זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן פ
עוד בדיני נחלות
א כתב הרמב"ן בחידושיו לבבא בתרא בסוגיא דראוי (דף קכ"ה] וז"ל, והרב הר"י הלוי ז"ל ג"כ אומר שאשה גובה כתובתה מן המלוה אפי' גבו מעות בזה"ז וכו', וראיה אחת הביא מדקתני בכתובות הרי שהיה נושה באחיו מנה והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, ואוקימנא כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה, וכר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה, לדידן נמי דתקינו רבנן בתראי דגביא ממטלטלין גובה מן המלוה, וזו הראיה אע"פ שהרב בעצמו מפקפק בה יותר נכונה לדעתי, ואעפ"כ יכולני לדחותו ולומר דילמא רבי הוא דאמר מלוה מוחזקת היא, וא"ת א"כ הוי תלתא חומרי והתם אמרינן לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר"מ או ר"נ, והוי לן למידחי נמי משום חומרא דרבי, י"ל דההיא לא מסיימי דהא איכא הכא בשמעתין אמוראי דסברי מלוה כמאן דגביא דמי אפי' לרבנן ומוחזקת היא אפי' לגבי בכור, ואביי נמי דהוא מריה דהאי סוגיא הכי ס"ל כדאיתא בפסחים, עכ"ל הרמב"ן, והקשה בקצה"ח סי' ק"ז] וז"ל, ועי"ש שהאריך בפרק כל שעה (דף ל"א.] דאמרינן שם גבי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, ואמרינן שם בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא, אלא לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ליהוי כיתומים שקנו קרקע, ושנינן משום דר' נתן עי"ש. ומזה הביא הרמב"ן דמלוה מוחזקת היא לאביי משום דס"ל למפרע ה"ג, הו"ל כאילו בא ליד אביהם מחיים עי"ש, וקשה לפ"ז איך אמרינן עלה בפרק האשה שנפלו [דף פ"א] לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר"מ או ר"נ, דהא לאביי דהוא מרא דשמעתא שם אמר לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי, ואביי דס"ל למה"ג א"צ לדר"נ כלל, דהא בפ' כ"ש לא הוצרכנו לדר"נ אלא לרבא, ולכן נראה דאפי' לאביי דס"ל למפרע ה"ג היינו דוקא כשגבאו לבסוף נעשה כאילו מטא לידי' למפרע וכמ"ש תוס' בפרק המניח [דף ל"ג] ד"ה הקדישו ניזק א"ב, ולהכי ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דכבר גבו נעשה כאילו למפרע היה ביד אביהם, ולהכי בע"ח חוזר וגובה אפי' בלא דר"נ, אבל התם במי שהיה נושה באחיו אי לאו דר"נ, דכיון דעדיין לא גבה מצי אמר לאו בע"ד דידי את וכדאיתא שם, א"כ גם לאביי נמי מצי אמר הכי אי לאו דר"נ דכל זמן שלא גבה ל"ש למפרע גובה, וא"כ דוק מינה שפיר דכתובה גובה בראוי דאי נימא רבי הוא הו"ל תלתא חומרי, ואי משום דאביי לשיטתו דס"ל למה"ג הא כל זמן שלא גבה לא שייך למפרע ה"ג עכ"ל הקצה"ח, ולפי דבריו דברי הרמב"ן תמוהים למאד:
והנה מה שתירץ הקצה"ח ז"ל ליישב הסוגיא אליבא דאביי דהוא מרא דשמעתא, דהיינו דוקא כשגבאו לבסוף, לא נראה לפענ"ד כלל, דהיכא דמתלי הגבייה עצמה ומסורכת בדינא דלמפרע גם בזה אמרינן למה"ג לאביי, וכן מוכח להדיא מתוס' פרק השולח (דף מ':] ד"ה הקדש, דמפרשי להו דהא דהקדש ושיחרור מפקיעי מידי שיעבוד הוא לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה, וכיון דחלה שעה אחת תו לא פקעי, אבל לאביי דס"ל למ"הג לית ליה הפקעת שיעבודן כלל יעוי"ש, והרי להדיא דאף דקודם שגבאו חל ההקדש והשיחרור דהרי יכול לסלקו בזוזי, אפ"ה לא אמרינן דלא יגבה כלל וישאר ההקדש והשיחרור לעולם, אלא אמרינן להיפוך דיגבה וממילא דלא חל ההקדש והשיחרור מעולם מפני דאמרינן דלמפרע משעת הלוואה היתה שלו ולא היה ביד הלוה להקדישו כלל, ואנן דנין עתה בתר סופו, וה"נ בנידון זה במי שהיה נושה באחיו דאם תגבה כתובתה נמצא דלמפרע קנויים הנכסים בידה ממש, ומעתה הרי הוא כאילו נכסים ממש נמצאים ביד היבם, שהרי אם תגבה הרי אנן דנין לאביי דס"ל למה"ג, ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה שפיר דמי דדמי ממש כאילו קנאם בעלה ומכרם לה, ובזה ל"ש כלל לומר לאו בע"ד דידי את שהרי נכסים שלה נמצאים אצלו, וא"ל דאף אומנם שכן הוא לאחר שגבאה אבל מ"מ מתחלתו מצי אמר לאו בע"ד דידי את, שהרי מוכח מדברי תוספות דדנין בתר סופו בזה, דאל"כ גם בהקדש ושיחרור היכי מצי גבי כלל, וי"ל בדוחק, ומדברי תוס' שהביא אין ראיה לנידון זה דהתם כשפדאו ולעולם לא יבא לידי גבייה, אבל היכא שמסורכים זה בזה נראה מפשטות דברי תוס' דגם בזה אמרינן למה"ג לאביי:
ב ובעיקר קושייתו על הרמב"ן נראה דהרי מבואר בש"ס ב"ב דף קל"ו] דלר' יוחנן דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף דמי דאם מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח וקבעי הש"ס למימר התם דתנאי היא דרבי ורשב"ג דפליגי בנכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר יעוי"ש ברשב"ם [ריש דף קל"ז] בד"ה תנאי היא, תמצית דבריו דלר"ל דפסקינן כוותיה אמרינן דטעמא דרשב"ג משום דאחריך שאני, ועיין ברשב"ם שם [בסוף דף הנ"ל] בד"ה ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג בפירות דראשון וכו' אלא בהכי פליגי דר"ש סבר קנין פירות שיש לראשון כקנין הגוף דמי אפי' לר"ל דאחריך שאני וכו' עכ"ל. ומעתה לכי נידוק נמצא יסוד מוסד מסוגיא זו דגם לדידן דפסקינן כר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי, [ונמצא דעיקר הקנין הוא לבעל קנין הגוף הגם דמי שיש לו הק"פ יש לו ג"כ מקום היניקה, אכן אין זה רק בגדר שיעבודא לחוד דמקום היניקה משועבדת לו כמבואר בפוסקים, ועיין ר"ן נדרים ריש פרק השותפין], מ"מ היכא דחזינן להדיא דיכול להפקיע לגמרי מן הבעלים של קה"ג אזי בע"כ גם ר"ל מודה דקנינו אלים וכקה"ג דמי, כמו באחריך דמבואר ברשב"ם דגם לר"ל כקה"ג דמי, וכן משמע שם להדיא בכל הסוגיא, שהרי לס"ד טעמא דרשב"ג דס"ל אין לשני אלא וכו' משום דכקנין הגוף דמי, וגם למסקנא לא נחתינן מסברא זו דהיכא דיכול למכור ולהפקיע לגמרי דקנינו אלים וכקה"ג דמי לכ"ע, רק דמשני דטעמיה מאי משום דאחריך שאני ולהכי יכול להפקיעו, וגם הסברא מוכרחת כן, ונמצא לפ"ז דהיכא דיש לו קה"פ ויש לאל ידו להפקיע ולמוכרו לגמרי, ולא מכרו והלך הבעל שיש לו קה"ג לחוד ומכרו לאחרים ומת טרם שבא הק"פ לידו, אזי גם לר"ל דפסקינן כוותיה לא קנה הלוקח ונתרוקן קנינו לגמרי, כמו לר' יוחנן היכא דמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, דמידי טעמא דר"ל דפליג עליו משום דקסבר דקנין הפירות לאו כקה"ג דמי, ובכל כה"ג דיכול להפקיע לגמרי גם לר"ל כקנין הגוף דמי, ונמצא מעתה דלא מיבעיא היכא שהיא נשאת תחלה ואח"כ הלוה בעלה לאחיו, [ועיין תוס' כתובות דף י"ט תוך ד"ה וכגון בשם הי"מ] דהיא לא מצית למיגבי מיבם ע"י קנין שקנתה למפרע שהרי בשעה שנשאת עודנו לא קנה בעלה נכסי אחיו, ובכל כי האי גם לאביי אינו גובה רק מחמת שיעבודא כמו בכל דאיקני דעלמא, (אי לאו דר"נ ועיין בש"ך ס"ס פ"ה], ואף אם נשה באחיו תחלה ואח"כ נשאה ונמצא דקנינו שהיה לבעלה חזר ומכרם לה בכתובתה מ"מ הרי כבר נפקע קנינה דגם לאביי דס"ל למה"ג לית ליה למלוה למפרע אלא קה"ג לחוד שהרי הפירות של לוה הם עד דגביא ליה, והכא במטלטלין דאם מכרם אינו יכול לטרוף, הרי שיכול הלוה להפקיע לגמרי, ובכה"ג גם לדידן קנין הפירות דלוה כקה"ג דמי, ונמצא בנידון זה שחזר הבעל ומכרם לה ומת הבעל כבר נפסק קנינה לגמרי כמו במכר הבן ומת הבן, כיון דלא מטא לידו קה"פ בחייו אזי נפסק קה"ג ונפקע לגמרי מיד הלוקח, ונמצא דלא מצית למיטרף רק מכח שיעבודא ולהכי שפיר מצטרכינן התם לדר' נתן:
אבל משום דינא דראוי כבר נסתלק בזה לאביי דסוף סוף כשתגבה היא ע"י שיעבודא דידה כבר קנה המת למפרע והיה כמוחזק בחייו וכבר בארנו דלענין למפרע אזלינן בתר סופו ודנינן תחילתו כסופו:
ג ובהגלות כזאת יתיישב במרווח קושי' מהרש"א בסוגי' דהרהינו פסחים (ל"א] שהקשה לס"ד דש"ס דהא דתנן בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה משום דלמפרע גובה אף במטלטלין, וא"כ אף ביתומים שגבו מטלטלין נמי. ותירוצו אינו מובן כל הצורך, [וגם בקושייתו צריכינן לומר דקשי' ליה על טרם שגבו יתמי יגבה המלוה ראשון מלוה השני כיון דקנינו אצלו, וסוף סוף יבוא לידי גבייה, ומש"ס משמע להדיא דאינו יכול לגבות אפי' מן השני, אבל לאחר שגבו יתמי לא קשה מידי שהרי גם אביי מודה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדא לבע"ח שהרי מתניתין היא (ב"מ דף קט"ו) אם ממשכנין למה מחזירין וכו' ולא יעשה מטלטלין אצל בניו], ונראה דבל"ז צריכינן להבין דאמאי אינו עובר בנכרי שהלוה לישראל משום דלמפרע ה"ג הרי המלוה לא קנה למפרע רק קה"ג לחוד, ועודנה נשאר ביד ישראל קנין הפירות, ובמטלטלין דיכול למוכרם ולהפקיע לגמרי אזי לכ"ע קה"פ כקה"ג דמי והוא עיקר הקנין, וכמ"ש באות הקדום, ועמ"ש בהגהות והערות ליישב קושי' זאת ע"פ סברת רשב"א ב"ק דף מ"ט ע"ב עיי"ש], אכן בחמץ שאני כיון שהוא ראוי לאכילה וקנין פירות שלו עומד לגמרי נגד קנין הגוף ונגד זה עצמו אמרינן למפרע גובה, דבשלמא בשאר מטלטלין דקה"פ הוא דבר הנפרד מקנין הגוף שהרי יכול להשתמש בו והקנין הגוף דאידך ישאר במצבו אזי במקום שיש גם ביכלתו להפקיע לגמרי אזי הק"פ שלו הוא עיקר הקנין והקה"ג בטל בקלישותו, אבל במקום דלית ליה קה"פ באופן אחר רק שיכול לכלות את קה"ג דאידך לא שייך תו לומר שהוא עיקר הקנין, שהרי ע"ז אנו דנין ואמרינן למפרע גובה, אבל מ"מ קשי' כיון דסוף סוף יש לו קצת קנין בגויה לא גרע מחיוב אחריות דעובר עליו, אכן הן הן הדברים אשר הצגנו ליסוד מוסד בזית רענן ח"ר בדיני דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו (דף כ"ט אות ג'] דלאביי איירי מתניתין באפותיקי מפורש דשוב לית ליה קנין בגויה לכלותו לגמרי שהרי יזיק שיעבודא דאידך וקנין פירות באופן אחר לא משכחת לן בדבר אוכל, אבל לגבי בע"ח אם עשאו אפותיקי הרי לקושטא לית לן ביה משום מטלטלין דיתמי, שהרי אפי' כשכותב לו מטלטלי ומקרקעי לא הוי מטלטלי דיתמי, וכ"מ ברמב"ם פרק י"א מהלכות מלוה הלכה י"א ובמ"מ ובכ"מ שם, וברשב"א בסוגיא דפרה וטלית, [ומעתה תו לא מצטרכינן לחלק בין קנין פירות היכא שקה"ג נשאר בהוייתו לבין היכא שמכלה לגמרי גם את הקה"ג שהרי לא הוכרחנו לכלל זה אלא כי היכי דלא תיקשי מחמץ דס"ל לש"ס דלאביי מותר לגמרי בעכו"ם שהלוה לישראל, ומעתה כיון דעודנה לא יתיישב היטב דסוף סוף יש לו לישראל קנין בגוי', וצ"ל דאיירי באפותיקי מפורש, ובאפותיקי מפורש פקע קנינו כיון דבדבר אוכל לא משכחת לן ק"פ, רק היכא דמיכליא קרנא ובזה יזיק שיעבודא דאידך, וכבר יצא מכלל גדר קנין שאין זה בכלל קנין במאי דמזיק לאידך], ומיושב שפיר קושיי' המהרש"א הנ"ל, דלגבי מטלטלין ממנ"פ אם ראובן הלוה לשמעון תחילה ואח"כ הלוה שמעון ללוי ומת שמעון דאזי לא שייך דינו דלמפרע ובגדר קנין כיון שעודנו לא קנה הלוה את מטלטלין דלוי בשעה שהלוה ראובן לשמעון, ואם הלוה שמעון תחילה ללוי ואח"כ לוה מראובן שאז גם ראובן קנה את המטלטלין מ"מ כיון שקנין פירות שיש לו ללוי עודנו לא באו לידי שמעון בחייו והרי זה בכלל מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה הלוקח, ואף לדידן דפסקינן קה"פ לאו כקה"ג דמי הרי כבר בארנו דהיכא שיכול להפקיע ולמוכרו אזי קה"פ כקה"ג דמי לכ"ע, ובמטלטלי דיכול למוכרם לכ"ע אזי כבר נפקע קנינו דראובן ותו אינו יכול לטרוף רק מכח שיעבוד לחוד כמו בכל דאקני דעלמא, ומש"ה אינו יכול לגבות אף מלוי בתורת שיעבוד, חדא דלאביי דלא צריך לדרבי נתן יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, ועוד דלא עדיף ממסקנא לרבא כמבואר בתוס' פסחים בד"ה משתעבדנא ובמהרש"א שם:
ד ולולא דמסתפינא איפשר לומר בישוב דברי הרמב"ן הנ"ל] דגם אביי מודה בכתובה וכדומה דאיכא לספוקי בעיקר הגבייה דלא קנה למפרע ואינו גובה אלא מכח שיעבודא לחוד כמו לרבא, וטעמא דמילתא דדוקא היכא שהגבייה הוא בהחלט רק שאינו מבורר לפנינו במאי שיגבהו, בזה ס"ל לאביי דקנה למפרע דכיון שעיקר הדבר מבורר רק הפרטים מסופקים עדיין ועומדים להתברר בכל כה"ג ס"ל לאביי דיש ברירה ודומה קצת לדברי ר' אליעזר בן יעקב בריש פרק השותפין, וקצת ראיה לזה דהרי ביאוש שלא מדעת ס"ל לאביי דל"א איגלאי מילתא למפרע, אף דיאוש ממילא קא אתי' דהרי בדבר שאין בו סימן איירי, ומכל שכן גבי קנין גמור דמילתא אלימתא היא, אלא ודאי משום דבכל מלוה דעלמא דבוודאי יבוא לכלל גבייה רק דמספקא לן מאיזה דבר יגבה, משום הכי ס"ל לאביי דיש ברירה בכה"ג. אבל גבי יאוש דמספקא לן בעיקר מילתא דאולי לא יתייאש בפירוש מש"ה ס"ל דאין ברירה, ובזה יתיישבו דברי הרמב"ן הנ"ל דלגבי אחיו לא הוי ראוי שהרי כבר היה מוחזק בחייו לאביי דס"ל למה"ג, משא"כ לגבי דידה דאתיא מכח כתובתה דלא שייך למפרע ולהכי צריכה לדר"נ, ובחידושינו לסוגיא דיאוש שלא מדעת הנדפס בזית רענן חלק ראשון דף פ"ב] הארכנו בזה, וכבר התעורר בזה רבינו הגדול הראב"ד ז"ל מובא בש"מ שם. וז"ל, הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשי' ליה דשייכא ליה בברירה ואין ברירה, וליפלגו בעלמא, אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה עכ"ל הטהור והצריך לעניננו מאשר פירשנו דדברי אביי דס"ל דלא הוי יאוש מובדל מברירה דעלמא, דדמי להא דאיתא בריש פרק כיצד משתתפין, הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני יעו"ש, וה"נ כיון דלא ידע שנפל ממנו ל"ש כלל לברירה דעלמא, דמספקא ליה מיהת מעיקרא ולא הוברר הדבר אז, ולפ"ז לא קשה מהא דס"ל למפרע הוא גובה:
ה ועוד נראה לתרץ דברי רמב"ן הנ"ל בפשטא, דיש להבין דאיך איפשר לומר דהתם גבי נושה באחיו, שהוא משום למפרע הוא גובה, הרי סותר דברי עצמו שכתב בפרק כל שעה בסוגיא דהרהינו, דגבי מטלטלין ל"ש למה"ג לפי שיכול למוכרם רק בדכתב ליה מטלטלי אגב קרקע, או משום דהתם גבי חמץ שהוא רק מילתא דאיסורא דרבנן אזלינן בתר דינא דאורייתא, והתם לא מיירי בהכי מדקאמר כר' מאיר דמטלטלין משתעבדי לכתובה, ובדכתב לה מטלטלין ומקרקע משתעבדא גם לרבנן אפי' בלא אגב גם לענין כתובה דרבנן, [והתם אזלא השו"ט דש"ס למ"ד כתובה דרבנן, כפי' רש"י שם תד"ה אלא], פשיטא דאזלינן בתר דינא דרבנן, [ועיין ב"ב דף קע"ה בסוגיא דשד"א] דלענין ראוי אזלינן בתר דינא דאורייתא, ומש"ה אי גבו קרקע שלו בלתי איפשר לומר כן, רק למ"ד שיעבודא דאורייתא, ומהאי טעמא קשי' לרבה (וכ"מ בש"מ ב"ב דף קכ"ד ע"ב ד"ה א"ל בשם הרמב"ן ראיה זאת, דלגבי ראוי אזלינן בתר דינא דאורייתא] זהו מילתא אחריתא בהיפוך, דא"א להחשיבו מוחזק רק ע"י שיעבודא דאורייתא דאלים. אבל לא להחשיבו מוחזק במילתא שהפקיעו חכמים לשיעבודא דיליה, וגם אפי' אם תמצא לומר שגם בזה אזלינן בתר דינא דאורייתא, זהו רק לגבי יורש מדאורייתא. אבל לענין כתובה דרבנן פשיטא דאזלינן בתר דינא דרבנן כדי לאוקמי אדאורייתא דהם אמרו והם אמרו איברא דשייטי דברי הרמב"ן הכי אזדא למעיין היטב בדברי קדשו דחזינן דכמה אמוראי סברי דמלוה מוחזקת היא לגבי בכור הגם דסברי כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה, מ"מ לענין ראוי בעילה כל דהו מחשבינן ליה כמוחזק משום דלא דמי לעיקר ראוי דקרא דמיירי כשבא לגמרי לאחר מיתה כירושה ושבח לרבנן, ואביי דהוא מרא דשמעתא הכי ס"ל, כוונתו דחשיב כמוחזק דנהי דגבי מטלטלין ל"ש לומר למה"ג ושהם כשלו לכל דבר ומכירתו והקדישו דמלוה לא מהני אפי' לאביי כשלא כתב לו מטלטלין אגב מקרקע מ"מ מפקיע ליה מיהת מידי ראוי [ולהכי לא הזכיר הרמב"ן בפירוש דאביי לטעמי' דס"ל למה"ג, רק הקצה"ח הוא שהוסיף כן], וזהו כעין סברת התוס' בכמה מקומות לענין משכון כיון דשלא בשעת הלוואתו קנה קנין גמור, גם בשעת הלוואה אלים שיעבודא לענין שמיטה וחמץ, והשתא תו לא קשה מידי קושי' הקצה"ח דלאביי לא צריך לדר' נתן כדאיתא בפסחים, דהתם שאני דגבי קרקע חשיב כשלו לגמרי לכל דבר ומש"ה מצי תבעו ליה ביד מי שמצאו, משא"כ גבי מטלטלין דנהי דחשיב כמוחזק ביד המלוה לענין ראוי אכתי מצי הלוה לומר למלוה השני לאו בעל דברים דידי את אי לאו דרבי נתן:
ו עיין ברמב"ן במלחמות ה' פרק יש נוחלין בעובדא דסבתא בבא בתרא [דף קכ"ה ע"ב] דס"ל להרי"ף דהיכא דאמר בפירוש מעכשיו לא הוי ראוי לגבי בעל, והבעל המאור חולק עליו בזה, וז"ל שם בתוד"ה ורבא דמפרש טעמא דבני מערבא דאליבא דנפשי' ס"ל כל היכא דאי קדים וזבין זבינה זביני, לאו מוחזק הוא אלא ראוי הילכך אע"ג דאמר מעכשיו נמי ראוי הוא, ובמלחמות שם ס"ל כדעת הרי"ף, וז"ל שם ועוד למה אין הבעל יורשה דכיון שמתה סבתא ולא מכרה איגלאי מילתא דמשעת מתנה קנתה ומוחזק הוא אע"פ שהיתה יכולה למכור שאפי' פירש לו כדבריך ואמר כשתרד בנכסים ששייר לך ראשון קנה מהיום מוחזק הוא עכ"ל, וזה בימי חורפי אמרתי בזה דבר מתקבל למביני מדע, הקשיתי על דברי הרמב"ן דס"ל דאע"פ שיכולה למכור כיון דלא מכרה סוף סוף קנה השני מעכשיו ולא הוי ראוי לגבי בעל היכא דאמר בפירוש מעכשיו, מסוגיא דסוף פרק השולח גיטין ד' מ"ח] גבי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, אם קנין הפירות כקנין הגוף דמי, ואמר רבא מתניתא מסייע לריש לקיש דתניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל, ועיי"ש בפירוש רש"י דמזה נשמע דקנין הפירות לאו כקנין הגוף, ועיין בבא בתרא [ד' קל"ו ע"ב קל"ז ע"א] דאחריך שאני, והוא לרשב"ג דפסקינן כוותיה דראשון יכול למכור משום דמלישנא דאחריך נשמע דאלים ליה לקנין פירות דראשון שיהיה כקנין הגוף לכולי עלמא, ואפי' לריש לקיש, עיי"ש היטב בפי' הרשב"ם בד"ה אחריך שאני, שם קל"ז ע"א בד"ה דתניא וכו', והשתא דגבי שדה החוזרת ביובל דנשאר קנין הגוף אצל המוכר מתחילה ועד סוף ולא יצא מרשותו כלל ואלים קנינו, והלוקח קנה קנין הפירות ואין ביכלתו להפקיע קנין הגוף של המוכר, ואפ"ה הסברא פשוטה לגמרא דלמ"ד דקנין הפירות כקנין הגוף הוי ראוי, מכ"ש גבי אחריך שהשני לא קנה רק קנין הגוף לחוד מן הנותן [עי' בתוס' פסחים (ד' ו.') ד"ה התם וכו' בתירוצם שם], והראשון קנה קנין הפירות דאלימי לכ"ע כקנין הגוף, וגם ביכלתו לסלק זכותו דשני לגמרי, פשיטא דהוי ראוי דמה בכך שלא מכרו הראשון סוף סוף לא זכתה ברתא בחייה אלא בקנין הגוף לחוד שהיא מילתא דקלישתא נגד קנין הפירות דראשון דאלים כקנין הגוף וזו קושיא עצומה:
ז ותירצתי קושיא זו בדרך מרווח ומוכרח, עיין ב"ב [ד' קכ"ד] דגבי בכורה איכא תרי מיעוטי לראוי א' מדכתיב בכל אשר ימצא לו, וגם מדכתיב לתת לו מתנה קריא רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה וז"ל הרשב"ם שם בד"ה עד דמטי' לידיה דנותן ואינו יכול ליתנו לאחרים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ל, ואפי' לר' מאיר דסובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, זהו היכא דמטא לידיה מחיים כמבואר בש"ס לקמן [ד' קכ"ז ע"ב] דאפילו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס מודה ר' מאיר, ומשום מיעוטא דלתת ואמרינן דמתנה קרי' רחמנא קסברי רבנן דאין בכור נוטל בשבח ששבחו נכסים ממילא, ובשיטה מקובצת שם [ד' קכ"ד ד"ה עד] מבואר פירושו משום דבעינן שיהא ביכלתו לתת כל דבר ודבר בפני עצמו ומשום הכי אינו נוטל בשבח, אע"ג דיכול ליתן לאחרים אגב השדה דכיון שהקרקע קנויה בידו אזי גם השבח קנוי לו מאליו, אכן גזירת הכתוב הוא דבעינן שכל פרט ופרט בפני עצמו יהיה ביד האב לתת לו במתנה גמורה בקנין גמור, (ובזה יתיישב מאי דקשה להפוסקים דסבירי להו מכירת שטרות דאורייתא מאי מקשה הש"ס שם ע"ב השתא שבחא דאיתא ברשותי' אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מיבעיא, שהרי הא דלא שקיל בשבחא הוא מפני שאינו ראוי לתת לו, אבל במלוה בשטר דראוי לתת לו הוה אמינא דשקיל, קמ"ל דמ"מ כיון דמחוסר גוביינא אינו מצוי בידו, ולא מיקרי אשר ימצא לו, ועיין בש"מ שם. איברא לפי הנ"ל ניחא דמידי טעמא דמכירת שטרות דאורייתא אלא מפני שמוכר לו השטר לשיעבודא דאית ביה אבל המלוה בפני עצמה אינה ראויה לתת], ועיין ברשב"ם (דף קכ"ה ע"ב] ד"ה אמר רב פפא וכו' וז"ל דודאי הבעל נוטל [בשבח] דנהי דפליגי רבנן גבי בכור דהתם היינו טעמא כדאמרן לעיל לתת לו מתנה קרי' רחמנא אבל גבי בעל ליכא למימר הכי עכ"ל, וכן הוא בנמוקי יוסף שם, הרי להדיא דלגבי בעל לא הוי ראוי אלא ראוי גמורה דאיתמעט לגבי בכור מאשר ימצא לו אבל מאי דאיתמעט מקרא דלתת לו הוא רק לגבי בכור ולא לגבי בעל:
ולפ"ז מתורץ על נכון קושיא הנ"ל, דהרמב"ן ס"ל כיון דאשתו זכתה בחיי' בקנין הגוף למפרע תו לא הוי ראוי לגבי בעל, הגם דקנין הפירות דראשון כקנין הגוף דמי מ"מ כבר היה מצוי אפס מנהו בחיי'. אבל גבי בכור דבעינן שיהא ראוי לתת שפיר הקשה רבא לר' יוחנן דס"ל קנין הפירות כקנין הגוף, ומשום האי טעמא ס"ל דאם מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח, משום דלא מטא לידיה דמוכר קנין הפירות בחייו, א"כ גם בשדה החוזרת ביובל אינו ראוי לתת שהרי אם נתנו אביו לאחרים קודם מותו בעוד שלא הגיע היובל, שלא היה לו אלא קנין הגוף לחוד, ואח"כ מת ועוד לא הגיע לידו קנין הפירות בשעה שמת, הרי לר' יוחנן לא קנה הלוקח, א"כ לא יטול ג"כ פי שנים כיון דאי איפשר בתורת הקנאה, והתורה אמרה דכל היכא דאי איפשר בהקנאה הוי ראוי לגבי בכור, אבל הרמב"ן דמיירי לגבי בעל דלא שייך גביה משום מתנה ס"ל דלא הוי ראוי כיון דזכתה מעכשיו בקנין הגוף, ואין להקשות דהא בזמן שהיובל נוהג אין ראוי לתת את קנין הגוף שלו לאחרים שהרי אם מכרו אינו מכור, שמקרא מלא דיבר הכתוב ויקרא כ"ה פסוק כ"ג] והארץ לא תמכר לצמיתות, ופירושו דלא מהני מכירתו, כמ"ש הרמב"ם ריש פרק י"א מהלכות שמיטה ויובל, וכל קנין לזמן קנין פירות מיקרי, כמבואר בר"ן נדרים (דף כ"ט] כאשר עמד בזה להשיב על דברי אחד מגדולי זמנינו שליט"א, דז"א דא"כ אף בנכסים שיש לו לגמרי תיקשי דאינו ראוי לתת, שהרי אינו יכול לתת לאחרים רק קנין הפירות לחוד, והבכור נוטל פי שנים גם בקנין הגוף שחלק בכורה אינו חוזר ביובל, אלא ודאי בע"כ כיון דכתב רחמנא לתת לו פי שנים ומקשינן חלק בכורה לחלק פשוט דאינו חוזר ביובל כדאיתא בבכורות [דף נ"ב:] גלי לן דאף דבעינן שיהיה ראוי לתת, אכן מצות יובל לחוד אינו חוצץ ומגרע אפס דבר לגבי בכור, וכיון דראוי לתת לולא מצות יובל שפיר דמי, הא למה הדבר דומה כאילו היה אחד מבתי ערי חומה דאינו חוזר ביובל, וראוי לתת לאחרים גם את קנין הגוף, אכן הוכחת הש"ס משדה החוזרת ביובל כיון שכבר מכרו ואין לו רק קנין הגוף לחוד ולר' יוחנן דאית ליה קנין הפירות כקנין הגוף דמי שוב אינו ראוי לתת עתה אפי' בדבר שאין היובל נוהג, ועוד שגם בל"ז ניחא למבואר במשנה למלך שם בשם הירושלמי דבזמן שהיובל נוהג אין הלוקח יכול לחפור ולבנות בלא רשות המוכר דלא קנה רק הפירות לחוד, והשתא לריש לקיש הרי ראוי לתת לאחרים בתוך הזמן לבנות ולהרוס, וכשיגיע היובל יזכה גם בקנין הפירות:
ח וע"פ דברינו יתורץ ג"כ מה ששמעתי להקשות בשם הפני יהושע דמאי קשי' ליה לאביי [ב"ב דף קכ"ה] על רבה דגבה קרקע יש לו, מהאי דסבתא דהא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה ניחא דלא הוי ראוי משום דלמפרע זכה בהן אביהם כדאמרינן בפסחים (דף ל"א] דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה משה"ט:
איברא לדברינו הנ"ל מתורץ היטב, דניחזי אנן לאביי דס"ל למפרע ה"ג מ"מ לא קנה למפרע רק קנין הגוף לחוד, אבל קנין הפירות קנוים ביד הלוה עד שעת הגבייה [כמ"ש לעיל אות ב' ג'] ולפ"ז אפי' לדידן דפסקינן קה"פ לאו כקנין הגוף דמי, ומכר הבן וכו' קנה הלוקח, זהו דוקא היכא דאי איפשר להפקיע קנינו של אידך כמו התם גבי בן דאי איפשר לאביו להפקיע לגמרי את קנין הגוף שקנוי ביד בנו, אבל גבי לוה דאיפשר לו למוכרו ולסלקו בדמים, אזי בקנין הפירות כזה לכ"ע כקה"ג דמי כמו גבי אחריך (מובא לעיל שם] וכיון שכן שפיר הקשה אביי אפי' לטעמא דידיה שהרי אם נתנו אביהם את הקרקע קודם מותו לאחרים ואח"כ הוא מת, א"כ לא קנה הלוקח ה"ה נמי גבי בכור לא יטול פי שנים כיון דאינו ראוי לתת, אבל גבי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דנהי דאינו קנוי ביד בע"ח השני, מ"מ כיון דקנוי מיהת ביד אביהם שפיר בעל חוב חוזר וגובה משום שיעבוד לחוד, דמי לא מודה אביי שגם משום שיעבוד לחוד יש בו דין גבייה אע"ג דלא איפשר משום קנין: