זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · סימן כג
בדיני תקנות
בדבר מעשה שהיה באחת מן העיירות במדינת טורקייא אשר שני רבנים מופלגים בתו"י הי"ו השתדלו לעשות מקח על ענבים לאשר שנשמע מהנהו סרסורים שהתפארו שיעלו השער עד שמונה מאות [גראש]. תחת אשר היה זה איזה שנים טרם שהכניסו א"ע הנהו סרסורים בתגר הזה. במקח מאה (גראש], ומדי שנה בשנה בהעלותם השערה כן תעלוזנה בנות ערלים כי היקום אשר ברגליהן תתחזקנה וידי הקונים דלה דלה וידל ישראל עד למאד. ותרפנה כנפיהם עד כי שחה לעפר בעו"ה. לכן התחכמו איזהו ת"ח להפר את עצת ערומים ולהשיב נפשות היקרים אל נדנם. ובאו באלות הברית כל חכמי העיר הנ"ל ובאו על החתום. וגם ת"ח ובע"ב שלא באו עה"ח ששים ושמחים נגדם קיימו וקבלו עליהם לבל יפר ולא להפיל צרור ארצה מני שלשה המקחים שעשו על שלשה זמנים מחולפים לפום שווי הענבים בעתות ההם, דהיינו שער אחד מני הקנוים לפני ר"ה. והשני לאחר ר"ה והשלישי מן חוה"מ סוכות והלאה, וכאשר נשאו ונתנו בענין זה כולם קבלו עליהם מרצונם לבד מאיזהו סוחרי יין שלא קבלו מרצונם למען רבות מסחרם. ומתחלה התפארו באמרם שאי איפשר להתחדש תקנה כזאת. מפני שהטורקיים יקנו מן המביאים ונתבררו הדברים לאמיתם שיש למו עתות קבועים כשמנה ימים ומלפניהם ומלאחריהם מושכים ידיהם. לכן בטלו דעתם והכריזו בכל בתי כנסיות וב"מ כעשרה ימים לפני ראש השנה. ותעלוזנה כולמו בתיקון גדול כזה. גם כתוב בתוך הכרוז שבאם יעבור אחד ויעלה מני השערים הנקובים אזי יכריזו שיינו יין נסך. והנה בזה הפרט מקצתם אומרים שלא אסרו אז את יינם, רק באם יכריזו וכיון שלא הכריזו לא נאסר כלל ורובם אמרו שאסרו מיד, רק פירסום קלונם יהיה לאחר הכרזה, והנה לאחר שהכריזו הכרוז הנ"ל לא קם עדו רוח באיש מקטן ועד גדול להעלות השער אף גרה אחת וקנו רק במקחים הנקובים עד אחר חג הסוכות. רק ידי הסרסורים היתה במעל הזה, וגם הוציאו עתק מפיהם על איזה מופלגים שהמה עברו ברית. אבל שקר אחזו ימינם למען רבות צרור כספם כי בהעלותם השערה תעשנה ידיהם תושיה, אולם מן כ"ד תשרי והלאה אז ישוב ד"ך נכלם. שגם רובם ששמרו אלות הברית עד כה. הן המה היו בעוכרם. מקצתם הרימו בקול שלא היה צד איסור מעולם. והעם נסו לקולם. ומקצתם העבירו לאמר שכבר הותר האיסור. והנה כעת זעיר שם שתתחזקנה ידיהם לעמוד עוד באלות הברית. ולאשר שכמה יראים ושלמים לא נחו ולא שקטו וכתבו אלי ובקשו ממני לאמר להם הלכה ברורה. ולאשר מעודי לא הייתי גס לבי בהוראה ח"ו, ומדי בואי הנה משכתי ידי מכל וכל מכמה טעמים חתום באוצרותי, אולם לאשר הגיע לאזני שבעיר הנ"ל העבירו קול שאנכי התרתי להם. ותולים הקולר בצווארי, ולמען לא תפוג כבוד התורה מכל וכל ח"ו נעניתי להם, ואברר הדברים להלכה כאשר יורני צורנו וגואלנו:
א הן שורש ומקור הדברים במסכת ע"ז [דף ל"ו] ובגיטין [ד' ל"ו]. שורש הדברים שישנם שלשה סוגים, א'] שאפי' ב"ד הגדול כאליהו וב"ד אינם יכולים להתיר ולבטל כגון י"ח דברים, ב'] שיכולים לבטל הגדולים מהם בחכמה ובמנין כמו גבי פרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליני', ג'] שאפי' קטנים מהם בחכמה ובמנין יכולין לבטל ולהתיר. אבל בלא היתר ב"ד אינם מותרים, כגון שמנם שהתיר רבי ובית דינו. והנה לדעת רבותינו בעלי תוס' שם נחלקים שלשה הסוגים תחת שלשת השריגים האלו, דכללו של דבר דאפי' בדברים שהמה סייג לתורה ממש ורוב הציבור יכולים לעמוד בהם ונתפשטו גזירתם בכל ישראל מ"מ יכולים להתיר ע"י גדולים מהם בחכמה ובמנין, רק בי"ח דברים לבד מפני שעמדו על נפשותם. והיכא שלא נתפשט ברוב ישראל אפי' היכא שהוא סייג לתורה כגון שמנם אפ"ה יכולים להתיר אפי' קטנים מהם ואפילו לאחר כמה דורות, כגון רבי וב"ד שהתיר שמנם מפני שחקר ודרש היטב שלא נתפשט מיד ברוב ישראל, אבל בלא היתר ב"ד כלל עומדים באיסורם אפילו בדברים שלא נעשו סייג לתורה ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם ולא נתפשטו ברוב ישראל, וכן מוכח מדבריהם למעיין שם היטב בסוגיא:
וגם נראה בעליל כן מדבריהם (ל"ו ריש ע"ב] אי איכא גוי כולו אין כו' וז"ל, פי' אינה חלה כשאר גזירות ויכולה להתבטל אף בב"ד קטן מיהא חלה היא לענין שצריכה שום היתר שהרי שמן נהגו בו איסור עד שבא רבי והתירו עכ"ל. ואם איתא דהיכא דאיכא תלתא לריעותא אינם צריכים לשום היתר ל"ל לדחוקי נפשם כולי האי הוי להו לפרש דאיירי בכה"ג, אלמא דפשיטא להו דאפילו בדאיכא תלתא לריעותא מ"מ בלא היתר ב"ד אינם מותרים. והא שהביאו ראיה משמנם הגם דהתם היה מתחילה סייג לתורה, זהו מפני שמוכח מדבריהם שהם לא נחתו כלל לחילוק זה רק הרמב"ם חידש כזאת בפ"ב מה"מ לחלק שאר גזירות מי"ח דבר, אבל בעלי התוס' חילקו בא"א מפני שעמדו ע"נ לכן לא חילקו בזה], וגם מוכח מדבריהם בגיטין (דף ל"ו ע"ב) שהוכיחו מירושלמי שעיקר תלוי בנתפשט ברוב ישראל משום דמסתמא לא נתפשט מפני שאין יכולים ל"ב. כמו שהקשו גבי פרוזבול במס' ע"ז (דף ל"ו ע"א) בד"ה והא תנן וכו' דמסתמא נתפשט שהרי הוא לטובתם, וכל המעיין בצדק לא יתעקש בזה:.
ב ודעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ממרים] בשלשה סוגים אלו הוא. דכל שעשו סייג לתורה ונתפשט ברוב ישראל כשמנה עשר דבר שחששו שלא יבואו לעבור על דבר תורה בקום ועשה דווקא, אפי' אליהו וב"ד אינם יכולים להתיר. ובפרט זה מחמיר הרמב"ם ובעלי התוס' מקילין]. אבל כל כמה שאינו בסוג זה. אפי' במקום שהתקינו כדי לקיים מ"ע כגון גבי פרוזבול דאיתא משום נעילת דלת ונתפשט ברוב ישראל. אפ"ה יכולין ב"ד הגדול מהם בחכמה ובמנין לבטל [ועיין בכ"מ ובלח"מ שם]. אולם היכא שלא נתפשט מיד ברוב ישראל אזי אינם צריכים להיתר כלל וכלל [ובפרט זה הרמב"ם מיקל ותוס' מחמירים דמ"מ צריכים להיתר ב"ד] והיכא שדימו שנתפשט ברוב ישראל ואח"כ נמצא שלא נתפשטה מתחילה, הוא דצריכין להיתר ב"ד אפילו קטנים מהם. וזהו כגון שמנם שהתיר רבי וב"ד:
ג ודעת ראב"ד שם בהשגות דכל כמה דנתפשט ברוב ישראל אפילו היכא דליכא סייג שוב א"י לבטל אפילו הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולא נחית כלל לחלק בין תקנה שיש בו סייג לתקנתא דלית ביה סייג כלל, ובזה הסכים לדעת תוס', אולם לא ס"ל לחלק בין היכא שעמדו על נפשותם, ומש"ה פסיק ותני דכל כמה דנתפשטה ברוב ישראל א"י לבטל כלל, ובע"כ צ"ל לדידיה דגבי פרוזבול וכדומה יכולה להתבטל ע"י גדולים בחכמה ובמנין מפני שלא נתפשט. איברא זהו היכא דאיכא חדא לריעותא. אבל היכא דאיכא תרתי לריעותא דלא נתפשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אפי' קטנים מהם יכולים להתירו. וזהו טעמא דשמנם שהתיר רבי וב"ד. וכן גבי בית שאן [חולין דף ו' ע"ב]:
נמצא בפרט זה ס"ל לראב"ד כתוס' במסקנתם דאפי' היכא דאיכא תר"ל צריכין מיהת להיתר ב"ד וכן מבואר בלחם משנה שם, אבל מאי דס"ל דדוקא היכא דתר"ל אז יכולים קטנים מהם להתירו זהו כס"ד דתוס' קודם שהביאו הירושלמי. אבל למסקנתם אפי' בחדא לריעותא נמי. וזהו נמשך ממילא משום שבעלי התוס' ירדו לחלק בין עמדו על נפשותם. וראב"ד לא נחית לזה, ועיין. איברא בפרט אחד מיקל שם דהיכא דבטל הטעם שתיקנו הראשונים דגם בזה ס"ל לרמב"ם דא"י לבטל אא"כ ע"י גדולים. וראב"ד ס"ל דבאופן זה אפי' ע"י קטנים מהם כגון בעיטור פירות על ידי רבן יוחנן בן זכאי:
לכאורה קשיא לדעת הראב"ד דס"ל דכל כמה דנתפשטה אפי' בדבר דלית ביה משום סייג א"י לבטל אפי' גדולים מהם, מריש מגילה דמקשה הש"ס והא אין ב"ד וכו'. תיפוק ליה דאפי' ע"י גדולים מהם אי אפשר להתבטל שהרי מקרא מפורש קימו וקבלו [ומה שתירץ אחד מן המופלגים פה דמגילה לא נתפשטה בקרב בני משה ועשרת השבטים, אינו, דכשם שלא היו בכלל הגזירה כן לא היו בכלל הצלה, אבל נתפשטה לכל שהיו בכלל הגזירה וכזה מיקרי נתפשטה לכל ישראל, עיין גיטין (דף ל"ו ע"ב) תוס' ד"ה אלא, מבואר מדבריהם שבמגילה מיקרי נתפשטה, וראיה ברורה לזה שהרי י"ח דבר היו בבית שני ולא נתפשטה בקרב עשרת השבטים ואפ"ה מיקרי נתפשטה בכל ישראל, מפני שמתחילה לא גזרו עליהם ועל הכלל שגזרו נתפשטה בכולם], ולדעת רמב"ם וכן לדעת תוס' ניחא:
ונראה דלשיטתו אזיל דכשם דס"ל דהיכא שגילו טעמם בתקנתם אזי גם קטנים מהם יכולים לבטל כיון שנראה בעליל שכבר נתבטל הטעם. ה"ה נמי היכא שהראשונים לא ירדו לחלק ועשו יום קבוע לכלל, אזי אם היו האחרונים גדולים מהם בחכמה ובמנין, יש ביכולתם לשדד פני הדבר ולחלק בין בני העירות לאנשי כפרים, אבל לבטל לגמרי ס"ל דאפי' ע"י גדולים מהם א"י מפני שנתפשט ברוב ישראל:
תמצית העולה מזה דגם הראב"ד בהשגות ס"ל כדעת רבותינו בעלי התוס' דאפי' היכא דלא נתפשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בה מ"מ צריכין מיהת להיתר ב"ד. ומהני גם בקטנים מהם לדעת כה"פ:
ד עיין בכסף משנה פ"ב מהלכות ממרים ה"ז] דמעיקרא קס"ד דהיכא דמתחילה נתפשט ברוב ישראל ואח"כ נתבטל ממילא מיקרי ג"כ לא נתפשטה ודינו שוה כלא נתפשטה מעיקרא. אולם מיד חזר מזה מפני פרש"י שם:
ולבל יתלכד המיקל בזה נלענ"ד להביא ראיה ברורה לזה ממאי דאיתא שם במס' ע"ז (דף ל"ה) כי גזרי גזירה במערבא לא מגלי טעמא אלא לבתר תריסר ירחי שתא דילמא איכא אינש דלא ס"ל ואתי לזלזולא ביה ועי' בפרש"י שם, ועיין בכ"מ שם (הלכה ו') שביאר הדברים אע"ג שיכולים לכוף את היחיד מ"מ כיון שעל ידו יוגרם שלא יתפשט ברוב ישראל שוב אינם יכולים לכוף שיתפשט. והשתא אם נימא דהיכא שנתבטל אח"כ ג"כ דינו שוה ללא נתפשט מיד, לא היה להם לגלות טעמם לעולם:
ה עתה נבאר בשיעור וזמן נתפשטה ולא נתפשטה. עד כמה, אם הוא מיד כששמעו ולא מיחו אע"ג שאח"כ חזרו ולא קבלו עליהם. או דינו כיום שמעו לגבי בעל בהפרה:
והנה לכאורה יש כדמות ראיה דבכל דבר שגזרו לצמיתות ולעלמין דלא מקרי נתפשטה עד שתא. שהרי במערבא לא גילו טעמם עד שנה שלימה (ע"ז ל"ה) למען יתחזקו בגזירתם שנה שלימה ושוב א"א שיתבטל אפילו שלא יקובל אצלם אח"כ טעם האיסור מפני שכבר נתפשטה ברוב ישראל, וא"ל דהיינו טעמא כי היכי שיגיע התקנה לסוף הישוב ומרגלא בפומייהו דרבנן שהוא כשיעור שנה שלימה כדאמרינן ב"ב (דף ל"ח ע"א) לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהיה באספמיא יחזיק שנה ילכו ויודיעוהו שנה וכו'. דא"כ אכתי אם נאמר דסגי אפי' בפחות משנה כגון לאחר ירח ימים ד"מ [כשם דמצינן גבול זה בהוחזק שמו בעיר וכן לענין איסור ערוה. עיין אה"ע סי' י"ט וסי' ק"כ ס"ג] דא"כ אמאי עכבו שנה שלימה יגידו לאחר ירח ימים את טעמם וממילא שיחזיקו כולם הקרובים והרחוקים בתקנתם בשוה טרם שיגיע אליהם טעם הדבר, דוק ותשכח ואין זה הכרח כל כך]:
איברא לקושטא דמילתא לא נראה כלל לתת קצב גדול כזה. דא"כ איזהו גבול לגזירה ותקנה שהוא רק על שנה א' או פחות מזה ומדוע לא נמצא בא' מן הפוסקים להשמיענו כזאת:
לכן מחוורתא דמילתא דנחשב הכל משעת שמיעה וכשם דמצינן גבי גר קטן דאם הגדילו יכולין למחות. ובאם הגדילו ועברה שעה אחת ולא מיחו שוב אינן יכולין למחות, ועיי"ש כתובות (דף יא ע"א) בתוד"ה לכי. ועיין ר"ן שם דלחד תירוצא אפי' בלא מעשה כלל. ובאידך תירוצו ס"ל כדעת תוס' שם דדווקא היכא שהתנהג עצמו בשעה זו בהנהגה יהודית [וכ"פ בש"ע יו"ד סימן רס"ח סעיף ח'], וממילא מובן ומסתבר מילתא דלענין קבלת תקנה וגזירה גם לאידך תירוצו סגי בשמיעה ושתיקה לחוד והתם שאני דאם לא התנהג את עצמו כל דהו בדת יהודית הרי עודנו לא נעשה ענין מחודש משהגדיל. ומעשה קטן מידי מששא אית ביה, אבל הכא כיון ששמעו ולא מיחו הוי כקבלה בפירוש. איברא עדיין אין הדבר מוכרח לגמרי ואולי גם לענין זה בעינן נמי שיתחילו להתנהג ולפרוש מדבר שגזרו עליו:
ו ועתה נשכילה בדרך תמים. היכא דחזינן השתא דלא נתפשטה ברוב ישראל, אבל לא נודע הדבר אם מתחילה לא קבלו עליהם ודינו לכל דבר כאלו לא נתפשטה. ולדעת תוס' הנ"ל באות א' ודעת ראב"ד הנזכר באות ג' סגי אפי' בקטנים מהם להתירו, ולדעת רמב"ם באות ב' אינו צריך התרה כלל] או דילמא מספיקא אמרינן דהשתא הוא דעברו. אבל מתחילה נתפשטה. [ולדעת תוס' ורמב"ם צריכין דווקא לב"ד הגדולים מהם בחכמה ובמנין, ולדעת ראב"ד אפי' ע"י גדולים מהם בחכמה ובמנין לא מהני מידי]:
והנה מצד הסברא נראה דדנינן להו מספיקא כאילו לא נתפשטה מעיקרא, דהרי במקוה דנינן להו כוודאי ומטמאין להו אפי' בר"ה משום תרתי לריעותא כדאיתא בריש נדה. אע"ג דחזקת מקוה מנגדן. והכא דאיכא חזקת כשרות דעדיפא. עיין בש"ע חשן משפט (סי' ל"ד סעיף כ"ד) בשם ריב"ש היכא דהעידו עדים שראובן חייב ואח"כ באו עדים אחרים ופסלו להו, אבל לא ידעו אם קודם שהעידו ועדותן בטלה או לאחר שהעידו, דמוקמינן לעדים הראשונים על חזקת כשרות ועדותן עדות, אע"ג דאיכא חדא במקום תרתי שהרי השתא פסולין לפנינו וגם בהדי חזקת ממון דראובן, ולא דמי למקוה משום דחזקת כשרות עדיף טפי כמ"ש החמדת שלמה בח' יור"ד סי' ה'], והשתא אם נימא בנידון זה דהשתא הוא דעברו הרי יצאו מחזקת כשרותן, לכן נימא דמעיקרא לא קבלו עליהן ועודנן בכשרותן. וגם הרי חזינן לפנינו שלא נתקשרו בכבלי התקנה ונימא כאן נמצא וכאן היה. ולהיפוך ליכא חזקה לפנינו:
איברא מדברי רש"י במס' ע"ז דף ל"ו] הנ"ל גבי שמנן דפירש להדיא דבדקו ומצאו שלא קבלו עליהם מתחילה, משמע דמספיקא דנין כנתפשטה:
וטעמא דמילתא דלא דמי למקוה. משום דהתם על הדבר הנידון השתא איכא חזקה וריעותא דהרי חסר לפניך. אבל בנידון זה אם נאמר השתא משום חזקת כשרות דידהו שלא קבלו עליהם מתחילה. הרי אתה מפקיע למפרע את אלו שנתקשרו באיסורן מתחילה ועד סוף ואתה מוציאן מחזקתן. לכן מאי אולמא דהאי מדאידך שהרי אם נחליט הדבר ונימא משום חזקת כשרותן דידהו דלא קבלו עליהם מתחילה. הרי אתה מפקיע ומחליץ את אלו שנהגו בו איסור מתחילה ועד סוף ותימא שבטעות החזיקו ונתיר להם את שהחזיקו באיסור עד הנה, נימא איפכא דאלו קיימים באיסורן ואידך הוא דעברו השתא אבל מעיקרא קבלו עלייהו [ולא מיבעיא לדעת תוס' דאפילו היכא דלא נתפשט צריכין התרה מב"ד הקטן. ומשה"ט אזלינן לחומרא דמוקמינן להנך על חזקתן שנהגו איסור עד עתה. אלא אפי' לדעת רמב"ם דל"צ התרה כלל האי גופא נידון כחזקה משום שנהגו איסור עד כה. והשתא אם נימא דלא נתפשטה ופקע איסורן מהיום והלאה וגם למפרע מחזקינן להו בטעותא]. ונהי דלא נוכל לדונן כעוברי תקנתא משום חזקת כשרות דידהו. מ"מ לא נוכל לסלק האיסור מאותן שנהגו מתחילה ועד הנה, לכן מוקמינן לכל חדא וחדא בדוכתיה ועל חזקתו, כעין דמצינן בשני שבילין [פסחים דף י']. ועוד עדיפא נידון זה שהרי עיקרו של ר"י הנשיא גבי שמנן לא היה רק אם להתיר או לא. אבל לא היה מגמתו לענוש את העוברים ומשה"ט הוא דלא התיר רק לאחר שנודע בבירור שלא קבלו עליהם מתחילה כמו שפי' רש"י. אבל מספיקא נקטינן לחומרא מה"ט שכתבנו:
וא"ל דאין זה חזקה כלל משום דאם נימא דלא נתפשטה. הרי החזיקו באיסור למפרע בטעות. ואינו דומה לשאר חזקות שאתה בא להוציאם עכשיו מן החזקה שנתחזקו מכאן ולהבא כגון חזקת אשת איש וחזקת פנויה וחזקת כשרות. דז"א שגם זה בכלל חזקה דמעיקרא וכן מבואר להדיא ביבמות בריש פרק האשה רבה (דף פ"ח] דש"ס משוה להדיא באומר ידענא ביה דאיתשל מריה עליה להיכא שמעיד נגד חזקה מעלייתא אע"ג דע"י שאלה הותר למפרע ומשוה לי' לנדרו כאילו נעשה בטעות למפרע כמ"ש הר"ן נדרים ס"ד ע"ב] ובכמה דוכתי, ואין לחלק לבין שאלה דצריכין למעשה ולשאול מיהת, כיון שהדבר מצוי לשאול דכל המקיימו כאלו מקריב עליו קרבן [שם כ"ב ע"א]:
ועוד ראיה מגיטין [דף נ"ד] באומר גוילין שלו לא עבדתי לשמן דאינו נאמן. ולרוב הפוסקים הטעם משום דעד השתא היה בחזקה אע"ג דלדבריו נתחזק בטעות מוקמינן על חזקתה שהיתה עד כה:
איברא כבר כתבתי בזי"ר חלק ראשון [י"ד ה"ב סי' ז' אות ז' ט'] דע"א שאני שהוא משום דלא מהימנינן ליה נגד חזקה. ומש"ה גם בחזקה כזאת ג"כ א"נ. אבל בתרי ותרי דתוקפי' דחזקה שהוא משום שגם המכחישים הראשונים מודים מיהת שעד כה נתחזקה מיהת רק דעתה נשתנה מחזקה ראשונה כשנים אומרים נתגרשה וכו' וכי"ב אבל היכא דעל פי עדותן נתחזקה בטעות וא"כ איכא תרי ותרי על החזקה גופה שנתחזקה עד כה אז הוי ספק השקול. וראיה לזה מקידושין גבי ינאי דף ס"ו] אילימא ב"א אישתבאי וכו' מ"ח וכו' אמאי לא מוקמינן לינאי גופא על חזקתו שנתחזק עד כה. א"ו דגבי תרי ותרי לא נידון כגון זה לחזקה משום שהרי מכחישים זה את זה בחזקה גופא והרי תרי ותרי כמאה. יעוי"ש [בזי"ר]:
