זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · סימן יז
עוד בענין הנ"ל
א עתה נשתעשע עם החכם השואל ונתעלסה אתו באהבים בחידושין שחידש בזה בדרך קצרה ומובטחני בו שיודה על האמת ויקוים בנו ואת והב בסופ' [קידושין דף ל' ע"ב]:
מ"ש לתמוה על הרשב"ם שהקשה על רב האי גאון דהא כל הגזלנים אינם משלמין אלא כשעת הגזילה מובא במרדכי בפ' הגוזל קמא (סי' קכ"ה], והקשה מעכ"ת דה"ט משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן. ומסתמא נתכוין להרויח בשביל המפקיד, חדא דא"כ אמאי פסק שיהיה רק למחצית שכר דהא דמי כולהו בעי למשקל להו ודי לו למתעסק ליטול רק כפועל וכמו שפסק במרדכי שם לעיל מינה [סי' קכ"ד] וכן הוא בהגה"ה סי' רצ"ב], וא"ל דנטלם בעיסקא דהיינו בפ"מ ופ"פ מ"מ כיון שכבר נעשה גזלן בפלגא מלוה שנטלו לעצמו כבר יצא מחזקת כשרותו ושוב אפשר לומר דנטלו כולו במלוה ועוד דמשמע ליה קצת מלישנא דנקט ושלח בהם יד משמע דידוע מילתא שנטלם לעצמו, וא"ל דנטלו בתורת עיסקא וקא סבר דלא נעשה גזלן משום זה כיון דבל"ז מונחים אצלו בטלים מעסק. מ"מ כיון דלקושטא נעשה גזלן עליהם אזי ממילא השבח קנוי לו כדין גזלן דעלמא. איברא למש"ל [בסי' ט"ו אות ח' ט'] אתי שפיר:
גם מ"ש בתוך הדברים דדמי לספינה דנחית לאגרא, יעו"ש ברש"י שכ"ש להיפוך דמש"ה אם רצה נוטל פחתה ואם רצה נוטל שכרו משום דהוי ליה גזלן, הרי להדי' דאע"ג דקיימא לאגרא ונחית לאגרא אפ"ה הוי כגזלן, ותו לא שייך ביה הטעם משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן ואפ"ה אם יתרצה הלה בשכר מחויב ליתן לו משום דזה נהנה וזה חסר ומשכו מתחילה לכך ונתחייב בהם ושוב א"י לחזור, ומפשטות הדברים מוכח משם להדי' להיפוך והוא דכל דלקושטא דינו כגזלן שוב לא נוכל לחייבו משום חזקה זו ולומר דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וטעה בדעתו וקסבר דבזה לא יהא גזלן שהרי גם בספינה דקיימא לאגרא לא מחייבינן לי' באגרא רק היכא דנחית ליה לאגרא להדי', והיכא דלא נ"ל לא מחייבינן לי' בסתמא משום חזקה זו כיון דסוף סוף נעשה גזלן עלי' לא מחזקינן ליה בטעותא כדי לחייבו, ואינו דומה לדברי מרדכי דלעיל משום דהתם מחייבינן ליה בכולי' רווחא. ובאופן זה פשיטא דגם לקושטא לא נעשה גזלן כיון שכל עוצם מחשבתו רק לטובת הבעלים ולא להנאת עצמו אע"ג דלכתחילה אם בא אמרינן ליה דלא יגע בהן בזה אמרינן דטעה בדבר איסור זוטא כזה, ומשו"ה מחייבינן לי' בכולי' רווחא כדי לנקותו משמא דגזלנותא ובכדי שינצל מאיסור חמור כזה אמרינן שפיר דמשום חזקה זו מסתמא דעתו מתחילה לכך. אבל בנידון דרב האי גאון דלא מתחייב ליה אלא בפלגא רווחא הרי לקושטא דנעשה גזלן בפלגא שוב אזדא ליה חזקה זו דמה לי פלגא ומ"ל כולי':
גם מ"ש רו"מ בשם הב"ח דהיכא דברי הזיקא גם במבטל כיסו של חבירו חייב ודימה לזה שה"ה בהלואה נמי היכא דמעכבים לאחז"פ. איברא למש"ל [בסי' ט"ו אות א' ובסי' ט"ז אות ו'] דגבי הלואה שאני משום דבדידי' קעביד מעשה אבל במבטל כיסו של חבירו דבדחברי' קעביד מעשה הוא דמחייבינן ליה לדעתו דב"ח ורמ"ה דהיינו או שגורר כיסו של חבירו לחדרו של בעה"כ ונעל בפניו דדמי לאהדקי' באינדרונא לדעת הרא"ש אלא דבאדם מחייבינן אפי' היכא דלא ברי הזיקא משום שבת. אבל גבי ממון דלא נתחייב משום שבת פטור רק היכא דברי הזיקא חייב משום נזק וכמש"ל בסי' ט"ז אות ד'], ולדעת הפוסקים דסברי בפורץ גדר בפני בהמת חבירו דחייב כשנאבדה משום דחשיב להו המעשה בגורם כעושה מעשה בגוף הממון. או דטעמא כמ"ש הרמב"ן בדד"ג משום שהוציאה מחזקת שימור למקום אבוד והפקר כן י"ל דה"ה להיפוך היכא דנעל בפני כיסו של חבירו דחייב היכא דברי הזיקא שע"י מעשיו הוציא ממונו של חבירו מחזקתו ורשותו של בעלים הראשונים, והעמידם במקום שאינו בחזקתו ורשותו, ועי"ז איבד והירס קנין פירות שלו כמ"ש לעיל [בסי' הקודם אות
ב גם מ"ש כ"ת לתרץ הקושיות [המובאים במל"מ פ"ז ממלוה] על ר"א מטולא מובא בתשו' מיימוני [ס' משפטים סי' ט"ו] מנכש עמי היום והנהו דמהפכי בי דרי ומהאי דמרבין על השכר [בב"מ דף ס"ה ע"ג ע"ה] דהתם לא הרויח ור"א מטולא איירי כשהרויח לא נראה לחלק בזה רק לענין חיוב ופטור אבל לא לענין איסורא והיתרא ולענין לכתחילה. דממ"נ אי ליכא איסורא דרבית בשכירות אפי' כשלא הרויח נמי ואי איכא איסורא דרבית בשכירות אפילו כשהרויח נמי אסור מדרבנן, אפס לענין איסור רבית דאורייתא בר"ק הוא דמחלקינן בין הרויח ללא הרויח. אבל מידי אבק רבית אכתי לא נפיק ודוחק לומר דר"א לא התיר בשכירות אלא גבי אבק רבית דרבנן, והוא כשהרויח דאז כבר יצא מידי רבית דאורייתא מיהת הוא דמתיר גבי שכירות אפי' מדרבנן. דא"כ בל"ז מאי קשיא ליה למר אחיו של ר"א מטולא מהנהו דדרי באגי או מההיא דנכוש ועידור, דשאני הכא דהוי כרבית קצוצה מה שאין כן גבי הנידון דר"א שהיה לאחר זמ"פ דבל"ז לא הוי אלא א"ר דס"ל כדעת הרמב"ם בזה] א"ו דס"ל דאפי' ברבית קצוצה מתיר ר"א לגמרי גבי שכירות אפי' מדרבנן:
ג להשלים הדברים שכתבנו לעיל מזה דגבי ספינה אפילו דקיימא לאגרא ונחית לאגרא מ"מ כל דין גזלן עליה, עיין בקצה"ח [סי' ש"ח ס"ק ג'] שהקשה על הרמ"א שם שפסק דאם נטל בהמת חבירו דקיימא להשכיר בתורת שכירות ומתה בדרך דפטור ולא דמי לשואל שלא מדעת, משום דק"ל ונחית לאגרא. והקשה דהוי לי' להרמ"א לפרש דאם מתה מחמת מלאכה דחייב כמו גבי ספינה דקיימא לאגרא ונחית לאגרא דאם רוצה נוטל פחתה. ועוד שגם לענין שאר אונסין מבואר ברש"י דדינו כגזלן כמו שכתבתי לעיל, ונראה לפי ענ"ד דלק"מ שהרי גבי אבידה תנן בהדי' לחלק בין דבר שעושה ואוכל דמחוייב להשכירה לאחרים משום השבת אבידה ובדבר שאינו אוכל ועושה הרי זה לא יגע בהן ומבואר שם להדי' (ב"מ דף ל' ע"א] דאפי' בקורדום דפחתן מעט ושכרן מרובה ה"ז לא ישתמש בהן בקשה, ומשמע אפי' בשכר. (ועיין ב"מ דף פ"ב ע"ב) דגבי עני משכירין משה"ט, אבל גבי אבידה דלא ידעי לן אם הוא של עני הרי זה לא יגע בהם ומכש"כ גבי ספינה דהפחת מרובה לפעמים מדתני אם רצה נוטל פחתה. הרי להדי' דגבי דברים דיש לבעלים הוצאה עליהם ועומד להשכירם לאחרים אנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי, שהרי היכא דאיתנהו ברשותי' מחייבינן ליה בהכי משום השבת אבידה. ומשו"ה דינו כאילו השכירו מדעתו ממש ופטור מאונסין, וכן במתה מחמת מלאכה, משא"כ גבי ספינה דלית להו לבעלים הוצאה עלי' אם תנוח ולא תנוע אזי אפשר דעתה ניחא להו לבעלים שתשבות במקומה ולא להשכירה אע"ג דקיימא לאגרא מ"מ לא ברירא לן דניחא ליה גם עתה, ומש"ה לא יצא מדין גזלן לכ"ד, משום דא"ל דבעתים דצריך למעות ביותר משכירה, ואינו חושש לפחתה. וכשאינו צריך כל כך אזי ניחא לי' שלא תפחת ספינתו וזה פשוט וברור ומשה"ט דקדק הרמ"א בלשונו בשלחנו הטהור ונקיט לי' בבהמה דווקא ולא נקיט בסתמא:
ד ומ"ש כ"ת ליישב דעת הרמ"ה מובא בנ"י ב"ק פ' כיצד מובא לעיל בסי' הקדום אות ו'] משום דקשיא ליה אמאי חייב שבת באדם, הא לא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו, אלא ודאי משום דמתחיל היזקא מיד וא"כ ה"נ בנועל ביתו של חבירו היכא דקיימא לאגרא עכ"ל בקיצור אמרים, ול"נ דאכתי קשי' דהא כיון שגם באדם אינו חייב רק היכא דמתחיל היזקא מיד, ואפ"ה קתני בהדי' דגבי אדם חייב וגבי שור פטור, ובע"כ בחדא מחתא מחתינן להו, ועיי' לעיל [בסי' ואות הנ"ל] מה שכתבנו בדעת הרמ"ה, ועוד שכבר הוכחנו לעיל [שם באות ד' ה'] דשבת באדם דחייבא רחמנא הוא אפי' היכא דלא ברי היזקא ואינו מצוי כלל:
ולפ"ז גם דברי קצה"ח (בסי' של"ג ס"ק ב'] צ"ע מ"ש על דברי תוס' ב"מ ריש פ' השוכר את האומנין דכוונתם משום שבת באדם, דא"כ אכתי קשי' לדעת הנ"י שתירץ בזה דאיירי שגם קודם ששכרם לא נמצא להם להשכיר אצל אחר והרי כל דיני שבת באדם חייבא רחמנא בהכי כמ"ש לעיל [שם[בשם הרא"ש, וצ"ל דמ"מ יצא בזה מסוג וגבול גרמי, דעיקרו הוא דווקא היכא דברי הזיקא ומתחיל מיד ואזי חייב אפי' ע"י דיבורא בעלמא. אבל גבי שבת דחייבא רחמנא אפי' היכא דלא ברי הזיקא זהו בדעביד מעשה דווקא אבל מ"מ ע"י דיבור לחוד אי איפשר לחייבו בסוג זה רק היכא דברי הזיקא, ולדברינו הנ"ל אתי שפיר דכל כמה דעביד מעשה בממונו של חבירו כגון שהשליך את ממונו ש"ח לתוך חדרו ונעל בפניו ונראה בעליל הזיקא של בעלים מיד במה שאינן יכולין להרויח אזי אפ"ל דכ"ע מודים לדעת רמב"ן ורמ"ה וכמ"ש לעיל [שם], אבל היכא דלא עביד בידים רק שנעל בפניו, אזי תלי' במחלוקת הפוסקים גבי פורץ גדר בכותל בריא, אם חייב על הבהמה, לדעת תוס' ב"ק דף נ"ה ע"ב] דפטרי התם ה"נ דפטרי הכא, וכמ"ש תוס' ב"ק (דף כ' ע"א] גבי נועל דלת בבית חבירו [אבל הכא גבי פועלים דע"י דיבורא דידי' בגופן של פועלים קא מפסדי אזי יתחייב מצד דד"ג]. ורמ"ה לטעמי' דס"ל בפורץ, דחייב גם על הבהמה אע"ג דלא עביד מעשה בגופה רק בדבר הגורם. יעו"ש שכתבו הפוסקים כן ובטור [סי' שצ"ו] בשם הרמ"ה, ה"נ דמחייב בנועל ביתו של חבירו דקיימא לאגרא:
ה איברא כן הדברים לדעת הרא"ש דמדמי להו לחדא בפרק החובל [סוף סי' ג'], אבל לדעת הרמב"ן בדינא דגרמי יש מקום לומר דפורץ מיגרע גרע מנועל, משום דגבי פורץ שאני דאפקו לה ממקום שמור למקום גדודי חיות ולסטים, א"כ גם לדעת המחייבים גבי פורץ מ"מ יש מקום לפטור את הנועל, וכן המבטל כיסו של חבירו באופן זה ולא עביד ליה מעשה בגופן רק בגורם לו כגון שנעל בפניו וכה"ג אפי' היכא דברי הזיקא לדעת רה"פ ואחרונים [חוץ מדעת הב"ח ורמ"ה]:
ולפ"ז עולין פסקי הש"ע על מכונם, דגבי פורץ מביא מחלוקת הפוסקים בסי' שצ"ו] ובנועל בפני בית חבירו דקיימא לאגרא [בסי' שס"ג סעיף ו' ברמ"א] וכן גבי מבטל כיסו של חבירו דפטור דמשמע אפי' היכא דברי הזיקא, וכן [בסי' ת"כ סעיף י"א] גבי שבת דלא מחייבינן ליה היכא דלא עביד מעשה בגופו, והיינו טעמא כמו שכתבתי משום דא"ל דפורץ שאני, ועוד דשבת שאני דחידוש הוא דאפי' בדבר דלאו ברי הזיקא, ואפי' היכא דסתמא הוא להיפוך אפ"ה חס רחמנא על הנחבל ואפי' היכא דלא חביל לו אלא דאהדקי' מש"ה א"ל הבו דלא לוסיף עלה, וזהו היכא דעביד לי' מיהת מעשה בגופו אבל לא בדבר הגורם, אבל גבי פורץ דברי הזיקא מיהת מביא גם סברת המחייבין, ולסברא זו נוכל לקיים סברת הב"ח גבי מבטל כיסו של חבירו אפי' היכא דלא עביד מעשה בגופן אע"ג דגבי שבת פטרינן ליה]:
ו מ"ש יד"נ בדברי המשנה למלך [פ"ד מה"מ הלכה י"ד] תוך ד"ה ולענין הלכה בהאי דינא דמהר"מ דמחלק דגבי אבק רבית לא מצי למימר קים ליה כדעת רש"י ב"מ (דף ע'] דצריך ב"ד דווקא כמעות יתומים. רק מחייבינן ליה כדעת מהר"מ. והיכא דהתנה ברבית קצוצה לא מחייבינן ליה כדעת מהר"מ. ויד"נ מפרש זה בהשכל דגבי אבק ריבית הוי ספיקא דרבנן לגבי איסור רבית וספיקא דאורייתא לגבי איסור גזל משא"כ לגבי רבית קצוצה דהוי סד"א גבי שני הקצוות. נהניתי שכתב זה בהשכל ובחכמה. איברא לקושטא אכתי יש לפקפק בזה דמשמע מדברי המל"מ דעיקר החיוב והפטור תלייא באיסור דרבנן ודאורייתא. וא"כ גם היכא דלא התנה כלל דליכא איסורא מדאורייתא מחייבינן ליה משום דברי מהר"ם שפוסק דלא התנה חשוב כהתנה בזו משום תקנתא דרבנן לגבי יתמי והרי הכא ליתא לאיסור גזל כלל לגבי הלוה רק להיפוך לגבי המלוה איכא ספק גזל משום דא"ל כדעת רש"י דלא תיקנו אלא גבי ב"ד דווקא. גם אפי' כשהתנה יש לדון ולומר לפום דברינו שכתבנו לעיל [בסי' ט"ו אות ו'] דכולהו מילי דאבק רבית דפטרוהו רבנן את הלוה אע"ג דמדאורייתא מחוייב הוא משום כחו דהפקירא שניתן להם מן התורה וגם הלוה זכה בהן מה"ת. ומה שהתקינו אח"כ גבי יתמי הוא משום דהדרי רבנן בתר תקנתא, והדרו ואפקרוהו מן הלוה למלוה. וממילא נידון כזה כבר יצא מכלל איסור גזל דאורייתא וגם בא"ר דרבנן דמספקא לן אם חזרו ותקנו גבי יתמי אפי' שלא בפני ב"ד הרי זה דומה כאילו מספ"ל מדאורייתא אם זכה בהן הלוה מהפקירא או לא. ועדיין קשיא אמאי לא מצי למימר קים לו כרש"י וזכיתי בהם מהפקירא. גם יש מקום לומר דשאני איסור גזל דהתירה התורה ספיקא דידיה מדכתיב מי בעל דברים יגש אליהם כמש"כ בקצוה"ח בקונטרס הספיקות גבי אינו יודע אם נתחייבתי ונראה גם בספיקא דדינא יש לומר כן וכ"כ התומים בקיצור ת"כ בסי' כ"ג אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין עיקר ועצם הממון לענין תפיסה וכדומה מפני שגם זולת האיסור גזל שבו, הכי אנן לא מחייבינן להזדקק ולדון עפ"י מוסדי תוה"ק על עיקר הממון של מי ומי הוא. שהרי גם בקטנים שאין אנן מחוייבין להפרישן מכל איסורין שבתורה. מ"מ נזדקקינן להוציא מהן דברים שאינן שלהם או שנתחייב אביהם בבירור כמ"ש בש"ע חו"מ [סימן ק"י סעיף א"ה]. הרי להדיא דלאו משום איסורא שבו לבד יסוב פני החיוב מהפטור, אלא אע"ג דאיסור גזל אזדא ליה משום ספיקא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון דמ"מ נעלמה ממנו קושטא דמילתא אחרי עיקר הממון של מי הוא מפני ספיקא דדינא:
ז מ"ש ליישב דעת רש"י פרק איזהו נשך [דף ע'] התמוהים [כמ"ש לעיל סימן ט"ו אות ו'] דמש"ה צריך לחדש במעות של יתומים משום הפקירא, משום דאכתי יש איסורא לגבי הלוה. יש להשיב בזה כיון דרבנן תקנו כן כי היכי דלא ליכלו זוזי דיתמי כשם שהפקיעו את איסורא דרבנן מן המלוה ה"ה נמי מן הלוה. דאי לא הא לא קיימא הא, ואכתי ילכו ממונן לאיבוד. וגבי איסורא דרבנן לחוד לא מצרכינן לכיילא משום כחו דהפקירא דהם אמרו והם אמרו. הגם שהתוס' כתבו כן לחד תירוצא שם בד"ה מעות של יתומים היינו לס"ד דאפי' הרבית קצוצה מותר ביתמי. ובע"כ משום ריבויא דקרא. דבל"ז אי אפשר לעקור דבר מן התורה בקום ועשה [דגם משום הפקירא אי אפשר כמ"ש במ"ל פ"ד מה' מלוה הלכה י"ד ד"ה נכסי]. אזי יש מקום לחלק בין לוה למלוה כמו גבי הקדש דמחלקים הפוסקים בזה בין לוה למלוה משום דגבי הקדש ההיתר בעצמותו. אבל למסקנא ביתמי דעיקרו הוא משום תקנתא שלא יאכלו את רכושם תו אין מקום לחלק בין מלוה ללוה:
גם מ"ש כת"ר באופן הב' משום דחיישינן שמא יוציא מעותיהם לצרכיו וירויח בממון אחר דזה אסור אפי' ביתמי. אתמהה שהרי גם לגבי מלוה פליגי אי להוצאה נתנה או לא. רק דאנן פסקינן דמסתמא להוצאה ניתנה והכי ביתמי דמחפשינן אחרי איש נאמן ואמיד ומתנין בהדיה בפירוש שיתן החלק מן הריוח. והרי זה כאילו מתנין עמו בפירוש שלא להוציאם דאזי בוודאי אסור להוציאם. ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. והרי זה דומה כעיסקא שאין רשאי להוציאן לצרכו. ועיין קידושין (דף מ"ז] ברש"י ד"ה להוצאה ניתנה. הלוה רשאי להוציאם בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהיה מצויה בכל עת שיתבענו. עכ"ל. ועיין בש"מ ב"מ דעיקר ההיתר ביתמי משום דהוי כעיסקא דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון וחשבינן ליה כמתנה שומר חנם להיות כשואל:
גם מש"כ בשם הב"ח בסי' ל"ו דכתב שאינו מחוייב ליתן לו מה שהיה יכול להרויח משום איסור רבית. ומ"מ עבירה היא בידו ובכלל גוזל א"ח איכא, דאפסדהו ממון בגרמייהו. נראה לי דפשטות דבריו הוא להזהירו לכתחלה שלא יבוא לידי כך. ובדיעבד מידי סרך גזל לא נפיק ולא ניתן להישבון משום אגר נטר. וכן מצינן כמה פעמים בש"ס. עיין ב"ק (דף ק"ה ע"א] גזילה אין כאן השבה אין כאן, ב"מ דף כ"ו ע"ב] עובר משום לא תגזול ואע"ג דאהדריה לאחר יאוש וכו', ע"ז (דף ע"ב ע"א], שעוצם הכוונה להזהיר את בעלי הד"ת ולהפרישם לבל יתלכדו בענין זה שהוא מעוות שאינו יכול לתקון. ובעקבותיהם דרך בעל הב"ח גם בזה והוא מפני שכל לוים דעלמא אינם עוברין כשמעכבין זמן הפרעון אלא בלאו מדברי קבלה כמבואר בח"מ [סימן צ"ז סעיף ג']. והיכא שהמלוה מפסיד על ידו אז לא נפיק גם מאיסורא דל"ת, וא"א לתקנו עוד משום איסורא דריביתא:
ומ"ש להסב דברי הב"ח על כוונה אחרת והוא שפי' שפטור לשלם היזיקא משום איסור רבית אבל מותר וכשר הדבר שישלם לו כדי לתקן איסור גזילה. לא נהירא כלל שהרי משמא דריביתא יותר מתגלגל דינא דאיסורא והיתרא, מדינא דחיובא ופטורא. שהרי בהערמת רבית אין בהם רק משום איסורא לחוד לכתחלה, ובדיעבד מחוייב לקיים תנאו כאשר פסק לו. [ודעת רמב"ם והרשב"א שם קי"ד שם ס"ו קס"ג ועיין לקמן בד"ה כאשר פסק לו]:
ועתה יסוב פני הדבר בהיפוך ונימא שפטור ומותר מה אמרת דמ"מ ישלם משום איסור גזל ולא יתכוין משום אגר נטר. חדא דלא מצינו כזאת דאיסור רבית יהיה קשורה בכוונה. ועוד דדמי ללא איפשר וקא מכוין וקרוב לפסיק רישא [ועיין תוס' פסחים (דף כ"ה ע"ב] תד"ה לא איפשר]. ועוד דאי נימא כמ"ש מעכ"ת דהוי כאיסור גזל ממש ומשו"ה צריך לשלם לצאת ידי השבה ולא יתכוון משום אגר נטר. איברא לא נוכל לחייבו בב"ד משום א"נ. אדרבה איפכא מסתברא ויותר נכון שיכפוהו בב"ד משום איסור גזל, שהרי אצלם הכוונה רצויה בלא שום תערובות דבר, שכל כפייתן הוא רק משום איסור גזל כמו דמצינן שת"ח רשאים להלוות זה מזה. ואי משום דחיישינן שהמלוה יתכוון לא"נ משום דעיקר איסורא דא"ר לגבי מלוה הוא, הלא גם עתה שמשלם לו מעצמו עודנו לא נפקא מחשש זה:
מ"ש יד"נ להשיג על הראיה של תשובת ש"י. ספרו אין בידי לשום עיוני בהם ונכונים הדברים שכתב מעכ"ת בדחיית ראייתו גם מ"ש בשם האחרונים עטרת צבי [בס"ס פ"א] שעיקרן בנוין על תקנות ומנהגים של ד' ארצות, אשר לא נתפשטו בכל המקומות ולא בכל הזמנים רק בדורותם בזמן הוועד. וכן שמעתי מן ש"ב הגאון אב"ד דק"ק לונטשיץ מוהר"ח זצ"ל דאנן לא פסקינן השתא פסידא דשוקא, כתקנות ארבע ארצות:
ומ"ש מעכ"ת דפלוגתת הפוסקים [תוס' ב"ק (דף כ' ע"א) ד"ה זה אין, ורי"ף שם]. אי חייב לשלם שכר דירה בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר תליא בשני אוקימתות ב"מ [דף ק"א] אם בחוץ לארץ יכול לומר עציי ואבניי אני נוטל משום כחשא דארעא יאמין לי ידיד לבי שבכמה אופנים רציתי להצדיק דברי קדשו הנאמרים בהשכל במושכל ראשון ובפרט כי דבר גדול הוא לחפש ולתור אחרי מקור הדברים ממעיינות חכמי הש"ס, וכן דרכי מאז בעזה"י אבל מה אעשה כי האמת אהוב אצלי מכל. הן עצם כוונתו [הגם כי קיצר ביותר, לשקול ולפלס הדברים ולעלות במאזנים יחד] כן הוא, דכיון שמשלם לו במה שמכחיש ארעא בשעת עקירה, היינו בע"כ כמו שאר מזיקין דשמין בכמה ימכר עתה בפחות. אבל אינו צריך לשלם לו מה שישבות האדמה מעט זמן מזריעה וקצירה שהרי שבת במקום נזק ליתא. אלא גבי אדם לחוד כמבואר להדיא בפ' החובל במתני'. [ודעת לנבון נקל להטעים בזה מש"ל (בסי' ט"ז אות ד' ו') לתרץ דברי הרמב"ן ורמ"ה. והוא דדווקא במקום נזק הוא דפטור גבי שור. אבל באהדקיה באנדרוניא היכא דברי הזיקא חייב גם גבי שור, דהיינו נזק. אבל גבי אדם חייב אע"ג דלא ברי הזיקא ואפי' כשאינו מצוי ורגיל בזה דינו כמו בכל שבת דעלמא]. ומשו"ה לסברת הרי"ף יכול למחות בו שלא יעקרם משום דמ"מ יחסרוהו מהיום והלאה בזריעה וקצירה. אבל לדעת התוס' יכול לעקרם מפני שלא נהנה זה בשביתות אדמתו ש"ח. שהרי היכא שכבר עשו פירות, פשיטא דא"י לעקרם וליטלם עם הפירות. מפני דאכתי ארעא דידיה אשבח את האילנות שישאו הפירות. א"ו דעיקר הפלוגתא היכא שנתרוקנו מפירות. והטענות שביניהם הוא מכאן והלאה:
אבל לקושטא גם לדעת התוס' יכול למחות בו בכדי שלא יוזק מכאן ולהבא עוד. וע"כ ל"פ תוס' אלא היכא שכבר דר בה דאזי פטור לשלם מפני שלא נהנה אע"ג דחסרי'. אבל פשיטא דיכול למחות בו ולהשליכו חוצה כדי שלא יופסד [ואם משום שהאילנות שלו המה. כיון דבכוונה נטעם בשדה ש"ח פשיטא דיכול למחות בו כדי שלא יפסידו הבעלים בדבר שלא גרמו לזה ע"י פשיעותן]. וגם היכא שכבר עקרם ושילם לו הנזק דהיינו מה שנפחת עתה מערכה במכירה אזי גם לדעת הרי"ף פשיטא דפטור לשלם לו שכר ביטול עבודתה:
ח ואגב גררא אודיע ליד"נ בהאי ענינא שתמה בעל מחנה אפרים בהלכות גזילה [סי' י"ג] על דברי הגה"ה שניה בסי' שס"ג סעי' י'] ישראל שברח מן העיר וכו' דפטור מפני שלא קיימא לאגרא. שאם לא היה דר בו הישראל היה דר בו הכותי, והקשה מתוס' ב"ק (דף כ') בד"ה הא איתהנית דבתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דחייב מפני שנהנה מחסרון של חבירו אע"ג דבשעה שנהנה לא חסרי' מידי שכבר נחסר ע"י התוחב, וכן באכלה מתוך הרחבה דמשלם מה שנהנית אע"ג שכבר נחסר מ"מ כיון דמטי ליה הנאה מכח החסרון של חבירו. א"כ ה"נ יתחייב אע"ג דלא ק"ל בשעה שנהנה דמ"מ מטי ליה הנאה ע"י חסרון שקודם לזה. ומה מאוד נפלאתי על גבר בגוברין אביר הרועים גאון הגאונים כמוהו שמדמה בזה הדברים השוים במילות אפס בתוכנתם רחוקים זה מזה מרחק הלאה. דגבי מידי דאכילה הוא דלא אזלינן בתר השתא ונימא כיון דהשתא לא חסריה מאומה כיון דלעולם לא סגי בלאו הכי. שהרי א"א ליהנות מן האוכל עד דחסריה בלעיסה. או דמטיא ליה לבית הבליעה במקום שאינו יכול לאהדורי רק על ידי הדחק. ולהכי א"א לחלק ולהפריד בין החסרון שקודם להנאתו, ולבין הנאה שנהנה אח"כ. כיון דלעולם א"א בלא"ה ודומה למה דאמרינן בגיטין [דף נ"ב בתוס' ד"ה מנסך דא"א לינסוך בלא הגבהה וחשיב כאלו נעשה בהדי הדדי. אבל גבי בית דאפשר ליהנות בלא חסרון כלל. כגון היכא דלא קיימא לאגרא כלל. ולהכי גם עתה דלא קיימא לאגרא מפני הידוע. אזי אזלינן ג"כ בזה בתר השתא והחסרון שחסרו הידוע כבר נסתלק בשעה שנהנה ולא אזלינן תו בתר מעיקרא כיון דאפשר הוא לחלק ביניהם וזה ברור ונכון:
ט מ"ש מעכ"ת כוונים בש"ס ב"מ דף ק"א] כגון דא צריכא רבה גבי זיתיי אני נוטל דאמר ר' יוחנן משום ישוב ארץ ישראל ולא אמר משום כחשא דארעא. ע"כ בחוץ לארץ שומעין לו וי"ל דר' ירמיה ס"ל דאין נפקא מינה בין עשה בידים או לא ועיין בתוס' שם ע"ב תד"ה בשדה] וכיון דלא חייב משום כחשא דארעא ע"כ ס"ל בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור. וקשיא ליה קושיית הגמרא לעיל (דף כ'] מקורה של הקדש וצריכין לתירוצא דרבה. שמחתי על השקדת לימודו בעיונים ושעשועין דאורייתא אבל לקושטא הלא התם איירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר וקשיא מקורה של הקדש אבל הכא דאיירי משום כחשא דדמי לפום דמיונו לפלוגתא דבין רי"ף ותוס' דאיירי בקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. דתו לא קשה מהקדש שהרי גם גבי הקדש גופיה היכא דלא נהנה לא מעל אע"ג דחסריה להקדש ואפי' לדברי רא"ש שהמציא דאע"ג דלא עביד למיגר מ"מ חשיב כנהנה רק שיכול להשיג הנאה זו בלא שכר במ"א. אבל הכא שלא נהנה כלל פשיטא דלא מעל. ומובן מעצמו דלדעת הרא"ש אין לדמות הנידון דכחשא להתם:
ומ"ש מעכ"ת לתמוה על מהר"י בן לב [בחלק ג' סי' קי"א] דקו' ר"ן ר"פ האומר בקידושין גבי רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב וכו', מתוספתא, לא קאי למסקנא כיון שהמוכר לא נתרצה בפירוש למוכרם לאחרים והעיקר תלוי בדעת המקנה כדאמרינן מי הודיע וכו' יש לדחות הכי המוכר לא נתרצה להקנות ליד מי שהוא, רק בני באגי היו אלמים והיו מרחיקים הלאה את הקונים בקולות ודברים כדרך החוטפים והאלמים כי יתנו בקולם בצווחה ובצעקה להלאות הקונים לבל יקרבו זרים בתוכם שהרי אמרינן שם דמ"מ הוי ליה להודיעו סבר אדהכי והכי אתי אינש אחרינא זבין לה הרי להדיא שהמוכר נתרצה לכל מי שיזדמן ומי שלא ישמע לקולם ולא יחוש למו יקנם ולאחר הקנין שוב הקולות יחדלון ולא ישמעו עוד. ובעיקר כוונת דברי מהריב"ל בתשו' הנ"ל במ"ש שם. איברא דיש מקום לדחות דאדרבה איפכא מסתברא. ונראה ממשמעות לשונו כך דהיכא שהתנה להדיא ברבית קצוצה הוא דמחייב מהר"ם ביתמי אבל הכא שהתנה בפירוש שהרויח מהלבשה זו דהיינו מחיר וחילוף הראשון שיסחור מן הסחורה וחפצים שקיבל מן האפטרופוס יתן כולי' רווחא ליתמי משמע קצת לס"ד דמהריב"ל] דדמי להתנו בפירוש שלא יתנו עוד ממסחרם שיעשו אח"כ בחילופים והלבשות אחרות וכאילו גילו דעתם בפירוש בזה. [ובמסקנא לא קיים סברא זאת] ואולי נודע להם כי הלבשה זו רחוק מן ההפסד נתרצו מתחילה ליתן כולא רווחא ליתמי משא"כ במסחרים אחרים שיעשו אח"כ שיכנסו את עצמן בהפסידות וסכנות עצומות לכן גם אם ירויחו יהיה שלהם לבד, [אבל בסתמא ממש גם המהר"י בן לב מודה לדעת הרמ"א ז"ל]:
ועתה עיקרא לדינא דבחלק המגיע ליתומים מחויב ליתן להם חצי הריוח שמגיע לחלקם אע"ג דלא התנה כאשר פסק הרמ"א בחו"מ [סימן ר"צ] ומסקנת המשנה למלך שם ודעת בעל טו"ז ביורה דעה סימן ק"ס ס"ק י"ז] ול"מ מי שחולק בזה מן האחרונים המפורסמי' ודעת רש"י ז"ל שמצריך דווקא בב"ד ואנן לא פסקינן כוותיה בש"ע [עיין בש"ע יורה דעה סי' ק"ס סעיף י"ח] בזה. ולא מצי למימר קים לי כמ"ש מעכ"ת בשם האורים ותומים. [ועיין בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק י"ד סי' מ' שהורה למעשה כדעות החולקים על רש"י]:
ובזה אצא ואומר שלום לארעא קדישא ושלום לכל יושביה הקדושים והפרושים שליט"א, ובפרט לכבוד ידידי עוז הרב השואל שליט"א, ה"ה המאה"ג הצדיק המפורסם בכל גלילותנו מו"ה נחום נ"י. מעי מעי הומה עלי וקירות לבבי תוקד בקרבי, מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה בתוככם, נשמחה ונתעלסה יחד באהבת תוה"ק, ועבודתו הצלולה וברה, המשתחוה מרחוק מול הדרת כבודכם אשר כבר זכיתם למעלה הגדולה והיקרה הזאת. ישאו הרים שלום כחפצכם וכרצון ידיד נפשכם בכל עוז ובכל קירות סרעפי לבבי:
ירח כסליו שנת תרט"ו לפ"ק קוטנא יע"א הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זצלה"ה