זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן פא
בדיני דשאלה ושכורה [בב"מ דף צ"ז ודף צ"ח]
בעזה"י חורף שנת ת"ר לפ"ק דאברי יע"א.
א עיין במתניתין זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ששכורה מתה, ומפרש בגמרא ע"י גלגול דכדרכה מתה ולכאורה קשה לדעת הפוסקים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה רק בשבועת שומרים לא אמרינן מיגו משום דמאינו מעיז למעיז ל"מ מיגו לאפטורי משבועה, א"כ ליהמניה דכדרכה מתה במיגו דלהד"מ או החזרתי, שגם עתה חבירו מכיר בשקרו כיון שהלה אומר שאולה מתה, וכל הפוסקים וכן בש"ע פסקינן בסתמא דישבע, משמע אפי' דאפקיד ליה שלא בשטר, ואחד מתלמידים הראה לי שבעל המחבר בית שמואל אחרון הכריע ממתניתין כדעת הרמב"ם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. אמנם נראה דלא קשה מידי, דהנה העזה לא מיקרי אלא כשחבירו מכיר בשקרו וגם שבטענה זו יתלה כפירתו, דהיינו הענין אשר יתווכחו עליו, אבל היכא שאין הענין תלוי בטענה זו אשר חבירו מכיר בו ומכחישו אין זה העזה כלל, ולא אמרינן מיגו מטענה זו לטענה שחבירו יכיר בשקרו, וגם כפירת הענין יתלה בטענה שיטעון, הגע בעצמך באם הבעלים טוענים ש"ש אתה והלה אומר שומר חנם אני אבל כדרכה מתה, היעלה על הדעת שיפטור משבוע' במיגו דלהד"מ כיון שגם עתה חבירו מכחישו, דסוף סוף הוי מיגו דהעזה כיון שאין כפירת ממון מיתלא תלוי בטענה זו שטוען עכשיו, ובטענה שיטעון יכפור לנגדו בדבר שחבירו מכיר בו, ולפי זה הכי נמי בנידון דידן בזה אומר שאולה וזה אומר שכורה אין להאמינו דכדרכה מתה ע"י מיגו, דהא כאשר נאמר דמשקר בזה רק ע"י פשיעתו מתה, נמצא דליכא נפקותא אם שאולה היתה או שכורה, דבין כך ובין כך מחוייב לשלם, א"כ תו לית ליה מיגו דלהד"מ, דהא בטענתו שטוען דשכורה מתה ליכא נפקותא לדבר שבממון כיון דנקטינן דמתה בפשיעה, אבל כשיטעון להד"מ העיקר כפירת ממון יתלה בטענה, שיעיז ויכפור לו ועמ"ש לעיל סימן נ"ז אות י'], ואין להקשות דאכתי מיהת יפטור על הגלגול דשכורה מתה במיגו דלהד"מ, דהא כיון דלא מהני המיגו לפוטרו על העיקר שבועה מטעם שכתבנו ונתחייב לישבע על העיקר שוב לא מהני מידי המיגו שיש לו על הגלגול, שהרי אילו נתחייב לישבע שבועה דאורייתא מצד אחר אזי לא מהני המיגו שעל הגלגול, שהרי גם כשיטעון להד"מ יתחייב לישבע ע"י גלגול, וכשתשקול הדבר במאזני הצדק תבין שגם בנידון דידן בפרה זו עצמה נמי, כיון דסוף סוף נסתלק המיגו מעל העיקר [ועיין בהשמטות]:
ובעיקר הקושיא הנ"ל ליכא לתרץ דמתני' איירי בשטר, דא"כ תיקשי במציעתא דשוכר טוען ברי ומשאיל טוען שמא דפטור, לפי דברי התוס' פרק המניח (דף ל"ה:] ד"ה מדסיפא, דהיכא דמודה במקצת סבירא ליה לסומכוס יחלוקו אף בברי ושמא אם הברי גרוע והשמא טוב, ואמאי פטור במציעתא נימא יחלוקו, ואף דלרב הונא ור"י מוקמי המתניתין כפשטא בלא עסק שבועה מ"מ הוי הודאה במקצת, דהא מחוייב להחזיר העור והנבילה למשאיל, והא דמקשה בגמרא לשיטתם מה שטענו לא הודה לו ואמאי ישבע, היינו משום דהוי הילך, אבל לענין דררא דממונא לסומכוס לית לן ביה, דהוי כעין מודה במקצת, ולהכי יחלוקו אף בברי ושמא, וצריך לומר כמש"ל באות ג'] דהכא שאני דאית ליה להשוכר מיגו דלהד"מ, דמתניתין מיירי בדליכא עדים, אבל בפרק המניח דאיירי בקנס בעל כרחו צ"ל דאיכא עדים, עיין לקמן, והא תינח אי מתניתין איירי שלא בשטר שפיר אית ליה מיגו, אבל אי נימא בשטר הדרא הקושיא לדוכתא נימא במציעתא יחלוקו, דהא ליכא מיגו, [ובתפארת ירושלים ב"מ אות ס"ט כתבנו עוד בזה]:
ב דברי נמוקי יוסף תמוהים, במה שמוכיח מסיפא היכא שתובע טוען שמא על הגלגולים לא אמרינן מתוך, מדקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו, דהא כמו דמוקי רישא ומציעתא בדאיכא עדים שמתה כדרכה וליכא עיקר שבועה, הכי נמי בסיפא, וכן הקשה בלחם משנה פרק ג' מהלכות שאלה הלכה ד'], עוד הקשה בגידולי תרומה שער ל"ח חלק א' דין ב'] דהא לדבריו כיון דקתני ומתה איירי בדאיכא עדים, שלשון זה מוכיח שנתברר לנו שמתה, א"כ אמאי קתני ישבע השוכר, דהא כולה בבא על מציאות דרישא קאי, גם בדברי הר"ן בקידושין [דף כ"ז] ובשבועות תמוהים, שמביא ראיה ממציעתא דאף על טענת שמא של תובע מגלגלין, ודבריו הקדושים מרפסין איגרא, דהא בפשטות מוכח להיפוך דבטענת שמא אין מגלגלין, דאם לא כן אמאי קתני פטור הא מחוייב לישבע ע"י גלגול, כמו שהקשו בתוס' ד"ה ביום, ונהי דאיכא למידחי דאיירי במאמינו וליכא עיקר שבועה, אבל להיפוך לא מוכח מידי:
ונראה לפי ענ"ד דהא בודאי אף לדעת הרשב"א והנמוקי יוסף דסבירי להו דמגלגלין אף בטענת ספק של תובע, זהו אליבא דידן דפסקינן ברי ושמא לאו ברי עדיף ואין בכחו של הברי לפוטרו משבועה, אבל לרב הונא ור"י דסבירי להו ברי ושמא ברי עדיף נראה דאינו צריך לישבע, דהא ברי ושמא לדידהו עדיפא ממיגו, דהרי מיגו להוציא לא אמרינן, וברי ושמא מועיל אף להוציא, וכיון דמיגו מהני לפוטרו מגלגול [כמבואר בתוס' שהקשו היאך מגלגלין לעולם הא אית ליה מיגו דאיני יודע], מכל שכן דברי ושמא מהני לפוטרו מגלגול, וכן יש להוכיח קצת כיון דברי ושמא לדידהו עדיף מעד אחד דלא מהני להוציא ממון, ולענין שבועה מועיל, מכל שכן דברי ושמא מהני לפוטרו משבועה, והא דשבועת שומרים מחוייב לישבע אף שהלה אינו יודע, הוא מטעמא אחרינא דהוי ברי גרוע ושמא טוב, ואף לאביי דס"ל אף בברי גרוע ושמא טוב דברי עדיף, כמו שכתבו תוס' ד"ה רב הונא, הוא דוקא כגון בזה אחי דלא הוה ליה למידע, אבל מ"מ איפשר דידע, אבל בשומרים שגם השומר מודה שהבעלים אינם יודעים מאומה מזה, מודה בברי גרוע ושמא טוב, כמו שמחלק הש"ך (סי' ע"ב ס"ק נ"א] לענין מתוך:
ועוד נקדים מה שצריכים לפרש דבריהם, דמפרשים מדקתני ומתה דמיירי בדאיכא עדים שלשון זה מוכיח שידוע לנו שמתה, עדיין יש לומר דילמא פשע ביה תחלה במיתתה, אך דנוכל לומר שגם זה נתברר לנו בבירור גמור שלא פשע במיתתה מתחלה, ולפי זה יתיישב רהיטת הסוגיא על נכון, דבשלמא לרב הונא ור"י דס"ל ברי ושמא ברי עדיף איכא לאוקמא כולה מתניתין בחדא גוונא, דהיינו שלא נתברר לנו אם מתה בפשיעה מתחלתו אם לאו, ולהכי בזה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע, (וכ"מ בנתיבות המשפט (סי' רצ"ד ס"ק ב') שזהו גם כן עיקר שבועה, והוא בכלל דאינו ברשותו], כיון שעדיין לא נתברר לנו אם פשע בזה מתחלתו, ואעפ"כ במציעתא כשאומר ברי ששכורה מתה והלה טוען איני יודע פטור משבועה, אף דגם בטענת ספק של תובע מגלגלין, כיון דלרב הונא ור"י מהני ברי ושמא להוציא ממון מכ"ש דמהני לפוטרו מגלגול כנ"ל, אבל לרב נחמן ור"י דסבירי להו ברי ושמא לאו ברי עדיף, קשיא ממנ"פ אי מיירי היכא דאיכא עדים דמתה ע"י אונס גמור ולא פשע בה מתחלתו, ולהכי במציעתא אינו צריך לישבע, קשיא רישא דקתני חייב, וגם בסיפא בזה אומר שאולה וז"א שכורה ישבע, ואי דליכא עדים אם פשע מתחלתו אם לא, תינח רישא דחייב ע"י מתוך שאינו יכול לישבע ע"י גלגול, דהכי סבירי להו לרשב"א ונמו"י דע"י גלגול אמרינן מתוך, וכן בסיפא גם כן שפיר דקתני ישבע, אבל קשיא מציעתא כיון דס"ל דברי ושמא לאו ברי עדיף א"כ גם בטענת ספק של תובע מגלגלין, ואמאי קתני פטור דמשמע לשיטתם דפטור לגמרי, עיין שם בדבריהם שמפני זה חידשו דאיירי במתה ע"י עדים. אמנם זהו לפי המסקנא דמשני בדאיכא עסק שבועה ביניהם, ובזה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע מחמת מודה במקצת, א"כ כולה מתניתין איירי בדאיכא עדים שלא פשע כלום, ולפי זה דברי הר"ן ברורים כשמש כיון דכל הקושי' של הש"ס ממציעתא קאי, דהא מרישא לחוד לא קשה, דאיכא למימר דליכא עדים אם לא פשע מתחלתו ומחוייב לשלם מחמת מתוך שאין יכול לישבע על ידי גלגול, כדסבירי להו לדעת הרמב"ן והרשב"א והנמו"י, אך קושיי' הש"ס אזלא מכח ממה נפשך, דא"כ קשיא מציעתא כנ"ל, הרי מוכח להדיא דאף בטענת ספק של תובע מגלגלין, ודברי הנמוקי יוסף ג"כ נכונים, דהא לרב הונא ור"י דלא איירי בעסק שבועה כמפורש להדיא ברש"י ד"ה מה שטענו, א"כ בעל כרחו איירי בדליכא עדים אם לא פשע מתחלתו מדקתני ישבע, ואעפ"כ במציעתא פטור לגמרי, דהא בזה אומר שכורה מתה והלה אינו יודע דהוי ברי טוב ושמא גרוע, אין צריך לישבע לרב הונא ור"י דסבירי להו דמהני ברי ושמא אף להוציא ממון, מכ"ש דמהני לפוטרו מגלגול שבועה, אבל בסיפא דקתני יחלוקו אכולה בבא אף בשאלה היום וכו' דהוי ברי גרוע ושמא טוב, דהא לא הוי ליה למידע מתי מתה, א"כ קשה אמאי לא ישלם לגמרי, דהא אם טען ברי דבשעה שהיתה שכורה מתה, היה מחוייב לישבע כמו בכל שבועת שומרים דצריך לישבע מדאורייתא אף למאן דאמר ברי ושמא ברי עדיף, והוא מטעם דהוי ברי גרוע ושמא טוב, הכי נמי בסיפא ישלם לגמרי כיון דאינו יכול לישבע, דבשלמא כשטוען איני יודע אם שאולה או שכורה שפיר תני יחלוקו, ואינו מחוייב לשלם כולו ע"י מתוך, דהא כשטוען ברי אינו צריך לישבע לרב הונא ור"י, דהוי ברי טוב ושמא גרוע, אבל באיני יודע אם ביום או בשעה שהיתה שאולה ישלם לגמרי, אלא ודאי כשתובע טוען שמא לא אמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם, על הגלגולים, ואף שהנמוקי יוסף מתרץ לרישא ומציעתא בדאיכא עדים, זהו לרב נחמן ור' יוחנן דמוקי לה בעסק שבועה, אבל לרב הונא ורב יהודה על כרחו איירי בדליכא עדים, דאם לא כן קשיא סיפא אמאי ישבע, כקושיית הגידולי תרומה הנ"ל, ועיין:
ג באופן אחר נראה ליישב דברי הר"ן הנ"ל, במה שמוכיח מן מציעתא דאף בטענת ספק של תובע מגלגלין, על פי המבואר בשיטה מקובצת דכמה רבוותא סברי דמציעתא קאי רק לפוטרו מחיוב ממון אפי' לסומכוס, אבל מחוייב לישבע ע"י גלגול אפי' בטענת ספק של תובע, והוסיף הר"ן תת כחו להוכיח, דבעל כרחו צריך לומר כן דפטורא דמציעתא לא קאי רק על צד חיוב ממון, דאי לא תימא הכי קשיא מסוף פרק המניח (דף ל"ה:] דמוכח משם דאפי' בברי ושמא להחזיק היכא דמודה במקצת, סבירא ליה לסומכוס יחלוקו בברי גרוע ושמא טוב, וכ"כ תוס' ד"ה מדסיפא, וא"כ במציעתא גבי בשעה שהיתה שכורה או ביום שהיתה שכורה מתה דהוי ברי גרוע אמאי פטור לגמרי, נימא דיחלוקו כיון שמודה במקצת, אפי' לסלקא דעתא, כיון דצריך להחזיר העור והנבילה, ואי משום דדמי להילך דדינו ככופר הכל, זהו לענין שבועה, אכן לענין דררא דממונא לסומכוס דינו כמו מודה במקצת, דהא גם בגדול וקטן דקתני התם נמי הוי הילך, ואפ"ה לא מקשינן התם מסיפא, וכמו שכתבו תוס' שם, ואין לומר משום דאית ליה מיגו דכופר בכולה, וכמו שכתבתי לעיל באות א'], דאכתי קשיא מדקתני בסיפא זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו, דהתם ישנו לתובע משום תרתי למעליותא לגבי מציעתא, חדא טענת שמא של השואל שהיא שמא גרוע, וחדא דלית ליה מיגו דלא שייך מיגו בשמא, וגם שהוא בעצמו מודה במקצת, אפי' הכי לא אמרינן דיחלוקו רק היכא שהמוחזק טוען שמא, אבל כשטוען ברי אפי' היכא דלית ליה מיגו דומיא דסיפא, אפי' הכי פטור לגמרי לסומכוס גם כשמודה במקצת, והדרא קושיא לדוכתא מסוף פרק המניח, אלא בעל כרחו צריך לומר דכיון שצריך לישבע מדאורייתא ע"י גלגול שוב נסתלק דינו של סומכוס מזה, משום דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא, וזהו עוצם ראייתו של הר"ן דבעל כרחו צריך לומר דפטור דקתני קאי על חיוב ממון אכן מחוייב לישבע, ועיקר הפטור נסתבב משום חיוב שבועה, וכמו שכתבתי:
ובסוג זה איפשר ליישב גם דברי הנמוקי יוסף הנ"ל [באות ב'] שהוכיח מסיפא דהיכא דטוען שמא על הגלגולים לא אמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם, משום דבבא דסיפא בע"כ איירי היכא דלא נתברר לפנינו שלא פשע בו גם מתחלתו, ולא בגוונא דרישא, ובאמת מחוייב לישבע ע"י גלגול שאינו יודע אם שאולה מתה או שכורה, כמ"ש הנמוקי יוסף שם [שגם דלא אמרינן מתוך, אבל מכל מקום מחוייב לישבע שאינו יודע] והורה לנו מתניתין בזה שגם דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא, זהו היכא שנתברר הספק לגמרי ע"י שבועה, אבל כשנשבע שאינו יודע שעודנו הדבר בספק אמרינן יחלוקו, דאי לא תימא הכי קשיא אמאי קתני דינא דיחלוקו בסיפא בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע, דאית ביה תרתי לריעותא לגבי שואל, חדא דמודה במקצת ולית ליה מיגו, ועוד דקטעין שמא בדבר דהוי ליה למידע, ליתני אפי' בחדא לריעותא דטעין ברי והמשאיל טוען שמא ולית ליה מיגו נמי פסקינן יחלוקו לסומכוס משום דמודה במקצת, כדאיתא בסוף פרק המניח, ואי משום דמודה היכא דאיכא שבועה דאורייתא, הא תינח אם איירי דלא נתברר אם מתה כדרכה דמחוייב לישבע, ואזי דוקא כשטוען איני יודע שלא נתברר הספק לגמרי גם לאחר שנשבע משא"כ כשטוען טענת ברי:
ד יש לדקדק בלישנא דגמ' דמקשה רק על רב נחמן, לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן, ומדוע שבקי' לר' יוחנן הא גם עליו תסוב הקושיא ממתניתין כמו על רב נחמן, ונראה לתרץ דמסדר הש"ס הבין מתירוץ הגמרא דמוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת, דקאי הקושיא על הרישא ועל הסיפא, ולכך העמיד מצב הקושי' רק על רב נחמן דאליביה קשה בין מרישא ובין מסיפא, אבל על ר' יוחנן לא תיקשי רק מסיפא וכאשר נבאר, לזאת הכחידו תחת לשונו, דלכאורה יש לספק באיני יודע אם פרעתיך ויש חזקה המסייע ללוה, אם מועיל חזקה זו לסלק את חזקת חיוב דאידך ולא נשאר רק ברי ושמא והעמד ממון על חזקתו, או דלמא כיון שחזקת חיוב מצורף בהדי ברי ושמא, אזי אף תרי חזקות בהדיה לא מועילים לו, ובפשטות היה נראה שהלה פטור דאוקי חזקה בהדי חזקה, וברי ושמא לגבי חזקת ממון לא מהני מידי, אכן מדברי הרא"ש פרק קמא דכתובות סימן י"ח] משמע להדיא היכא דאיכא ברי ושמא וחזקת הגוף, אף שיש לאידך רובא וחזקת ממון וספק ספיקא להחזיק, כלמו יחד אינם מצטרפים בהדי שמא דידיה, כמו גבי משארסתני נאנסתי דנאמנת אף שיש רוב רצון, וספק ספיקא שמא אין תחתיו ושמא ברצון וגם חזקת ממון, אך מנא לן לדמות חזקת הגוף דעדיף טפי לגבי חזקת חיוב דגרוע, דלא מהני מידי בשמא ושמא דאף באיני יודע אם פרעתיך ושניהם טוענים שמא פטור, כמבואר בשו"ע סי' ע"ה סעיף י'] וחזקת הגוף מועיל אף בשמא ושמא, כמבואר בתוס' כתובות (דף ל"ו ע"א] ד"ה החרשת:
אכן לכאורה מוכח להדיא מתניתין דחנוני ופועלים, ששניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ועיין בבעל המאור ורמב"ן ומגיד משנה שם דפועלים נוטלין מצד הדין, מידי דהוי כאיני יודע אם פרעתיך דחייב משורת הדין, אכן בחנוני פליגי רבוותא דיש אומרים דמצד שורת הדין אינו נוטל כלום, דהוי לגביה כאיני יודע אם נתחייבתי, רק שחכמים תיקנו לו ליטול בשבועה כיון דלא אמר בסהדי הב ליה, ואיכא דסברי שגם חנוני נוטל משורת הדין מחמת חזקה שליח עושה שליחותו, כמו שכתב הש"ך [סי' צ"א ס"ק י"ב] בשם בעל התרומות ואם כן אם נאמר דחזקה מועיל לגבי חזקת חיוב, אמאי נוטלין הפועלים משורת הדין הא חזקה דשליח עושה שליחותו מסייע לבעל הבית נגד הפועלים, ואף אם נאמר שפועלים נוטלין מתקנתא, הא לא מצינו שום עילה וסיבה לתקנה זו רק מחמת חזקת חיוב, והרי איכא חזקה כנגדו חזקת שליח עושה שליחותו, דבשלמא לגבי חנוני לדעת רבוותא דנוטל מתקנתא כבר מצאו חכמים סיבה לחייבו דלא אמר בסהדי הב לי', אבל לגבי פועלים לא מצאנו שום סמך ועילה לתקנה זו, אלא ודאי דחזקה אינו מועיל לגבי חזקת חיוב, ולהכי נוטלין מדינא:
אולם גדרי הוכחה זו תלוי במה דפליגי רבוותא בחזקה שליח עושה שליחותו אם מהני להקל, ומקור לזה מהא דפליגי רב נחמן ורב ששת במס' עירובין (דף ל"ב] דלרב נחמן לא מהני רק בדרבנן, ולרב ששת מהני אף בשל תורה, ועיין בתוס' שם ד"ה רב ששת ובאשר"י שם, דרבינו תם סבירא ליה הלכה כרב נחמן, וראייתו מהא דסבירא ליה לר' יוחנן בפרק התקבל בגיטין [דף ס"ד.] דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו רק להחמיר, אך כמה פוסקים חולקים עליו דהלכה כרב ששת באיסורי, והא דר' יוחנן שאני דליכא מכשול למשלח, ואין השליח חושש ליתן הגט, וזה לשונו שם וההוא דחולין נמי אין השליח חושש לתרום שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום, ומעתה לא מיבעיא לרב נחמן בודאי לא מוכח מידי מהא דחנוני ופועלים, דלדידיה חזקה זו לית ביה ממשא, אלא אפי' לרב ששת ולדעת ר"י ורא"ש דפסקו כותיה, אך באופן שלא יסתרו דבריו נגד ר' יוחנן ומזה נתחדש להם חילוק הנ"ל, בין היכא דאיכא מכשול לגבי המשלח כנ"ל, ואם כן הכא ליכא שום מכשול לגבי בעל הבית דהא אם לא יתן להם יחזרו הפועלים ויתבעו את בעה"ב, והרי זה כמו גבי תרומה, ואין לומר דאיכא מכשול לגביה כנגד איסור בל תלין, דהא תנן המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אין עובר עליו, אבל לקושטא דמילתא נראה דלדעת הפוסקים שפסקו כרב ששת, יש להוכיח ממתניתין דחנוני ופועלים, שלא מהני שום חזקה לגבי חזקת חיוב וברי ושמא, דהא בירושלמי מובא בהלכות בבא מציעא פרק המקבל דף קי"א] דמוקי למתניתין כשלא העמידם אצל חנוני, אבל אם העמידם אין לפועלים על בעל הבית כלום, ואף לדעת הלכות שם דפליג עליו, בזה כולי עלמא מודים דאיירי אף כשלא העמידם, ועיין בנמוקי יוסף פרק המקבל שם, היכא שהחנוני אינו מחוייב ליתן לא נפקע בל תלין מן הבעה"ב, דדוקא היכא שמחויב ליתן אזי איכא למימר שנכנס בחריקאו, וכיון דמתניתין איירי אף בלא העמידם ואין החנוני נתחייב ליתן, אם כן איכא מכשול לגבי בעל הבית לענין בל תלין, וכל זמן שלא נתן לו החנוני והוא כבר תבע את הבעה"ב ועבר עליו השמש, נראה דעובר על בל תלין אף שלא תבעו מחדש, שהרי מוטל על בעה"ב לפרוע ביומו, או שיתברר לו בבירור גמור שכבר נתן לו החנוני, דהא בדיבורא ופטומי מילי בעלמא שהבטיח החנוני ליתן לפועלים, מידי מששא אית בהו להפקיע מאיסורא דרמי על כתפיה, הרי מצינו אף דאיכא חזקה אלימתא דשליח עושה שליחותו, ואיכא מכשול לגבי משלח אע"פ כן אינו מועיל לגבי חזקת חיוב דפועלים, אמנם כל זה לדעת הפוסקים דפסקו כרב ששת, אשר השוה דעתו לדברי ר' יוחנן בפ' התקבל, אבל לרב נחמן דסבירא ליה להדיא אף דאיכא מכשול למשלח לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לגבי דאורייתא, לא מוכח מידי ממתניתין ונקטינן כסברא פשוטה דמוקמינן חזקה לגבי חזקה, ולפי הוצעות דברינו להכי ריהטא סוגיא דידן דוקא אליבא דרב נחמן דהמסדר הש"ס הוכיח, כיון דחזינן דמוקי הש"ס רישא בתרתי וסיפא בתלת הרי דגם מן רישא קשיא ליה, אף דשאני הכא דאיכא חזקת חיוב, וגם רב נחמן ור' יוחנן מודים דחייב כקושיי' הנמוקי יוסף על הרמב"ם בסוגיא זו, דסבירא ליה דשומרים נתחייבו משעת משיכה, אמאי צריך לאוקמא רישא בתרתי, הא הוי כאיני יודע אם פרעתיך, ובע"כ צריך לומר דנגד זה איכא לשוכר ג"כ חזקת חי לגבי חזקת חיוב, והא תינח לרב נחמן דסבירא ליה דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לגבי דאורייתא, לא מוכח מידי ממתניתין הנ"ל, אבל לר' יוחנן דסבירא ליה כרב ששת כדסברי תוס' ואשר"י שם, ומוכח ממתניתין דחנוני ופועלים דלא מהני חזקה אלימתא נגד חזקת חיוב וברי ושמא, ולהכי לא קשיא מרישא מידי, ואין צריך לאוקמי בתרתי, ועיין שבועות (דף מ"ה:] בסוגיא דקציצה תוס' ד"ה כי מטא, משמע גם כן דחזקה לא מהני לגבי איני יודע אם פרעתיך, ואף בתירוץ ראשון איכא למימר דשאני התם שטוען ברי לפנינו ועל ידי חזקה אמרינן דלאו מחמת דמספקא ליה טוען כן רק שיודע בבירור, אחרי הצעתי דברי לפני תלמידיי הראה לי אחד מהם שגם בתומים [סי' צ"א ס"ק ג'] מפלפל אפס מדברים הנ"ל, אכן באופן אחר דפשיטא ליה דחזקה הוי כטוען ברי, ומזה הוכיח דאין החנוני נוטל מצד הדין, דאם לא כן אמאי ישלם לפועלים, דהא חזקה הוי כמו טוען ברי, ולא נראין לענ"ד דבריו בזה במחכ"ת הקדושה, דהא מוכח מדברי אשר"י פרק קמא דכתובות שהבאתי לעיל דלא כדבריו, גם מה דנקט דאיכא מכשול לגבי בעה"ב נגד לא תגזול, גם בזה דבריו תמוהים, דהא לגבי איסור לא תגזול הוי כמו תרומה, דהא מסתמא הפועלים יחזרו ויתבעו לבעה"ב:
ה עודנה נשיחה בדברים התמוהים בסוגיין. א] דברי תוס' דף צ"ז] דפשיטא להו דסומכוס קאי אף בשאלה היום ושכרה למחר, (וכן משמע להדיא מדבריהם בד"ה שאלה, וכן משמע מקושייתם בד"ה לימא], ותמוה הלא סתרו דבריהם דלקמן בסוגיא דמחליף (דף ק'] סוף ד"ה הא, דשם הוכיחו דסומכוס קאי רק בשכר אחת ושאל אחת, וכן הקשו המפרשים. ב] קושי'ת הנמוקי יוסף על הרמב"ם [פ"א מהלכות שאלה] דשומרים נתחייבו משעת משיכה, א"כ למה ליה להש"ס לאוקמא רישא בב', הלא הוי כאיני יודע אם פרעתיך. ג] קושיית המהרש"א על תוס' ד"ה היום בסוף הדיבור בתירוצם הב', דאין מגלגלין כשתובע טוען שמא, דהא למסקנת דבריהם תליא באם דומה לעיקר, והכא נמי הגלגול דומה לעיקר ד] גם יש לדקדק בדברי תוס' מה שהקשו דהיאך מגלגלין לעולם, דהא אית ליה מיגו דאינו יודע, קודם תירוצם השני, דהא גם לתירוצם השני בעל כרחו צריכין לומר דכשהנתבע אין יודע אין מגלגלין, דאם לא כן קשיא מרישא, ואמאי לא נטרו עד שיסיימו ליישב סוגיא דהכא, ואח"כ יקשו קושיא דעלמא:
ונראה לפי ענ"ד דהנה בכתובות פרק אלו נערות (דף ל"ד:] איכא תרי לישני לרבא, אי חיוב שומרים משעת משיכה או משעת אונסין, ומשמע לרוב הפוסקים דחיובם רק משעת אונסין, וכל חד וחד כפי דינו, ולהכי לקמן בסוגיא דמחליף אזלא למסקנא, אם כן איכא תרי חזקות לנתבע חזקת ממון וחזקת חי, להכי מתרצי לקמן דסומכוס לא קאי רק אשאל אחת ושכר אחת, והכא אזלא ללישנא קמא דהתם, אם כן איכא חזקת חיוב כנגד חזקת חי, דכיון שהחיוב מתחיל משעת משיכה, ואף כשתובע טוען איני יודע מ"מ בדררא דממונא איכא צד מעליותא בחזקת חיוב דידיה, כדי לסלק את חזקת חי, ועיין ברשב"א גיטין [דף ע"ח:] ד"ה רבה מ"ש בשם התוס':
ו ובזה יש ליישב קושיא (ב') הנ"ל, והיא קושיית הנמוקי יוסף על הרמב"ם, ויש עוד קצת הוכחה מסוגיא זו לדברי הרמב"ם, דאם לא כן גם לרב הונא ולרב יהודה מי ניחא, אף דסבירי להו ברי ושמא ברי עדיף, זהו נגד חזקת ממון לחוד, אבל הכא איכא גם חזקת חי, דהא כמו דאנן אמרינן בענין חזקת ממון דעדיף, אבל לשני ענינים לא מהני חזקת ממון לחוד לגבי תרתי, מהיכא תיתי יעדיף ברי ושמא לרב הונא ור"י מחזקת ממון לדידן, ועיין בסוגיא דהיו בה מומין בתוס' ד"ה חדא במקום וכו', ולדעת הרמב"ם ניחא, דבשלמא לרב הונא ור"י דסבירי להו ברי ושמא ברי עדיף, אם כן איכא חזקת חיוב לגבי חזקת חי, וברי ושמא לגבי חזקת ממון, אבל לרב נחמן קשיא מכולהו בבי, דאף בשאלה היום ושכרה למחר דאיכא חזקת חיוב הרי חזקת חי מסלקהו, ולא נשאר רק ברי ושמא דלדידהו פטור:
וליישב קושי' (ג') היא קושיית מהרש"א, נראה דודאי קושייתו קאי רק אשאלה היום ושכרה למחר, אבל מסיפא בשאל אחת ושכר אחת לא קשה מידי דהא מבואר בשיטה מקובצת בסוגיין, בוויכוח שבין הראב"ד ורז"ה בד"ה דהא דחייבה התורה שבועה בשומרים אף בכופר הכל ואף על טענת ספק, לפי שהענין מכריח לזה דהא לכל שומר יש צד הפוטר, והבעלים מסרו לידם על דעת שהמה לבדם ישמרו, והבעלים לא ידעו מאומה מכל הקורות אותם, אם כן כל שומר יטעון טענה הפוטרתו ואידך לא ידע מאומה, שעל דעת כן מסרו לידו שהוא לבד ישמור וידע את כל אשר נהייתה בו, להכי, חייבתו התורה שבועה, משא"כ בשאר טוען ונטען שאין הענין מחייב שלא ידע התובע, ולהכי בכפירתו יעיז נגדו ואף בבנו שיכול להעיז מ"מ אין נושא הענין גורם לזה רק שאחר כך נפל במקרה שמת התובע, אבל בשומרים הענין מחייב שלא ידע, כן נראה הבנת דבריו. ולפי זה בשאל אחת לא קשה מידי קושיית המהרש"א דהא דומה לעיקר,, כיון שגם על העיקר טוען שמא דהרי מרוחקים זה מזה מן הקצה אל הקצה, דהא כל מעליותא של העיקר והענין שחייבתו התורה שבועה אף שהוא כופר הכל, כל זה מביאהו לפי שהענין מחייבו שלא ידע התובע, וכל אחד יטעון צד הפוטר ולא יעיז, מה שאין כן בגלגול כיון שפרה אחת לפנינו היא, והוא לא ידע בעצמו מה טיבה אם שאולה ואם שכורה, הרי הורע כחו במה שלא ידע, ועל העיקר כל תוקפו וחיזוק של השבועה רק על דבר שלא יכול לידע אם כן צריך לומר דקושיית המהרש"א קאי אשאלה היום ושכרה למחר, דבזה שוה הגלגול לעיקר, שגם בזה הענין מחייבתו שלא ידע מתי מתה, אך אם נאמר דחיובו של שומרים משעת משיכה גם בזה לא קשיא מידי, דהא מבואר בדברי ר"ן קידושין (דף כ"ז] בסוגיא דגלגול, דאם אמרינן דחיובו משעת משיכה הוי כטוען ברי על עיקר, כיון שהוא מוחזק בחיובו של שומר עי"ש. והוא בא להפקיע שיעבודו הרי זה כטוען ברי, וכן מבואר להדיא בדבריו, רק צריך לומר דקושיית המהרש"א קאי רק אי אמרינן דחיובו של שומרים משעת אונסין כמו דסברי לקמן בסוגיא דמחליף, וגם על שאל אחת ושכר אחת לא קשיא מידי כאשר הקדמנו לעיל:
ז אכן זאת ננקוט מיהת בידינו, דאי אמרינן שחיובו משעת אונסין הרי איכא תרי חזקי למוחזק, חזקת חי וחזקת ממון, ובזה לא פליג סומכוס, והנה כל קושיי' התוס' אשר הרעישו הוא רק ממציעתא, ולכאורה קשה דמאי קשיא להו, דהא במציעתא שתובע טוען שמא, אם כן אית להו מיגו דאיני יודע, שהרי דקדקו בדבריהם שאין עושה ברצון עצמו מסופק כשאידך טוען ברי שאז נראה שאמר אמת, אך זה אינו כיון דמשנה זו אליבא דסומכוס איירי אם כן קשה אמאי פטור במציעתא ישבע על ידי גלגול, ומיגו דאיני יודע לית ליה דאם יטעון איני יודע יפסיד ממון, אכן כל זה בשאל אחת, אבל בשאלה היום אי אמרינן דחיובו משעת אונסין לחוד, לא קשיא כלום ממציעתא דהרי אית ליה מיגו דאיני יודע, וסומכוס אינו קאי רק אשאל אחת, ולהכי הקדימו תוס' קושיא זו דהיאך מגלגלין לעולם. ותירוצם בכדי להקדים ולהכריח שקושייתם מן מציעתא לא קאי רק אשאל אחת, או גם על שאלה היום [ומתורץ קושיא ד' הנ"ל]. אמנם דוקא אי אמרינן שחיובו של שומרים משעת משיכה, אם כן לית להו מיגו דאיני יודע, דהא גם בזה פליג סומכוס, אבל אם נאמר שחיובו של שומרים רק משעת אונסין לא קשיא רק משאל אחת, דבאינך גווני אית להו מיגו דאיני יודע, דהא סומכוס לא קאי רק אשאל אחת, אבל באידך הוי תרי חזקי, דהא ליכא חזקת חיוב נגד חזקת חי, וכל זה הקדימו כדי להבין את תירוצם השני, שלא יקשה לנו קושיית המהרש"א. ומעתה ממנ"פ לא קשיא, דהא בשאל אחת אין הגלגול דומה לעיקר, דהא מרוחקים זה מזה הרחק הלאה, דהא כל מעליותא ותוקפו של העיקר הוא לפי שהענין מחייב שלא ידע, אבל בגלגול גם עליו מוטל לידע כמוהו כיון שאחת לפנינו, רק בשאלה היום ובשאלה חצי יום דומה הגלגול לעיקר, אכן בהנך בבי לא קאי כלל תירוצם, דהא בלא זה פטור מגלגול כיון דאית ליה מיגו דאיני יודע, והיכא דאיכא חזקת חי וחזקת ממון לא פליג סומכוס, ואם תמצא לומר לסומכוס דחיובו של שומר משעת משיכה אם כן איכא חזקת חיוב נגד חזקת חי, כדסבירי להו לתוס' בסוגיא זו, דסומכוס פליג אכולה בבא, על זה שפיר תירצו דאין מגלגלין כשתובע טוען שמא, רק בדאיכא רגלים לדבר ואין הגלגול דומה לעיקר, דהא על העיקר הוי כטוען ברי כמבואר בר"ן קידושין, אם כן ממילא מובן דבכולהו בבי ולתרי לישני באלו נערות, שפיר קתני במציעתא דפטור מגלגול:
ח עיין בלחם משנה [פרק ג' מהלכות שאלה הלכה ג'], שתמה על הנמוקי יוסף על שני התירוצים שתירץ לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דשומרים נתחייבו משעת משיכה, חדא שקושיית הש"ס קאי משכר אחת ושאל אחת, ועוד דמשמע להו דאף אם השכיר לו קודם גם כן חייב, ולהכי מוקי לרישא בתרתי, דהא ברמב"ם מבואר להדיא, דאף בהשאיל לו קודם גם כן פטור עיי"ש, תרי תמיהי קא חזינא, חדא דהדרא קושיי' הנמוקי יוסף לדוכתי' על הרמב"ם, וגם דברי נמוקי יוסף בתירוצו תמוהים, ולפי ענ"ד נראה דהא בעיקר דינו של הרמב"ם הרעישו עליו נושאי כליו [בפרק א' מהלכות שאלה הלכה ה'] עיי"ש במגיד משנה ולח"מ, והנה הרמב"ן והרשב"א השיגו עליו כיון דלרבא איכא תרי לישני, וללישנא בתרא גם לרבא לא נתחייב אלא משעת אונסין, והניח להם אביהן אחריות נכסים אטבחוה קאי, למה שבק את לישנא בתרא דש"ס ופסק כלישנא קמא, והמגיד משנה שם תמה עליו ביותר, כיון דדינו של רב פפא בהיתה לו פרה שאולה וטבחה בשבת מישך שייכי בדינו של רבא, היאך אחז החבל בתרין ראשין דהא פסק בפרק ג' מהלכות גניבה] בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור כרב פפא, והכא ס"ל כרבא וכלישנא קמא, דאף במתה חייבים בהניח להם אביהם אחריות נכסים, ויש להבין מדוע לא עמדו רבותינו הרמב"ן והרשב"א שהשיגו עליו, ועזבו השגה זו אשר כל סתום לא עממום וכל רז לא נעלם מהם:
ולפי ענ"ד נראה ליישב הכל על נכון, ועיין בכסף משנה שמחמת השגה זו מחק מש"ס ולא גרס דתליא בדרב פפא, וכמה קשה עלינו לעשות גירסא חדשה, זולתי מקומות אשר כבר נחלקו רבותינו הקדמונים להדיא איזה גירסא עיקר ומקובל מרבותיהם כאשר מצינו כמה פעמים, אך נראה דגירסא זו אשר מצאנו לפנינו בפרק אלו נערות בהא דרבא, אם פליג אדרב פפא אם לא, בע"כ גירסא זו צרורה וקשורה בעבותות המושכל, במקום שמצינו להדיא בש"ס שני גירסות אשר כבר נחלקו בהם אבות העולם איזה מהגירסא עיקרית, וטרם נחקורה במה דמצינו להדיא ברבותינו הראשונים כמה פעמים באיזה ענינים, כאשר נבאר השייכים לענין זה, ובמושכל אחד נבין את דבריהם המפוזרים אנה ואנה, ועל פי שלשה עדים יקום דבר להבין טיב הענין לאשורו, עיין ברמב"ם [פרק כ"ב מהלכות אישות הלכה ט"ו] וז"ל, וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום, וכתב המגיד משנה וז"ל, ואמרו בירושלמי ואפי' מכר הבעל ומתה האשה בחיי הבעל, לפי שאין לבעל בשעת מכירה בגוף הקרקע כלום, ויש להתבונן כיון דמתקנת אושא הרי הוא כלוקח למפרע, אמאי במכרה היא ומת הוא מועיל המכירה שלה, (כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ז' ובמגיד משנה שם] שאין לה בשעת מכירה רק ספק זכות, ומדוע בטל המכירה שלו שיש לו גם כן ספק זכות וידו עדיפא מידה, ועוד יש להתבונן כעין זו בדברי תוס' סנהדרין דף ע"א] ד"ה על מנת שאין לבעלך רשות בו וז"ל, אי נמי ר' אלעזר הוי מוקי לה כשנתן לה בעלה, דהא ר"א הוא דאמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות עכ"ל. וזה מבואר שגם בנתן מתנה לאשתו איתא לתקנת אושא, וכן כתב המגיד משנה [פרק כ"ב מהלכות אישות הלכה כ"ז] עי"ש, וכן מוכח מתוס' ואשר"י בבא בתרא (דף נ"א] ואין שום חולק על זה, א"כ אמאי קטלינן ליה בחיי האם, דילמא תמות היא קודם לבעל, ואיגלאי למפרע שהיה משל הבעל ולא משל האם, וכן יש להתבונן בש"ס גופא בסנהדרין שם, דמוקי לה כשנתן לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בו, ולדעת רוב הפוסקים הבעל יורשה, ואיתא לתקנת אושא, קשה גם כן אמאי קטלינן ליה מספיקא, ומתוס' שם משמע דאי איפשר לאוקמא כשנתן לה אחר על מנת שאין לבעלך רשות בו, ורק מה שתשא ותתן לפיך, דא"כ לא הקשו לר"א, ומדוע דחקו לאוקמא בנתן לה הבעל, והטעם כיון שהבן גנבם ולא נתקיים עיקר המתנה איגלאי מילתא ונתברר בבירור השתא דהוי משל אחרים ולא משל האם:
אולם בשום לב להתבונן בעומק דבריהם נראה דחילוק והפרש רב יש בין זכות שיש לו מעכשיו על תנאי, דאז בודאי יכול למכור זכות טרם שנתקיים התנאי, כמו דמוכרת כתובתה בטובת הנאה וכדומה, אבל בתקנת אושא אף שהבעל לוקח למפרע הלא עיקר זכותו נסתעף רק מחמת ירושה, ובדברים שהבעל יורש את אשתו, לכן כשמתה היא ואיתא לירושה, אז ייפו החכמים את כחו ועשו אותו בירושה זו כלוקח למפרע, אבל טרם שבא לכלל ירושה לית ליה שום זכות בגוף הקרקע כלום, ואף לדעת האשר"י מובא באבן העזר [סימן צ' סעיף ט'] דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלקוחות, מובן לכל שזה מטעם אחר, לפי שיפוי כח הבעל בזה שיהרס ויבטל את קנין שלה, אבל לא שיזכה באפס דבר טרם שבא לכלל ירושה, נמצא שהפרש גדול איכא בין קונה על תנאי שהמעשה מופרש מן התנאי, ותנאי מילתא אחריתא היא, כמו דמצינו בריש פרק המגרש (דף פ"ב] בעל מנת שלא תבעל לפלוני, עי"ש בתוס' ד"ה המגרש ובאשר"י, ואז יכול למכור וליתן זכותו לאחר אף טרם שנתקיים התנאי, אבל בדבר שסוג אחד מעיקר הדבר של הקנין וזכות לא נתגלה לנו עד אחר כך, ורק כשיהיה המעשה באופן זה יזכה למפרע, אזי טרם שנתגלגל הדבר ונתברר לנו כל חלקי המעשה מהחל ועד כלה, אינו ביכולת להוריק זכותו לאחרים, כיון שגם לו נחסר חלק אחד מגדרי המעשה, ויותר מזה נראה לפי ענ"ד שאף במשכן לו שדהו ואמר לו אם לא אפדה מכאן ועד שלשה שנים יהיה שלך מעכשיו, שאין ענין זה נכלל בדיני תנאים דעלמא, לפי שלא הקנה לו מעכשיו ותלה בתנאי רק שגוף הקנין מיתלא תלוי עד אותו זמן וכשלא יפדנה אז אזי יקנה למפרע, נמצא שגוף המעשה וזכות של המלוה יהיה רק באותו זמן למפרע, וראיה לזה דאם נאמר שגם זה נכלל בכל דיני תנאים ותנאי דבני גד ובני ראובן, אמאי אמרינן בישראל שהלוה לעכו"ם דעובר עליו והוא בהרהינו אצלו ובמעכשיו ולא פרעו אבל אם פרעו אינו עובר עליו [כמ"ש בש"ע אורח חיים סי' תמ"א סעיף ב'] אמאי, הא אחד מגדרי התנאים והלכותיהן הוא, באיפשר להתקיים המעשה על ידי שליח כדאיתא כתובות דף ע"ד.], והכא כיון דאי איפשר להתקיים ע"י שליח דאין שליחות לעובד כוכבים, נמצא שהתנאי בטל והמעשה קיים, אלא ודאי שאין זה דומה לשאר תנאים, שהתנאי מובדל ומוכרת מן המעשה, אבל הכא עיקר הקנין וזכייה שלו מיתלא תלי וקאי עד אותו זמן ובהגיע הזמן אז יקנה למפרע, ואיפשר שבתוך הזמן אינו יכול למכור לאחרים את ספק זכייה זו, ואיפשר כיון שהזמן ממילא קאי, ובהעדר מעשה פדייה נקנה למפרע, יפה כחו בהם למוכרה לאחרים מזכיותו של הבעל בנכסי מלוג דמיתלא תלוי בדבר שלא בא לעולם, וכן נראה לכאורה, וכעת אין הפנאי מסכים עמדי להתבונן בזה עד גמירא]:
ט אכן עיקר ותמצית הדברים תלוי בהא דאיתא להדיא בש"ס מכות [דף ט"ו:] מידי הוא טעמא אלא לר"י הא אמר ר"י תני בטלו ולא בטלו וכו' במאי קמיפלגי בהתראת ספק, ועיין שם בפירוש רש"י ד"ה וריש לקיש וז"ל, ואי קשיא לר"י נמי איכא למימר בהתראת ודאי ליתרו בו כשבא לבטל את העשה שהיא עקירת הלאו, לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן, ואפי' תלוי בדבר אחר כדאמרינן בשבועות, שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו וכו' אלמא התראה בשעת איסור בעינן, ואע"פ שאין הלאו נגמר עד שאכל את של תנאי. אמנם בהלכות הרי"ף גורס להיפוך מידי הוא טעמא אלא לר"י וכו' אמר ליה כו' תני קיימו ולא קיימו, וכן הוא גירסת הרמב"ם [בפרק ט"ז מהלכות סנהדרין] שפוסק כר"י דהתראת ספק שמיה התראה, ופוסק קיימו ולא קיימו, וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א, ופרטי עומק דבריהם וסעיפיהם, עיין בריטב"א שם שהאריך בזה, והצריך לעניננו מני דבריו אשר פירש שם לגירסת הרי"ף וסייעתו למאן דאית ליה בטלו ולא בטלו סבירא ליה התראת ספק לא שמיה התראה, ומתרינן ביה בשעה שביטל העשה, שאף זה חלק מגדר הלאו הוא, ואף שהתחיל בשעת עקירת הלאו ועבר למפרע בשעה שעבר על הלאו, אבל עדיין לא נגמר כל חלקי החיוב רק בשעת ביטול העשה, ואין זה דומה לתנאי, דתנאי מילתא אחריתא היא שאין זה מגוף חלקי וגדרי הלא תעשה, נמצא לדעת רש"י וגירסתו המצויין לפנינו, הנידון שוה בין אם חסר גדר אחד מגדרי מעשה, או שנתברר כל גדרי מעשה רק שתלה בתנאי, ולדעת זו גירסת הש"ס ילחצנו שלא לחלק ביניהן, דהא מאן דסבירא ליה בטלו ולא בטלו סבירא ליה התראת ספק שמיה התראה, ואי איפשר להתרות בו בשעת ביטול, דדמי למתרה בו בעידנא דאכליה לתנאי, ולדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתייהו דגרסינן להיפוך גירסא זו יכריח לחלק בין תנאי דמילתא אחריתא ובין שחסר סעיף אחד מסעיפי המעשה, לכן למאן דאמר בטלו ולא בטלו מתרינן ביה בשעה שביטל את העשה, ודעת לנבון נקל לחלק לדעת רש"י, לבין היכא שגוף המעשה מיתלא תלוי, לבין שחלק אחד עדיין לא נתגלה, כי היכי דלא תקשה לדעת רש"י וגירסתו מהא דירושלמי המובא במ"מ בבעל שמכר בנכסי מלוג, וכן מהא דסנהדרין הנ"ל], תבנא לדינא, היכא שגוף המעשה מיתלא תלוי אף כשיגמר הענין יקנה למפרע, אזי עיקר זכיותו רק בעת ההיא, ואנו דנין לכל ענינים המסתעפים רק לבתר סוף הדבר, כמו ההיא דירושלמי לענין נכסי מלוג הנ"ל, ובמקום שחלק אחד מגדרי המעשה עדיין לא נתברר, לדעת רש"י וגירסתו דומה לתנאי, ולדעת הרי"ף והרמב"ם אין זה דומה כלל לתנאי, ולכן מתרינן ביה בשעה שביטל את העשה אף שעבר למפרע:
י וכשנתבונן בנידון שומרים, אף דאמרינן דמשעת משיכה נשתעבדו נכסיו, אבל עדיין לא נתגלו כל חלקי וסוגי החיוב עד שעת אונסין, נמצא לדעת רש"י וגרסתו במס' מכות הנ"ל הרי זה דומה לתנאי, ולכן גרסינן גם כן בכתובות דדינא של רבא מישך שייך בדרב פפא, דהא בוודאי בעידן שנתקיים התנאי לא שייך קים ליה בדרבה מיניה, ולהכי נמי אם אמרינן דמשעת משיכה נתחייבו הנכסים, אף בפרה שאולה לו וטבחה בשבת חייב, אבל לדעת הרמב"ם וגירסתו במס' מכות אין זה דומה לתנאי, וכמו שנוכל להתרות בו בעידן דעובר על חלק אחד מגדרי הלאו אף שעובר למפרע, כמו שמבואר להדיא בדברי הריטב"א הנ"ל עיי"ש, כן נמי אמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה, נמצא לדעת הרמב"ם וגרסתו לא קשה מידי קושיית הנמוקי יוסף, אך קושיא ותירוציו הכי אזלי, אם יש להוכיח מקושיית הש"ס לר"ן ור"י דעיקר הדבר כגרסת הרי"ף והרמב"ם בסוגיא דמכות הנ"ל, ולהכי אינו דומה כלל לאיני יודע אם פרעתיך, לפי שעדיין חסר חלק אחד מגוף החיוב, אבל לגירסת רש"י דגרס בכתובות ופליגא דר"פ, וכן במכות דלמאן דאמר בטלו ולא בטלו, הרי זה דומה לעידן דאכליה לתנאי', ובתנאי פשיטא ליה דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, כדעת הרמב"ן מובא בר"ן פרק האומר בקידושין, ולא כדעת הר"ן שם [דף ס"א], ועיקר כוונת הנמוקי יוסף לבל יהיה הדבר מוכרח כיתד בל תמוט כגירסת הרי"ף, דאף לדעת רש"י עדיין נוכל לפסוק כלישנא קמא דרבא ודלא כרב פפא:
[ובעיקר פלוגתא שבין הרמב"ן ודעת האחרונים מובא בר"ן שם שחלקו עליו, אף דלכאורה היה נראה כיון שתנאי מילתא אחריתא, ואנן מספקינן אם נתקיים התנאי הוה כאיני יודע אם פרעתיך, דדמי להא דאיתא בתשובת רשב"א (סימן תתקע"ב) מובא בבית יוסף (סי' כ"ח), באחד שמכר כרם ושנים אומרים על תנאי מכר לו ושנים אומרים לא היה על תנאי, דלא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת לפי שמכירה בוודאי נעשה, וכבר יצא מחזקת בעלים הראשונים, חדא דיש לחלק בין שספק הוא אם נעשה על תנאי, לבין הספק אם נתקיים התנאי, כדאיתא במשנה למלך (בפרק ט"ו מהלכות טוען ונטען הלכה י"א תד"ה ונחזור). אמנם נראה דעיקר פלוגתייהו בטעמא דאיני יודע אם פרעתיך, אם הוא מצד חזקת חיוב וברי ושמא, או הוא מטעם דמוקמינן אסתמא שלא נתחדש עדיין מאשר היה, דאם נאמר דטעמא דאיני יודע אם פרעתיך מחמת חזקת חיוב וברי ושמא, והכא כיון שהחיוב או הקידושין נעשו על תנאי, נמצא הספק בעיקר החיוב ופטור, ואם נאמר דטעמא דמוקמינן אסתמא בצירוף ברי ושמא, גם בתנאי שייך האי טעמא, ואין להקשות דהא אף לטעם ראשון דאיני יודע אם פרעתיך חייב מחמת חזקת חיוב וברי ושמא, כמו כן נאמר בתנאי כיון שבודאי נעשה החיוב וספק על התנאי ותנאי מילתא אחריתא היא כדברי תשובת הרשב"א בעובדא הנ"ל, דזה אינו דמדברי הרשב"א בעצמו מוכח לחלק בין שהספק על עיקר התנאי, ובין שהספק הוא בקיום התנאי, דהא הרשב"א פוסק בנתינה בעל כרחו דמספקא לן אמרינן ביה קרקע בחזקת בעליה עומדת, אלא ודאי דשאני התם דכמו שמכירה היתה בודאי, כן התנאי הותנה בבירור, וכמו שכתב המשנה למלך שם]:
ואל תתמה על החפץ במה שהארכנו למעלה, היכא שחסר חלק אחד מגוף החיוב שלא נתגלה עדיין, אף שהחיוב הוא למפרע ואף דלבסוף נתחייב אמרינן קם ליה בדרבה מיניה, כאשר הוכחנו ממס' מכות לגירסת הרי"ף והרמב"ם, ובמת והניח אחריות נכסים אף שעיקר החיוב לא נתגלה בעודו חי, אמרינן דנתחייבו הנכסים, אמאי יתחייבו הנכסים אף שהחיוב הוא למפרע, כיון שעדיין לא נתברר עצם החיוב, דהא גדולה מזה מבואר בנמוקי יוסף [בפרק כיצד בבא קמא] בסוגיא דאשו, דאם זרק חץ ומת טרם שהגיע חצו למקום הניזק דנתחייבו הנכסים, והא בזרק חץ וקרע שיראין של חבירו פטור מטעם קם ליה בדרבה מיניה [כתובות דף ל"א], ואם נאמר שהחיוב מיתה כבר נגמר מכל וכל תיכף בשעה שהשמיט ידו מן החץ, הרי נגמר חיוב מיתה טרם שהגיע החץ לשיראין, והרי זה כיוצא ליהרג והזיק שמחוייב לשלם כמבואר בפרק קמא דערכין (דף ו':] במשנה, דר"י אומר אם הזיק חייב, ואף שנוכל לומר שגם חיוב ממון נגמר משעה שהניח החץ מידו, מ"מ דחיקא טובא לומר כן, שהדבר הניזק עודנו חי כמקדם ולא נשתנה בו דבר, ואנן נאמר שכבר נגמר החיוב תשלומין, דמי לא משכחת לה שחבירו תופס השיראין בידו, ואולי ילך ויזוז ממקומו טרם שיגיע החץ במקומו, אלא ודאי דשיעבוד נכסי איכא אף בכהאי גוונא, כיון שסוף סוף נתחייב למפרע:
יא ועוד ראיה נכונה דהא בקנס אמרינן לענין הזמה במס' מכות (דף ה'] היכא שבאו שנים ואמרו באחד בשבת גנב וטבח ומכר, ובאו שנים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם, אלא בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין, דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא, ועוד כיוצא בזה מצינו בכמה מקומות, שעצם חיובו של קנס לא נגמר עד שעת העמדה בדין, ומצינו בירושלמי מובא בתוס' בריש אלו נערות (דף כ"ט.] דאם מת קודם העמדה בדין נתחייבו הנכסים, עיי"ש בד"ה ועל אשת אחיו וכו' וזה לשונם ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת ומת, מבואר להדיא דבקנס דאורייתא קנסו בנו אחריו ונתחייבו הנכסים למפרע, ולהכי נמי גבי שומרים אף דאמרינן גבי שומרים בטבחה בשבת דקים ליה בדרבה מיניה, אע"פ כן אם מת והניח אחריות נכסים נתחייבו הנכסים. ועיין בהשגות (פ"ב מהלכות גניבה הלכה י"ב, ופ"ח מהלכות עבדים ה"ד], ועיין היטב בכל זה: