זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אבן העזר
סימן כז
בדיני אישות
א על דברת האיש המוכ"ז אשר נשאלתי מאת האב"ד דעירו. אשר נשתטה אשתו זה כתשע שנים. והוא עודנו רך בשנים וכבר מלתי אמורה בזה. בזית רענן חלק ראשון (דף קס"ג], ועתה הודיעני הרב האב"ד נ"י. שכבר השליש דמי טו"ה של כתובתה אצלו וגם השליש גט פטורין כדת מו"י, גם עשה לפי חוקי הממשלה. וגם חילוף בחת"י על סך שני מאות רו"כ על תנאי שיכתוב לה גט מחדש בעת שתחזור לדעתה, קיצור הדבר לא חסר כל בה מן החומרות שכבר יצאו מן הגאון הצדיק בעל נוב"י [מהד"ק סי' ג']. וגם בעובדא דידן לא נשתטית כל כך עד שאינה יודעת לשמור את גיטה וגם אינה בכלל משלחת וחוזרת. רק משום גרירה אינו יכול לגרשה. ולדעת רוב הפוסקים אם נתגרשה מגורשת כמבואר באה"ע] סי' קי"ט סעיף ו'] ובב"ש שם ס"ק י'] שהוא רק מחומרא דרבנן לחוד. כדאיתא בירוש' מובא בתוס' קידושין [דף מ"ג]. ונמצא דבנ"ד לא שייך קושי' ההגה"ה במש"ל בפ"ו מה"ג ה"ג [וכן כתב בספר בית אברהם]. גם לפי מש"כ בס' מחנה אפרים על קושיית העולם דחרשת שהשיאה אביה דיוצאת בגט גיטין דף נ"ה ע"א] והא בעינן ויצאה והיתה שם דף פ"ה ע"א] ותירץ כיון דאפשר ברפואות תעלה דמיא לקטנה דאתיא לכלל הוי' וכיון שכן לדעתו גם בנשתטה לית לן משום כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. כיון דאתיא ממילא. כמש"כ במש"ל (פ"ד מה' אישות ה' י"ז). איברא לכאורה נראה להיפוך, עיין ב"ק דף ק"י ע"א) שגם בחולה לא מצי למשוי שליח לאכילת קדשים משום דאיהו לא מצי לאכול דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. אך אין זה ראיה. דהתם לא מצי למשוי שליח בימי חליו אבל לאחר שיתרפא מצי למיעבד שליח כיון דסמיה בידן ורוב חולים עתידים להתרפא יותר מחרש ושוטה. והא דנותנים לאנשי משמר משום דאי איפשר להמתין באכילת קדשים עד שיתרפא ואין לומר דאע"ג שבידו להתרפאות מ"מ לא מצי למיעבד שליח. כמש"כ תוס' נזיר (דף י"ב ע"א) בד"ה מ"ט, גבי חלה. דהא דיכולה לעשות שליח להפריש לכשתלוש העיסה. רק משום דבידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהיה חלה על קמח לכשתהיה נילוש יעוי"ש. שכבר כתבנו בזה בס' זית רענן חלק ראשון (דף קכ"ה ע"ד) על קו' מרן הגאה"ק מוהרע"א זצוקללה"ה בתשובתו (סי' קמ"א) מכתבו ותנו. דזהו דוקא היכא שמחוסר מעשה בעצמותו במאי שמינהו לשליח, כגון ביבמתו דאכתי אינה בת גירושין. וכן בחלה שעודנה לא נתחייבה עד שעת לישה. ומשום האי טעמא הוא דלא מהני אפי' בדבר שבידו לאשווי שליח. אבל היכא שעיקר הדבר נשלם. רק שדבר אחר גורם דאכתי לא מצי למיעבד. גם לדעת תוס' פשיטא דמהני לאשווי שליח מעתה בדבר שבידו. על עת שיסתלק הגורם ועיי"ש היטב]:
איברא עיקר הסברא של מחנה אפרים הנ"ל דחרשת דמי לקטנה והנתיבות (סי' רמ"ג סק"י) הסכים עמו. נראה דחוקה קצת למעיין, שהרי בריש פ' מי שאחזו (דף ע' ע"ב) פליגי ר"י ור"ל גבי קורדייקוס אם כותבין ונותנין לאלתר דר"ל מדמה ליה לישן משום דסמי' בידן משא"כ בשוטה, ור"י מדמה ליה לשוטה משום דמחוסר מעשה. הרי דבשוטה לא הוה סמי' בידן לכולי עלמא. והיאך נוכל לדמות חרש ושוטה לקטן. שהרי לדידהו שווין הם. שכתבו שם לתרץ דברי רמב"ם דזכין לשוטה משום דדמי לקטן. כדמוכח מחרשת שהשיאה אביה. והרי מש"ס פ' מש"א הנ"ל מוכח דלא דמו להדדי, ועל עיקר הקושיא מחרשת. כבר כתבתי תירוץ מרווח בזית רענן (דף קכ"ה ע"א אות י"ט) ועיי"ש:
ב וביסוד הדבר שחידש החכם המגיה במש"ל הנ"ל. דהיכא דנשתטה לא מצי למשוי שליח השתא לכשתשתפה משום דכל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שליח נמי לא מצי משווי היא קושיא עצומה. על תורתן של רבותינו הראשונים שכתבו בשם רגמ"ה, דבנשתטה צריך היתר ממאה רבנים וישליש כתובתה. וגם ימסור גט ליד שליח שיתן לה לכשתשתפה. וכן בס' כל בו משמו, והוא מטעם דילמא תחזור לאיתנהו אז יעבור על החרם שתיקן. לכן לא רצה להתיר רק באופן זה. ואם איתא דלא מהני שליחותו כלום וצריך לכתוב גט מחדש, למה תיקן ותלה ההיתר בזה:
ג לכן נלפע"ד להצדיק את דברי רבותינו המוצדקים עפ"י סברא ישרה. וטרם נסובב בעיקר ויסוד דין השליחות. בריש פרק האיש מקדש דמצינו דבדבר שיכול לעשות בעל כרחו דאידך, והדבר תלוי רק ברצונו לבד נתיפה כחו לענין שליחות. משו"ה אמרינן שם דאי כתב רחמנא בגירושין משום דישנו בע"כ. והוא כיון שהדבר תלוי ברצונו לבד ועל ידו לחוד נגמרה כל המעשה. משו"ה הוא דמצי למיעבדיה ע"י שליח. משא"כ בקידושין שהדבר תלוי בדעת שניהם. וצריך לבאר. דכיון דכתיב ושלחה שגם היא עושה שליח לקבלה וכיון שהיא מתגרשת בע"כ ועי"ז מביאה עוד לגרוע כחה בשליחות דידה כמש"כ תוס' שם בד"ה נפקא ליה לגירסת מהרש"א שם. ומשו"ה הוי אמינא בשאר קרבנות דמקריבין בע"כ דלא מצי למשוי שליח אי לאו דנפקא ליה מדר"י בן קרחא. אע"ג דכבר ידעינן שבדבר שהוא מדעת שניהם כגון בקידושין מהיקישא דויצאה והיתה דמצי למשוי שליח. אפ"ה הוה אמרינן דבדבר שיכול לעשות גם בע"כ לא מצי למשוי שליח. והיכי אמרינן הכא להיפוך. דבגירושין יכולה גם היא לעשות שליח משום דאיתא בע"כ. אבל בדבר שהוא מדעת שניהם לא מצי למשוי שליח, אלא עיקר הדבר. דבגירושין שתלוי רק בדעתו של הבעל. והיא רק כמו מעשה קוף בעלמא דקא עבדה. וכן השליח לקבלה שנעשה על ידה. הוא רק שיהיה במקומה שיהי' ידו כידה ועיקר הגירושין גם עתה אינן תלויין אלא בדעת הבעל לחוד. משא"כ בקדשים שהשליח עושה כל המעשה מהחל ועד כלה. ועיין רמב"ן פ' האומר שכתב שם, דבשליח קבלה לא שייך משום חצי דבר משום שעיקר שליחותו הוא רק שיהיה גופו כמותה. וזה נגמר מיד בשעת מינוי שליחות וכמ"ש. וזה ברור ופשוט [אח"כ הראיתי שבמקנה עמד בקושיא זו על המהרש"א. ומה שכתבתי נכון וברור למעיין] נקוט מיהת דשליח דידיה ודידה שוין ליפוי כח לענין שליחות. הבעל, משום דכחו גדול בעיקר הגירושין, והיא, משום דגם השליח אינו עושה כל מאומה בעיקר הגירושין ועודנו תלוי רק בדעת ובמעשה הבעל לחוד. ואיהו מעשה קוף בעלמא הוא דקא עביד:
ד ועתה נדבר מה שיש להתבונן בעיקר הענין שהרי בקידושין (דף כ"ג ע"ב) מסקינן בגמ' דעבד עושה שליח לקבלה לרשב"א. אע"ג דאיהו לא מצי לקבלו מיד רבו. כיון דמכל מקום איתא בתורת גט שיחרור. שהרי מצי לקבל גט של חבירו מיד רבו של חבירו, אלמא דלא בעינן אלא דאיתא בענין זה. ואע"ג דבגוף הדבר שעשאו שליח ליתא במשלח, מכל מקום מהני ע"י שליח, ובכמה דוכתי אמרינן להיפוך דכל דלא מצי למיעבד אותו דבר עצמו, אע"ג דאיתיה בכללות ענין זה, מ"מ לא מהני השליחות, אע"ג שבשעת עשיית השליחות כבר נסתלק הגורם. מ"מ בטלה המינוי כמו דאיתא להדיא בנזיר דף י"ב] דאפי' כשעושה שליח לקדש לו אשה לאחר שתתגרש דלא מהני, מפני שבעת מינוי השליחות לא מצי למיעבדיה. וכן גבי הפרה התם. וכן ביבמות (דף נ"ב] ולאשה דעלמא אינו גט. (ומצאתי קושיא זו באחרונים]. ולתרץ הסוגיות הדק היטב. עיין ר"ן ר"פ האיש מקדש וז"ל וכי תימא אכתי קשיא מדאמרינן בפ"ק דמכילתין עבד כנעני לרשב"א מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו וכו' אלמא דזכייה ע"י אחרים לאו מטעם שליחות הוא, דהא אפילו למאן דמספקא שלא תהא שליחות לעבד יש לו זכייה ע"י אחרים. יש לי לומר דלא דמי, דאין וודאי דכל מי שאין לו יד למנות שליח אף אחרים אין זוכין בשבילו מדאורייתא כהא דקטן. אבל עבד מה שאינו יכול לקבל גיטו לרשב"א. ומספקינן לדידיה נמי דלא מצי למשווי שליח לאו משום שאין לו יד דהא הוה ליה למימר גיטו וידו באין כאחד כדתנן בפ' הזורק (דף ע"ז] הזורק גט לאשתו וכו'. ופרכינן עלה חצר מה שקנתה וכו' ופרקה רבא משום דגיטה וחצרה באין כאחד. וגבי עבד נמי הו"ל למימר דגיטו וידו באין כאחד וכו'. אלא דטעמא דרשב"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא הגט לרשות שאינה דבעל דאשה אין גופה קנוי לבעל. אף עבד עד שיצא הגט לרשות שאינה שלו. כלומר של אדון. והעבד גופו קנוי לאדון. (והילכך בעינן יד אחרים]. וכיון שמה שאין העבד עושה שליח. אינו מטעם שאין לו יד. אחרים יכולין לזכות בגט שיחרור בשבילו. שהרי יצא הגט לרשות שאינו של אדון. אבל קטן שאין לו יד בעצמו כלל. אף אחרים אינם זוכים לו מן התורה. עכ"ל הר"ן שם:
ולפי"ז הכי ריהטא תירוץ הש"ס על כוונה זו. דכיון דאיתיה בתורת שיחרור. ויש לו יד לקבל גט שיחרור מיד רבו של חבירו וגם הלא רשב"א נמי מודה דגיטו וידו באין כאחד, רק מצד גזיה"כ דילפינן לה לה מאשה הוא דלא מקבל. ונמצא שאין החסרון מחמת גרעון כחו שעי"ז הורע זכותו. וכיון שאין החסרון מצדו. שהרי יש לו יד וזכות בזה הדבר כמו השליח עצמו. רק מצד גזה"כ. משום דבעינן שיצא מתחלה לרשות שאינו שלו. משום האי טעמא מצי למשווי שליח. כיון שנסתלק השתא הגורם. משא"כ היכא דלא מצי למיעבד. משום שהורע כחו עצמו. כגון בכהנים שהורע כחם של המשלחים. שלא נתקדשו בקדושת עבודת קדשים. או משום שאי אפשר שתתפשט כח קנינו ודבורו או הפרתו בדבר זה. אזי בטלה גם המינוי שליחות מעיקרא:
ה ועתה נתורה נא אחרי כל הענינים דמצינו בש"ס. בהאי כללא דכל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שליח נמי לא מצי משוי. אזי אחר העיון באחת משתים יבחן הדבר היטב. או בדבר שהורע כחו מחסרון המשלח עצמו. כגון בכהנים. שהורע כחם של המשלחים, מפני שלא נתקדשו בקדושת עבודת קדשים ומעשיהן וכן בעבד שעשה שליח לקבל גט שיחרור. לסלקא דעתא בגמ' בקידושין דף כ"ג). רק במסקנא הטעם כמו שכתבתי עפ"י דברי ר"ן]. וכן בחולה וזקן לאכילת קדשים. שהחסרון הוא במשלח עצמו. וכן מצינו גם בדבר שאין החסרון במשלח. רק מפני שהורע כחו בעצם הדבר ההוא, שקנינו ומעשיו של המשלח אינם יכולין להתפשט על הדבר הזה, כפי המצב של פני הדבר ההוא, כמו דאיתא בנזיר (ד' י"ב) לקדש לו אשה לאחר שתתגרש. שאין יכול לעשות שליח קודם שנתגרשה. מפני שהורע כחו להכניס לרשותו. דבר שמחוסר מעשה רבה כזאת. והוא בדבר שלא בא לעולם ממש. וכן גבי חלה שהורע כחו בהפרשה זו. מפני שעודנה לא נתחייבה. וכן ביבמות (ד' נ"ב ע"ב) באשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה. והוה דבר שלבל"ע ממש כמ"ש בתוס' שם. [אע"ג דעיקר הגט. הוא רק סילוק רשותו וקנינו. כמ"ש בחידושי רשב"א בפ' מי שאחזו גיטין (דף ע"ד ע"ב) גבי נתינה בע"כ. דעיקר הדבר שהבעל יכול לגרשה בע"כ. הוא מצד הסברא. משום דפרעון בעל כרחו שמיה פרעון. דהיאך נוכל לקשרו בחבלים שיעמוד בחיובו. מ"מ כיון דעדיין לא נתקשרה לו בגדר אישות כלל נידון כדבר שלבל"ע, שהרי גם מחילה וסילוק לא מהני בדשלבל"ע ממש, לשיטת הר"ן בר"פ הכותב. דדוקא בכותב לה והיא ארוסה, הוא דמהני סילוק. משום שיש לו קצת זכות בהם וכן בהפרה דבעל, אין בהפרתו על נדרים שתדור מהיום והלאה והוא כדשלבל"ע. ומשו"ה גם ע"י שליח אין יכול להפר:
ועתה נבחן את פני הדבר. היכא דנשתטית והבעל עושה שליח לגרשה לכשתשתפה דאינו נכנס כלל לגדרן של שני קצוות הללו. דאין החסרון מצד המשלח. וגם כבר נכנסה ברשותו לכל קניני אישות. רק שהורע כחה של האשה המתגרשת מחמת גזה"כ שאינה יכולה לשמור גיטה. או מפני שמשלחה וחוזרת. הכי מפני שהורע כח דידה. יתגרע כחו של הבעל. במינוי שליחות דידיה. שהרי גבי עבד דגזה"כ הוא משום לתא דידיה. אפ"ה לא הורע כחו בשליחות מכש"כ בנ"ד בנשתטית. דגם מצד גזה"כ לא מצדו הוא. רק משום לתא דידה. דלא הורע כחו בשליחותו, ואדרבא בזה נתיפה ונתעלה כחו דבעל שיכול לגרשה בע"כ. (וזאת הוא יפוי כח לענין שליחות כמ"ש], ואם כן הכא נמי דכוותיה. [שגם לאחר חרגמ"ה שא"י לגרשה בע"כ. מ"מ בעבר וגירש מגורשת, וכן נוהגין. עיין ב"ש (סי' קי"ט ס"ק י"ב) שנסתפק קצת בזה ואין הלכה בזה כדבריו]. ועוד סמך ראיה לזה מסתימות הפוסקים בשליח לקבלה שעשתה היא, דאפילו גבי ענינים שכופין אותו להוציא [כתובות ע"ז ובש"ע סימן קנ"ד] מ"מ מהני מינוי דידה טרם שכפוהו ע"י דייני ישראל או ע"י עכו"ם אע"ג דנסתיים מילתא שלא רצה ליתן הגט ליד השליח קבלה. רק ע"י כפייה וכיון שכן דאיהי לא מציא לקבולי הגט בעת מינוי השליחות. תתבטל גם מינוי השליחות. דהוי כדבר שלבל"ע ממש. כיון דעודנו מחוסר כפייה. כמ"ש תוס' להדיא בסוטה (ד' כ"ה ע"ב) בד"ה לאו כגבוי דמי. דמחוסר כפייה ונגישה דמי לגירות דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה תלתא. אלא ודאי משום שגם לאחר שנעשה שליח אין הדבר תלוי בדעתה ודעת השליח, דאע"ג דכופין אותו זהו ע"י גלגול וסבה מצד אחר. וגם דוקא היכא דמרוצה לבסוף]. רק בדעת הבעל לחוד. ומשו"ה לא נתגרע מינוי השליחות דידה משום דאיהי לא מצי' למיעבד. וכבר הוכחתי לעיל מריש האיש מקדש דלענין מינוי השליחות בגט. הבעל ואשתו שוין הם. היא, מפני שהורע כחה ושלוחה ביותר גם לאחר מינוי השליחות. והוא, מפני שנתיפה כחו בעילוי יתירא דיכול לגרשה בע"כ:
וידעתי שיש עדיין להתעקש בזה. אולם מצד הסברא נראה לישב כן דברי רבותינו הקדמונים נ"ע. אולם כל זה כתבתי לרווחא דמילתא במקום אחר. אבל בנ"ד כבר נעשה הדבר עצהיו"ט לכתחילה. וכבר מבואר הדבר דבנשתטית התיר רגמ"ה עצמו ע"י היתר מאה רבנים. ואין פוצה פה ומצפצף לחלוק בזה. כמש"כ בתשוב' צ"צ (סי' ס"ז) שנתפשטה הוראה זו בכל תפוצות אחב"י. וידעתי שזהו כתשע שנים שאינו יכול לדור אתה מפני שטותה. והוא עני ואביון שאין בידו כמעט על הוצאות הדרך גם על פרסה אחת, לכן במטותא מינייהו דרבנים המאה"ג והגאונים. והרבנים המופלגים שליט"א אשר הגיעו להוראה, הן ממופלגים דפ"ק והן מכל מקום מושבותם, אשר יצעדו מצעדיו שמה שיסכימו ויבואו עה"ח, כי הוא מצוה רבה וגדולה עד מאד להתירו מכבלי עיגון על לא דבר, שאין בזה שום חשש חומרא שבעולם, ואם גם בזה יהיו נחבאים אל הכלים, וייראו לנפשם מגשת אליו, ידעו שעל כן תפוג תורה ויצא משפט מעוקל ח"ו, שקלו נא היטב במאזני המשקל, את מקרא מלא שכתוב בבני עלי ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד הכי יעלה על הדעת שנעשה כן במקום המשכן. וכבר אמרו חז"ל מפני שהשהו את קניהם מעלה עליהם וכו'. אע"ג שמותרות לבעליהן בלא זה. מ"מ כיון שכבר נהגו הנשים בכך. גדלה עונם מנשוא. מכ"ש באיש הרך בשנים כזה. שבלתי איפשרי להנשא זולת זה. לכן שאלתי שטוחה מאת גדולי זמנינו שיחיו, ומן הרבנים המופלגים בתורה וביראה והחריפים ובקיאים נ"י, לבל יעצרוהו ולבל יכחדו פרי עטם מבואם עה"ח. והן מגדולי זמננו שליט"א אינני צריך לבקש כזאת. רק להודיעם גודל הכרחי של העני הזה. אך לאשר ידעתי שכמה מופלגים חו"ב נמנעים מזה, והוא בעיני לפלא כי מצוה גדולה ויקרה שאין בו חסרון כיס. ולזכות גברא ערטילאי כזה עדי נצח. ואז כשיושלם המנין הנני גם אני מן המתירים את חדר"ג מאה"ג כרצונו וכרצון כל הגדולים הבאים אחריו:
פ"ק קוטנא יום א' י"א תמוז תרי"ג. הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זללה"ה
ו ובההיא ענינא יש להעתיק כה עוד איזה הערות. לכאורה נראה דהיכא דהורע כחו בעצם הדבר, דלא מצי למיעבד לפנינו. אע"ג דלקושטא קמי' שמיא איתא ממנ"פ. או דמצי למיעבדיה. או דלא צריך גם לשליחותא דידיה. איפשר לומר. דדמי להאי דפסק הרמב"ם (פ"ח מה' עירובין) במניח שני עירובין לשני ימים טובים של גליות. דבעינן שיהיה איפשר לו להגיע ביום הראשון למקום העירוב של יום השני. וכן פסקינן בש"ע או"ח (סוף סי' תי"ו). הרי אע"ג דאיכא ממנ"פ. מכל מקום כיון דבעי' סעודה הראויה מבעוד יום לא מהני. כמ"ש הרב המגיד מובא במג"א שם. ואם כן איפשר לומר דהכא נמי, כיון דבעינן דמצי למיעבד. בעינן נמי דמצי למיעבד לפנינו. ואם נאמר כן. יקשה לן במאי דפסקינן בשני יוסף ב"ש דכותבין הרשאה זה לזה. כדאי' ב"ב (דף קע"ג ע"א) וברשב"ם שם ד"ה ותנא. ובשו"ע חו"מ (סי' מ"ט סעיף ז' ברמ"א סוף הסעיף), הלא קייל"ן בהרשאה דשליח שויי', בב"ק (דף ע' ע"א), והלא איהו לא מצי למיעבד וכן בבכורות (דף מ"ט) גבי מת אחד מהן בתוך שלשים. דמוקמינן בבא בהרשאה. אלא ודאי נראה דהיכא דאיתא בדרך ממנ"פ קמי' שמיא. מצי למיעבד נמי ע"י שליח. וטעמו של דבר. שהרי ביבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאין מוציאין שלהן מידם. לדעת הירושלמי מובא בתוס' ד"ה וא"מ. דאפי' היכא דאיכא ספיקא לחוד מצי למיעבד שליח. דדמי לחולה וזקן. וא"כ מסתברא דגם לדעת רש"י שם שחולק בזה. ועיין במש"ל פ"ט מ"ה אישות הל' ו' ד"ה ודע). זהו היכא דליכא אלא ספיקא לחוד. אבל היכא דאיתא בתורת ממנ"פ גם רש"י מודה דמצי למיעבד שליח. לכן ניחא גבי שני יב"ש. דמהני הרשאה אפי' לדעת רש"י משום דשייך בזה ממ"נ. דאם ממונא דידיה הוא. הרי לקושטא יכול להוציאו בדיינים. ואם דחבירו הוא אינו צריך להרשאה דידיה. עוד י"ל גבי ב' יב"ש לדעת רש"י. כיון ששניהם יחד יכולים לתובעו וקצת תימא על תוס' בכורות (דף מ"ט) שם בד"ה ה"מ שנסתבכו בזה לחד תירוצא שם. והדבר מבואר להדיא בתוספתא ס"פ המניח ששניהם יחד יכולין לתובעו. [וע' במג"א שם על התוספתא]:
ז איברא נראה שאם הספק בין שלשה יוסף ב"ש והשלישי ליתא בעיר אתם, שאין אחד מהם יכול להרשות לשני. על מנת להקנות לשלישי בהרשאה, משום דמכל מקום אית ביה משום גדר הקנאה. וכל היכא דלא קנה איהו תו לא מצי להקנות לאידך. אע"ג שאמר לו בפירוש קני ע"מ להקנות כדאי' להדיא בעירובין [ד' ע' ע"א] ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו הא תו ל"ל לא צריכא דאמרי קני ע"מ להקנות [ועיי"ש ברש"י ריש ע"א ד"ה לא צריכא ובשו"ע סוף סי' ש"פ] ואע"ג דשליח שוייה. מ"מ כיון דתיקנו בדרך הקנאה. פשיטא דבעינן שיהיה הענין נשלם בדרך הקנאה:
ח ואגב גררא נפרש דברי תוס' בכורות (דף מ"ט] בד"ה ה"מ מה שתירצו דאיירי שפדה בקרקע וכמ"ד פודין בקרקעות. ולכאורה דבריהם תמוהים. דממנ"פ אם בעינן שיהיה ברשותו גם קודם כתיבת הרשאה כדי שיהיה ברשותו בשעת כתיבת הרשאה. ואם כן גם כשפדאו בקרקע לא מהני מידי שגם בקרקע כל כמה שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדישו. כדאיתא להדיא בריש ב"מ גבי מסותא (דף ז']. ואי אמרת דלא בעינן רק שיהיה הרשות והקנין באין כאחד. וכיון דלאחר כתיבת הרשאה יכול להוציאו. שפיר מועיל הרשאה כזאת. אם כן גם במטלטלין מהני הרשאה. כיון דלאחר כתיבת הרשאה יהיו ברשותו. ולמה דחקו לאוקמי כמאן דאמר פודין בקרקעות דאטו ברשיעי עסקינן שגם לאחר כתיבת הרשאה עודנו לא ירצה להחזיר את שאינו שלו. שהרי מבואר להדיא בתוס' ב"ק [ד' ע'] סוף ד"ה אמטלטלין דאיירי שלא נתנם ע"מ להוציאם דאם לא כן אין בנו פדוי. ולישב תמיהה זאת נראה. דבכל מטלטלין שיצאו פעם אחת מרשות בעלים הראשונים. שוב בלתי איפשרי לאהדורי ולאוקמי ברשותן ממילא, עד שיתרצה בפירוש מי שעודנו ברשותו לאהדורי ולאוקמי ברשות הבעלים. כדאיתא בב"ק [ד' ק"ד ע"א] אלא אמר רבא שאני מתני' וכו' ואודי ליה וכו' הוי גבי' פקדון עד דאתי ושקיל ליה ועיי"ש. ועיין תוס' ב"מ [ד' ו'] ד"ה הקדישה. דלמסקנא אפי' ע"י שתיקה אינה כהודאה לענין זה דתיהדר לרשותו. [ולא מיבעיא לדעת רשב"ם ב"ב [ד' פ"ה] בד"ה המופקדין אצלו. ורא"ש ריש פסחים. דטעמא דפקדון שהוא ברשות בעלים מפני שהקנה לו רשותו. פשיטא דכל דבר שכבר יצא מרשות בעלים. שוב אי איפשר לאוקמא ברשותו שלא מדעתו דאידך שהחפץ מונח אצלו. אלא אפי' בלא זה נמי מסתבר הכי כמובן]. ועיין בב"ק [ד' ס"ט ע"ב] גבי צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד. הרי להדיא דכל שבטעות בא לידו. אע"ג שלא רצו ולא נתכוונו לגזול. אעפ"כ כבר יצא מרשות בעלים לכל דבר. ועיין מש"כ מזה לקמן בחלק חשן משפט בדיני אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי"ש]. והתם גבי פדיון בע"כ איירי שהנידון היה לאחר ל' יום ואז צריכין להרשאה. דבתוך ל' יום הרי שניהם יכולין לחזור ולתבוע מן הכהן. כיון שלא נתנן לו ע"מ להוציאן כמ"ש בתוס' ב"ק הנ"ל. ולא הקנם לו אלא לאחר ל' יום. הרי בתוך ל' יכולין לחזור. אלא ודאי דאיירי לאחר למ"ד יום. ואז הוה שעה אחת ברשות כהן. כיון שמן הדין אינו צריך להחזיר להם. לא גרע מהיכא דבטעות אתא לידו. ושוב אי איפשר לאוקמי ולאהדורי ברשותו שלא מדעתו. ומשום הכי גם עתה לאחר הרשאה עודנו אינו ברשותו, משא"כ בקרקע דלא בעינן רק שיהיה יכול להוציאה בדיינים. וכיון דלאחר הרשאה יכול להוציא הוי הרשאה מעליא [וע' בתפארת ירושלים מס' שבועות אות ל"ד]:
סימן כח
בדיני אישות
בדבר שאלת כ"ת בנידון איש אחד מקהילתו. אשר בשנת רעבון נסע עם אשתו ובניו למדינה אחרת. ובמקום אחד במדינת פרייסען לקחו פעמיהם. הוא ובנו לצד אחד והיא ובתה לצד אחר וזה כשמונה שנים שב האיש הנ"ל לעירו. וממנה ומבתה לא נשמע דבר. וזה ששה שנים אשר שב האיש הנ"ל להמקום הנ"ל. וחקר שם ובמחוז ההוא אדות אשתו. ולא שמע מצפצף ונודד כנף ממנה. וזה שלשה שנים אשר האיש הנ"ל נתק מוסרות הברית ועבר בשאט נפשו והלך עפ"י אומדן דעתו הנבערה. כי עבר עליו רוח עועים ורוח שטות הטתו ולקח ונשא אשה ממקום הסמוך לעירו בלא שאלת חכם כלל. אמנם תיכף לאחר הנשואין בבואו למקהלת כ"ת. הפריד רו"מ בצירוף הבד"צ, ביניהם. ושילח את אשתו לביתה. והוא נשאר בדד וגלמוד זה שלשה שנים. והנה עתה מתחרט האיש הנ"ל על התועבה שעשה וצועק במר נפשו למצוא רפאות תעלה לשברו ולמכתו ודואג ובוכה על איבוד ימיו. ובשגם שבלתי איפשרי שישרה עוד בלא אשה. והשאלה בפרטות באריכות מסרתי ליד המוכ"ז. למען יוכל המעיין לידע עיקר הדברים כהווייתן:
א והנה לדעתי הקלושה נראה דלמיגדר מילתא צריך לגרש את האשה הזאת שנשא באיסור. ושכבר הגיעה לששים שנה ולא היתה בת בנים כשנשאה. ואח"כ ישא אשה בת בנים ובאופן זה הנני מזדקק להתירו עפ"י הסכמות מאה רבנים. הן המה הגאונים המאוה"ג שליט"א במדינתנו ומהסמוכים למדינה זו. ובתוכם יעלה למנין גם מופלגי תורה אשר הגיעו להוראה. ובראשם בי דינא רבה במקהלות כת"ר. וסמכינא עלייהו שיתנהגו עמו בהשלשת הכתובה וגם בשליחות להולכה ובמסירת הגט ליד השליח כשתבוא למקומו יגרשנה, וגם יעשה הכל כפי חקי המדינה] הכל כמבואר בפרטות באחרונים ועיין לעיל בסימן הקדום מ"ש ליישב קושיית ההגהות משנה למלך]:
וטעמא דידי אשר תמכתי יסודותי להתירו דכיון שזה זמן כביר כשמונה שנים שלא שבה לבעלה, אם עודנה בחיותה. הלא הוא אחת משתים אם מרצונה שמרדה בו, או ע"י אונסא. ומעתה אם מרצונה עזבה את בעלה אין לך מורדת גדולה מזו. ומבואר הדבר באהע"ז סימן קט"ו [ובסימן ע"ז ס"ב ברמ"א וב"ש ס"ק י"ט] דבזה לא תיקן רבינו גרשון מאור הגולה. ובפרט היכא דאין לו אשה כלל וכבר הארכתי בזה במקום אחר בזית רענן חלק ראשון (דף קס"ב ע"ב ודף ודף קס"ג ע"ג) שם כתבנו דבמצות עשה של פריה ורביה איכא שני עניינים והם נפרדים זה מזה. הראשון שכל אחד מבני ישראל מחוייב לישא אשה ולקיים עונתו. ובזה מקיים עיקר המצוה של פ"ו. והשנית הוא תכלית המצוה שיוליד בן ובת. וכאשר נשלם לו כן. אזי קיים המצוה בפועל עד תכליתה אמנם כאשר נשא אשה וקיים עונתו כדין ולא הולידה. הגם שקיים מצות פ"ו בפועל אבל עודנה לא השיגה ידו עד תכליתה, כי ד' מנע ממנו פרי בטן ואי נימא שע"י אונסא שקרה לה בלתי איפשרי לה שתשוב לביתה הלא כיון שכבר עברו שמונה שנים ועודנה לא שבה ע"י אונס ההוא שוב לא תבא לעולם. א"כ לא גרע מנשתטית. אע"ג שגם בנשתטית איפשר שתתפקח עוד. וכיון שבנשתטית יש לו היתר ע"י מאה רבנים ה"ה נמי באונסא דעלמא:
וא"ל דאכתי יש לחוש דילמא בשני שנים ראשונים היתה ברצון ולבסוף אירע לה אונסא. דז"א כיון דתחילתן ברצון נידון גם לבסוף כרצון, כמו דמצינו בהגיע זמן ולא נשאה, בש"ע אבן העזר (סימן נ"ו ס"ג] ברמ"א בשם המרדכי:
ואין להקשות דא"כ נתת דבריך לשיעורין דבכל אשה שתצא מבעלה יתירו לו לישא אחרת. דמסתמא לא נתיר לו בפחות משלשה שנים כעין דמצינו ב"ב [דף ל"ח ע"א] כדי שיהא באספמיא וכו' וכעין זה בנ"ד עד שישמע לה שבעלה שב לביתו ועודנו חי. ובשגם היא תוכל לחזור ולשוב אליו. א"ו או שמרצונה החביאה את עצמה לבל יודע מקומה איה ואיפוא לבל יכופו אותה שתשוב לביתה. או ע"י אונס אחר שאי איפשר עוד שיסתלק. ועד מתי יתעגן ויתיב:
ב
ב ועוד מטעם אחר ונראה לעיקר. שהרי מבואר בריש כתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין. דתיקנו משום צנועות ופרוצות משום זימנין דלא אניס וסברה דאניס. ש"מ דמצד הדין לא חיישינן לאונס כלל וכלל אפי' באיסור החמור שבחמורות כאיסור אשת איש עי"ש בתוס' ד"ה וסברה. ומכש"כ באיסור דרבנן הקל, שלכמה פוסקים [בש"ע אה"ע סי' א' סעיף י'] כבר עבר הזמן מגזירת רבינו גרשון מאור הגולה. וא"ל דאונסא דשבויה שכיחא. דז"א כיון דגם כשנשבה אמרינן בו ג"כ דמהני הגט משום דאין אונס בגיטין [ולגבי ממון הוי אונס כמבואר בסימן קמ"ד ס"א בח"מ וב"ש] משום צנועות ופרוצות. ש"מ שגם לשבויה לא חיישינן אפילו מדרבנן אפי' באיסור חמור דאשת איש. ושוב לא נשאר לנו לחוש לקושטא דמילתא שאולי נתפסה בשביל פאשפורט שזהו שכיח ושכיח. אמנם כאשר נודע לכל לפי פקודת הנהוגים עתה. אזי שולחים המאגיסטראט משם לכאן אם כנים הדברים שזהו מקומו או ששולחים אותו ע"י טראנספורט לביתו. ולשאר עניני שבויים לא חיישינן אפי' באיסור חמור כאשר כתבנו. רק עודנה יש לחוש שמפני יראתה לעבור על הגבולין בלא מכתב. זהו שכתבנו דאם כן הדברים הרי לא גרע מנשתטית כיון ששוב לא תשוב לעולם ג"כ מפני מורא הזאת:
אחר כתבי ראיתי בנודע ביהודה מהד"ת [סי' ו] שהחמיר קצת על עצמו ולא אבה להזדקק לזה. ואינו מוחה לאחרים בנידון כזה. אולם לקמן בסי' קמ"ז] כתב בנו הגאון מוהר"ר שמואל ז"ל שהיה טעם ונימוקו עמו בזה מצד אחר ומצד עיקר הדין אין להחמיר, וכן נראה עיקר דאל"כ דברי קדשו נפלאים בעיני שחוכך שם להחמיר דדילמא נשבית ומפני זה לא שבה לבית בעלה. שהרי מוכח להדיא דלא חיישינן לאונס כלל כמ"ש. ומה שמביא מדברי תשו' צמח צדק סימן ע'] שהחמיר, התם איירי דידעינן שנשבית בשעת החירום כמבואר להדיא בדבריו שם:
סימן כט
בדיני אישות
אחד"ש בדבר השאלה באלמנה רחל מלוביטש. הגם כי טרדות רבות הקיפוני, לאשר שכבר הבטחתי לידידי ני' אחור לא נסוגותי
א והנה אם נודע למעכ"ת כי גביית העדות הראשונה יש בו ממש אזי הדרך רחב להתירה לאחר ט"ו חודש לפחות באופן שתשלש לה שכר הנקה ומסמוס ביצים וחלב עד כ"ד חודש והמינקת תשבע עד"ר שלא תחזור בה. כי לפום גב"ע הלז אמרה האשה פייגא בת"ע שלפי דברי הרופאים חלבה ארסי לולד רק שמחמת קמצנותה וכדי שלא תתעבר עזרתה גם היא והניקה את הילד עם המינקת וכן החזיקה בזה יותר מג"פ. ובזה יש לנו סעד גדול לסמוך עליו דברי החכם צבי בתשו' (סי' ס"ד) כאשר כתב מע"כ וכבר האריכו בזה האחרונים על כל גדותיו וגם אני כתבתי בזה הנראה לפענ"ד במה שנתחדש לי והמה בכתובים ונתנו לבית הדפוס ספר זית רענן ח"ר לו יזכני ד' ויצא במהרה לאורה. איברא אם הג"ע השני הוא העיקר ושם נאמר שהאשה פייגא בעצמה אמרה שעפ"י דברי הרופאים עצמם הוא שהניקה עם מניקות אחרות כי כן ציוו עליה הרופאים עודנו צריך בושש דאזי יכול הבעל לכופה שתניק עם מניקות אחרות וראיתי בדברי ש"י (סי' ט') וראיותיו חלושות. במאי שהתיר באשה שלא הספיקה היא לבדה רק עם מניקות אחרות:
ב איברא עדיין יש מקום להתיר דשאני עובדא דידן ועדיפא טובא מעובדא דש"י לפי דנראה בעליל שגם דברי הרופאים לפום גב"ע השני היה רק לאחוז הרע במיעוטו למעט בהוצאות ולהניח דעתה שלא תתעבר ובזה ישוו כמעט גב"ע הראשון עם השני, לכן כלכלו הרופאים דלשבור רעבון התינוק יועיל גם חלבה המקולקל ומה שתפגום הולד ע"י חלבה תתרפא ע"י חלב המינקת האחרת. ונמצא מה שמשביח חלב אמו לשבוע קצת רעבון התינוק הרי חזר ופגם בבריאות התינוק. [ופוק וחזי מה עלתה בהם שכל הילדים שעזרה גם היא בהנקתם המה מצורעים וא' שלא סייעה כלל הוא בריא אולם] והנה כד תעיין בכל ההתירים שנמצאו במניקות חבירו כגון בצמקו דדיה ונפסק חלבה בחיי הבעל ושכרו לה מינקת המובא ברא"ש ובפוסקים, בע"כ צ"ל דכל בכה"ג לא הויא מנ"ח, דאי משום דנשתנית משאר נשים ול"ש טעמא ותקנתא דמנ"ח הרי שאין לך נשתנית גדולה יותר מאיילונית ואעפ"כ פסקינן כר"מ בברייתא דרדופה לילך לבית אביה כתובות (דף ס' ע"ב). והש"ס שם מדמי להדדי את שניהם לענין זה. אלא כל עיקר יסוד ההיתר משום דכל בכה"ג לא נקראה מנ"ח, ועתה אם נשקול בפלס מאזני המשפט אם גם בעובדא דידן יש עליה מיהת שם מנ"ח כיון דחלבה המקולקל מועיל מיהת לשבור קצת רעבון התינוק א"ד מה שמשביח בשביעה פוגם בבריאות, ונראה כדמות ראיה דכל כה"ג לא מיקרי' מנ"ח כיון דס"ס אין כאן תועלת לולד שהרי אין לך גדול מע"ז שהתורה הרחיקה אותנו ביותר וכתוב לא ידבק בידך מאומה מה"ח ואפי' בשמץ רחוקה באפס מנהו נזהרנו ביותר. ואפ"ה אמרינן בע"ז (דף מ"ח ע"ב) בכה"ג מה שמשביח בעור פוגם בבשר ה"נ מ"ש בנבי' פוגם בצל. הרי דבכה"ג יצא מכלל מאומה דכתיבא גביה כיון דס"ס אין בו שום תועלת ומכ"ש דלא תקבנה בשם חדש ונקראה בשם מינקת:
ג ועוד נראה כיון דבכה"ג בעובדא דידן שחלבה מועיל רק לשבוע קצת ושל מינקת חבירה מועיל לרפואה ולשבוע אפי' זוז"ג לא מיקרי והשנית היא העיקרית ושלה אין בהם ממש וכלא יחשב על פי מה שכתבתי בספרי בדין זוז"ג סי' ד' א"ג חלק יו"ד, וז"ל באות ג' ויש להתבונן בדין זוז"ג היכא דגורם של היתר רפוי בעצמותו כנגד גורם דאיסורא אם נאמר דגם בזה מותר אם לא. יש להוכיח מהא דאיתא בחולין (דף נ"ח) שיחלא קמא אסור מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר אע"ג דרבנן ס"ל דאין חוששין לזרע האב ולדידן מספקא לן לדינא ואעפ"כ מהני מיהת לגורם דהיתרא. איברא יש להתבונן אם גם להיפוך אמרינן כן דעיקר הוא הגורם דהיתרא רק שגם הגורם דאיסורא מסייע בשמץ מנהו כדי לגמור הנולד מן הגורמים ובמקום דאסרינן זוז"ג כגון באיסורי משהו אם גם בזה אסור אם לא ומסברא החיצונה נראה כי היכי דמהני להקל כ"ש להחמיר, אולם לקושטא דמילתא מוכח להיפך דאפי' למ"ד זוז"ג אסור בכל האיסורין מצד עיקר הדין זהו היכא שגורם דאיסורא שוה לגורם דהיתרא. אבל לא כשהורע כחו של הגורם דאיסורא מני הגורם דהיתרא. וראיה ברורה לזה דאיתא התם (דף ס"ט) דמיבעיא לן בעובר שהוציא ידו שניתר כולו ע"י שחיטת אמו לבד מאותו אבר ובא על בן פקועה דכוותיה ופרש"י שלא הוציא את ידו ומיבעיא ליה לחנניה דס"ל חוששין לזרע האב] אם אבר מוליד אבר ואותו אבר לבד אסור א"ד מיבלבל זרעי' וכוליה אסור, ומשמע דמיבעיא ליה רק למ"ד זוז"ג אסור אפ"ה דווקא לחנניא הוא דמיבעיא ליה אבל למ"ד אין חוששין לזרע האב לא נאסר הולד משום גרמא דידיה אע"ג דגרמא דהיתרא חשבינן ליה לאבוה גם למ"ד אין חוששין כדמוכח לעיל דמכאן ואילך הו"ל זוז"ג וכ"ה להדיא במהרש"א דאפי' למ"ד א"ח מ"מ הוי גרמא דהיתרא. ועיין יו"ד סי' קמ"ב סעיף ג' וסעיף י"א. ובזה יתיישב הכל על נכון והוא כעין תירוצו דט"ז ס"ק ג' וא"צ לחלק בין שבחא בעלמא לגורם רק בפשטות נוכל לחלק דהיכא דשניהם שוים אסרו שם משא"כ היכא שעיקר הגורם הוא גורם דהיתרא הגם שלולא גורם דאיסורא לא נגמר במלואו לא החמירו בזה יותר ממאן דס"ל דלעולם זוז"ג אסור ואעפ"כ בגורם כהאי לא נחשב לכלום כנגד גורם דהיתרא. ועפ"ז נתיישב לן קושית תוס' בפ' אין מעמידין (ד' כ"ד) ד"ה ישראל היו משמרין לאמה משעה שנוצרה תימה לאב נמי אמאי אינם צריכין לשמור דאליבא דר"א קיימינן דא"ל זוז"ג אסור עכ"ל, ולפי מה שכתבתי ניחא שהרי ר"א אית ליה בחולין (דף ע"ט) דמספקא לן אם חוששין לזרע האב וכיון שעיקר הדבר הוא חששא בעלמא וכיון שמשמרון לאמה תו ליכא למיחש לחששא רחוקה כזה במקום דלית ביה חשש איסור ברור רק משום ספיקא שהרי אם אין חוששין לזרע אב תו לית ביה משום גורם דאיסורא ועוד שהרי איכא ס"ס בהדי רובא. עכ"ל שם בזי"ר. לכן נראה לע"ד דיש מקום להתירה גם לפום גב"ע השני רק באופנים שכתבנו למעלה וגם יראה מעכת"ה שיכתוב המשודך אצל הרייענט להבטחת היתומים כאשר דיבר אתו פא"פ. וכדי לאפושי כחא דהיתרא יצטרף מעכ"ה אתו רב מובהק אחד ואת המופלגים שבקהילתו. כי היכי דנימטי שיבא מכשורא ובאם תסכימו אתם לדברי הנ"ל גם אני עומד בכחא דהיתרא ומותרת האלמנה מ' רחל להתנסבא להמשודך לה:
יום ב' י"א טבת שנת תרי"א לפ"ק קוטנא הק' משה יהודה ליב
סימן ל
בדיני אישות (השאלה יתבאר מתוך התשובה)
בנידון שאלתו לאשר הודיעני כי הוא צורך גדול ולאשה הזאת קרובים מיקירי אנשי קהילתנו, והפצירו בי לחפש לה מזור ותרופה לבל תתעגן ותשב גלמודה בחוסר כל, כי עתה הקרה ד' לפניה איש גואל ממשפחתה, לכן לגודל הפצרתם אמרתי להשיב בזה אשר עפ"י דת תורתנו הקדושה תוכל להנשא לאיש ההגון לה רק שתשלש אצל בטוח ואמוד סך דמי הנקה עד תשלום כ"ד והמינקת תשבע עד"ר לבל תחזור בתוך הזמן ושלא תנשא עד תשלום כ"ד חודש, אע"ג דמצד עיקר הדין מותרת בלא"ה מ"מ חלילה לה שתנשא עד שתקיים כל זה דכל מה שנוכל להחמיר בזה הדבר חובה עלינו כדי לאפושי מילתא דהיתרא וכדי לפקוח בתקנות הולד שחששו חז"ל בכמה חששות:
א הן בעיקר הדבר נלע"ד ברור בנידון דידן דנתברר הדבר ע"י רופאים ובאומד הנראה בעליל לכל, וביותר מה שהרגישה בנפשה בעודנו הבעל בחיים שא"א לה להניק. ועי"ז שכר לה הבעל מינקת יותר משני חדשים קודם שמת. ומאז ועד עתה שמטה דדיה מן הולד לגמרי מגודל ההכרחי מאונסא דנפשה. שהרי מבואר בכל הפוסקים דהיכא שנצטמקו דדיה בחיי בעלה אפי' ביום א' קודם מותו מותרת להנשא אפי' היכא שלא נתנה למניקה בחיי בעלה, ממילא נשמע דמכ"ש היכא דנתנה למניקה בחייו מפני שא"א לה להניק ע"י אונסא דמוכח. שהרי מבואר שם בסוגיא בכתובות (דף ס' ע"ב) שהקשה בש"ס על ברייתא דנתנתו למניקה לא"מ בעלה או שגמלתו דמותרת להנשא, מברייתא דרדופה לגבי הבחנה דהלכה כר"מ. ומבואר שם בתוס' והרא"ש דלמסקנא הטעם דאסרינן בנתנתו למניקה משום דילמא תחזור המניקה ובגמלתו משום דחיישינן לשמא תגמלנו בעודנו צריך להניק ולא משום דגזרינן נתנתו אטו ל"נ והוא לכאורה נגד משמעות הסוגיא. שהרי גבי הבחנה גזרינן אפי' באיילונית וזקנה רק הטעם מבואר בש"מ שם ד"ה נתנה דלקושטא היכא דנתנה או שגמלתו דמי ליוצאת במיאון שגם בהבחנה לא גזרו יבמות (דף ל"ד ע"ב) משום דמיאונה מוכיח עליה ה"נ בנתנה או שגמלתו. רק משום דילמא תחזור ושמא תגמלנו בכיון, והא דהקשו מברייתא דרדופה אע"ג דהתם משום גזירה והכא ליכא למיגזר מבואר במרדכי בפ' החולץ (סי' י"ט) כי היכי דלא תימא דברייתא ראשונה איירי בנתנה למניקה בשבועה עד"ר דתו לא תחזור. משו"ה הקשה מברייתא דרדופה דגזרינן הא אטו הא ה"נ גזרינן אטו לא נשבעה. ועיי' היטב בכל זה. והשתא אם בצמקו מותרת ואפי' היכא דלא נתנה למניקת מכ"ש היכא דא"א לה להניק משום אונסא אחריתא ועי"ז נתנה למניקה, מאי אמרת דשאני צמקו שנשתנה גופה. הרי אין לך שינוי גדול יותר מאיילונית ואפ"ה גזרו גבי הבחנה והרי שניהם שוים לענין זה כדמוכח מקושית הש"ס שם ובנתנה איכא היכרא ביותר שהרי מניקתה מוכיח עליה, מאי אמרת דחיישינן שמא תחזור המינקת ואיכא חשש סכנה לו לדדז"א שהרי גם אם תחזור אי איפשר לה להניק דחיי' קודמין. וגם ליכא למימר משום מסמוס בו"ח דא"כ בצמקו נמי אלא בע"כ צ"ל דמשום מסמוס לחודיה לא אסרינן, וכיון שהתירו בצמקו, א"כ מכש"כ היכא שנתנה בחיי הבעל למניקה משום אונסא אחריתא. והא שהתירו בצמקו ולא גזרו אטו ל"צ כמו באיילונית לגבי הבחנה היינו משום דהתם גזרו בסתמא על אשה שלא תנשא גם היא לא יצאה מכלל שם זה. אבל הכא לא גזרו רק על מינקת חבירו והיכא דצמקו יצאה מכלל מינקת לגמרי אפי' ע"י מידי דממילא דלא מוכח כולי האי. א"כ מכ"ש נשמע היכא דנתנה למניקה מפני אונסא דגופה דיצאה מכלל שם מינקת ע"י מילתא דמוכח א"כ ה"ה נמי דמכש"כ נשמע היכא שאינה יכולה להניק משום אונסא דגופה. ועיין בתשו' הרא"ש כלל נ"ג סימן ד':
ב ועתה נכריח הדבר מדעת רבותינו הראשונים והאחרונים שהרי מבואר באשר"י בפסקיו בכתובות פ' אעפ"י סי' כ' דהיכא דפסק חלבה בחיי בעלה ושכרה לה מינקת מותרת להנשא רק בסמ"ג עשין נ"ב] מבואר בזה"ל ומצאתי בתשו' הגאונים שאינה נקראת מנ"ח אם פירשה מלהניקו ונתנתו למניקה ג' חדשים קודם מיתת הבעל עי"ש בה' מיאון. והמעיין בתשו' הרא"ש בכלל נ"ג סי' א"ב נראה שחוכך להחמיר בזה ואיך יקיל בפסקיו להתיר אפי' ביום א', איברא לקושטא ניחא דפסק חלבה משמע ע"י סיבה ולהכי מותרת בלא גבול וזמן. אבל הסמ"ג נקיט להדיא אם פירשה מלהניקו דמשמע להדיא שמרצונה להכי מצריך ג"ח שתתעכר חלבה בחיי הבעל ותפסוק לגמרי וכן מסכים הב"י והב"ש סי' י"ג בס"ק כ"ז. ומסתברא טעמייהו עפ"י המבואר בתשו' ריב"ש סי' תס"ג דנתנתו למניקה אסורה משום שמא תחזור ושמא עשתה בכיון כדי שתנשא. ועיי' בתשו' הגאון הקדוש מוה' ע"א זצוק"ל (סי' צ"ה) דהא דהוצרך לטעם השני הוא דאלת"ה אכתי תישתרי היכא דנתנה וכבר עברו עליה ג"ח דבין כך ובין כך תו א"א לה שתניק אפי' אם לא תנשא ואזדא ליה לחשש סכנה בנשואיה ולהכי הוסיף לחשש השני. איברא הניח בצ"ע דא"כ ביום א' בחיי הבעל ועברו עליה ג' חדשים אח"כ תישתרי. והריב"ש בעצמו שם פסק כדברי סמ"ג דצריכה ג"ח בחיי בעלה. ולפע"ד לק"מ כיון דחכמים חששו לשמא תחזור המינקת ויצטרך לאמו ומש"ה אמרו דלא תנשא משום חשש סכנת הולד. וכיון שהיא הפסיקה חלבה לאחר מיתת הבעל ולא סייעתה בהנקה לולד זה או לאחרים כדי שלא תפסוק חלבה. הרי שהכניסה את הולד בחשש סכנה מרצונה ונכנסה בכלל להרוס גדרן של חז"ל מש"ה ענשוה דלא תנשא שהרי היא עצמה היה לה לחוש שמא תחזור המינקת ותצטרך להניקו. אבל בג"ח בחיי בעלה דליכא משום חשש סכנה כלל לולד ומש"ה הוא דבעינן שתעבור ג"ח בחיי בעלה דאז נפסק חלבה כבר בחייו עד שלא הגיע לחשש סכנה. ולפ"ז מרווחים דברי הרא"ש בפסקיו דהא תינח היכא שמרצונה נתנה למניקה ונפסק חלבה לאחר מיתתו בשאט נפשה אבל היכא דנפסק חלבה ע"י אונסא בחיי הבעל ונתנה למניקה די גם ביום א'. ועיי' בתשו' מהרי"ל סי' ק"ב דאוסר בגמלתו ב"ח קודם מיתתו מפני שהסמ"ג מצריך ג"ח דווקא, צ"ל ג"כ כפשטא דמילתא דאיירי בגמלתו מרצונה. רק בטעמא דמילתא דמצריך ג"ח הוא משום קלא כי היכי דדמוהו לדבי ר"ג, ונראה לכאורה דלעולם מצריך ג"ח אבל מבואר בתשו' אשר"י וריב"ש דלא כוותיה רק הטעם כדי שתפסוק חלבה בחיי הבעל. דבל"ז דאפי' היכא דליכא קלא עדיפי מר"ג ולא גזרינן, משום דמניקתו או וגמלתו מוכיח עליה כמ"ש בשיטה הנ"ל. ועוד שהרי יצאתה מיד שמת בעלה מכלל שם מינקת לגמרי כיון שכבר נפסק חלבה אבל כ"ז דלא שלמו לה ג"ח רק אחר מיתתו הרי שהיתה בשעת מיתתו בכלל מינקת ולא יצאתה מסוג מינקת. וגם שייך בהו טעמא דריב"ש משום דבשאט נפשה נפסק חלבה אח"כ דחיישינן שעשתה בכיון כדי שתנשא:
ג וכדי לברר הדברים היטב. נתורה נא ונראה דעת הפוסקים היכא דצמקו דדיה לאחר מיתתו. או שנפסק חלבה ע"י אונסא דנפשה לאחר מיתתו. והנה בתשו' חכם צבי [סי' ס"ד] פש"ל בדעת הרא"ש והפוסקים דמותרת להנשא ודייק כן מלשון הרא"ש דנקט בחיי הבעל בנפסק חלבה משמע בצמקו אפי' לאח"מ נמי מותרת מזה משמע שהחכ"צ ס"ל בדעת הרא"ש דנפסק חלבה איירי שנפסק מרצונה. ולא ע"י סיבה דאלת"ה היינו צמקו]. איברא בתשו' מהר"ם פאדווא [סי' ל'] מבואר להיפוך דאפי' בצמקו אינה מותרת אלא בחיי הבעל וס"ל בפירושו של האשר"י הנ"ל דחיי הבעל אתרוייהו קאי ולכאורה נראה דפליגי אם חיישינן משום מסמוס ביצים וחלב לחוד אם לא. ולהכי ס"ל למהרמ"פ דאע"ג דבין כך ובין כך לא תניק עוד מ"מ משום מסמוס אסורה להנשא, והיכא דצמקו בחיי הבעל מותרת משום טעמא אחרינא משום דתיכף בשעת מיתתו לא היה עליה שם מינקת כלל כמבואר בתשו' הרא"ש (כלל נ"ג סי' ד']. איברא משמעות כה"פ לא משמע הכי ומשמע להדיא דמשום מסמוס לחוד לא אסרינן [גם יש מקום לומר שגם חכ"צ שם לא התיר רק בילדה לאח"מ אבל צמקו גם לדידיה בעינן שיצמקו מחיים]. רק דאיכא למימר דפליגי בזה דמהרמ"פ ס"ל דבעינן דוקא שלא יהיה עליה שם מינקת תיכף כשמת בעלה, ואינך סברי דגם בשעת נישואין כשיהיה עליה שם מינקת הוא דאסרו חכז"ל וכ"מ להדיא בתשו' הריב"ש סי' תס"ג הנ"ל, שהרי מפרש הטעם דנתנה אסורה משום דחיישינן שמא בכיון עשתה כן ומשמע להדיא דהיכא דאיכא אונסא דמוכח מותרת. איברא דקשיא לדעת הריב"ש וחכ"צ דאסרי אפי' בנשבעה משום גזירה. וכשם דגזרינן בהבחנה ה"ה במינקת כקו' הש"ס וכמ"ש במרדכי פ' החולץ דעיקר קושי' הש"ס קאי אנשבעה המינקת. והרי בהבחנה אע"ג דאישתני גופה לגמרי כאיילונית וזקנה אפ"ה גזרו. וא"כ בצמקו נמי מאי אמרת משום דנתנה בנה למניקה דדמי למיאון דה"נ מניקתה מ"ע. דא"כ בנשבעה נמי הרי השתא אין שם מינקת עליה. אלא משום דגזרינן אטו לא נשבעה. כיון דהשתא לא נגמר ההיתר משום דנתנה אלא משום דנשבעה ובזה איכא למיגזר משום דשבועה לא מינכר ול"ד למיאון. א"כ בצמקו לאח"מ נמי. שהרי כל כמה דלא מינכר בעליל ע"י מעשה בפועל ל"ד למיאון. לכן אע"ג דמינכר ע"י מידי דממילא לא עדיף מזקנה ואילונית. לכן נראה דלכ"ע ל"מ צמקו לאח"מ אפי' בנתנה. והכוונה בדברי ריב"ש נראה דמש"ה חידש דבנתנה אפי' לאחר ג"ח אסורה משום דחיישינן שמא בכיון עשתה כן היינו משום כי היכי דלא תועיל להתירה אפי' בנשבעה המינקת. משום דקנסוה על שהפקיעה תק"ח כנ"ל ואע"ג דהשתא דנשבעה הרי נפל אזדא ליה לחשש סכנה מ"מ גזרינן אטו לא נשבעה אבל היכא דצמקו אח"כ מהני מיהת היכא דנשבעה שהרי גם בהבחנה ל"מ אלא חדא גזירה. אבל דנגזור צמקו אטו ל"צ ונשבעה אטו לא נשבעה לתרווייהו בהדי הדדי בוודאי ל"ח נמצא מוכח מיהת מדברי ריב"ש דהיכא דצמקו לאח"מ הבעל או שנפסק חלבה אח"כ ע"י אונס אחר מהני נתנה על ידי שבועה עד"ר מצד עיקר הדין:
והנה עד כה ירדנו לפרש סוגיות הש"ס והפוסקים לדעת רה"פ דסברי דלא מהני נתנה אפי' ע"י שבועה. איברא לדעת אחרים מובא בר"ן דמהני ע"י שבועה אפי' בלא צמקו. לדידהו צ"ל דקושית הש"ס קאי מחמת כ"ש דאם גזרו באיילונית וזקנה אטו אחריתי מכ"ש שיש לגזור בנתנה לשמא תחזור ובגמלתו לדילמא עדיין צריך להניקו:
ד והא דסברי דמהני נשבעה ול"ג אטו לא נשבעה. כי היכי דגזרו גבי הבחנה אטו אחריתי. נראה דטעמייהו דידהו משום דסברי כיון דנתנה למניקה דמי ליוצאת במיאון דה"נ מניקתה מ"ע. רק משום דאכתי יש לחוש שמא תיהדר. ולהכי כיון דנשבעה ונסתלק הגורם הדר דינא לקבוע ההיתר משום דנתנה למניקה ובזה לא גזרו אטו לא נתנה משום דדמי למיאון, וכה"ג פליגי הפוסקים היכא דקידשה ע"י שלוחים בכסף והוא מודית שקבלם אם נדונים משום עדים כיון דנסתלק הגורם או דאמרינן כיון דנסתלקו מתחילה מתורת עדים תו לא נידון רק משום הודאה לחוד וא"מ. [עיי' בש"ע אה"ע [סי' ל"ה ס"ב] ובח"מ וב"ח שם. והרשב"א קידושין [דף מ"ג ע"א] נסתפק בזה] וה"נ כיון שנסתלק להיתרא דנתנה משום חששא תו אינו חוזר וניעור לקבוע היתרא משום דנתנה רק משום דנשבעה. ובזה איכא למיגזר אטו ל"נ, וכד דייקת תמצא בריש עירובין (דף ה' ע"א] בתוס' ד"ה סוף מבוי דפליגי בכעין סברא זו רש"י ותוס', דלרש"י דינא כסוף מבוי משום דחוזר וניעור. ולתוס' דינו כתח"מ. נמצא לפ"ז אין לפקפק דבנ"ד מהני מה שנתנה להניקו ושמטה דד מפיו יותר משני חדשים בחיי הבעל עד עתה שהוא יותר מששה עשר חדשים. גם אין לפקפק משום דקצת אחרונים מחמירים דלא סמכינן ע"ד רופאים מה שהעמידו על אומדן דעתן. משום דכל היכא דנראה קצת רגלים לדבריהם, סמכינן לכ"ע כמבואר בתשו' פמ"א סי' י"א בח"ר], וגם היתרא של פ"י בק"א שייך כאן ביתר שאת כיון דעתה נסתלק חשש סכנת הולד רק משום גזירה או קנסא הוא דיש לחוש אזי מותרת לאחר ט"ו חודש:
לכן נלפע"ד ברור דאשה האלמנה הזאת מ' פיטשע שהיתה אשת מוהר"ר ישעיה מותרת להנשא אפי' בטעם אחד מכל הנ"ל בפרט בהצטרפות כל הטעמים יחד. ובלבד שתשלש שכר מינקת עד תום כ"ד חדש ושתשבע המינקת עד"ר שלא תנשא בתוך הזמן ולא תחזור ולדעתי ברור שכל חכמי הדור וכל איש מבין יסכים להתירה לאחר עיון היטב בפוסקים ובכל מה שכתבתי:
סימן לא
בדיני אישות
ב"ה יום ג' ט' שבט בתורה לפ"ק קוטנא יע"א
הן קבלתי מכתבו עם חד"ת הנחמדים ביום ה' בשבוע העבר ולגודל טרדותי לא יכולתי להשיבו תיכף לעומת כבוד יד"נ נ"י וגם היום עשקתי מן העת שלפני אשר אפפו עלי בענינים שונים למען אמלא רצונו כאשר קותה נפשו. הגם שבלתי איפשרי להשיבו על כל קוץ וקוץ תילי תילים כאשר קותה נפשו הרחבה וידו הגדולה בגפ"ת ובכל אלה צמאה נפשו לשמוע ממני בלמודים אוחילה לבל יאשימני בזה בשכבר הודעתי למעכ"ת כי ידי כבדה עלי להאריך בכתובים וגם עשתנותי נבוכים בטרדות שונות ונפוצות בלמודים אחרים, כי בענינים האלו כבר יגעתי בעזה"י והערכתים בספרי זית רענן ח"ר ונשרפו בתוך הדפוס בווארשא ומעט מזעיר אשר הוצלו:
בדבר שאלתו בנידון עגונה מעיר אחת אשר בעלה רצה לטבוע א"ע ועכבוהו, ואח"כ נעלם מהם ומצאו אחר איזה שבועות מת אחד על הנהר והוציאוהו מן הנהר ונשתהא איזה ימים והביאוהו לעיר הנ"ל, והכירו אותו ב' עדים בטביעת עין. וב' עדים אחרים לא הכירו אותו. אמנם הכירו בטב"ע את הבגדים שלו היינו (הפותטטט והטטיוזיו) שלו:
א ראשית דבר בדבר אשר התווכח מעכ"ת עם רב גדול אחד שליט"א בפילפולו העלה להתיר. והנה מתחילה אשתעשע בדבריו הנחמדים. ואח"ז בדברי מעכת"ה נ"י:
והנה עיקר הדבר אשר שת ליסוד ומצב להתיר מדברי הרמב"ם [פ"ז מה' נחלות ה"ג] והוכיח מדבריו הא דאין מעידין אלא עד ג' ימים דאינו אלא חששא דרבנן שהרי פסק בכל הני דאין מעידין שהאחים יורדין לנחלה ע"פ, ומסתמא כל הני דתנן במתניתין יבמות (ק"כ ע"א) דמו להדדי וכמו שכתוב בתשובת הריב"ש (סי' שע"ט) לפי שיטתו שם דאם נשאת תצא]. ולבבי לא כן ידמה ואדרבה מוכח מדבריו להיפוך דס"ל שהוא מדאורייתא, והוא מדנקט שם דדווקא באבד זכרו וגם שמעו בו שמת דהיינו ע"י קול הוא דיורדין לנחלה ע"פ, ש"מ דבלא זה אין יורדין, וגם גבי א"א אם נשאת תצא, והרי הרמב"ם פוסק לכלל גמור דבכל חששא דרבנן אם נשאת ל"ת, עיין פרק י' מה' גירושין ה"ב] וטעמא דמילתא דאנן פסקינן בבבא בתרא (דף קע"ב ע"ב] ובש"ע חו"מ (סי' מ"ט) דלא חיישינן לנפילה, ולהכי בנמצא מגויד או צלוב לכדתימא שאינו זה הרי בע"כ צ"ל שבעל האשה הזאת נאבד בתוך העולם וכיון שעברו איזה שנים ולא נשמע ממנו משה"ט הוא דאמרינן שהוא בעל האשה הזאת כדי שלא נחזיקהו בנפילה, וכ"כ בס' זית רענן ח"ר [בתק"ע ה"ג סי' ב' אות ח"י] ועיי' עוד שם (סי' ב' סוף אות ג') מה שכתבתי בזה:
ב גם בדבר שחידש הרב הנ"ל על קושי' תוס' בכורות דף כ' ע"ב] ופוסקים דמפני מה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי רוב מצויין אצל שחיטה ותירץ דגבי איסורין הוא דאזלינן בתר רובא שהרי אינן צריכין לתורת עדות שהרי עד אחד ואפי' אשה נאמנים משא"כ בדבר שבערוה. וכן לענין ממון דאינם נאמנים ובעינן דווקא לתורת עדות ומש"ה לא מהני רובא:
יש לדחות דאם באנו להשוותו לע"א א"כ גם להחמיר לא יועיל רובא שהרי ע"א אינו נאמן אפי' להחמיר. ורובא בוודאי מהני להחמיר גבי רובא מקדשי והדר מסבלי קדושין דף נ' ע"ב] לדעת תוס' ולדעת רש"י דחיישינן דקדשה בסבלונות הוא להיפוך. וחיישינן מדאורייתא שהרי החמירו מדרבנן לחוש גם למיעוטא לגירסת הר"ח ש"מ דגבי רובא הוי חשש מדאורייתא [הגם דחזקת פנויה מסייע למיעוט]. וע"א בקידושין לא מהני לכל הפוסקים. (עיי' ש"ע אה"ע סי' מ"ב סעיף ב') זולת הסמ"ג לבד שהחמיר [ואפשר שהוא רק מדרבנן] ועוד דגם באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י יבמות (ד' קי"ט ע"א) משמע דאינה מתייבמת מדאורייתא, ועוד הכי ס"ד דגבי דבר שבערוה ל"א רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא שהרי גבי ממון גופא מבואר להדיא דאזלינן בזה בתר רובא וכן גבי נפשות [סנהדרין ס"ט ע"א], ובע"כ צריכין לחלק דהאי רובא עדיפא, ובדרך זה תירצו בתוספ' בכורות ג"כ על רובא דמצויין משום דהאי רובא עדיף. שהרי אין לומר דדוקא גבי דבר שבערוה הוא דלא מהני רובא משום דבעינן עדים. שהרי מועיל מיהת גם גבי דבר שבערוה שיבא לכלל ספק מדאורייתא כמ"ש, וכיון שכן שפיר הקשו דא"כ גבי איסורין נמי נימא סמוך מיעוטא לחזקה דלענין ספיקא שוב אין לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין דמה לי איסור לאו או איסור כרת לענין הנוגע בדאורייתא רק בדרבנן מצינו שהחמירו באיסור כרת, עיין יבמות (דף ל"ו ע"ב) בתוס' ד"ה הא לא וברש"י יבמות ד' קי"ט ע"א ד"ה מה]:
גם מ"ש דגבי אשה שהלכה לא תנשא מדאורייתא לדעת הרמב"ם, לא משמע כן מדברי קדשו [פ"ג מהלכות יבום הט"ז] שלא הביא שם בפירוש דלא תנשא רק בהבלעה בעלמא במתק לשונו שם איזה פעמים. ומשמע מזה שהוא רק חומרא בעלמא מדרבנן:
ג כללו ש"ד דלדעת התוס' איכא תלתא רובי, רוב גרוע כגון האי דרוב תינוקות בקידושין (ד' פ' ע"א) ובתוס' שם תד"ה סמוך. ורוב בינוני וכנגד רוב זה הוא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ורוב מעליא כגון רובא דמהני אף לד"נ ומכ"ש גבי ממון כדאיתא בריש סנהדרין (דף ג') ועיין שם (דף ס"ט) דרובא דיולדות לתשעה מהני אפי' לענין נפשות ומכ"ש לגבי ממון. וכן רובא דטעו בעיבורא דירחא דמהני לענין נפשות ולענין ממון [וכן מבואר בח"מ סי' ל' סעיף ז'] אלמא דל"א בהנך רובי דעדיפי סמוך מיעוטא לחזקה. וכן רובא דאינן סריסין ואיילונית מהני ג"כ בין לדיני נפשות ובין לדיני ממונות. דמסתברא בזה כמ"ש בתוס' ריש סנהדרין דדוקא רובא דלרדיא שהוא רק רוב בינוני הוא דלא מהני גבי ממון. וכן בד"נ לא אזלינן בתר רוב כזה. ומ"ש בב"ק ריש פ' המניח דדוקא רובא דדיינים הוא דמהני לד"מ אבל בשאר רובא אע"ג דמהני לד"נ אבל בד"מ לא מהני מידי משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינם מובנים כלל שהרי גם בד"נ איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה שהרי אית ליה חזקת כשרות וחזקה דגופא שישאר בחיותי' כאשר הי' ומלבד זה הרי רובא דטעו בעיבורא דירחא דמהני גבי ממון [וכ"מ בתומים סי' ל' ס"ק י'] אע"ג דא"ל סמ"ל. וכן רובא דאינן איילונית וסריסים מהני ג"כ לענין ממון לענין כתובה וכה"ג. וצריכין לדחוק טובא ליישב דברי התוס'. אלא מחוורתא דמילתא דכל רובא דמהני לענין ד"נ ש"מ דהוי רובא מעליא וכשם דל"א סמוך מיעוטא לחזקה גבי ד"נ ה"ה נמי לענין ד"מ ודבר שבערוה:
ד ועפ"ז דבריהם יבמות (דף ל"ז ע"א) בד"ה וזו וז"ל תימא דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם וכו' דסמוך מיעוט יולדות לשבעה לחזקה וכו' יעו"ש היטב, וזה תמוה כיון דרובא דיולדות לתשעה מהני לדיני נפשות כדאיתא להדיא סנהדרין (ד' ס"ט) לענין בן סורר ומורה שוב לא שייך למימר בי' סמ"ל, דאי לא תימא הכי לא יהרג בן סורר ומורה רק עד תרי ירחי ותילתא משום סמוך מיעוטא לגבי חזקת פטור דידיה (ויש לדחות בדוחק). וממילא נקל בזה ליישב ג"כ עיקר קושייתם שהרי עודנה קשה דנימא אוקי רובא לגבי רובא ונעמידנה על חזקת היתר ליבם. דהיינו טעמא דרובא יולדות לתשעה עדיף טובא שהרי מהני אף לענין דיני נפשות, ורובא דניכר לשליש ימיה לא מהני לסלק ולנגד לרוב אלים כזה, רק בהדי חזקה דידה הוא דמהני לאשוויי ספיקא ואז נידון כספק השקול ומש"ה חייב באשם תלוי והולד שני ספק ממזר:
אחר כתבי זאת אמרתי להשאיל ספרו של הרב הגאון אמתי מרן הקדוש מוה' ע"א זצוק"ל ואראה מ"ש שם בזה בס' דרוש וחידוש ומצאתי את שאהבה נפשי. ותוכן דברי קדשו שהרי בע"כ צ"ל דקושיית התוס' קאי מסתימת המשנה משמע דאתי אפי' כר"מ ולדידי' דחייש למיעוטא מדרבנן והיכא דא"ל סמוך מיעוטא לחזקה חיישינן מדאורייתא [ועיין בתוס' יבמות דף קי"ט]. אבל לרבנן לק"מ דגם היכא דאיכא להסמיך מיעוט לחזקה הוא רק מדרבנן להחמיר (וכמו שאכתוב בזה לקמן] אבל הכא דאיירי לענין אשם תלוי ולענין ספק ממזר פשיטא דאזלינן בתר דינא דאורייתא. וזאת הניח שם בצע"ג דאמאי לא הקשו תוס' להיפך ויסוב הקושיא גם לרבנן דנוקי רובא דיולדות לט' נגד רובא דניכר לשליש ימיה ונסתלקו שניהם והדר נוקמינה אחזקה דנתחזקה בח"ה ליבום והניח בצע"ג (ועיין בספרי תפארת ירושלים מס' יבמות אות מ"ו]:
ולדברינו הנ"ל יתיישב היטב שהרי בע"כ צ"ל בלא זה שיסוד דבריהם אזדו הכא לשיטתם בב"ק והוא דק"ו דריש סנהדרין (דף ג' ע"ב) דיני ממונות מדיני נפשות הוא רק ברובא דיינים לפי שנתברר להם בבירור גמור שדעתם עיקר ודעת היחיד החולק בטל לגמרי ודעתם אמת ונכון להלכה ודעת החולק דעתו נכזבה מש"ה לא שייך לומר בזה סמוך מיעוטא לחזקה שהרי דעת היחיד כאילו לא היה לגמרי. משא"כ בכל רובי ומיעוטי דמ"מ לא נוכל לומר דליכא מיעוטא כלל מש"ה לא אמרינן דניזל בתר רובא משום דאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה לגבי ממון וכן בכל דבר דא"ל סמ"ל לא אזלינן בת"ר. וצ"ל לדעתם דגבי נפשות ל"ש סמ"ל משום דבוודאי עבר לפניהם והוחזק לרשע ומש"ה קסברי שם דאפי' ברובא דמצינו להדיא דאזלינן בתרי' בד"נ מ"מ ל"מ בד"מ משום דא"ל סמ"ל. וגם צ"ל דהאי רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא דאזלינן בתרי' אפי' בד"מ. דש"ה דליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקת ממון משום דאיכא חזקת כשרות דעדים נגד החז"מ דידיה. וכן רובא דאינן איילונית לענין כתובה נ"ל סמל"ח משום דאכתי לא נמצא ריעותא לפנינו. וכמ"ש הב"ש (סי' ט' סק"ד) על קושיית תוס' יבמות (דף ס"ה) יעו"ש היטב:
[ובזה יש מקום ליישב השקלא וטרי' דש"ס סנהדרין (דף ס"ט] אם אזלינן בד"נ בתר רובא אע"פ שכבר קבעו ביה מסמורות נטועות בריש חולין דאזלינן בתר רובא עי"ש [דף יא] וכן הקשה הר"ן. דהתם שאני דלא נמצא ריעותא לפנינו, והנידון הוא על אדם ידוע, משא"כ הכא גבי בן סו"מ שהנידון הוא על דבר ענין שמבחוץ אם בתרי ירחי ותלתא ראוי לקרות אב, וכן בעדים שהריעותא לפנינו. והא דמביא הש"ס ראיה מקטנה אע"ג דליכא ריעותא לפנינו מ"מ כל היכא דאיכא לברורי להמתין עד שתגדל לא גרע מהיכא דאיכא ריעותא, אבל לענין כתובה שכתבנו ל"ש לומר דאיכא לברורי שהרי תפסיד עד עת ההיא, ועיין מכות (דף ג)]:
ולפ"ז ניחא דלא יכלו להקשות דנוקים רובא בהדי רובא והדר נעמידנה אחזקת היתר ליבום. דזהו פש"ל דרובא דמצינו להדיא דאזלינן בתריה אפילו בד"נ אע"ג דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. אזי רוב זה אלים יותר משאר רובי דלא מצינו בד"נ, מש"ה רובא דיולדות לט' מצינו להדיא בסנהדרין (דף ס"ט) דאזלינן בתריה בד"נ נתעלה למעליותא נגד רובא דניכר לשליש ימיה. שהרי התם גבי סו"מ אפילו דנידון כמחצה ע"מ אם ניכר לשליש או לא מ"מ מספיקא לא קטלינן ליה], ומש"ה הקשו רק ע"י סמ"ל משום דאפילו ברובא דאזלינן בתריה בד"נ מ"מ ל"מ בד"מ משום דא"ל סמ"ל ושאני ד"נ דל"ש ביה סמ"ל כמ"ש לעיל לשיטתם בב"ק, ועיין:
ה וכן הא דאמרינן יבמות (דף ק' ע"ב) הוא אינו יורש אותם וכו' הוא ג"כ מטעמים שכתבנו דאע"ג דאיכא רובא דאזלינן בתריה אפילו בד"נ ההיא דיולדות לט' ואפ"ה אינו יורש את הראשון הוא ג"כ מטעם דסמכינן רוב השני [דקלישא מיניה טובא] והוא רובא דיולדות לט' ניכר לשליש ימיה לגבי חזקת ממון לפי דנכסים בחזקת יורשים קיימי והיינו היורש וודאי. וא"ל דניזל בתר רוב דיולדות לט' והוא היורש את הראשון וקיימי הנכסים בחזקתיה. דזה אינו מן המדה והשכל הישר דטרם שבאנו לידון מחמת הרוב כבר גזרנו עפ"י שורת הדין דאין ספק מוציא מידי ודאי והוחזקו הנכסים בחזקת היורש הודאי ורק ע"י הרוב דיולדות לט' אתה בא להוציאו מידי חזקתו הראשונה, לכן אמרינן סמוך רוב השני לגבי חזקת ממון ועודנו נשאר בחזקתו הראשונה. ולדבריהם בב"ק אמרינן סמוך מיעוטא לבהדי חז"מ. ולקושטא גם התם קשיא קושיא זו בעצמו מה שהקשו (בדף ל"ז) דא"כ אמאי אינו יורש את השני כיון שכבר הורע כוחו של חז"מ מפני שכבר צרפת את חז"מ לבהדי מיעוטא דיולדות לז', ועיין בעה"מ ורמב"ן כתובות ריש פ' האשה שנתארמלה דאפי' ע"י חזקה ורובא מוציאין. והא דלא הקשו על משנה זו מפני שהתם יש לומר דאיירי כפשטא דמילתא שכבר יש לה בנים מן הראשון רק על ולד זה הוא דמספ"ל ושפיר איפשר לומר משום דאיכא רובא אחריתא דרוב נשים מתעברות ויולדות וכאשר דחו התם רבותינו בעלי תוס' יבמות [ד' ל"ז] רק דהתם דחיקא להו משום דמשמע דאיירי כששהתה תחת בעלה ולא ילדה ועומדת בחזקת היתר ליבם. ועיין בכ"ז וישים ג"כ עיונו בדברי רבינו אשרי יבמות (פרק החולץ סימן ח') גבי ספק ויבם בנכסי מיתנא. דהיכא דליתא לסבא אזי הנכסים בחזקת יבם קיימי משום דאין ספק מוציא מידי וודאי והוא כמ"ש:
ו גם בעיקר מ"ש (הרב הג' מובא באות א'] דגבי דבר שבערוה לא מהני רובא ואמרינן סמ"ל מדאורייתא. והחליט זה נגד כל האחרונים, ועי"ז נתיישב לדעתו קושיית התוס' בכורות (דף כ') על רוב מצויין אצל שחיטה [כנ"ל באות ב']:
והנה מזה כביר ששמעתי לשמעו הטוב וגודל תשוקתו ושקידתו על דלתי התורה בש"ס ופוסקים אהבת עולם אהבתיהו. אבל בזה לא נחה דעתי כי ירהיב בנפשו עוז ויצא לחלוק על כל דעות רבותינו האחרונים טרם שישים עיונו הזך בש"ס ופוסקים:
והרי איתא להדיא בריש גיטין דאמרינן לרבנן רוב בקיאים הם ולר"מ דחייש למיעוטא וכו' ורבנן הוא דאצרוך וכו'. הרי להדיא כדבריהם דלרבנן מספיק ברוב בקיאים לחודא לחשש דאורייתא רק לר"מ הוא שחידשו מטעם סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי הרי בע"כ צ"ל דלא אמרינן סמ"ל מדאורייתא אפי' בדבר שבערוה. וזהו שחידשו תוס' דרוב מצויין א"ש עדיף והוי כמו מיעוטא דמיעוטא מפני דדמי לסתם ספרי דדייני ה"ה נמי בכל המתעסקים בשחיטה. רק בדבר שבערוה החמירו לכתחילה אפי' במיעוטא דמיעוטא כמו במים שאין להם סוף וכדומה. כמו שכתבו תוס' בכ"ד:
גם מסוגיא דסימנין משמע כן. שהרי אם אמרינן סימנין דאורייתא לגבי אבידה מהני נמי גבי גט אשה וגבי סימני המת, דמ"מ לא עדיפי סימנים מרובא, שהרי אם אמרינן סימנין דרבנן ל"מ אפילו לגבי אבידה בע"כ צ"ל דמיגרע גרע מרובא שע"י רוב מחזירין האבידה ק"ו מקורבא גבי ניפול בבבא בתרא (דף כ"ג). והשתא את"ל דסמוך מיעוטא לגבי חזקה הוא דאורייתא איך נלמוד מסימנין דאבידה לגבי גט אשה וגבי מיתה. ואע"ג דגבי גט א"ל משום דידעינן שהשליח זה היה הגט בידו כבר. ומאחר לא ידעינן. מ"מ לגבי מיתה מא"ל. ובשלמא אי אמרינן דסמוך מל"ח הוא רק מדרבנן, אפ"ל דוקא גבי יבם זימנין דסניא ליה אבל לגבי בעלה איתרע ע"י דיוקא דידה], ומה הקשו שם ממתניתין דאין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. (ומהאי דאין מעידין עה"ש ל"ק דיש לומר דמכללו שמעינן דאין מעידין אפי' כשידעינן שבעל האשה הלך בדרך זה והוי דומיא דגט אשה וכמו האי דיצחק ר"ג לדעת רמב"ן שם):
אמנם למ"ש בס' זית רענן בתק"ע נדחה ראיה זו שתירצתי בזה דברי ריב"ש דס"ל דגבי מיתה איכא תרי חזקה וקשיא לדידיה מקו' הש"ס דאין מעידין וכו' אע"פ שיש סימנין וכו' וכן מקו' הש"ס בכורות (דף מ"ז ע"ב) לר"י דפדחת פוטרת בכ"מ אפילו לנחלה ממתניתין דאין מעידין. ומאי ק"ל דלענין הכרה סגי ברובא ורובא דאינשי מינכרי ע"י פדחת בלא חוטם משא"כ בעדות אשה דא"ל סמוך מיעוטא לחזקה. א"ו דזהו גופא מדרבנן וקס"ד דלענין דרבנן מהני מיהת ס"א דגוף או דכלים ול"ח לשאלה כדאיתא בתשו' הרא"ש [כלל ב' סי' ט"ז]. ומשני כיון דעיקרו דאורייתא חיישינן מיהת מדרבנן ומש"ה ל"מ אפי' בהדי צירוף דסימנין וכלים. ודוחק לומר דמשום דדייקא מרעא לחזקת א"א גם בתחילתו דאיכא חשש בדדמי אפילו לענין דאורייתא ועוד דע"כ ל"מ אלא בסופו כגון לגבי תו"ת בתוס' כתובות כ"ב ע"ב ד"ה הבא] או בע"א [יבמות צ"ג ע"ב קט"ו ע"ב עיי"ש] אבל בתחלתו ולענין דאורייתא רחוק מן הסברא לומר כן:
ז ומה שנתעורר בסימנין וסימנין יניח בבבא מציעא [דף כ"ח] אמאי לא אזלינן בתר קורבא יפה הערה. איברא תירוצו לא נראה כלל שיצא להשוותו לדברי תה"ד סי' שי"ד (מובא ברמ"א רצ"ב ס"י] ומקורו מדברי התוס' ריש ב"מ שהנפקד תופס בחזקת שניהם וכן מוצא האבידה מוחזק בחזקת שניהם ומסיק שם להלכה בשנים שהפקידו כלים זה הרבה והשני פחות ממנו דהיכא שנאבדו ממנו אמרינן כל דפריש מרובא פריש דאע"ג שהנפקד מוחזק בחזקת שניהם מ"מ לסלק הרוב בעינן חזקה מעלייתא. אבל מחזקה רפויה כזה מוציאין. והוא שכתבו בתוס' דכל שבא לידו שלא מדעת בעלים אזלינן בתר רוב והכא לסלק הקורבא דגרע מרוב מהני גם חזקה כזו. ואין הנידון דומה לדבריהם דהכא מוצא האבידה הוא כיד הבעלים ועומד ברשות בעלים למי שהן. וכיון דדינא הוא דאזלינן בתר קורבא והוא הבעלים של האבידה זו. אזי גם המוצא הוא רק כמוחזק בעדו ולא בשביל האחר ובעובדא דתה"ד הרי היה מתחילה קודם שנאבדו מוחזק בחזקת שניהם וכן בתוס' יומא [דף פ"ה ותוס' ספ"ק דכתובות גבי תינוק מושלך] דהתם אם לא ניזל בתר רוב הרי היא של המוצא עצמו. ועוד דאכתי קשיא גם אארבא ששניהם אינם מוחזקים ואמרינן ביה כל דאלים גבר [ב"ב דף ל"ד ע"ב] אמאי לא אזלינן בתר קורבא כמו גבי עגלה ערופה דאמרינן שהקרוב עשה המעשה הזאת, ה"נ נימא שהקרוב משפת הים הוא עשה הארבא או קנאה ולא הרחוק. ונראה לי דעיקרא דמילתא דלא מצינו למיזל בתר קורבא. רק בשמא ושמא. אבל לא כנגד ברי דאידך. בוא וראה גודל מעליותא של טענת ברי שהרי אפי' בשו"ש אזלינן בתר חז"ה כמ"ש תוס' כתובות [ד' ל"ו] גבי חרשת ולגבי ברי למ"מ אפי' בו"ב. ועיין באשרי [פ"ק דכתובות סימן ח"י] גבי משארסתני נאנסתי דנתעלה טענת ברי דידה אפי' נגד חז"מ וס"ס ורובא דרצון שכולם מסייעים לבעל ולגבי דידה ליכא רק ח"ה וטענת ברי וח"ה מהני נגד חז"מ דידיה גם בשו"ש וברי דידה קיימא נגד ס"ס דעדיף מרובא לכ"פ] ונגד רוב רצון:
ח גם מ"ש דבדבר דרבנן יש לסמוך על כלים דלא מושלי כמ"ש האחרונים. הנה בזה אין לספק, איברא כבר כתבנו באות א'] שגם הרמב"ם ס"ל דהנך דאין מעידין הוא מדאורייתא ואפי' אם נשאת תצא רק היכא שאבד זכרונו דהיינו שכבר עברו איזה שנים ולא נשמע ממנו כלל. הוא דלכתחילה לת"נ. ואפי' למ"ש בס' זי"ר ליישב קו' כ"מ דבתחילת דבריו לא נקט רק שאבד זכרו ולבסוף נקט גם ששמעו בו שמת בהדייהו דהיינו דמשום דלא תצא סגי באבד זכרו לחוד משום דאשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א. [וצ"ל דהכא סמכו גם בתחילתה על דיוקא דידה משום צירוף כל הנך למעליותא דראוהו מגויד וגם א"ז]. אבל להורידם לנחלה הוא דבעינן גם ששמעו בו שמת. אבל מ"מ היכא דלא אבד זכרו אזי תצא מדאורייתא לדעת הרמב"ם והריב"ש (סי' שע"ט], ולא מצאתי מי שיחלוק עליהם. רק ראה זה מצאתי בתשו' מהר"ם מרוטנבורג (תשו' תקע"ב] וז"ל בתה"ד ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כמו במשאל"ס וכן דראוהו מגויד או צלוב שהחיה אוכלת בו ולא אזלי בתר אומדנא דשכיח. ומה שלפעמים הקילו משום עיגונא מפורש בפרק יש בכור כי אקילו בסופה וכו' עכ"ל. ולקושטא יש לספק בנידון זה גם כשאבד זכרו אם מהני אפי' בדיעבד אע"ג דא"ז הוי אומדנא טובא למעליותא עיין בתרומת הדשן בפסקי מהרי"א [סי' קל"ט] שהתיר בדיעבד כשניסת עפ"י חכם שהתירה רק משום דאבד זכרו. [אע"ג דחלילה לנו להקל בזה אפי' בדיעבד כיון שלא נמצא בפירוש דבר זה בראשונים ואחרונים ועוד שהרי מדברי הרמב"ם פרק ז' מהלכות נחלות ה"ג], מבואר להיפוך דדוקא במגויד או צלוב הוא דמהני בדיעבד היכא דא"ז], מ"מ זהו דוקא באדם בן דעת שדרכו לספר ולהגיד שמו ומקומו. אבל באיש הזה שהוא בעל מ"ש ודרכם להתבודד בפ"ע ואינם משיחים עם הבריות כלל אפשר דלמ"מ אפי' ע"י צירוף ט"ע גרוע כגון באשתהי גם בשכבר ניסת:
ט ומ"ש כיון שהכירו [הפלאשטש והשטיוויל] בט"ע הוי ככלים דלמ"ש וכדברי המהרי"ט דבכל הבגדים ל"ח לשאלה אתפלא עליו מאד היאך יעלה על דעת נבון ומשכיל כמוהו לטעות בזה. דמהרי"ט מיירי בכל הבגדים כולם באין מחסור אבל באיזה בגדים לכ"ע חיישינן לשאלה, וכ"מ להדיא מדברי רש"י יבמות דף ק"כ ע"ב] בד"ה מנחשי וכו' ואי קשיא הא קתני או שנמצאו בין כליו כו' ל"ק כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים עכ"ל עיי' בתה"ד בפסקיו (סי' קס"א) וז"ל בתוך הדיבור נראה דוודאי לא היה דעתו דנסמוך על סי' כלים לחוד דתלמוד ערוך הוא דחיישינן לשאלה רק טבעת כיס וארנקי ואוכף כדמפרש בהו תלמודא טעמא אמאי לחל"ש, אבל שאר כלים דלא מפרש תלמודא. מסתמא אין לנו לבדות סברא מלבנו ולומר דאף בהו לחל"ש כו' יעו"ש [וצע"ק דמסיום דברי רש"י הנ"ל ל"מ הכי וצ"ל דקאי רק על מלבושים כולם ואפי' בכתונת א' חיישינן לשאלה]:
ומ"ש בתחילת תשובתו דבנידון זה לא נסמוך על דעת הר"ת בתוס' יבמות (דף ק"כ) ד"ה אין וגם הטור (סי' י"ז) מביא דעתו] דאם גופו שלם מעידין אפילו באשתהי. משום דעיקר סברתו מפני דגופו שלם ניכר לכל בלא נידנוד ספק וכל הרואה אותו יאמר כי הוא זה ולא יפיג לבבו. אבל בנ"ד ששנים הכירוהו ושנים לא הכירוהו נראה להדיא שנשתנה כל כך עד כי אי אפשר להכירו עוד בפומבי בט"ע ושפיר איכא למיחש שע"י שינוי שגו המכירים ברואה ונדמה להם שזהו. וזהו סברא נכונה וראוי למ"ש:
ובעיקר הדבר כבר הוא מבואר בריב"ש (ס"ס שע"ח) דהיכא דלא חזו בשעתיה דאפילו לדעת ר"ת לא מהני מידי אפילו כשגופו שלם דר"ת לא מיקל אלא ביבשה לאחר ג' ימים אבל במים גם לדעתו ל"מ גופו שלם היכא דלא חזו לאלתר. וכ"מ בתשו' מהר"ם אלשקר (סי' קכ"ה קכ"ו) ולא נמצא מי שמיקל בזה רק דעת הטור דבלא ראו הטביעה ל"ב לאלתר:
גם מ"ש הרב הנ"ל בסוף דבריו דגוסס שנפל למשאל"ס יש להתיר ע"י תרתי רובי כדברי תשו' הריב"ש, ול"ק מדברי התוס' (דף קכ"א) ד"ה ולא היא דהתם לא נולדו תרי רובי בבת אחת כמו דמצינו גבי ס"ס. זהו ג"כ סברא נכונה וישרה לחלק במקומו. איברא דעדיין תקשה מתשו' מהר"ם מרוטנבורג (סי' תתקע"א) שאוסר להדיא במשאל"ס אפי' במקום טרשים וסלעים ועקולים וגלים גדולים היו הולכים ושוטפים כל הנמצאים יעו"ש. לכן בספרי (בתק"ע ה"ג ס"א בסוף אות ז' וח') חלקתי באופן אחר כדי להשוות גם לדעת מהר"ם מר"ב יעו"ש:
לכן כעת צדדי היתר של העלובה הזאת רפוים המה למאוד עד שאשיג את הגב"ע בבאר היטב מתי נאבד ומתי נמצא ומתי ראו אותו ובנתיים באיזה מקום היה אם בבית או בחוץ אם היה בזמן הקור אם לא ואז ברצות ד' ית"ש אולי אמצא רפאות תעלה לעגונה הילדה הזאת:
עד כה הארכתי מפני כבוד התורה וההוגים בה ושעשעתי בדברי הרב המפורסם [הנ"ל באות א']. ועתה אשתעשע את כבוד מעכ"ת יד"נ נ"י:
סימן לב
בענין הנ"ל
א ראשית דבריו ידו הדה על קושיית הנו"ב (מהד"ק בתק"ע סי' מ"ג) שהפליא על דברי תשו' הריב"ש שכתב דרובא לא עדיף מתרי חזקה שהרי פרה אדומה יוכיח שכשירה ע"י רוב והאיכא תרי חזקה המנגדים חזקת שאינו זבוח והעמיד טמא ע"ח. עיינתי בדברי קדשו ולאחר העיון נראה במחכ"ת דלק"מ דמיניה וביה אבא לשדות ב"נ שכל עיקר קושייתו סובב והולך עפ"י הקדמתו שם דהא דרובא וחזקות רובא עדיף מוכח משחיטה גופא. והא גופא תמוה שהרי התוס' חידשו זה בשם ר"ת דמפרה הוא דילפינן לה ודוחק לומר דאכתי לא ידעינן מסברא דר"א שמביא משחיטה עצמו שהרי גם בתחלת הסוגיא שם (דף י"א] בד"ה מנא ה"מ תירצו כן והוי להו למימר דרך כללא דכ"כ דלא ידעינן דאזלינן בת"ר אכתי לא ידעינן דרובא עדיף מחזקה. דעיקרו דרובא עדיף ילפינן מכל שחיטות קדשים וחולין דאע"ג דאיכא חזקת שאינו זבוח המנגדו ומדוע בחרו להם בפרטא דפרה לחוד:
לכן נראה לפענ"ד ברירא דמילתא דהא דמצרכינן למילף דרובא וחזקה רובא עדיף. זהו היכא דאיכא רובא בפ"ע שלא במקום חזקה המנגדו וגם החזקה הוא שלא במקום הרוב. ולכן במקום דפגעו תרווייהו אהדדי הוא דמצרכינן למילף דאפ"ה רובא עדיף משום דמצד הסברא היה מקום לומר דמ"מ במקום חזקה ליתא לרובא, שהרי רובא דהאי מילתא דדנין עליה הוא שלא במקום חזקה, ואכתי מנ"ל שנעמיד גם האי פרטא דאית ליה חזקה שלא יצא מכללא דרובא ודילמא האי פרטא יצא כבר מסוג הרוב המקיפו. אבל היכא דעיקרו דרובא הוא רק במקום חזקה המנגדו ונתברר לפנינו דרובא הכי איתא שלא כפי החזקה תו לא יצא מכללא דרובא. דהא גופא רובא הוא וכשם דאזלינן בתר רובא שלא במקום חזקה כלל ה"ה נמי במקום חזקה המנגדו לא נגרע כחו כלל:
ועתה נבא בארה דהא דרובא וחזקה רובא עדיף מצינו גבי חזקה ליבם ורובא לשוק (יבמות קי"ט) דרוב נשים מתעברות ויולדות הוא ברובא דעלמא שהוא בנוי על טבע העולם, לכן השתא שנפגע באשה זו שהיתה בחז"ה ליבם דאכתי יש מקום לומר דילמא לא יצאתה מחז"ה שלה. שהרי על פרט זה ליתא לרובא לדון ולומר דרוב נשים שיש להם צרות שעומדות בחז"ה. המה מתעברות ויולדות, רק דבאנו לדון דמסתמא גם במקרה זו לא יצאו מכללא דרובא. וכן בקידושין (דף פ') גבי רוב תינוקות מטפחין. רוב זה ג"כ בנוי על טבע הילדים שממשמשין בכל אשר ימצא להם, אבל אין לומר שרוב תינוקות מטפחין בעיסה שיש לה חזט"ה שנפל עתה במקרה זו. וכן גבי פרה אדומה דאע"ג דרוב בהמות כשרות היינו רוב בהמות דעלמא אבל עתה שנפל הספק על פ"א לטהר הטמאים לסלק חזקתם ליכא למימר דרוב בהמות שבאים לסלק חזקת טומאה כשרים הם. דמנא ידעינן דילמא פרה זו שבאה פעם א' לשבעים שנה (עיין פרה פ"ג משנה ה') [ועוד פרה ראשונה תוכיח] היא מן המיעוט כדי להעמיד הטמא ע"ח. לכן בכה"ג הוא דמצרכינן למילף דאפ"ה אזלינן בת"ר ולפ"ז תו לא נוכל למילף כלל מכל שחיטו' דעלמא דרובא עדיף מחזקה, שהרי איכא חזקת שאינו זבוח המנגד לרוב. שהרי כל עיקרו של הרוב זה הכי איתא, דרוב בהמות שיש להם חזקת שאינו זבוח, מ"מ נמצאו בבירור לפנינו דכשרים המה ותו לא נגרע בשמץ מנהו מכל רובא דעלמא. וממילא מובן דתו לא קשה מידי על הריב"ש. דבנידון דהתם בספינה שנטרפה בים. שהמציא שם דרובן מתים ואינן נצולים ואפ"ה תצא מדאורייתא משום דאיכא תרי חזקה. חזקת חי וחזקת אשת איש. דהתם איתא לרובא אדעלמא דרוב הנטבעים דעלמא אין ניצולים. וכל כמה שאין הנידון על איש ידוע לית בהו משום חזקת חי. כמו שכתבתי כמה פעמים בזית רענן ח"ר [ומהם בתק"ע הלכה ג' סימן ד' אות ב']. ולהכי כשיסוב פני הנדון על אנשים ידועים איתא לחזקת חי וחזקת א"א. הארכתי בזה להפיק רצון יד"נ ומובטחני שישים זאת בפלס מאזני שכלו הזך וירא ויבין כי נכון הוא לאמתו:
ונזכרתי דכעין זה כתבתי בזית רענן חלק ראשון יורה דעה הלכה ב' סימן י"א אות יו"ד] על קושיית מהרש"א בכורות (ד' כ') דלמה ל"א סמוך מיעוטא לחזקה בכל שחיטה:
ב ומ"ש יד"נ לתרץ על קושיית נוב"י הנ"ל על דברי ריב"ש דתרי חזקות שווין לרובא. והקשה מפרה אדומה דאיכא תרי חזקות ואפ"ה אזלינן בתר רובא ותירץ כת"ר דשאני בפרה אדומה דשני החזקות לא נתהוו בבת אחת דתיכף לאחר שחיטה נסתלק חזקה ראשונה דשאינה זבוחה. ע"י רובא, ואח"כ בטהרתה מסלקינן לחזקת טומאה לחודיה ע"י רוב. לא נ"ל כן דכיון שאפר פרה אסורה בהנאה. וגם משעת שחיטה כבר נאסרה, א"כ כל הכשירה משעת שחיטה והלאה הוא רק לטהר את הטמאים הרי זה כאילו הנידון היה מיד על שני חזקות האלו. כמו שכתבתי בזי"ר חלק ראשון (יור"ד הלכה ח' סימן א' אות ב' ג') יעו"ש ויתענג בם:
ג ומה שכתב כ"ת לצדד להתיר בעובדא דידן [הנזכר בסימן שלפני זה בתחילתו] משום דחשש שאלה הוא מדרבנן דחיישינן למיעוטא וגם חששא דמיתפח הוא רק מדרבנן, לא משמע כן מדאקשינן ביבמות וב"מ בסוגיא דסימנין] חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. משמע להדיא דמדאורייתא חיישינן לשאלה. ועיין בתוס' בבא מציעא (דף כ') ד"ה מצא. וכן באשר"י שם (סימן נ'), אע"ג דמתחילה מסתפק קצת בזה. מ"מ במסקנא משמע דס"ל כדעתם שהוא מדאורייתא. בפרט שגם כמעט כל המחברים מסכימים כן [עיין בשיטה מקובצת], וגם בגוף חשש שאלה פסקינן כן ולית מאן דפליג. רק הנמוקי יוסף. ואחריו נמשך הש"ך (סי' ס"ה ס"ק כ"ו) מסתפק בזה לדינא אם פסקינן כן. אבל זאת מבואר להדיא בדבריו דלדעת רוב הפוסקים דחיישינן לשאלה הוא חשש דאורייתא דאם תמצא לומר שהוא רק מדרבנן פשיטא שיש לחלק בין איסור אשת איש לממון שאין להוציאם מיד המוחזק כגון במצא פירות בכלי. ואפ"ה מוקי לה הש"ך שם בכלים דלא מושלי יעו"ש:
גם באישתהי מבואר להדיא בתשו' ריב"ש [סימן שע"ט] דאפי' אם נשאת תצא. ולא עוד אלא שהבא עליה בחטאת קאי ובני' בחזקת ממזרים. וגם בספק אישתהי הבא עליה באשם תלוי קאי ומי יקל ראשו נגד הריב"ש וב"י שהסכים אתו, ול"מ בראשונים מי שיחלוק עליו בזה. גם אפי' היכא דלא אישתהי במים ג' ימים ג"כ אין לחלק כמו דפסקו הרמב"ן ורשב"א דף קכ"א ע"א] ומטין גם את דברי רמב"ם לדבריהם:
ומה שכתב שהמציא בא' שנטבע במים שאין להם סוף. ושהה עד שתצא נפשו. ונמצא אח"כ שהעלוהו מן המים מת דמדינא גם מדרבנן א"צ שיכירו אותו כיון דאיכא תרי רובי. דרובא דעלמא אינן נטבעין ומסתמא זהו שנטבע. וגם שרוב הנטבעין אינם נמלטים. הגם שכבר נעשה מעשה כמ"ש מעכ"ת. מ"מ אמינא דמסתמא היה גם סעיפים אחרים להקל. אבל ע"ז אין לסמוך כלל שהרי פשטא דסוגיא גבי ע"א במלחמה [יבמות קי"א] דבעי הש"ס למיפשט מההוא דהשיא רבי עפ"י נשים דמים כמלחמה דמו ומקשינן ותסברא והא משאל"ס נינהו. הרי דבע"כ צ"ל דהתם איירי דשהו עד שתצא נפשו ולא עוד אלא דמבואר במהרי"ט (ח"ג סי' ל"א] דאפי' במעיד סתמא שפלוני נטבע מסתמא שהה כדי שתצא נפשו] מדמקשינן ממשאל"ס שהוא מדרבנן ובדלא אישתהי תצא מדאורייתא לרוב הפוסקים אפי' במשיל"ס והכי נקטינן למעשה זולת קצת מאחרונים שנבוכים בזה להקל], וע"ז מסקינן דאיירי באסקינהו קמן וחזנהו לאלתר הרי להדיא דבעינן שיכירוהו אח"כ בטביעת עין. רק אם אמרינן דחיישי' לדדמי בעינן ג"כ לצירוף סימנין. אמנם לדעת רוה"פ דנפשטה איבעיא מהאי דדיגלת. א"צ לסימנין אמצעים בהדי ט"ע, ועי' ב"ש [ס"ק פ"ג] ובירור הדברים לכל הדיעות כבר הארכנו בזה בזית רענן ח"ר בתק"ע בכ"מ [ויעו"ש ה"ג ס"ד אות י"ד] אבל ט"ע ודאי לכ"ע בעינן גם לדעת הטור והרז"ה והרא"ש דמחלקים בין ראו הטביעה ללא ראו הטביעה דאזי ל"ב לאלתר. אבל לכ"ע בעינן שיכירוהו רק דבגופו שלם ולא ראו הטביעה לא חיישינן דנשתנה ולדעת מקצת הפוסקים אפי' באין גופו שלם [ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק צ'] אבל בסוג זה כ"ע מודים כדמשמע להדיא פשטא דסוגיא דבעינן שיכירוהו בט"ע. וכי היכי דלס"ד דש"ס בע"כ איירי דשהה עד שתצא נפשו [או מפני דמסתמא אינו מעיד במים עד ששהה]. גם במסקנא לא נדו מיסוד זה ואפ"ה ט"ע ודאי בעינן לכ"ע ומה שמצדד להקל מפני דבשני עדים ל"ב לאלתר כבר מספ"ל ליה לב"ש בזה שם בס"ק צ'. אמנם נראה דכל זה היכא דלא מיתפח לפנינו. אבל בנ"ד אם תחקרו בזה יתברר הדבר שכבר נתפח. דכן נראה מסתמא מדלא הכירוהו אחרים היודעים אותו]: