זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק יורה דעה · סימן טז
בענין הנ"ל
א למען יתייצבו כללות הדברים בלב המעיין אשר הערכנו [בסי' שלפני זה]. נחפשה ונתורה לברר הדברים היטב בראיות ברורות. והוא מה שכתבתי דכיון שלא נתכוין לגזול אלא קנין הפירות לחוד ולא קנה בקנין הגוף שיהא ברשותו לשבחא דאתי מחמתיה כמו בשאר גזלן שנתכוין לגזול את כולו או בתשמיש המחסר את הגוף משא"כ במעות פקדון הן צרורין הן מותרין דכיון שלא נתכוין לגזול רק את הגוף לפירות דהיינו מה שירויח אע"ג דנעשה כגזלן על כולן בע"כ היינו לענין חיוב כל האחריות ויוקרא וזולא לאחר שהוציאן ברשותו של הגזלן]. וכיון שכן אזי שוב ממילא שיצאו מרשות בעלים שאינו יכול להקדישן, כדאיתא בש"ס יבמות [דף ס"ו ע"ב]. [ול"ד לשואל דלא קיימא ברשותיה לענין יוקרא וזולא. ועיין בבא קמא בתוס' ד"ה המלוה את חבירו (דף צ"ז ע"ב). וי"ל דיש לחלק בין הלוואה לגזילה, ועיי"ש היטב. ומסתברא דגבי שואל משעת אונסין ואילך שהתורה חייבתו לא עדיף ממלוה שחייב את עצמו מדעתא דנפשיה משא"כ בגזלן שמשלם כדי לקיים השבה אבל לענין שיקנה את שבחא לא. דכיון שלא נתכוין לגזול את עיקר הגוף אזי ממילא דינא דפלגי בשבחא כיון שע"י שניהם נסתעף ונתהווה דהיינו ע"י מעותיו של המפקיד וע"י טרחתו של הנפקד [אע"ג דלפעמים כחו של זה עדיף מדאידך אין לחלק בזה כדאיתא בכה"ג בב"ק (דף צ"ו ע"ב) אטו תורא אשבח ארעא לא אשבח מי קאמינא נשיימו כולא פלגא קאמינא אע"ג שאינם כחות שוים. וכן במתניתין בבא מציעא (דף ק' ע"ב) שטף נהר זיתיו דחולקין מ"מ הדין פסוק שיחלוקו בשוה]. אבל שיקנה הנפקד כולא שבחא א"א דכללא הוא דכל היכא דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה היכא דלא נתכוין כמו בעודר בנכסי הגר. כמ"ש הרשב"א גיטין (דף כ') גבי זקן. וכ"כ הנמוקי יוסף בבא בתרא (דף מ"א ע"א) גבי רב ענן]. וה"ה הכא בגזלן בדבר התלוי בזכותו. וכן משמע לשון הגמרא גבי עשאו שליח לקנות חטים ושינה דאם הרויח הוא למשלח מפני שלא נתכוין לקנות ולזכות לעצמו. וההפסד הוא לעצמו מפני ששינה נעשה כנזלן [ב"ק דף ק"ב]. ועיין בש"מ שם דלכמה פוסקים הוא מצד דין ולא משום קנסא, יעו"ש היטב. ועיין בקצוה"ח (סי' קפ"ג ס"ק ה'] דאפי' באונסין שלא מחמת השינוי חייב. ומביא כן בשם רי"ו ונמוקי יוסף. הרי דדינו כגזלן ואפ"ה הריוח למשלח משום שלא נתכוין לגוזלו:
ועוד ראיה מערכין (דף כ"א ע"א] בתוס' ד"ה ה"ג כיון וכו' יעו"ש היטב. הרי שלא יצא גוף הבית לחולין כיון שלא נתכוין ליהנות אלא בבית לדירה כמו כל שכירות דעלמא. [וגם לדעת רש"י ז"ל שם שיצא הבית גופיה לחולין משום דאפשר לומר דרש"י ס"ל כדעת רמ"ה מובא בנמוקי יוסף בבא קמא פרק כיצד הרגל (דף כ') דהיכא שנהנה בכוליה כגון בגברא דעביד למיגר ולא קיימא לאגרא אע"ג דחסרי' בשוה פרוטה אינו משלם אלא כפי מה שחסרו. ולפ"ז שוב לא צ"ל למש"כ התוס' שם דבבית אע"ג דחסרה בשחרוריתא דאשייתא מ"מ לא חשיב חסרון משום דנגד זה נהנה חבירו דביתא מיתבא יתיב ועיי"ש היטב. ומשו"ה פטרינן בלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר רק משום דא"צ לשלם רק את החסרון המועט דשחרוריתא. רק התוס' לשיטתייהו מוכרחין לזה דסברי דהיכא דחסרו במועט מחייבינן ליה בכל מה שנהנה ואפ"ה פטרינן ליה בלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. ולהכי צ"ל דסתם בית לא חשיב לחסרון דשחרוריתא דחשבינן זה כנגד הנאתו דשאייה יוכת שער. אבל לדעת רמ"ה איכא למימר דבסתם בית חשבינן לתשמיש המחסר. ומשוה"ט הוציא כל הבית לחולין וזהו כדעת ר"י מעיקרא בתוס' בבא מציעא (דף צ"ט ע"א) בד"ה וחבירו יעוי"ש דגבי משאיל קורדום של הקדש יוצא כל הקורדום לחולין. והיינו מפני שהוא תשמיש המחסר ומשו"ה קנה לכולא ביתא שיצא לגמרי מרשות הקדש ונעשה כשלו אע"ג דמפסיד להקדש שהרי הוא אינו משלם להקדש אלא כפי הנאתו. אל תתמה בזה שהרי כתבו שם להדיא כן גבי קורדום. ובתשמיש המחסר כבר כתבנו לעיל (בסי' הקדום אות ח') שגם בנכסי הדיוט הדין כן גבי ספינה דקנאי לשבחא אע"ג שלא נתכוין לקנות הספינה עצמה]. הרי להדיא דבמאי שלא נתכוין להדיא אי אפשר שיזכה בכוליה. ומשה"ט גופא לא יצא הבית עצמו לחולין משום שלא נתכוין אלא לקנין פירות לחוד. ולפ"ז קמה וגם נצבה עיקרא דדינא של רבותינו הקדושים הראשונים שחידשו גבי פקדון דצריך לחלוק עמו במאי שהרויח:
ואין להקשות למה שכתבנו לעיל [בסימן שלפני זה באות ח'] לחלק בין תשמיש המחסר לאינו מחסר. ממסקנת תוס' בבא מציעא הנ"ל שגם גבי קורדום לא יצא לחולין אלא הנאת ביקוע. ועיין בבא קמא דף כ' ע"ב] בתוס' ד"ה נתנה דאע"ג דעיקר מעילה הוא בשגגה היינו דלא ידע שהוא של הקדש וקסבר שהוא של חולין אבל מ"מ בעינן דלפי דעתו נתכוין מיהת לגוזלו מחבירו או דקסבר שהוא של הפקר ונתכוין לקנותו לגמרי. אזי בכוונה זו הוא דגילתה התורה לנו שקנאו לגמרי להוציאו מרשות הקדש כדאיתא בש"ס מעילה דף י"ח] דאין מעילה אלא שינוי אבל היכא דקסבר שהוא שלו שלא נתכוין לקנות ולא לגזול. אזי קיימא ברשות הקדש כדמעיקרא. מ"מ דעת לנבון נקל לחלק בין מעילה שקנאו לגמרי מש"ה לא קנה לכולהו אפי' בתשמיש המחסר כגון גבי משאיל קורדום למסקנת דבריהם שם משא"כ לענין שבח גזילה לחוד דקנאו אפי' היכא שלא נתכוין רק לקנין פירות שבו מפני שהוא דבר המחסר את קנין הגוף. וכמו שכתבתי לעיל [בסימן שלפני זה אות ח']:
ב ולפ"ז יתיישב לן היטב דברי הסמ"ע בחשן משפט (סי' שס"ג ס"ק י"א] שגם לדעת הרי"ף דעבדי כמטלטלי דמי אפ"ה צריך לשלם לו דמי בטילה. והוא תמוה לכאורה דהא כה"ג אינו משלם אלא כשעת הגזילה. והרי בספינה היכא דלא נחית לאגרא אינו משלם אלא מה שפחתה אע"ג דקיימא לאגרא. וה"ט משום דגבי עבד גופיה לענין המלאכה עצמו הוי טפי ועדיפא עוד מתשמיש שאינו מחסר שהרי ניחא ליה דלא לכחוש עבדיה. וכיון שלא נתכוין לגזול גופיה רק לצורך מלאכתו שוב לא אפשר שיקנה את השבח כיון שהשבח הוא מן העבד שלא נתכוין לגוזלו. לכן לענין השבח הרי עודנו ברשותיה דמרא ועבדא דמריה הוא דאשבח ליה ודמי לדברי הירושלמי והרב בהלכות שכתבנו לעיל [בסימן הקדום אות י'] ואע"ג דהתם מחלקין ביניהם. היינו משום דשניהם גורמים משא"כ גבי עבד לענין שכר מלאכתו:
ועיין ש"ך שם [ס"ק ט'] שהקשה דמן הסוגיא שם לא משמע כן שהקשה שם ומי סבר רב עבדי כמקרקעי דמי וכו' התוקף בעבדו וכו' משמע להדיא דאי כמטלטלי דמי ניחא. ולדברינו הנ"ל מתורץ שפיר שהרי כל עיקר דינו דהסמ"ע ויסוד סברתו הוא משום שלא נתכוין לגזול את גופו, ובמאי דלא נתכוין שוב אי איפשר לזכות בצד זכות שבו. אמנם כן כיתד שלא תמוט לדידן דפסקינן גבי צבע בנותן לצבוע אדום וצבעו שחור דידו על התחתונה כר' יהודה [ב"ק דף ק' ע"ב]. אבל לר' מאיר דס"ל דנותן לו דמי צמרו משום דקנאו בשינוי הרי אע"ג שלא נתכוין לגזול כלל וכלל אפ"ה קנאו בשינוי וקנאו לגמרי אע"ג שלא נתכוין לקנותו כולו. מכש"כ הכא שנתכוין מיהת לגזול את קנין הפירות שבו דקני מיהת לשבחא. שהרי גם בלא כוונה דינו כגזלן לכל דבר אפי' בצד זכות שבו. ועיין תוס' בבא מציעא סוף פרק המפקיד (דף מ"ג ע"ב] בד"ה משלם בתירוצו של ר"ת וצ"ל במה שסיימו בתוס' אם נתכוון לקנותו בשינוי. דכוונתם במה שכתבו דר"י סבר דשינוי אינו קונה רק היכא דכיון לגוזלו. אבל בכוונת השינוי לא תליא כלל שהרי שינוי קונה אפי' לגריעותא דידיה כגון בהמה והזקינה אפי' בע"כ דידיה ודווקא גבי יאוש אמרינן גבי חמץ זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות. אבל גבי שינוי דנתרבה מקרא דאשר גזל לא שאני לן בזה ולא תליא מידי ברצונו. ועי"ש בבא קמא דף צ"ו ע"ב] דרב אמר הלכה כר' מאיר דעבדי כמקרקעי דמי. וע"ז מקשה מאידך דרב גבי תוקף עבדו של חבירו משום דאי אמרת עבדי כמטלטלי דמי ניחא משום די"ל דרב ס"ל כאידך דר' מאיר גבי צבע דאפי' היכא דלא נתכוין לגזול כלל אפ"ה נעשה כגזלן גם לצד זכות שבו. ומש"ה הוא דמיפטר ליה שפיר משכר מלאכה שהרי גם כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה. ועיין שם [דף ק"ב ע"ב] דקא שקיל וטרי אם הלכה כר' יהודה או לאו. ומסקנא דמילתא דפסקינן כר"י, ועיין. וזהו נכון ליישב דברי קדשו:
ג במרדכי בבא קמא [סי' קכ"ה] כתב מתחלה שקרוב הדבר שבאם לאחר שתבעו המפקיד שרוצה את מעותיו להרויח בהם או להלותם ברבית אל המותר עפ"י ד"ת על משכנות מובטחים והשיב הנפקד שיהיה אתו קרוב לשכר ולהפסד מפני שכבר הלוה אותם ברבית או שהוציאם במחיר אחר שהדין עם הנפקד, ושם כתב עוד בתירוצו לדברי ר"ה גאון בהיפוך מזה דאפי' כשלא נתרצה המפקיד בזה מ"מ כשהרויח מחויב ליתן לו חצי הריוח. ומחלק במשנה למלך [פרק ז' מהלכות מלוה הלכה י"א תד"ה ועוד יש לדון], דהיכא דעודנו בעינא אזי הוא דמחייבינן לי' בחצי הריוח אפילו כשלא נתרצה המפקיד בקרוב לשכר ולהפסד. הגם שדבריו נראין במושכל ראשון לחלק כן עודנו צריך להטעים דבריו עפ"י סוגי תוה"ק ביסוד מוסד:
איברא לפום קוטב דברינו הנ"ל נכונים הדברים היטב והוא עפ"י מה שכתבתי לעיל דקודם שתבעו אזי עדיף טפי מחצר דלא קיימא לאגרא כיון שמונחים אצלם בלא עסק כלל אכן כשתבעו ואומר שיכול להרויח בהם אזי מחייבינן ליה מן התביעה והלאה בחצי ריוח ממה שירויח עפ"י הטעמים שכתבנו לעיל [בסימן הקודם אות ח' ט' י', ותמצית הדברים מפני ששניהם גורמים המפקיד במעותיו והנפקד בטרחתו ועמלו וגם אעפ"י שכבר הוציאם הנפקד במחיר חשיבי כאילו הם בעין דבין במעות צרורין ובין במעות מותרין דכיון שאינו רשאי להוציאם לצורכו רק להעמידם בעסקא. וכן בצרורים כיון שלא נתכוון לגזול את המעות המופקד לצורכו רק לזכות לעצמו בריוח שיעלו ודמי לקנין פירות לחוד וכיון שהגוף עודנו קנוי למפקיד והוא יכול להרויח בהם משה"ט חולקים בריוח, וכיון שכן ממילא מוכרע שצריך לקבל עליו שיהיה קרוב לשכר ולהפסד משום דלא עדיף מאשר נתעסק הוא בעצמו שסתם עסק ומסחר קרוב לזה ולזה, איברא היכא שמברר שיכול להלוותם ברבית על משכנות בטוחים דקרוב לשכר ורחוק מהפסד אזי גם עתה שמעכב הנפקד בידו הדין כן וצריך הנפקד לקבל עליו ההפסד מן המסחר שיעסוק בהם וחצי ריוח יתן להמפקיד, איברא כן הוא היכא דבשעת תביעה עודנם צרורים ומונחים המעות בעין תח"י ואם לא עכבם הנפקד אזי המפקיד היה יכול להרויח קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל היכא דבשעת תביעה כבר הוציאם במחיר. הרי כשם שלא נוכל לחייבו למפרע הוא הדין נמי דלא נוכל לחייבו בקרוב לשכר ורחוק להפסד על דבר שהוציאם במסחר, מפני שכעת גם המפקיד אינו יכול להרויח קרוב לשכר ורחוק מהפסד,. דכבר ליתנהו בעינא מסתמא לא יקחו הא"י את המחיר ההוא ברבית רק עיניהם על מעות דווקא. ובזה הדין עם הנפקד שבאם לא קיבל המפקיד על עצמו חצי ההפסד אזי אם הרויח אח"כ אין צריך לתת לו מן הריוח ונמצא לפ"ז דגם לחילוקו של בעל המשנה המלך דלפעמים הדין עם המפקיד דאפי' לא קיבל עליו בהפסד כלום אפ"ה אם הרויח אח"כ מחוייב ליתן לו חלקו בריוח, זהו היכא דאיתא תרתי למעליותא שהמעות בעין והמפקיד יכול להרויח בהם בלא הפסד וכמ"ש המרדכי שם להלות על משכנות ברבית וכה"ג, (ויש לספק בזה היכא דלא רצה לקבל עליו גם אחריותו של אונסין, שגם באופן זה לא ינצל, דאזי איפשר שאם הרויח אח"כ דאין צריך ליתן לו כלום מן הריוח, מיהא יותר מסתבר כיון דאונס לא שכיח לא הפסיד בעבור סרובו בזה]. אבל היכא שהמפקיד א"י להרויח בלא הפסד אזי אפי' היכא דאיתא בעינא אזי הרשות ביד הנפקד שיאמר שיקבל עליו בהפסד מן המסחר ההוא ואם לא נתרצה לו אזי אבד חלקו ממה שירויח. והטעם כיון דכל חילו דמפקיד ליטול חלקו בריוח רק מפני שיכול להרויח בהם והוויין מן שעת התביעה והלאה כחצר דקיימא לאגרא משה"ט גופא צריך לקבל עליו גם ההפסד מפני שכל מסחר קרוב לזה ולזה, ולא מחלקין בין מסחר למסחר מפני שכל מדות חכמים כך הוא [כעין שלא חלקו בשבחא דאפדנא לשבחא דארעא ב"ק צ"ו ע"ב]. דאי משום אחריות דעלמא הלא בגניבה ואבידה בין כך ובין כך יתחייב הנפקד דהואיל דנהנה מהנה ועדיף טפי מעיסקא דעלמא. ומשום אונסין בין כך ובין כך לא ינצל, והיכא דליתא בעינא אזי אפי' היכא שהלה היה יכול להרויח במעותיו בלא הפסד כלל אילו לא הוציאם מ"מ כיון דלא מחייבינן לי' למפרע אזי שוב הדר דינא ושוה להיכא שיכול להרויח בקרוב לזה ולזה, ובאם לא קיבל עליו בהפסד אזי איבד חלקו מן הריוח, וכל זה פשוט וברור:
ד מה שכתבתי לעיל [בסי' הקודם אות א'] בשם הרמב"ן דהיכא דשויי' טמון באש מש"ה פטור משום שלא הפסידו ממון שיש לו רק מה שיגיע לו, יעו"ש בדינא דגרמי [דף מ"ג ע"ד והכפיל עוד בזה דף מ"ד ע"א] גבי זרק כלי מראש הגג ובא אחד ושיברו במקל דשניהם פטורים, וז"ל דלא מחייבינן משום דד"ג דראשון הא לא אתא נזקא מחמתי' כלל, ושני נמי מנא תבירא תבר. ואי משום שגרם שלא יתחייב לו הראשון היינו טמון באש דפטור וכבר פירשתי הטעם, עכ"ל. ושם [דף מ"ג ע"ב] כתב וז"ל בתוד"ה ואי קשי' לרבנן דלא דייני דד"ג היכי מיחייב והא גורם הוא לבטלו ממלאכתו וגורם הוא לו שלא ירויח, ל"ק דכיון דהדקי' מההיא שעתא הוא דאפסדי' עד דפתח ליה והא אמינא דהיזק ניכר נמי הוא עכ"ל. וקשי' הן על קושיתו והן על תירוצו דמאי קושי' שהרי גם לר"מ מי ניחא דמ"מ לא עדיף מהיכא דשויי' טמון באש שהרי עודנו לא הגיע לידו ועוד שהרי אדם שהזיק שור פטור משבת שאין דין שבת בממון, ורק היכא שהזיקו בגופו הוא דחס רחמנא על הנחבל אפי' היכא דלא חבליה בגופו כגון דאהדקי' באינדרונא. וכן לתירוצו קשיא קושי' ראשונה. ועוד דלדבריו דהוי מזיק ממש א"כ גם בשור יתחייב, וצ"ל דע"כ לא נפטר היכא דאפסדיה ממונא שלא הגיע עדיין לידו רק היכא דלא עביד ליה מעשה בממונא דחבירו כגון דשויי' טמון באש וכן היכא דשברו במקל את הכלי שזרקו חבירו נמי לא חשיב כעביד מעשה בממונא דחבירו שהרי חשבינן ליה כאילו כבר נשברה ויצאה מרשותו לגמרי שהרי כחרסית חשבינן ליה דהפקרא הוא]. אבל גבי שבת דאהדקי' באינדרונא דעביד ליה מעשה בגופו דחבירו כמ"ש הרא"ש ב"ק פ' החובל [סוף סי' ג'] דלא מחייבינן ליה אלא היכא שזרק את חבירו לחדר ונעל בפניו עי"ש. אזי אילו היה ברי הזיקא כגון באומן שאומנתו בכך אזי מדינא נתחייב לשלם לו ואפי' גבי שורו היכא דברור לנו שעומד להשכיר וע"י מעשיו של זה הפסידו ג"כ חייב לשלם לו הפסידו והרי זה דומה לגוזל הקנין הפירות שלו וה"נ הרי יש לו בשורו קנין לפירותיו דממון גמור הוא לכל דבר ויצא לגמרי משמא דשבת ונכנס לכלל נזק דע"כ לא נקרא בשמא דשבת אלא היכא דלא ברי היזיקא ועיין לקמן בסימן שאח"ז אות ז' בהגה"ה]:
איברא הא דמחלקינן בין אדם לשור דלא מחייבינן ליה אלא בנזק לחוד. זהו דלא מחייבינן ליה בשבת כמו גבי אדם דאפי' שאין אומנתו ודרכו בכך כגון שיבר את ידו כאילו היה שומר קישואים ושבר רגלו כשומר הפתח. אעפ"י שאינו רגיל ואינו מצוי בכך. מ"מ רחמנא הוא דחס עליה דנחבל אבל בממונו כ"ז שלא נתברר לנו שעומד להרויח לא חייבא רחמנא [לרבנן דר"מ]. אולם בגוף המעשה אילו לא היה כמזיק ממש רק כגרמי בעלמא גם באדם לא חייביה רחמנא ובזה לא ניחא ליה לרמב"ן לחלק בין אדם לשור אלא דבדבר דאילו היה הזיקא בבירור מחייבינן ליה גם בממונא משום דחשיב כמזיק ממש למסקנת הרמב"ן בתירוצו משום דעשה מעשה בגופו או לכה"פ כגרמי לר"מ לס"ד דרמב"ן בקושיתו, אפס בדבר דלא ברי הזיקא הוא דמחלקינן בין אדם לשור ועיי' היטב באשרי פ' החובל [סוף סי' ד']:
ה ולפי"ז הא דאיתא בש"ע ח"מ סי' ש"ז וסי' ש"מ] בכחשא דהדר דפליגי הפוסקים בזה זהו כל היכא דלא ברי הזיקא ודעת המחייבים משום דגבי שור שעומד למכור חשיב ליה כנזק ואינו דומה להכהו על ידו וסופו לחזור דגבי אדם שאני שאינו עומד למכור כמו שכתבו הפוסקים שם וכמ"ש התוס' פ' השולח [דף מ"ב] ואשר"י בריש פ' השואל יעוי"ש:
ולפי"ז גבי שוכר היה מן הדין שישלם לו שכרו אע"ג שאינו יכול לעסוק במלאכתו דלענין שכירות הרי ברי הזיקא אלא דיותר נראה שגם בזה פטור וגם אפי' היכא דברי הזיקא כיון דלא עביד ליה מעשה בידים רק בפשיעתו נכחשה ולא חייבה התורה את השומרין בחיובן רק בדבר שאין סופו לחזור לקדמותו. שהרי גם בשומרין פסקינן שיכול לומר לו הש"ל. (דוק מינה שגם בנזק דחייבי' רחמנא כאילו נמכר הוא מטעם דחס רחמנא על הנחבל שהרי אפי' כשאינו אומן ואינו עומד כלל למכור כעבד ואחרי נמכר מי יקנהו לאיש בטל כמוהו שהרי אפי' נהום כריסיה לא שוי' וזה הטעם עצמו בכל שבת דחייבי' רחמנא גבי אדם וכמש"ל וכן מבואר בפוסקים שם להדיא וברא"ש פ' החובל סי' ד']. אבל היכא דברי הזיקא ועביד מעשה בידים איפשר שכל הפוסקים מודים בזה לדעת הרמב"ן משום שאין זה בכלל שבת רק בכלל נזק כיון שהזיק לקנין פירות שלו:
ו ולפי"ז יתיישב על נכון דברי הרמ"ה בנימוקי יוסף בפ' כיצד דאם נועל בית חבירו דקיימא לאגרא דחייב לשלם לו דחשיב כאילו אהדקי' באינדרונא וכאילו גזלו [זהו תמצית העולה מהדברים המעורבים שנשתבשו בדפוס]. והקשה בקצה"ח סי' שס"ג ס"ק ג'] דהא אין דין שבת בבהמה. ונראה דעיקר כוונתו כך הוא דאיתא באשר"י שם בפ' החובל בסי' ג'] דאהדקי' באידרונא הוא דוקא כשעשה מעשה בגופו אבל היכא דנעל בפניו לחוד פטור דדמי לפורץ גדר בפני בהמת חבירו דפטור יעו"ש. נשמע מזה דלדעת הפוסקים דסברי דהא דמקשינן [ב"ק נ"ה ע"ב] אי בכותל בריא אפי' בד"א נמי ליחייב דקאי גם אבהמה. ועי' בש"ע (סי' שצ"ו ס"ד] דפליגי הפוסקים בזה. וא"כ גם באהדקי' חשיבא מעשה אפי' שלא עשה מעשה בגופו רק שנעל בפניו משום שגם זה כמעשה דמי ולפי"ז ממילא נשמע היכא דברי הזיקא שכבר יצא מכלל שבת שהרי מזיקו ממון גמור והוא קנין פירות שיש לו בביתו. וזהו שהרכיב הרמ"ה את שני השמות בהדי הדדי. משום דפשיטא ליה דאהדקי' כפשטא דמילתא שנעל בפניו לחוד ונמצא נקוט מיהת חדא דזה חשיב כמעשה משום דס"ל דגם בפורץ גדר בכותל בריא חייב על הבהמה. רק דאכתי יש מקום לפוטרו משום דאין דין שבת רק באדם לזה כתב דהוי כגוזלו שהרי ע"י מעשה זו הפסידו את קה"פ שיש לו בבירור וכל היכא דברי הזיקא כבר יצא משמא דשבת ונכנס לכלל נזק וכמש"ל [ועיין לקמן בסי' שאח"ז אות ז' בהגה"ה. ומ"ש בזה שם באות ה' עפ"י פסק הש"ע]:
ז הן הדברים שכתבנו בדעת הרמב"ן לחלק בין היכא דעביד מעשה בגוף הדבר הניזק כעין זה מצינו בדברי קדשו שחילק בזה גבי מזיק שיעבודו משום דבדידיה קעביד מעשה. ומלבד זה הוא סברא מוכרחת בכל מילי דנזקין שהרי כבר קדמו רבותינו בעלי התוס' והוכיחו מכמה סוגיות בש"ס דאדם המזיק חייב יותר משומר חנם. וגבול נתנו לדבר דכל היכא דדמי לאבידה דקרובה לפשיעה אע"ג דש"ח פטור מ"מ באדם המזיק חייבא רחמנא. ומש"ה כשנפל מן הגג אפי' ברוח שאינו מצויה ושיבר הכלים של חבירו חייב בנזקו אע"ג דש"ח פטור אם נעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אבל במידי דהוי כעין גניבה אע"ג דש"ש חייב אבל באדם המזיק פטור יעו"ש בר"פ המניח בד"ה באפילה שנו. ולפי"ז קשיא לכאורה דא"כ בנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור דהוי לה שלא תאכל [ב"ק מ"ז] וכן הפורץ גדר לפני בהמת חבירו לדעת התוס' ושאר פוסקים דפטרי. הכי יעלה על דעת שש"ח יפטור בכגון זה היכא דראה שאחר נתן סם המות לפני בהמה המופקדת אצלו. וכן בפורץ גדר דאפי' נפרצה ע"י אחר חשיבא פשיעה גמורה לגבי שומר ולא אמרינן הוי לה שלא תברח. א"ו דבע"כ צריכין לחלק כן. דדוקא היכא דעשה מעשה בממונו של חבירו אע"נ דלא נעשה מעשה בגופו אלא בדבר דהו"ל לשום עיונו. אזי בכל דבר דהוי בפלס המשקל כעין אבידה אזי חייבא רחמנא לשמור את גופן כעין דח"ר גבי ש"ש לשמור ממונו של חבירו שלא יוזק, כן חייבא רחמנא לשמור גופו שלא יזיק. ומש"ה גבי נותן סם המות הוא דפטור מפני שלא נעשה מעשה בגופו בממונו של חבירו. אבל גבי ש"ח חייב מפני שנעשה שומר על ממונו של חבירו. וכן גבי פורץ גדר דפטור גבי אדם המזיק מפני שלא נעשה שומר על ממונו של חבירו. רק על גופו לחוד וכיון שלא הוזק ע"י גופו אין מקום לחייבו:
ח בדברי רבינו אלעזר מטולא מובא בתשוב' מיימוני לס' משפטים (סי' ט"ו] שחידש דבשכירות אין בו משום רבית ומביא ראיה מהא דאיתא בעדים זוממין דמשלמין לפי אומד דבין שלשים יום לעשר שנים. והקשה המשנה למלך פ"ז מה' מלוה] דמנא ליה דאמדינן מן הלוה ומזה הוכיח דבשכירות לית ליה משום רבית ואיירי התם בשכירות לחוד דלמא האומד מן המלוה מה שיפחות ללוה בהלואה לעשר שנים שישלם לו מיד. ולפע"ד נראה לתרץ שהרי היא גופא ספיקא הוא דהוי. אם יפחות דבר ללוה שהרי מתחילה כשהלוהו לעשר שנים מי כפוהו לזה. אם לא שמאמד א"ע שלא יצטרך להם. רק דמ"מ מכלל ספיקא מיהת לא יצא דאולי נולד לו אח"כ איזה עסק ויפחת לו. וזה מוכח להדיא בב"ק (דף פ"ט ע"א] אמר אביי ט"ה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא ט"ה לאשה הוית. דאי ס"ד לבעל הוי לימרו לה עדים מה אפסדתיך. אי הוית מזבנית ליה לט"ה בעל הוי שקיל מינך. הרי להדיא דכל ממון שעומד בספק אין העדים זוממין משלמין כלום רק היכא שיכול הלה למוכרם. דאי לא תימא הכי אמאי אין צריכין לשלם לאשה כלום אם אמרינן דט"ה לבעלה. דמ"מ ע"י עדותן הפסידה היא עצמה את ספק ממונא שהיה לה. ועיין בנתיבות סימן ס"ו ס"ק ל"ג שכתב מזה]. וכיון שכן תו א"א לומר דאומד לגבי מלוה מה שיפחות ללוה שהרי אין זה ממון גמור ברור רק שנכנס בכלל ספיקא ובכל מידי דספק ממונא אין עדים זוממין משלמין. רק היכא דאפשר למוכרם ויגיע לידו מן הלוקח מיד בשביל טובת הנאה שבו. ואזי צריכין לשלם מה שהפסידו לו את דמי ט"ה. ובנ"ד פשיטא שאין ללוה צד זכות במה שיפחות המלוה בשביל זה שיהיה ברשותו למוכרם לאחרים. דגרע טפי מדבר שלב"ל ולא עבידא דאתי דאפי' לר' מאיר לא קנה. וא"ל דמ"מ יכול הלוה להלוות לאחר סך זה כגון שחייב למלוה מאה זהובים על עשר שנים ובאם יניח המלוה מחובו כדי לשלם לו מיד אזי יפסיד עשרה זהובים. רק דספיקא דאולי לא יניח לו כלום וימתין עד הזמ"פ כאשר התרצה מתחילה לכן בעבור ט"ה זו יתן הלוה לאחר סך צ"ח זהובים באופן זה דבאה יניח המלוה מחובו יהיה הריוח שלו ובאם לא יניח לו כלום אזי יתן לו הסך במילואו כשיגיע הזמ"פ. דזה מופרך מכמה צדדים כמובן. ועוד דממ"נ אם יתנם לאחר בהלואה הרי זה רבית גמורה. דהא אם לא יניח המלוה מחובו אזי יצטרך לשלם יותר ממה שקיבל שהרי סוף סוף אין זה כמכירה גמורה שהרי עודנו הלוה משועבד למלוה כמקדם ולא יפטור מחובו במה שמסרם לאחר. ואם יתנם הלוה לאחר בתורת פקדון אזי לא יתחייב באונסין רק כשהתנה עמו ומי פתי יסור הנה שבשביל ספק מועט כזה יתחייב א"ע בחיוב שאינו בידו לשומרם] א"ו דאומד דמתניתין הוא מן הלוה והוא מה שיוסיף הלוה על חוב שכבר הגיע זמנו כדי שיאריך לו עד י' שנים. ואף את"ל שגם מן הלוה אינו ממון גמור דאולי א"צ עוד למעותיו. מ"מ לו יהיה דספיקא הוי מ"מ צריכין העדים לשלם לו דמי טובת הנאה. שהרי המלוה יכול למכור את החוב עם דמי ט"ה זו דשמא יוסיף לו הלוה בעד זה. שהרי אפי' במלוה ע"פ יכול למוכרם במעמד שלשתן. ונמצא שהוכחת ר"א מטולא כראי מוצק בזה דבע"כ צ"ל דאומד דמתניתין הוא במה שיוסיף השוכר ולא להיפוך ממה שיפחות המשכיר או המלוה:
ט
ט ע"ש במשנה למלך שהקשה על עיקר הדין שפסק הר"א מטולא דבעה"ב מחויב לשלם למלמד במה שיכול להרויח דהא מבטל כיסו של חבירו הוא. אבל על עדים זוממין דמתניתין לא קשיא ליה חדא דאפשר לומר כיון שע"י עדותן הוצרך לשלם מיד בדבר שפטור בו עתה הוי כמזיק ממש. כמש"כ בקצה"ח (סי' ע"ג) ועוד דעדים זוממין שאני דמשלמים אפי' בדבר דמזיק דעלמא פטור וכמ"ש בסי' הקדום אות ב']. איברא תירוצו של בעל המל"מ נראה קצת דחוק דאיירי בדתבעו ליה ובעה"ב מרויח בהם. ודמי לדברי מרדכי בפ' הגוזל ולא נזכר זה (זית רענן) יד ע כלל בדברי ר"א. ועוד דלדברינו שכתבנו בסימן הקדום [באות ח' ט י"] אין זה ענין לדברי המרדכי כמובן. ואפשר לתרץ דברי רבינו אלעזר דגבי מלמד שקצב עמו לשלם לו מיד. אזי אמרינן דמסתמא היה יכול להשכיר גם אצל אחרים בדמי שכירות כזה וא"כ גם אם לא פסק עמו היה מחויב לתת לו סך זה משום שבת דאדם דלא גרע מאהדקי' באינדרונא וכיון דעיקר נובע משבת דאדם הרי זה דומה כאילו אמדוהו מתחילה בכך דאם יתן לו מיד יתן לו כאשר קצב אתו. ובאם ידחהו לעדני עדנים שגם זה יש לו שיווי אצל השוכר והמשכיר ונמצא שבאם יתן לו רק הסך שפסק עמו ישלם לו חצי דמי שבתו שחייבו רחמנא. ומשוה"ט יש מקום לומר דמחויב להוסיף לו בכדי שיגיע לדמי שבתו שחייבו רחמנא וזהו בשבת דאדם דח"ר אפי' שלא במקום נזק ואפי' ע"י גרמי בעלמא אע"ג דלא עביד מעשה בגופו ממש רק ע"י דבורו לבד:.
נהדרין לענינא קמא שגם מדברי בעל מל"מ מוכח מיהת דגבי הלואה אפי' כשתבעו לו שיש בידו להרויח בהם והלה מעכבם ומרויח בהם אפ"ה אסור משום רבית שהרי לדעתו מיירי בתשו' מיימוני באופנים הללו ואפי' בכה"ג לא חייבו אלא בשכירות דלית ביה משום רבית בימך