ולפי"ז מובן היטב מ"ש בתשו' מהר"מ אלשקר בקידושי קטנה שיש לה אב במקומה ואחר איזה שנים אחר הנשואים באו שני עדים ואומרים שנתקדשה שלא מדעת אביה ובע"כ ושנים מכחישין אח"כ ואומרים שנתקדשה לדעת אביה. דדעת מהר"י דדמי לשנים אומרים נתגרשה וכו' ומוקמינן על חזקת א"א. ומהר"ם אלשקר ס"ל דדמי לשנים אומרים נתקדשה ומוקמינן מדינא על חזקת פנויה ולפי דברינו הנ"ל הדין בזה עם המהר"ם אלשקר דכיון דבחזקה שנתחזקה עד עכשיו מכחישים את עצמן מוקמינן לה על חזקה ראשונה שנתחזקה בודאי גם לפי עדותן. אולם בספיקא דמציאות כגון בנ"ד עדיין יש לפקפק בזה:
ונראה לפענ"ד דעיקר בזה הענין במאי שנולד הספק, דהיכא שהספק הוא בוודאי למפרע רק משום דלא נודע לפנינו עד השתא שכבר נתחזק לנו בהיתרא. בכגון זה בודאי לא אזלינן בתר חזקה דטעותא שהרי אם נודע לנו מיד הוי אסרינן מספק והרי בע"כ שצריכין לומר דמאי שנתחזקה עד השתא בהיתרא היתה בטעותא הגע בעצמך לדעת הרמ"א ובד"מ יו"ד [סי' ל"א וסי' נ'] דהיכא שנולד ריעותא מחיים מוקמינן על חזקת איסור דמעיקרא ואסורה. הכי יעלה על הדעת לומר דזהו דוקא היכא שנמצא מיד לאחר שחיטה. אבל לאחר זמן שכבר נתחזקה בהיתרא נימא דמוקמינן אחזקת היתר ואפי' היכא שכבר נמכרה הבהמה ואח"כ נמצא מים במוח ומספ"ל אם המוח מקיפו היתה ג"כ אסורה לדעת רמ"א. שהרי ידעינן בודאי שהחזקה היתה בטעות בבירור שהרי הספק הוא מחיים רק דאנן לא ידעינן עד השתא:
איברא היכא שהטעות תלוי בצדדי הספק עצמו כגון בנ"ד דאם נימא דנתפשטה כאשר החזיקו עד עתה טרם שנזדקק רבי לתור ולדרוש אח"ז נמצא שאותן שנהגו בו איסור גם עתה כדין עשו רק שאחרים פרצו עתה אבל מתחילה נתפשטה ברוב ישראל. אבל אם נימא דמתחילה לא נתפשטה הרי גם אותן שנהגו באיסור היתה בטעות ומש"ה מוקמינן להו על חזקתן בחזקת איסור שהיה עד כה. כי היכי דלא נימא שהחזיקו בטעות שהרי הספק לא נולד עד השתא שנסתפק לרבינו הקדוש שראה שלא נתפשטה ברוב ישראל שהרי עד כה היו מחזקינן דמסתמא נתפשטה ברוב ישראל כמו יינן ופתן. ועיין בזה היטב:
ובזה יומתק לן יותר החילוק שבין ע"א כגון גבי גוילין שעבדתי שלא לשמן. ובין תרי ותרי גבי ינאי. וגם לפי חילוק זה ג"כ דברי מהר"ם אלשקר הנ"ל נכונים לדינא. וראיה נכונה לזה מדברי טו"ז סי' ח"י סק"י] וש"ך שם ס"ק כ"ב כ"ה] יעוי"ש היטב, תוכן הדברים דהיכא שנפל הסכין אחר שחיטה על קרקע קשה ולא נודע אם נפל על חודה ונמצא פגום דאסרינן מספק, והיכא שנאבד הסכין אחר שחיטה ואח"כ נמצא פגום דשרינן שהוא מטעם שכבר יצא הדבר בחזקת היתר לפנינו. משא"כ התם שהספק נולד עד שלא יצא עדיין בחזקת היתר. הרי אע"ג דאם נימא שהיתה פגומה בשעת שחיטה נמצא שהחזקה היתה בטעות. א"ו כיון שהספק לא נולד עד השתא והטעות עצמו תלוי בצדדי הספק מוקמינן על חזקה שנתחזק לפנינו כי היכי דלא נתלה בטעותא. וז"ב דנ"ד דמי לדינו וחילוקו של הטורי זהב וש"ך הנ"ל:
ובעיקר הסברא שכתבנו שע"י חזקת כשרות דידהו אין להוציא המקיימים מחזקתן, כעין זה מצינו בתוס' כתובות (דף ע"ו] בתירוצא דרב אשי שם רישא מנה לאבא בידך וכו' לפירש"י שם דאין חזקת הגוף דידה מועיל לגבי אביה. ודעת לנבון נקל דעד כאן לא פליגי הראשונים שם בזה אלא משום שהיא ברשות אביה כשהיא ארוסה ועוד שעיקר הנידון שם על הכתובה. והכא בנידון דידן הוא להיפוך כמובן:
ז איברא זהו דוקא גבי שמן דאם נימא דנתפשטה תו ל"מ להתירו אפי' ע"י גדולים מהם. והרי הם קשורים באיסורם עד לעולם מש"ה שפיר נכלל בכלל חזקה, ולהכי היכא דמספ"ל אם נתפשטה אסורים מספק וכמו שפירש"י, משום דחזקה דידהו עומד נגד חזקת כשרות דאידך. אבל בשאר תקנות וגזירות שלא עמדו ע"נ לדעת תוס'. או בכל הני דליכא סייג וגדר מלעבור על דבר תורה בקום ועשה דאף אם נתפשטה יש היתר לאיסורן על ידי גדולים מהם לדעת התוס' ולדעת הרמב"ם [זולת לדעת הראב"ד המובא באות ג']. ואם לא נתפשטה די להתירו אפי' בקטנים לדעת תוס', תו לא מיקרי חזקת איסור שנהגו כחזקה לגבי חזקת כשרות דאידך משום דבין כך ובין כך יש היתר לאיסורם וליכא נפקותא רק בין גדולים לקטנים, ועיין:
ח ולפי"ז [אשר] מוכח מדברי רש"י דגבי ספק השקול אזלינן לחומרא שהרי גבי שמן לא התיר רבי מספיקא דשמא לא פשטה. ומעתה נידון ממילא דגם בתחילתן צריכין השומעים לנהוג איסור מיד במאי שגזרו על רוב ישראל ואין ביכולתם להקל מספיקא דילמא לא נתפשט אח"כ ברוב ישראל. וראיה נכונה לזה ממס' ע"ז [דף ל"ה] שלא גילו את טעמם רק אחרי שנה. כי היכי שיתחזקו בגזירתם עד שלא נגלה להם טעמם, והשתא מאי הועילו בזה, אם אמרת דאינן צריכין לנהוג בגזירתם עד שיודע להם שכבר נתפשטה ברוב ישראל וכ"כ לעיל [אות ה'] דעד שנה לא נתפשטה עדיין. וא"כ אכתי משעה שיתחילו באיסור כבר נודע טעמם. ויש להם מקום להתלבט ולחלוק עליהם. א"ו דצריכין לנהוג מיד כפי הגזירה וכשיודע להם שלא נתפשטה אזי לדעת תוס' צריכין התרה מיהת מב"ד כל דהו ולדעת רמב"ם מותרים בלא התרה כלל:
ט בתוס' גיטין [דף ל"ו ע"ב] בסוף ד"ה אלא. וז"ל ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל וכו' גדול יכול להתיר ולא קטן. ודבריהם צריכין בירור. דזהו מילתא דפשיטא דלא הורע כחו שלא נתפשטה ברוב ישראל מכיון דמעיקרא לא תיקנו אלא במקומן. ועיין במהרש"א שהקשה שהיה להם להוכיח כן משמעתין דאמרינן דילמא כי תקין וכו' כגון בי דינא דר"א ור"א דמשמע דזה מיקרי פשט איסורו וגדול יכול לבטל ולא קטן:
ונראה דקאי אמ"ש לעיל דמעליותא דח"י דבר משום שמסרו נפשם עליהם דאזי אפי' אליהו וב"ד א"י להתיר דזהו דוקא היכא שהתקינו על כל ישראל אבל בדבר שלא תקנו אלא במקומם אפילו שיעמדו בנפשם עליהם אפ"ה גדול יכול להתיר, וממילא נשמע שגם לדעת הרמב"ם דס"ל דח"י דבר הוא מפני שעשו סייג לתורה זהו היכא שגזרו על כל ישראל. אבל בתקנה שהוא במקום אחד. אזי אפי' במקום סייג גדול יכול להתירו. דמהיכא תיתי נחדש עוד לאפושי פלוגתא במקום שאינו מן ההכרח. וממילא נשמע דלדעת ראב"ד דתליא רק בפשטה ברוב ישראל. דזהו דוקא בתקנה שהתקינו על כל ישראל יחד נמצא לדעת כל הפוסקים דבתקנה שהתקינו מעיקרא רק על איזה מדינות ולא על כל ישראל. ונתפשטה בתוכם ולא בשאר מדינות. אפי' במקום סייג ואפי' כשעמדו בנפשם עליהם. אזי גדולים מהם בחכמה ובמנין יכולים להתירו ולא קטנים. והיינו טעמא בחרם דר"ג מאור הגולה. ולפי שלא נמצא גדולים מהם מש"ה באיסורו קיימא. אע"ג דלא נתפשטה ברוב ישראל משום דמעיקרא לא תקין על כל ישראל:
י והשתא נגבב יחד בנידון דידן שעשאו תיקון גדול לבל יתייקר השער ולהציל ממונם ש"י ולמען שגם רוב העניים יהיה מצוי בביתם יין לקידוש ולהבדלה והרי זה כעין תקנתא דפרוזבול דהוי תקנתא לעניים ולעשירים. אע"ג שהיא רעה גמורה לאותן שכבר קבלו בהלואה מ"מ בטל הרע במיעוטו לגבי רוב טובה שיסתעף מזה מהיום והלאה לעניים ולעשירים. וממילא בנ"ד נמי אע"ג דלגבי הסרסורים היא רעה בהחלט ולגבי מקצת סוחרים נדמה להם לרעה מ"מ הוא רק מפני מניעת ריוח שלא כדין, שמה שהליץ אחד מהם בעד הסרסורים שכבר נתנו (לטורקין) סך עצום על ענבים, נתברר אז ע"פ הודאת עצמם שלא נתנו רק על חמשה קינטאר והוא מעט מזעיר. ולא יגיע להם הפסד עי"ז. וגם הרבה מן הסוחרים חתמו א"ע מרצונם הטוב כי לקושטא גם לסוחרים עצמם הוא לתכלית טובה וא"כ פשיטא דרוב הציבור יכולין לעמוד בהם. והשתא אם בפתן ויינן ושמנן רוב הציבור יכולין לעמוד בהם. ולקנות ענבים בזול לא יוכלו לעמוד בזה. וגם נתפשטה התקנה בכל העיר הנ"ל ע"י הכרזה בשמיעה וקבלת דברים וכמ"ש לעיל [אות ה'] וגם התחילו לעמוד באיסורם ע"י תחבולות רבות במשקל וכדומה לבל יגיע הקנין יותר מן השער. חוץ מא' מהם שפער פיו תיכף בבהכ"נ בשעה שהכריזו, ונמצא שנתפשטה התקנה ברוב הציבור יותר מירח ימים. ונמצא שאי איפשר להתירו רק ע"י עצמם או ע"י גדולים מהם בחכמה ובמנין. ואז ג"כ לא יחול ההיתר רק מן ההיתר והלאה. דהיינו מה שיקנו מן שעה שהתירו ולהלן וגם על היין שיש להם מכבר (כדאיתא בש"ע סי' רכ"ח סעיף כ"ו) ומקצתם שאמרו שהם לא קבלו בלב את התקנה מתחילה, לא הועילו בזה כלל שהרי אפי' כשנשבע שלא יכנס בכלל התקנה שיתקנו הרי זה שבועת שוא כמבואר ביו"ד (בסי' רכ"ח סעיף ל"ג), והמיעוט בטלים בע"כ לגבי הרוב אפי' כשהם גדולים בתורה יותר מן הרוב. כנודע מב"ש שהיו חריפים טפי אעפ"כ הלכה כבית הלל:
יא גם למש"ל (אות א' ג') דאפילו היכא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם ולא נתפשטה ברוב הציבור מ"מ לדעת תוס' וראב"ד צריכין התרה מיהת אפי' מב"ד הקטן. וכבר נודע מה שכתבו רבותינו [במרדכי כתובות ס"פ נערה שנתפתתה מובא בסמ"ע חו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט, ועיין בתשו' מהרי"ק שורש נ"ב] דבכ"מ הלכתא כרב אלפס לבד במקום שהתוס' חולקים עליו מכש"כ לגבי רמב"ם שהוא תלמיד תלמידו ובפרט שגם הראב"ד מסכים בזה לדעת תוס', הגם שנראה שגם לדעת תוס' וראב"ד דמצרכו התרה מב"ד הקטן הוא לאותן שקבלו עליהן מתחילה, אבל לאותן שלא קבלו עליהם מתחילה והמה אינם מן המיעוט שיבטלו לגבי הרוב א"צ התרה, מ"מ היאך מלאו לבם להתיר פומבי לאותן שבאו לשאול מכלל דקבלו עליהם בשעת הכרזה ועוד שהרי לקושטא דמילתא לא כן הוא, ולא מיניה ול"מ דפשיטא דרוב הציבור יכולין לעמוד בשער הזול וכבר נתפשטה התקנה יותר מן ל' יום. דפשיטא דמקח השלישי שנעשה אין זה גזירה מחדש דמשום שינוי השער לא נתחדשה הגזירה דזמן ממילא קאתי וכבר התחילה תיכף משעת הכרוז והלאה. וא"כ צריכין שהם עצמם יתירו דגדולים מהם בחכמה ובמנין בלתי איפשרי לאשכוחי עוד:
גם מה שכתבו בשם כה"ג דקבלת רוב חתימות מכל או"א לחוד לא נחשב לרוב. זה פשוט דזהו בדבר שיש בו שיקול הדעת. וא"כ אפ"ל דאולי על שלא שמע טענות המיעוט הסכים להיפוך. אבל בדבר שנראה בעליל שאין בהם צד חובה פשיטא שאין חילוק אם היו בקיבוץ יחד או לא:
ועיין במס' שביעית (פ"ז משנה ד') שהקילו חכמים על ציידי חיה עופות ודגים. ועיין סנהדרין (דף כ"ו) משרבו האנסין התירו משום ארנונא. וא"כ לכאורה יש לפקפק על מ"ש דדברי כה"ג ל"ש כאן דזה אינו דהתם לא התירו אלא משום מסים וארנוניות כמ"ש הרע"ב ותוס' (ריש דף כ"ו) שם אבל במדינתנו דל"ש טעם זה פשיטא שאין לסלק זכות רבים משום חשש מניעת ריוח שלהם:
יב אולם נראה לפענ"ד להקל מצד אחר. דאע"ג שפשטה בכל הציבור ויכולין לעמוד בו משעה שהתקינו והלאה מ"מ יש לו היתר ע"י ב"ד הקטן מהם. והוא שאין תקנה הזאת כשאר תקנות שכל אחד אינו נקשר בחבירו שגם אם יעברו רובם מ"מ המיעוט יכולין לעמוד באיסורן שקבלו עליהם. אבל בנידון זה שבאם יעברו רק מיעוטא דמינכר שוב אין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם שהרי המה יקנו את כולם ורוב הציבור יעמדו בלא יין לקידושא ואבדלתא. והיכא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו גם לדעת התוס' מהני היתר אפי' ע"י ב"ד הקטן. וא"ל דזה דמי לנולד ואין פותחין בנולד, חדא שבעוה"ר בדורנו שכיח טובא שהמיעוט יפרקו עולם מכיוצא בזה. בפרט ע"י הסתת הסרסורים שיאמרו שכבר עברו הגדולים מהם. וכל מידי דשכיח יצא מכלל נולד, עיין נדרים (דף כ"ג ע"א) א"ל האי לאו נולד הוא וכו' שם (דף ס"ד ע"ב). ר"ן בשם הירושלמי ועניות לאו נולד הוא אר"ז העניות מצוי:
יג עיין ב"ק [דף קט"ז] בתוס' ד"ה אדעתיה וז"ל ל"ד וכו'. ודבריהם בתירוצם מרפסין איגרא. ובימי חורפי פירשתי דבריהם וקלסוהו רבנן. שהר"ן פי' בכ"ד דכל היתר נדרים ע"י פו"ח משום דמשוי להו כנדרי טעות ומ"מ צריכין לשאלה כיון דלא מוכח כ"כ מגוף הנדר עצמו. והשתא כיון דאין פותחין בנולד הרי דכל דבר הנולד לא משוי ליה כטעותא למפרע. ומש"ה גבי רב ספרא דשדר ליה חמרא ולא אכלי' משום שכבר היה שבע ונמצא שהפקירו בטעות למפרע דאיגלאי מילתא למפרע שהיה שבע גם בשעה שהשליכו לפניו אבל המציל מן הארי דנולד הוא לא משוי ליה כטעותא למפרע דכל היוצא מהיקש הטבעי לכ"ע ל"א איגלאי מילתא למפרע. ודבר שיש בו סי' יוכיח דלא הוי יאוש למפרע לכ"ע בריש פ' אלו מציאות]:
יד ולאחר כל הפרטים שביארנו עד כה נלפע"ד ברור לדינא שאין להקל בזה רק מכאן ולהבא ע"י היתר ב"ד של ג'. שגם אם ימצא מי שיתעקש במ"ש באות א'] דלדעת תוס' אפי' בתלתא לריעותא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו ולא פשטה וגם ליכא סייג אפ"ה צריכין היתר ב"ד כל דהו. ויאחז דבריהם בפשטא והוא דדוקא בדלא פשטה לחוד הוא שכתבו כן אבל בדבר דאיכא ת"ל בהדי הדדי לא מ"מ בנ"ד ליכא ת"ל כיון שפשטה ושוב לא נשאר פוצה פה רק דאולי כיון שנסתיים מילתא שפרצו מיעוטא דמינכר שוב אין רוב הציבור יכולין לעמוד בו וכמ"ש [באות י"ב]. וזה עדיף מלא פשטה וא"צ היתר כלל, זה לא ניתן להאמר שהרי מבואר בגמרא דאפי' היכא שבשעת הגזירה לא היה רוב הציבור יכולין לעמוד בו דינו שוה ללא פשטה עיי"ש דף ל"ו סוף ע"א] ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשטה וכו' וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג וכו' שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו. ועיין גיטין [דף ל"ו] בתד"ה אלא במסקנת דבריהם לאחר שהביאו מירושלמי דגבי שמן היה רוב הציבור יכולין לעמוד בו רק דלא פשטה וכיון שסמכו רבותינו ללמוד דינו דל"פ מן שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו ש"מ דלא עדיף מלא פשטה וכיון דבלא פשטה כתבו להדיא דצריכין להיתר ב"ד ש"מ דה"ה באין רוב הציבור יכולין לעמוד בו:
כן נראה לפענ"ד ברור וכל מעיין שישפוט בצדק יודה לדברינו. וכל הרוצה להשיב יבוא וישיב ויכתוב אלי ויראה בעצמו אם ניתן לכתוב אם לא. ואם יהיה ממש בדבריו אודה על האמת ולא אבוש. פה קרתא דשופריי' ירושלים עיר הקדש יום ד' י' מרחשון חי"ל. הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זלה"ה
אח"ז כתב חכם אחד משם להתעצם על זה שאינו צריך התרה כלל וכתב דלהכי תקע עצמו להלכה להתיר לעצמו ולסיעת מרחמוהי, משום דמתחילה היה בקיבוץ יחד עשרה תלמידי חכמים. וגם הוא עצמו היה בתוך הוועד. והסכימו כולם לעשות איסור לבל ליתן יותר מן המקחים שקצבו. וענה הוא שצריכין לחקור מקדם על המקחים אצל הבקיאים בזה. כי אולי גרעו או הוסיפו. והנה שני החכמים שטרחו בזה לשם שמים לבל להפסיד ממונן של ישראל חקרו היטב אח"כ אצל הבקיאים בזה. ואמרו שיכולים לעמוד בזה השער. ועל סמך זה כתבו כתב איסור וציוו להכריז בבתי כנסיות ובתי מדרשות על סמך שכבר הסכימו כולם על האיסור הזה. ודעת החכם הנ"ל כיון שכבר בטל הוועד הראשון היה מן הדין שיתקבצו יחד מחדש ושלא כדין עשו שציוו להכריז מדעתם:
אבל טעמם של הב' רבנים הנ"ל כיון שכבר הוסכם מתחילה ולא הי' חסר אלא לידיעת המקחים וכיון שנתברר אזי ממילא הוועד הראשון כדקאי קאי:
והשבתי לו דיותר מזה מצינו להדיא דבדבר דלא הוי אלא גילוי מילתא לא נתבטל וועד הראשון. עיין כתובות (דף כ"ב ע"א] גבי שלשה שישבו לקיים את השטר. וחתמו שנים מהם ועד שלא חתם השלישי קראו עירעור על השלישי שהוא גזלן עפ"י עדים ובאו עדים והכחישום. שכיון דבדינא מוקמינן על חזקת כשרות לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא ולא נתבטל וועד המושב. מכל שכן בנידון דידן שהוא רק ידיעה בעלמא. דלא נתבטלה בזה וועד הראשון ועיין בתוס' שם ד"ה תרי ותרי בפירוש ר"ח: