אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן עז

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן עז

סימן עו

עוד בענין הנ"ל

א השיגו עוד ע"ד שנתן מעכשיו לבנותיו סך מסוים מדי שנה בשנה, להם ולזרעם אחריהם ולזרע זרעם עד עולם, מן הפירות שיעלה מן החצירות והבתים, ונתן ג"כ במתנת בריא מעכשיו ובחיוב גמור ובקנין גמור אג"ס מעכשיו, והפרישו ממצודתם דכיון שנולדים לא קנו א"כ בטלה הצוואה בכללה, דיכולין היורשים לומר כדעה זו במרדכי ב"ב פ' מי שמת] גבי מטלטלין ומטבע שהקנה בסודר, דבטילה כולו, משום דקני את וחמור כגון זה ל"ק כלל ע"ש, והפריזו על המדה בזה, לחבל ולהשחית את מעגלי הצדק יותר מן היצה"ר המשחית והמסטין העומד נגד כלל מני אז ועד עתה, דא"כ לדבריהם בטלה ירושת הארץ בכללה חלילה, שהרי הקב"ה אמר לאברהם [בראשית י"ג] כי את וגו' לך אתננה ולזרעך עד עולם וגו' קום התהלך בארץ וגו'. וא"כ לא מיבעי' לר' אליעזר דס"ל ב"ב ד' ק'] דהילוך זה היה קנין גמור, ונימא כיון שבטלה גבי זרעו שלא נולדו עוד, בטל ג"כ גבי דידיה, ואפי' לרבנן דהתם הלא אמרינן שם ורבנן, התם משום חביבותיה דאברהם קאמר ליה הכי כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו, וז"ל רשב"ם שם, דהו"ל כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה למדת הדין, הכוונה דגבי קוב"ה די בקנין כל דהוא, ולדבריהם אדרבא יפער פיו לבלי חוק ולומר כן דאברהם קנה בהילוך לחוד, מ"מ כיון שבטלה לגבי זרעו שלא נולדו בטלה בכללו, אלא ודאי דתרווייהו בהדי הדדי לא (לכ"ז) [יתלכדו[, או דזרעו משום ירושה, או דלא כדעה זו במרדכי, שהוא פשוט לחכמינו ז"ל בכמה מקומות דירושה היא לנו מאבותינו, גם בנו חז"ל על יסוד זה כמה דינים, עי' ע"ז [דף נ"ג:] מכדי ירושה היא להם, ובפי' רש"י שם תד"ה ואשיריהם, ירושה היא לישראל מאבותיה' שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה וכו':

ועוד דעיקר הפלוגתא שבין רבותינו במרדכי הנ"ל נראה דלא שייך לענין זה כלל, דאלת"ה קשיא לדעה זו שבטלה כולו, א"כ גבי נכסי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי לירושה, דאמרינן דירושה אין לה הפסק [ב"ב ד' קל"ג.], אבל הראשון קנה ולא אמרינן דבטלה כולו, א"ו דגבי שני זוכים לא פליגי כלל, ודבר זה הוא כקני את וחמור המבואר בש"ס, דפסקינן דאת קני מחצה [שם ד' קמ"ג ובתוס'] ועד כאן לא פליגי אלא גבי אחד ובמקצת נתפס קנינו ובמקצת לא נתפס, דמר סבר דאמרינן מיגו דחיילא אהאי חייל נמי אאידך, ומר סבר להיפוך:

ב ולכאורה נראה דהרשב"ם והנמוקי יוסף ס"ל דבטלה כולו דפירשו [בפירוש הראשון בהא דאמרינן [שם קל"ז] ומודה שאם נתנו במתנת שכ"מ לא עשה כלום, דהיינו שאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום, והשני מוציא, ומשמע שמוציא גם את הגוף ממנו, ואמאי, כיון דפסקינן דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי, ונמצא דיש לקנין הגוף קיום בעצמותו זולת קנין הפירות, וכיון שהקנה לו את קנין הגוף בעודו ברשותו מעכשיו, הגם שלא יקנה הפירות שכבר קדמו אחריך, אבל הגוף שכבר נקנה לו במאי נפקע, ולדעה א' שבמרדכי שם ניחא, דבטלה כולו [ועמ"ש בס"ס זה]. איברא נראה דבדבר שאינו שלו לא נכנס כלל לפלוגתא זו שבמרדכי, דדוקא היכא שכולו שלו, רק דבדבר א' לא נתפס קנין זה הוא דפליגי, אבל הכא שאינו שלו והקנה לו את שאינו שלו עם דבר שהוא שלו, אפי' בקנין א', אזי פשיטא דלא נפקע הקנין לגמרי, וקנה אידך את שהיה שלו וכן הוא להדיא בש"ס [קכ"ו[דההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידיה ודפשוט וכו' מר סבר בפלגא ואפי' למ"ד בכולהו היינו בחלק בכורה וחלק פשוט דאחיו, ע"ש [ע"ב[בתוס' ד"ה לא, הרי להדיא שלא נתבטל הקנין לגמרי מפני חלק שאינו שלו, זולת אם הקונה מקפיד וטוען שלא נתרצה למחציתו, [עיין בב"י ר"ס רל"ב דפליגי בזה הרמב"ם והרשב"א], וכיון דהכא במתנת שכ"מ, דמקבל מתנה ניחא ליה בכל דהוא, אכתי קשה דליקני מיהת קנין הגוף שהקנה לו מעכשיו, וצ"ל לפי' זה דר' יוחנן עצמו אמרה דקאי ביה ואמר הלכה כרשב"ג אמר נמי פיסקא זו, דאם נתנה במתנת שכ"מ לא עשה כלום, דכיון דלדידיה ק"פ כקנין הגוף דמי, בלתי איפשר שיתקיים קה"ג לחוד, רק כשיסתעף בהדיא גם קה"פ אח"כ, ומשה"ט ס"ל דהיכא דמכר הבן וכו' ומת הבן בחיי האב דל"ק הלוקח:

והא דלא פירשו [הרשב"ם ונ"י] כפשוטו בכל מתנת שכ"מ דעלמא, איפשר לומר דמספקא להו דאולי במתנת שכ"מ לא צריכינן לטעמ' דאביי דכבר קדמו אחריך, דגם בלא זה לא מהני כמו שפסק הרמב"ם [פ"ט מהלכות זכייה ומתנה ה"י] דמתנת שכ"מ לעובד כוכבים ל"מ דתקנתא דרבנן לא מהני כו' עי"ש, וה"נ גבי נכסי לך כו' דאסור למכור וליתן, ומצאתי אח"כ במשנה למלך שם, שהקשה כן על הרמב"ם ועל תשובת ר"ן בסי' מ"ד [מובא בש"ע סי' רל"ה ס"א] גבי נכסים מועטים, עוד אפ"ל דרשב"ם ונמו"י בפי' ראשון סברי כרבינו תם בס"פ השולח דדוקא באבא לגבי ברא הוא דפסקינן כר"ל, אבל בעלמא פסקינן קה"פ כקה"ג דמי, ומש"ה נפקע קה"ג לגמרי כיון שלא יסתעף עוד קה"פ אחריו כיון שכבר קדמו אחריך:

איברא דלפי' קמא קשה מאי קא קשי' ליה לש"ס ומי אמר אביי הכי וכו', שאני התם דאיירי בסתם מתנת שכ"מ, מש"ה ס"ל לאביי דקונה עם גמר מיתה, משא"כ היכא דאמר להדיא מהיום ולאח"מ אזי פשיטא דל"ק את הפירות רק לאח"מ כמו שאמר בפירוש, וצריכין לדחוק דס"ל לרשב"ם דמסתמא איירי בכל מתנת שכ"מ, הן כשאמר מהיום ולאח"מ, והן בכל מתנת שכ"מ, וקושיית הש"ס קאי על סתם מתנת שכ"מ, מעתה צ"ל דלא סבירא ליה כדעת הרמב"ם והר"ן הנ"ל

אבל לדעת הרמב"ם קשי' ממנ"פ, אי ס"ל דאיירי בסתם מתנת שכ"מ, א"כ למה צריכינן לטעמיה דאביי משום דכבר קדמו אחריך, ואי ס"ל דאיירי במהיום ולאח"מ, א"כ מאי קשי' ליה דאביי אדאביי, וכן אם נימא דאיירי בכל מתנת שכ"מ הן במתנת בריא שהיא כשכ"מ, והן בשכ"מ ממש, מ"מ ל"ק דאביי אדאביי כמובן:

ג ונראה לתרץ דעת הרמב"ם ותשו' הר"ן הנ"ל, והוא, דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דס"ל [בפ"ה מהלכות מלוה ולוה הלכה ט"ו] דגבי הערמת רבית מוציאין מיד הלוה למלוה, אע"ג דגבי אבק רבית מוציאין אפי' מיד המלוה היכא דשקל שלא מדעת הלוה, שאני התם דנקרא עבריין ורשע, עיין יבמות [דף כ'.] דכל העובר על דברי חכמים מיקרי רשע, אבל גבי הערמת רבית, אע"ג דאיסורא עבד, כיון דקליש איסורא, לכן לדין ממון שבו אוקמהו אדינא ומחייבין את הלוה כאשר פסק על עצמו, ומשה"ט נמי ס"ל להרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה ומתנה ה"י] הנ"ל, דדוקא במתנת שכ"מ דאיירי ביה שהוא לכה"פ איסור חמור מדרבנן, הוא דנפקע המתנה לגמרי, משא"כ גבי נכסי לך ואחריך לפלוני, דאיסורא קלישתא הוא דעבד קמא היכא שנתנה לאחרים, ולא מיקרי רשע בכך, [כמבואר בפי"ב מהלכות זכייה ומתנה הלכה ח' ט' יעו"ש] וכ"כ הרשב"ם והנמו"י ב"ב בסוגיא דאחריך, רק המשיאו עצה הוא דנקרא רשע, לכן הוגרע מכחו לצד דין ממון שבו יותר מהערמת רבות, ומש"ה צריכינן לטעמא דאביי משום דכבר קדמו אחריך, אבל הר"ן ס"ל כדעת רמב"ן [מובא ביו"ד סי' קס"ג] דגם הערמת רבית שוה לאבק רבית לכל דבר, ונמצא דלא מחלקי גם לצד ממון שבו בין איסור חמור דרבנן לאיסור קל, ומש"ה ס"ל גם גבי נכסים מועטים דאיסורא קלישתא טובא הוא דעבדי הבנים כשמכרו, ושוה לירד הראשון ומכר דלא מיקרי רשע אלא המשיאו עצה, עיין סוטה דף כ"א] מ"מ לא גרע מהערמת רבית, ולהכי כשמכרו כשהם פעוטות בטלה המכירה כשם שבטלה הפסיקה גבי הערמת רבית, ואפ"ה בגדולים המכירה קיימת כאשר יתבאר לקמן [באות ד'], ולדידיה קמה קושיית המל"מ הנ"ל, דא"כ תו ל"צ לטעמא דאביי משום דכבר קדמו אחריך, תיפוק ליה דבמתנת שכ"מ שהיא מדרבנן לא חייל במקום איסור כמו בפעוטות בנכסים מועטים:

ד ונראה שגם לדידיה ל"ק מידי, והוא דבל"ז קשה לאביי דל"ל לטעמא משום מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאח"מ וכבר קדמו אחריך, תיפוק ליה דאפי' שניהם חיילי בהדי הדדי, מ"מ קנה השני, כיון שהוא קונה מצד עיקר הדין, ואידך הוא רק מצד תקנתא דרבנן, ומי נדחה מפני מי, אזי פשיטא דאזלינן בתר עיקר הדין, כמו דס"ל לאביי בתמורה (דף כ"ה] אם אמר על הלקט עם נשירת רובו יהיה הפקר דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וה"ה כאן כיון ששני קנה מצד עיקר הדין, והמקבל מתנה מהראשון אינו אלא מצד תקנתא דרבנן דאזי כששניהם חיילי בהדי הדדי נימא ג"כ דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וידחה תקנתא (דרבנן] לגבי דינא. איברא הא תינח כשנתן להם במתנת בריא בקנין ואמר נכסי לך ואחריך וכו', אזי לקושטא א"צ לטעמא דכבר קדמו אחריך, אבל כיון דסתמא קתני משמע אפי' במתנת שכ"מ, ונמצא שגם השני לא זכה אלא בתקנתא דרבנן, ואפ"ה אם נתנה הראשון כשהיה שכ"מ, [אע"ג דגם אחריך השני ג"כ ל"ק אלא מדרבנן], אפ"ה קנה השני, ולהכי כיון דיד שניהם שוין, ששניהם לא קנו אלא מדרבנן, מש"ה הוא שהכריחו לאביי לפרש משום שכבר קדמו אחריך, וזכותו קדמה לזכיית המקבל מן הראשון, ועתה ניחזי אנן גבי נכסים מועטים, [דבשלמא אם מכרו כשהם גדולים אע"ג דעבדי איסורא לא דמי להערמת רבית שגם לענין צד ממון שבו נפקע חיובו דלוה, דהתם שאני שהוא לגבי מלוה עצמו דעביד איסורא, אבל לגבי לוקח כיון שקנה מצד עיקר הדין דאורייתא, אי איפשר להפקיע זכותו מצד איסורא ותקנתא דרבנן שעל היורשים], אבל בפעוטות שגם קנינו דלוקח הוא רק מדרבנן אזי אזלינן בתר תקנתא דרבנן שקדמה לזכיית הלוקח שכבר זכו הבנות בשיעבודן משעה שמת אביהן, ונמצא דדינו של הר"ן בתשובה נמשך בקו השוה לדינא דאביי גבי אחריך, ותו לא ק"מ דלמה ליה לאביי לטעמא משום דכבר קדמו אחריך, כיון דגם דינו של הר"ן בתשו', בחדא כיילי הוא דכיילינן להו:

ה ועתה נהדר לקמייתא, דמה שאמר המנוח ז"ל, להם ולזרעם אחריהם ולזרע זרעם. אע"ג שלא נולדו אז, לא נתבטלה הצוואה בכללה, מפני דעה א' שכתב במרדכי פרק מי שמת [סי' תר"ה], דממנ"פ אם נימא כדברי סמ"ע בסי' ר"ג ס"ק י"ט] דפליגי גם בקני את וחמור, הלא כתב שם דהלכה רווחת בישראל דקנה מחצה, ואם נימא כדברי הגה"ה הנדפס במרדכי שם דפלוגתייהו לא שייך לקני את וחמור, (משום דגבי) אבל בנידון דידן דהוא לגבי שני בני אדם חלוקים וא' ראוי לקנין וא' אינו ראוי, אזי פשיטא דלדעת כל הפוסקים שהראוי קונה ושאינו ראוי ל"ק, ובכה"ג לא עלה על דעת שום פוסק לחלוק בזה, רק לגבי קונה או זוכה אחד, ויש בדברים הנקנים דברים שנתפס בהם קנינו ודברים שאינו נתפס, בזה פליגי אי אמרינן מיגו וגרירה, דרבינו שמחה ס"ל דלא אמרינן מיגו כלל, וחד מנהו ס"ל דאמרינן כדי שיתקיים בכולה, דדבר המקיים מושך את הבטל עמו, וחד ס"ל להיפוך דדבר המבטל גורר את המתקיים ובטלה בכללה, איברא זהו בדבר דשייכא ביה תורת קני' וזכייה, אבל דבר דלא שייך ביה תורת קנין כלל, כגון לדבר שלבל"ע, או דבר שלבל"ע, אזי פשיטא להו לכה"פ דלא נכנס כלל לסוג מיגו וגרירה, וזכה בדבר הראוי, ושאינו ראוי הדרא לבעלים, וחילוק זה איתא במרדכי שם [סי' תר"ב], ובסמ"ע הנ"ל שפירש כן בדברי רמ"א, ויש להבין לדעת הסמ"ע הלא בדבר שאין בו ממש, מובא ג"כ שם בסי' ר"ג] את דעות הנ"ל, אע"ג דליתא בתורת הקנאה כלל, וצ"ל דמ"מ שאני דבר שאין בו ממש משום דבלתי איפשר שיהיה גם למקנה עצמו צד זכייה בדבר שאין בו ממש, זולת דבר שיש בו ממש, כגון דירת בית רק שייר לעצמו הבית לדירה, ונמצא שישנו ג"כ בתורת הקנאה באופן זה עצמו, משא"כ בדבר שלבל"ע דמשכחת ליה מיהת דברים שלא שייכי בהם צד הקנאה כלל, כגון דברים שאינם ברשותו, מש"ה שבק רמ"א להביא להדיא את כל הדעות התם כי היכי דלא להאריך בדברים ולאפלוגי בין דבר שא"ב ולבין פירות דקל ועובר, ועיין:

ונמצא לפ"ז בנ"ד דגם אי יהבינן להו טעותא, דנולדים ל"ק מ"מ לא נתבטל אפס מנהו למי שישנו בעולמו, ועוד דלקושטא דמילתא גם זרעם וזרע זרעם ישנם מיהת בתורת זכייה וזכו בחלקם כיון שהקנה כל נכסיו לאפוטרופסים מעכשיו והם יתנו מן הפירות מדי שנה בשנה כך וכך, הרי הקנה להם ע"מ להקנות, וכבר כתבתי לעיל [בסי' הקדום] בשם מהרי"ט חו"מ [סי' מ"ט נ'] דגם בסתמא נידון כקני ע"מ להקנות, ועוד יותר מזה מבואר ברמב"ן בס' מלחמות ה' פרק מרובה בשם ר"ה ורב שרירא, דגבי הרשאה כיון שכתוב בו זיל דו"ז ואפיק לנפשך וגם כל דמתעני מ"ד עלי דידי הדר, אמרינן דכוונתו היה שיקנה ע"מ להקנות, וגם אפוטרופסים אלו למי ומי שיתמנו אחריהם נידון ג"כ בכלל זה והרי הוא ג"כ כקני ע"מ להקנות:

ו ונראה להטעים סברת המרדכי וסמ"ע הנ"ל, דדבר דלית ביה צד קנין כלל, אזי כל הפוסקים מודים דאינו מבטל את הדברים הניקנים בקנין, וגם אינו נגרר בתר המקיים, וטעמא דמילתא נראה דכמו שכתב הראב"ד [מובא בחידושי הר"ן] גבי פלוני רבע שורי, דאיתא בסנהדרין [דף י'] אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו ל"א, וכן לס"ד התם דאצל אשתו ל"א, היינו משום דעל עצמו דוקא שאין עליו תורת עדות כלל, ומש"ה לא שייך ביה לומר משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אבל גבי ממונו שהעיד על רביעת שורו, שהרי הקפידה התורה לדונו בכ"ג, ולפיכך זה העדות אינו כמעיד על עצמו אלא כמעיד על קרובו, דיש בו תורת עדות רק שפסלה רחמנא, מש"ה יש בו מיגו וגרירה, ואמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועיי"ש ברש"י וברמב"ם פי"ב מהלכות עדות ה"ב] שפסקו שם שנתקיים ג"כ לגבי ממונו, והיינו משום תורת מיגו וגרירה, והוא כדעה שניה שבמרדכי, שהבטל נמשך אחר המקיים, (וראב"ד דס"ל התם דבטלה כולה, לא נשמע מזה דס"ל כדעה ראשונה שבמרדכי, שהקיום נמשך אחרי המבטל, דשאני התם כיון דגלי קרא דאז נמצא אחד מהן קרוב או פסול דבטלו כולם, ולהכי אמרינן נמי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמו שמבאר הרא"ש ספ"ק דמכות בשמו], ולפ"ז ממילא מובן לחלק בין דבר דאית ביה צד הקנאה דאז נכנס לכלל סוג מיגו וגרירה, ודמי לפלוני רבע שורי, ובכגון זה פליגי רבוותא במרדכי, אם המקיים מושך אחריו את הבטל, או להיפוך, אבל בדבר שלא שייך ביה קנין כלל, דמי לפלוני רבעני שאין אחד מבטל ולא מקיים את האחר עמו, וכל א' עומד כדינו, ולכאורה קשה מדברי הרמב"ם עצמו [פ"ז מהלכות מעילה ה"ב] גבי מעילה ע"י שליח, שכתב ובלבד שלא יתערב עמו איסור אחר, הרי שהמבטל מושך אחריו גם את המתקיים, ועיי"ש במתק לשונו הזך שמיישב זה, שכתב וז"ל, שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה, ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל, וכוונתו כיון דהמקיים בעצמותו חידוש הוא שהרי בכל התורה אין שליח לדבר עבירה, ולהכי אינו מן הדין שיהיה לו תורת גרירה להמשיך אחריו את הבטל:

גם בדברי הרמב"ם [בפ"ט מהלכות אישות ה"ב] גבי ה' נשים שמביא תירוצא דש"ס קידושין [דף נ"א] באומר הראוי לביאה (משמע) דבלא"ה גם הנכריות אינן מקודשות, ולכאורה נשמע מדבריו שהבעל מושך גם את המקיים, וגם אפי' היכא שאינו ראוי כלל, שהרי האחיות בהדי הדדי אין בהם צד קידושין כלל, ודלא כחילוקו של המרדכי וסמ"ע הנ"ל, איברא כבר כתב הר"ן בקידושין שם דשאני התם דדמי לקונה שדה ונמצא חצי שאינו שלו, שהלוקח יכול לבטל את כל המקח, שלא נתרצה אלא לכולו, וה"נ גבי קידושין עיי"ש, והנה בקצוה"ח [סי' ר"י] תירץ בשם תלמידו את דברי הרמב"ם דס"ל כדעה ראשונה שבמרדכי וכחילוקו של ההג"ה הנדפס במרדכי שם שמחלק בין זוכה א' לשנים, ומש"ה גבי את וחמור שהזוכים מחולקים אין הא' נמשך אחר חבירו, משא"כ גבי מטלטלין ומטבע שהקנה לא' בקנין סודר, אמרינן שהא' מבטל חבירו, ומשה"ט גבי קידושי אחיות שהזוכה הוא הבעל קנה כולם אזי הבטל מושך גם האחרים אחריו, והקצוה"ח הסכים עמו, ולדברינו הנ"ל מוכח מדברי הרמב"ם להיפוך דלא ס"ל כדעה זו במרדכי, אלא שהמקיים מושך את הבטל שיתקיים כולו, מאי אמרת דשאני אחיות שאינן ראוין להתקדש יחד לעולם, דא"כ ה"ז דומה לפלוני רבעני דפלגינן דיבורי', כיון דאדם קרוב אצל עצמו ואינו כלל בגדר עדות כמבואר בראב"ד הנ"ל, וזהו סברת המרדכי עצמו וכמו שכתבנו, ונמצא שגם לדעה זו במרדכי דגבי מטלטלי ומטבע נתבטל הקנין בכולו, מודה באחיות, דשאני התם שגם המטבע איתא בתורת הקנאה, משא"כ גבי אחיות דליתא בתורת קידושין כלל:

ועיין בב"י חו"מ [סי' ק"ה] דפסק בתופס לבע"ח וגם בעד עצמו במקום שחב לאחרים, דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, והסמ"ע שם [בס"ק ג'], והע"ש, והב"ח, ובעל משאת בנימין, חלקו עליו, והש"ך [בס"ק ב'] מקיים את דברי ב"י, משום מיגו דזכי לנפשיה עדיף ממיגו דאי בעי זכי, שהרי אפי' למ"ד דלא אמרינן מיגו דאי בעי זכי, מ"מ בשנים שהגביהו אמרינן מיגו דזכי. ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הב"י מדעת הרמב"ם הנ"ל דס"ל בפלוני רבע שורי דדבר המקיים מושך וגורר גם את הבטל שיתקיימו בהדי הדדי, אך יש לסתור דשאני התם דאי איפשר לחלק ולקיים מקצתו, דא"כ הרי נתבטלה כולה כדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משא"כ גבי תופס לבע"ח ולעצמו, דאיפשר לחלק זכיותיו ולומר דלגבי עצמו מהני ולא לגבי חבירו, כאשר תמה בס' נתיבות המשפט שם על ראיית הש"ך, אולם נראה ראיה לדברי ב"י הנ"ל מקידושין (דף מ"ב] דס"ד דגמ' שם להוכיח דין שליחות משחיטת פסח, ודחי הש"ס שאני התם דאית ליה שותפות בגוויה, הרי להדיא דאמרינן מיגו שנתקיים מקצתו נתקיים כולו (ושם לא הוי מקושר, דדמי לשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר כמבואר במשנה ג' פ"ה דפסחים], הגם דלמסקנא לא צריכינן לזה, מ"מ הסברא דפשיטא ליה לש"ס לא זזה ממקומה:

ועיין ב"מ [דף ח'] גבי שותפים שגנבו לפירש"י שם שא' הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו, ומביא ראיה דבכגון זה קנה חבירו מב"ק (דף ע"ח], ובתוס' הקשו ע"ז דהתם בב"ק בטביחה איירי שיש שליחות, ונראה ליישב דעת רש"י דהכי אזדא ראייתו, דכיון דאמרינן שם במסקנא דשותף שטבח א' מהם לדעתו ולדעת חבירו, דשניהם חייבים בד' וה', ולא אמרינן דטבחו כולו בעינן [שבת דף צ"ג:] או ד' וה' אמרינן ולא לחצאין, וכיון שכן ממילא מוכח שגם בגניבה דאין שליחות, מ"מ גבי שותפין אמרינן מיגו, דאלת"ה קשיא מנא לן השתא גם גבי טביחה ומכירה דיש שליחות מרבויא דקרא דכתיב או, דילמא לא נתרבה אלא גבי שותפין דיש מ"מ צד חיוב לגבי עצמו, אבל לגבי אחרים לגמרי מנ"ל אכתי דיש שליחות, אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דגבי שותפין לא צריך לרבויי אלא לגבי אחרים לחוד, ומש"ה גם בגניבה חייב גבי שותפים כשגנב א' מהן על דעת חבירו, ונמצא דיש ראיה מזה לדעת מרן הב"י [בסי' ק"ה], שהרי רש"י ס"ל להדיא כן, ומדברי תוס' לא מוכח במקום דאיכא זכייה לעצמו, דהתם גבי גניבה לא זכה לעצמו כלום, שכל הנידון כולו הוא רק לחיובו באחריות וכולו לחובתם משא"כ בנידון הב"י וסמ"ע דיש לו זכייה של ממון גמור במקצת, ועדיף עוד משחיטת פסח דאמרינן מיגו שיש לו רק זכייה דמצוה, ועיין בנדרים גבי תורם משלו על של חבירו, דאע"ג דאיכא זכייה של מצוה כיון דליכא זכייה של ממון גמור לא שייך ביה דין זכייה כל כך, [ועיין ברש"י ב"ק (דף ע"ח:) שפירש בטעמא דחיובא בשותף שטבח לדעת חבירו משום דאיתרבי שליח לדבר עבירה גבי טביחה, ודברי קדשו תמוהים דהא בכה"ג גם בגניבה חייב כמ"ש רש"י בב"מ הנ"ל, וכן עמד בזה הקצוה"ח (סי' שמ"ח סק"ג) וחידש דל"ש מיגו דזכי לנפשיה רק בדבר דאיתא גביה משום גדר הקנאה, משא"כ בטביחה דאין בו משום גדר קנין עי"ש, ועיקר חילוקו תמוה מש"ס קידושין (דף מ"ב) דבעי למילף דין שליחות משחיטת קרבן פסח, ודחי הש"ס שאני התם דאית ליה שותפות בגוויה, והרי התם ליכא משום קנין רק משום מיגו וגרירה לבד, דמיגו דמהני לגבי עצמו מהני נמי לגבי חבריה, ועוד ראיה לזה מתורת כהנים מובא ברש"י ויקרא (כ"ד י"ד) וז"ל כל העדה במעמד כל העדה, מכאן ששלוחו של אדם כמותו עכ"ל, וקשיא דאמאי לא ילפינן מיניה עיקר שליחות בש"ס ריש פ' האיש מקדש' א"ו דיש לדחות דגם שם הוא מצד מיגו דכיון דמהני לגבי עצמו מהני גם לאחריני וכמו דדחי גבי קרבן פסח, הרי להדיא דלאו גבי קנין לחוד הוא דאמרינן מיגו. ונראה לפענ"ד ליישב דברי רש"י עפ"י דברי תוס' קידושין (דף כ"ג:) ד"ה מהו, וז"ל י"מ דהכי קמיבעיא ליה היכא דאמר העבד לאחר לקבל גיטו מהני קבלתו או לא, דכי מקבלו מעצמו פשיטא דמהני דאמרינן במתניתין ובשטר ע"י אחרים, אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא עכ"ל, ועל קוטב זה יסבו דברי רש"י, דמדמוקי הש"ס ברייתא דפטרה דוקא בטבח שלא לדעת חבירו, משמע דבל"ז בכולהו אנפין שווים לחיובא גם בעשאו שליח בפירוש, להכי הוכרח רש"י דגבי טביחה איתרבי שליח לד"ע, ומש"ה ליכא שום צד המעכב גביה, משא"כ אי הוי נקטינן גם גבי טביחה דאין שליח לד"ע, ורק היכא דמהני לגבי עצמו הוא דמהני גם לגבי חבריה, אזי הורע כחו בעשאו שליח בפירוש, ודברי רש"י שם מטין לפי' הי"מ הנ"ל, וגם משמע דלמסקנא לולא דילפינן מאשה מגזה"כ, אמרינן דמיגרע גרע ע"י שליחות, ולהכי בב"מ (דף ח') גבי שותפים שגנבו דייק בלישנא, וז"ל ואילו שותפים שגנבו והאחד הוציאו מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו עכ"ל, אבל בתורת שליחות לא, משום דמיגרע גרע היכא דעשאו שליח בפירוש]:

ז עיין נדרים (דף פ"ב:] בנדרה משתי ככרות ובא' מתענה ובא' אינו מתענה דפליגי שמואל ור' יוחנן, דשמואל ס"ל דאמרינן מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר נמי לשאינו מתענה, ור"י ס"ל דמיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה, וכתב הר"ן שם דתרווייהו סברי האי דתוספתא לקמן (דף פ"ז] גבי נדרה מן התאנים ומן הענבים ובשניהם מתענה, דאם היפר במקצת לא הוי הפרה כלל משום גזה"כ דאישה יפירנו משמע כולו, ומש"ה ס"ל לשמואל דאמרינן מתוך, ור"י ס"ל דנהי דהפרה במקצת לא שמיה הפרה, זהו היכא ששניהן ישנו בתורת הפרה, משא"כ הכא דכיון שאין בו עינוי נפש לא נכנס כלל לתורת הפרה עי"ש, נמצא לפ"ז היכא שהענין מקושר בעצמותו ואי איפשר לחלקם רק או שיתקיים כולו או להיפוך, אזי לכ"ע בין לשמואל בין לר"י מושך הקיום את הבטל אתו אבל לא להיפוך, ולפ"ז ממילא מוכח דהיכא שהענין אינו מקושר כגון במטבע ומטלטלין שהקנה לחבירו במתנה בקנין סודר דקנה מיהת מטלטלין, מאי אמרת דמקושר עדיף, הלא מ"מ נשמע ממילא דמוטב שיתקיים הענין ולא שיתבטל, שגם במקושר איכא למימר שיתבטל בכולו, ואפ"ה פסקינן דיתקיים בכולו, [וכן בשנים שהגביהו מציאה דאמרינן מיגו דזכי אפי' למ"ד דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, משום דזכיית כל א' מקושר בחבירו, ומיהו מהתם יש לדחות שאין זה בכלל מגביה מציאה לחבירו כמובן] מכ"ש בדבר שאינו מקושר, שלא נתבטל הקיום בגרירת הבטל כיון דאיפשר לחלקם, ועיין ברא"ש נדרים שם דמשמע מדברי קדשו דטעמיה דשמואל לאו משום שההפרה של מתענה קשורה בשאינה מתענה משום גזה"כ, רק בסברא אחרת פליגי, דשמואל ס"ל דגם ככר שאינה מתענה מ"מ הוא בכלל סוג הפרה, לכן אמרינן ביה מתוך, אבל בנטולה מן היהודים שאחרים לא יכנסו כלל לסוג וגדר הפרה לעולם, מש"ה מופר רק חלקו ולא שייך ביה כלל שיכנוס ג"כ בגדר גרירה (וכמ"ש לעיל באות ה' בשם המרדכי], אבל ככר שאינה מתענה דאיפשר שלאחר זמן תתענה גם מזה ומש"ה איתא בתורת גרירה, ור' יוחנן ס"ל דאזלינן בתר השתא, וכיון דבשעתיה ליתא בתורת הפרה מש"ה כל חדא קאי בדוכתיה, והא דלא ניחא ליה להרא"ש כפירוש הר"ן, משום דדחיק טובא לומר דשמואל יטעה בזה ולומר שגם בזה איתא לגזה"כ דאישה יפירנו עד שיפר כולו שהסברא פשוטה כר"י וכמ"ש הר"ן, אבל גבי תאנים וענבים גם הרא"ש מודה כדינא דתוספתא דאם היפר א' לא הוי הפרה כלל, עיין לקמן [דף פ"ז] ובטור [סימן רל"ד]:

הארכתי קצת בזה לברר דסוגיי' דעלמא שהמקיים מושך את הבטל כדי שיתקיים כולו, או דכל חד בדוכתיה קאי, והיכא שא' מהם לא נכנס כלל לתורת זכייה, אזי לכ"ע לא ביטל הבטל את הדבר שתוכל להתקיים, ומשה"ט נמי כשהתנה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה, דלגבי דבר שבממון תנאו קיים [כתובות דף נ"ו], ול"א לדעה ראשונה שבמרדכי שכולו בטל מפני שא"א להתקיים בשום אופן, ודמי למ"ש לעיל [באות ה'], וגם בל"ז יש לדחות קצת דדוקא בדבר המתקיים הן במעשה או בדיבור הוא דתליא בגרירה, אבל לא בתנאים שמבטלין המעשה:

ח גם נראה לפענ"ד דאותן ג' דעות שבמרדכי הן דוקא היכא שהקנה כולם בזמן אחד, כגון מטלטלין ומטבע או דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם, והוא שיקנה שניהם בזמן א', אבל היכא שהקנה המטלטלין מהיום ומטבע לאחר זמן בקנין א' דמהני לגבי חד ולא לגבי חבירו, אזי פשיטא שאין א' נמשך ונגרר אחר חבירו וכל חד בדוכתיה קאי כדינו, וראיה לזה מב"ב (דף קנ"ז] דרצה הש"ס לפשוט דדאיקני משתעבד משבח קרקעות, ואי ס"ד דאיקני לא משתעבד, בע"ח אמאי גובה שבחא עי"ש, ואמאי לא, הא נשתעבד לו השבח ע"י ששיעבד לו את הקרקע בהדי שבחא ומהני נמי לשבחא ע"י המשכה וגרירה, לדעה ב' שבמרדכי, [והא דמיבעיא ליה בדאיקני זהו היכא שלא שיעבד בפירוש רק דאיקני לחוד]. אמנם לפי הנ"ל ניחא, שהרי על הקרקע חל השיעבוד ונקנה לגמרי מעכשיו בשעה שהלוה לו אבל על השבח לא נגמר השיעבוד אז לכ"ע רק בשעה שבא לעולם, וליכא למימר דמיירי שפירש להדיא שלא יקנה גם שיעבודו של הקרקע מעכשיו רק בשעה שיבא השבח לעולם, דא"כ היאך גובה מן הלקוחות:

ונמצא בנידון דידן שהביטול הוא משום זרעם וזרע זרעם שלא באו לעולם, וגם זכייתם רק לאחר מיתת אביהם ולא זכו כאחד, פשיטא דאין בהם שום מקום לומר שיבטלו כל זכיית אביהם, ועי"ז יתבטל כל הצוואה בכללה, [ומלבד זה הלא עיקר הדבר כאשר כתבנו לעיל שגם הם יזכו ע"י שהקנה לאפוטרופסים בקנין גמור ע"מ להקנות]:

ט יש להתבונן לדעה שניה במרדכי דאמרינן גרירה לגבי מטלטלין ומטבע ונתקיים בכולהו, דא"כ גבי איסור גיורא ב"ב דף קמ"ט] דאמר רבא אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין, הכי גברא ערטילאי היה ולא היה לו בגד או כלי להקנות בחליפין בהדי המעות שהיה לו בפקדון אצל רבא, וכן נדפס קושיא זאת בתוך חידושי הר"ן ב"מ ס"פ הזהב בשם מרן הגאון הקדוש מוהרע"א זצוק"ל], ודוחק לומר דכמו שכתב הנמוקי יוסף שם לענין אגב קרקע ה"נ לקנין זה. ונראה ליישב דהנה בקידושין [דף נ"א] הקשה רבא בעובדא דחמש נשים, אילימא דאמר כולכם, קני את וחמור הוא, ולבסוף מתרץ לטעמיה דאמר כולכם ואחת מן האחיות, ועי"ש ברש"י בד"ה הרי כולכם, ובריטב"א שם דלתירוצא דרבא תו לא דמי לקני את וחמור, דדוקא היכא דלא הוי בר זכייה כלל וזהו היכא דאמר כולכם שקידש את שתיהן יחד, דאזי אין בהם צד תפיסת קידושין כלל ואז דמי לקני את וחמור, משא"כ באחת מבנותיך דיש בהם צד תפיסה בקידושין, אילו סיימה, נמצא דגם השתא שלא סיימה מ"מ לא דמי למקנה למי שהוא בעולם ולמי שאינו בעולם, דהתם לאו בר זכייה הוא כלל, ולפ"ז לדעה זו י"ל דקושי' רבא קאי אליבא דהלכתא, וכמ"ש הריטב"א שם דהיכא דכיילינן בחד לישנא כגון דאמר כולכם, לא קנה כלל אפי' לר"נ דס"ל דקנה מחצה, וע"ז משני רבא דאיירי באומר כולכם וא' מבנותיך, משום דאי איפשר לשבש המשנה דקתני כולכם כמו שפירש"י שם], ונמצא השתא דאיירי כשאמר א' מבנותיך דהשתא בנות זכייה הם, ודמי לגמרי לדינו של מרדכי הנ"ל וגם הקונה והזוכה א' הוא, ואפ"ה ס"ל לרבא דל"א גרירה ויתפסו הקידושין גם בא' מהן שיצטרכו שניהם גט מספק דמידי טעמא לרבא דקידושין שלא נמסרו לביאה לא הוי קידושין אלא מפני שהקלישו כחו של קידושין כאלו, והשתא שקידש גם אחרים בהדיא אמאי א"מ ותתקדש השתא ע"י גרירה, אלא ודאי דרבא ס"ל דאפי' במידי דיש בו צד זכייה ל"א שתתקיים ע"י גרירה, ומש"ה רבא לטעמיה שפיר קאמר גבי איסור גיורא, דאי איפשר שיקנה לרב מרי בריה איברא דעה זו סברה דמצד הסברא איתא לתורת גרירה במידי דאיתא בתורת קנייה וזכייה, רק רבא לטעמיה דס"ל דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין, אזי א"א באופן אחר לתרץ למתניתין רק כשאמר כולכם וא' מהאחיות וממילא מוכח דליתא לגרירה, אבל אליבא דידן דלא פסקינן כוותיה בזה הדרינן לסברא דאיתא לגרירה, וכמו דס"ל לשמואל בנדרים (דף פ"ב:] מתוך שמיפר למתענה מיפר נמי לשאינה מתענה, וכן בריש פרק האיש מקדש גבי שחיטת קרבן פסח, וכן בב"מ (דף ח'] גבי שותפים שגנבו לפירש"י שם, ומתניתין דחמש נשים מתרצינן דאמר להדיא כל הראוי לביאה, ונמצא שקידש בפירוש חוץ מהאחיות:

י עיין חו"מ [סי' רמ"ח סעיף ז'] ובסמ"ע [ס"ק כ"ב] וז"ל ויש חולקין וכו', פירוש חולקין ואומרין בירושה דאין לה הפסק אפי' בכה"ג כיון דעכ"פ זכה בפירות כל ימי חייו זכה גם בהגוף, אבל ג"כ מודים דאין כח ביד הראשון למוכרו באם אמר מהיום לפלוני, עכ"ל. ודבריו משוללי הבנה, דהרי אנן פסקינן דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי, א"כ מה בכך שזכה בפירות, ובקנין הפירות שזכה בהם מכבר שוב אין לה הפסק, אבל בקה"ג שזכה בו השני מתחלה ישאר בידו ובאמת בב"י מבואר דטעם החולקים משום דסברי דגם בנתן לשני מעכשיו הראשון יכול למכור, ונמצא דגוף ופירות קנויים ביד הראשון, והוא שיטת רז"ה וסייעתיה, אבל בסמ"ע משמע להדיא דלא פליגי על מכירת הראשון רק לענין זה דשייך גבי' דין ירושה דאלה"פ. ולכאורה היה מקום לטעות בדבריו דס"ל כדעה ראשונה שבמרדכי הנ"ל, ואמרינן כיון דנתן לו הגוף והפירות וכיון שבטל קנינו של שני לגבי פירות בטל נמי לגבי הגוף, אך מלשונו לא משמע כן, וגם כבר כתבנו לעיל [באות ח'] דאפי' לדעה זו דווקא כשחייל על שניהם יחד מש"ה נכנס לכלל מיגו וגרירה, אבל הכא בזמנים נפרדים המה הגוף מעכשיו ופירות לאחר זמן, אזי מן הסברא הפשוטה שיתקיים המקויים ולא יגרר אחר הבטל שיתבטל אח"כ, לכן נלפענ"ד דע"כ לא נפסוק להלכה דק"פ לאו כקנין הגוף דמי, אלא היכא שלא זכה בפירות רק לזמן ידוע כגון בזמן שהיובל נוהג או שכתב לו מהיום ולאחר מיתה דלא זכה בפירות רק לזמן, ובזה פליגי ר"י ור"ל דלר"י גם בזה עיקר הקנין הוא רק קה"פ, וקה"ג מילתא דקלישתא הוא בעצמותו ולא חל עליה שום קנין ורשות רק היכא שיגיע לידו אח"כ גם קה"פ, ומש"ה ס"ל דמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח, משום דקה"ג תלוי בקה"פ, ובזה פסקינן כריש לקיש, אבל היכא שקה"פ לעולם בלא הפסק, אזי גם לדידן אין לקנין הגוף בעצמותו שום קנין ורשות ונפקע ממילא, ובזה מובן גם דברי הרשב"ם בפ' יש נוחלין דף קל"ז [שהארכנו לעיל באות ב'] שלכאורה דבריו תמוהים [במ"ש תד"ה ומודה, כגון דאמר מהיום ולאח"מ, שעכ"פ יזכה המקבל בקנין הגוף שהוא מהיום, ובזה קודם לאחריך] כמ"ש לעיל, [אחר זה מצאתי בקצות החשן סימן רמ"ח ס"ק ט' שעמד ג"כ על רשב"ם הנ"ל, איברא קצת בשינוי, והוא, שיקנה המקבל את הגוף והפירות, ואין לזה ביאור עפ"י המושכל דעל הפירות כבר קדמו אחריך]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה