אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק יורה דעה › סימן כ

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · סימן כ

סימן יט

עוד בענין הנ"ל

א ביען שראיתי בחוות דעת [סימן קפ"ז סעיף קטן ג'] שבנה דיק ושפך סוללה לחזק רק דעתן ופסקן של רש"י ורמב"ם דגבי בעל ראשון ושני אסורה לבעליהן אפי' על ידי בדיקת שפופרת ולעקור פסקן של רוב רבוותא מכמה וכמה קושיות שונות שהאריך וכאשר נציג מהם מול פני המעיין הנה. ולפי ענ"ד נראה שמקצתן תמוהות לגמרי, ואין בהם כדי פריקה לפרוק רובא דרבוותא ומקצתם יש לדחותם, ומהם ילמוד המעיין שאינו כדאי לעזוב דעתן ולזוז זיז כל שהוא מדברי רבותינו הראשונים. גם מכמה קושיות של האחרונים. ואציגם בקצרה הנה ולא כסדרן, רק נשים את הנקודים שמה לתמיהות בראשונה:

שם בקושי' (ג') וזה לשונו, כיון דכתבו הפוסקים דאפי' לא ראתה כלל מותרת. היאך נעקור הווסת של ג' פעמים. בזה שלא ראתה רק פעם א'. ובסעיף י"א כתב המחבר דבעינן עקירה ג' פעמים. ולא קשה מידי דכיון דווסת של תשמיש גרוע משאר ווסתות דחוששת אפי' לפעם אחת. והכא רק בג' פעמים. ובעל כרחו צריך לומר דדמי לווסת דקפיצה דאינה חוששת רק לאחר ג"פ. ודינו כווסת שאינו קבוע ונעקר בפעם א'. אבל כשקבעה ליום ידוע אזי דינו כווסת קבוע ואינו נעקר אלא בג' פעמים. כדאיתא להדיא בסימן [קפ"ט סעיף י"ז י"ח]. ומשום הכי בסעיף [י"א] דאיירי לענין קביעות הווסת לזמנים ידועים, להכי אינו נעקר רק בג"פ. דדינו כווסת דהרכבה. אבל הכא דבעל כרחו איירי כשראתה מחמת תשמיש ג"פ בלא זמנים ידועים דבזמנים ידועים אינה נאסרת על בעלה שהרי אפילו בסמוך לווסת תלינן בווסתה שם דף ס"ו בברייתא] ומשום הכי דמי לווסת דקפיצה לחוד. דנעקר בפעם א'. וכן כתב בנוב"י [סי' מ"ו]:

ונסתלק בזה גם קושיא (ד') שם. דמאי מהני בדיקת שפופרת וכו'. מכל מקום קשה דנראה גבי נגח שור חמור וגמל אף דהוחזק לכל המינים וכו', יעו"ש. דאיזהו דמיון יש לשור מועד דחזקה מעולה היא אפי' להוציא ממון. והוא דמדמינן לי' לווסת קבוע כמו שמדמה שם בש"ס. אבל כשרואה מחמת תשמיש דדינו רק כווסת שאינו קבוע ולחששא בעלמא. ובעילה כל דהו נעקר החשש. וזהו שכתב בבית יוסף דבדיקת שפופרת מהני להקל אע"ג דאין כל האצבעות שוות:

בקושי' (ה') כתב וזה לשונו. אם שפופרת דמי ממש לאצבע אמאי מותרת לבעל השני בלא בדיקה. דנהי דאיכא ספק ספיקא כמו שכתב הבית יוסף. הא במקום דאיכא לברורי אסור אפי' בספק ספיקא. וכאן אפשר לברורי שני הספיקות וכו' עכ"ל איברא למאי שכתבנו לעיל [בסימן י"ח סוף אות ה'] דלא עבדינן בדיקה להחמיר עלי' במקום עיגון. רק לאחר שהוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות. הוא שהכריחו לבודקה ע"ש, משום דבלא זה אסורה לכולי עלמא. והבדיקה הוא להקל עליה דלמא תמצא מן הצדדים או שלא תמצא כלל על השפופרת. דאזי אמרינן דלמא נתרפאה. גם יש לומר דהא דלא סמכינן על ספק ספיקא היכא דאיכא לברורי זהו היכא דצריך לספק ספיקא או לרובא לעיקר הדין. אבל היכא דמותר בלאו הכי ואיכא בהדי' ספק ספיקא או רובא. אזי מסתברא דס"ס מהני לזה שאינו צריך לברר. והכא נמי מותרת לשני מצד עיקר הדין. דמהיכא תיתי נחזיקנה בבעלת מום ולומר שמפני שרחמה צר הוא הגורם וע"י זה תיאסר לכולי עלמא, אימא להיפוך שהאצבע שלו הוא הגורם. ויהיו שניהם מותרים לישא ולהנשא. כמו בכתם דתולה בדם טוהר ובדם קישוי [עיין בש"ע סימן ק"צ סעיף מ"ב], וכן כתבתי לעיל בסימן י"ח אות ג'] דווסת דתשמיש קילא מכתם. ועוד דאפי' תאמר דהא דאין כל האצבעות שוות ספיקא בעלמא היא, גם כן מותרת לשני משום ספיקא דרבנן. אלא משום דאיכא לברורי הוא דמצריך הסמ"ג לבאר משום ספק ספיקא. כי היכי דלא תצטרך לברורי עוד. ועוד כיון דלשני מיהת לא נתחזקה באיסורא וכל היכא דלא איתחזק איסורא ואיכא רובא או חזקה או ספק ספיקא תו אין צריך לברר כמו שכתב במגן אברהם סימן תל"ז ס"ק ד' [והרמב"ן במלחמות ריש חולין, דרובא וליכא חזקה כנגדה א"צ לברר. וס"ס הוי כרובא, כמו שכתב בתשו' רשב"א (סימן ת"א)]:

קושי' (ז') אמאי לא השמיעונו הפוסקים דאף אם נמצא על ראש המוך. אם חזרה ובדקה עצמה בשפופרת ולא מצאה דמותרת מטעם שנתרפאת. ואם כן אשה זו תבדוק עצמה תמיד אולי יהיה לה היתר וכו'. ולא קשה מידי, דהרי מבואר בהגהות מיימוני ורמב"ם [בפרק ד' מהלכות אסורי ביאה] טעמא דנתרפאת. והוא משים כמטרה לחץ את הש"ך כאילו ממנו לבד יצאו הדברים. ומסלק טעם זה מכל וכל, יעו"ש. איברא מבואר בהגהות מיימוני דבלא מצאה כלל מותרת לאחר שהוחזקה לג' אצבעות ולג' כחות משום דילמא נתרפאה. וצ"ל דהיאך משום ספיקא דאולי נשתנה הדבר ממה שהי', מוציאה מידי ודאי, והא בעלמא אזלינן בתר חזקה קמייתא ואפי' בשוטה דאיכא רפואה כל זמן דלא ידעינן שנתרפא הרי הוא בחזקת שוטה. והא דלא מצאה כלל על השפופרת. בעל כרחו הוא משום דלא דמי כח גברא של תשמיש לבדיקת שפופרת. כמו שכתב בנודע ביהודה [סי' נ"ז] וכן כתב הוא עצמו בחוות דעת. אלא ודאי הסברא הוא, משום דעודנה לא נתחזקה לאוסרה כיון שהספק שקול לפנינו. אם מן הצדדים או מן המקור, וחזר דינו כספק ספיקא. מה שאין כן היכא שכבר מצאה על ראש המוך דנתחזק שהוא מן המקור. שוב אין ספק מוציא מידי ודאי. וזה פשוט וברור:

קושי' (ח') אם מצאה הדם מן צדדי השפופרת דאמרינן דם צדדים הוא. ומותרת לשמש לעולם גם כשהיא רואה תמיד מחמת תשמיש. וא"כ לכאורה נראה דאפי' נקיים אינה צריכה וכו' עיין שם. כבר כתבנו לעיל [בסי' הקודם אות א'] את הנראה לע"ד בזה על נכון. ומה שתירץ המחבר על זה נבאר לקמן [באות ב']:

קושי' (ט') רפוי' בעצמותה ואין בהם די ספוקו לדחות עי"ז דברי הרמב"ם והגהות מיימוני. ומה שסיים קושייתו מחמת נקיים. כבר נכלל בקושי' ח':

קושי' (י') דברי הב"ח אי איפשר ליישב כלל. שכתב דבדם המקור אין שייך לומר אין כל האצבעות שוות וכו'. ועיין בנודע ביהודה [בסימן מ"ה] מה שכתב בזה הגאון החסיד מוהר"ח ז"ל ובעל נוב"י הרחיב בזה וקלסהו בסי' [מ"ו] שם:

קושי' (א') וזה לשונו כיון שהתוס' כתבו דרואה מחמת תשמיש ווסת גרוע הוא משאר ווסתות וכו'. אם כן בימי עיבור והנקה לישתרי. דאפילו לווסת גמור אין חוששין בימים אלו וכו'. אם כן המקשה בנדה [דף ל"ט] אר' מאיר דבימי זיבה לישתרי. תקשה ליה לרבנן ברואה מחמת תשמיש. וכן אם ראתה ג' פעמים מחת"ש בימי עיבור והנקה. כיון דאין קובעת ווסת בימי עיבור והנקה תישתרי לדעת הט"ז [בס"ק ט"ז] עכ"ל. ונראה דהא דמדמה הרב המחבר למאי דס"ד בגמ' לר"מ בימי זיבה. יש לחלק טובא. דהתם כיון דימי זיבה באים ממילא. לכן קסלקא דעתא דמותר להשהותה. כיון שימי ההיתר עתידין לבוא בודאי. ודמי לאשתו נדה דלא חיישינן שיבא עליה בימי נדתה. מה שאין כן הכא כיון שאסורה לו שלא בימי עבורה שוב לא תתעבר [דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת (נדה דף כ"ז ע"א)] ותהיה אסורה לעולם ובכגון זה בודאי חיישינן לקלקולא. כמו בסוטה דמסרינן לה שני תלמידי חכמים. והכי נמי ברואה מחמת תשמיש קא שרינן לה להשהותה על ידי שליש כמבואר [סעיף י"ב] אך מה שסיים באם ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש בימי עיבור והנקה תישתרי לדעת הט"ז. הדין עמו, וי"ל דאין הכי נמי. איברא לדעת הש"ך לא קשה מידי. כיון שגם שלא בימי עיבורה דינה כווסת שאינו קבוע. דדמי לווסת דקפיצה. ובימי עיבור והנקה נמי דנהי דאינה קובעת. אבל מכל מקום חוששת כמו לווסת שאינו קבוע כמ"ש בסימן קפ"ט סעיף ל"ג] ובחוות דעת (ס"ק נ"א] בחדושים:

גם איפשר לומר דנהי דאינה קובעת ווסת בימי עיבור והנקה. זהו בווסת התלוי במזגי הטבעי. כמו אכלה שום או ווסת דחדש והפלגה. אזי אמרינן דבזמנים הללו היא בחזקת מסולקת ממרוצת הטבעיים. אבל ברואה מחמת תשמיש שבא בכח ובפועל מדישת ותנועת האבר. כמו שכתב בנודע ביהודה (סי' מ"ה וסי' מ"ו]. אזי גם בימי עיבור והנקה קובעת. וניחא גם לדעת הט"ז דסבירא ליה דדמי לענין קביעות לאכילת שום. והטעם כדכתב בנוב"י (סי' מ"ו] דאינו דומה לקפיצה שנעשה באונס. מה שאין כן הכא שנעשה ברצון עיין שם בהגה"ה בשם בעל הנפש להראב"ד:

ולפי"ז יש לומר דאין דינו של החוות דעת מוכרח. מה שכתב שם [בסימן קפ"ז ס"ק א'] בסוף הדיבור. דאם ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש. והראיות היו מופלגות מן התשמישים. דמכל מקום אסורה לשמש שני פעמים בלילה א' משום עונה הסמוך לווסת דשאני ווסת מחמת תשמיש שבא בפועל. אזי הענין מחייב שתראה מיד בתוך שיעור ווסת. ואם לא ראתה מיד. תו לא נחשב כלום לראייה שאחר כך. מה שאין כן באכלה שום שלא נעשה הגורם בפועל ממש. רק שעל ידי זה נתחממה וראתה וכל מרוצת הטבע הולך וסובב לאט לאט. וגם בקפצה וראתה ביום שלאחריו ג' פעמים לא תלינן ולא חיישינן לקפיצה. כיון דלא ראתה מיד. אלמא קפיצה לא גרמה מידי. ועיין נדה (דף י"א ע"א] ללישנא בתרא. דפסקינן כוותיה בשו"ע סי' קפ"ט סעיף י"ז]. דלא אמרינן דקפיצה דאתמול נמי גרמה ואפילו ללישנא קמא החילוק פשוט. דהתם איירי לענין ווסת המורכב דאלים טפי דדינה כווסת דהפלגה ממש. והא דאיתא בסי' קפ"ט סעיף כ"ד] דאם אין כל הראיה מובלעת בתוך הווסת אלא נמשכת גם אחר הוסת וכו' דמשמע דקפיצה נמי קאמר התם איירי שהתחילה לראות מיד כמבואר להדיא. ומכל מקום נראה דבווסת דקפיצה אין להחליט בבירור. דיש לומר דאולי חימום דקפיצה הוא הגורם. ודמי לאכלה שום לענין זה. מה שאין כן במחמת תשמיש נראה יותר דאין לחוש בראיה מופלגת. והמחבר אזיל לטעמיה בזה כמו שכתב [בס"ק ג']:

בקושי' (ב') הקשה שם וזה לשונו הא בתוס' [דף ט"ז] בד"ה לא יבעול. כתבו הטעם שצריכה בדיקה לפני תשמיש. דחיישי' למקרה חימוד התשמיש. ואם כן היאך מועיל לה בשפופרת וכו' ונראה דתוס' לא כתבו כן רק בעסוקה בטהרות. דבעילה כל דהו החמירו ביה. ואז אמרינן מגו דבעי בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה [וכן מבואר בש"ס נדה י"א ע"ב] אבל לענין חשש ווסת נראה דלא חיישינן כלל. ויותר מזה מבואר בחידושי רמב"ן נדה (דף ס"ו] ובחידושי ר"ן שם גבי דימת עירך. דאפילו קובעת כן ג' פעמים אין בזה משום חשש ווסת כלל. וזה לשונו דאינה דבר של קביעות כקפיצה וכיוצא בו. אלא אקראי בעלמא הוא. ולפי"ז בעל כרחו צריך לומר דהא דאסרו במחמת תשמיש לאו משום חימוד הוא אלא משום דישת אבר הוא. ומשום הכי סמכו נמי על בדיקת שפופרת וכתירוצו של הבית יוסף דלהחמיר לא אמרינן אין כל האצבעות שוות או כמו שכתב הגאון מוהר"ח זצ"ל בנודע ביהודה [סי' מ"ה] עיין שם:

ב ועתה נשימה עין העיון בבנין דיק אשר עשה גם שפך סוללה לתרץ קושיות הללו, ברם בחכמה נפלאה עסק בבנין זה ועשה תחתיים שניים ושלישים בשמות מחולקים. והנה בעיקר הענין ויסוד הדבר כיון הגאון המחבר לדברי הגאון מוהר"ח בנודע ביהודה [סי' מ"ד] ובעל נוב"י קלסהו לחכמה נפלאה. והגאון המחבר בעל חוות דעת העמיק והרחיב יותר בזה. ועשה בזה כמה גבולין וסייגים כאשר נבאר בקצרה. והגאון מוהר"ח כיילם בסוג אחד, ולאשר שהדבר הבנוי על קוטב אמרי יושר אהובים מכל. נברר לפי ענ"ד בכור הבחינה את הנראה יותר על פי אמרי נועם ונופת צופים מרבותינו הראשונים. ומתחלה נפרש ונוסיף קצת ביאור בדבריהם כאשר יבין המעיין שהוא מן ההכרחי לפרש כן לדבריהם:

הנה בחוות דעת מבאר דברואה מחמת תשמיש אתיא משום שני סוגים. האחד משום ממלאה ונופצת והוא כעין חולי ואית בו ספק שהוא במקור או מן הצדדין. והשני משום ווסת מחמת חימוד או מקרה תשמיש. ולכל אחד מן הסוגים אית ביה צד קולא וחומרא והוא דגבי ממלאה ונופצת אית ביה ספק צדדים. וגבי ווסת אין בו ספק כלל והוא ודאי מהמקור. ועוד דכל שהוא משום ממלאה ונופצת נעקר בפעם א'. דבין שנמצא על צדי השפופרת. ובין שלא נמצא כלל על השפופרת אמרינן שחולי זה הוא מהצדדים. אבל כל שהוא משום ווסת אפילו בכמה וכמה פעמים. לא נעקר הווסת על ידי בדיקת שפופרת. דקילא מכל אצבעות ומכל הכחות. ולהיפוך יש גם כן צד חומר בממלאה ונופצת. דלא שייך ביה להתירה לאחרים כל שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש אצל הראשון. משום דאין כל האצבעות שוות. משום דכל שהיא ממלאה ונופצת והוא במקור אזי על ידי כל דבר קל שמכניסה למקור מתחייב לזוב ממקור דמיה אכן כשחולי זה הוא מן הצדדים. שפיר נוכל לומר שאין כל האצבעות שוות. אבל כל שהוא משום ווסת. הגם דבוודאי שהוא מהמקור אבל בוודאי הוא שאין כל האצבעות שוות לענין זה. ומשום האי טעמא אחר שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש. אסורה לו משום ס"ס. ספק שראתה משום ווסת. ואת"ל מחמת ממלאה ונופצת אימור מן המקור ולשני מותרת משום ס"ס. חדא דלמא ממלאה ונופצת מן הצדדים. ואת"ל מהמקור אימור מחמת ווסת הוא ונגד השני ליכא משום ווסת דאין כל האצבעות שוות. ומש"ה מותרת לשני בלא בדיקת שפופרת. אע"ג דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן על ס"ס. זהו היכא דאיכא לברורי שני הספיקות. כמ"ש שם [בקושי' ה']. אבל לפי הצעה הנ"ל ניחא. דע"י בדיקת שפופרת ליכא לברורי. רק היכא שממלאה ונופצת אז איכא לברורי אם מן הצדדים או מן המקור. אבל כשהוא מחמת ווסת עודנו לא יתברר. דאכתי שייך לומר גבי השני אין כל האצבעות שוות כך צריך לומר בכוונתו ליישב קושי' ה']. אבל כשהוחזקה לג' אצבעות ולג' כחות לכל א'. אזי אסורה לכולי עלמא משום ספק ספיקא להחמיר, ספק ווסת. ואם תימצי לומר מחמת חולי, שמא מן המקור, כשם שאסורה לראשון לאחר שראתה ג' פעמים. ובדיקת שפופרת מהני בין כשנמצא על הצד ובין כשלא נמצא כלום. משום דנסתלק החששא דממלאה ונופצת מן המקור. אע"ג דאכתי יש לומר שהוא משום ווסת. וכיון שנתחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות. תו לא מהני בדיקת שפופרת כלום. מפני דקילא מכל האצבעות ומכל הכחות. מכל מקום מותרת. דבמקום עיגון מקילין גם על ידי ספק אחד. ומשום האי טעמא סבירא ליה לרש"י דלא מהני בדיקת שפופרת גבי הראשון. משום דאכתי גם לאחר הבדיקה תהי' אסורה משום ספק ווסת. ולדעת הפוסקים החולקים. מקילין בספק א' אפילו שלא במקום עיגון. וכשבדקה בשפופרת ונמצא על ראשו. הגם שבדקה אחר כך כמה וכמה פעמים ולא מצאה מכל מקום אסורה. דנהי דיצאה מחשש דממלאה ונופצת. מכל מקום אסורה משום דחיישינן לווסת של מקרה תשמיש. וחיישינן שמא בפעם אחת הי' שוה למקרה תשמיש. והבדיקות שלאחר כך לא היו שווין למקרה תשמיש עיין שם. וצריך לומר בכוונתו דלאו מחמת ספק ווסת הוא דאסרינן לה. שהרי במקום עיגון לא אסרינן לה משום ספק א' אלא דכיון דחזינן דנשתנית מפעם לפעם. אזי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהוא משום ווסת. ומשום הכי הוא דנשתנית מפני שהדבר מתחייב כן בעצמותו וכמ"ש לעיל. אבל אם נימא שהיא ממלאה ונופצת. אזי בעל כרחו צריך לומר דנתרפאה. ואינו מן הדין להוציאה מחזקה קמייתא. אלא היכא דליכא לתלות בצד אחר. וכן צריך לומר במאי שכתב שם דגבי הראשון אם מצאה על ראשו. ואחר כך בדקה ולא מצאה דמותרת לשני הוא גם כן כמו שכתבתי. דאי לא תימא הכי קשיא להפוסקים דמתירין בבדיקת שפופרת גם לראשון דעל כרחו צריך לומר לדעתו דגם שלא במקום עיגון מתירין על ידי ספק א'. אם כן נימא כשבדקה ומצאה על ראשו ואחר כך בדקה ולא מצאה תהיה מותרת גם לראשון משום ספק א'. דמה שראתה היתה משום ממלאה ונופצת ועתה נתרפאה. ומהפוסקים לא משמע כן אלא צריך לומר דכוונתו משום איגלאי מילתא למפרע שהיה משום ווסת וכדכתבתי לעיל. ישים נא המעיין עין עיונו בספרו ויראה שטרחנו עד כה כדי להעמיד על כוונתו העצומה. וכי היכי דלא לדחותן בגילא דחיטתא:

ג איברא נבחינה בכור הבחינה אם עיקר יסודו בנוי ע"פ דעת רבותינו הקדמונים. ועל פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר. הלא הם הסמ"ג והר"ן בהלכות והגהות מיימון בתשוב' [בפרק ד' מאיסורי ביאה] כתבו כולם שגם לראשון מותרת בבדיקה. אלא משום דלא תתקלקל אכולי עלמא אם תמצא על ראשו והוסיפו הר"ן והגהות מיימוני בזה וזה לשונם שאילו בדקה לראשון ומצאה טמאה אסורה לכל, שאע"פ שאין כל האצבעות שוות. כל שידוע שהדם בא מן המקור אין ראוי שתשמש ושתכניס עצמה לספק כרת וכו' עכ"ל. ולדעת המחבר מה הקשו דאכתי אין כל האצבעות שוות. הלא לדעתו אם נמצא על ראשו אזי אמרינן בוודאי שהיא ממלאה ונופצת מן המקור. וכל הממלאה ונופצת מן המקור שוב לא שייך כלל לתלות ולומר דאין כל האצבעות שוות. [ועיין לקמן אות ד' מה שכתבנו להמתיק דברי תירוצו]. ועוד דנהי דכל שהיא ממלאה ונופצת. ואזי גם בדבר קל שנוגע במקור מתחייב בעצמותו לצאת דם מן המקור. אכתי איכא משום שאין כל האצבעות שוות מפני שאין כל האצבעות מגיעים למקור. כמו שכתב הרמב"ם להדיא בפרק ה' מהלכות איסורי ביאה הלכה ד'] וזה לשונו ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא שרחוק ממנו מעט לפי האצבעות, עכ"ל. ועתה נפרש דבריו במאי שכתב דלראשון אסורה משום ספק ספיקא להחמיר. ולשני מותרת משום ספק ספיקא להקל. דקשיא ממה נפשך. אלא משום דלפירושו גם לאחר בדיקת שפופרת עודנו הדבר בספק ווסת. ולדעת רש"י מחמירין בספק א' שלא במקום עיגון. ומשום הכי לא מהני בדיקת שפופרת אצל הא' והב'. ולדעת התוס' ורובא דרבוותא מקילין בספק אחד אפי' שלא במקום עיגון. על כן הוצרך לפרש לדעת רש"י דהא דמותרת לשני בלא בדיקת שפופרת משום ספק ספיקא להקל ולדעת תוס' ושאר פוסקים צריך לומר דאסורה לראשון הוא משום ספק ספיקא להחמיר:

איברא בעיקר מילתא לא נהירא כלל האי ספק ספיקא להחמיר שהרי אם ממלאה ונופצת מן המקור. או שהוא משום ווסת ממקרה התשמיש. הוא גם כן בוודאי מן המקור. והוא יותר גרוע משם אונס חד הוא, דאינו נידון כלל לספק ספיקא. ואין ביניהם אלא חילוקי הסבות לבד. וכי יעלה על דעת דחילוקי סבות יחלקו בין הספיקות. אבל לדינא שניהם טמאים ושניהם מן המקור. גם הספק ספיקא להקל קשה להולמן. דחדא דילמא ממלאה ונופצת מן הצדדין דהשתא צריך לומר ואם תימצי לומר דממלאה ונופצת מן המקור ושוב נסתלק הספק הב'. וצריך לומר להיפוך. חדא דילמא מן הווסת. ואם תימצי לומר ממלאה ונופצת דילמא מן הצדדין. ויש לדון משום ספק ספיקא שאינו מתהפך. שהרי מתחלה צריכין לדון אם מן המקור או מן הצדדין. וכמו שכתב הש"ך בדיני ספק ספיקא ס"ק ט"ו]. ומכל מקום איפשר ליישב דברי החוות דעת. דאכתי יש לדון אצל השני משום ספק ספיקא. כיון דאיפשר במציאות לתלות שהוא מן הצדדין. יהיה משום איזה סבה שיהיה. וגם איפשר לתלות ולומר שאין כל האצבעות שוות דהיינו כשהוא משום ווסת. אבל אינו מן ההכרח להזכיר הסבות המנגדות בהדי הדדי, רק לדון על צדדי ההיתר. ושפיר איתא לדון להתירה משום ספק ספיקא. מה שאין כן בהזכרת הסבות. אזי נדחה הספק ספיקא לגמרי וכמו שכתבתי:

איברא כל זה לפי היסודות שהניח בזה. אולם רחוק מן הדעת לומר ולחלק דהאי דאין כל האצבעות שוות לא שייכי כלל גבי ממלאה ונופצת. וגבי ווסת דמקרה תשמיש שייכי. וגם דספק מן הצדדים לא שייך רק בממלאה ונופצת ולא כשהוא משום ווסת. ולא מצינו לו חבר לא בדברי רבותינו הראשונים ולא באחרונים. הגם ששם פנות היסודות האלו ליישב דברי הב"ח. אכן המעיין בב"ח נראה בעליל להיפוך. שהרי כתב שם דסמ"ג וספר התרומות כתבו להיפוך מדבריו. שגם בדם המקור שייך לעולם לומר דאין כל האצבעות שוות. שכתב שם דדברי הסמ"ג וס' התרומות שכתבו להתירה לשני משום ספק ספיקא. ספק מן הצדדין. ואם תימצי לומר מן המקור דילמא אין כל האצבעות שוות. הם שלא כדבריו. וסבירא להו שגם בדם המקור שייך לומר כן. ואם נימא כפי יסודותיו. אדרבה הרי מצומדים המה כמובן וכמו שכתב המחבר. וכמו שכתבתי לעיל שאין מן ההכרח להזכיר בפירוש את הסבות אלא המציאות לבד. דכיון דאיתא במציאות שיהיה מן הצדדים. וגם יש במציאות לתלות באצבעות הגם שעל ידי סבות שונות יסבו בלכתן מכל מקום איכא ספק ספיקא מעליא. וכמו שכתבתי לעיל בביאור דברי המחבר לפום יסודותיהן ובזה מדוקדק מה שכתבו סה"ת וסמ"ג שמא אין כל האצבעות שוות ולפי דברי המחבר שפירש גם הסבות בכל צדדי הספיקות. הרי בעל כרחו צריך לומר באותו צד השני שהוא מווסת ומקרה התשמיש. דאזי בוודאי שאין כל האצבעות שוות. דאי לא תימא הכי תו ליכא ספק ספיקא כלל. שהרי גם להחמיר איכא ספק ספיקא להיפוך:

ולבד מזה יש לתמוה ולהפליא על כללות דבריו. שהרי בעל כרחו צריך לומר לדבריו ששני הסוגים שווין. דהיינו באם ממלאה ונופצת או במקרה תשמיש. שהרי כתב שם דלאחר שנתחזקה לשלשה בג' אצבעות וג' כחות. דאם בדקה בשפופרת ונמצא על ראשו. הגם שבדקה את עצמה אח"כ כמה פעמים בשפופרת ולא מצאה כלום אסורה משום דאמרינן מחמת ווסת הוא. ובראשונה היה שוה למקרה התשמיש. ולא כן בבדיקות שאחר כך, דרוב פעמים אינן שוות. וגם כתב שם שגם לאחר שבדקה בשפופרת ולא מצאה. דמכל מקום נשאר ספק זה דשמא הוא מחמת ווסת. רק מכל מקום מותרת משום דבספיקא אזלינן לקולא דוסתות דרבנן. ועוד כתב שם שגם לפום מוסדותיו ניחא מה שכתבו כל הראשונים. שאם בדקה בשפופרת לאחר שראתה ג' פעמים אצל הראשון ומצאה על ראשו. דאסורה לכולי עלמא משום דממלאה ונופצת. ולהכי מצאה על ראשו בסבה כל דהו. והוא תמוה לפי ענ"ד אמאי לא אמרינן דמחמת ווסת הוא והשפופרת היה שוה למקרה תשמיש דראשון. ואכתי תהיה מותרת לשני. שהרי לא הוחזקה לכל אצבעות ולכל הכחות. שהרי במקום עיגון לכולי עלמא מותרת בספק אחד. והרי הרב אמר כן להחמיר מכל שכן להקל בדרבנן במקום עיגון. לכן מחוורתא דמילתא כמו שיסדו לנו רבותינו הראשונים. וצריך לומר לדבריהם דמסתמא השפופרת קלה בעצמותה מכל התשמישין ומכל האצבעות. ולהכי כשנמצא על ראשו אסורה לכולי עלמא אע"ג שעודנה לא הוחזקה לכל האצבעות. ובאם לא מצאה כלל מותרת משום דתלינן דנתרפאית היינו כמו שכתבתי לעיל [באות א'] דלא תלינן שנתרפאית רק כל זמן דאיכא לספק צדדים. אבל כשכבר נמצא על ראשו דידוע שהוא ממקור שוב לא תלינן ברפואה:

ד ובעיקרא דמילתא יותר מחוור לפרש בסוגיא זו כדברי הגאון החסיד מוהר"ח זצ"ל בנודע ביהודה [סימן מ"ה רק שמן ההכרח להוסיף קצת בביאור דבריו, ונאחוז דברי הב"ח במקצתן, והוא דגבי דם המקור לא שייך כלל לתלות משום שינוי האצבעות או משום שינוי כחות. לפי שגם האבר אינו דש במקור בתנועות וכחות רק בנגיעה בעלמא. כמו שכתב הרמב"ם בסוף פרק ד' ובריש פרק ה' מהלכות איסורי ביאה]:

איברא כל זה כשבדקה בשפופרת והכניסתו עד מקום שתוכל. וא"כ ידעינן מילתא שכבר נגע השפופרת במקור ואפי' הכי לא נמצא דם על ראשו. לכך מותרת, בין כשנמצא מן צדדי השפופרת ובין כשלא נמצא כלום. דאזי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדין משום דגבי הצדדין יש לתלות בשינוי האצבעות ובכחות כמ"ש שם. אבל לגבי אצבעות ממש, שפיר יש לתלות באצבע וכחות משום דאין כל האצבעות מגיעים עד המקור כמו שכתב הרמב"ם שם. ומשום הכי אסורה לראשון לאחר שראתה ג' פעמים ומותרת לשני. וגם לאחר שהוחזקה באצבעות הדר תלינן בכחות. דאולי ע"י שינוי כח לא יגע במקור כל כך כמו הראשון והשני. אבל לקיים דברי הב"ח בכללו הוא בלתי מתקיים. דא"כ אמאי אסורה לראשון ומותרת לשני. ברם לפי מה שכתבתי ניחא בזה ליישב קושי' הבית יוסף שהקשה גם על בדיקת שפופרת. דאכתי נימא דאין כל האצבעות וכחות שוות. דהא כיון דנתברר שנגע השפופרת במקור ולא נמצא על ראשו. אזי בידוע שמן הצדדים. כל זה הארכנו לפרש ולפרק הקושיות ותמיהות בסוגיא זו:

ובעיקר הדבר נראה בלא נדנוד ספק שיש לסמוך על בדיקה שחידש בעל אמונת שמואל, וכמו שכתבתי לעיל [בסימן י"ח אות א'] ובפרט באשה שיש לה ווסת. ואפי' ווסת גרוע. כגון דמצינו בשו"ע (סי' קפ"ו סעיף ג'), וכמ"ש לעיל. דאיכא בלאו הכי קצת סניף מדברי המרדכי מובא בש"ך ס"ק כ'] דמתיר לגמרי בלא בדיקה. ומן הנכון, אם הוא באיפשרי לשאול ולישא וליתן בזה עם הגאב"ד דק"ק פראגא נ"י שהוא מרא דאתרא מה טוב. ואם חס ושלום בלתי איפשרי כעת, יכול לסמוך בלא מורך ונדנוד ספק על מה שכתבתי בעזרת השם:

יום ג' כסליו תרט"ז לפ"ק קוטנא. דברי יד"נ ואוהבו לנצח, הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זלה"ה.

הן במכתבי הראשון קצרתי באמרים מפני גודל הרעש של חולי המהלכת ר"ל, וכתבתי שם לסניף בעלמא משום שמעכ"ת לא ביאר כל הצורך באופני השאלה היכן נהייתה. וכתבתי דהיכא שלא שהתה אצל הראשון שגירשה זמן ארוך. דאזי יש לתלות הראיות אצל השני בדם בתולים. וכמו שכתב בבית יוסף, וכן הוא בשו"ע סעיף י"ב]. הגם שפסקה כמה לילות מלראות בשעת התשמיש אצל הראשון והיכא שפסקה לילה א' שוב לא תלינן בבתולים, עיין נדה [דף י"א ע"ב מכל מקום אולי אפשר לחקור אצלה דשמא מחמת גודל קטטות ומריבות שהיה ביניהם לא גמר ביאתו. ועמד מעכ"ת שהרי השרת בתולים הוא בהכנסת העטרה כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב]. ולא קשה מידי שהרי גם בסוגיא שם נקרא הכנסת העטרה גמר ביאה. שהרי למאן דאמר העראה זו נשיקה. איתא שם וממונא לא מחייב עד גמר ביאה והכוונה על הכנסת עטרה לכל הפירושים שם, לבד לדעת היש מפרשים בתוס' יבמות (דף נ"ט] תוך ד"ה אלא. ושם בסנהדרין ד"ה ממונא). ועיין באבן העזר [סי' כ'] ובבית שמואל [ס"ק ב'] דהכנסת עטרה מיקרי כשהכניס כל הבשר שלמעלה וגם העטרה ולא חיישינן לצד שלמטה. וא"כ איכא גם בהכנסת אבר שיעורא טובא עד שמכניס הצד שלמעלה הבשר כולו וגם העטרה. ואין להקשות דא"כ אכתי גם למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה. איכא למימר דמשעה שהכניס קצת הבשר שלמעלה כבר נפגמה ואיפטר מקטלא. וקנסא לא מחייב עד שמכניס כל הבשר והעטרה. דזה אינו דהכל תלוי בביאה. וכל זמן דלא נקראת בעולה אכתי לא נפגמה כמו שמבואר להדיא ברש"י שם:

גם מה שכתב תלמידי המופלג החו"ש נ"י בהגה"ה על קושייתו דרואה מחמת תשמיש שאני. ואולי תלינן גם לאחר הכנסת עטרה כי היכי דלא נחזיקנה ברואה ונשתנית מרוב נשים. אינו רחוק מן הדעת והסברא. ויש מקום לומר כן. שהרי אפי' בוגרת וראתה דאין לה אלא בעילת מצוה. ואפי' הכי תלינן גבי רואה מחמת תשמיש. אבל אינו מן ההכרח. ולמאי שכתבתי בביאור הדברים תו לא קשה מידי:

גם מה שכתב מעכ"ת שאלה שניה בענין גט הבא ממרחקים, לא ביאר כל הצורך, אם הוא לכתחלה כיצד יתנהגו. כדי להתירה ע"י שליחות הבי דואר. ובזה כבר כתבתי תשובה בארוכה בעזרת השי"ת [ועיין לקמן בחלק אבן העזר סי' ל"ז]. ואם אולי יש לו איזה מכירים פה יבקשם להעתיקם. כי טורח הכתיבה ועתות הפנאי כבדה עלי מאד להאציל מעתותי לזה. ואם שאלתו היכא שכבר בא גט כזה לידו. נלאיתי נשוא איסור חמור כזה עלי. ולהכריע בין רבוותא קמאי דפליגי בזה. ובפרט בדבר שאינו בגבולי, ואיננו מן ההכרח שאכניס בזה:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה