זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · סימן כב
בדיני נדרים
קבלתי שאלתו שאלת חכם בדבר הסכמות הקהל [ברשיון הממשלה יר"ה] מקדמת דנא. וידו הדה בענינים הנוגעים לזה. בפלפולים שונים לארכו ולרחבו בהשכל ובחכמה בפלפול ובסברא ישרה:
א בעיקר שאלתו נראה לפענ"ד לפסוק בזה כמבואר ברשב"א סי' תרצ"ו בכגון זה. ומובא בב"י [סי' רכ"ח ובש"ך שם ס"ק פ"ג]. ולאחר שקול הדעת הדק היטב. היא העצה היותר נכונה והישרה בזה בעצת הצדדים. שבאם נחזק הדבר יש בזה כמה עיקולי ופשורי בעתים הללו. שפרוץ מרובה על העומדים בפרץ. ואין בידינו לחזק ולהעמיד הדת על תלו. ויסתעפו מזה כמה וכמה מחלוקת ומסי'. ומה שכתב מעכ"ת שבאם יהיו אנוסים אזי יהיו פטורים מדינא. הלא כבר עמדו חז"ל בכגון זה. ותקנו ועמדו בפרץ לבל יבואו לכלל זה. ותיקנו שאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות זימנין דלא אניס וכו'. וכן להיפוך. [עיין ריש כתובות ובש"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף א']. ומטעם זה הקילו באיסור א"א החמורה. לכן נסורה מדרך הזה והם מלהזכיר בעתים הללו שמץ מנהו. ומעתה בנ"ד שגם המתקנים מתחלה לא היה כחם אלא משום גזירה ועונש. לכן כשיתבטלו עתה הגזירה ועונש. שוב אינם צריכים להתנהג עמו בכל החומרות האלו. הגם דעיקר הדבר יחול על ראש העובר. אבל אין אחרים צריכים להתנהג עמו כדין העובר על וכו', כמבואר בתשו' רשב"א שם סי' תרצ"ז] ובתשו' ר"ן [סי' ס"ה] וכן פסק בש"ע סי' רכ"ח סעיף ל"ב בהגה"ה. ומשמע בתשו' רשב"א שם שכן הוא מצד עיקר הדין. דלמדין הלכה ממנהגא. כמבואר בפסחים [דף ס"ו] הנח להם לישראל אע"פ שאינם נביאים וכו' עיי"ש. ולא משום דמסתמא אדעתא דמנהגא תיקנו. ועיין בש"ך ס"ק צ']. גם יש לפקפק בעיקר הדברים. דכיון שלא נמצא בפנקס הקהל. ולא נשמע בקהלתו שכבר קיימו והתנהגו כן עם הפורץ על דבריהן. ויש לומר כתובין היו אדעתא שיכריזו בפומבי ונמלכו עליהם ונשתקע הדבר מכל וכל. מכל הלין טעמי נראה להתמצע הדבר, כמו שכתבתי. ובזה נצא חובותינו ידי שמים ונגד כל הפוסקים:
ב ועתה נשא כפינו למלאות שאלתו, ולבאר בדברים המסתעפים לדינא בענינים כאלו, מתחלה נבאר בפלוגתא דמהרשד"ם ופר"ח או"ח סי' תצ"ו בדיני מנהגי איסור בסעיף השמיני. בדבר שנהגו משום סייג וגדר. אם מהני שאלה לגבי זרעם. והפר"ח מביא ראיה מירושלמי בפ' מקום שנהגו. דמהני שאלה לגבי זרעם. ולפענ"ד נראה עיקר כדעת מהרשד"ם. וכן מבואר בתשו' חות יאיר סי' קכ"ו] וכן הסברא פשוטה. דמאן יימר שאביהם יתחרטו ע"י פתח זה. וכמ"ש הפוסקים בנודר ע"ד רבים. וראייתו מירושלמי נראה דהכי פירושא דהנה מצד סברא פשוטה נראה. דהאי דאל תטוש תורת אמך. לא שייך אלא בדבר ההוה ורגיל ומצוי כמו בעובדא דבני ביישן וכדומה. אבל בדבר הנופל לעתים רחוקים ואפשר שלא מפני שקבלו למנהגא חדלו מזה. ומה שנמנעו אבותיהם לא מפני מנהגא. רק שלא הוקרה לפניהם ולא נצטרכו לזה. הגם שידעינן שקבלו עליהם ועל זרעם בשבועה. שוב לא שייך בזה כלל משום שמע בני מוסר אביך ואל תטוש וגו'. כיון ששבועת אבות לא חייל על דורות הבאים ועל זרעם אחריהם כמו שמבואר בתשו' הרא"ש [כלל ה' סי' ד']. רק משום גזירה ועונש וכיון שכן, יכולין בני העיר והב"ד לבטל הגזירה והעונש גם מן הבאים אחריהם. דבשלמא בדבר המצוי והרגיל תמיד. הגם שקבלו אבותיהם עליהם ועל זרעם בשבועה. מכל מקום אי איפשר להתיר לזרעם אפי' בפתח וחרטה, דדל שבועה מהכא, הלא כבר נתחייבו בניהם משום שמע בני וכו'. כיון שכבר נהגו אבותיהם, ופתח וחרטה דידהו לא מהני שהם לא נדרו ולא התחילו במנהג זה. רק שע"י אביהם נתחייבו גם הדורות הבאים. משא"כ בדבר הנופל לעתים רחוקים. דלית ביה משום מנהגא רק משום שבועה. ואם מהני שאלה לאביהם שנשבעו בפירוש על זה. אע"ג דאית ביה משום גדר וסייג. ומכש"כ לגבי זרעם דלית בהן משום נדנוד איסור שבועה רק משום גזירה ועונש שיכולין לגזור ולהעניש גם הדורות הבאים אחריהן. וגזירה עבידא דבטלה ויכולין הב"ד לבטל הגזירה כמו בכל הסכמות ושבועות דצבור. (ודברי הרא"ש מוסכמים ואין חולק עליהם ומה שכתוב ברמב"ן מובא בפר"ח שם (סעיף ז') שדורות אחריהם מחוייבים להתנהג כאשר הסכימו אבותיהם. לא נזכר בדבריו שהוא מצד איסור שבועה ומה שהביא מקבלת התורה הוא שהבנים מחוייבים להתנהג בתורת אביהם. וכדעת בעל העקדה שם שלא מפני קבלת השבועה נתחייבו דורות אחריהם ושהוא רק כדבר המתלכד ולא יתפרד עדי עד. ולדעת השל"ה היו אז כל הנשמות עם לבושי הגופים בציור דק הרוחני, ואין לנו עסק בנסתרות]. והכי שייטי דברי הירושלמי הנ"ל. בני ביישן קבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול וכו'. פירוש דקס"ד בשבועה ובאיסור, אתון שאלין לרבי וכו'. אמר להם מכיון שנהגו אבותיכם באיסור. אל תשנו מנהג אבותיכם. כסבור שהוא באיסור שבועה, הדרי ושאלו ואין אדם נשאל על שבועתו. תמן מי שנדר נשאל. ברם הכא אבותיכם נדרו ולא מהני פתח וחרטה דידהו לגבי אביהם, וחזרו ושאלו, דכל שכן יהיו מותרים. שהרי מצד מנהגא לא שייך בזה. בדבר שאינו נופל אלא לעתים רחוקים. רק משום שבועה. וכיון שהם לא נשבעו וכמש"כ מכ"ש שיכול לבטלו. ולבסוף מסיק דלאו משום שבועה והסכמה היה. רק מפני שנהגו כר"י דאוסר מדינא. וכל שנהגו כן לפסוק כמוהו בכל מילי וגם רבי היה תלמידו אין ביכולתו לבטל וכמו שהאריך הפר"ח בזה] בסעיף ח' בסופו]:
גם מה שהביא ראיה לדבריו מדברי מהרי"ק (סי' קמ"ד] שכתב דלא מהני שאלה בדבר שהוא משום סייג וגדר. לא באביהם ולא בזרעם. ומזה דייק כיון דאנן פסקינן בש"ע יו"ד [סי' רי"ד סעיף א'] כדעת הרא"ש דמהני שאלה באביהם. דה"ה לזרעם, המעיין שם יראה דהתם מילתא אחריתא הוא. שעל עיקר הדבר לא שייך ביה פתח חרטה כמו בנדרים ושבועות. רק דעיקר מילתא, משום שהרמב"ם קורא תגר על מנהג זה שנהגו שלא תטבול תוך מ' לזכר ופ' לנקבה. וכיון שהם נהגו לפסוק כתניא שהסכים שיש בזה משום גדר וסייג וכמ"ש בתשו' מהרי"ק שם. שוב א"א להתיר להם. שהרי לא היה לפניהם ענין לתלות בהם דבר פתח חרטה. ובחרטה לחוד לית מאן דפליג, דלא מהני לגבי בניהם:
ג ונראה דאפי' לדעת הפר"ח דמהני פתח וחרטה בבניהם זהו דוקא במילתא דשייכי בגווה כגון בגוונא דאיירי ביה שגם המה נלכדו באיסור זה. אבל במילתא דלא שייכי בהו כגון הקדש ותרומה וחלה שהפריש אביהן. לית מאן דפליג דלא מהני פתח חרטה דילהון לגבי הקדש ותרומה וחלה שהפריש אביהן שהרי לא תנינן אלא שהיורש סומך וממיר. ובמנחות דף צ"ב וצ"ג] גם בזה פליגי ר"י ורבנן שם. מכללו נשמע דלשאר דברים הרי היורשים כיד אחרים דמי:
ד ומה שנתעורר כ"ת יד"נ להקשות מנדרים (דף נ"ט ע"א] דמהדרינן לאשכוחי בתרומה גוונא דליתא בשאלה ולא אשכחינן כדי לתרוצי המשנה דקתני דתרומה בטילה. ואמאי לא מתרצינן דאיירי כשהפריש אביו תרומה ומת ואח"כ נתערבה. דתו ליתא בשאלה. ומזה רצה לדייק כדעת הפר"ח דאפי' בכה"ג מהני פתח וחרטה דיורשין, יפה העיר. מכל מקום מזה לא נוכל לדייק מה שהוא נגד הסברא וסתמא דתלמודא ופוסקים, ומקדם נפרש דברי הש"ס וממילא יתורץ קושייתו. ועיין בט"ז יו"ד [סי' שכ"ג ס"ק ב'] שהקשה על תירוצא דש"ס מפני דתרומה אין מצוה בשאלה. דמה בכך הרי בכל דבר שיש לו מתירין כל כמה דלית ליה פסידא נידון כיש לו מתירין ועיי"ש מה שתירץ:
אמנם תירוצו תמוה. שכתב מפני שאין המתיר עתיד להיות בודאי דאולי לא ימצא פתח וחרטה. רק הפתח שיש לו מפני שנתערב פתח כזה לא מהני מידי כיון שאין הפתח מעצמות דבר הנדור. ותחלת הדברים נכונים היטב. אולם מה שסיים דפתח לא מהני אלא מעצמותו, מוקשה. דאנן פסקינן דגם פתח מדבר הנולד מהני היכא שמצא מעצמו פתח כזה עיין סי' רכ"ח סעיף י"ג בהגה"ה דאנן הוא דלא פתחינן ליה בנולד. אבל אם נתחרט בעצמו ע"י נולד מהני ורובם דנולדים אינן מעצמותו אלא מפני סבות אחרות. וכבר השיגו בנקודת הכסף מצד הסברא. ומה שתירץ הנקה"כ מפני שאין נשאלין אלא מפני הדוחק אכתי לא מתוק לחיך. דמכל מקום השתא שנתערבה ויפסיד התערובות כולה. אין לך שעת הדחק גדול מזה. ואכתי לא יצא מכלל דבר שיש לו מתירין:
והנה בדין דבר שי"ל מתירין דלא בטל יש לדון אם מתחלה דנין על הנידון אם יש לו מתירין. וכד חזינן דבר שיש לו מתירין כמו שהוא בתוך התערובות. אזי נתגלגל מזה דלא בטל. מטעם דעד שתאכלנה ע"י ביטול וכו'. או אם נידון מיד ונימא דכל כמה דיש לו מתירין כשלא תתבטל. תו לא סמכינן על הביטול דביטול לא מהני רק באופן שאין לו היתר זולת הביטול. ונפ"מ טובא היכא שאסר על עצמו בקונם חתיכה ידועה. ונפלה כולה בתוך התערובות. דאם נימא דדנין אם יש לו מתירין בהחלט. ומזה נסתבב פני הנידון אח"כ דלא בטל והכא כיון דנפלה כולה וכיון שכבר נתבטלה. ואין מקום לשאלה לחול. שהרי בשבועות [דף כ"ח] פליגי באכלה כולה אם נשאלין עליה. ואנן פסקינן דנשאלין. דבשוגג מחוסר קרבן ובמזיד מלקות [וע' בדגול מרבבה י"ד סי' רל"ח]. והכא כיון דנתבטלה והרי היא כמבוער לא תחול השאלה כלל. רק אם נימא דלא בטל. יש מקום לשאלה לחול. ואנן לא שמעינן בדבר שיש לו מתירין דלא בטל. רק היכא דיש לו מתירין אפי' כשתבטל. ולהכי לא בטל כיון דבין כך ובין כך יש לו מתירין כגון בקונם ונפלה מקצתו. אבל אם נימא דכל כמה דמשכחת ליה היתרא. תו לא סמכינן על הביטול. גם כשנפלה כולה לא בטל. ועיין היטב. וכבר כתבתי בזה בספרי בזי"ר ח"ר [בי"ד הל' ו' סי' א'] ועייש"ה:
והסברא מסתימת הפוסקים נראה כמש"כ בראשונה. דמקדם צריך לדון אם יש לו מתירין. ואח"כ נתחייב פני הנידון דלא בטל מפני שכבר הוחלט שיש לו מתירין. וכן כתבתי שם בספרי, אבל לא לדון מן המאוחר אל הקדום. ולכאורה קשה ע"ז. דא"כ מאי קמקשה הש"ס בתרומה דהוי דבר שיש לו מתירין. הלא בפשטא נראה שנפלה כולה ועל מה תחול שאלתו והיתרו. אבל באמת תרומה שאני. כיון דמכל מקום צריך לתרום מפני גזל השבט שפיר תחול השאלה. ששוב אינו צריך להפריש כשיעור התרומה מן התערובות:
ולפי"ז ניחא הכל בס"ד. דזה פשיטא להו. בין למאי דס"ד מעיקרא ובין למסקנא. דכל שאין ההיתר עתיד להיות בוודאי. לא נכלל בכלל דבר שי"ל מתירין. והכא כיון דאיפשר שלא ימצא לו פתח וחרטה. וכמ"ש הט"ז בתחלת דבריו למסקנא. רק דקשיא ליה כיון דבודאי ימצא ליה פתח מפני התערובות כי היכי דלא ליפסיד לכולהו שוב לא סמכינן על הביטול. דביטול לא מהני אלא היכא דאי איפשר לאשכוחי היתירא רק משום הביטול. וכמש"כ לעיל בפן השני והמתרץ השיב לו דדוקא בקונם כיון דמצוה לאיתשולי עלי'. ויהדר אחר פתח חרטה זולת הפסד התערובות וכיון שכן הרי יש לו מתירין, גם כשנימא דבטל. מ"מ הרי יכול לשאול עליו [כיון שלא נפלה כל מה שנדר דיש מקום לשאלה לחול על מה שישנו]. אבל בתרומה גם כשנפל מקצתו. מ"מ לא נכלל בכלל יש לו מתירין כיון דליכא מצוה בשאלתו ולא יהדר אחרי פתחו. רק מפני פתח דתערובות עצמו ופתח זה ליתא. רק כשנימא מעיקרא דלא בטל. ומשו"ה יש לו פתח מפני פסידא דתערובות, אבל לא כן הדברים דאנן צריכין לדון מעיקרא ולהחליט דיש לו מתירין. ואח"כ נגרר מזה לומר דלא בטל. וכמש"כ לעיל בפן הראשון והכא כל כמה דבטל שוב לית ליה פתח להפרשתו כיון דלית ליה פסידא. ועיין היטב בכל זה:
ומשום האי טעמא ניחא ומיושב קושייתו דגם כשהפריש תרומה ומת ונתערבה אח"כ גם גבי יורשים נחשב כדבר שיש לו מתירין לס"ד דש"ס דכל כמה דמשכחת ליה היתרא לית ביה תורת ביטול. ואנן סהדי דאילו היה קיים ניחא ליה בשאלה משום פתח זו הגלוי ונראה בעליל פסידא דתערובות. לכן גם עתה מהני נמי לגבי יורשים, [ואע"ג שאינו בפנינו. מ"מ כל שיודעין שמתחרט מפני פתח ידועה לכל. מתירין אפי' שלא בפניו. כדאיתא בר"ן נדרים (דף ח' ע"ב) ובתשובת ריב"ש (סי' ש"ע בסוף התשובה) שמביא שם בשם רבינו שמשון וז"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהיתר החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר, דהתרת חכם כהפרת בעל. ותניא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה וכו' ולא מצינו חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון, עכ"ל. והא תינח בפתח כהאי דגלוי וידוע לכל שעל ידי זה יתחרט. אבל בפתח אחר דאיתא גבי היורש. אכתי איכא למימר דילמא המוריש לא יתחרט על ידי זה. וכמו דמצינו בעל דעת רבים. ומשום הכי לא מהני הפתח וחרטה דיורשים לגבי אביהם]. וכל זה למאי דסלקא דעתא. אבל למסקנא דבעינן שיהיה לו מתירין אפי' כשנתבטל. אבל בתרומה דמתירין עצמן קשורים וצרורים בביטול דאם תבטל אין לו מתירין דפתחא אחרינא לא נתגלה לנו ומשום ספיקא לא מיקרי יש לו מתירין וגם פיתחא דתערובות נסתלקה כיון דלית ליה פסידא. רק כשלא תיבטל הוא דאית ליה פיתחא דתערובות. וכל כה"ג תו לא נכלל בסוג דבר שיש לו מתירין:
ה ואין להקשות למאי שהוכחנו בספרי דהא דדבר שיל"מ לא בטל. הוא כשיש לו מתירין מתחלה ועד סוף. דהיינו שיש לו מתירין גם כשהיה בעינא, [ע"ש הלכה ו' סי' א' אות ג]. והכא בתרומה לפמ"ש, עיקר המתירין שלו רק מפני פתח וחרטה שיש לו אחר שנתערבה, דזה אינו, דהא לסלקא דעתא דהשתא דלא אסיק אדעתי' דבנדרים מצוה לאיתשולי עלי'. וכל עיקר קושייתו מתרומה. סובב והולך כלפי נדרים דמיקרי דשיל"מ. דא"כ בתרומה נמי לא ליבטל, והשתא באחת משתים יתווכח פני הדבר, או דנימא דגם מפני ספק מיקרי דשיל"מ. כמו בנדרים דג"כ אין לו מתירין רק ע"י פתח וחרטה. דעיקרו ספיקא דאולי לא ימצא פתח וחרטה. או דנימא משום דיש לו מתירין לאחר שנתערבה. דאז בבירור בלא ספיקא כלל ישנו למתירין. על ידי פתח וחרטה גלויה וידועה מפני פסידא דתערובות. וא"כ בע"כ צ"ל דאזלינן בתר השתא. וא"כ בתרומה נמי. ולמסקנא דחידש דשאני נדרים משום דמצוה לאיתשולי עלי'. הדרינן לכללא דבעינן שיהיה לו מתירין מתחלה ועד סוף לכן בנדרים גם קודם שנתערבה יש לו מתירין בודאי דמסתמא יחזיר אחרי פתח וחרטה. ולהיפוך בתרומה דאין לו מתירין מתחלה ועד סוף וכמו שכתבתי. דקודם שנתערבה עומד בסבך אם ימצא פו"ח. ומשום ספיקא לא נכלל בכלל דשיל"מ. וגם השתא שנתערבה אין לו מתירין בהחלט. רק כשנידון מקדם דלא בטל. כיון דיש לו מתירין בלא זה ע"י פו"ח דפסידא דתערובות. וכל כהאי גוונא לא מיקרי דשיל"מ עד שנידון מקדם, דיש לו מתירין בהחלט אפי' כשנתבטל. משא"כ בנדר דיש לו מתירין בבירור מתחלה ועד סוף. הן קודם שנתערב בתוך התערובות והן לאחר שנתערב יש לו מתירין אפי' כשנתבטל. שהרי גם בלא פסידא דתערובות י"ל מתירין. דמסתמא יחזיר אחר פתח וחרטה. וכל כמה דלא נתערבה כל החתיכה שאסרה עליו. הרי יכול לשאול עלי' גם לאחר שנתערבה:
ו ולפום ריהטא היה נראה להביא ראי', דלא מהני פתח וחרטה דיורשין לגבי הקדש דאביהם. דאם לא כן לא משכחת לה חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא ואפי' באלף לא בטיל. כדאיתא במס' זבחים [דף ע' ע"ב ע"א ע"ב] ואפי' במעות שהפריש לחטאת נמי, ואמאי ישאלו היורשים ויפקיעו שמא דהקדש מינה. ומבואר במס' נזיר (דף כ"ד ע"א] ובתוס' שם ד"ה דמי חטאת. ובמעילה (דף י"א ע"א] ובתמורה (דף כ"א ע"ב] ובכריתות דאפי' כשעודנו ברשותו ולא נתנו ליד גזבר נמי. ועוד דגבי קדושת הגוף לא מהני נתינה ליד גזבר ודווקא בקדושת דמים לבדק הבית דאית ליה פדיון הוא דמהני יד גזבר. אבל בקדושת הגוף דאין לגזבר עסק בו אזי לא מהני מידי. וכ"מ להדיא מתוס' כריתות בפ' אמרו לו [דף י"ג ע"ב] בד"ה ארבע. דדווקא היכא שכבר נשחטו ונזרק דמן כהלכתא. הוא דליתא בשאלה [ועיין בטורי אבן ר"ה (דף כ"ח) שחולק עליהם גם בזה, וגם פשיטא לי' התם דאין הבן שואל על הקדש אביו], אבל לקושטא אין זה ראי'. דא"כ בארבע חטאת חוץ מזה. אשר נשנו בתמורה (דף כ"א ע"ב] ובמעילה (דף י' ע"ב] דדינם למיתה אמאי לא קתני בשום דוכתא תקנתא דשאלה. שהרי המקדיש קיים:
ונראה לפענ"ד להמציא בזה דבר חדש ונכון. דמבואר כמה פעמים בר"ן נדרים. דפתח וחרטה משוי לי' לנדרא כנדר טעות ומפני דלא הוה כטעות גמור, לכן בעינן שאלה לחכם. אבל היכא דהוה טעות גמור אזי בטל ממילא וא"צ התרה כלל ועיין בב"ק [דף ק"י ע"ב] גבי נתן הכסף לאנשי משמר. אמר אביי שמע מינה כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשין. מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב ליה אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אמרי חטאת שמתו בעלי' הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא ועיי"ש. וכיון דאתי הלכתא ומפקע מטעות גמור דמבטל לקנין גמור וקידושין שקידשה לפנינו. כגון ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין. דאי לאו משום דניחא לה בכל דהו כדאיתא התם נתבטלו הקידושין למפרע. אזי ממילא נשמע דלא מהני שאלה ע"י פתח וחרטה דמשוה ליה כעין טעותא לחוד. ועיין במס' נזיר (דף כ"א] לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר. והיינו טעמא כיון דלא צריך כפרה הוי כחטאת שמתו בעלי':
ועיין ריש תמורה [דף ב'] דמצרכינן ליתורא דיורש מימר וסומך בקרבן אביו. ותיפוק לי' דאיתא בשאלה וחשיב כשלו, לענין חמץ ומלאכת יו"ט. כדאיתא בפסחים (דף מ"ו] ועי"ש בתוס' ד"ה הואיל וכו' בתירוצם השני דגם בהקדש נמי רק היכא דאתי ליד גזבר וכבר כתבתי דבקדושת הגוף לא מהני מסירה לגזבר:
איברא גם ראיה זו אינה מוכרחת. דאיתא שם [דף י' ע"א] דמיבעיא ליה אם מקדיש עושה תמורה או מתכפר, ומסקינן דמתכפר עושה תמורה. הרי להדיא אע"ג דלגבי המקדיש איתא בשאלה. ואפ"ה אינו עושה תמורה. ולהכי נמי גבי יורש אי לאו דאתי לן מייתורא דקרא. אע"ג דאיתא בשאלה אינו עושה תמורה אמנם לכאורה קשיא התם דמוכח ליה רבא דהמקדיש אינו עושה תמורה. דא"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי דלמא לעולם המקדיש עושה תמורה משום הואיל דאי בעי מיתשיל עליה והרי הוא לכל מילי כבעלים. משא"כ השליח דאינו יכול ליתשיל עלה וי"ל דאכתי משכחת לה כגון דשוו שליח לאקדושי על דעת רבים. וכמו שמתרץ רמב"ן ב"ב בסופו במלחמות בסוגיא דשכיב מרע שהקדיש. אמנם מסתימת הש"ס ופוסקים משמע דלא מהני שאלה לגבי יורשין לכ"ע. ועד כאן לא פליג הפר"ח ורשד"ם. אלא במילתא דקשורה גם גבי היורשים. ועיקר השאלה הוא לאיסורא דידהו:
ולפום ריהטא היה נראה להביא ראיה לדעת הפר"ח. דמהני בכה"ג שאלה גבי יורשים אע"ג דעיקרו נסתעף מאביהם. שהרי לדעת רשב"א גם במנהגא שנהגו מחמת טעותא שוה למנהגא דמחמת גדר וסייג לדעת שאר הפוסקים. וכיון דלדעת רשב"א בע"כ צ"ל דמהני שאלה אפי' גבי יורשים במנהגא דטעותא. דאל"כ איך נפרנס היתרא דבית שאן שהתיר רבי. אע"ג שנהגו בו איסור מכמה דורות. שהרי אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור וכו' [חולין דף ו' ע"ב] וכן גבי נגר בעירובין (דף ק"א ע"ב] אמר ר"י איסור נהגו בה ובא ר"ג וזקנים והתירו להם, ומשמע שנהגו איסור מכמה דורות, וצ"ל לדעת רשב"א דאיירי ע"י שאלה. וכשם דמהני שאלה גבי יורשים במנהג דטעות ה"ה נמי לשאר פוסקים במנהג דמחמת גדר וסייג ואין לומר דשאני דורות הראשונים. שגם לדעת רשב"א דוקא אז בכותאי הוא דאין מתירין להם. דזה אינו דבע"כ צ"ל שגם בדורותם נכללו המון עם בכלל כותאי. שהרי תוס' הקשו מבית שאן ולא מחלקי בזה:
אמנם נראה דלענין זה הסברא מחלקת ביניהם. כיון דבמנהג שהוא מחמת טעות. עיקרא דמילתא משום דלא ליתי לאסרוכי ולהקל בשאר איסורים. ומשום האי טעמא במנהג כזה אינו צריך להחמיר בחומר המקום שיצא משם בכל גווני. וגם כשהלך לשם אלא בפרהסיא ואפי' כשאין דעתו לחזור כמבואר בר"ן שם. וכיון דמתירין להו רק ע"י שאלה. שוב לא חיישינן דאתי למסרך ולהקל גם בשאר איסורין. משא"כ במנהג בדבר שהוא משום סייג וגדר דמדינא אסור ומחוייב לנהוג כחומר המקום שיצא משם ושהלך לשם מדינא אפי' בצינעא כשאין דעתו לחזור. וכיון דצריך התרה מדינא משום האי טעמא לא מהני. רק לגבי הנודר עצמו ולא לגבי יורשים ודורות הבאים אחריהן:
וממילא מובן דלא קשה מה שהקשה יד"נ על שו"ע [בסי' רי"ד דמביא בסעיף א'] גם דעת רשב"א אפי' במנהג דטעות ובסעיף ב' סתם דוקא במנהג שהוא מחמת גדר וסייג. דכיון דמביא שם דצריך לנהוג בחומר המקום שיצא משם. דזהו דוקא במנהג כזה כמבואר בר"ן. ואנן פסקינן בזה כר"ן פסחים ריש פ' מקום שנהגו ד"ה תניא. דלדעת תוס' שם ד"ה אי בדף נ"א] ורא"ש שם גם במנהג שהוא מחמת גדר וסייג אינו צריך לנהוג בחומר המקום שיצא משם ושהלך לשם אפי' בצינעא. רק היכא שנתקן עפ"י ת"ח וחבר העיר:
ז לכאורה קשיא בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דפסקינן דאין רשאין להתיר. ובנדרים (דף פ"א] אמרי' דאתיא כר"ג. ואנן פסקינן התם דלא כר"ג דא"צ להפר. וצ"ל דאנן פסקינן כרבינא [דף ט"ו] ובתוס' שם ד"ה ואחרים דאפי' לדידן צריך להפר בדבר שאין בו ממש. וצריך לחלק בין היכא דמשועבדת ליה דניכר לכל. אע"ג דמדינא מפקיע מידי שיעבוד. מ"מ כיון דאלמוהו רבנן הרי ניכר לכל דמשועבדת ליה. ובין דבר שאין בו ממש דתליא רק בלישנא קלילא:
ח מה שהקשה על רשב"א דס"ל דלא מהני שאלה בדבר שהוא משום גדר וסייג משום דהוי כדבר שאסרתו תורה. דהרי המתפיס בדבר אסור לא מהני ומשום זה הפליג דשני שאלות מהני גם לדעת רשב"א דהוי כאילו התנה שלא יועיל התרה לעולם. שיכל דבריו בהשכל. אבל לקושטא לא נראה כן ופירושו הכי הוא. כיון דכתיב ושמרתם את משמרתי דפירושו עשו משמרת למשמרתי ס"ל דכשם דסנהדרין וב"ד הגדול היה ביכולתן לעשות סייג וגדר על כל ישראל. כן כל עיר ועיר שהסכימו לעשות משמרת בדבר הפרוץ ידם בזה בעיר והגליל שלהם. כמו בית דין הגדול שבירושלים וכמו שכתב הריב"ש [בסי' רע"א דף ע"ו ע"ב]. ושאר פוסקים חולקים עליו דכל הנעשה משום גדר לאחר חתימת הש"ס מהני מיהת להתיר ע"י שאלה לחכם:
ומה שהקשה הפר"ח שם בסעיף הראשון על שו"ע שסותר דברי עצמו מסי' רי"ד] על מה שפסק בסי' רכ"ח] דלא מהני שאלה. ראיתי מה שמתרץ מעכ"ת והוא ראוי לאומרן. ולי נראה דהתם איירי בדבר שמצינו שיש בו סרך איסור מדינא דומיא דנדר של שחוק והמה גדרו והחרימו בזה לא מהני התרה. וכן בדומה לזה אפי' בדבר חדש שנפרצו בו ועשו משום סייג וגדר. אבל בסי' רי"ד] מיירי דומיא דעובדא דכבול דאיתא בגמ' שכבר גדרו חכמים בזה. ובזה לא החמירו. רק שהמה החמירו מעצמם. בכה"ג הוא דמהני שאלה והתרה כיון שהוא חומרא יתירא וגזירה לגזירה. וזה מדוקדק קצת בלשון הש"ע. בסי' רי"ד כייל ליה בלישנא דסייג ופרישות. דהיינו שהוא חומרא בעלמא ובסי' רכ"ח נקט בלישנא דגדר לרבים וסייג לתורה שהוא בכלל משמרת למשמרתי. לעיקר דבר שכתוב בתורה. ולא לדבר שעשו חז"ל רק לגדר בעלמא והם הוסיפו עוד:
ט גם מה שהביא בשם ספר מ"נ קושיא על כל פתח וחרטה דהיאך מאמינים אותו כיון שאיתחזק איסורא. ותירץ משום דהוי בידו דאי בעי לא נדר, דברים אלו אין להם שחר ולא ניתנו להאמר. בבקשת מחילה מכ"ת הגדולה. חדא דחרטה מיהת בידו הוא דתלי' בדנפשיה. ועיקר כוונתי הוא מפני שאנן לא בעינן שיתחרט דוקא על הענין עצמו. רק שיתחרט על מה שהוציא מפיו בלשון נדר או שבועה והחטיא נפשו בעון פלילי כמדקרות חרב כעין דאיתא כל הבוטה כמדקרות חרב כדאיתא בנדרים [דף כ"ב] עוד שם אע"פ שמקיימו נקרא רשע וכו' עוד שם כה"ג. ומי הוא ואיפוא הוא שישים הדברים האלו במתון אל לבו ולא יקרע סגור לבבו בקרבו ולא יתחרט באמת על שהחטיא את בשרו ונפשו בעון עצום כזה ואע"ג דאנן לא פתחינן ליה בהנך היינו משום דחיישינן שעודנו לא השים על לבבו עד היכן הדברים מגיעים. רק מחמת בושה יאמר שיתחרט. אבל מכל מקום בידו הוא שישים הדברים בעצמו על לבבו לאמתן מפני שכן הדברים חובה עליו שיסיר מוטה מתוכו. ויתחרט למפרע על דבר שהוציא עתק מפיהו. אבל בעיקר הענין שנדר. גם עתה בידו כדעתו וכבחירתו כה יעשה:
ועוד דכיון שאומר שמתחרט. הגם שאינו מתחרט במחשבתו. שוב נידון כדברים שבלב. ולא אזלינן רק בתר דיבורו לחוד. וכיון שכן מהימן נמי על מה שמצא פתח לנדרו במיגו. וכן מפורש להדיא בפ' הניזקין [דף נ"ד ע"ב] ודלמא דשמעני' דפגיל וכו'. ודלמא דחזינא בפשפש. אע"ג דאכתי איכא למימר שאיננו מפגל בהסכם דעתו ולבו בל עמו רק לצעורא קא מכוון והתם מסתברא ביותר לומר כן. כי היכי דלא ליפסל קדשים על ידו. אלא דלעולם לא חיישינן אחרי כוונות נעלמות. רק מהנגלות לפנינו דנין בין להקל בין להחמיר דכל כמה דליכא הוכחה לפנינו שיש בלבו להיפוך ממה שהוציא בפיו תו אמרינן ביה דדברים שבלב אינן דברים. ולא מפני דלא מהימן בלבד אלא דלא מהני מידי. [וכבר קבעתי בזה מסמרות נטועים לקמן בחלק אהע"ז בדיני קידושין [סי' ל"ד אות ב']. ודברי תשו' חכם צבי (סי' קט"ו) שמשמע שם להיפך יישבתי על נכון ואין כאן מקומו. ועיין בתוס' ר"פ השולח בד"ה מהו דתימא בסוף הדבור. ועוד כו"כ ראיות לזה]:
וגם תירוצו לא מיחוור כלל דמעולם לא שמענו בידו כזה. ואנן בעינן שיהיה בידו לאחר שנתחזק. וראיה מריש פרק האשה רבה ביבמות (דף פ"ח ע"א] דאמרינן אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה. מכללו נשמע דאם הקדיש או נדר ע"ד רבים דאינו נאמן. אם אמר שכבר איתשיל עליה בהסכם אנשים שנדר על דעתם. [ועיין בסי' רכ"ח סעיף כ"א שכן דעת רוב הפוסקים]. משום דלא הוה בידו שאולי לא יסכימו. וזה בודאי אינו בידו שימשוך דעתם אחריו. גם היכא שנדר ע"ד רבים ואמר אח"כ שנדר רק על זמן. דאז כשנדר על דעתו נאמן. משום דבידו לאיתשולי. וכשנדר ע"ד רבים אינו נאמן ולא אמרינן שהרי כבר היה בידו שלא להקדיש ולהדיר וזה יותר מדוקדק קצת בגמ' מדנקט ליה גבי דידיה סתמא. ואי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה וגבי אחרים נקט דאמר אנא ידענא דאיתשיל מרי' עליה. מכלל דמעיקרא גבי דידיה משכחת ליה גם בגוונא אחריתא. ונקט לרבותא דגבי דידיה נאמן אפי' היכא שאמר מצד אחר כגון שנדר רק על זמן דהשתא איתחזק מיהת בחזקה גמורה עד עתה. ואפ"ה נאמן משום דבידו לאיתשולי עליה. ואי דאחרים ואמר דאיתשיל מריה עליה היא גופה קמשמע לן, דאפי' היכא דלדבריו חכם עוקר נדר מעיקרא, והוי אמינא דבכה"ג לא מיקרי איתחזק איסורא, קמשמע לן דאפי' בכה"ג נכלל בכללא דאתחזק [ועמ"ש עוד בזה לקמן בסימן שאח"ז אות ו'], וכן לעיל גבי טבל נמי יש לומר דהא דאמרינן ואי דאחרים ואמר דמתוקן הוא, היינו שהכניסו במוץ שלה, דלדבריו לא נתחייבה מעולם בתרומות ומעשרות מדאורייתא, עיין פסחים [דף ט'] ברש"י ובתוס' שם, אפ"ה מיקרי איתחזק, כיון דעד שלא גילה לנו כזאת מחזקינן ליה בחזקת טבל ואתיא כשינויא קמא דפסחים, דמ"מ הוי בחזקת טבל, דמסתמא לא מחזקינן ליה בהכי דלמא עביד כר"א. וזהו דדייקו בלישנא, ואי דאחרים ואמר דמתקן הוא, היינו שהוא מתוקן מעצמו גם בלא הפרשה, ולא נקט כדלקמן דאמר דאפריש מריה עליה, כדאמרינן דאיתשיל מריה עליה לאשמעינן כזאת שגם בכה"ג מיקרי איתחזק, והדברים עתיקים ברבותא הזאת, עיין במרדכי ר"פ האומר בקידושין, ובזית רענן ח"ר בחלק יו"ד הל' ב' סי' ז' אות ז' ח'], ועוד יש בזה כו"כ ראיות. שהרי בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן למפרע. ואפי' מכאן ולהבא למאן דלית ליה דפלגינן דיבורא בחד גופא [בבא בתרא דף קל"ד ע"ב] ולדברי הספר שהביא. אמאי הא בידו הוי מעיקרא שלא לקדשה וגם האשה שאומרת גרשני שלא בפני בעלה דאינה נאמנת לדעת רוב הפוסקים בש"ע אה"ע [סי' י"ז סעיף ב'] והרי בידה מעיקרא שלא תתקדש את עצמה. אלא מלתא דפשיטא הוא דאין זה מיקרי בידו כלל כיון שנתחזק הדבר ביני ביני. ואין לחלק בין נדר שהוא ע"י דיבור לבד ובין דבר שנתחזק בפועל לפנינו דלא מצינו לחלק כזאת בין חזקה לחזקה. ותדע מדאמרי' ביבמות [דף פ"ח] מידי דהוה אהקדש וקונמות ותיפוק ליה דהתם לא איתחזק רק על ידי דיבור. משא"כ בחזקת א"א גבי מת בעלה ועיין:
ומתוך דברים אלו נזכרתי שבילדותי ראיתי תשובה אחת כתב יד ק' מהגאון הקדוש מו"ה עקיבא איגר זצוק"ל. שהקשה ע"ד ר"ן ריש פסחים. וז"ל אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות. ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג"כ מן התורה. והקשה דמה בכך כיון דביטלו בפירוש ודברים שבלב אינן דברים והניח בצ"ע. וכדי לישב דברי רבינו אמרתי דדברי קדשו סובבין בלכתן על תחלת דבריו שכתב שם אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד מב' דברים וכו' וכיון דקוטב דבריו קאי על קיום מצות עשה דתשביתו להכי חיישינן שלא יוציא מלבו ואינו מקיים מ"ע דתשביתו הגם דמצות אין צריכות כוונה. אבל לא כשמחשב שלא לצאת כדאיתא בכמה דוכתי ועיין בר"ן ס"פ ראוהו ב"ד. ונהי דדברים שבלב אינן דברים ואינו עובר עליו. אבל אכתי לא קיים המצוה דתשביתו:
ומה שחזר וכתב השואל לדחות דברי הגאון האמתי מו"ה עקיבא אייגר זצוק"ל בגילא דחיטתא בדברים הפשוטים וידועים גם למתחילים ולא ידע ולא שיער בנפשו לפני מי עומד אשר עיניו משוטטות בכל הש"ס ופוסקים ודעתו רחבה ועמוקה בדרכים האמתיים ואשר דימה בנפשו לדבר פשוט הגם שדרך הפשוט הוא המובחר. אבל צריך לחפש ולעיין במחשבתו טרם הוציאם בפיו אם הוא הנכונה עפ"י סוגית הש"ס. לכן מה שכתב דביטול וחרטה תלויין בלבו וגם נתקיים הביטול על ידי מחשבתו לבד. לכן אמרינן בהו דדברים שבלב הוה דברים, אתמהה הכי ביטול לבד תלוי בלבו הלא כל המעשים הקנינים והקידושין והגירושין תלויין בלבו. ואפ"ה אמרינן בהו דדברים שבלב אינן דברים כיון שהסכים בלבו להוציא כך מפיהו. או לעשות מעשה הזאת אעפ"י שמחשב בלבו להיפוך רק היכא שחשב בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים דפומא הוא דאיתקל ליה כמבואר בר"ן פ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב] יעו"ש גם אין לומר מפני שביטול מהני מדכתיב תשביתו ומשו"ה מהני נמי לדחות הביטול שהוציא בפיו אם בלבו להיפוך, זה אינו הכי ביטול בלבד מהני במחשבתו לחוד הלא גם תרומה וקדשים נמי מהני אם גמר בלבו לבד. עיין שבועות (דף כ"ו ע"ב] ואפ"ה מבואר בכמה דוכתי שאם חישב בלבו נגד דיבורו דלא מהני מידי. רק היכא דטעה ופומא הוא דאיתקל ליה. וכ"מ במקומו בקידושין (דף נ'] שהוכיח דדברים שבלב אינן דברים מהא דכופין אותו הרי להדיא אע"ג דמהני בגמר בלבו לבד. מכל מקום היכא שהוציא בפיו. תו לא מהני מידי מה שבלבו להיפוך. ואי משום דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו לא בא הכתוב להחמיר עליו אלא להקל שגם ביטול בלב לחוד מהני. אבל לא דניזל בתר מחשבתו ולבטל מה שהוציא בפיו, ועיין היטב בסנהדרין (דף ס"ה) בתוס' ד"ה הואיל עד כמה דחקו א"ע לפרש הא דאיתא גבי מגדף הואיל וישנו בלב], ומה שתירצתי על דברי ר"ן ריש פסחים הוא הנכון. ואין זה דחוק ורחוק כאשר דימה מעלתו הרמה. ומי שמעיין בלשונו היטב יראה שהמשכת דבריו יסבו בלכתן על מה שכתב שם בתחילה דעיקרו כדי לקיים מצות עשה דתשביתו, [וכ"כ בסוף דבריו בפירוש וז"ל ומה שהצריכו חכמים בדיקה וכו' ולא סמכו על הביטול כבר כתבתי שעשו כן כדי לקיים מצות תשביתו חששו לבני אדם שלא יבטלוהו בלבו לגמרי עכ"ל], וכל כי הני מילי מעליותא לימרו משמי:
נידון מה שפלפל כ"ת עם הרב הגאון וכו' מוהר"ר יעקב מאיר נ"י אב"ד דק"ק בריסק, ספרו איננו כאן וכן עלה במחשבה מיד בעת שראיתי בהשקפה ראשונה במכתבו דהכירא דעלות השחר לא נקרא אלא איקבע איסורא. ולא נכנס כלל בסוג דאיתחזק וכן מבואר להדיא בתוס' כריתות (דף י"ז ע"ב] ד"ה מדסיפא תדע דאל"כ יתחייב חטאת אם עשה מלאכה בין השמשות קרוב למוצאי שבת. וכמש"כ תוס' כתובות דף כ"ב] בד"ה הבא עליה וכו'. כיון דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא. ומשנה שלימה שנינו בכריתות שם שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן עשה מביא אשם תלוי, ובעיקר דברי הירושלמי ביומא [פ"ג מ"א] הרואה אומר ברקאי מביאו התוי"ט שם], שהקשה דלמה מהימנינן לאחד לומר שהאיר המזרח. ומתרץ משום דהוה מילתא דעבידא לאיגלויי דאע"ג דהיכא דאיקבע איסורא ליכא מאן דפליג דעד אחד נאמן שמעשים בכל יום שטבח נאמן במקולין שלו לומר שיש לו בשר כשר וטרפה רק כיון דמצינו דלא סמכינן על חזקה ורובא היכא דאיכא לברורי הכא נמי ס"ל מעיקרא דלא סמכינן על עד אחד כיון דאיכא לברורי מילתא על פי שנים. וע"ז מתרץ דהיא הנותנת דכיון דאיכא לברורי, אזי מסתמא מסתברא מילתא דלא משקר כיון דעבידא לגלויי וכל היכא דמסתבר מילתא סמכינן גם על חזקה אפי' היכא דאיכא לברורי וכבר קבעתי בזה מסמרות ממשנה מפורשת בפ"ה דטהרות משנה ח' מי שדרסה אשה על בגדיו וכו' אם מכירתו שאוכל בתרומה כליו טהורים ואם לאו ישאלנה הרי דבחזקה המסתבר אין צריך לשאלה. ומובא בספרי בזית רענן חלק ראשון ביו"ד הל' ט' בסופו עד כה הארכתי למלאות רצונו להשיבו גם על פרטי דבריו הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוהר"ר בנימן זלה"ה: