אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן עח

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן עח

סימן עז

עוד בענין הנ"ל

א עוד הניפו החכמים הנ"ל את דגלם לבטל ולהפר אורח צדק ומישור בזו הצוואה, במה שהמנוח ז"ל העריך בתוך הצוואה, שבאם אחד מן היורשים ימכור או יתן חלקו לאחרים, אזי חלקו קנוי להקדש עניים, ואמרו דכיון שכבר זכו בתורת ירושה, שוב אין לה הפסק, והנה בענין זה רבו הדעות בפוסקים, לכן נברר הדברים הדק היטב ונביטה ונראה בבירור, שכל דברי הצוואה שרירין וקיימין ושכולה אין בהם, ונראה לברר הלכה זו ע"פ רבותינו הראשונים:

הרמב"ם בפי"ב מהלכות זכייה ומתנה ה"ו] כתב וז"ל שכ"מ שאמר כו' לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש, או שאמר תנו שקל לבני בכל שבת ולא משום ירושה וכו', וכן הוא בב"י [סי' רמ"ח סעי' א' דבחדא סגי, ועי' בריב"ש סי' קס"ח, [שפקפק על דין השני של הרמב"ם, דמה בכך שאמר בפירוש לא משום ירושה וכו' והרי הפסיקה, הגם שאמר בפירוש כן, דכיון דקיימא לן דלשון מתנה בפירוש לא מהני לענין זה, איזה יתרון נותן לשני בתוספת דברים שאין בהם ממש, שאמר והרי הפסקתיה, דמ"מ הוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, ועמ"ש בסמוך באות ד' ליישב קושי' זאת על נכון בס"ד], אבל בדין הראשון שנתן ליד שליש הסכימו כולם לדעתו דבכגון זה פשיטא לכל רבוותא קמאי ובתראי דיש לה הפסק, וז"ל הריב"ש שם וההיא דתנו שקל לבני בשבת תירץ בה הר"מ ז"ל שני תירוצים. א', שנתן הנכסים ליד שליש, וזהו הנכון שהסכים בו הרמב"ן ז"ל, משום דיעשה השליש מה שהושלש בידו, והכי משמע לישנא דאומר תנו שקל לבני בשבת וכו' עכ"ל, הרי להדיא דאפי' לשאר תירוצים שחידשו שם ע"ז, לאו משום דמספקא להו כשהשלישו ביד שליש, רק מפני שאינו מן ההכרח לומר דאיירי בהשלישו רק שאמר להם דרך צוואה, ולהכי קאמר הריב"ש שיש קצת הכרע בזה דאיירי כשהשלישו מלישנא דתנו:

ואין לך (יותר) מחמיר בדין ירושה שאין לה הפסק מכל רבותינו הראשונים יותר מן הרשב"א ז"ל, דס"ל דאפי' כשנתנו לשני בקנין מעכשיו אפ"ה אין לה הפסק כשהראשון ראוי ליורשו, ומביאו הנמוקי יוסף פרק יש נוחלין גבי המשיא עצה כרשב"ג, ומובא דעתו בש"ע בשם י"א בסי' רמ"ח סעיף ז'], וכן כשנתן לראשון הראוי ליורשו במתנת בריא מעכשיו דשוין כל הפוסקים דיש לה הפסק, לבד הרשב"א בתשו' [סי' אלף קמ"ז דס"ל שגם בזה אין לה הפסק, ועיין במשנה למלך שם [הלכה ה'] שמרמז עליו, ושם בתשובה זו כתב דלא מצי להפסיק ירושה אלא כשהשלישו ביד שליש [ונעתיק לשונו לקמן באות ו']:

נמצא בנ"ד אית בה תרתי לטיבותא, חדא שהשליש ביד שליש, וגם הקנה ליורשים ולהקדש במתנת בריא מעכשיו. איברא בש"ע סי' רמ"ח סעי' ב'] נפל טעות בספרים ונשמט תיבת או, שכתוב בכל ספרי הרמב"ם וכמ"ש בבית יוסף וכמו שהעתיקו בתשו' הריב"ש, וכ"כ הש"ך שם שהוא ט"ס. אבל בסמ"ע נקט הדברים כפשטן והרכיב שני התירוצים יחד, והוא, שהשלישו ביד שליש ואמר בפירוש לא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, כל זה צריכים שיאמר בפירוש דווקא, כמ"ש הריב"ש שם בלא השלישו, כן הוא לדעת הסמ"ע גם כשהשלישו ביד שליש. איברא כ"ז היכא שלא נתן לראשון במתנת מעכשיו, אבל כשהשלישו ביד שליש ונתן במתנת בריא מעכשיו אזי לכ"ע מהני, ונפסקה הירושה לכ"ע שהרי לדעת הרשב"א מהני מה שהשלישו לחוד, ולדעת הרמב"ם מהני מתנת בריא בקנין מעכשיו לחוד, כמ"ש להדיא שם [הלכה ה']:

ב איברא עודנה יש לשדות בו נרגא דאולי דוקא בבריא הוא דפסק הרמב"ם דין זה, וכן משמע קצת לישנא דנקט שם [בהלכה ה'] אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה, משמע קצת דתרווייהו בעינן שיהיה בריא ויתן מתנת בריא, וגם לפי טעמא דהמגיד משנה שם משום דירושה לא מהני בבריא משמע כן, ועיין ברמב"ם בפ"ח מהלכות זכייה ומתנה הלכה וז"ל אל תטעה בשכ"מ שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים, שאין זה מתנת שכ"מ אלא כשאר מתנות הבריאים, שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו עכ"ל:

ולפ"ז טעמא רבה בעי, דא"כ לענין מתנה ליורש אפי' כשהוא שכיב מרע ונתן במתנת בריא מעכשיו, איך איפשר לדון בו משום ירושה ולומר שאין לה הפסק, כיון שלא הניח אחריו כלום שירדו בתורת ירושה וכל אשר היה לו כבר נתן במתנת בריא מעכשיו, לכן נראה לפענ"ד לברר וללבן כ"ז הדק היטב, ונבאר דברי תשו' רשב"א הנ"ל אשר כבר העיר בזה בעל המשנה למלך, ומאד קשה עלי דאיך יחלוק על הרמב"ם בשיחה בעלמא בלא טעמא ולא הביא דברי קדשו כלל, ובפרט דמשמע מדברי קדשו דפשיטא ליה מילתא כביעתא בכותחא. על כן נראה שלא בא לחלוק על הרמב"ם, כי אין הנושאים שוים כאשר נבאר בעזר השי"ת:

ג ונקדים לזה הא דאיתא בגיטין ס"פ השולח דף מ"ח] גבי בן שקנה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה, דאזי למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, אזי מצד הסברא אי לאו דרבייה קרא התם] אין לזה דין שדה אחוזה, כיון שכבר קנוי לו לכל דבר ולא נשאר ביד אביו רק מילתא דקלישתא והוא תמצית של קנין הגוף לחוד, מש"ה לא מצי חייל עליה תורת ירושה. אבל למ"ד קה"פ לאו כקה"ג דמי, אזי מצד הסברא יש לו דין שדה אחוזה, כיון דמשום תורת ירושה יש לו זכייה מחודשת עיי"ש, ועיין בש"ע אהע"ז (סימן פ"ה סעיף י"א ברמ"א) דאם נתן לה אביה במתנה לדבר פרטי כגון למה שאת נושאת ונותנת בפיך, וכדומה, דאז אין לבעלה שום זכייה בהם, ואח"כ מת אביה דזכה בהן הבעל כדין נכסי מלוג, והוא ג"כ מטעם זה דכיון דיש לה עתה זכייה מחודשת שתוכל לעשות בהן מה שתרצה, שוב נחתה בזה מתורת ירושה וממילא זכה בהן הבעל כדין נכסי מלוג, וכן מצאתי בתשו' המיוחסת להרמב"ן (בסי' ק"ו) אשר מקור דברי הרמ"א משם], עוד נקדים לזה מה דאיתא בקידושין (דף כ"ו] רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות כחו, ובתוס' שם ד"ה ולמה וכו', תמצית העולה מדבריהם דדוקא לענין דינא דבר מצרא כיון דקושטא הוא דמתנה שכתוב בו אחריות אית ביה דינא דבר מצרא, וצ"ל דרק לתחבולות מרמה כתב לו בלשון מתנה בשטר בפני עצמו וכשיצטרך לזכות משום בר מצרא יצניע את שטר מכר. אבל במסקנא דהביאו בשם הירושלמי דנפ"מ לענין בור ודות, שפיר איכא למימר דבשטר א' כתב לו לשון מכר ומתנה כדי לייפות כחו, ולהכי ארכביה אתרי ריכשי, גם ידוע פלוגתא דרשב"ג ורבנן ב"ב (דף קל"ח] במי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח, והרי להדיא דאם קבלו בעצמו בשתיקה כבר קנאו במתנה שנתנו לו, ותו אי איפשר להפקיע מרשותו רק משום הפקר כיון שכבר זכה בו, עוד נקדים שיטת הר"י מיגא"ש מובא בחידושי רמב"ן ב"ב [דף קכ"ט ע"ב] גבי ירושה אין לה הפסק [והספר הר"י מיגא"ש איננו תח"י] דזהו היכא שנתן לו בתורת ירושה או אפילו בלשון מתנה להדיא, כיון דראוי ליורשו, כבר זכה בה משום ירושה, ותו אין לה הפסק, אבל היכא שלא הורידו כלל לנכסיו רק דממילא זכה בהם הראוי לירש, אזי בכגון זה יש לה הפסק, ומשה"ט נמי כשנתן במתנת שכ"מ לאחרים על תנאי באם, הגם שאינו קונה רק לאחר שיתקיים התנאי מ"מ לא שייך דינא דר"א בריה דרב איויא לומר שכבר זכו היורשים משום ירושה וא"ל הפסק. איברא הרמב"ן שם מסתפק בזה, וכתב דאפ"ל דאפי' זכו היורשים מעצמן, ג"כ אמרינן דירושה אין לה הפסק, ומשה"ט נמי לא ניחא ליה מה שתירץ על הא דתנו שקל לבני בשבת, דכיון שלא זכו אלא בשקל כל ימי חייהם שוב לא שייך במותר הנכסים לומר דירושה אין לה הפסק, ובאותן השקלים אם נשאר עד לאח"מ אזי בקושטא יש בו משום דינא דירושה א"ל הפסק, ורמב"ן שם לא ניחא ליה בכל זה כיון דמ"מ נכסי בחזקת יורשים קיימי, וממילא זכו בכל הנכסים משום ירושה דממילא ושוב א"ל הפסק, וע"פ הצעת דברים האלה דברי הרמב"ם עולים על נכון בדרך מישור, וגם הרשב"א בתשו' אינו חולק עליו בזה כאשר נבאר:

ד ובמסילה נעלה לפרק משיטת הרמב"ם את אשר תמה על דברי קדשו, הריב"ש בתשו' [סי' קס"ח] אשר הבאתי לעיל [אות א'] והוא על מ"ש הרמב"ם שם [בהלכה ו'] דאם אמר בפירוש לא משום מתנה אני נותן לך רק משום ירושה והרי הפסקתיה, דאזי יש לה הפסק וזהו נגד המושכל, דמאיזה דרך המציא שדיבורו שאמר בפירוש נגד סוגי התורה יועיל, דכיון דס"ל כדעת הגאונים דאפי' כשאמר בפירוש משום מתנה ולא משום ירושה, אפ"ה כשראוי ליורשו דין ירושה יש לה וא"ל הפסק, במאי נתייפה עתה בתוספת דברי הבאי כשאמר והרי הפסקתיה, ולפום ההקדמות שהקדמנו נכון הוא בטעמו, דס"ל דטעמא דמילתא עיקרו הוא כמ"ש הרשב"ם [קכ"ט:

בד"ה אם אמר] דמסתמא ניחא ליה בירושה דאורייתא הגם שנתן רק לאחד מן היורשים, דכיון דלר' יוחנן בן ברוקה התורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה, לכן כל מה שנתן לו דין תורת ירושה דאורייתא עליו, ולהכי אמרינן דמסתמא לא ניחא ליה לעקור תורת ירושה דאורייתא. אולם הרשב"ם ס"ל כן רק היכא דאמר בלישנא מיצעי כגון נכסי לך, וכדומה. אבל כשאמר לשון מתנה מפורש הרי חזינן דעקר, ועיין במלחמות ה' (גבי סבתא בס"פ יש נוחלין) [בפ' יש נוחלין גבי הא דשלח רב אחא בריה דרב אויא] דמפרש בטעמא דרי"ף וסייעתו, משום דאי איפשר שיחול לשון מתנה ודין מתנה על מה דאית ליה בתורת ירושה דאורייתא, ומש"ה סבירי להו דלא מהני אפי' כשאומר בלשון מתנה מפורש, ואפי' היכא שנתן רק לאחד מהם מ"מ דין תורת ירושה דאורייתא עליו]:

אבל הרמב"ם בחר לעצמו כעין סברת הרשב"ם הנ"ל, ומשה"ט ס"ל דאפי' כשאמר בלשון מתנה מפורש ואמר לא משום ירושה רק מתנה, מ"מ לא יצא בזה מתורת סתמא, דאמרינן דדעתיה דאינשי על תורת ירושה דאורייתא, והא דכתב ליה בלשון מתנה כדי לייפות כחו, והוא דכמו דאמר רב אשי בקידושין [ד' כ"ו] הובא לעיל [אות ג'), ועיין ב"ב [ד' ז':] גבי אחין ושותפין שחלקו דאין להם דרך זה על זה וכו', וכן פסקינן בש"ע סימן קע"ג] להכי כתב לו בלשון מתנה כדי לייפות את כחו, אבל לא לגרע כחו של ירושה הוא דאתי עליה ומש"ה אין לה הפסק כדין תורת ירושה דאורייתא:

אבל כשאמר בפירוש לא משום ירושה רק משום מתנה והרי הפסקתי', דחזינן דאתי עליה בלשון מתנה זו גם לגרע כחו בפירוש ומש"ה יש לה הפסק, כיון שהוציאו מדין ירושה לגמרי, ורק בתורת מתנה לחוד הוא שהורידו לנכסיו וכדין מתנת שכ"מ דמהני בדיבורא לחוד, ועיין:

ה לפום דברינו אלה ניחא ג"כ הא דצירף הרמב"ם בלשונו הצח שם בהלכה ה'] אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' עכ"ל, דכיון שהקנה לו מעכשיו ולא עלה על דעתו אז משום ירושה כלל, כדרך כל הבריאים וא"כ לא מיבעיא אם כבר זכה בו הראשון בעוד הנותן חי משום מתנה, אזי שוב אי איפשר לחול עליו דין ירושה כלל [וכמ"ש באות ג' ראיה לזה מסוף פ' השולח גבי בן שקנה מאביו, ואע"ג דאנן פסקינן קה"פ לאו כקה"ג דמי, אבל באחריך שאני דהתם בוודאי יש לראשון קה"פ שהוא כקה"ג וכמבואר בב"ב (ד' קל"ו) סוגיא דאחריך, אלא אפי' אם מת הנותן ועודנו לא זכה המקבל הראשון שראוי ליורשו, אפ"ה יש לה הפסק ולא מצי היורש למימר לא ניחא לי בתורת מתנה רק משום ירושה, שכבר כתבנו לעיל [אות ג'] דכל היכא שלא הורידו הנותן ליורש בתוך נכסיו אזי יש לה הפסק אפי' בירושה דממילא, רק בשכ"מ הוא דאמרינן אפי' כשאמר בפירוש משום מתנה, דדעתו היה מסתמא גם על ירושה דאורייתא רק לייפות כחו הוא דכתב ליה גם בתורת מתנת שכ"מ, ומשה"ט נמי גם בשכיב מרע שנתן במתנת בריא בקנין מעכשיו, לא פסיקא ליה מילתא לומר שרק משום תורת מתנה הוא דניחא ליה ולא משום ירושה, דכיון דדואג ומיצר על איבוד עולמו ושהגיע קצו עדיין י"ל דניחא ליה בתורת ירושה, ולייפות כחו כתב לו גם משום מתנה מעכשיו:

ו ועתה עלה באר ענו לה, שכל הפוסקים מודים לרבינו בזה, וגם הרשב"א בתשו' אינו חולק על דבר פשוט כזה, ומסתבר בטעמא, רק דברי הרשב"א על מבוכה אחרת נאמרים ונשנים, כאשר נציגם פה לעומת הקורא נעים, וז"ל [בסימן אלף קמ"ז] הצריך לעיקר הענין. שאלה, ראובן לא היו לו בנים כי אם בת אחת ונתן לה כל נכסיו במתנת בריא. ומת, ואח"כ הלכה הבת ונתנה הנכסים לאמה ומתה. וכתב בתשובתו וז"ל, עוד נראה שאין לנותן בן או בת זולת הבת הזאת, ומיד שמת האב נתרוקן כל הזכות לבת שאין אני רואה שאמר האב במתנתו ואם תמות הבת יירשו אחרים תחתיה, ולא עוד אלא שאפי' אמר כן לא אמר כלום, לדעת הגאונים ז"ל שאומרים שאין לשון מתנה למי שראוי ליורשו אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק באיזה לשון שיתן אלא א"כ מסר הדבר הנקנה ליד אחר, כאותה ששנינו תנו לבני שקל בכל שבת, ואם אמר אם ימותו יירשו אחרים תחתיהם, בין אמר תנו ובין אמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל, וזה לא מסר ביד זה אלא שטרי מתנת הבת לא זולת זה עכ"ל. ודברי קדשו נעלמים ונפלאים מעיני כל מעיין בצדק, כיון דעיקר שאלתו היה אם נתינת הבת שנתנה לאמה מהני ונראה בעליל מד"ק דפשיט ליה דמהני מתנתה כשם דירושה אין לה הפסק, שהרי כתב אח"כ שרק מפני שהיתה קטנה בשעה שנתנה, הוא דלא מהני מתנתה בקרקעות, וא"כ מאי האי דמברר לן כזאת ממה שאמרו דירושה א"ל הפסק, ומאי ענין שמיטה אצל ה"ס, ועוד כיון שהקדים שלא הניח אבי' בן או בת חוץ מזאת וא"כ יורשי' המה יורשי אבי', ותו ל"ש כלל לדין ירושה שא"ל הפסק, דכ"ז נאמר ונשנה [רק] כשהניח שני בנים ונתן לבנו ואמר שאחריו לבן השני, שגם ששניהם יורשיו מ"מ יורשי הבן הראשון יורשין אותו מדין דירושה א"ל הפסק. אבל בנידון זה אין לזה מקור ושורש:

לכן נראה לפענ"ד לגלות עומק דברי קדשו, והוא דאיתא בעובדא דרב ביבי בר אביי [ב"ב ד' קל"ז:] דהיכא שאמר נכסי לך ואחריך לעצמי הגם דפסקינן כרשב"ג דבאחריך לפלוני יכול הראשון למכור וליתן, אבל כשהוא לעצמו לא מהני מכירתו, ואיתא שם בפוסקים רבותינו קדמאי ברמב"ן שם] דגם כשהניח ליורשיו דינו כמו שהניח לעצמו, ומש"ה גרסי גבי סבתא ובתרה לירתה, ול"ג לירתאי דא"כ היכא איתא שם דאי קדמה סבתא וזבני זבינה זביני, [עי' ברז"ה בעובדא דסבתא ד' קכ"ה:] ופשיטא ליה לרשב"א דה"ה כשנתן לבנו ואחריו למי שראוי ליורשו, דג"כ ל"מ מכירתו כיון דחזינן דעתיה שישאר עזבונו אצל יורשיו, וכן נראה מצד הסברא כמו שמבואר ברמב"ן (ד' קכ"ט:) וכן הוכיח מן הגמרא שם, לענין ירושה א"ל הפסק דגם בששניהם בניו הדין כן]. ומעתה דעת לנבון להתבונן בזה היטב, דכשם דאמרינן בבן שקנה שדה מאביו ומת אביו ולא הניח יורש אחר זולתו, דלמ"ד קנין פירות לאו כקה"ג דמי, כשמת אביו אח"כ, דממילא נגרר הענין מצד הסברא פשוטה שיש לו דין שדה אחוזה אפי' לגריעותא של הבן, שהרי התם כשהקדישה אחר שמת אביו הוגרע כחו של בנו ע"י ירושה זו, שאז חוזרת ביובל לכהנים שבמשמר, אעפ"כ נגרר ממילא ע"פ סוגי הדת מצד הסברא פשוטה דין תורת ירושה עליו, כיון שיש לתורת ירושה על מה לחול, וכשם דאמרינן שיש לו דין תורת ירושה להורע כחו מכש"כ ליפוי כחו, וא"כ ה"נ בנידון זה כשנתן לבנו ואחריו ליורשיו ומת הנותן בינתיים, דאז חל דין תורת ירושה כיון דמעיקרא לא היה בכחו למוכרו וליתנו לאחרים, שהרי לא זכה אז אלא מכח נתינתו, וכיון שהניח ליורשיו אחריו, אמרינן דאינו יכול להפקיע זכותו של יורשיו. ומעתה כשם דאמרי' דירושה דאורייתא לא ניתן להפסיק מיוצאי חלציו, ה"נ אמרינן בקו השוה דירושה דאורייתא לא ניתן לחצאין, והשתא אם נימא דאינו רשאי למוכרו גם כשמת אביו קודם שנתנו לאחרים, נמצא שאתה מחצן ומחלקן בתורת ירושה דאורייתא עצמו וזה נגד סוגי הדת, להכי אמרינן דכיון שקודם שמת אביו לא ניתן בידו כח וזכות ליתנה לאחרים כיון שגם השני הוא יורש דאורייתא אחריו, נמצא שלא היה לו כל ימי חיי אביו רק קה"פ לחוד, ואנן פסקינן דקה"פ לאו כקה"ג דמי, [והגם דאחריך שאני דהתם בוודאי יש לראשון קה"פ שהוא כקה"ג. אמנם התם הוא רק מדחזינן דהראשון יכול למכור. אבל כאן דאינו יכול למכור שוב הדרינן לכללא], אז שוב כשמת אביו נתגולל בידו בתורת ירושה דאורייתא גם קנין הגוף כדאיתא בס"פ השולח] זכות נוסף על המתנה ראשונה, וחיילא דין תורת ירושה ממילא על זכות שהיה לו ע"י נתינת אביו בראשונה, וזהו שהוכיח הרשב"א במשקל, דכמו דאמרינן בזה דירושה אלה"פ, ה"נ נידון ממילא כשמת אביו ואח"כ נתנו לאחרים דמהני אפי' כשגם אחריך ראוי ליורשו, והא דלא מהני כשנתנה לאחרים, היכא שאחריך ראוי ליורשו, זהו בחיי אביו:

וגם מ"ש בב"י [סי' רמ"ח] בשיטת הרשב"א דס"ל כשיטת הפוסקים הנ"ל דהיכא דלא הורידו כלל להראשון לא בתורת ירושה ולא בתורת מתנה רק שהוא יורש ממילא, תו לא אמרינן בזה דירושה אין לה הפסק, אינו חוצץ לדברי תשובת הרשב"א הנ"ל, דזהו דווקא היכא שלא הורידו כלל לנכסיו. אבל בנידון דרשב"א הנ"ל שהורידו בנכסיו במתנה גמורה מעכשיו במתנת בריא, רק שנתגולל עליו אח"כ גם דין תורת ירושה, אמרינן דכיון דמעיקרא כשנתן לו נודע לו ג"כ שע"פ סוגי הדת יחול עליו ממילא גם דין תורת ירושה, הרי זה כאילו הורידו על אופן זה, כיון דלא סגי בלא"ה:

[וביותר ביאור הדבר נתבונן בטעם נכון, דבע"כ צ"ל בטעמא דהפוסקים דל"א ירושה אלה"פ אלא כשהורידו המוריש בתוכו לאח"מ אפי' בלשון מתנה, דמסתמא ניחא ליה בירושה דאורייתא שלא תיעקר, ומה שאמר בלשון מתנה ליפוי כחו הוא דקעביד (כמ"ש לעיל באות ד'), ומובן מזה דטעמיה דהרמב"ן שכתב במלחמות ד' (אשר הבאתיו שם), מסתבר רק לשיטתו דאפי' כשלא הורידו המורישו בתוכו כלל אפ"ה אית ביה תורה זו, ואמרינן שגם ירושה ממילא אלה"פ, ולהכי מפרש דאפי' אמר בלשון מתנה מפורש, משום דלא חיילא מתנה על דבר שהוא שלו מדין תורת ירושה, ואמרינן גביה דירושה אלה"פ, אעפ"י שהמוריש לא נתן רק בתורת מתנה, והיורש זוכה רק בתורת ירושה ממילא, אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דבירושה דממילא לא אמרינן תורה זו, תו א"א לומר בטעמא דמילתא היכא דכתב לו בלשון מתנה מפורש משום טעמיה דהרמב"ן רק כמ"ש לעיל:

ברם עיקר הדבר טעמא בעי דמנ"ל לחלק מן הסברא, בין הורידו המוריש ובין שזכה מעצמו בתורת ירושה, וצ"ל בפשטא דמילתא, כיון דנראה בעליל שנתן לראשון ואחריו לשני, ובלתי איפשר להתמצע הדבר ולקיים שניהם, מפני שמנגד לסוגי הדת, להכי אמרינן שנתבטל השני מפני הראשון, ואמרינן אלמלא ידע שהוא קצת נגד דת תוה"ק, אזי לא נתן לשני כלל, כי היכי דלא תיעקר דין ירושה דאורייתא (כמבואר בש"ס ב"ב דף קל"ג הוא סבר ירושה יש לה"פ ורחמנא אמר אלה"פ, וברשב"ם דף קכ"ט:), אבל ליכא למימר להיפוך, חדא דמסתמא. ניחא ליה בירושה דאורייתא, ועוד שא"א להעשות מתנה וזכייה מחודשת ולומר. שיזכה השני מיד אחר מיתתו של הנותן מה שלא זיכה לו כלל, רק שהקדים עוד, את היורש שיזכה בו כל ימי חייו, אבל היכא שלא נתן ליורשיו כלל ונתן לאחר לאח"ז על תנאי, הא חזינן להדיא דניחא ליה בשני, רק התנאי מעכב שלא יזכה בו קודם קיום התנאי, וקחזינן דניחא ליה שיתעקר דין ירושה מפני נייח נפשו דעביד ליה השני:

ומעתה מובן הדבר ממילא בדינא דתשו' הרשב"א שנתן לבתו במתנת בריא מעכשיו ואחרי' ליורשה ולא היה לו יורש אחר, ונמצא דאיפשר שיתקיים הדבר בשלימות ולא יגרע אפס מנהו, גם לענין זה שלא יועיל נתינתה לאחרים כמו באחריך ליורשה, דהיינו אם ינתן לאחרים בחיי אביה, אבל היכא שמת אבי' ואח"כ נתנה לאחר, פשיטא דמהני, שהרי ירושה דאורייתא כרוך לעולם בעקבי מתנה כזו, כמו שמצינו בשדה אחוזה, וכמו שכתבנו, וכיון שהענין מתחייב שיתלכד ממילא תורת ירושה נוסף על מתנתו, ומשה"ט יכולה למכור משום שזכתה בתו לאח"מ בתורת ירושה, ונמצא דאפי' להפוסקים דבירושה דממילא ל"א דאלה"פ, אין לו שייכות כלל לנידון זה לענין מכירה ונתינה דס"ל כיון דזכתה בתורת ירושה לקה"ג, מה שלא זכתה מתחלה ע"י מתנה שנתן לה אבוה, וכל היכא דזכה הראשון בקה"ג אזי לכ"ע מהני מכירתו ומתנתו כמבואר להדיא בש"ס (דף קל"ו:) לר' יוחנן, וע"כ לא בעינן לטעמא דאחריך שאני, אלא לריש לקיש דפסקינן כוותיה דקה"פ לאו כקה"ג דמי, והכא דזכתה בגוף ובפירות מש"ה מהני מכירתה להפקיע זכותו דשני]:

ז ועתה הבט נא וראה שדברי תשו' הרשב"א הללו לא יתנגדו כלל לדברי פסקו של הרמב"ם הנ"ל, ומרחק רב ביניהם בהבדל הנושאים, אבל בעיקרן יחדיו ידובקו ולא יתפרדו, דהרמב"ם איירי להדיא כשנתן במתנת בריא למי שראוי ליורשו, ואחריו לאיש אחר דעלמא שאינו ראוי ליורשו, ומש"ה פסקא למילתא דלא נשאר ביד יורשי ראשון משום דירושה א"ל הפסק, דכיון דפסקינן כרשב"ג דיכול למוכרו וליתנו לאחרים משום דקה"פ וקה"ג ניתן בידו משום דאחריך שאני, ומש"ה אפי' כשמת אביו הנותן ואח"כ מת בנו הוא המקבל מתנה אפ"ה ל"א דירושה אלה"פ, כיון שבא לידו בתורת מתנת בריא, וכבר זכה בהן לכל דבר שוב אין כאן מקום שיחול עוד תורת ירושה עליו, כיון שאין כאן זכייה מחודשת כמו גבי שדה אחוזה למ"ד קה"פ כקה"ג דמי:

וא"ל דמ"מ איכא שמא דירושה אח"כ שיזכה בו לענין זה עצמו להורישו ליורשיו, דהא כיון שאין לו זכייה מחודשת בעצמותו ע"י ירושה זו שוב אין יורשיו יורשין שכבר קדמו אחריך, דכל היכא דלא זכה לעצמו המוריש ע"י שמא דירושה תו א"א שיזכו בו יורשיו, הגע בעצמך למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אזי פשיטא היכא שנתכוין להורישו ליורשיו, אבל הוא לא יזכה בהן כלל דפשיטא שגם הם לא זכו אפי' כשמת אח"כ דכל כמה דלא זכה (היורש) [המוריש] תו ליתא בתורת ירושה, וראיה לזה מנדרים (דף ל"ד] גבי ככר של הפקר והקדישה ואח"כ נטלה להורישה לבניו דמעל לפי טובת הנאה שבה, וכתב הרא"ש שם דלמ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו פשיטא דלא זכו בה, משמע להדיא דאפי' כשמת אח"כ ליתא בתורת ירושה כיון דלא זכה בהם המוריש, והשתא נלמד דינו של הרמב"ם הנ"ל במכל שכן מהאי דשדה אחוזה דאמרינן למ"ד קה"פ כקה"ג דמי, אע"ג דחיילא אח"כ שמא דירושה לתמצית קה"ג, אפ"ה לא הוי זכייה מחודשת לענין זה שיחול עליו שמא דירושה, מכ"ש בדינו הנ"ל שהוא לא זכה ולא מידי ע"י שמא דירושה כיון שכבר זכה לכל דבר ע"י מתנה דמעיקרא, ממילא מובן דה"ה אם מת הנותן קודם שהגיע לידו מתנה זו שזיכה לו ע"י אחר ג"כ לא שייך ביה לומר דירושה א"ל הפסק, דממנ"פ אם רוצה לזכות ע"י כחא של מתנה שזיכה לו אביו בקנין ע"י אחר, אזי כבר זכה למפרע ע"י קנין דמעיקרא ושוב אין כאן מקום לחול עליו שמא דירושה, דהא כבר הקדמנו לעיל [אות ה'] דגבי מתנת בריא והוא בריא תו לא נכנס בו כלל דין ירושה במתנה זו, ואם אינו רוצה כלל בתורת מתנה זו רק ע"י ירושה דממילא הרי זה רק כמו ירושה דממילא, וי"ל דהרמב"ם ס"ל דבירושה ממילא ל"א דירושה אין. לה הפסק, (והא דהצריך הרמב"ם שם (בהלכה ו') לומר גבי תנו לבני שקל וכו' ואם מתו יירשו אחרים וכו' דאמר להדיא לא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, (דהוא) אע"ג דס"ל דבירושה דממילא דכיון שלא נתן להם אלא שקל בכל שבת, תו לא זכה בתורת ירושה ע"י הנותן רק משום ירושה דממילא, היינו משום דניחא ליה למימר דמילתא דפשיטא נקט גם כשצמצמו ונותר אחריהם משקלם בכל שבת אפ"ה ינתן לאחרים, ול"א דכבר זכו בהם היורשים, היינו משום שאמר בפירוש לא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, ואפי' את"ל דלא איירי כשהשלישו ביד שליש אפ"ה אתי שפיר משום דאיפשר דמיירי באופן זה]:

אולם הרשב"א [מיירי] בשאחריך ראוי ליורשו דנשתנה דינו ע"י ירושה לזכייה מחודשת ומש"ה שפיר מהני מה שנשתנה אחר מות אביה:

ח תבנא לדינא דנידון דידן דגם את"ל כדעת הסמ"ע מובא לעיל [אות א'] דתרווייהו בעינן שהושלשו ביד שליש, ושיאמר בפירוש לא משום ירושה וכו' והרי הפסקתיה, ובעובדא דא דלא אמר הכי, נמצא דהדרא לדינא דירושה אלה"פ, ואי משום שהקנה להם. במתנת בריא עודנה יש לומר דדוקא נקט הרמב"ם כשהיה בריא כמש"ל באות ב'], איברא דזהו היכא שהקנה ליורש עצמו במתנת בריא מעכשיו, לכן כשהוא שכ"מ אפ"ל דמ"מ לא נפקע שמא דירושה, ולהכי אמרינן דא"ל הפסק, אבל בנ"ד שהקנה לאחרים במתנת בריא מעכשיו ע"מ להקנות ליורשים בכל שנה ושנה סך מסויים, וכן לזרעם ולזרע זרעם, הכל ע"י כח וזכות שיש לאפוטרופסים בקנין גמור מעכשיו, אזי פשיטא דלא שייך לומר על המותר [דהיינו מן השנים הנותרים] דירושה אין לה"פ, כיון שלא הניח אחריו בתורת ירושה כלל, ואפי' לדעת הרמב"ן דמספקא ליה בתירוצם של הפוסקים הנ"ל באות ג'] גבי תנו שקל לבני בשבת, דעל השקלים שלא זכו עדיין ל"ש בזה משום ירושה א"ל הפסק, ורמב"ן השיב דמ"מ זכו היורשין ממילא, וס"ל דגם בירושה ממילא אמרינן דא"ל הפסק וכמ"ש לעיל, איברא כל זה כשלא נתן והקנה לאחרים במתנת בריא מעכשיו, אבל בנידון דידן לית מאן דפליג דלא שייך כלל לומר תורה זו, שהרי הקנה את, גופם של החצירות והבתים לאפוטרופסים בקנין גמור מעכשיו, ומן הפירות יתנו מדי שנה בשנה לזרעם ולזרע זרעם, ואם ימכרו לאחרים. אזי לא יותן להם עוד רק ינתנו לת"ח שיבררו הם, אזי פשיטא לכ"ע דל"ש בפירות שלא זכה מעולם דין זה כלל וכלל:

ט גם אין לדון ולערער בזה מדברי ב"י [סי' רמ"ח בסעיף ט'] שכתב בשם הרשב"א, וז"ל ועוד כתב ז"ל וכדי שלא ישתבש אדם. בהלכה זו, ללמוד ממנה לאותם שכותבין בשטרי מתנה ומקח לך וליורשיך ולבאים מכחך, שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרו כאן, אני כותב שלא נאמר דברים שבשמועה זו אלא באומר אחריך, אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא, שהמתנה או המכר לא יהא להם הפסק, שכן כותבין למכור ולמשכן וכו' וא"צ כי אם לשופרא בעלמא עכ"ל, א"כ גם בנ"ד נימא שזרעם וז"ז לא יזכו בחלקם מכח הנותן והאפוטרופסים רק מכח מורישם, וא"כ דמי בזה למ"ש הריב"ש [בסי' קס"ז] במי שנתן במתנת שכ"מ לבתו במקום בנו ואם תמות יותן לבנו, ולאח"מ בנו יהיה מחציתו להקדש ומחציתו למי שראוי לירש, ופסק שם דגם בזה אמרינן דירושה א"ל הפסק ולא זכה הקדש רק מי שראוי לירש יטול כל חלק הבת, הרי דאע"ג דמתחלה בא ליד הבת בתורת מתנה, מ"מ כיון שהגיע אח"כ ליד בנו מבתו בתורת ירושה שוב. אלה"פ, וא"כ בנ"ד נמי נימא דאע"ג שזרעו זכו מן האפוטרופסים, מ"מ זרע זרעו כבר זכו ממורישם, ומה שכתב לזרעם ולז"ז לא שיזכו גם הם מן האפוטרופסים רק לשופרא דשטרא, דז"א דעד כאן לא אמרינן דלשופרא בעלמא כתב כן, אלא היכא שלא הטיל תנאי בזכייתם, אבל היכא שהטיל דבר תנאי בזכייתם, הרי חזינן דעודנו לא נתקן מרשותו לגמרי, דאל"כ היכי מטיל תנאי בדבר שכבר יצא מרשותו לרשות מורישם, והמה מיד מורישם הוא דקא זכו בירושה דממילא, אלא בע"כ צ"ל דכוונתו היה שכולם יזכו ממנו ומיד האפוטרופסים, ולהכי כיון דעודם קשורים ברשותו, לכן בידו להטיל בהם תנאי כרצונו וז"פ וברור:

גם מה שאמרו לערער על הצוואה, כיון שהיה שכ"מ בשעת הצוואה לא מהני קנין מעכשיו, אין בזה ממש, והוא נגד כמה וכמה סוגיות הש"ס, ומבואר להדיא בדברי הרמב"ם [פ"ח מה' זכייה ומתנה הלכה י"ח] להיפוך:

נמצא הדין ברור בלי גמגום שכל דברי הצוואה שרירין וקיימין עפ"י דת תוה"ק אליבא דכל הדעות, ולא נפרץ דבר מכל דברי המנוח הנדיב זלה"ה אפי' כמלא מחט, וכל דברי הצוואה כראי מוצקים ולא יעלה הכורת, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו זיז כ"ש להפר אפס מנהו, לו ישלח ה' בקירות לבב הנדיבים והמופלגים בתו"י הי"ו, וישקלו הדברים בפלס מאזני הצדק, אזי ידעו כי בעזה"י שפתי ברור מללו, ואין לנטות מזה כמלא פסיעה קטנה שגם החכמים הנבונים המופלגים הרבנים שליט"א אשר התחילו לערער על הצוואה יענו ויאמרו, אמת כן הדברים:

דברי הכותב לכבוד התורה ולומדיה הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זללה"ה

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה