכרך. הרי זה כאלו אמרו בפירוש שיבנו לכולי עלמא ולכל מי שירצה להתפלל בתוכו. והרי הקנו האומנים את שבח הבנין לכולהו. ואפי' לדעת רבינו ירוחם מובא בב"י ובש"ך [ס"ק ב' בסי' קפ"ג] דבמעות השליח אמרינן מי הודיע. אבל בנדון דידן הוי כאלו הודיעו בפירוש ומה שכתב דבזמנים הללו נפל היתירא דמהר"ם לובלין בתשו' [סי' נ"ט] בזטו"ה אפי' בכרכים. הדין עמו:
ומה שחשש לחומרא דתשו' מהר"ם לובלין [סי' נ"ט] שם לעשות גן ירק בעז"א זהו בבה"כ של כרכים. רק שחידש מפני דדמי לתלו בדעתו. ומשום האי טעמא הוא דחשש להחמיר בזה. אכן במקום שאין לחוש ולדמותו לכרכים אין לחוש לזה.. רק בזאת צריכין להזהר טובא. שבעת שיתקבצו יחד זטו"ה בפירסום שיתנו תיכף בשעת מכירה עם הלוקח שהרשות לו שישתמש בכל דבר. כדעת הרמב"ם שם [פי"א מה' תפלה ה' י"ז]:
השמטה שגם לצורכי הקהל ישנו מצוה רבה הגדולה מכולם. והוא לצורך פדיון שבויים כמבואר [בסי' רנ"ב ס"א]. ודוקא בגמרו לגמרי. רק במ"א מביא שם גירסא אחרת ברמב"ם. עיי"ש [סי' קנ"ג ס"ק ל"ב ובאשל אברהם] אבל לדעת רוב הפוסקים ולפי הגירסא שלפנינו לית מאן דפליג. ואפי' בדבר שאינו קבוע. ועיין סי' רנ"א סעיף י"ד] ועיין בתשו' מהרי"ק [סוף סי' קכ"ח] שמביא בשם תשו' רשב"א שע"י זטו"ה יכולין לשנות מעות עניים אפי' בדלא קביעי כדי להקל מעליהם עול שמן לביהכ"נ וע"ש. הרי אע"ג דלא מלאו דעת המתנדבים אפ"ה שרי. וכמ"ש לעיל. לפי שכל המתנדב ליד הקהל על דעתם התנדב. ואפי' לפי תשו' השניה. זהו בממון עניים דוקא לפי שכבר זכו עניים. וכמ"ש בט"ז (סי' רנ"ט ס"ק ה'] אולם מה שמדמה שם בהתנדב לצורך בית עלמין למנורה ללא נשתקע. נלפע"ד כמ"ש לעיל [אות ב']:
ירח תמוז שנת תרי"ג לפ"ק קוטנא. הק' משה יהודה ליב.
סימן ג
בדיני ברכת חינוך ביהכנ"ס
ב"ה אור ליום ד' ז"ך אלול תרכ"ד לפ"ק, פה עיה"ק ירושלים תובב"א
לכבוד ידידיי ואוהביי באהבת נפש ה"ה יד"נ הרב הגדול המופלג צדיק וישר מוהר"י זונדל שליט"א. וחתנו ה"ה יד"נ הרב הגדול החריף והבקי מוהר"ר שמואל שליט"א, יכתבו ויחתמו בספרן של צדיקים ונזכה לראות בעמוד הכהן לאורים ותומים אמן סלה:
א אחרי דרישת שלום כתר"ה. הן בשבוע העבר ליל ו' עש"ק נשאלתי מאת יקרת מעכת"ה לחוות דעתי בנידון בית הכנסת החדש יעמוד עד ביאת הגואל בב"א. כי בספר מחזיק ברכה מביא דעות חלוקות. הרב הגאון מוהר"י אבוהב זצ"ל צוה לש"ץ לברך שהחיינו. ובספר הלכות קטנות פסק שיברך הטוב והמטיב. ונלפענ"ד לברר הדברים היטב. ונראה דאין מקום כלל לברכת הטוב והמטיב בבנין בהכ"נ דברכה זו לא נתקנה רק על הטבה גשמיית ואית לאחרינא שותפות בהדיה. משא"כ בבנין ביהכ"נ דעיקרו נבנה לצורך מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וכאשר נבאר. ולפי דעיקרה ביבנה תקנוה על שניתנו לקבורה. וכן בגשמים או בילדה אשתו זכר שכולם הם טובות גשמיות הנראים בעליל. וגם בילדה אשתו זכר. היא הטבה גשמיית כדאיתא בסוף נדרים (דף צ'] בעינא חוטרא לידא וכו'. וכן הוא להדיא בש"ס כתובות פרק אע"פ ס"ד ע"א]. ועי"ש בפי' רש"י דדוקא על בן זכר שאין רשות אחרים עליו ואפילו יש לה כמה בנים מאיש אחר. וכן מבואר בש"מ שם דא"י איזה מהם יוכשר. וכן הוא דעת הרא"ה שם. וכן משמע מטור וש"ע אהע"ז (סי' קנ"ד סעיף ו'] מדלא חילקו בזה. וגם לדעת הריטב"א וברמ"א שם] שחולק על הרא"ה בזה בקל יש לחלק דדוקא להוציאה מבעלה בע"כ הוא דס"ל דבקל דחינן לטענתה משא"כ לענין ברכה שהרי תקנו גם על הטבה מעין הרעה. ואפילו לדעת הבעל המאור דס"ל בפרק ג' דראש השנה דמצות דרבנן ניתנו ליהנות. וז"ל והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה ודוקא בשופר של ר"ה דמצותו מן התורה אבל בחצוצרות בתענית לא. חדא דנהי דניתנה ליהנות מ"מ אין זה הטבה רק במודר הנאה הוא דאסור לדעתו ולפי שאסר על עצמו הנאה מחבירו והרי נהנה משא"כ לגבי הטוב והמטיב דמכל מקום הטבה ליכא למה הדבר דומה למי שרואה את חבירו תוך שנה ושמח בראייתו הוא ואחרים אתו דכל אחד מברך שהחיינו ולא הטוב והמטיב. וכדאיתא במגן אברהם סימן רכ"ה ס"ק א'] דמכל מקום ליכא הטבה בפועל:
ב
ב ועוד נראה לפענ"ד דאפילו לדעת בעל המאור דבמצות דרבנן ליהנות ניתנו. לאו כללא קא כייל לן לכל מילין דרבנן אלא דוקא בדרבנן שלא מצאו להם אסמכתא קרובה מן התורה כגון חצוצרות בתענית. וכדאיתא שם במס' תענית (דף י"ד ע"א] ד"ה בשופרות. ועיין ראש השנה [דף כ"ו] בפירוש רש"י ד"ה שמצות. אלמא דסבירא ליה שהוא תקנתא דרבנן לבד. לא כרמב"ם [פרק א' מהלכות תענית הלכה א'] ודבר זה יש ללמוד מדברי תוס' ר"ה (דף י"ב ע"א] בד"ה תנא דרבנן וכו' בסוף הדבור שחילקו כן בין תרומות ומעשרות של ירקות שהקילו בו יותר משאר פירות. הגם שכולהו מדרבנן דמדאורייתא אינו אלא בתירוש ויצהר. מכל מקום גבי שאר פירות מצאו אסמכתא קרובה לדבריהם מה שאין כן גבי ירקות. וההכרח לזה הלא ממקומו מוכרע שהרי המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ומשמע בפשטא דתוקע לו מלכיות זכרונות ושופרות והלא חד מהם הוא מדרבנן כדאיתא שם (דף ל"ד] אלא ודאי כיון דמ"מ אסמכתא קרובה היא רק דאינה מוכרחת כל כך כאידך תרתי לכן יצא מכלל דאורייתא אבל מכל מקום קרובה לדאורייתא. ואין לומר דלקושטא כן הוא דלדעתו אינו תוקע לו אלא שנים. דאם כן היכי שבק לשופרות ולראש השנה דמיירי ביה ונקט לחצוצרות ותענית דלא מיירי מהם. אחר זה עיינתי בר"ן שם. ונראה דהקושיא היא מתקיעות דמיושב. וי"ל בפשטא דהבעל המאור לא מיירי מזה]: