זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט
סימן מג
בעזה"י ובס"ד פה עיה"ק ירושלים תובב"א.
בדיני קנס, וממנו יסתעף לכמה ענינים, וכלל נמרץ בכל מילי דזכות וקניי' ובפרטותיהן.
א עיין שיטה מקובצת בבא קמא (דף ט"ו ע"ב] ד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי, שמביא דברי ראב"ד דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שנפטר לגמרי ע"י הודאת המתחייב, ובפלגא נזקא אמרינן ליה דמחויב ליתן לו רק דלא כפינן ליה כל כמה דליכא עדים, ואי תפס לא מפקינן מיניה, [וכן הביא הרשב"א ב"ק ל"ו בשם הראב"ד דגבי פלגא נזקא בהודאתו בלבד זיל שלים אמרינן ליה] וכ"ה בנ"י לענין תפיסה לבד, ועיין במגיד משנה [פ"ט מה' נזקי ממון הלכה י"א] שהוכיח שגם הרמב"ם ס"ל כן, וגם מש"ע [סי' ת'] מוכח כן, שהרי בדאיכא עדים וא"י אם חטים או שעורים ל"ש דינא דרבה בר נתן [כמבואר שם], ובשני שוורים תמים בקטן וגדול פסקינן שם דבדלא תפס פטור מכלום ובתפס שקיל כדברי המזיק, ובע"כ צ"ל דליכא עדים כלל בשעה שהזיקו דא"כ אפילו בלא תפס נמי [ועי' בש"ך שם ס"ק י"ב], וגם דמיירי בדאיכא עדים כשתפס, דאל"כ אפי' כדברי הניזק נמי לשקול דנאמן במיגו [כמ"ש הרמ"א סי' שצ"ט ס"ג ובסמ"ע סי' א' ס"ק י"ט], אלא בע"כ צ"ל כדברי הראב"ד הנ"ל:
והנה כל עיקר הטעם על השתנות הזה משאר קנסות כתבו מפני שחבירו נפסד על ידו משא"כ בשאר קנסות, איברא הש"ך [סי' ת' ס"ק י"ג] התפלא ע"ז דכיון דבגמ' משווינן פלגא נזקא לשאר קנסות בסוף פרק קמא דבבא קמא לענין הודאה וכן בפרק שבועת העדות, מנלן להפריד בין הדבקים משום סברא קלה כזו כיון שאינו מוכרח מן הש"ס, דמסוף פרק המניח דמקשינן מגדול וקטן על רבה בר נתן ליכא לאוכוחי מידי, דהקושי' קאי אליבא דרב פפא דסבירא ליה פלגא נזקא ממונא:
ונראה לפענ"ד שהראב"ד וסייעתו היה להם יסוד מושגב מש"ס לחדש כזאת, דנראה מכמה דוכתי דבכל מילין דמתחיל מעכשיו ולא נגמר לגמרי ותלוי במעשה שיתייליד אח"כ, הגם שנגמר הדבר עד תומו וקנוי הדבר ההוא ביד הזוכה למפרע משעה שהקנה לו, מ"מ אם מכרו או הקדישו הזוכה בנתיים טרם שנגמר הדבר, אזי מיתלא תלוי בזה, באם לא היה ביד הנותן לדחות ולסלק קנינו של הזוכה לגמרי אזי קנינו והקדשו דזוכה קיים למפרע, אבל בדבר דחזינן שהיה ברשות הנותן לסלק זכות של הזוכה, הגם שלא עקר ולא סילק בנתיים זכות של הזוכה כלל, מ"מ אין במכירתו והקדשו של הזוכה כלום טרם שנגמר לגמרי, והטעם מובן מעצמו דאין שתי ידים זוכות כאחת, ואם ביד אידך לבטל זכייתו לגמרי אזי אין ביד הזוכה להקנות לאחרים, הגם שנסתיים הדבר שלא ביטל זכייתו ונשאר למפרע ביד הזוכה בו מ"מ מכירתו והקדשו שבנתיים בטל ונפקע לגמרי:
וראיה מוכרחת ליסוד זה למעיין היטב ב"ב [דף קכ"ה ע"ב] אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא, דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני, ע"ש בפי' רשב"ם ובאלפסי ובדברי רמב"ן במלחמות ה' באריכות שפירשו דכיון דיש כח ביד הראשון לבטל זכיית השני לגמרי נידון מזה דאחריך לאו כאומר מעכשיו, וממילא היכא שאמר מעכשיו בפירוש שוב אין ביד הראשון לבטל זכייתו דשני, אלמא דמיתלא תלי' בזה היסוד ולקמן באות ב' נבאר שגם לדעת הרז"ה שלא פירש כן מ"מ צ"ל דבעיקר היסוד מודה לכולהו רבוותא]:
ועוד ראיה מדברי רמב"ן במלחמות ה' בפ' כל שעה בסוגיא דלמפרע הוא גובה וז"ל דע"כ לא קאמר אביי למפרע הוא גובה אלא במקרקעי ושטר דכיון דאי נמי זבין ואקדיש אתי מלוה וטריף כי מטא זימני' ולא פרעיה איגלי מילתא למפרע דברשותיה הוו קיימי לוה לא מצי מזבין מלוה מזבין, אבל במטלטלי כיון דאילו זבין ואקדיש או אורית לוה פקע שיעבודיה אישתכח דהשתא הוא דקני, לוה מזבין מלוה לא מזבין דליכא מילתא דתרווייהו מזבני אי דמר לאו דמר, עכ"ל הצריך לענינינו, [ואף דרמב"ן שם, לבסוף מסתפק בזה, הוא מטעם אחר, כמ"ש באות ז']:
ועוד ראיה מסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו כתובות דף נ"ח ע"ב] דאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן, אלמא דווקא משום דיכול לכופה הוא דיכול להקדיש ידיה לעושיהן אבל לר"ה כיון שתוכל לומר איני ניזונת ואיני עושה ל"מ אפי' כשהקדיש בפירוש את ידיה כמבואר בר"ן שם [ולקמן באות ח' נבאר שגם לדעת רמב"ם שם דס"ל דגם לר"ה מהני כשהקדיש בפירוש, הוא מטעמא אחרינא, אכן בעיקר יסוד זה לא פליג, ותדע שהרי ס"ל להלכה דאחריך לאו כאומר מעכשיו, ובאומר מעכשיו אין הראשון יכול למכור (עי' בפ' י"ב מהלכות זכי' ומתנה הלכה י"ב), וכפירוש הרב אלפס בדברי רבה דמסתברא טעמיה דב"מ, הרי יסוד זה מוכרח מגמרא להדיא]:
ועיין בפרק מרובה [דף ע"ה ע"א] דפליגי רב ושמואל במודה בקנס ואח"כ באו עדים, וסבי דבי רב סברי אליבא דרב דאפי' כשאינו מחייב את עצמו בכלום פטור, ורב המנונא סבר דדווקא כשמחייב א"ע בקרן הוא דפטור לרב ופסקינן כוותיה [כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ג הלכה ט'], וא"כ קשיא לסבי דבי רב דפטרי, דהא מבואר להדיא בפרק המניח (דף ל"ג] דלר' עקיבא אם הקדישו הניזק קודם העמדה בדין מהני אע"ג דבקנס לא זכי לי' רחמנא עד שעת העמדה בדין, דשאני בפלגא נזקא דגלי קרא ומכרו את השור החי וכו' דלמזיק ולניזק אזהר רחמנא כמבואר בתוס' שם ד"ה א"ב, דשאני קנס זה משאר קנסות דזכה בו למפרע כשעמד בדין אח"כ, ומשה"ט מהני הקדישו של הניזק קודם העמדה בדין, דכיון שעמד בדין אח"כ זכה למפרע:
ולפי יסוד הנ"ל תסוב קושיא עצומה לסבי דבי רב דכיון שהמזיק יכול להפקיע ולבטל זכייתו דניזק לגמרי שאפי' כשיביא עדים, כבר נפטר ונתבטלה זכייתו, השתא נמי שלא הודה היאך יתקיים זכייתו למפרע בהקדישו שהקדיש, אלא ודאי זאת התורה הוא משום דשאני קנס דפלגא נזקא משאר קנסות, שלא נפטר לגמרי ע"י הודאתו רק דלא נוכל לכופו, ואדרבה הודאתו מחייבתו שעל ידה מהני תפיסה דאידך אפי' כשתפס בעדים, דהשתא כיון דלסבי דבי רב דאלימא להו הודאה בכל הקנסות דאפי' כשבאו עדים אח"כ פטור אפי' כשאינו מחייב את עצמו בכלום, מ"מ בפלגא נזקא דגלי קרא דימכרו את השור וכו' דל"מ הודאתו לפוטרו לגמרי, מכש"כ לרב המנונא דפסקינן כוותי' דהיכא שאינו מחייב א"ע בקרן שלא נפטר ע"י הודאתו, מכש"כ דל"מ הודאתו בפלגא נזקא לפוטרו לגמרי [ועוד דיש מקום לומר שגם בפלגא נזקא דמי קצת למחייב את עצמו בקרן וקשיא נמי לדידן, והטעם לפי דמ"מ מהני הודאתו דהשתא שנעשה מועד ע"י אח"כ, ועי' ב"ק (דף כ"ד) בתוספות ד"ה במכירין בסה"ד, ואין להקשות מתוס' ב"ק (דף מ' ע"ב) ד"ה אי תם שכתבו להיפוך, דהתם בשואל שאני שיכול להחזירו קודם שיעשה מועד ולא מחייב א"ע כלום, משא"כ גבי בעלים, ושמעתי אח"כ דסברא זו דחשיב כמחייב א"ע בקרן לענין העדאה שאח"כ כ"כ בנ"ב, ועיין בהשמטות]:
ואין לומר בעיקר הקושיא שכתבנו שהוא עיקר היסוד שכתבנו לתרץ דברי ראב"ד, דכיון דכל עיקר הקושיא הוא לסבי דבי רב והוא רב הונא [כמ"ש תוס' ב"ק דף ע"ה] ולטעמא דידיה דס"ל ב"ב [דף קכ"ה:] דבעל ירית לה דאחריך כאומר מעכשיו אע"ג דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני, ולכאורה נראה דלדידיה לית ליה יסוד זה כלל, איברא לקושטא נראה דליתא, דכיון דנראה בעליל מדברי רבה שהיא סברא פשוטה, דכיון שהכח ביד הסבתא למוכרו לאחרים שוב לא ניתן הכח ביד ברתא למוכרו או להקדישו, וגם אם מכרה ל"מ מידי, אפילו כשנסתיים מילתא שלא מכרו הראשון וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בסוגיא דלמה"ג, וגם שם בב"ב. אלא דר"ה ס"ל דבעילה כל דהו נסתלקה הראוי דבעל, וכיון שאשתו היתה מוחזקת בקה"ג בחייה תו לא חשבינן ליה לראוי לגבי ירושת הבעל, דשאני ראוי דבעל מראוי דבכור, דבעינן גביה שיהיה ראוי לתת דוקא, וכל שלא היה ביד אביו לתת לאחרים הוי ראוי לגבי בכור, משא"כ גבי בעל דל"ב ראוי לתת, ולהכי ס"ל דכיון דאשתו היתה מוחזקת בקה"ג בחייה שוב לא נחשב לראוי לגבי בעל, וכ"ה בהדיא ברשב"ם [קכ"ה:] בד"ה אמר ר"פ דדוקא לגבי בכור הוא דבעינן ראוי לתת ע"ש ועמ"ש בזה לקמן בדיני נחלות סי' אות ז'] ומעתה דברי ראב"ד שרירין וקיימין ונכונים הדברים בעזה"י להולכים במשרים ולמוצאי דעת:
ב עתה יתבאר דביסוד זה לית מאן דפליג דאפי' לפירושו של רז"ה דפירש דגם רבה ס"ל דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו, בע"כ צ"ל דס"ל דכל שאידך יכול למכור ולסלק זכיותיו תו לא מהני אם נתנו הזוכה לאחרים, הגם שנסתיים הדבר שלא נפקע זכותו כלל, דאלת"ה אכתי אמאי הוי ראוי לגבי בעל הלא אין לך ראוי עדיפא ביותר מגבי בכור, וגבי בכור גופיה כל שראוי לתת לאחרים יצא מכלל ראוי, ואנן פסקינן [ברמב"ם וש"ע סי' רנ"ז ס"ה] דהיכא דנתנו לבנו מהיום ולאח"מ ומכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דקנה לוקח כר"ל, וה"נ כיון דברתא זכתה בקנין הגוף מעכשיו ואם נתנה לאחרים הגם שמתה בחיי הסבתא מ"מ כשמתה הסבתא אח"כ קנה הלוקח, וכל שראוי לתת יצא מידי ראוי לגמרי, א"ו דשאני הכא כיון שתוכל הסבתא להפקיע זכותה, שוב אין בידה לתת לאחרים, דדוקא באחריך הוא דיכול הראשון למוכרו לאחרים אע"ג דקנין הפירות של הראשון לאו כקנין הגוף דמי דפסקינן כר"ל, משום דאחריך שאני כדאי' בגמ' (דף קל"ו], אבל בנתנו לבנו מהיום ולאח"מ שאין האב יכול להפקיע ע"י מכירתו זכותו דבן כדתנן להדיא במשנה שם, מכר האב מכורים עד שימות, ומש"ה כשמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב קנה לוקח, לפי שאין ביכלתו דאידך להפקיע זכות דזוכה, משא"כ גבי סבתא כמובן:
ג איברא בעיקר יסוד זה דמיתלא תלוי מכירתו של הזוכה ביכלתו דמזכה, באם יש ברשותו להפקיע לגמרי אם לא, זהו דוקא במילתא דלית ביה משום גררא דתנאי כלל כגון גבי פלגא נזקא דלא זכי רחמנא עד שעת העמדה בדין, ולהכי נהי דגלי קרא דלאחר העמדה בדין זכה למפרע ומש"ה מהני הקדישו דניזק, ה"ט דאמרינן דלא נגמרה זכייתו עד העמדה בדין ומשום תורת שיור הוא דנחתינן ביה, אבל לא מתורת תנאי דתנאי מילתא אחריתא הוא כמ"ש תוס' גיטין [פ"ב] ד"ה המגרש וברא"ש שם גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני, ובראשונים גבי אתרוג ע"מ להחזיר, דאע"ג דכל מתנה שאינו יכול להקדישו אינו מתנה, דהתם רק משום קיום התנאי הוא, [עי' בנמוקי יוסף ב"ב פרק יש נוחלין (על סוגיית הש"ס בדף קל"ד.) וז"ל במתנה ע"מ להחזיר אע"פ שאינו יכול להקדישה היינו משום התנאי עכ"ל], וכן באחריך דנהי דאחריך שאני ודעתו לכשישייר הראשון, אבל מסתמא לא תלינן הדבר בתנאי רק כשהתנה בפירוש, או דאיכא אומדנא דמוכח לזה, [כמו בשואל טבעת לקדש בו לדעת הרא"ש פרק קמא דקידושין וב"ב פ' יש נוחלין (סי' מ"ו) וכן גבי אתרוג זה נתון לך ואחריך לפלוני דמבואר ב"ב (קל"ז:) דאפי' לרבי דס"ל גבי אחריך דעלמא שאין הראשון יכול למכור, הכא דנתנו לו לצאת י"ח, אמרינן אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהבי' ניהליה, ומש"ה תלינן הדבר שם דאחריך משום תנאי. הוא, לפי דאומדנא דמוכח הוא, וכמ"ש הרא"ש שם], אבל בעלמא כל היכא דאיפשר למיתלי בשיורא לא תלינן בתנאי, ולהכי גבי מתנה כשנתנו מהיום ולאח"מ דאיכא למיתלי בשיורא וגופו מהיום ופירי לאח"מ אמרינן דשיורא הוא משא"כ גבי קדושין וגירושין דליכא למיתלי בשיורא אמרינן דכיון דאיכא לפנינו תרי לישני דסתרי אהדדי אמרינן דאומדנא דמוכח הוא דבתורת תנאי הוא דנחית, וכן איתא להדי' בגמ' ב"ב [קל"ו.] התם מספקא לן וכו' ועיי"ש ברשב"ם ד"ה ואינה מתייבמת:
איברא בדבר דתלינן ביה דבגדר תנאי הוא, פשיטא דליתא להאי כללא דאע"ג דאידך יכול להפקיע לגמרי זכותו של הזוכה על ידו, מ"מ כשנתקיים התנאי אח"כ נתקיימה זכותו דזוכה למפרע, ואם מכרו והקדישו טרם שנתקיים התנאי זכו בו, דתנאי מילתא אחריתא הוא, ולהכי כשגירשה ע"ת ונישאת לאחר, ואח"כ נתקיים התנאי ע"י המגרש, פשיטא דנתקיים נישואי השני וכ"מ פשטא דלשון הש"ע אהע"ז סי' קמ"ג ס"ב], הגם שהיה ביכלתו ובידו דמגרש לבטל הגירושין לגמרי אזי כשנתקיים התנאי נתקיים הדבר למפרע, וה"ט לפי שהמעשה נתקיימה בשלימות בשעתו רק דתליא בתנאי וז"פ וברור:
ד ואין לסתור יסוד הנ"ל מקידושין ר"פ האומר לר' יוחנן בקידשה מעכשיו ולאחר ל' יום דשיורא הוא, ואם קיבלה קידושין מאחר תפסי בה, ואפילו הכי כשלא נתקדשה לאחר מקודשת לגמרי להראשון, דזה אינו חדא דהתם אין ביכלתה להפקיע ולבטל קידושין דראשון לגמרי, רק שתתפוס גם קידושין דאחרים, ועוד דכל עיקר יסוד זה הוא דכל שיש ביד אידך להפר זכותו תו אין בידו ורשותו דאידך לנתק זכותו וקנינו לאחרים להקדישו או ליתנו לאחרים, וה"ט משום דרפוי מרפי' בידו, ע"י ביטולו דאידך, ולהכי אין ביכלתו לנתק מרשותו לאחרים קנין קלישתא כזה וכעין דמצינן בדבר שלא בא לעולם, וא"ב ודבר שאין בו ממש וט"ה, איברא כשנסתיים מילתא שלא נתבטל ע"י אידך, הרי נתקיימה זכייתו למפרע להיות כשלו וברשותו לגמרי לחוד, ולהלן באות ה' נבאר בעזה"י הענין בראיה ברורה שגם בכה"ג דמיתלי תלי מצינן זכיה כזאת, שהוא בעצמו זכה בו ואם ניתקה לאחרים לא מהני כלוה]:
ה עיין ב"מ [דף י"ג] שגם במתנה אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, ועי"ש [דף י"ח] גבי שובר דס"ל לרב אלפס דכיון דבעינן דמטא לידו לבסוף, היכא שחזר ונתנו לאחרים בנתיים דתו לא מהני זכייתו דראשון הגם דמטא לידו אח"כ, ובעלי התוס' שם [דף כ'] ד"ה שובר חולקים ע"ז וסברי דגם בזה מהני אם מטא לידו אח"כ, ומצד הסברא פשוטה נראה דפליגי בזה, דכיון דחזינן דתיקנו רבנן זכי' זו ע"י העדים וכמ"ש התוס' שם] ורק באופן דמטא לידו אח"כ ע"י המזכה עצמו, אם משום גדר תנאי הוא, או משום שיורא. דהתוס' ס"ל שהוא משום תנאי, לכן גם כשנתנו לאחרים בנתיים, מ"מ סוף סוף נתקיים התנאי לבסוף וזכה בו למפרע, אע"ג שכבר נסתלק המזכה לגמרי מזה, מ"מ הרי נתקיים התנאי. ולדעת רב אלפס הוא משום שיורא, והוא שמתחיל ע"י העדים, וגמר הקנין הוא שנגמר ע"י המזכה עצמו, ולהכי כשכבר נסתלק המזכה ע"י שנתנו לאחרים תו אין ביכלתו שיגמור קנינו דאידך ע"י, כיון שלא נשאר לו עוד שום זכות בזה, וכבר פירשתי כן באריכות בעזה"י בימי חורפי בסוגיא זו, [וימצא המעיין אפס קצהו בהגהות והערות ח"מ בסוגיא דמצא שט"ח]:
ולפ"ז קשיא על מ"ש לעיל, שהרי לדעת הרי"ף הוא משום שיור ואפ"ה כשלא חזר בו זכה אידך למפרע, אע"ג שיש בידו דאידך לבטל זכותו לגמרי, וקשיא מדברי רבה דמסתבר טעמייהו דבני מערבא, דנראה להדיא דחדא בחברתה מישך שייכי וכמש"ל, ובעדיו בחתומיו מצינן לתרווייהו בהדי הדדי, דלפירוש רב אלפס ורמב"ן ורשב"ם עיקרו ותמצית דברי רבה הוא להוכיח דאחריך לאו כאומר מעכשיו שהרי אידך יכול להפקיע לגמרי, אע"ג דברתא בודאי א"י למכור וכמש"ל [באות ב'] אלא שהוכיח דברתא גופה לא זכתה מעכשיו:
איברא לקושטא נראה דלק"מ שגם בזה מצינן דיש זכיות מחולקות, חדא היכא דמתחיל מעכשיו ונגמר לבסוף, כגון בכל אופנים דעסקינן לעיל גבי אחריך, וגבי פנ"ז וכל כהאי גוונא ומצינן בזה באופן אחר דלא מתחיל מהשתא מידי רק כשיגמור הדבר לבסוף על אופן מאופנים הצריכין אזי יזכה בו למפרע, ומבואר הדבר בירושלמי מובא במגיד משנה [פ' כ"ב מהלכות אישות הלכה ט"ו] גבי בעל בנכסי מלוג, הגם דאם מכרה בחיי הבעל ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות שהוא לוקח ראשון, אבל אם מכר הבעל בחיי' על אופן זה כשתמות אשתו, ומתה אח"כ דל"מ מידי, אע"ג דזכה הבעל למפרע, ולא מהני מכירתו כשתמות, [ועיין בחלקת מחוקק סי' צ' ס"ק מ"ג וב"ש שם ס"ק מ"ז] לפי דשאני זכייה זו דלא התחיל בחייה כלום רק כשמתה הוא דזכה למפרע, ומש"ה נהי שהוא בעצמו זכה למפרע, אבל אין בכחו וברשותו לנתקו מידו לאחרים בנתיים, לפי שכל זכותו מתחילה ועד סוף לא נתהווה רק לבסוף, [וז"ש לעיל באות ד']:
וה"ט דעדיו בחתומיו זכין לו, לדעת הרי"ף דס"ל דכיון דכל עיקרו תלוי בדמטא לידו לבסוף אזי אמרינן שכל עיקרו נעשה לבסוף, ואז הוא דזכי ביה למפרע, ומסתברא לרבינו אלפסי דכל דתקנו רבנן מסתמא בחדא טכסיסא הוא דתקנו, איברא לדעת תוס' דעבז"ל הוא משום תנאי לחוד לדעתם הוא מן ההכרחי לחלקו מזכיית הבעל בנכסי מלוג כדמוכח מסוגיא דמצא שובר דחזינן שם דאפי' כשחזרה בנתיים בפירוש ומכרה השטר לאחרים דאפ"ה בדמטא לידו אח"כ מהני זכיית העדים למפרע, ולרבינו אלפסי התם משום טעמא אחרינא הוא דמיירי שם בשובר אקנייתא דל"ב דלימטי לידי', והא דכותבין שטר למוכר הוא כמבואר בנימוקי יוסף ובשיטה מקובצת שם:
ו עיין ב"ב (דף קי"ד] קנין עד אימתי חוזר, רבה אמר כ"ז שיושבין רב יוסף אמר כ"ז שעסוקין באותו ענין. ולכאורה קשיא רבה אדרבה כיון דרבה ס"ל ליסוד מוסד דכל כמה שחבירו יכול לסלק זכותו לגמרי שוב א"א לומר דאידך קנה למפרע. הגם שנסתיים הדבר שלא נגרע מאומה ומזה הוכיח דאחריך לאו כמי שאמר מעכשיו, א"כ קנין סודר היכי מש"ל דהרי אי איפשר לומר דכל שלא חזר קנה למפרע, וגם אין לומר שיקנה אח"כ דהדרא סודר' למרא, וגם לדידן קשיא כן דפסקינן [בסי' קצ"ה ס"ו] כל זמן שעסוקין באותו ענין ופסקינן כרבה דאחריך לאו כאומר מעכשיו, אלמא דאי איפשר לזוז מיסוד זה, וגם אין לומר דמשום תנאי הוא שכבר כתבנו לעיל [באות ג'] דכל כמה דלא התנה בפירוש וגם כל כמה דליכא אומדנא דמוכח לזה, אנן לא מבדינן להטיל תנאי בדבר סתמא. איברא למ"ש [באות שלפני זה] ניחא, דנהי דא"א שיקנה מעכשיו אם לא יחזור, אפס כשלא חזר אזי קנוי למפרע, ותקנו חכמים כן בק"ס, עלי קוטב שתקנו בנכסי מלוג ועדיו בחתומיו זכין לו לדעת רבינו אלפס:
עיין פסחים [דף ל"א:] בעכו"ם שלוה מישראל על חמצו והתנה אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו ונראה בפשטא שהמעשה הוא הקנין שמקנה לו מעכשיו והתנאי הוא הזמן וכ"כ במקו' אחר בזי"ר ח"ר או"ח, ועתה הדרנא בי אלא כולו תנאי וכשלא יפרע לו בזמנו אזי לבסוף יהיה שלו מעכשיו וכעין עבז"ל לדעת הרי"ף וכקנינו של הבעל בנכסי מלוג דכשמתה קנוי בידו משעת נישואין, ותדע דאלת"ה גם כשפדאו עכו"ם [בישראל שהלוה לעכו"ם, ובש"ע א"ח סי' תמ"א ס"ב מבואר דדווקא כשלא פרעו עי"ש] יאסור החמץ לפי שהתנאי בטל דאי איפשר לקיים מעשה הקנין ע"י שליח דאין שליחות לעובד כוכבים אפי' עכו"ם לעכו"ם כמ"ש המג"א סי' תמ"ח ס"ק ד'] והמעשה קיים, א"ו דכולו תנאי הוא, וקנסא שקנס א"ע בהלואה זו, וכ"כ מזה זה שנים כבירים בדיני שאלה ושכורה [לקמן סי' אות ח"]:
ז נבאר דעת רמב"ן במלחמות שהובא לעיל [אות א'] דכל כמה שיכול הלוה לנתק ולבטל זכותו דמלוה ע"י מכירה תו ל"ש בזה אפי' לאביי לומר למפרע הוא גובה, והאי דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו, או דמיירי במלוה בשטר ושיעבד לו באגב מקרקעי, או דלענין חמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק משום קנסא שעבר עליו בב"י הוא דאזלינן בתר דינא דאורייתא ומדאורייתא אפי' מטלטלין שמכר גובה מן הלוקח [כמ"ש הרשב"א סוף קידושין ד"ה כתבינן לעיל, וברשב"א ב"ק דף י"ד תוך ד"ה אין] ושפיר אית בהו משום דלמה"ג ולא עבר בב"י לדינא דאורייתא [וזהו כוונת המלחמות שם שכתב שאיפשר שגם במטלטלין אמרי' למפרע ה"ג]. ויש להבין לדעתו הגדולה דלאביי לעולם יכול לסלק זכייתו דמלוה שבידו לסלקו בדמים. איברא כלל זה לא נשנה אלא היכא דבידו דאידך לבטלו לגמרי בלא כלום משא"כ הכא דאי איפשר לבטלו לגמרי, רק לבטלו מן הדבר שגבוי בידו ע"י סילוקי זוזי ומה לי הן ומה לי דמיהן, וכיון שאין בידו לבטלו לגמרי בלא כלום תו אלימא זכותו ויש בו משום למפרע לכ"ד. ולפ"ז מדוקדק לשון התוס' גיטין [דף מ':] סד"ה הקדש שכתבו דלהכי לא אמרינן באיצטלא דפרסוה אמיתנא למפה"ג כיון שמשתמשים באיצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי, עכ"ל. ויש לעמוד דלמה להו להוסיף משום דמשתמשים באיצטלא, הלא גם בל"ז רק כיון דלא טרפה מלקוחות וכו' סגי, דתו לא שייך למה"ג שהרי אכתי בידם להפקיע זכייתה, וכל שיכול לבטל אע"ג דלא נתבטל על ידו מ"מ תו ל"ש לומר דלמה"ג וכמ"ש הרמב"ן כשלא שיעבד לו מטלטלין אגב מקרקעי. ולהנ"ל ניחא כיון דהא דלא טרפה מלקוחות הוא רק משום שסילקו לה בזוזי, ומש"ה הוצרכו רבותינו בעלי תוס' להוסיף כיון שמשתמשין וכו' כוונתם דבידם לכלותה לגמרי עד תומו:
ובזה יתיישב היטב מה ששמעתי להקשות בשם הפ"י ע"ד תוס' גיטין הנ"ל שכתבו דלאביי דס"ל למה"ג ליתא לדרבא דאמר דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דעיקר טעמי' הוא משום כיון דחיילא קה"ג לשעתי' תו לא פקע דאין הקדש לחצאין וזהו דווקא לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוה גובה אבל לאביי דס"ל למה"ג לא חייל ההקדש כלל גם לשעתו. ותמא הפ"י שם כיון דל"א למה"ג רק כשגבאו לבסוף, והשתא דההקדש והגבי' סתרי אהדדי מה"ת נימא שיגבה המלוה ויתבטל ההקדש, ושמא להיפוך שלא יגבה ויתקיים ההקדש כיון דחיילא שעה א' תו לא פקע, ומכח סברא זו חולק על דבריהם, ועמ"ש לקמן בדיני גזילה סי' פ"ד אות ג' על קושיא זו]. ולמ"ש דברי התוס' כראי מוצקים, דבע"כ צ"ל לאביי [וכן לדידן היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי] דהקדישו דלוה ל"מ מידי להפקיע מידי שיעבודו, דאל"כ הא דאיתא להדיא פסחים [דף ל"א] לאביי דהקדישו דמלוה טרם שגבאו מהני, ומי לא עסקינן אפי' כשעשה שורו תם ראוי למזבח לאפותיקי ושיעבד לו מטלטלין אג"מ וכמ"ש הרמב"ן שם שגם בזה מהני הקדישו דמלוה לאביי והמש"ל כאן דכל היכא דברשותו דאידך לבטל זכייתו לגמרי בלא כלום שוב ל"מ מכירתו והקדישו, הגם דנסתיים לבסוף שלא ביטלו אידך וכדמוכח להדיא מסבתא וכמ"ש הרמב"ן שם בסוגיא דלמה"ג, והרי ביד הלוה להקדישו ולהפקיע שיעבודו, א"ו משום דלאביי אי איפשר להתבטל זכייתו דמלוה בלא כלום, ולהכי מהני הקדישו דמלוה או כשמכרו טרם שגבאו, ועוד שהרי לדעת ר"ת אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד] וזה נכון, אח"כ בא לידי ספר פ"י וראיתי שכתב שם קצת מזה:
ח עתה נבאר את אשר יעדנו [באות א'] שגם הרמב"ם דפוסק שהבעל יכול להקדיש ידי' לעושיהן בע"כ צ"ל דמודה בעיקר יסוד זה, וראיה מוכרחת לזה כמש"ל שהרי פוסק כרב אלפס דאחריך לאו כאומר מעכשיו וכטעמא דרבה, אלא דהתם טעמא איכא והוא דהרמב"ם ס"ל כדעת תוס' ב"ב (דף מ"ט:] בד"ה יכולה, דמש"ה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה שאינה מפקעת לגמרי לקנינא דבעל שתקנו לו חז"ל, רק לפי שעה, שאח"כ יכולה לומר הנני ניזונת ועושה, נמצא דבאמירה זו לא סילקה לגמרי לקנינו דבעל, וה"ז דומה למקדיש דקל לפירותיו והובירו ולא עשה פירות דמפני זה לא נתבטל הקדישו שהקדיש הגוף לפירות בזמן שיעשה פירות. ואפ"ל דלזה כיון רבינו הגדול בלשונו הצח בפ"ו מה' ערכין הל' כ"ח] אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש, הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל. ודעת הר"ן דפליג ע"ז דאזיל לשיטתו דס"ל דלגמרי נעקר קנינו, ושוב א"י לחזור מזה [כמ"ש הר"ן כתובות בסוגיא דמקדיש מע"י אשתו]
ואפ"ל שגם אמוראי דש"ס פליגי בזה אם תוכל לחזור אם לא, ומשה"ט בר"פ הזורק מעיקרא ק"ל לרבא מיד אשה דקניא ליה לבעל והיכי מתגרשת, ואח"כ קשיא לרבינא אטו ידה גופא מי קניא ליה לבעלה, היינו משום דרבא ס"ל דנהי דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע מ"מ לא נסתלק עי"ז קנינו דבעל לגמרי, ורבינא ס"ל דשוב א"י לחזור ועי"ז כבר תוכל לסלק קנינו לגמרי וכדעת הר"ן, וע' תוס' שם בד"ה ידה, וזה איפשר לכוון בדברי תוס' ב"ב [דף מ"ט:] הנ"ל בתירוצם השני וז"ל א"נ שאני פירות משום דידו כידה שהוא זוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידיה היאך יזכה בהן שאינן בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים, עכ"ל. דיש להבין שהרי בפרק אע"פ דף נ"ט] איתא להדיא דיש לו זכיה בגוף הידים, אלא משום דבתירוץ הראשון פש"ל כדברי רבא דתוכל לחזור ולומר הנני ניזונת ועושה, ולדידיה יש לו זכיה בגוף הידים וכדעת הרמב"ם הנ"ל, ואח"כ לאלומי מילתא בכל הצדדים כתבו דאף את"ל כדעת הר"ן דא"י לחזור לעולם, וא"כ אזדא ליה לתירוץ קמא במה שחילקו שם מפירות, מ"מ כיון שכן שוב לא יעלה ע"ד לדמותו לפירות דהתם קניא ליה גופא ופירות, אבל בידים לא קניא לבעל כלל לסברא זו כיון שבידה לסלק קנינו לגמרי, [וגם שני התירוצים בגיטין, יש לכלכל דתליא בזה אם תוכל לחזור אם לאו ועי"ש], וכל היכא דמצית לסלק לקנינו דבעל לגמרי אע"ג דלא סילקה, אזי פשיטא דידים גופא לא קניא ליה לבעל כקו' רבינא לרב אשי בר"פ הזורק הנ"ל, ומעתה דעת לנבון נקל שגם תמיהת הר"ן מדברי ר"ל גופא דנקט דמתוך שיכול לכופה וכו' נשמע ממילא דלדידן ל"מ אפי' כשאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ודלא כרמב"ם, תוכל להתמצע באופן זה דרמב"ם ס"ל דנהי דר"ל נכנס בזה רק באחת משתי קצוות דבאם תוכל להפקיע שוב לא תוכל לחזור בהם, או שלא להפקיע כלל, והכריע מדעתו דלא תוכל להפקיע זכותו דבעל כלל, אבל אנן פסקינן כבתראי וכרבא בר"פ הזורק דגם בגט אשה הוא משום דגיטה וידה באין כאחד דעיקר הדבר הוא דאע"ג דרבא עצמו ס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע, משום דס"ל בזה בדרך מיצוע דנהי דתוכל להפקיע לשעתה אבל לא לעולם, ומשום זה לא נתבטל קנין הגוף דבעל בגוף הידים, ולהכי כשנסתיים הדבר שלא ביטלה, הקדישו הקדש, וא"ל דאכתי רבינא ור"א לא סברי כוותיה דס"ד דמעיקרא, אלא דרבא מיד דעבד קא קשיא ליה, כן הדברים דהר"ן ס"ל כך בפירושא דרבינא ור"א, ומש"ה ס"ל דשוב לא תוכל לחזור בו. איברא לדעת הרמב"ם ותוס' הכי שייטי קו' רבינא ותירוצא דר"א, והוא דרבא חידש מילתא חדתא דבע"כ צ"ל דגיטה וידה באין כאחד, דאל"כ היאך תתגרש, וצריכין לנחותי ולחלק עוד מכללא אחריתא דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו [ועיין בתוס' גיטין דף מ"ב סד"ה הא] דמנ"ל כזאת הלא מוטב לומר שתוכל להפקיע לעולם בכדי שלא נצטרך להמציא סברא חדשה כזאת, ומתרץ ליה דגם אם נכנוס בפרצה זו, אכתי קשיא לן יד דעבד, הרי דבע"כ צריכין לבא לכלל זה ולהמציא משום דשניהם באין כאחד, ולהכי גם באשה נשאר הדבר כסברא החיצונה דלא תוכל לבטל תק"ח אלא לשעתיה כמ"ש תוס' ב"ב הנ"ל, והא דמגורשת הוא ג"כ משום דגיטה וידה באין כאחד, ובזה מיושב על נכון דלא מצרכינן לומר דנתחלף לרבא יד דעבד ביד דאשה, אלא דגם למסקנא קאי על יד דאשה:
ט איברא לאחר שנוסד ליסוד מוסד ומוכרח מגמרא ומרבותינו הראשונים דכל היכא שיכול אידך להפקיע זכותו של חבירו שוב בלתי איפשרי לומר שהוא של חבירו למפרע למוכרו ולהקדישו הגם שנסתיים הדבר ברשותו ולא נגרע בנתיים שמץ מנהו. אכתי צריכין לבאר דעת רבותינו הקדושים בטלי התוס' ב"ק [דף ל"ג:] בד"ה א"ב, וז"ל דלר"ע קדוש אע"ג דאי מודה מיפטר דקנס הוא מ"מ השתא מיהת לא הודה, עכ"ל. דנראה דקושייתם קאי לסבי דבי רב במודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' כשאינו מחייב א"ע בקרן [או משום דפנ"ז חשיב כמחייב א"ע כנ"ל אות א' בהג"ה] ואכתי מה הועילו בזה דהשתא מיהת לא הודה, דכל היכא דיכול להפקיע שוב לא נוכל לומר שהוא של הניזק למפרע, ובפרט להקדישו ולמוכרו, דאפי' לדעת הרז"ה מובא לעיל באות ב'] לא מהני מידי, וכדמוכח מסבתא מהוכחה דרבה. איברא נראה דדעת בעה"ת בזה דאכתי לא מוכרח מש"ס רק היכא דבידו דאידך להפקיע, אבל היכא דאינו בידו נהי דאיפשר שיסתיים הדבר שיופקע זכותו לא שמעינן מש"ס שגם עי"ז תופר זכותו דאידך, והשתא כיון דמודה בקנס לא מיפטר רק בפני ב"ד מומחים ובמקום ישיבת ב"ד כמבואר לקמן [דף ע"ד ריש ע"א] ובפירש"י שם, וגם בפני בעל דינו כדאיתא שם [דף ק"ח:] גבי תבעו שומר, ובתוס' שם. ומעתה הכי יעלה ע"ד כשיבא המזיק בפני ב"ד להודות שיכופו את הניזק שיבא לפניהם בכדי שיודה ויפטר, שהרי הניזק ישיב כיון שהוא אינו תובע ממני, יתאפק עוד עד שאתבענו, ועיין בש"ך [סי' י"א ס"ק א'] כשתובע את חבירו צריך לגלות לו עיקר תביעתו, ומסתמא יתעכב הניזק לבא עד שיהיו העדים אתו, ואז לא תועיל הודאתו כלום, דדווקא כשממשמשין לבא הוא דפליגי ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן [ב"ק דף ע"ה] ולא כשכבר באו כמובן:
איברא לדעת הראב"ד שכתבנו לעיל [באות א'] שהוכיח משום קו' זו דשאני פנ"ז משאר קנסות, לא נפלאה היא דס"ל בזה כדעת הרז"ה ורמב"ן שם גבי סבתא דאפי' כשאינו בידו לגמרי רק שאיפשר שתתבטל ע"י מקרה המתחדש ג"כ א"א שיהיה לו זכות למפרע למוכרו ולהקדישו, שהרי הרז"ה הקשה שם על פירושו דהלכות בדברי רבה דמוכיח דאחריך לאו כאומר מעכשיו ממכירתו דסבתא, דכיון דאיפשר שיתבטל לגמרי זכייתו דשני שוב א"א לומר גם כשלא נתבטל דזכה מעכשיו והקשה שהרי בכותב לבנו מהיום ולאח"מ דזכה בו מעכשיו אע"ג דאיפשר שתתבטל, שהרי כשמכרו הבן בחיי אביו ומת הבן בחיי האב לא קנה הלוקח לר"י ואפ"ה כשלא מכרו זכה בו מעכשיו, והשיב הרמב"ן דהתם הרי לא נתבטל זכיית הבן רק הלוקח הוא דלא קנה, וחוזר ליורשי הבן, הרי מתרווייהו נשמע דפש"ל דכל דאיפשר שתתבטל לגמרי תו לא מפלגינן בין בידו או ע"י מקרה, וזהו דעת הראב"ד ג"כ, והשתא ראייתו נשגבה דמוכח מקרא גופא דכתיב בפנ"ז ומכרו את השור וכו' דניזק יכול למוכרו ולהקדישו קודם שעמד בדין דזכה למפרע אפי' לנתק זכייתו לאחרים, ש"מ דשאני פנ"ז משאר קנסי שאין הודאתו פוטרו לגמרי אלא דלא כפינן ליה, אבל כשתפס הניזק אפי' בעדים מהני עפ"י הודאת המזיק לחוד דאל"כ אכתי איפשר שתתבטל, דנהי דלאו בידו לגמרי וכמש"ל, אבל מידי איפשר לא יצא, ותוס' מחלקים בזה דדווקא כשהוא בידו לגמרי דומיא דסבתא, מה שאין כן הכא גבי קנס:
י לכאורה היה נראה ליישב דברי תוס' פ' המניח הנ"ל [באות שלפני זה] עפ"י דברי קצה"ח [סי' ש"ן ס"ק ב'] שהמציא דבר חדש ומתקבל דבכל קנסות דמיפטר ע"י הודאתו אפי' כשמביא עדים אח"כ דהיינו לסבי דבי רב בכל מקום, ולדידן כשמחייב את עצמו בקרן זהו כשמעידים בפני הב"ד שהודה בפניהם קודם שבאו העדים, אבל בפני ב"ד אחר נתחייב ע"י עדים, דמידי הוא טעמא אלא משום דגבי קנס לא נוכל לחייבו ע"פ עצמו, והשתא ע"פ עדים הוא דמחייבי לי' אע"ג דניזק מודה שכבר הודה בפני ב"ד אחר. ומביא ראיה מוכרחת לזה מעדים זוממין יעו"ש. ולפ"ז תו לא הוי בידו לבטל זכייתו אלא לעולם ביד הניזק לקיים זכייתו שהרי בידו לתובעו בב"ד אחר, [ויביא מיד את העדים ואז לא יועיל הודאתו, דע"כ לא פליגי ר' אלעזר בר"ש ורבנן רק כשממשמשין לבא ולא כשכבר באו כמש"ל באות הקדום], ולפ"ז אזדא ליה הוכחת הראב"ד שכתבנו [באות א']:
איברא לקושטא ליתא, דנהי דדברי קצה"ח נכונים בעיקר הדברים והוא היכא דנסתיים מילתא הכי שהלך עמו לב"ד אחר והביא עדיו, איברא מסתברא מילתא דאינו יכול לכופו על כך דכיון דאית ליה פסידא הנראה בעליל פשיטא דיכול המתחייב לומר לא אדון עוד אלא אצל הראשונים שכבר הודיתי בפניהם, ואיך תוכל לחייבני לדון בפני אחרים בדבר שכבר נפטרתי ע"פ דת תוה"ק. ונהי דלדעת הרמב"ם מובא [בש"ע סי' י"ד] גם הניזק יכול לומר לב"ד הגדול אזלינא אע"ג דל"ש ביה דעבד לוה כו' זהו בתחלה אבל לא כשכבר הודה בפני ב"ד ובפניו, ותדע דאלת"ה איך נכלכל כמה סוגיות, חדא בפרק שבועת העדות [דף ל"ג] דמיבעי' לן במשביע עדי קנס מפני שהיה יכול להודות דאכתי יכול להביאם לב"ד אחר, וכן במכות דף ה'] אכתי גברא לא נתחייב עי"ש בפי' רש"י שהוא מפני שיכול להודות, וכן ב"ק (דף ע"ד] גבי ר"ג שכבר אין לך עדים דמוכחינן שם מזה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב, ואם איתא לא מוכח מידי דילמא מפני שיכול לתובעו בב"ד אחר, אלא פשיטא דאינו יכול לכופו עפ"י דין, והדר הוי ליה כשיחרר עבדו מדעתו, ואכתי אינה ראיה מוכרחת מש"ס ב"ק דגם בל"ז אפ"ל משום דעבד שאני דפשיטא דאינו יכול לומר לרבו לב"ד הגדול אזלינא אפי' לדעת רמב"ם הנ"ל, [אח"כ הראיתי שבספר נה"מ דחה דברי הקצה"ח מסוגיא דב"ק הנ"ל, ולפענ"ד נראה כמ"ש]:
יא יש להתעורר בדברי ר"ן קידושין [על סוגיית הש"ס שבדף כ"ו] דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר, דיצא לדון ולחלק דדווקא בשטרי קנין הוא דלא קנה אלא מזמן דמטא שטרא שטר הקנאה לידיה דכיון שיש בו קנין וראיה לא ניחא ליה ללוקח בקנין כסף שאין בו ראיה, אבל במקום שכותבין רק שטר ראיה נהי דלא סמכא דעתיה דלוקח זולת מהראיה שבו, אבל כדמטא לידיה לבסוף אזי קנה למפרע משעה שנתן הכסף לידו. לכאורה נראה שזהו במשקל אחד כמו בק"ס ועבז"ל, וכן כיון לזה שארי הגאבד"ק קאליש מוהר"מ נ"י בהביטו מה שכתבנו לעיל, ואמר כן דלמה שכתבנו גבי ק"ס ניחא. איברא למ"ש הר"ן שם בהא דאמרינן בש"ס ב"ב (דף נ"ד:] כל המחזיק בהם זכה בהם מאי טעמא מכי מטא זוזי לידו איסתלק ליה וכו' דזה דווקא בשטר קנין מיירי אבל בשטרי ראיה אזי גם לאחר שזכה בו אחר ונסתלק המוכר לגמרי יכול לכתוב שטר ראיה לראשון ויקנה למפרע ע"ש. וקשיא מ"ש מעבז"ל דלא מהני מטא לידו לבסוף לאחר שנסתלק הנותן כמש"ל לדעת הרי"ף, וא"ל דשאני התם דכל כמה דלא מטא לידו הרי מחוסר עדיין דבר שיש בו קנין וראיה, ודמי לשטר הקנאה, דז"א שהרי כל כמה שלא נסתלק הנותן ממנו אזי כשמטא לידו לבסוף קנה למפרע, מזה נשמע דסוג זה דמטא לידו לשטרי ראיה הוא דדמי לכן נראה דדווקא גבי עבז"ל שהוא משום תק"ח לחוד כמ"ש תוס' ב"מ [דף כ'] בד"ה שובר, וס"ל להרי"ף דמסתמא כל כמה דאיפשר להשוות תק"ח ולומר דבחדא טכסיסא תקנו משווינן להו, ולכן אמרינן גם עבז"ל שהוא במשקל אחד כמו בעל בנ"מ וכמש"ל, ונקטינן להשוות המשורה שרק משעה שמתה הוא דזכה הבעל למפרע, לכן גם גבי עבז"ל תיקנו חכמינו ז"ל במשורה זו דמעידן דמטא לידו הוא דקנה למפרע. איברא במקום שכותבין שטר ראיה דכל עיקרו הוא מצד אומדנא דמוכח דלוקח לא סמכא דעתיה בלא שטרא, ולוקח מסתמא ניחא ליה דליקום מילתא דשטרא בגדר תנאי ולא בגדר שיורא בכדי שיקום דבר ביכלתו להקנות לאחרים בנתיים ג"כ ע"ת זה, וכיון שכן גם כשנסתלק הנותן מזה יש ביכלתו לקיים תנאו כל אימת דבעי, הגם דכתבנו לעיל [באות ג'] דמסתמא לא תלינן בתנאי, וכן מוכח מדברי רשב"ם ב"ב [דף קל"ו] בסוף ד"ה ואינה מתייבמת יעו"ש, דכל כמה דאיפשר לתלות מילתא בשיורא לא תלינן בתנאי, זהו בלישנא קטיעא דמוכר או הנותן, [הגם שכל הנותן בעין יפה הוא נותן, זהו בעיקר המתנה ודתליא ביה כמו גבי בור ודות, אבל לא ליפות כחו עוד בכדי שיהיה ביכלתו גם ליתנו לאחרים בנתיים שלא עלה על דעתו אז], אבל גבי מקום שכותבין את השטר שלא נשמע שמץ דבר מנהו רק משום אומדנא דלוקח לחוד, לכן קיימינן הדבר באופן דניחא ליה בכל הצדדים, ובלבד שלא לגרוע יד דמוכר מידו כמובן, עיין ביצה [דף כ'], אבל אי אמר לנסוב והבו ליה אי נסיב שקיל יעוי"ש, הרי דתלינן מסתמא בתנאי, התם במתנת שכ"מ דל"ש שיורא, ואפי' בבריא בכה"ג כיון דליכא דבר מסוים ולא שיעבוד הגוף ל"ש שיורא כלל כמובן, והא דאמרינן גבי גט דאמר כולכם דפסקינן שנים משום עדים וכולם משום תנאי, דהתם כיון דכולם צריכין לחתום קודם הנתינה כמו שפירש רש"י גיטין [דף י"ח:] [ועיין בש"ע אהע"ז סי' ק"ך סעיף ט'] ואז לא שייך משום שיור, ולהכי אמרינן כיון דתורה האמינה לשני עדים, למה נתחכם כנגד הדת ולהכי תלינן בי' רק משום תנאי:
יב ועתה נציבה ציונים לעין הקורא הכללים בקצרה למש"ל ולהוסיף ביאור באיזה מקומות בקצרה בכדי שלא יוקשה למעיין:
א]
בדבר הנעשה מעכשיו ונתלה ע"י שיור בדבר שיתיליד ויתהווה אח"כ ונגמר הדבר כן, אזי אם היה ביד אידך לבטל הדבר בנתיים לגמרי שוב לא מהני מכירתו והקדישו, דזוכה לכ"ע, כמש"ל [באות א' ז'] בראיות ברורות:
ב]
אבל הזוכה עצמו, אזי לדעת הפוסקים, הרי"ף, והרמב"ם, הרשב"ם, ורמב"ן, ג"כ אינו זוכה למפרע, שהרי לפירושם זהו הוכחתו דרבה דאחריך לאו כאומר מעכשיו אבל לדעת רז"ה איפשר שיזכה למפרע, דזכיית עצמו אינו מקושר בביטול דחבירו, אבל כשמכרו או הקדישו הזוכה בנתיים, גם לדעת הרז"ה ל"מ כמש"ל [באות ב']:
ג]
בכל זה אין חילוק בין כשהוא ביד אידך לבטלו או לא דכל דאיפשר שתתבטל ל"ש בין בידו או ע"י מקרה כמש"ל [באות י'] מדברי רז"ה ורמב"ן. איברא לדעת תוס' בפרק המניח נראה דדווקא בדבר שבידו כמ"ש שם:
ד]
וכ"ז בסתמא דאמרינן מעכשיו מתחיל הדבר ויוגמר בהתלות הדבר שאח"כ, הוא דתליא בביטולו דמזכה, אבל בדברים דמצינו שתיקנו חכמים שיזכה רק כשיולד הדבר אח"כ למפרע אזי לכ"ע הוא בעצמו זכה למפרע אבל מכירתו והקדישו בנתיים ל"מ מידי, ושוב בסוג זה לא מחלקינן דבין כשיכול אידך לבטל בנתיים או אפי' שאינו יכול לבטל דינא הכי, שהרי בנכסי מלוג שאינה יכולה לבטל זכותו דבעל כשתמות ואפ"ה לא מהני מכירתו דבעל אע"ג דהוא בעצמו זכה למפרע כמש"ל [באות ה'], וכן אפי' היכא שיכול אידך לבטל זכותו לגמרי מ"מ כל שלא נתבטל זכה הזוכה לעצמו למפרע כגון גבי עבז"ל וכן גבי ק"ס, מזה נשמע דגבי עבז"ל, וכן גבי ק"ס, אם מכרו או נתנו הזוכה בנתיים, אזי לכ"ע לא מהני מידי, [זולת לדעת תוס' גבי עבז"ל שהוא לשיטתם משום גדר תנאי]. והא דלא אמרינן גם גבי אחריך אליבא דרב הונא דס"ל כאומר מעכשיו דהוא ג"כ על אופן זה, והוא כשימות הראשון יזכה השני מעכשיו, וכמו גבי נ"מ וק"ס ועבז"ל, והשתא נפל בבירא טעמיה דרבה, לדעת הרי"ף, ורמב"ם, ורשב"ם, שהוכיחו ממה דזביניה זבינא דלאו כאומר מעכשיו, שהרי גבי ק"ס ועזב"ל דיכול אידך לבטל לגמרי ואפ"ה זכה לעצמו, ולגבי ראוי דבעל הלא די במה שזכתה לעצמה בחייה כמש"ל [בסוף אות א'] דדווקא גבי בכור בעינן שיהיה ראוי לתת לאחרים. איברא לקושטא ל"ק מידי דבל"ז צ"ל מ"ט דר"ה דתלינן במעכשיו, הלא בעלמא לא תלינן במעכשיו רק כשאמר בפירוש, ועיין ר"ן שבועות פרק שבועת שתים דף כ"ח] גבי לא אוכל ככר זו אם אוכל זו, וכמה נתווכח בזה, דהתם איכא אומדנא דמוכח דדעתו למעכשיו דאל"כ הרי איפשר שיאכל שניהם, האיסור מתחלה ואח"כ התנאי יעוי"ש. אלא ודאי טעמא דרב הונא כיון דכל הנותן בעין יפה הוא נותן, והשתא כיון דנתן לשניהם כאחד כל דאיפשר להשוותם משווינן להו, וכשם שנתן להראשון קנין הפירות מעכשיו, כן נתן להשני קנין הגוף מעכשיו רק דתליא במיתת הראשון כיון שאמר בפירוש אחריך לפלוני, אבל במאי שלא אמר בפירוש משוינן זכותו להראשון בכל האיפשרי, ולא לגרוע כחו עוד ולומר שלאחר מותו דראשון הוא דזוכה למפרע, והגם דלענין מכירה ליכא נפקותא בזה דבין כך ובין כך לא מהני מכירתו דשני, כיון שביד הראשון להפקיע לגמרי לרשב"ג דפסקינן כוותיה, דמ"מ הורע כחו בזה לענין אם מת שני בחיי הראשון, דמסתברא דלמ"ד דהוי כמעכשיו דינתנו ליורשיו כשהוא האחרון, [ועיין בש"ע ח"מ סי' רמ"ח סעיף ז'], וברייתא דלקמן (דף קל"ו סוף ע"ב] דפליגי אם ליורשיה או ליורשי ראשון זהו בדאיכא שלישי דאז לגבי השני אפי' לר"ה לאו כמעכשיו, כמובן ועיקר סברא זו מצאתי אח"כ בש"מ ב"ב הנדפסים מחדש בשם הר"ן ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה]:
ה]
אולם כ"ז הוא בדבר שהוא משום שיור אבל בדבר שהוא משום תנאי לא תליא מידי בביטולו של אידך, אלא כל אימת דנתקיים התנאי זכה למפרע, וגם אם מכרו או נתנו הקונה בנתיים כל שנתקיים התנאי אח"כ זכו למפרע כמש"ל [באות ג'], רק בסתמא לא תלינן בתנאי רק היכא דמוכחא מילתא מדעת הנותן או בדבר שתיקנו חכמים כגון גבי עבז"ל דלדעתם מוכח מגמרא שתיקנו משום גדר תנאי וכמש"ל [בסוף אות ה'], אבל גבי ק"ס דל"מ להדיא מסתמא משווינן ליה כמו לבעל בנ"מ, ונפקא מינה דגבי ק"ס דאם הקדישו הזוכה בנתיים דלא מהני לכ"ע כ"ז שעסוקין באותו ענין:
עוד צריכין לבאר דמאי דכתבינן לעיל [באות ד'] בתירוץ השני מפרק האומר, שהוא רק לדעת הרז"ה דס"ל דאחריך כאומר מעכשיו אע"פ שיכול לבטלו לגמרי, דנהי דאיהו זכה לעצמו אבל מ"מ אינו יכול לנתקו לאחרים בנתיים כל כמה דאיפשר דתתבטל, אבל לדעת הרי"ף, ורמב"ם, ורמב"ן, צריכין לומר רק כתירוץ הראשון שם:
סימן מד
עוד בענינים האלו
בסוגיא דפנ"ז קנסא [עיין ב"ק דף ט"ו בתוס' ובאשר"י שם ובש"ע סימן א']
א יש להבין לדעת ר"ת שם דבעינן שיתפוס המזיק עצמו בשעת ההיזק דווקא, דמה בכך אם תפס אח"כ, ועיין בבית יוסף ובפרישה סי' א'] בשם הגהות מיימוני שמביא ראיה לזה מהא דאיתא בכתובות (דף פ"ד] והוא שצבורין ומונחים ברשות הרבים, ומהאי טעמא בעינן שיתפוס מיד בשעת היזקו שהיה ברשות הרבים אבל לא מרשות המזיק. וקשה ע"ז דיש לחלק דשם איירי ביתמי דלא מטי לידייהו מעולם, ולהכי כשמונחים ברה"ר לא זכו בהם משום שיעבודו דאידך משא"כ הכא. ולפענ"ד נראה ע"פ דברי תוס' מובא לעיל [בסימן הקדום אות א'] דבקנס לא חייביה רחמנא עד שעת העמדה בדין, רק בפלגא נזקא הוא דגלי קרא דזכה למפרע כשעמד בדין אח"כ זכה משעה שהזיק, ומש"ה כשהקדישו הניזק בנתיים מהני. ומעתה בע"כ צ"ל שגם עתה דליכא מומחין ותיקנו דתפיסה מהני, שתיקנו ג"כ כעין דאורייתא שיזכה למפרע משעה שהזיק, דבלא"ה אין מקום לתפיסה זו דכיון דלא חייביה רחמנא עד שעת העמדה בדין ולא נשתעבדו נכסי כלל כל זמן שלא נתחייב ע"פ ב"ד, אלא משום דהכי תיקנו רבנן שיזכה למפרע כשיתפוס אח"כ, ותדע שכן הוא, שהרי פסקינן בש"ע סי' ת"ז סעיף א'] שאם מכרו הניזק קודם שתפס דקנה הלוקח, עי"ש בסמ"ע ס"ק ב'] דאם תפסו אח"כ קנה למפרע, וזה מבואר דכל תקנת חכמים בענין ממון הוא מצד הפקר ב"ד, כדאיתא בש"ס יבמות (דף פ"ט:] גבי ירושת הבעל, ועיין בזי"ר חלק ראשון [דף כ"ד אות ט' וי'] דכל מידי דתיקנו רבנן שהוא מצד חיליה דהפב"ד, מ"מ שקלינן הדבר ההוא וחזינן שבאם עשאו הבע"ד בעצמו על צד אופן זה היה מועיל, אזי יש כח ביד חכמים שיועיל הדבר באופן זה ג"כ אפי' שלא מדעת הבע"ד, אבל במקום שלא מועיל אפי' מדעת הבע"ד עצמו, מסתבר דלא עדיפי כח ויד חכמים בממונו של חבירו, מן הבעל ממון עצמו. וראיה ברורה לזה מסנהדרין [דף ה'] האי מאן דבעי למידן דינא כו' וליפטר, לשקול רשותא מבי ריש גלותא, ומבואר שם ברש"י שהוא מצד הפב"ד, ועיין ש"ך סי' כ"ה ס"ק ה' אות א' ובס"ק כ"ב] דפשיטא ליה דנטילת רשות לא עדיף בשום צד מקבלוהו, ועיין כתובות [דף פ"ב] דבמשוך וכו' ולא תקנו אלא לאחר שלשים יום דבמעכשיו קנה, ומבואר בתוס' שם [דף פ"ו:] בד"ה האומר וכו' דדווקא בעומדת באגם, וכן מבואר בש"ע [ס"ס קצ"ז] ובסמ"ע, ובקצה"ח [ס"ק ג'] הביא דברי ש"מ ב"מ דבעינן עומדת באגם בכל שלשים יום, דאם חזר לרשות מוכר או לרה"ר נתבטל הקנין לגמרי דכל מידי דמתחיל השתא ולא נגמר אלא לבסוף בעינן שיהיה במקום הראוי לקנין מתחלה ועד סוף, והיינו טעמיה דר"ת כיון דתפיסה דהשתא בזמן דליכא מומחין, בע"כ צ"ל שהוא משום דהכי תיקנו שישתעבד למפרע משעת ההיזק, ומש"ה בעינן דלא תיהדר למריה בנתיים, דתקנתא דחכמים לא עדיף מאלו הקנהו הבעלים עצמן על אופן זה, דבעינן דלא תיהדר למאריה מתחילה ועד סוף, ולפ"ז בע"כ צ"ל דלאו דוקא בפלגא נזקא אלא בכל מידי דקנסא דתיקנו חכמים דהשתא דליכא מומחין דליהני מיהת תפיסתו, וזה בלתי איפשרי, כיון דאין לו שום יד וזכות ושום שיעבוד מדינא דאורייתא כל זמן שלא עמד בדין, אלא בע"כ צ"ל, דהא גופה תיקנו שבאם יתפוס נשתעבד הדבר ההוא למפרע, ותיקנו זה בכל קנסות כעין דאורייתא בפנ"ז, וכיון דאיתא כוותיה בדאורייתא, יש כח ביד חכמים לתקן כן בכל דבר, וכל זה משום חילא שניתן להם מן התורה מחמת הפב"ד, ומשה"ט הוא דוקא כשתפס מיד טרם שהגיע לרשות בעלים ועי' בהשמטות] דלא עדיפא חילי' דהפקר ב"ד מן בעל הממון גופיה, דהיכא דמקנה דבר לחבירו מעכשיו ולאחר ל' יום, והתנה בפירוש שאפי' אם תבוא לרשות המקנה בתוך כך דמ"מ לא ליבטיל קנינו דאידך דפשיטא דלא קנה, כיון דמדינא בטל קנינו, לא נותר לו רק דיבורא לבד, איברא במידי דאורייתא דרחמנא גופא הקנה לו כגון בפנ"ז ובזמן דאיכא מומחין אי איפשר שתבטל קנינו דאורייתא אפי' כשהיתה ברשות המזיק בנתיים והקדישו הניזק אז טרם שעמד בדין הקדישו הקדש, וזה כעין דאיתא בתמורה [ד' כ"ה] דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ועיין, נשמע מזה דכל קנינים שהתורה הקנהו א"א שתבטל ע"י מעשה אנוש ותחבולותיו, וז"נ וברור ושאר פוסקים החולקים על ר"ת בזה משום דסברי כדעת הר"ן [ור"י בתוס' יבמות (צ"ג.) סד"ה קנוי], וש"ך [בסי' קצ"ז] דאגם לאו דוקא דבמעכשיו ולאחר ל' יום קנה אפי' בעומדת בנתיים ברשות מוכר ע"ש, [ומטעם זה הוא דס"ל לר"ת דדוקא כשתפס דבר המזיק עצמו, דכיון דכל תקפו דתפיסה בדליכא מומחים הוא רק מטעם דזוכה בדבר למפרע כשיתברר הדבר אח"כ אפי' לפני הדיוטות, וכעין דמצינן בדאורייתא גבי פנ"ז וכמ"ש, והתם גופא הוא רק בדבר המזיק עצמו]:
ב עתה נבאר דברי הראב"ד ז"ל המובא בנימוקי יוסף בפ' מרובה על סוגיית הש"ס בדף ע"ה] וז"ל, כתב הרא"ה ז"ל וז"ל כתב הראב"ד ז"ל בנוסח כתובות שבזמן הזה שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאפ"ה אי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה [אע"פ שבאו עדים אח"כ] הרי הוא פטור אפי' בדברים שפטר עצמו בכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה כך אין מקבלים עדים, והרי זה כמי שאין שם עדים, ורבינו אומר שאינו נראה, שכשם שהוא אומר שאין מקבלים עדים בזמן הזה, כך הודאתו אינה כלום, דבעי הודאה בב"ד כדאמרינן לעיל לגבי ר' גמליאל דשלא בב"ד הודה, ובעי נמי ב"ד היכולין לדון דיני קנסות וכו' עכ"ל, ונראה בעליל שהן המה דברי הראב"ד שהובא ברא"ש פ"ק דב"ק [סי' כ'], וע"כ תמוה בעיני מה שנדפס בשם הגאון החסיד מו"ה או"וז ק"ל, לתמוה על דברי הראב"ד דהא בפלגא נזקא לא מחייב עצמו קרן, וכן תמה שם בפילפלא חריפתא ע"ש, דהא מבואר להדיא בדברי הראב"ד דגם בדברים שפטר עצמו בכלום נמי דינא הכי, והדבר מוכרח דראב"ד לא קמיירי בפנ"ז רק בשאר קנסות, דלדעתו בפנ"ז אין הודאתו פוטרתו, ואדרבה אנן מחייבינן ליה אפי' בזמן מומחין רק דלא כייפינן ליה, ונראה לפענ"ד ליישב דברי קדשו של הראב"ד דכיון דכל עיקרו של תפיסה זו שתיקנו גבי קנס לית ביה מששא בעצמותו דכל שלא עמד בדין לית ליה שום גררא דממונא על חבריה ולא על כסיו רק משום דתקנו חכמים דיזכה למפרע כשיתברר אח"כ לפני ב"ד, וכעין דמצינו גבי פנ"ז דגילה רחמנא דזכה למפרע וכמ"ש לעיל [באות שלפני זה], ודומה למקנה לחבירו מעכשיו ולאחר ל' יום, וכשם דהתם בעינן שלא יתגלגל שום דבר חוצץ בנתיים אז זכה למפרע, ו הכי כשהודה בנתיים כבר נתבטל ונהרס כל זכותו של התופס במה דתפס, כיון דכל עיקר זכותו במאי דתפס הוא משום שיזכה למפרע, וכיון שע"י הודאתו נגרר פטור בשעתו, וע"י זה שוב אי איפשר לדון ולומר שיזכה למפרע, וממילא נתבטל זכותו במה דתפס, כיון דלית ליה שיעבוד נכסי של כלום גבי קנס עד שעת העמדה בדין, וכיון דנתבטלה תפיסתו שוב אי איפשר לקבל עדים כיון דליכא מומחין, שהרי לא תיקנו חכמינו ז"ל רק היכא דתפס אזי גם הדיוטות יכולין לקבל עדותן, איברא כל זה היכא דלא הודה בנתיים דאז זוכה בה למפרע, ומשה"ט הוא כל תקפו דתפיסה גבי קנסא, אבל כשהודה בנתיים כבר נהרס כל תקפו דתפיסה, שוב אי איפשר לקבל עדותן, ועיין היטב כי נכון הוא בעזה"י, וצ"ל דכל דברי הראב"ד סובבים בשאר קנסות כגון בטביחה ומכירה, ושן ועין דעבד, דלית בהו קרן ואפ"ה פטרתם הודאתו, (וס"ל דלא דמי למודה בחוץ לב"ד בזמן מומחין, דשאני התם כיון דאינם יכולין לחייבו במקום ההוא כך לא נפטר ע"י הודאתו בקוטב ההוא, אבל האידנא כשתפס כשם שבכח הב"ד שיתברר לפניהם כל חיובו ע"י קבלת העדות ה"ה נמי שע"י הודאתו לפניהם נפטר מחיובו] אבל בפנ"ז לא קמיירי דלדעתו אפי' בלא עדים כלל מהני תפיסתו כמו שביארנו לעיל [בסי' הקדום] מילתא בטעמא:
ג איברא צריכין לבאר כיון דכל חיליה דמרן הראב"ד בפנ"ז דלא מהני הודאתו לפוטרו לגמרי הוא מפני דגלי קרא דזכה למפרע, ואם הקדישו הניזק או שמכרו טרם שנגמר קנינו מהני, ומזה הכריח דהודאתו לא מהני לפוטרו לגמרי ואדרבה אמרינן ליה חייב אתה מן הדין, רק דלא כפינן ליה משום דאי איפשר לאחוז החבל בתרי ראשין דכיון שהוא של הניזק למפרע, אזי בלתי איפשרי שיהיה שוב של המזיק, וכמ"ש לעיל [בסי' הקדום] בראיות ברורות, ולפום קוטב זה גם השתא דליכא מומחין דכיון דמהני תפיסת הניזק גם גבי שאר קנסות, ולמ"ש [בסי' זה אות א"ב] דאין מקום לתפיסה זו כיון שאין לו דררא דממונא ולא שיעבוד נכסי על חבירו, רק משום דתיקנו חכמינו ז"ל שיזכה למפרע דאיתא דכוותי' בדאורייתא בפנ"ז גם בלא תפיסה, כן תיקנו בסוג זה בכל קנסות כשתפס, וכיון שכן היאך כתב הראב"ד ז"ל דהודאתו פוטרו לגמרי, דא"כ גם כשלא הודה בנתיים תו אי איפשר שיזכה למפרע. איברא לקושטא ניחא דכלל זה לא מצינו אלא כשזוכה למפרע לגמרי כמו בשור המזיק וגבי אחריך, וכן בבע"ח לאביי דאית ליה למפרע הוא גובה, וכמש"ל בשם הרמב"ן. אבל גבי שאר קנסות כמו בגניבה וטביחה ומכירה ואונס ומפתה, שגם לאחר העמדה בדין לא זכה אלא לשיעבודא בעלמא, וכן גבי שן ועין שגם לאחר העמדה בדין לא זכה בעצמו אלא למעשה ידיו, אבל קנין הגוף עודנו בתקפו אצל רבו לדידן דפסקינן דצריך גט שיחרור, וקה"פ לחוד לדידן דפסקינן דלאו כקנין הגוף דמי תו לא נכלל רק בסוג שיעבוד בעלמא, כדאי' להדיא בש"ס ב"ק [דף פ"ט:] גבי יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש, וכמ"ש הר"ן להדיא בפ' השותפין, וזה נודע דגבי קנין דשיעבודא לחוד ליתא להאי כללא, שהרי אפי' במלוה על פה זכה המלוה בשיעבוד נכסי תיכף בשעת הלואה לדידן דפסקינן שיעבודא דאורייתא, אע"ג שביד הלוה להפקיע לגמרי מתקנת חכמים] וכן הקדש ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד אע"ג שזכה המלוה כבר בשיעבודו:
ד אכן לדעת הפוסקים החולקים על הראב"ד, וסברי דהודאתו אפי' כשתפס אידך לא מהני לפוטרו האידנא, חילי' דידהו, דנהי דתיקנו חכמים דגם האידנא כשתפס מצי להתחייב גם בפני ב"ד הדיוטות, כשיתברר לפניהם ע"י עדים, זהו בכדי שלא לעקור כל דיני קנסות מכל וכל, ובכדי שלא יפסיד אידך במה שזיכה לו רחמנא בחיובי קנסות, אבל לענין הודאה אוקמו אדינא וכמודה חוץ לב"ד חשבינן ליה, ומשה"ט החליטו מקצת רבותינו האחרונים, דלדעת הפוסקים האלו, דנהי דהודאתו אינה פוטרתו כשיבואו עדים אח"כ גם כשמחייב את עצמו בקרן, איברא גם חיובי לא מחייבינן ליה ע"פ עצמו בפני ב"ד בלא עדים כלל, דלא העדיפו עוד בתקנתא דרבנן את הדיוטות יותר מב"ד מומחין בכל חיובי קנסות דאורייתא, שאין ביכלתם לחייבו ע"פ עצמו לחוד, ולדעת האחרונים החולקים עליהם דסברי דלדעת הפוסקים החולקים על הראב"ד נתחייב על פי הודאתו לחוד עיין ש"ך (סי' א' ס"ק ט"ז] ובסמ"ע, נראה לפענ"ד עיקר דזהו כשתפס אידך, וקסברי בטעמא דתפיסה דנהי דהשתא דליכא מומחין כדי לחייבו בקנסות, זהו כשלא תפס דהשתא כל חיובא יוצא על פיו, אבל כשתפס חשבינן ליה כאילו כבר נפרע לו, ונתברר לפני ב"ד דהשתא דיש מקום לפרעון הזה, ולזה סגי אפי' לפני הדיוטות כדי להחליט פני הדבר דחשבינן ליה כפרעון וכשישים המעיין עיונו בדברי הרא"ש סוף פ"ק דב"ק ימצא שם שני טעמים הללו ויתיישב לו שם בקל קישור הדברים בדבריו], ומשה"ט קסברי שיכול להתחייב השתא גם ע"פ עצמו לחוד, כיון דכל עיקרו של תפיסה זו דחשבינן ליה כפרעון, והשתא גם בהודאתו לחוד לא חשבינן כמחייב את עצמו בקנס רק בפרעון הקנס שכבר נפרע הימנו בדין, וכמודה שכבר נתחייב לפני ב"ד דאז הודאתו מחייבתו, ועיין בתוס' שבועות [דף ל"ח] ד"ה אנסת ופתית את בתי, וז"ל תימא למאי דלא מחייבינן בהזהב אלא ביחוד כלי, א"כ הכא כיון דפרעי' תו לא מיפטר בהודאה וע"ש, ועפ"ז נתיישב קושיית הש"ך ביורה דעה סי' רס"ז ס"ק נ"ב] שהקשה מב"ק פרק מרובה גבי רבן גמליאל דמשני בגמרא שאני ר"ג דחוץ לב"ד הודה, ולדבריהם אדרבה מתחייב בהודאתו שהרי עבד מוחזק בעצמו, כיון דאנן פסקינן בש"ע יו"ד [שם סעיף כ"ז] דצריך גט שיחרור, וכל זמן שלא שיחררו לא נוכל לחשבו כאילו כבר נפרע, ומש"ה הרי הודאתו בעיקר חיובא דקנס דלא מחייבינן ליה ע"פ עצמו ועי':
והנה בקצות החשן (ס"ק ו'] ובנתיבות המשפט ובמשובב נתיבות כפי שזכרתי מכבר דבריו בזה] האריכו למעניתם בישוב קושי' הש"ך הנ"ל זה בונה וזה סותר ותמצית דבריהם דלהכי לא מהני הודאתו של ר"ג מפני דהודאתו הוא לחוב לאחרים לאוסרו על שפחות, ומחייב בהודאתו לגבי שפחות דעלמא, וכמו שפירש רש"י בקידושין [ד' ס"ה:], ודבריהם תמוהים שהרי גבי קידושין וגירושין גופייהו הקשה הרשב"א שם דמה בכך שהוא חב לאחרים כיון שהדבר בידו, ומתרץ דהכי פירושו דכיון דאיכא ממון דל"מ הודאתו כשחב לאחרים ואינו בידו לכן נקטינן הגזירה שוה דדבר דבר להשוות עיקר מעשה קידושין וגירושין דל"מ המעשה בעצמו כשנעשה שלא בפני עדים ע"ש, אבל הכא גבי שן ועין דליכא למימר הכי רק דלא מהימנינן ליה וכל שבידו גם בחב לאחרים מהימן, והגם דאסור לשחרר עבדו [ועי' בהשמטות] מ"מ לא יצא מכללא דבידו כמ"ש הקצה"ח שם (ס"ק ח'], עיי"ש היטב, וכ"מ מכמה דוכתי דאיסורא לא מפקיע מדבר שבידו, ועי' תוס' סוכה ל"א סוף ע"ב] בסוף ד"ה באשירה דמשה, ועי' קידושין [דף ס"ד:] בתוס' תוך ד"ה רבי סבר אע"ג דאסור לגרש בגט ישן מ"מ כיון דבדיעבד מהני חשיב שפיר מיגו, ואין להתעקש ולומר דמילין דשיחרור כיון שמסתעף ממנו דבר שבערוה שע"י שיחרור קדושיו קדושין וחייבת משום אשת איש ומש"ה כדבר שבערוה דיינינן ליה דלא מהני המעשה שלא בפני עדים כיון שהוא חב לאחרים, וכמו בקידושין וגירושין דל"מ כשנעשו בינו לבין עצמו, זה לא ניתן להאמר כלל, דא"כ מה השיבו ר' יהושע לר"ג אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים, ופירשו כל הפוסקים דעיקרו מפני שהוא קנסא, תיפוק ליה דאפי' כשהודה ששיחררו בכסף בינו לבין עצמו נמי לא מהני כמו גבי קידושין וגירושין אלא ודאי דכל ענינא דשיחרור כדבר שבממון דיינינן ליה דלא הורע כחו של המעשה גם כשנעשה בינו לבין עצמו אפי' כשחב לאחרים רק דלא מהימנינן ליה, והיכא דבידו מהימן, כן הדין בשיחרור, ואי משום דאיכא נפקותא לדבר שבערוה, הרי גם בכל מילי דממונא משכחת לן ג"כ נפקותא לדבר שבערוה, עי' סנהדרין פרק דיני ממונות בפלוגתא דשמואל ור' אבהו עיי"ש בפי' רש"י, וא"ל דמש"ה הוא דאיצטריך גבי ר"ג לטעמא דקנסא משום שהודה שסימא את עינו בפני עדים דאי משום דבר שבערוה היה נאמן בכה"ג כמו דנאמן הבעל לומר גרשתי את אשתי בפני עדים מפני שבידו, דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי משני שאני ר"ג דחוץ לב"ד הודה דמה בכך אכתי יתחייב מפני הודאתו לחוד כמו האידנא דמתחייב ע"פ עצמו לדעתם, ואי משום דחב לאחרי' דכיון שהודה שסימא ובפני עדים ובידו לשחררו הרי גם בדבר שבערוה גופא נאמן בכה"ג:
ולפי דברינו בטעמא דמילתא דמחייבינן ליה ע"י הודאתו בזמן הזה דהיינו דוקא כשתפס משום דחשבינן ליה כפרעון, תו אזדא ליה ראיית הקצה"ח שם [בס"ק ו'] מפ"ק דמציעא ע"ש, דהא פיו איננו מחייבו כלל בקנס רק היכא דתפס דהוי כהודה לו על הפרעון דכדין נפרע, וגם בלא זה יש ליישב קושיא זו דמ"מ איכא קל וחומר בקנסא דליכא קרנא בהדי' כגון בטביחה ומכירה, וגבי שן ועין, ובפלגא נזקא דלא נתחייב ע"י פיו בב"ד, וכי אתו סהדי אח"כ הרי נתחייב על פי עדים, הרי דעדים עדיפי מפיו גבי קנסא:
סימן מה
עוד השייך לש"ע סימן א' ובסוגיית הש"ס דריש מס' סנהדרין [דף ב' ג'], ודריש פרק החובל (דף פ"ד)
א יש להסביר הא דנקט בגמרא הודאות והלואות, לפירוש רש"י דהודאות ע"י עדי הודאה, והלואות ע"י עדי הלואה, דמ"ש בין עדי הודאה לעדי הלואה, ונראה כיון דטעמא משום נעילת דלת הוא, דהיכא דהלוה בלא עדים דלא חשש לעצמו למה שאסרו חכמינו ז"ל [ב"מ ע"ה:] אז הוי אמינא דלא תיקנו חכמינו ז"ל לחוש בשבילו משום נע"ד, וכמ"ש תוס' ב"ב [קע"ה:[בד"ה אינו וז"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע"ג דשיעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מאי טעמא לא גביא מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דלית ליה קלא, וי"ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקלא ולגביי' דלקוחות, לא תיקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ"ל:
ולפום פירושא דרבוותא שם שפירשו הודאות במודה במקצת, והלואות בכופר הכל, יש להתבונן דבכופר הכל לענין מה צריך מומחין מדאורייתא כיון דפטור לגמרי, וכמ"ש בט"ז [ריש סימן א'], ונראה דאיכא נפקותא היכא דכפר בכל ואמר להד"מ רק אני מתחייב את עצמי ליתן לך איזה סך דפטור הוא כיון דקא כפר ליה בכולי', [ועי' בקצה"ח סי' ל"ד סק"ד], או שאמר לו מה שהנחת אתה נוטל דבשע' שיצא הודאה מפיו בפני ב"ד לא נוכל לחייבו, כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינין דף מ"ב], ואח"כ תבעו קמי ב"ד מומחין את שחייב לו מכבר ואת מה שחייב את עצמו, או מה שנתברר אח"כ כמה הודה לו, דאז אמרינן דלא בעינן מומחין משום נעילת דלת, אזי כבר נפטר משבועה בשעה שההודאה יצא מפיו, ואיכא נפקותא גם השתא היכא דתבע ליה קמי שלשה ולית בינייהו חד דגמיר [דפסולים לדון, כמ"ש הרמ"א בסי' ג' סעיף א'] וקא כפר לי' בכולהו אלא שחייב את עצמו בחיוב גמור ליתן לו איזה סך או שאמר לו מה שהנחת אתה נוטל, ואח"כ קא תבע ליה בפני ב"ד את כל הסך מה שהלוה לו ומה שחייב את עצמו, או לאחר שנתברר בפני עדים כמה הודה לו, וכמה כפר לו, דאזי מחייבינן ליה השתא שבועה דאורייתא ועמ"ש בסי' שאח"ז אות ד']:
ב שם בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו, לפירוש רש"י משום דהוי להו כסמוכין, וקשי' לסברת רמב"ן ור"ן בחידושיו לסנהדרין [דף ב:'] תוך ד"ה ובדין הוא, דבזמן המשנה דאיכא מומחין בא"י תיקנו רק בהודאות והלואות שלא יהיו צריכין מומחין לא בא"י ולא בחוץ לארץ משום נעילת דלת, שאם המלוה לא יוכל לגבות חובו אלא ע"י מומחין ימנע מלהלוות כדי שלא יצטרך לטרוח אחריהם, אבל בגזילות וחבלות לא עשו תקנה כלל בא"י, ולפי שהנגזל או הנחבל ילך אצל מומחין שהם מצוין שם, ומשנתינו שנוי' בא"י וכו' אבל בבבל שאין שם מומחין אם לא נתיר הדיוטות אף בגזילות וחבלות נפתח דלת בפני הגוזלין והחומסים, הרי בדבר שהוא רק משום שלא יוסיפו בני עולה, כיון דאיכא מומחין בעולם אוקמו אדינא, וא"כ אכתי מאי משני משום שלא תנעול דלת בפני לווין, דהא תינח בזיכה את החייב דאיכא משום נע"ד ממש, אבל בחייב את הזכאי דליכא משום נעילת דלת ממש, רק משום בני עולה, וזה לא שייך בטעו כיון דאיפשר דלא יטעו, א"כ אכתי אמאי משלמי כיון דנחתי ברשות וכמ"ש ברש"י איברא לפירוש תוס' ניחא כיון דכל קושיית הש"ס דליפטר משום נעילת דלת הוא] דבשלמא גבי דרישה וחקירה לא קשי' דא"כ עדי פרעון ומחילה ניבעי דרישה וחקירה, דאכתי איכא משום בני עולה, אבל לגבי טעו וחייבו את הזכאי לא ישלמו, דכיון דאיתא לסברת הרמב"ן והר"ן הנ"ל דהיכא דאיפשר אזי לא תיקנו משום בני עולה, א"כ גם השתא לגבי טעו דכיון דאיפשר שלא יטעו בזה, א"כ גם השתא דליכא מומחין לא ישלמו בחייב את הזכאי [ודוחק לומר משום לא פלוג], איברא לקושטא ל"ק מידי דאם נימא דבזיכה את החייב הוא דישלמו, אבל בחיוב את הזכאי הוא דנפטרו, א"כ פסולין לדון לגמרי משום דנוגעין הם דיראים שלא יתחייבו לשלם ויחזרו לעולם לחפוש ולחקור בתר זכותא דמלוה ולא אחרי זכותא דלוה, ואכתי איכא משום נע"ד כיון דא"א למלוה להשיג דיינים כשרי', ובזה יתיישב היטב מה דקשי' קצת לקמן (ל"ג] לאוקימתא דרב יוסף ורב נחמן לגירסת הרי"ף ור"ח דמוקמינן למתניתין דבכורות במומחה שיש גדול הימנו, וקשי' דא"כ בזיכה את החייב אמאי ישלם מביתו, דמסתמא התובע הלך לתבוע את הנתבע לפני המומחה ההוא, ונהי דלגבי הנתבע שלא הלך מעצמו רק ששלח אחריו לא חשיב כקיבל עליו, ומש"ה ניחא בחייב את הזכאי שצריך לשלם, אבל בזיכה את החייב דלגבי דידי' חשיב כקיבל עליו יפטור מלשלם כדין מומחה שקיבל עליו, וכן מה שהקשה הש"ס [ד' ו'] לר' אבהו מדן את הדין, דא"כ גם לשמואל מי ניחא, כיון דדינו דין אפי' בלא קיבלו עליו, א"כ השתא דתובע לגבי עצמו מיהת חשיב כקיבל עליו, אמאי ישלם כשזיכה את החייב, לדעת הרא"ש בסוגיא דשיקול הדעת דס"ל כל היכא דדינו דין אפי' כשלא קיבלו, אזי כשקיבלו עליו פטור מלשלם, איברא לדברינו הנ"ל נכון מאד, דאם נימא דיפטור מלשלם כשזיכה את החייב, אבל כשחייב את הזכאי ישלם כיון דהנתבע לא קיבלו עליו, א"כ יפסול לדינא לגמרי דחשיב כנוגע בדבר, שיתאמץ בכל עוז לזכות את הנתבע שגם אם ישגה לא יצטרך לשלם, מה שאין כן להיפוך כשיחייב את הזכאי יצטרך לשלם, [ועיין מ"ש עוד מזה בפתיחה בדיני דשיקול הדעת נתיב א']:
ותלמידי המופלג החריף והשנון מו"ה צבי מיכל נ"י הקשה לסברת הרמב"ן ור"ן הנ"ל דבגזילות לחוד דנין השתא דליכא מומחין משום בני עולה משא"כ בזמן המשנה כיון דאיפשר במומחין, דאכתי אם טעו בגזילות לא ישלמו דנעילת דלת ל"ש גבי', ואי משום בני עולה שלא יוסיפו לגזול את הבריות כיון דאיפשר שלא יטעו, הכי יעלה על הדעת שיגזול לכתחילה על סמך טעותא דבי דינא, והשבתי לו דהא תינח בזיכה את החייב, אבל בחייב את הזכאי, דהנתבע לפי תומו לא ידע מאומה, והלך אל הב"ד קסבר כיון שכשרים הם ע"פ דת תורתנו יוציאו הדין לאמיתו, רק התובע ברוב ערמומיות בדה לעצמו טענות שקרים עד שהוציא מחשבתו הרעה לפועל, וחייבו את הנתבע שלא כדין, בזה מסתבר דצריכין לשלם משום בני עולה שלא יוסיפו לגזול את הבריות ע"י דינא ודיינא, דאין לומר כיון דאיפשר שלא יטעו, דמאי הפסיד הרמאי והגזלן התובע בזה אם לא יטעו ויפטרוהו, הלא כן הוא קושטא דמילתא, ואם יפתה בתחבולותיו להטעות לבי דינא ירויח, ולא יגיעהו שום שמץ בזיון בזה גם אם יפטרו את הנתבע, דכמה נגזלים אינם יכולים להוציא את שלהם ע"פ דת תורתנו הקדושה, הגם שהאמת אתם, וכיון דבחייבו את הזכאי יצטרכו לשלם, רק בזיכו את החייב יפטרו, הדר הוי כנוגעים בדבר ופסולין לדון מתחלה, ואיכא לתקנתא משום בני עולה, ומשה"ט צריכין לשלם כל היכא דטעו כדי שישיג הנגזל גם השתא דיינים כשרים על פי דת תורתנו, אבל מן הזרות לומר דגם בחייב את הזכאי ליפטרו גבי נגזל משום דאיפשר לנתבע הנגזל ע"פ הדיינים שהיו ביניהם רק חד דגמיר, דהוי ליה לברור חד דגמיר וסביר ולא יבאו לכלל טעות, כמו דעפ"י סברתם בזמן המשנה כיון דאיפשר במומחין. חדא, דמנ"ל לידע עד היכן הגיע כחו של הדיין אם הוא גמיר לחוד או גמיר וסביר, וכיון שכשרים הם לדון, גם הנתבע לפי תומו דלא ידע מעול מאומה מה פשע בזה, ועוד דקסבר כיון שכשרים הם לדון ע"פ תקנת חכמינו ז"ל, מסתמא יתברר לפניהם האמת לאמיתו, משא"כ גבי מומחין בזמן המשנה דכ"ע פסולין רק מומחין לחוד, הוא דחידשו דל"ש לתקן משום בני עולה, כיון דאיפשר במומחין תו לא יגזול לכתחלה:
ג שם בסוגיא ר' אחא בריה דרב איקא אמר מדאוריי' חד נמי כשר וכו', קשי' לדעת היש מפרשים בתוס' ב"ק דף צ':] תוך ד"ה כגון, דמש"ה אין עד נעשה דיין, דאותו ב"ד לא יקבלו הזמה על עצמם, אלמא דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה [עי' בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז] ולרב אחא בריה דרב איקא כשר גבי ממון אפי' חד שאינו סמוך, ואפי' גמיר לחוד כמבואר בחידושי הר"ן [ד' ג'] ד"ה מה"ת. ואמאי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה באותו ב"ד דהרי הזמה קנסא הוא ופסקינן כוותיה דר' עקיבא [ברמב"ם פרק י"ח מהלכות עדות הלכה ח'] וצריך שלשה מומחים דווקא, אכן לדעת הש"ך [בסי' ג' ס"ק ח' ובסי' מ"ו סק"ח] ניחא דלגבות עדות לכ"ע בעינן תלתא ובמקום דבעינן תלתא אזי מדאורייתא בעינן נמי מומחין כיון דלענין גביית עדות ס"ל דעירוב פרשיות כתוב כאן, רק לדון בלחוד משום גזירת הכתוב דבצדק תשפוט חד נמי כשר, אלא דמ"מ קשי' לדעת היש מפרשים הנ"ל דבזמן הגמרא דהוי מומחין בארץ ישראל היאך נוכל לקבל עדות בחוץ לארץ כיון דבאותו ב"ד אי איפשר להזימם דלהזמה צריכין מומחין, וגם לכ"ע קשי' השתא דליכא מומחין גם בארץ ישראל היאך כשרים כל עדות דעלמא, ובפרט לדעת רש"י ב"ק [ע"ה:] בד"ה היכא דטעמא דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא כדי שייראו לשקר והשתא דאינם יראים מפני הזמה אמאי כשרים. וצ"ל דלדעת רוב הפוסקים דבכל מידי דקנסא מהני תפיסה, וכן פסקינן בש"ע [סימן א' סעיף ה'], ובקל יכול לתפוס כמ"ש הש"ך בס"ק י"ז] בשם מוהרש"ל וכן הדבר מוכרח לדעתו דס"ל דבמידי דלא שכיח נוכל לקבל עדות טרם שתפס, והרי גביית עדות מצרכינן לפני ב"ד דווקא, ואם נימא דתפיסה לא שכיח שוב אין עליהם תורת ב"ד ככל מידי דל"ש דבעינן מומחין דווקא, אלא וודאי משום דתפיסה עצמו שכיחא לכן הגביית עדות הוא למילתא דשכיחא], ולהכי הוי שפיר עדות שיכול להזימה ע"י תפיסה. איברא לדעת רבוותא מובא ברא"ש וטור דבכל מילין דקנסא דלית ליה פסידא מן הקרן לא מהני תפיסה, ובפרט לדעת ר"ת בתוס' ב"ק ט"ו [ועי' לעיל סימן הקודם אות א'] דצריך שיתפוס אותו דבר עצמו קשי' דגבי הזמה לית ליה פסידא ולא שייך אותו דבר עצמו, ודוחק לומר דסברי דגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה:
ונראה דהנך רבוותא לא סברי כדעת רש"י ב"ק הנ"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא מצד הסברא, רק מגזירת הכתוב. וכן מפורש בתוס' ריש מכות בתירוצם השני דגבי עדות דבן גרושה לא בעינן שיכול להזימם, [ולדעת רש"י בע"כ צ"ל כתירוץ הראשון שם], וכיון שהוא מגזה"כ לא קפדה רחמנא אלא היכא דהעדר הזמה הוא בעדותן כגון שהעידו על טריפה או דלא ידעו בחקירות, או בגופן של העדים כגון בעדי טרפה, אבל היכא שאין החסרון בעדותן רק בשביל הדיינים שהעדר הזמה הוא מצד אחר, ע"ז לא קפיד רחמנא לפסול עדותן בשביל הכי:
ד בתוספות ד"ה שלא תנעול וכו' וא"ת והא אשכחן בכמה דוכתין שהיו דנין בבבל גזילות וחבלות וכו' וי"מ דוקא גזילות שע"י חבלות כגון דמינצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתוקף אחד וגוזל את חבירו דכי האי גוונא לא שכיח ולא עבדינן שליחותייהו עכ"ל, ולדעת הסמ"ע ס"ק י"ד] ומהרש"ל מובא בש"ך ס"ק ט'] כן הוא דעת הרמב"ם ורא"ש והמחבר בש"ע סעיף ג'], ועיין בקצה"ח [ס"ק ג'] שתמה על הסמ"ע שהרי הרמב"ם והמחבר פסקו דריפוי ושבת גובים אפי' במקום נזק דלא שכיח, כיון דמשכחת להו במקום דליכא נזק, וא"כ בגזילות שע"י חבלות נמי, נהי דהשתא לא שכיחא כיון דמש"ל בגזילות לחוד והיא תימה רבתא, ועיין בתומים ס"ק א'] שכתב דרמב"ם ס"ל דגם חבלות שכיחי, רק דחסרון כיס לא שכיח משום דתשלומי נזק שמין כאילו נמכר בעבד עברי, ואין עבד עברי נוהג בזמן הזה, והא תינח בתשלומי נזק, משא"כ בריפוי ושבת. ולהכי גם במקום נזק מגבין ריפוי ושבת כיון שגם במקום נזק שכיחי משא"כ בגזילות שע"י חבלות דהשתא מיהת לא שכיח. איברא בעיקר הדברים יש לחקור בזה ע"פ הדבר שחידש לן במהרי"ט חלק אה"ע שאלה י"ב] לענין אין אונס בגיטין וז"ל שם בתה"ד ומיהו נראה שאין להשוות סיבת האונס לאונס עצמו דמאחר שהאונס עצמו מצוי ע"י סיבות קרובות והוי ליה לאסוקי אדעתא אע"פ שאירע הדבר במקרה שנתגלגל ע"י סיבה רחוקה, כגון שנחבש ע"י בנו או אביו, שהדבר ברור כשמש שרחמיו עליו, ולא היה לו להזיקו מאחר שהתפיסה היה ראוי לבוא ע"י מערורי ומעלולי הו"ל לאתנויי, וכדאמרינן בגמרא דכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשי' שעל דעת כן גירש וכו', ואע"פ שהדבר הזה הסברא מחייבתו, יש להביא סעד מהא דאמרינן נדרים [כ"ג.] בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דהו"ל נדרא למשרי אתא לקמי' דרבנן אמרו ליה כמה זמנין מי נדרת אדעתא דהכי אמר להו אין כיון דחזי ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחייה, אמר אדעתא דמחיין קצרא לא נדרי ושרו ליה רבנן, אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא הו"ל נולד ותנן אין פותחין בנולד, אמר ליה לאו נולד הוא שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן, ומסתמא סיבת ההכאה לא אסיק אדעתיה שיצטערו רבנן ויקום הכובס לחוש על כבודם של חכמים ויכנו הכה ופצוע, דאפיקורי במלתא דשייך דווקא שכיח דפקר ולא שכיח שיחוסו על כבודן של חכמים, אם היה מבזה אותם, ואין שונא אוהב, אלא כיון שההכאה עצמה שכיחא דמצערי להנאתייהו ואיפשר היה שיצערנו על עסקי הנדר על סיבה קלה הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מקרי עכ"ל הצריך לענינינו:
ובפשטות הדברים ע"כ צ"ל דהא דכתב מתחלה מטעם כיון דעיקר התפיסה שכיחא לאיש רוע מעללים כמוהו אע"ג דנתגלגל עליו ע"י סיבה דלא שכיח הו"ל לאתנויי וכו', לא מפני זה לבד בנה דיק ושפך סוללה, רק כיון דלקושטא נזדמן כך בשאלה זו שהרי בגיטין אפי' באונס דלא שכיח לא מהני מידי מפני תקנת חכמינו ז"ל משום צנועות ופרוצות, וגם בראי' שחידש גבי ההוא קצרא לא שייך טעם זה, רק עיקר ראייתו הוא דלא משגחינן על הסיבה שנתחדש במסובב ע"י דבר דלא שכיח כלל אפי' בדומיא דאכלו ארי' שגם בגיטין יש אונס כזה, דדווקא התם שנתחדש בעצמותו דבר דל"ש כלל משא"כ היכא דבעצמותו ליתא בסוג זה רק שנתגלגל ע"י סיבה דלא שכיח כלל, אין אנחנו הולכים לדון את פני הדבר בתר הסיבה, רק בתר עיקר הדבר וע"ז מביא ראי' בצורה מההוא קצרא, וצריך להבין דא"כ בגזילות שע"י חבלות נמי כיון דעיקרו שכיח תו לית לן אם נתגלגל ע"י דבר דלא שכיח כיון דמשכחת לה שלא ע"י סיבה כזאת ועי' ב"ק פ"ד ע"ב אמרי דאייעד התם ואייתוהו להכא והוא מילתא דלא שכיח, דאתו רבנן דהתם וייעדוהו הכא סוף סוף מילתא דל"ש עי"ש, הרי אע"ג דעיקר הנגיחה שכיחא במועד מ"מ כיון שנסתבב פני הדבר ע"י מילתא דל"ש, דינו כדבר דלא שכיח, איברא מזה לא קשה מידי כיון דאי איפשר שיסוב זה הדבר רק ע"י סיבה דל"ש משא"כ בדברי מהרי"ט וכן בההוא קצרא דאיפשר שיכוהו בשביל הנדר עצמו כמ"ש שם], אכן מגזילות שע"י חבלות קשי' על מהרי"ט וא"ל דשאני התם כיון דמדאורייתא אפי' במידי דשכיחא בעינן מומחים רק דחכמינו ז"ל עבדו תקנתא במידי דשכיחא ומש"ה בעינן דווקא מידי דשכיח מתחלתו ועד סופו ומכל הצדדים, שהרי גם גבי אונס בגיטין דמדינא אפי' במידי דשכיח ולא שכיח יש אונס רק דרבנן עבדו תקנתא משום צנועות ופרוצות, אבל במידי דלא שכיח כלל אוקמו אדינא, אפ"ה היכא דהסיבה ל"ש כלל קיימינן הדבר בתר תקנת חכמינו ז"ל, [והתם האונס עצמו הוי רק שכיח ולא שכיח כמ"ש מהרי"ט בתחלת התשובה דהוי מילתא דשכיח קצת], וליכא למימר דא"כ קשיא לתוס' ולהפוסקים כוותייהו דבגזילות שע"י חבלות אין דנין השתא, דדינו כלא שכיח, מעובדא דר' ישמעאל בר"י בש"ס נדרים דהתירו לו משום דשכיחי אפיקורי דמצערי והלא לא שכיח שיכהו משום כבודן דרבנן, כבר הקשה כן בנימוקי יוסף על נדרים בספר אשי ה' וז"ל והקשו דדבר דשכיח משוי ליה לנדר נדר בטעות, אבל נולד דהוא מילתא דלא שכיחא לא משוי לי' טעות שלא היה לו להעלות כך על לבו כדי שיוכל לומר טעיתי שאלו היה עולה כך על לבי לא הייתי נודר ואמרינן דאפילו דבר זה שכיח הוא שאפיקורסים שכיחי לבקש עילה שיוכלו להכות רבנן ומצי לאסוקי אדעתא דמשום דמצערי רבנן אנדרא הוי משכח עילה ומחי ליה אפיקורא א"כ שכיחא שמפקירין עצמן במעשיהן להכות מאן דמצער רבנן עכ"ל, הרי להדי' דדעת נימוקי יוסף דלא כדעת מהרי"ט אלא דמשגיחין גם על הסיבה:
ולכאורה יש ליישב דברי מהרי"ט להצילו מקושי' הנ"ל. מדברי התוס' דנקטי דגזילות על ידי חבלות הוי מילתא דלא שכיח, דמטעם אחר הוא דלא מצינן לדייני' בזמן הזה והוא משום דנקטינן דגם גבי דיינים אמרינן הואיל וביטל מקצתו ביטל כולו, כמ"ש המשנה למלך פרק ט"ז מהלכות עדות הלכה ה' גבי נמצא אחד מהדיינים קרוב, וה"ה לבטלה מקצתו, כמבואר בירושלמי ריש מכות, דעדות שבטלה מקצתה נלמד מנמצא א' קרוב או פסול, והואיל ואינם יכולין לדון על החבלה מש"ה לא מהני גם על הגזילה. איברא לקושטא ליתא כלל דלא מצינו ביטול כי אם מדבר היש, ולא מדבר שאינו, דבשלמא אם היו דנין על הגזילה ועל החבלה היינו יכולין לומר הואיל ובטל לגבי חבלה בטל נמי לגבי גזילה, משא"כ עכשיו דאין יכולים לדון על החבלה היאך יכולים לומר דיגרור גם את הגזילה אחריו דהיאך יכולים לומר דדבר שאינו גורר אחריו דבר היש:
אמנם אכתי יש למצוא מקום ליישב דברי המהרי"ט ע"פ הדברי' האלו דנבא עליו מכח קבלת העדים דהואיל ולא מהני סהדותייהו לגבי חבלה לא מהני נמי לגבי גזילה ומש"ה הוא דאין דנין בזמן הזה גזילות שע"י חבלות דהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולגבי עדות הוי דבר היש, דראייתן והגדתן שראו את החבלה מקלקלתן נמי לגבי גזילה [ועי' בהשמטות]:
ועפ"ז יש ליישב נמי דברי הסמ"ע מקושי' קצה"ח הנ"ל, דכיון דמכח הגדתן של עדים הוא דאתאן עלה לפרש טעם דברי התוס' השתא יש לחלק חילוק רב בין הך דהכא לההוא דריפוי ושבת דשאני התם בההיא דריפוי ושבת דלא הוי רק עדות אחד רק דנוכל להשתמש בו לשני דברים לענין נזק ולענין רו"ש, ומש"ה משתמשין בו במה שצריך לנו ולא איכפת לן במה שמצטרך ג"כ לדבר שאין צריך לנו, משא"כ בהך דגזילות שע"י חבלות דהוי שני הגדות נפרדות שהגידו בבת אחת, ומשום הכי אמרינן הואיל ובטלה הגדתן במקצת בטלה בכולה, ועי' יבמות ד' קי"ז במשנה שם שאין האחים נכנסים לנחלה ע"פ דחזינן דהואיל ולא הוי רק חדא הגדה אלא שמשמשת לנו על שני נושאים לא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה], ותו לא קשה ממה שפסק הרמב"ם והמחבר דגובין ריפוי ושבת גם בנזקין דלא שכיחי דכיון דלאו משום מילתא דל"ש הוא דאין גובין גזילות שע"י חבלות רק מטעם שאין לנו עדים בזה. איברא עודנו הדבר תלוי במחלקותן של הרי"ף והרא"ש דהיכא דבא הניזק לפנינו ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס משלו היום ומחר לא יוציאו מידי, דלדעת הרי"ף דשומעין לו אזי גם לעדות של חבלה יש מקום להגדתן עכשיו, וממילא לא בטלה עדותן כלל, ולפי מ"ש הרמ"א בש"ע [סי' א' סעיף ה'] כהרא"ש דאין שומעין לו אזי עולים דברינו הנ"ל במסילה הישרה והנכונה:
וכבר כתבתי בזה זה זמן רב [והוא בזי"ר חלק ראשון באבן העזר הלכה ג' סימן ד' אות ז' יעו"ש] ליישב דברי הרשב"א מקושיית הנודע ביהודה [חלק אה"ע סי' ע"ב] דמחלק הרשב"א מובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ד] דהיכא דאומר אשתך זינתה עמי פלגינן דיבורי' משא"כ היכא שאומר זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורי', ותמה עליו הנו"ב מההוא דגיטין [ח':] עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויים לך דפסקינן דעצמו קנה נכסים לא קנה, והתם נמי אי איפשר לומר דפלגינן לדבורי', ולפי מה שכתבתי ניחא דשאני התם בההוא דעבד דאומר בפני נכתב ובפנ"ח והוי עדות המשמשת לשני דברים, ומש"ה לא איכפת לן במה שמשמש גם לדבר אחר שאין אנו יכולים להאמינו, משא"כ בההיא דרשב"א דבענין הגדתו אין אנו יכולים להאמינו על עצמו רק ע"י פלגינן דיבורי' והיכא דאי איפשר לחלק דיבורו לא מהימנינן לו כלל, [ועי' מ"ש בהגהות והערות בדיני עדות ליישב דברי רשב"א באופן אחר]: