אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק יורה דעה › סימן כא

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · סימן כא

סימן כ

בדיני נדה

בדבר אשה שאינה יכולה ליטהר לבעלה, והשאלה בפרטות יתבאר מתוך התשובה.

מכתב שאלתו קבלתי מני הדואר ביום א' פ' ראה. ולא נתנני העת להשיבו עד כה מכמה טרדות שונות, ושיעורין כסדרן. ובפרט כי הוכרחתי לחקור ולדרוש אצל רופאים מומחים תכונת הדבר המאורע הזאת כי הוא העיקר בענינים ההם. ומעלתו האריך בזה מגלה עפה כתובה מחמשה עבריהם. והוא ללא צורך כי מי לא ידע בכל אלו שכבר נשנו ונשלשו בספרי רבותינו האחרונים במקומם. ומי ימציא עוד בזה לאמר ראה זה חדש הוא. ולא ימצא אחר החיפוש בספרותיהם, כי מלאים על כל גדותיהם, ואין לנו עוד בענינים הללו רק לישא וליתן בדבריהם הקדושים בדברים נכוחים וישרים למוצאי דעת:

א הן בעיקר הדבר נודעתי על נכון מפי רופאים מומחים ומילדת דפה. שלא כן הדברים כאשר שמע כבודו מהמילדת דעירו. כי בשר חי לא ימצא רק על מכה. ולא על בני מעיים שיצאו ממקומם. רק עיקר הדבר הוא, מפני שע"י שיצאו בני מעיים למקום הפרוזדור נשתרבב גם האם. והוא המקור המוציא דם נידות (ונקרא געבירטס מיטער) לתוך בית החיצון. וממנו נתלחלח תמיד בדם וזוהמת ארסי. והמילדת דפה כבר אתמחית בזה שהעלתה לכמה נשים רפואות תעלה בהחזרת הבני מעיים והמקור (הנקרא אם) למקומן ע"י טבעת שעשתה להן. וכנים דבריה שכן מבואר בספרי האחרונים. הגם שבעל נודע ביהודה סי' נ"ח] עמד בחולי השבירה הזאת, וחקר הרבה בזה. ולא ניחא ליה קצת בזה. מ"מ צ"ל שאח"כ עמדו על המחקר, ונתברר להם שכן הדברים שנשתרבב גם האם לתוך בית החיצון. ועיין בסדרי טהרה (סי' קפ"ח סק"ד בסופו) שמביא בשם רופא אחד סימן לידע אם נשתרבב המקור אם לא השבר של בני מעיים לחוד תמצא תמיד מן הצדדים. אבל נפילת המקור הוא באמצע בית החיצון יעו"ש]. ובנידון זה כבר כתבו הרבה האחרונים הלא המה הגאונים בעל נוב"י סי' נ"ח] וכן בתשובת רע"א [סי' ס"ב], וכן בעל סדרי טהרה בסי' קפ"ח] דלא סמכינן בזה על הטו"ז ותפארת ישראל בפירושם בדברי הר"ש באשה שנעקר מקור שלה. גם אם הנידון בזה כמכה שא"י אם מוציאה דם. כמ"ש בעל חו"ד [סי' קפ"ח סק"ח בחידושים], בתשו' מרן רע"א חוכך להחמיר בזה [בסי' הנ"ל תד"ה עוד יש לדון], איברא בנידון דידן שמרגשת כאב כשנוגעת בבני מעיים בבית החיצון. [אע"ג דפליגי אם כאב נידון כמכה] מ"מ בכה"ג מסתברא דנידון כמכה שא"י אם מוציאה דם, ועיין בתשו' צ"צ [סי' פ"ו], ובסדרי טהרה (דף י' ריש ע"ב]. ועכ"ז בנידון דידן לאשר שרפואה קרובה לבוא ע"י מילדת אומנת שתחזיר הבני מעיים והמקור למקומן. לכן כעת אין דעתי מסכמת להתיר ועוד הגם שהרמ"א (סי' קפ"ז סעיף ה'] מיקל שלא בשעת ווסתה אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם. זהו בתחילת ראייתה, אבל לאחר שהגיע ווסתה לא. כיון שכבר נתחזקה בטומאה, כמובן מעצמו. וכבר מבואר בכל האחרונים בספרותיהם, ויתר מזה התעורר בתשו' חכם צבי ובס"ט [סי' קצ"ו ס"ק י"ח] אפילו במכה שידועה שמוציאה דם. משום דבעינן ספורים לפנינו, וגזירת הכתוב דבעינן נקיים לגמרי, הגם דיש לדחות, כיון דלא הרגישה. ולתלות בטעותא דעד ומ"ר לא שכיח כאשר מבואר כ"פ בס"ט [בסימן קפ"ג ובסי' ק"צ] ובתשו' מרן רע"א בסימן הנ"ל וכאשר כתב מעכ"ת בעצמו בתירוצו על הרשב"א] ואמרינן דוודאי לאו מן המקור הוא ודמי קצת למה דאיתא בנדה (דף ל"ה ע"ב] למ"ד שני מעיינות הם. דהוי כספורין לפנינו. איברא בבדיקת עד וכן כשמצאה בקינוח לאחר מ"ר בתוך שיעור ווסת קשה לסמוך ע"ז. בשגם אם נימא כדעת הלבוש ביורה דעה (סי' כ"ד] גבי נמצא שמוטה ונעשה בה משמוש חזק לאחר שחיטה דתולין שהשמוטה נעשה לאחר שחיטה. כמו בריאה גבי משמוש ידא דטבחא, דתלינן להקל. הגם דגבי שמוטה איכא חזקת איסור שאינה זבוחה [וע' בתב"ש שם (ס"ק ל"א) שחולק על הלבוש], מ"מ יש לחלק ביניהם כמובן. בפרט דהכא שאני דבעינן ספורין לפנינו ונקיים לגמרי. איברא היכא דנמצא דם רק בקינוח, ולאחר שיעור ווסת מהטלת מ"ר דלא מטמא רק משום כתם. הרי מדאורייתא הוי כספורין לפנינו, ועיין בחו"ד סי' קצ"ו סק"ג]. וגם משום כתם טהורה כיון דתלינן במכה שמוציאה דם. אבל במכה שא"י אם מוציאה דם לא נוכל להקל בכה"ג בתוך ג' ימים ראשונים. אפילו היכא דלא איפשר להזהר שהרי הש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ג] לא מיקל היכא דלא איפשר להזהר אלא במכה המוציאה דם:

ובעיקר דברי רמ"א סי' קפ"ז סעיף ה'] כמעט כל האחרונים הסכימו להחמיר. דלא תלינן במכה שא"י אם מוציאה דם אפילו שלא בשעת ווסתה. ובתחילת ראייתה, ובהשקפה ראשונה נראה לכאורה שכדעת הרמ"א סובר ג"כ מהרש"א במס' כתובות דף ט'] בד"ה האומר. וכן נראה מדעת הבית שמואל [סימן ס"ח ס"ק ג'] לדעת הפוסקים היכא דנמצא דם אינו נאמן בטענת פתח פתוח דהא נותנין לבתולה ארבע לילות, ותירץ ג"כ עפ"י דברי מהרש"א וראיתי בנוב"י מהד"ק (סי' מ"ב) דהשואל שם הביא ראי' לדברי רמ"א האלו מבוגרת, ומסתמא דעתו עפ"י דברי מהרש"א. דלכאורה דבריו מוכרחים לדעת ר"ח, ועיי"ש בנוב"י שדחה ראייתו. וכן בס"ט (סי' קפ"ז ס"ק י"ד) דחה ראי' זאת יעו"ש, וצ"ל דכוונתם דמ"מ שאני התם דהוי בגדר איקבע. לענין זה שהרי איכא בעלמא בוגרות ובתולות שנבעלו שיש להם דם, אבל במכה שא"י אם מוציאה דם דהוי בגדר ספיקא בעלמא דלא איקבע מכה כזו בדם. לכן לא תלינן ועיין בפני יהושע שם שתירץ על קושי' מהרש"א. משום דהוי כקורבה דמוכח, ועדיפא מיני' עוד. ועודנה קשה דהתינח אם נמצא מיד לאחר ביאה אזי י"ל דדמי להא דמבואר ב"ב (דף כ"ד ע"א] גבי עינבי דאישתכח בפרדיסא דערלה דאסורים שקרוב הדבר שגנבו מן הכרם הזה וטמנו בתוכו. וכתב הרמב"ן שם ד"ה אבל ענבי מצנעי, פי' עבידי ודאי דמצנעי ואפי' לר' חנינא [דרוב וקרוב הלך אחר רוב] אסור. דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצא וכאן היה עכ"ל הרמב"ן. [ועיין בש"ע יורה דעה סי' רצ"ד סעיף י"א ובט"ז שם ס"ק י"ז] ולהכי תולה בדם בתולים משום קורבא דמקומו ממש עדיפא מרובא, אבל היכא דלא נמצא עד למחר, ואפ"ה משמע דגם בזה תלינן. ובזה לא שייך סברת רמב"ן כמובן. איברא לפע"ד דברי מהרש"א תמוהין בעיקר קושיתו. דלו יהיה דיותר שכיח ומצוי בבוגרות שיש להם דם בתולים, ומשו"ה תלינן בדם בתולים, דתולין במצוי. ואפ"ה ניחא דאין לו טענת בתולים להפסיד כתובתה, משום דאיכא רובא דרוב נשים בתולות נשאות וחזקת הגוף שלא זינתה ופתחה סתום כבתחלה. וגם ברי ושמא שהיא טוענת בברי שלא זינתה, והבעל בא בטענת שמא. שכל עוצם טענתו מפני שלא נמצא דם. והרי איכא מיעוטא דבוגרת שכלו דמם. לכן גם אם נימא דרובא יש להם דם בתולים. מכל מקום נוקי רובא לגבי רובא. ואיכא בהדה חזקת הגוף וברי ושמא דמהני לדידן דפסקינן כרבן גמליאל, וה"ה דמותרת משה"ט לדעת רבינו יונה וסייעתו]. ועיין ר"ן סוגיא דפתח פתוח שמפרש כן במסקנא דשמעתתא בטעמא דפ"פ נאמן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה. ודווקא לגבי עיקר כתובה משום דהם אמרו והם אמרו אע"ג דבברי וברי לא מהני חזקת הגוף. משום דאיכא לגבה רובא וחזקה יעו"ש, והכא לא שייך חזקה דאין אדם טורח בסעודה דהוא עצמו א"י אם נבעלה]. הגם דלס"ד דש"ס שם דלא קים לי'. אפ"ה מפסידה כתובתה כדאיתא שם אי למיתב לה כתובה ניתיב לה. מ"מ בע"כ צ"ל דלמסקנא נאדו מזה. שהרי אפי' בברי אינו נאמן אלא משום חזקה, ובכ"ז הוא רק משום דהם אמרו והם אמרו. גם י"ל דלס"ד קאי אליבא דר' יהושע אע"ג שגם ר' יהושע מודה ברובא וחזקה מ"מ אין מן ההכרח לומר כן, ועדיפא מיני' הקשה הש"ס דניתיב לה. ודברי רבינו מהרש"א תמוהין וצע"ג. ונפלאתי על האחרונים שלא הרגישו בזה. אכן לתרץ קושי' הב"ש (צ"ל) [א"א לומר כנ"ל] דלאו משום רובא הוא דתלינן בד' לילות, שהרי התם הבעל טוען ברי דפתח פתוח מצא. רק דאנן אתינן עליו משום דם הנמצא להכחיש טענתו. וכיון דרוב נשים יש להם דם בתולים עד ד' לילות תו לא מתכחש בטענתו. אלא צ"ל משום דמצוי ושכיח לבד. ומש"ה תלינן לטהרה לבעלה. ואיברא עודנו נוכל לומר דגם בד' לילות איכא רובא. מ"מ חזינן דגם היכא דלא נתברר ע"י דם לא האמינוהו חכמים מדינא רק משום דכתובה דרבנן עשאוהו לחזקה דידי' כחזקה גמורה. וכיון דהשתא שנתברר ע"י דם הנמצא לו יהי' רק כמיעוטא בעלמא מ"מ סמוך מיעוטא בהדי חזקה דידה והוי כתרי רובי. כעין דאמרינן בריש פרק האשה בתרא ביבמות. א"ו משום דמיעוטא מגרע לחזקה דידיה:

ב מ"ש כבודו ע"ד שדרכה להרגיש תמיד דבר לח מבחוץ ובקינוח ראתה דם. וכתב מעכ"ת דמפני שלא הרגישה דינו ככתם. ותלינן אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם, קשה מאד לסמוך ע"ז, חדא שמסתמא דרכה להמצא ג"כ אחר הטלת מ"ר כשיעור ווסת דאזי טמאה מדאורייתא, [כמ"ש החו"ד ריש סי' קפ"ג וק"צ וכאשר הוכיחו האחרונים במישור מדברי רבותינו הראשונים], ונגד דבר דאורייתא לא תלינן במכה שא"י אם מוציאה דם. אפי' שלא בשעת ווסתה כפי הסכמת אחרונים וכמש"ל. ועוד כיון דעפ"י רוב כשיצאו בני מעיים לתוך בית החיצון אזי גם המקור נשתרבב שם. ותלינן במצוי שמן המקור עצמה הוא דנתלכלכו כותלי בית החיצון ועוד דהכא לא שייך לומר שהיא בחזקת שלא תראה לעולם. דזהו היכא שהמקור במקומו, לכן אע"ג דאיכא למימר שדרך המקור שיתלכלך במקומו וקרוב לו אפי' שלא בשעת ווסתה. מ"מ כל כמה דלא ירדו מבין השינים הוי טומאה בלועה, וטהורה היא לבעלה ולכ"ד כמבואר בש"ס נדה (דף מ"א ע"ב] אבל הכא שהמקור הוא בבית החיצון כשיתלכלך מעט במקומו וקרוב למקומו הרי היא טמאה לכ"ד. ועוד דגם אם נימא שאין דרך המקור שיתלכלך במקומו, שאני נשים אלו, שיצאו בני מעיים וגם המקור לחוץ. ודמי להא דאיתא בבכורות [דף מ"ב ע"ב] אפי' תימא רבנן הואיל ואישתני אישתני יעו"ש. וכל עיקר היתרו של מעכ"ת מוסד עפ"י אשר שמע מהמילדת דעירו, וכבר כתבתי מפי הרופאים והמילדת דפה דנהפוך הוא ועיין בתשו' מהר"ם [סי' קי"א], ובתשו' מעיל צדקה, ובתשו' פנים מאירות [סי' קמ"ו] דאין לסמוך על הרופאים להקל. רק לגבי ווסת דרבנן. וגם דדינו רק כווסת שאינו קבוע דדינו כווסת שע"י מעשה דנעקר בפעם א' הוא דפליגי הפוסקים בזה, עיין בש"ע [סי' קפ"ז סעיף ח']:

ומה שהגיד לו רופא מומחה שאפשר הוא שבא הדם מחולי הטחורים (הנקרא גילדגע אדער), כבר עמד בזה מרן הגאון מוהרע"א זצוקללה"ה [סי' ס"א] על המחקר אצל רופאים מומחים. דלו יהי' כן מ"מ הוא דם נדות ממש, כאשר הגיד לו הפראפעסער שאין לזה גיד מיוחד אלא דבא דרך גידי המקור, וכ"כ בתשו' חכם צבי שגם דם שלא נתבשל כל צרכו מ"מ הוא דם נדה. ודלא כתשו' מהר"ם סי' קי"א] והסכימו כל האחרונים לדברי חכם צבי ומי יקל ראש כנגדם:

ג ובעיקר הדברים שהאריך מעכ"ת הגם שאינו מן ההכרח להשיב ע"ד, שהן רק לפילפולא בעובדא דידן ובפרט שבעו"ה רחוק שימצא בזה"ז מודה על האמת רק רובם מתעצמים ומתעקשים להעמיד הדברים על דעתן שכל אחד ניחא ליה בקב שלו יותר וכו'. אך לאשר ביקש ממני להשיב גם על הדברים אשר חידש, אמלא שאלתו בפעם הזאת. בשגם דאיכא נפקותא לדינא במקום אחר:

הן יצא להשוות דברי רשב"א עם בעה"ח. הן לפירושם של המפרשים והן לדעת חכם צבי בפירוש דברי רשב"א בת"ה. והוא דלא איירי בהרגשה להדיא. רק בהרגשה בטעותא. ואיירי בדידעינן שדרכה של מכה כזו להוציא דם. ורצה לומר דבזה ניחא אפי' לדעת מפרשי הטור. אבל ז"א דמבואר באחרונים שכל דידעינן כן הוי כאילו ידעינן על מכה זו עצמה שדרכה להוציא דם. איברא לדעת חכם צבי יש מקום לדבריו ויפה כיון לכאורה. אך עדיין יש לפקפק. שהרי מ"מ קשה דא"כ לעולם לא תטמא. שהרי אשה שיש לה ווסת צריכה לבדוק מדינא בשעת ווסתה. וסתם בדיקה הוא בחורין וסדקין. ואכתי אם תעשה כדין הרי לא תטמא. שהרי אז תהיה הרגשה בטעותא ועיין נדה ל"ט ע"א בתוס' ד"ה והיולדת וז"ל וי"ל כיון דיש לה ווסת כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת ווסתה]. ואע"ג דאם לא תבדוק ותרגיש תטמא מ"מ אם תעשה כחובה לא תטמא. וא"ל דאכתי תטמא אם תרגיש ולא תתלה בהרגשת עד דז"א שכבר מבואר הדבר בתשו' הגאון מוהרע"א זצוק"ל [בסי' ס"ב] והוכיח במישור דשניהם שווין. הן אם תרגיש ויש לתלות בעד. והן אם לא תרגיש ואמרינן משום דטעתה בהרגשת העד:

גם מ"ש כ"ת דחזקת מסולקת הוי כחזקת הגוף ועדיף מחזקת ט' שהוא רק עפ"י הדין. ובזה רצה להחזיק דעת הגאון מוהר"ח זצ"ל מובא בנוב"י מהד"ק. ולכאורה מסתברא לומר כן. אולם לקושטא לא נהירא. שהרי כל ימי זיבה היא בחזקת טהרה לגמרי משנה נדה ל"ח ע"ב] ועדיף משלא בשעת ווסתה. שהרי אשה קובעת ווסת בתוך ווסת קבוע [טור וש"ע סי' קפ"ט סעיף ל"ב] ואינה קובעת ווסת בתוך ימי זיבתה [בש"ס שם ל"ט ע"א ובטור שם]. גם אשה שיש לה ווסת קבוע חוששת לווסת שאינו קבוע [שם בש"ס וטור וש"ע שם סעיף י"ד] ובימי זיבתה אפי' קבעה בג' פעמים אינה חוששת לדעת רוב הפוסקים כמבואר בב"י (סי' קפ"ט] דפסקינן כרב הונא בריה דר"י נדה (דף ל"ט ע"ב] וגם בימי זיבתה א"צ בדיקה אפי' לטהרות (שם בש"ס באוקימתא דר' יהודה ורש"י בד"ה לומר] ושלא בשעת ווסתה צריכה בדיקה לטהרות [לכ"ע ללישנא בתרא ד"ה] [שם דף י"א] ואפ"ה תנינן להדיא במתני' [ס"ח ע"א] בדקה עצמה ביום ז' שחרית ומצאה טמאה וביה"ש לא הפרישה ולאח"ז בדקה ומצאה טהורה הרי זו בחזקת טמאה ושם בגמרא דאם בדקה אח"כ ומצאה טמאה הרי היא זבה וודאי לרב דפסקינן כוותיה, וכן ללוי מ"מ הוי ספק זבה. ולא מוקמינן על חזקת הגוף. וא"ל שאני התם משום דלא הפרישה ביה"ש חדא דמ"מ ליכא אלא חזקה דדינא. והרי חזקת הגוף עדיף. ועוד שכל עיקרו דצריכה הפרשה (קודם] ביה"ש משום דשמא הוא לילה והרי בלילה כבר איכא חזקת טהרה שכל י"א יום הרי היא בחזקת טהרה וכבר כתבתי בזה בזית רענן חלק ראשון (דף מ' ע"ד מאות ד' ע"ד סוף הסימן. ובסימן ה'] יעו"ש. א"ו דבאשה ליכא חזקת הגוף רק כדברי תוס' ריש גיטין שאינה בחזקת שתראה כל שעה. ועוד דאם נימא דיש לה חה"ג היכי ילפינן מנדה דעד א' נאמן באיסורין:

ומ"ש בשם ספר מים עמוקים לא מצאתי שידבר כלל מענין זה רק בתשו' [סי' כ"א] והוא מילתא אחריתא. וגם בזה יותר הדבר מבואר בריטב"א קידושין (דף ע"ט] דהא דלא אזלינן בתר חזקת טהרות. משום דלעולם אזלינן בתר המסבב והמסלק. ומש"ה גבי מקוה וכן בסכין היכא דשניהם שווין אזלינן בתר המסבב והמסלק שהרי הסכין מסלק לחזקת איסור. והאדם שנטמא מסלק לטהרות מחזקת טהרה. וכבר כתבתי באריכות בזי"ר ח"ר (דף מ"ז מסי' י' ולהלן] יעו"ש. ועוד דאי תימא דטעמא דמילתא משום דחזקה דמקוה נידון כחז"ה ועדיף מחז"ט שהוא רק עפ"י דין. שהרי מצינן להדיא בש"ע יורה דעה (סי' ר"א סעיף ס"ה] היכא דהוחזקה להיות פעמים עולין ופעמים מתמעטים. כ"ז דלא הוחזקה להתחסר על פחות מן מ' סאה דא"צ לחזור ולטבול. ומשמע אפי' שאר טבילות כגון טבילת גרים ועבדים דאיכא ג"כ חז"ה כנגדם אפ"ה אזלינן בתר חזקת המקוה משום שהוא המסבב והמסלק לחזקה דמעיקרא. ויש עוד לפלפל בזה טובא. ואין הפנאי מסכים אתי:

הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זצלה"ה

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה