אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק יורה דעה › סימן טו

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק יורה דעה · סימן טו

חלק יורה דעה

בדיני רבית (תשובה זאת מחזקת שלשה סימנים)

לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב המאה"ג בתורה ויראת שמים מעודו ועד עתה, הצדיק המפורסם בכל הגלילות כקש"ת מו"ה נחום שליט"א שהיה אב"ד דק"ק שאדיק, וכעת תקע אהלו בירושלים עיה"ק תובב"א, ואחוזת מרעהו הרבנים הגדולים המופלגים בתו"י, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם:

בנידון שאלתו אודות אחד שקנה שטר חוב מחבירו בחדש כסליו שנת תרי"א שהיה לו על ראובן. ולזמן הפרעון הי' עדיין איזה חדשים וקנה ממנו בפחות בעבור שעדיין איננו זמן הפרעון. וזה מותר כמבואר בש"ע יורה דעה [סי' קע"ג סעיף ד'], ושורש הדין מביאו הרי"ף בשם הירושלמי. וכשהגיע זמן הפרעון תבע מהבע"ח מעותיו דחה אותו מלשלם, ואמר לו הלא הוזקתי על ידך במה שאוכל להרויח בממוני שמגיע לי. והשיב לו מסתמא אראה שלא יגיע לך היזק. ועתה כשפורע לו המעות תובע ממנו מה שהיה יכול להרויח בממונו. וטען שאתה גרמת לי היזק, ואתה הרווחת בו עד עתה, והלה משיב שלא יוכל ליתן לו ריוח דהוי רבית והתורה אסרה. מאי דינא בזה:

הן החכם המופלג הרב השואל האריך בזה בחכמתו על כל גדותיו בכל צדדי הפרטים בחריפות ובקיאות. ולדעתי אראה מתחילה להשיב את הנראה לענ"ד בעיקר השאלה, ואחר זה נבאר בפרטים המסתעפים, ואחר כל אלו אשתעשע את יד"נ החכם השלם בחידושין שחידש בזה בשעשועין דאורייתא:

א הנה לכאורה נראה כדברי החכם המופלג נ"י שדין זה תלי' בדברי הסמ"ע והש"ך [בסוף סי' פ"א] בחשן משפט, דלדברי הסמ"ע אם תבע המלוה את מעותיו לאחר זמן שיכול להרויח בהם והלוה השיבו שיתן לו ריוח. מחויב ליתן לו. ולתירוצו של הש"ך אפשר לומר דפטור:

ולדעתי נראה דבהלוואה אין מקום ומקור כלל לחייב את הלוה אף בדיני שמים. ולא עוד אלא היכא דאמר בסתמא שיתן לו ריוח אזי לדעת ראב"ד [בפ"ו מהלכות מלוה הלכה ג' ובש"ע יורה דעה סי' קס"ו סעיף ב' ובש"ך סק"ח] הוי רבית קצוצה ולשאר פוסקים מידי אבק רבית לא נפקא, והיכא דאמר לו בפירוש שיתן לו מחצית ממה שירויח. אזי לכולי עלמא לא הוי אלא אבק רבית, כמו שפירש"י גבי מעות יתומים במס' בבא מציעא [דף ע'] בד"ה קרוב לשכר. [ובזה היכא דאמר הלוה לאחר זמן הפרעון שיתן לו מחצית שכר והמלוה מפסיד על ידו, אזי לדעת הים של שלמה בב"ק פטור, ומותר משום רבית, ויתבאר לקמן]:

וטעמא דמילתא שהרי מבואר להדיא בש"ס ב"ק דף נ"ו] בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה לאוקימתא דרב אשי דשוי' טמון באש דפטור מדיני אדם. וכן פסקינן שם בש"ע חושן משפט [סי' תי"ח סעיף ט"ז], הרי אע"ג דאש סמוך לו ובוודאי יתחייב הלה לשלם. ואפ"ה פטור מפני שעדיין לא זכה הניזק בחיובו דמזיק. ועיין היטב ברמב"ן בדינא דגרמי [דף מ"ג עמוד ד' ודף מ"ד ע"א בדפוס פיורדא] שכתב שם להדיא כן, שאין לחלק בין מבטל כיסו של חבירו מן הריוח או מן תשלומי הפסד שיגיע לו מחבירו, דעיקרא דמילתא מפני שעדיין לא זכה בו הלה, (ועיין מ"ש לקמן בסימן שאחר זה אות ד' בדברי רמב"ן אלו] ואע"ג דהתם חייב בדיני שמים, זהו היכא דאיש אחר בא ועשאו טמון באש וגרם להפסיד לחבירו בדבר שחייבתו התורה, ואע"ג דמציל בזה את חבירו כיון שהצלתו הוא שלא כפלס מאזני תורתנו הק', שהתורה חייבתו והוא נכנס בריב שאינו שלו וגרם לפוטרו. אזי חייב בדיני שמים מיהת. ולהכי לא אישתמט חד מהפוסקים להשמיענו שגם אם המזיק בעצמו שוי' טמון באש שחייב בדיני שמים. אלא וודאי דבזה פטור אפי' בדיני שמים, משום שכוונתו להרויח לעצמו. והדברים עתיקים שגם בדיני דגרמי שחייב לשלם מדינא. פטור לגדולי פוסקים היכא שמתכווין להרויח לעצמו, עיין ש"ע חושן משפט (סימן ס"ו סעיף כ"ג ובש"ך ס"ק פ"א], וממילא נשמע דהיכא שעיקר חיובו הוא רק בדיני שמים אזי לכ"ע יש לפוטרו במקום שמכוין להרויח לעצמו וממילא נשמע דה"ה בנידון דידן אע"ג שנתברר שיכול המלוה להרויח בהם והלוה מדחהו בלך ושוב שפטור אפי' בדיני שמים:

וא"ל דשאני גבי טמון שלא עשה מעשה בממונו דחבירו רק שכסהו דזה אינו ולא ניתן להאמר כלל, שהרי גם בהלוואה הוא ממונו של הלוה לגמרי כמבואר להדיא בפוסקים ועיין רש"י קידושין [דף ו' ע"ב] בד"ה לא צריכא בסה"ד וז"ל אבל וכו' לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה עכ"ל:

וכיון דפטור אפי' בדיני שמים רק היכא דיש לו לשלם ומדחהו בלך ושוב אזי עובר על לאו מדברי קבלה, כדאיתא בחושן משפט (סי' צ"ז סעיף ג'], אבל לחייבו ממון. גם בדיני שמים לא מצינן, ובפרט היכא דבאמת אין לו במזומן אזי פשיטא דפטור אפי' בדיני שמים:

לכן היכא שמבטיחו שלא יפסיד על ידי זה או שיתן לו ריוח סתמא, אזי פשיטא דתליא בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד הנ"ל אם הוי רבית קצוצה ומאבק רבית לא נפקא לכל הפוסקים, איברא היכא דאמר לו שיתן לו מחצית שכר הרי זה דומה כאילו נתן לו מתחלה להתעסק בהם למחצית שכר] שהיא הלכה פסוקה שתיקנו חכמינו ז"ל בזה שהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון, עיין רמב"ם בפרק ו' מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ב'], ובמרדכי סוף פ' החובל גבי קרע את כסותי גבי מלוה לאחר זמן פרעון ואמר לי' יהיה בידך למחצית שכר דאמרינן שכוונתו היה על עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, רק דפסק דלא מהני מידי כיון שכבר נתחייב באחריותו ודמי לדאתי לידו בתורת שמירה. דל"מ מה שאמר לו אח"כ קרע את כסותי [וכן פסקינן בחושן משפט סוף סימן ק"כ ובכמה דוכתי], וכתב הים של שלמה ב"ק פרק החובל [סימן ע'] אע"ג דמתחלה בתורת מלוה אתי לידי' ושוב לא נשתנה הענין בדיבורא בעלמא, מ"מ אם נתן הלוה מחצית הריוח לית ביה משום ריבית. אע"ג דמצד הסברא נראה דכיון דלא מהני התנאי לענין הפסד שיהיה המחצית באחריותו של המלוה ה"נ לא מהני לענין הריוח ושוב לא נפיק מכללא דאבק רבית מ"מ אין בידינו להכריע מצד הסברא נגד דעת הגדולה:

איברא נראה דבכגון זה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. דזהו דווקא היכא שהמלוה התנה כן שיהיה מהיום. והלאה למחצית שכר הוא דלית ביה משום רבית היכא דהרויח ורוצה לתת לו, מפני דאמרינן שהלוה סמך על דברי המלוה, שבכלל דבריו שגם אם יפסיד יופחת מחלקו ג"כ החצי כמ"ש הים של שלמה שם להדיא, אבל היכא שהלוה אמר כן לאחר זמן פרעון שהמלוה לא סמך את עצמו על דיבורו שיודע שלדחותו אמר כן, וממילא לא נתרצה גם כן להכניס את עצמו בפלגא דפסידא. אזי נראה שגם מהרש"ל מודה דמכל מקום מידי אבק רבית לא נפקא:

ועוד ראי' לעיקר דברינו דבהלוואה לכ"ע פטור אפי' היכא שהמלוה מברר שיכול להרויח בהם. מש"ע ח"מ [סימן ס"ו סוף סעיף ל"ב בהגה"ה] היכא שמוכר שטר חוב שיש לו על הא"י ברבית וחזר ומחל להא"י דאין צריך לשלם לו רק הרבית שכבר עלה עליו, אבל לא הרבית מהיום והלאה, ועיין בש"ך שם ס"ק ק"ז] שמשיג גם על זה מפני שרבית אינו נמכר, ואע"ג שהיה יכול לגבותו, דמניעת ריוח לא חשיב היזק יעו"ש, הרי אע"ג דהפסידו ברורה לנו מ"מ פטור, והרמ"א שחולק בזה משום דס"ל שרבית נמכר וכבר זכה זו בקניתו. אבל לכ"ע מיהת ברבית שיעלה עליו לא מחייבינן ליה, ואע"ג דבוודאי יגיע וע"י מחילתו מפסידו מיד. א"כ מכ"ש בריוח שיגיע למלוה אם יפרע לו שעדיין לא זכה בזה מאומה דלא מחייבינן לי' משום עיכוב פרעונו דלא עשה מעשה בפועל רק בשב ואל תעשה דלית שום צד לחייבו. ואי משום שהוא הרויח בהם, דהא כיון דמלוה להוצאה ניתנה וקנה אותן להוציאן לגמרי, שוב מאי איכפת לן במאי שהרויח במעותיו של עצמו (ואין הנידון דומה כלל לסי' רצ"ב דמחייבינן ליה אם יכול להרויח כמו שיתבאר להלן, ומ"מ יש מקום לקושי' הסמ"ע וש"ך בסוף סי' פ"א כמ"ש לקמן באות ב'], ובזה שכתבנו די לבאר דלא דמי לדברי ב"ח ורמ"ה לקמן [בסי' שס"ג] דהיכא דנעל בית חבירו ואינו מניחו להשכירו דחייב לשלם מפני שמפסידו בבירור דהתם שאני כיון שביתו ברשותו לכל דבר, וכשם שיש לו קנין הגוף יש לו נמי קנין הגוף לפירותיו דהיינו הבית לדור בו, דהוי כמו דקל לפירותיו וע"י מעשיו גוזל ממנו מיהת קנינו לפירותיו מש"ה ס"ל דחייב לשלם הפסידו. משא"כ הכא שהוא רק ע"י העדר מעשיו לחוד, ועוד דבדידי' קא עביד שכבר קנוים בידו משעת הלוואה, [ועיין רמב"ן פרק השולח שכתב כן גבי מזיק שיעבודו לחלקו מדינא דגרמי מפני דבדידי' קא עביד מעשה] ומה שהרויח בהן הלוה בשלו מרויח, ולא נתכוין להזיק רק להרויח דעדיף ממוחל בתלתא דרגא דפשיטא דפטור:

וכיון דפטור אפי' בדיני שמים פשיטא דאית ביה משום רבית:

ועוד ראיה דאלת"ה וננקוט דברי הסמ"ע בפשטות שגם בהלוואה מחוייב לתת לו ריוח כשהלה מפסיד מה שיכול להרויח והלוה מרויח בהם. אזי מלבד ראיה הנ"ל מטמון באש ומרבית שיעלה דפטור המוחל. תקשה לן דא"כ בקל נעקרו כמה תקנות והלכות קבועות. חדא שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב ולא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. והשתא אי תימא שהלוה יתחייב לשלם למלוה ממה שהרויח והלה יכול להרויח, א"כ לרוב פעמים יתבטל הלאו לגמרי. שהרי יש אפס מנהו אשר עודנו לא זקפן עליו במלוה והוי כהקפת חנות שאינו עובר עליו. וכיון דמעורב בו מידי שאינו עובר עליו תו לא עבר גם על מלוה, כיון שבמשכון זה יש שמץ מנהו שאינו עובר עליו, כמבואר בנתיבות המשפט (סי' צ"ז] יעו"ש שמביא ראיה לזה משוטחה לצרכה ולצורכו. וראיה זו שהבאתי הגם שאינה מוכרחת אבל מכרעת ומסתברת:

ועוד כדמות ראיה מסי' ק"ג דאם ירד המלוה לנכסי הלוה אפי' כשעשאו אפותיקי מפורש והחזיק בהם שלא מדעת הלוה ושלא ברשות ב"ד דכל הפירות שאכל מנכין לו מחובו. והרי הפסיד המלוה ע"י עיכוב הלוה שאילו נתנו לו מדעתו כאשר נתחייב לו בשעת הלוואה שעשאו אפותיקי מפורש. הרי כבר הרויח המלוה הפירות האלו, וע"י עיכובו הפסידו לגמרי. ועוד מידי איירי שלא היה יכול להרויח במעותיו. ואפ"ה מנכין לו כל הפירות שאכל בלא שום ניכוי מעיכוב הפרעון ומהפסידו דמלוה

ב ועתה נבאר דברי הסמ"ע [בסוף סי' פ"א] שלכאורה דבריו תמוהים שהקשה על מלוה מפקדון דמנא ליה לדמותן ועוד שכבר בארנו דבמלוה לכ"ע פטור. ועוד יש לדקדק דמשמע מדבריו דעיקר קושיתו על מה שהציב ציונו דלא מהני דיבורו כיון שלא התנה בשעה שנתחייב וגם בלא קנין. וביותר הוי ליה להקשות דאפי' בלא התנה כלל יתחייבו כמו בפקדון:

לכן נראה לפענ"ד למעיין היטב בתשובת הרא"ש שם (כלל ס"ו סי' יתבונן דהעובדא הכי הוי, ראובן תבע לשמעון את חלק בנו שמת, בשטר חוב שיש על שמעון מה שמגיע ממנו מנדוניית אמו של בנו, ותבע גם את הריוח שהבטיח לו. והשיב ע"ז כיון שלא הבטיח לו בשעה שנתחייב לא מהני מידי בדיבורא בעלמא. דמשמע דבשעה שנתחייב מהני ומחוייב לתת לו ריוח הלא זה ריבית גמור, שגם אם נימא שכוונתו היה ממה שירויח מ"מ אבק רבית הוא שהרי אפי' כשיכול להרויח בהם להלוותם לא"י ברבית. התורה חייבתו בהכי להלוותם לישראל בלא רבית ב"מ דף ע"א]. א"ו דעובדא הוי ששמעון חייב א"ע ליתן לנדן איש אחד בעד אשה הזאת שהיתה עם בנו ואח"כ מת בעלה הראשון ולא הניח אחריו לשלם נדוניא של אשתו, ונמצא שמגיע לה הנדן ע"י שיעבודא דר' נתן ואח"כ נישאת לראובן והיה לו בנים ממנה ומתה ואח"כ מת בנו הקטן שאינו יכול לתבוע מחמת אשתו שאין הבעל נוטל בראוי, כמבואר בש"ע אה"ע סי' צ' סעיף א'] וטוען ראובן ששמעון הבטיח לו אחר שמתה אשתו ותבע ממנו את חלק בנו הקטן. אזי הבטיח לו ליתן לו ריוח דהיינו ממה שירויח כמו דפסקינן דנכסי יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ועל זה השיב הרא"ש דאם הבטיח בשעה שנתחייב הנדן בוודאי מחוייב לשלם, דבנדן פסקינן כן דבשעת חיובו מותר לקצוב גם ברבית [כמ"ש בסוף סימן קע"ו וסי' קע"ז סעיף ט"ו] ומחוייב לשלם כאשר קיבל עליו. אבל אם כבר נתחייב הנדן ואח"כ פסק ברבית פטור, ואסור גם משום רבית, ומשו"ה בעובדא הלז. אע"ג דמותר משום דבשעת פסיקה כבר הגיע לנכסי יתומים, מ"מ פטור משום דבדיבורא בעלמא לא נתחייב. [וא"ל שהרי במעות יתומים אפי' לא התנה כלל מחוייב לתת החצי ממה שהרויח, אפי' בלא התנה דהוי כאלו התנה (כמבואר בסי' ק"ס סעיף י"ט ובט"ז שם ס"ק י"ז) דזהו כשהיו מעות של יתומים בשעת הלוואה. אבל הכא לא היה בשעה שנתחייב מעות של יתומים. וכן מצאתי במשנה למלך (פרק ד' מהלכות מלוה הלכה י"ד) תוך ד"ה ויש להסתפק בנכסי יתומים דפשיטא ליה סברא זאת]:

וע"ז הקשה הסמ"ע מסי' רצ"ב דכיון דמחייבינן ליה שם כשלוח יד משום עיכוב הפרעון, הרי דאיתא בכלל דין ממון מה שהפסיד הלה ע"י עיכובו והוא הרויח בהם. דנהי דהתם עדיף טפי כאשר נבאר להלן [באות ז' ח'] בארוכה בדרך מישרים בעזה"י. ומשה"ט מחייבינן ליה התם אפי' בלא התנה מ"מ יתחייב הכא כשהתנה אפי' בדיבורא לחודא, שהרי זה עולה במסילה להא דפסקינן [בסי' קכ"ט ברמ"א סעיף ג' ובסמ"ע ס"ק ג'] כשתובע את חבירו לשלם לו ואין לו ובא חבירו ואמר אני אשלם בעדו. דאזי היכא שפטר את הלוה לגמרי מחוייב חבירו לשלם לו דהוי כערב בשעת מתן מעות שעל פיו הלוהו וה"נ על פיו פטר את הלוה. ותו נעלה עוד בהדרגה זו ונימא דאיזה נפקותא יש בין מוחל לגמרי לחייבו בכולו, או למוחל לו במקצת לחייבו במקצתו. שהרי מבואר בסי' ס"ו סעיף כ"ד ובש"ך ס"ק פ"ג] דגם כשמוכר מאריך הזמן פרעון ללוה מחוייב לשלם ללוקח מה שהפסיד לו וכיון שכן הרי בעובדא זו שכבר הגיע זמן פרעון לשלם ליתומים והיה יכול לנוגשו שישלם לו. וילוום לאחרים קרוב לשכר ורחוק להפסד, ורק משום תנאו שהתנה עמו שיתן לו החצי במאי שירויח מהיום והלאה מחל לו במקצת דהיינו שהרויח לו הזמן פירעון והניחו מלנוגשו עוד ולכפותו שישלם לו בזמנו וירויח בהם. וזהו עצמו בכלל דין ממון, ודמי למחל לו במקצת. ומן הדין שיתחייב גם הוא באותו מקצת דמה לן בין מחל לחבירו או מחל לעצמו, כיון שרק מפני הבטחתו הניח לו במה שנתחייב כבר לשלם בזמנו. ומפני הבטחתו נפסד הלה במה שהיה יכול להרויח. איברא זהו היכא דלית ביה משום רבית הן בשעת הלואה והן בשעת התנאי. אבל בשאר ערב שלא בשעת הלוואה אפי' כשהגיע זמן פרעון, משום דאיסור רבית מפקיע דין ממון שבו והפקעתא דמלכא הוא ומשו"ה פטור הערב לגמרי. וע"ז תירץ דאיירי בתוך זמנו. דאע"ג שמגיע לו רווחא לאחר זמן מ"מ כיון דבשעת התנאי לא נהנה כלום תו לא יתחייב בעבורו, ועיין בב"ש באה"ע (סי' כ"ח ס"ק ל"ח] יעו"ש:

ובסמ"ע שם סוף סי' פ"א] כתב עוד וז"ל או דאיירי בלא תבעו דהיינו שלא גילה לפניו שיכול להרויח בהם ע"י עסקיו או להלוותם לאחרים. ומשו"ה עודנו לא נכנס בסוגא דממונא שיתחייב חבירו מפני שיתדמה למחול לו במקצת:

והא דהוצרך הסמ"ע להציג קושייתו מסי' רצ"ב ולא הביא ממתניתין דריש מכות (דף ג'] גבי עדים זוממין, דהזמה שאני דחידוש הוא שהרי לא נפסד חבירו כלום על ידו. דאפי' לדעת הפוסקים דגבי ממון ל"א כאשר עשו שיפטרו מלשלם כמ"ש תוס' בבא קמא דף ד' ע"ב ורמב"ם פרק כ' מהלכות עדות הלכה ב']. אבל מ"מ לא הפסידו לחבירו מאומה שהרי הלה מחוייב להחזירם ואפ"ה לא נפטרו המה מתשלומי הזמה. ולא עוד דאפי' על ספק ממונא כמו גבי שינו והדר עינו דפטור לשלם משום ספיקא אלא כשיתפוס וכשהוזמו מחוייבים לשלם לרב. עיין רמב"ם פרק כ"א מהלכות עדות הלכה ד'] ובכסף משנה ובמגדל עוז:

ולרווחא דמילתא לשעשועין דאורייתא נביא עוד ראיה מוכרחת לזה דשאני עדים זוממין משאר מזיקים. שהרי לרבנן דפטרי בדינא דגרמי פטרו ג"כ בזיכה את החייב אפי' היכא דקם דינא, כמבואר ברמב"ן בסוגיא דשיקול הדעת. ובתוס' שם איתא שני תירוצים בזה. והשתא אי תימא דעדים זוממין שווין לשארי מזיקין דעלמא, א"כ לא משכחת לן עדי שובר ופרעון דהרי הוי כעדות שאי אתה יכול להזימו שהרי לא הוסיפו מאילו שרפו שטרו לגמרי. אלא ודאי אע"ג דבעלמא פטורין מ"מ עדים זוממין משלמין על מחשבתן הרעה. ובזה נסתר מה שהאריך הרב החכם השואל בזה בדברי הגהות מיימוני ומשנה למלך [בפרק ז' מהלכות מלוה]. והא דלא הסב הסמ"ע הקושיא מסי' ס"ו סעיף כ"ד. דשאני התם שהמוכר הפסיד שטרו מדמי שוויו שהיה בשעת קנייתו כמובן:

ג והש"ך [בסוף סי' פ"א] חולק בזה וס"ל דגבי עניני חיוב והלואה פטור כשהתנה בלא קנין אפי' היכא דלית ביה משום מילתא דאיסורא, בין בשעה שנתחייב ובין בשעת התנאי אפי' כשתבעו לאחר זמנו והוא מפסיד והלה מרויח אפ"ה פטור. ולא נוכל לדמותו להא דריש סי' קכ"ט כיון שגם התם עיקר חיובו הוא מחמת ערבות דגילתה התורה דמהני בדיבורא בעלמא. ועיין ריש פרק הנושא (דף ק"ב ע"ב] ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא וכו'. וכן הא דאיתא בריש קידושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. הרי דדין ערב הוא סוג מחודש. וע"כ לא חידשה לן אלא בגוף אחר חוץ משניהם. אבל לא בדברים שבין המלוה והלוה גופיה, דלא מיבעי לדעת הפוסקים בחשן משפט (סי' ש"פ סעיף א' ברמ"א שם] גבי זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דלית ביה משום ערבות, פשיטא דהכא לית לן לחיובא ללוה בדיבוריה משום ערבות. אלא אפי' לדעת החולקים דמחייבי, דהתם מיהת איתא פעולה מחודשת חוץ משניהם משא"כ הכא דליתא אלא בין מלוה ללוה גופייהו לא נכנס כלל בסוג ערבות. נמצא לפ"ז לכ"ע גבי הלוואה היכא דאית ביה סרך איסורא לא מהני הבטחתו כלום. שהרי סוף דינא לא עדיף מתחלת דינו דמרבינן להדיא [ב"מ דף ע"א] דישראל קודם בלא רבית. ובפרט בעתים הללו דבטלו הכפיות וההתנגשות מאחינו בנ"י דלא פטרו במידי, ובמה יתחייב הלוה. איברא הסמ"ע ס"ל דאין סברא לחלק בסוג הערבות משום שהפעולה יוצאת חוץ משניהם. רק שבזרוק מנה לים היינו טעמא דפטרי משום דלא אתא ליד בר דעת דליזכי בהו, כמ"ש הר"ן בריש קידושין:

ד ולפי"ז נראה ברור לפענ"ד לדינא שהלוה פטור ולא עוד אלא שאסור. וא"ל משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכשאמר לו לאחר זמן פרעון בזה הלשון מסתמא אראה שלא יגיע לך היזק דכוונתו היתה למחצית שכר בפלגא מלוה ופלגא פקדון כמו שהאריך בזה יד"נ הרב השואל נ"י. וראייתו מדברי הרא"ש פרק איזהו נשך [סי' י"ז] גבי חצר דלא קיימא לאגרא. ומדברי הרי"ף [בסוגיא דאסמכתא ב"מ דף ס"ו ע"ב] גבי מחילה בטעות לפירושו של הנימוקי יוסף שם:

לדעתי נראה דלא דמי דשאני התם דמשום חזקה לא מפקינן דבר מחזקתו הראשונה ממה שנהייתה עד כה. ומשום האי טעמא בחצר דלא קיימא לאגרא עד כה לא אמרי' שעתה משכירו למלוה בשכר רבית. וכן גבי מחילה בטעות לא אמרינן דמחל לו משום איסור רבית אבל בנ"ד שהיו מעותיו אצלו בהלוואה עד כה, משום חזקה זו ל"א שדעתו היה לאפקועיה ממלוה לפקדון ולהוציא המעות מחזקתו. וזה דומה למאי דאיתא בעירובין (ל"ו ע"א] היום חול ולמחר קודש מספיקא לא נחתי ליה קדושה, היום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעו ליה קדושתיה:

ועוד דכשם דלא מחזקינן ליה ברשיעי ה"נ לא מחזקינן להו לאינשי בטעותא. שהרי משום דברים הטמונים בחכו ובסרעפי לבבו לא יקבל עליו הלה פסידא ואחריותא מפלגא דפקדון. רק היכא שהמלוה אמר כן בפירוש אז יש לומר שהלוה סמך על דיבורו שלא יחזור בהם כמ"ש הים של שלמה בבא קמא [פרק ח' סי' ע']:

ואין זה דומה לנידון דמהר"י בן לב בחלק ב'. שהתם במעות של יתומים איירי דמותר ליתן להם רווחא ממה שהרויח אע"ג דכולא מלוה וכן איתא להדיא בש"ע יורה דעה [סימן ק"ס סעיף י"ט] דמעות של יתומים אפי' לא התנה מותר ליתן להם חצי ריוח. ולהכי גם כשהתנה ברבית קצוצה מותר משום דהוי כאילו לא התנה:

ה עיין בים של שלמה ב"ק פרק ח' סי' ע'] שמחלק בין היכא שהיה בידו מעיקרא בתורת מלוה. ואח"כ אמר לו המלוה שיהיה מהיום והלאה פלגא מלוה ופלגא פקדון, דל"מ שיתחייב המלוה באחריותו ושיתחייב הלוה לתת לו חצי ריוח אלא בקנין גמור והיכא דהיה בידו מעיקרא בעיסקא ואח"כ הסכימו בדיבורא בעלמא שיהיו בידו מהיום והלאה בהלוואה דמהני. ומחלק שם בין היכא שבא לפוטרו לבין היכא שבא לחייבו. ומש"ה ברישא דבא לפוטרו לא מהני, משום דדמי לקרע את כסותי היכא דאתיא לידי' בתורת שמירה. אבל בסיפא שבא לחייבו מהני בדיבורא לחוד. ומצד הסברא נראין דבריו דחוקים קצת למעיין, שהכח הפוטר נגרע מכח המחייב. ולפענ"ד הקלושה נראה שהדברים פשוטים לחלק ביניהם, דהיכא דהיה מעיקרא בתורת הלוואה כיון שכבר קנוים ביד הלוה. והמה כשלו לגמרי אזי לא אפשר שיקנה המלוה מה שתח"י הלוה שיהיה של המלוה. אם לא שמקנה לו המחיר שתח"י בקנין גמור למלוה. כי היכא דליפקע ממלוה לפקדון, דכשם דאינו יכול ליתן את שלו לחבירו בדיבורא ה"ה נמי מן לוה למלוה וכיון דלא קנה המלוה החצי שיהיה כשלו. אזי אין הלוה מחויב לתת לו חצי ריוח. אבל היכא שהיה מעיקרא בעיסקא אע"ג שאין המעות גופיה בעין. כיון שהמחיר והתמורה בעינא והלה אינו רשאי להוציאם נצרכו. רק לאיעסוקי ביה כדאיתא להדיא בש"ס בבא מציעא [דף ק"ד ע"ב] ועכשיו שאמר הנותן שיהא בידו בתורת הלואה הרי נתן לו רשות להוציאם גם לצרכו ולמשתי ביה שיכרא, והרי הוא כאילו המלוה מקנה את העיסקא ללוה דמהני בדיבורא בעלמא שהרי ישנם מתחילה תחת יד המתעסק. ודבר זה דומה ביתר שאת ועדיפא עוד מהיכא שהיה לו עיסקא ביד אשה ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי בעיסקא זו דמקודשת. שכן מפורש ברש"י קידושין דף מ"ז ע"א] בד"ה להוצאה ניתנה. וז"ל הלוה רשאי להוציאם בהוצאה ואינו חייב להעמידם בעיסקא שתהיה מצוי' בכל עת שיתבענו. וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כדידה ולא יהיב לה מידי עכ"ל. אלמא בעיסקא מקודשת. וכ"כ בקצה"ח [סימן ס"ז ס"ק ב'] ועיי"ש מה שכתוב בשם תשובת מהר"ם בר ברוך]:

והא דהוצרך המרדכי בפרק החובל להוכיח בדין זה היכא שאמר לו שיהיה בידו למחצית שכר דל"מ משום דדמי להיכא דאתי לידיה בתורת שמירה. דמשמע מזה דאילו אמר לו על מנת לפטור מאחריות אונסין דמהני, לאו לענין שיטול המלוה החצי מן הריוח ושיתחייב לו הלה בזה דכיון דבלתי אפשרי שיהיו קנוים למלוה בדיבורא לחוד ועודנו לא יצאו מרשות הלוה אזי פשיטא דפטור. רק דדברי המרדכי קאי רק לענין אחריות. דנהי דל"מ שיתחייב הלה בחלק הריוח מ"מ יפטור מיהת מן אחריות אונסין. שהרי מחילה א"צ קנין. ומשה"ט הוא דמצריך לדמותו לאתי לידי' בתורת שמירה. וכי תימא דמהיכא תיתי יפטור הלה מן האחריות כיון שעיקר דיבורו היה רק בשביל מחצית שכר שהרי כך אמר לו בפירוש שיהיה למחצית שכר רק דממילא נשמע שכיון לפלגא פקדון. והיאך נאחוז את הטפל שבו ונעזוב את העיקר. דמ"מ יש מקום לומר כיון שפטרו מן אחריות. וע"י זה נפטר הלה לס"ד דמרדכי בקושיתו. ומש"ה סמך על הלוה שיתן לו גם חצי ריוח כשירויח בההיא הנאה דנהנה מהנה

ולפי"ז היה מדברי מרדכי כדמות ראיה לדברי הים של שלמה שם שגם למסקנא דלא נפטר מן האחריות משום דדמי' להיכא דאתיא לידו בתורת שמירה. דמ"מ מותר לתת לו חצי ריוח מפני שסמך הלוה על דיבורו של מלוה שיקיים דבורו אע"פ שמצד הדין פטור ה"ה נמי להיפך. אלא דלקושטא הכא עדיף טפי. כיון דמ"מ בחד צד מיהת מהני מדינא. ומשו"ה סמך המלוה את עצמו שיתן לו גם חצי ריוח אע"ג דלא נוכל לחייבו מדינא. אבל בדינא דים של שלמה י"ל דאסור ליתן לו החצי ריוח כיון דל"מ למסקנא בשום צד משום דדמי לאתי לידיה בתורת שמירה. ולא עוד אלא דיש מקום לומר לקצת פוסקים בחשן משפט (סימן ר"ז סעיף י"ג ברמ"א] בשנים שהמרו עם זה. וכן בב"י [ריש סי' קע"ו] דלס"ד דמרדכי אזי מחויב לתת לו חצי ריוח כיון דאיתא לשניהם צד זכות וחובה. דהיינו לענין אחריותו של הלוה וחצי ריוח של המלוה. ואיידי דבעי למיקני גמר ומקני:

ונמצא תבנא לדינא דהיכא דאמר המלוה ללוה אחר זמן פרעון שיהיה בידו למחצית שכר על מנת לפטור מאחריות אונסין דאזי כיון דפטור מדינא אזי ממילא דמותר ליתן לו חצי ריוח, ולמקצת פוסקים מחויב מדינא כאשר הוכחנו מדברי מרדכי הנ"ל:

איברא כן הוא דעת המרדכי וים של שלמה הנ"ל. אבל לדינא דפסקינן ביורה דעה [סי' קע"ו סעיף א'] דכל כמה דלא פטרו מכל אחריות דהיינו מגניבה ואבידה ומאונסין הוי מיהת אבק רבית. והכא כשאמר לו שיהיה בידו למחצית שכר אפי' אמר לו ע"מ לפטור מן האונסין, כיון דאכתי חייב בגניבה ואבידה. וחלק הפקדון עודנו לא נקנה למלוה בלא קנין גמור. ולא נקבע שם פקדון עליו א"כ אכתי אינו רשאי לתת לו מן הריוח. כיון שכל הסך שהלוה לו עודנו ברשות הלוה ושלו הוא כמו שהיה רק מצד פטור אחריות הוא דנתיר לו וכיון שלא פטרו מכל אחריות אכתי מכלל אבק רבית לא נפקא. דבשלמא בכל עיסקא דעלמא אע"ג שמחויב בגניבה ואבידה כיון שהריוח שנוטל הוא מן ממונו ומחלק הפקדון דאיתא ברשותיה תו לא איכפת לן בחיוב אחריות דידיה אבל היכא שהיה מתחילה בידו בתורת הלואה תו אי אפשר להכניסו לרשות בעלים בלא קנין וכמש"כ:

לכן לדינא קשה עלי הדבר לפסוק כדעת הים של שלמה בזה ובנידון דידן דמיגרע גרע עוד באיזה הדרגות, חדא שהנותן לא התנה כלום שיהיה למחצית שכר. וגם הלוה הטמין בחכו עיקר דיבורו ולא אמר בפירוש שיהיה למחצית שכר רק שיראה שלא יפסיד, שיש לזה כמה פירושים כמובן, והוי כידים שאינן מוכיחות כלל דלא מהני מידי, דפשיטא דאסור ליתן לו אפי' אם הרויח רק בחלקן של יתומים דאפי' לא התנה דינם כהתנה:

ו בדברי רש"י בבא מציעא פרק איזהו נשך [דף ע'] התמוהים, דמעיקרא בדברי רב ששת פירש משום דביתמי לא גזור ולבסוף בדברי רב אשי מפרש משום הפקר ב"ד. וגם דברי הטור ביורה דעה [סוף סי' ק"ס] לא הביא כלל דעת רש"י. ובחשן משפט [סי' ר"צ סעיף י"ג] פוסק כוותיה, כאשר כבר עמד בזה המשנה למלך [בפרק ד' מהלכות מלוה הלכה י"ד]. ועוד יש לדקדק דמשמע שם בעיקרא דמילתא בזוזי של יתומים שנתחדש הדבר בדורותם אם להיתר או לא. ופליגי אמוראי שם בזה. ובבכורות (דף ל"א ע"ב] מביא שם ברייתא להדיא דמקילין ביתמי. דמוכרין מעשר בהמה לאחר שחיט' משום דביתמי אוקמוה אדאורייתא יעו"ש במסקנא בדברי רבא. (וי"ל קצת דהתם משום פסידא והכא משום רווחא]. לכן נראה דאפשר לומר דבוודאי לעיקר היתרא דקרוב לשכר ורחוק מהפסד אין אנו אחראין לומר משום הפקירא. דבלא זה יש כח בידם להתיר בדבר שנאסר עד כה, כי היכי דלא לכלי' קרנא דיתמי כמו שהבינו בדעתם הרחבה לפי העת והזמן. איברא כל זה היכא שהלוה נותנם לבסוף מדעתו. אבל כשאינו מתרצה והב"ד הוא שיכפוהו לקיים תנאו. אזי בע"כ צריכין לומר משום כחא דהפקירא:

וטעמא דמילתא שהרי גם מעיקרא דדינא בכל אבק רבית כהאי גוונא שהתנה הלוה בשעת הלוואה שיתן לו ממה שירויח דמדאוריי' נתחייב ונשתעבד לו בשעת הלוואה ותו אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, רק בע"כ צ"ל שגם בזה משום כחא דהפקירא הוא דאתי עלי', שכח זה ניתן להם מן התורה וכדאורייתא ממש הוא לכל דבר. [דא"ל משום דראו שיש לגדור בזה ולאסור הדבר לכן גם מילתא דממונא ממילא הוא דנגרר בתרייהו, שהרי בכה"ג איתא להיפך במכר לו דבר שאסור באכילה מדרבנן והלוקח לא ידע ואכלם שאין צריך המוכר להחזיר הדמים. ועיין בש"ך יורה דעה (סי' קי"ט ס"ק כ"ז) הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה, ועיי"ש היטב. דלכאורה נראה דזהו דווקא להוציא אבל לקושטא אין לחלק בזה כמובן. ויש להבין קצת דא"כ באיסורי הנאה מדרבנן אמאי צריך להחזיר לו דאי משום דאין לו מכר הא גופא קשיא אמאי לא אמרינן דלענין צד ממון שבו אוקמוה אדין תורה. וצ"ל דבאיסורי הנאה כיון דאסרו לו לכל הנאות איכא למימר דמשום כחא דהפקירא הוא דאתיא עליה משא"כ באיסורי אכילה דעודנו ברשותו לכל דבר שוב א"א לומר משום כחא דהפקירא. כמש"כ תוס' יבמות (דף פ"ט ע"ב) בד"ה שהפקר וכן אמרינן להדיא בהערמת רבית לרוב הפוסקים דלכתחילה אסור אבל לא נפקע חיובו. עיין ביורה דעה (סי' קס"ג סעיף ג'] גם א"ל דאבק רבית שאני משום דגדרו בזה כי היכי דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא. וכמ"ש תוס' יבמות (דף פ"ח ע"א] ד"ה מתוך ובכמה דוכתי דהיכא דראו טעם גדול לדבריהם אזי יש כח בידם אפי' בקום ועשה מ"מ אין זה פשוט כ"כ דאיזה גבול ניתן לזה רק היכא דמפורש להדיא. שהרי גם פרוזבול משום דנמנעו להלוות שיש בו מילתא דאורייתא ומשום תיקון עולם ואפ"ה מקשה שם בגיטין דף ל"ו ע"ב] משום ה"ט, אלא מחוורתא דמילתא שגם הכא משום כחא דהפקירא הוא וכמו דמשני שם בשמיטה. גם א"ל דהכא באבק רבית דמי לשב ואל תעשה דהא תינח לאביי דס"ל דגם בממונא אמרי' כן לרבי דס"ל שמיטה בזמן הזה דרבנן אבל רבא פליג עליו בסברא זו שם ועיין בפרש"י שם משום דס"ל דדבר שבממון נידון לעולם אפי' ממלוה ללוה כקום ועשה:

וכיון דמעיקרא משום שהכניסו חכמינו ז"ל בזה לכחא דהפקירא שהוא כדאורייתא ממש שוב יש לדון על מאי דכפינן ללוה ליתן ליתמי משום האי טעמא גופא כיון דאין כח בידם לעקור דבר מן התורה בקום ועשה שהרי מתחילה שפטרו את הלוה הוא משום כחא דהפקירא שהפקירו ממון המלוה וזיכו את הלוה ושניהם מדאורייתא כמש"כ בחדושי רשב"א שם והיאך יוכלו לחייב עתה את הלוה במה שכבר זכה בו מדאוריי'. הגם שיש לחלק ולדון בזה בסברות דחוקות ושדופות קדים], ולהכי מפרש רש"י מילתא בפשטא שגם עתה משום הפקירא הוא שנתגוללו עליו לחייבו ולכפותו. ומשה"ט בדברי רב ששת דלא חידש רק משום מילתא דאיסורא. והמציא לן היתרא גבי יתמי אזי די לן משום דביתמי לא גזור. אבל רב אשי דחפש וחתר אחר כל צדי צדדים בכדי שיהיה הקרן והריוח מובטחים דאפי' היכא שאינו רוצה לקיים דבריו אנן הוא דכפינן ליה מש"ה צ"ל משום כחא דהפקירא איברא רב יוסף פליג בזה על עיקרא דהיתרא היינו משום דלא ניחא ליה למיתי עליה משום כחא דהפקירא. שהרי גם חכמינו ז"ל לא הכניסו את עצמם בזה בכ"ד. רק לצורך גדול היכא דדחיקי להו טובא כדמשמע בכמה דוכתי. וכיון דסוף סוף ליתא בזה תקנתא גמורה ליתמי. שהרי אם לא ירצה לקיים דיבורו לא יכפוהו. מש"ה גם לענין מילתא דאיסורא לא עקרוהו למגן. משא"כ התם גבי מעשר דפסידא ורווחא דיתמי תלויה בתקנתם, ויתיישבו היטב גם דברי הטור, דביורה דעה לא הביא רק דינא דאיסורא והיתרא. אבל בחשן משפט שם עיקרו לתקנת היתומים מש"ה הצריך בפני ב"ד כמו שפרש"י כי היכי דנוכל להתגלגל עליו משום כחא דהפקירא:

ז ועתה נבוא ונתקומם ונלקטה בשבלים דברי המרדכי בפרק הגוזל [דף קכ"ד קכ"ה] מובאים ברמ"א חו"מ [סי' רצ"ב] בקצרה. והנה מוסכם בפי כולם באם שלח יד בפקדון של חבירו הן במעות מותרין והן בצרורין ותבעו שיוכל להרויח בהם ולא רצה להחזירם והרויח בהם דמחויב לתת לו החצי ממה שהרויח רק באם אמר לו הנפקד שיקבל עליו חצי הפסד והמפקיד לא רצה בזה משום שהוא יכול להרויח בלא הפסד כלל להלות לא"י על משכנות מובטחים לדעת אגודת אזוב יש פלוגתא בזה במרדכי, ובעל משנה למלך [פרק ז' מהלכות מלוה הלכה י"א] מחלק בזה בין היכא דישנם בעינא לבין היכא שכבר הוציאם:

ומתחילה יש להתבונן בעיקרא דמילתא דמחייבינן ליה לתת במה שהרויח, דמאיזה שורש ומקור יצא להם לחדש כזאת ואין מדרכם של רבותינו הקדושים נ"ע כן להוציא ממון בסברות המדומות אם לא עפ"י סברות המכריחות ברורים וצלולים. ועוד שהרי ממשמעות הסוגיות נשמע קצת להיפוך דלא מחייבינן ליה גם בספינה באגרא רק היכא דנחית אדעתא דאגרא וקיימא לאגרא [בבא קמא צ"ז ובש"ע סימן שס"ג סעיף ה']. גם ברחל וגזזה פרה וילדה דאינו משלם רק כשעת הגזילה בריש פרק הגוזל עצים] והרי ידעינן בבירור שהנגזל היה מרויח כן. ואי משום דקנאן בשינוי גבי מעות נמי אמאי לא קנאם. ואי משום דלא תבעו זה רחוק מן השכל שהתביעה יגרום דבשלמא גבי מעות תליא בתביעה משום דלא בכל העתים עומדים להרויח אבל בגיזות וולדות דידעינן בבירור שמרויח בהם תו לא איכפת לן אם תבעו אם לאו. ועוד דנראה בפשטות מכל הפוסקים דאפי' בתבעו פטור מגיזות וולדות:

ועוד קשיא לכאורה דבסוף פרק המפקיד [בבא מציעא דף מ"ג] קאי השו"ט שם לפרש מתניתין דשולח יד בפקדון דב"ש סברי דילקה בחסר וביתר וב"ה אומרים כשעת הוצאה מן העולם ור' עקיבא אומר כשעת התביעה ולבסוף העלו בקושי דב"ש וב"ה פליגי בשבח גזילה ור"ע קאי על יוקרא וזולא. עיין שם בתוס' ד"ה ר"ע אומר הלא אם נלקטה כל הסברות האלו הערוכים לפנינו דברי המרדכי ובעל אגודת אזוב וסברת בעל משנה למלך יש דרך סלולה לפרש המשנה כן. והוא דב"ש ס"ל דילקה בחסר וביתר דהיינו בחסר אפי' לאחר שאמר לו הנפקד שיקבל עליו חצי האחריות והמפקיד לא רצה אפ"ה נתחייב הוא בכל הפסידא ואם הרויח מחויב ליתן לו [כסברת בעל אגודת אזוב]. וב"ש לא מחלקי בין היכא שכבר הוציאם או היכא דאיתא בעינא. וב"ה ס"ל דהא דילקה בחסר וביתר אף שאמר לו הנפקד שיקבל עליו חצי אחריות אפ"ה מחייבינן את הנפקד בהפסידא וברווחא וזהו היכא דתבעו בשעת הוצאה אבל היכא שכבר הוציאם אזי לא ילקה בשניהם. אלא הברירה ביד המפקיד או שיקבל עליו גם חצי אחריות או שלא יטול גם מן הריוח (וזהו כחידושו של משנה למלך שמחלק בזה]. ולפי שב"ש וב"ה איירי היכא דילקה בשניהם יחד לזה המציא ר"ע שגם ביתר לחוד לית לי' למפקיד דהיינו אפי' היכא דלא אמר לו הנפקד כלל מן חיוב האחריות אפ"ה לית ליה ברווחא רק משעת תביעה ואילך כמבואר במרדכי שם:

ח לכן נראה לפרש לפענ"ד ברור דעיקרן של הדינים הללו לא נשנו אלא במעות פקדון דווקא והוא שנטלן להתעסק בהם לצורכו [דבסתמא אמרינן שלצורכו של בעלים התעסק בהם משום דלא מחזקינן ברשיעא כמ"ש במרדכי לעיל מיניה]. וכיון שמעות לא נפחתו בכך משום דמהפכי בהם בעיסקא שהרי לא ניתנו ליהנות בהם בגופן כמו שאר מטלטלין. ולהכי היכא דלא נטלן להוציאן לגמרי לצורכו רק העמידם בעיסקא ולהחזירם ולהחליפם במטבע כמקדם נמצא שהוא לא נתכוין לגזול גופן רק את קנין הפירות בלחוד דהיינו הריוח שיצמיח לו מהם, אע"ג דלחובתו נעשה כגזלן על כולן דלא גרע משואל שלא מדעת שגם בתשמיש שאינו מחסרו חייב באחריותו לאחר ששימש בהם כמבואר בחשן משפט (ריש סי' רצ"ב], מכל מקום דבר ברור הוא דבדבר הנוגע לטובתו ולזכותו של הגזלן אי אפשר לזכות לו ביותר ממה שנתכוין הוא בעצמו. ונקוט מיהת מזה דאי איפשר לנו לדון לזכותו של הגזלן רק כגוזל את קנין הפירות לחוד. אבל הקרן קיימא ברשותיה דמרא לענין התלוי בצד זכות וחוב של הגזלן. וכיון שכן ממילא נתגולל עליו שמחויב לתת לבעלים חצי הריוח (וכן כתב המרדכי שם בפירוש דנוטל רק חצי הריוח עיי"ש סוף סי' קכ"ה]. שהרי זה שקול עין בעין לדברי רבינו אלפס בדבר שיש לו קצבה דחולקין אע"ג שהשליח מתכוין לקנותם. [וגם המוכר הקנה אותו בפירוש להשליח אפ"ה חולקין. עיין סמ"ע סי' קפ"ג ס"ק ח"י] משום דנסתעף ממעותיו. וה"נ כיון דלחובתו של גזלן אמרינן דלית להו יותר ממה שכיון בעצמו וכיון דלפי כוונתו הרי הקרן עודנו ברשות בעלים נמצא דממונא דבעלים הוא שגרמו בהדי טרחתו ועמלו ומשום הכי חולקין:

איברא זהו דווקא במעות שכל עיקרן עומד רק להוציאם משו"ה לחובתו לא נעשה כגזלן על גופן. אבל בשאר דברים שדרכן ליפחת ע"י תשמיש, אזי אע"ג שלא לקחם לגמרי רק שהשתמש בהן נעשה כגזלן על כולן משום שדרכן לחסר בגופן אזי ממילא נידון לכל דבר כאילו נתכוין לגזול את כולן. משו"ה גבי ספינה היכא דלא נחית לאגרא אע"ג דלא נתכוין לגזול הספינה לא מחייבינן ליה באגרא משום דדינו כגזלן לגמרי לכ"ד הן לזכות והן לחוב משום דכיון דדרכן לחסר גופן תו לא איכפת לן בכוונתו דדמי בזה לפסיק רישיה ולא ימות:

ט וכן היכא שנוטל ממונו של חבירו מרשות בעלים להרויח בהם אע"ג שלא נתכוין לגזול גופן מ"מ דינו כגזלן לכ"ד מפני דלא ניחא ליה שיהא ברשות חבירו כלל תו לא איכפת לן בכוונתו ודעתו דממילא נעשה כגזלן לכ"ד כיון שהוציאן מרשותן ודווקא היכא שהפקידן אצלו דניחא ליה בשמירתו וברשותו. ואע"ג דאיתא שם בבבא מציעא (דף מ"א] דהיכא דשלח בהן יד כלתה ליה שמירתו ולא מהני החזירם למקומם לפוטרו מאחריות. זהו דווקא בתשמיש המחסרו אבל באינו מחסר גם התם מהני חזרה למקומו לדעת רמ"א [ריש סי' רצ"ב]. ואע"ג דגבי מעות לא מהני החזירם למקומם כמ"ש רמ"א שם] חדא דאיכא למימר דזהו היכא דשלח בהן יד לצורכו לגמרי ולגזול גם את גופן. ועוד דלענין אחריות שאני כיון דדינו כגזלן לחובתו שוב לא מהני חזרה למקומן כיון דכלתה ליה שמירתו אבל לזכות של הגזלן לענין ריוח פשיטא שמן הסברא יש לחלק בין היכא שנוטלן מרשותו לבין היכא שנוטל מרשות חבירו דכיון שעומד בלא זה ברשותו. וגם מעלה בדעתו דכל כמה דלא תבעי ליה אינם צריכים לעסוק בהם או להוציאם, אע"ג דלחובתו לענין אחריות נעשה עליו כגזלן משום דלא עדיף משואל שלא מדעת בתשמיש שאינו מחסרו. אבל לזכותו לענין ריוח עודנו לא נכנס בסוג זה לדונו כגזלן כיון שלא נתכוין לגוזלו וכמ"ש לעיל. ומשו"ה גבי שולח יד בפקדון דפליגי ב"ש וב"ה ור' עקיבא דאיירי מסתמא אפי' בשאר חפצים ואפי' במעות עצמם כיון דמסתמא מיירי שנטלם להוציאם לצורכו לגמרי אזי בוודאי פטור מן הריוח. ומשוה"ט לא מוקמינן פלוגתייהו בהכי. איברא כל זה היכא דתבעו אבל כל כמה דלא תבעו וקסבר שמעותיו עודנו צרורים ברשות הנפקד היאך אפשר שיקנה לו מעותיו במאי שלא עלתה על דעתו אפי' לספק בהו כלל ואינו דומה לדברי הרי"ף לעיל דהתם מספקא להו מיהת מעיקרא. וכעין זה מצינו בדומה לזה לחלק בריש פרק כיצד משתתפין עירובין [דף פ"ב] אמר רב אשי הודיעהו ולא הודיעו קתני, ושם ברש"י ד"ה הודיעהו יעו"ש:

י גם במעות מותרין יש לתת טעם נכון להמרדכי דמחייב ליה ברווחא מן התביעה והלאה. ולכאורה רחוק הוא מן הסברא כיון דלאחר תשמיש בוודאי קמו ברשותו והוה כמלוה אצלו ונראה לומר כיון דגם גבי מלוה פליגי בקידושין (דף מ"ז] אם מלוה להוצאה ניתנה ופרש"י אם ניתנו להוציאם לצורכו. דלמ"ד לאו להוצאה ניתנה אזי מחוייב להעמידם בעיסקא ואינו רשאי להוציאם לצורכו. ואנן פסקינן כמ"ד להוצאה ניתנה:

איברא נראה דבמעות מותרים דתנן שיש לו היתר תשמיש, אבל אינו רשאי להוציאם לצורכו לגמרי רק דמחוייב להעמידם בעיסקא שהרי ישתמש בהם תנן. אבל לא נקט ליה בלישנא דהוצאה וליתני דיוציאם. וכדמות ראיה לזה מדמפלגינן בין שולחני לבעה"ב ואם אמרת דרשאי להוציאם לצורכו לגמרי מה איכא בין בעה"ב לשולחני. ועיין בנימוקי יוסף בבא קמא [דף ק"ד ע"ב] ס"פ הגוזל בשם הרא"ה. [וכ"מ בתוס' ב"ק דף ע'] דבעיסקא גם חלקו של מלוה נקנה באגב משום דאינו רשאי למישתי בהו שיכרא הוי כאילו הם ברשותו. ועיין בקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק ל"ה ובסי' ס"ז ס"ק ב'] וכיון שגם במעות מותרין אינו רשאי למישתי בהו שיכרא הרי כולן ברשותו ונמצא שבמעותיו הרויח מן יום התביעה והלאה והדר דינו לדברי הרי"ף בדבר שיש לו קצבה חולקים, משום שע"י מעותיו נצמח לו רווחא ואפי' היכא שהמשלח הקנה בפירוש רק לשליח. כמ"ש הסמ"ע בסי' קפ"ג ס"ק י"ח]. וכה"ג איתא בירושלמי בפרק הגוזל קמא בגמרא שם בהלכה ה'] וז"ל לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו אמר הואיל ובא לו הנאה מתחת ידו אף הוא חולק עמו, עכ"ל. וכוונתו כיון שע"י מעותיו הרויח, רק דהתם אפי' בלא גילוי דעת דמעיקרא משום דמעיקרא נעשה שליח משא"כ הכא, כדאיתא להדיא במרדכי פרק הגוזל [אות קכ"ה] חילוק זה:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה