אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן עו

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן עו

סימן עה

בענין הנ"ל

א עתה נלקטה אחת לאחת אשר חשבו להשחית מעגלי צדק ופעמותיו, אשר בעוד נשמתו הטהורה מרחפת בקרבו בכל סרעפי לבבו וכל עשתונותיו הכין את אשר יביא לפני יוצרנו ית"ש לעולמו, ובכל מעמקי לבבו בנה בנינים עצומים במועצות ודעת בכל עוז ותעצומות, לחזק ידים רפות וברכים כושלות, שהן ת"ח צדיקים השוכנים בארצנו הקדושה תובב"א, ובכל הקשורים בעבותות אהבה לתורה ולתעודה, ונראה בעליל לעין כל, שירא לנפשו אולי יפיל א' מן היורשים צרור ארצה, קם ונשבע ש"ח ע"ד המקום שבאם יושחת אפי' עפ"י רוב הפוסקים, אזי יתקיים ויתיצב אפי' עפ"י דעת יחידי בכל תוקף ועוז, ועתה הפכו קערה ע"פ, וענו ואמרו קמה אלומתנו וגם נצבה עפ"י ישמעאלים ודתן, ואבירם נבנתה לפעמים עפ"י דעת יחידי לדעתם, ולפעמים בגילתא דחיטא, והם כמוץ אשר תדפנו רוח, והנה משם אתחיל לדבר ובכללות הדברים נקומה ונראה ונביטה במדת חז"ל אשר כל דבריהם כגחלי אש, ונוסדו עפ"י רוח הקדש, ומצינו בדבריהם הק' אשר במקום שנראה בעליל את גמר דעתו, אזי אמרי' שגמר להקנותו גם בלא קנין אלים כלל, ולפעמים בלא קנין כלל, באין אומר ואין דברים, ובפרט בענין גדול כזה להחיות כו"כ נפשות עדי נצח, ובתוכם כו"כ ת"ח גדולים וצדיקים והמה כבולים בעבודת הש"י, ומצפון לבבו של נפש היקר הלא נראה ונגשש כחוט השערה רק להקם ולא להפר, וכמו איש החפץ בחיים ובורח מן המות, כן בחלה נפשו בקרבו לבל ישחית מני הדברים חלילה, מחוט ועד שרוך נעל:

ונלקטה דברי חז"ל הנפוצים אנה ואנה, עיין ע"ז [דף ס"ג:] בחנוני המקיפו כיון דאורחי' להקיפו, קני ליה דינר גביה, וז"ל רש"י שם בד"ה קני ליה וכו' שכל מקום שיש לו הדינר קנוי לחנוני הלכך חליפין נינהו, בכורות [דף י"ח:] ברועה כהן דניחא ליה דליתעבד מצוה ע"י ואקני ליה מקום בחצירו, ובתוס' שם ד"ה אקנויי בתירוצם הראשון, קידושין [דף ח'] בסלע של שניהם מהו וכו' הרי אע"ג דחצר השותפים אינו קונה זה מזה, כיון דרצה לקדשה אמרינן שהקנה לה חלקו, ועי"ש בר"ן שכתב כן בדעת רש"י, הרי אע"ג דלא דיבר מזה כלום ולא נעשתה מעשה קנין, אפ"ה נקנה לאידך משום דסמכה דעתיה, ובדרך זה אחז צדיק דרכו, א' מרבותינו האחרונים ה"ה בעל הט"ז, בא"ח בסי' תל"ד ס"ק ו'] גבי ביטל ע"י שליח יעוי"ש, ואין ביאור לדברי קדשו דבמאי קנה השליח, וכתבתי זה כמה בגליון ש"ע שם, דעפ"י דברי ש"ס בכורות ותוס' הנ"ל יש מקום להקים דברי קדשו, דעיקר טעמא כיון שרוצה להפקיע איסור חמץ, מסתמא הקנה את חמצו לשלוחו, והגם דפסקי' התם כר"ע, מבואר בבכורות שם דהטעם משום דא"ל פסידא וגם המצוה כזאת לא רמיא עלי':

ב איברא לא באתי הנה לבנות דיק ולשפוך סוללה ע"ז, ובעזה"י נברר ונלבן כי הצוואה הזאת שרירא וקיימא אליבא דכ"ע וא' מהן לא נעדר, והם דימו דברי הצוואה לדברי מהרימ"ט ז"ל [סי' כ"ג] שכתב בנידון א' שציוה ליתן לחתניו כך וכך והיו לו עוד בנות פנויות אם גם המה בכלל, וחידש שם שגם אם ציוה כן בפירוש לא מהני, כיון שלא נבררו מי ומי הם, ואנן פסקינן בדאורייתא אין ברירה, [וחולק שם על תשו' הרא"ש כלל ס"ח סימן ט' בשטר שכ' בו שמשעבד עצמו לכל מי שמוציאו], והביא דברי הרמב"ן והר"ן ספ"ק דגיטין [דף י"ג:] גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך עי"ש, וה"נ בנ"ד שהקנה לאפוטרופסים מעכשיו שהם יבררו ת"ח שבירושלים ושארי מקומות ונותן להם סך מסוים מדי שנה בשנה, לא מהני ג"כ, כיון שעדיין לא נתבררו:

ולדעתי נראה דבכגון זה מהני אליבא דכ"ע, והוא דבעיקר הסברא של רבותינו הראשונים בדין ברירה, דאנן פסקינן גבי ב' לוגין דאין ברירה, וגבי אם מתי יהיה גט מעכשיו דמהני הגט, והוא דגבי ב' לוגין הספק הוא על ב' לוגין המעורבין בתוך היין, ונמצא שאין הדבר עומד להתברר דאולי ישבר הנוד ולא יתברר לעולם, משא"כ גבי אם מתי, ועיין בתוס' ר"פ כל הגט ור"ן שם, ובפי' מהרש"א ומהרש"ל שם ובקצוה"ח סי' ס"א], ונמצא בעובדא דמהרי"ט ז"ל, וכן גבי משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך שפיר תלוי בברירה, כיון שספק על איש א' המעורב בין אנשים הרבה דעלמא, ואין הדבר עומד להתברר בודאי, דאולי לא ימכור המלוה כלל, אכן בנ"ד לדברי הצוואה השנית שנתן מעכשיו בלא שיור ותנאי כלל, הרי הדבר עומד להתברר בודאי דלא יחדל אביון מקרב הארץ, ובכגון זה פסקינן לכל הפוסקים דיש ברירה, והלכה רווחת בגט שכ"מ דמהני לכ"ע בלי גמגום ומתירין אותה לשוק בלא חליצה, ואם באיסור ערוה החמורה סמכינן על ברירה היכא דעומד להתברר, כ"ש בממון הקל, וממילא מובן דלדברי צוואה ראשונה יש מקום לדבריהם כיון שאינו עומד להתברר דאולי יחזור לגמרי ודמי לשני לוגין, אבל לדברי צוואה השניה הדבר ברור דמהני גם לדברי מהרימ"ט]:

הגם שא"צ ראיה לזה שמובן לכל מעיין בצדק שכן הדברים, איברא לעדופי ולאלומי מילתא, נברר בראיות נכוחות שא"א לזוז זיז כל שהוא מן הנ"ל, עיין מעשר שני [פ"ה מ"ט] ועישור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו, ושם איירי במעשר שכבר היה בביתו של ר"ג וכבר הפרישום, ומפני שהיה בשנת הביעור הוצרך לזכות כמבואר בר"ש שם ובתוס' ב"מ דף י"א ד"ה עישור, ועיין נדרים [ד' פ"ד:] בתירוצא דרבא שם שמחלק במעשר, בין מעשר המתחלק בגורן לבין המתחלק בתוך הבית, דאז הטובת הנאה שלו, ונמצא שהקנה לר"ע גם את הט"ה, ולדברי מהרימ"ט יקשה אמאי מהני כיון שלא הובררו עתה העניים שיתרצה ר"ע ליתן להם, א"ו כיון שעומד להתברר כמבורר דמי, ועוד ראיה מב"ק [דף ל"ו:] גבי פלגא דזוזי הוא ניתביה לעניים דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן, ופי' התוס' והרי"ף והרא"ש דקנו עניים במע"ש, והרי עודנה לא הוברר למי יתן, א"ו כיון שעומד להתברר בודאי כמבורר דמי:

ג ועוד אני תמה על אלו החכמים שרצונם להשחית דברי המנוח, מפני דברי מהרי"ט בסי' כ"ג] שמשיב על הרא"ש ומדוע לא השפילו למ"ש המהרי"ט בעצמו בתשו' [סי' מ"ט נ'] בעובדא כה"ג, שהקנה לא' בקנין מעכשיו שיחלקם לעניים ולת"ח כרצונו ואח"כ נתפשר עם היורשים מחמת שלא רצו לקיים דברי המת, והעלה שם באריכות דפשרה בטילה, אף שלא מסר מודעה, הגם דפשרה כמכר, זהו היכא שיש לשכנגדו איזה טענה, אבל הכא כיון שהוא מילתא דברירא ואלים טובא, דהרי זה כקני ע"מ להקנות, יעוי"ש, (הרי להדיא דאע"ג דלא אמר בפירוש קני ע"מ להקנות, ועיין לקמן סי' ע"ז אות ה' בשם הרמב"ן] וז"ל שם [בסוף סי' נ'], ולענין הפשרה שנעשה עם היורשים, נראה דלא מיקיימא מילתייהו, חדא שאין לזה רשות לתת לאחרים, כיון שהנותן זיכהו ע"מ לתת לאותם ת"ח ועניים שילמדו בחברתו, ואין לו לזה אלא טובת הנאה שיתן למי שיוכשר בעיניו, והאשכנזים בני קהלו הם יותר ראויים משאר ת"ח, כדאמרינן תנו מנה לביהכ"נ ינתן לביה"כ הרגיל בו, לעניים ינתן לעניי עירו, ואפי' למ"ד טובת הנאה ממון היינו דאית ליה זכותא בגויה אבל לא שיהיה רשאי לפקוע זכות האחרים, דהאי קני על מנת להקנותם הוא ול"מ ליתנם לאחר, ואע"ג דבס"פ השותפין במס' נדרים גבי ההוא גברא דהו"ל ברא שמיט כפא דכיתנא מסקינן דל"ק אע"ג דקני ע"מ להקנות הוא, דאימת קנה, לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן, לכי הוי הדר סודרא למריה, הכא מעכשיו הקנה לזה ע"מ שיקנה לאחרים לאחר זמן, ובכה"ג מהני, כמש"כ המפרשים ז"ל שם, וכיון שכן לא מצי לוותר נכסי ת"ח ועניים וכו' עכ"ל המהרי"ט, הרי להדיא דבכגון זה ל"ש לברירה:

וטעמא דמילתא אפ"ל דלא מצינו מילתא דשייכא לברירה לדינא, רק במידי דתליא בקיום הדבר בעצמותו כגון בממון במידי דתליא בזוכה או במזכה, וכן בגירושין ובקידושין שלא נתברר בשעתו מי המתגרשת, וכדומה, ומש"ה פסקינן דמידי דתנאי ל"ש לדיני ברירה, משום כיון דעיקר הדבר נתברר ותנאי מילתא אחריתא היא, כמ"ש התוס' והרא"ש ר"פ המגרש גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני, וכמ"ש הראשונים (עיין בנמוקי יוסף ב"ב על הסוגיא בדף קל"ד ע"א) גבי מתנה ע"מ להחזיר אע"ג דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ג"כ משה"ט דאין החסרון בעצמות המתנה רק משום התנאי], וה"נ בקני ע"מ להקנות, כיון שכבר יצא הדבר הנקנה מרשות בעלים, תו לא איכפת לן במאי דלא נתבררו בשעתן מי ומי שיזכהו אח"כ כיון שכבר יצא הדבר מרשות בעלים, וגם הזוכה להם כבר הוברר בשעת עיקר הקנין, וזה דמי במישור לסברת הר"ן ר"פ השותפים שכתב שם בסה"ד, וז"ל דכל כה"ג יש ברירה שאין המיעוט המסופק בתחלתו ומתברר לאח"ז מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו וכו' יעוי"ש:

או משום הטעם שכתב המהרי"ט בסי' כ"ג] דלא תליא בברירה רק היכא דבעינן שיקנה למפרע, אבל היכא דלא בעינן שיברור למפרע רק שיקנה בשעה שיתברר, תו לא תליא כלל בדיני ברירה, ומביא ראיה לזה מפ' לולב וערבה (דף מ"ב:] ומלמדים אותם שיאמרו כל מי שיגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה וכו' הרי אע"ג דבשעה שהתנה אינו מבורר, אלא משום דאיהו גמר ומקנה מהשתא וכו', ועי"ש בד"ה ואיכא למידק, וכן מבואר בדברי הר"ש מס' מעשר שני [פרק ה' מ"א] דלצנועין דסברי כל הנלקט, הכוונה דבשחרית אומר כן ואעפ"כ ל"ש ברירה, כיון שאין החילול חל אלא אחר שנלקט ואז כבר נתברר, וכן מבואר בתוס' ב"ק [דף ס"ט] ד"ה כל הנלקט, דבשחרית אומר כן כרם רבעי זה לכשילקט יהא מחולל, ושם [בעמוד השני] כתבו בד"ה אלא וכו' וז"ל ואע"ג דבסתמא דצנועין לית ליה ברירה, וכ"מ מדברי רמב"ן בהלכותיו מובא בר"ן ר"פ השותפים:

ד והנה בקצוה"ח [סי' ס"א] יצא לידון שהרשב"א בתשו' מובא בבית יוסף אהע"ז [סי' קמ"א] חולק בזה, וסבירא ליה דגם בכגון זה תליא בברירה, שכתב דהיכא שעשתה איזה שלוחים לקבל גיטה ואמרה דלכל מי שירצה הבעל למסור הגט יהיה שלוחה לקבלה, דל"מ כיון דבדאורייתא אין ברירה, ורק היכא דעשתה כמה שלוחים בסתמא מהני שפיר לכ"ע, מפני שהיא עשתה לכולם שלוחים ואע"פ שלא יקבל רק אחד מהם לא איכפת לן בזה, ועיין בקצוה"ח שם שהאריך בפרט זה ומיישב שם כמה קושיות של מהרי"ט מהא דאי' פ' מי שמת המבשרני יטול מנה, וכן מעובדא דשאול והיה האיש כו' יעשרנו המלך, ובזה היטב אשר דיבר ונתכוונו הדברים, אולם בדבר אשר יצא לידון, דרשב"א חולק בזה על רמב"ן ותוס' ור"ש ולא יביא דעתם כלל הוא רחוק, ונלפענ"ד דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והוא הטעם דשאני מינוי שליחות משאר דברים שנגמרו ע"י בע"ד עצמן, שהרי במינוי שליחות אמרינן דכל מה דלא מצי עביד מהשתא, שליח לא מצי משוי כמבואר בתוס' נזיר [דף י"ב] תד"ה באשה, תמצית דבריהם דלא מצי משוי שליח להפריש חלה מן הקמח לכשיהיה נילוש, רק מפני שחידשו שם בתירוצם דבידו להביא עיסה מגולגלת דלא מחוסר מעשה ויפריש ממנו על הקמח לכשילוש, ונמצא דביד המשלח למיעבד בלא חסרון בעצמותו כלל, אבל זולת זה אף שיכול להפריש מן הקמח עצמו לכשיהיה נילוש, דכיון דמחוסר מעשה חיובו תו לא חייל מינוי השליחות, הרי אע"ג דמידי דבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לגבי בעלים עצמן, אבל מ"מ בטלה מינוי השליחות, [ובס' זית רענן חלק ראשון (אהע"ז ה"ו סי' א' בסופו) כתבנו לפרש דבריהם על נכון דלא תקשה על דברי קדשם מכתבו ותנו וכאן רמזנו ע"ז בקצרה], ובע"כ צ"ל משום דמידי דשליחות גרע מבעלים עצמן, דאינו מן הדין שיחתוך הדבר לגמרי ע"י מעשה של אחרים, רק משום מינוי גילתה התורה דשלוחו כמותו, וכיון שהוא מילתא דקלישא טובא שיגמור הדבר רק משום דיבורו של הבעלים לחוד, ומש"ה מעשה כל דהו מעכבא בשעה שממנהו לשלוחו, אע"ג דמעשה כזאת לא מעכבא כלל לגבי בעלים, ומשה"ט עצמו גבי ברירה, גם היכא דלא מעכבא לגבי בעלים עצמן, מ"מ מעכבא מיהת לגבי מינוי השליחות, ועוד י"ל באופן אחר לחלק מדברי הרשב"א הנ"ל, ובמק"א יתבאר אי"ה], ונמצא דדינא דרשב"א בתשו' המה מוסכמים אליבא דכל הפוסקים, וכן חילוקם של הר"ש ותוס' ורמב"ן, אין פוצה פה ומצפצף נגדם:

ה גם מלבד כל זה, כבר המציא חכם גדול רבו של המהרי"ט ז"ל ודברי קדשו הובאו במהרי"ט שם סי' כ"ג תד"ה והנה ראיתי] דכשם דשיעבוד עדיף מקנין לענין דבר שלא בא לעולם, ומהני כקנין לר' מאיר, ה"נ לענין ברירה, ומש"ה מהני שפיר היכא שנשתעבד לכל מי שמוציאו, והמהרי"ט ז"ל טען על זה דמידי טעמא אלא משום דשיעבוד עדיף וחל אגופו, ושיעבוד נכסי ממילא חיילא משום ערבות, אבל לדבר שלבל"ע דלא מהני גבי קנין אפי' לר"מ, מהיכא תיתי יהיה בו חיילא ואלמות דבר, כיון דלא שייך לדמותו לקנין אליבא דר"מ, והכא נמי גבי משתעבדנא לכל מאן דא"מ, כיון דמשום הזוכה הוא דהוגרע כחו שלא נתברר למי נשתעבד, אזי שוה לדבר שלבל"ע דל"מ גבי קנין לר"מ, וה"ה גבי שיעבוד לרבנן, ובקצוה"ח [סי' ס"א] מתרץ דברי החכם הנ"ל בטוב טעם, והוא דמצינו להדיא דלר"מ מקודשת כשקידשה לאחר שאתגייר, אע"ג דעתה אין בו תפיסת קידושין כלל, מ"מ לא דמי לדבר שלבל"ע דמודה דלא מהני, דשאני הכא שהגוף בעולם כמ"ש תוס' בכמה דוכתי, וא"כ ה"נ מהני שיעבוד לרבנן היכא שהגוף בעולם אלא שמחוסר ברירה, ולהכי גבי משתעבדנא לכל מאן דא"מ, נמי משתעבד למי שהוא בעולם, והיטב אשר דיבר, ולפ"ז גם בנ"ד כיון שהמנוח ז"ל כפל ושלש כו"כ פעמים לשון חיוב ושיעבוד, לא הוגרע כחם ע"י שלא הובררו אז בשעת חיובו. איברא הקצוה"ח בעצמו חזר [בסי' קי"ב סק"א] וערה והרס את בנינו, דלא שייך סברא זו דשיעבוד עדיף מחמת שיעבוד הגוף, רק היכא שמחייב עצמו בשעה שלא היה לו כלל כמ"ש תוס' ריש פרק אע"פ, ולגבות מיניה, אבל גבי דאיקני ולגבות מן הלוקח, בע"כ צ"ל שהשיעבוד על הנכסים עצמן ושיעבודו קודם לקנינו דאידך, וכיון שלא חל השיעבוד על הנכסים עצמן היאך יגבה מן הלקוחות, אלא בע"כ צ"ל דעיקר הטעם משום נעילת דלת וכמו שכתבו הרשב"ם והנמוקי יוסף שם, והדרא הקושיא לדוכתה גבי לכל מאן דא"מ דיכול לגבות מן הלקוחות שכנגדו לא חל השיעבוד על הנכסים, ומנ"ל דשייך גביה משום נעילת דלת כמו בדאיקני לגבי המלוה:

ונראה להצדיק דבריו שכ' בתחלה עפ"י דברי רש"י ב"מ [ד' ס"ז] וז"ל בד"ה אין בעל חוב גובה הימנו, אם מת המלוה ונפלה לפני בניו אין בע"ח של אביהם גובה הימנו, דאין לאביהם בגופה של קרקע כלום [וגבי משכנתא באתרא דמסלקי] ומטלטלי בעלמא נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, דבשלמא בעודו קיים וכו' שהרי לא הלוה מעותיו ונשתעבד וכו' אבל היכא דמית, בהדי יתמי מאי עבידתיה דתבע, הרי לא לוו ממנו, ואי ירתי קרקעות משתעבדי מדין ערב וכו' אבל מטלטלי אפי' דין ערב ליכא, דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן, עכ"ל. ונמצא דכל היכא דאיכא שיעבוד הגוף, היה מן הדין שיגבה הכל מכל נכסיו, אפי' מיתמי ומלקוחות דשוין הם בתר דינא דאורייתא [רק רבנן חילקו ביניהם היכא דלית ליה קלא משום פסידא דלקוחות], משום דכיון שנשתעבד גופו נשתעבדו כל נכסיו ממילא אפי' מטלטלין שלו, משום ערבות, רק משום דהמלוה לא סמך דעתו עליהם יצאו מכלל ערבות, ולא רמי השיעבוד עליהם, רק מן הלוה עצמו שיכול לתובעו בדין, אזי גם על המטלטלין חל החיוב בשעת פרעון כדי לסלק שיעבודו, אבל מיתמי שאין יכול לתובעם ובשעת הלואה לא נשתעבדו, מפני שלא סמך דעתיה עליהם, וגם בשעת פרעון לית ליה שיעבוד הגוף עליהם, ומשה"ט מבואר בכמה פוסקים בשיטה מקובצת ב"ק (דף י"א) בד"ה כגון בשם הר"ת, וברמב"ם פרק י"א מה' מלוה ולוה הלכה י"א ובמ"מ ובכ"מ שם, ובנמוקי יוסף ב"ב בסוגיא דפרה וטלית בשם הרשב"א, ובבית יוסף סימן ק"ד מחודש ה' (תד"ה וכתב עוד אם היה ראובן קיים) בשם תשו' הרשב"א סי' תתקי"ד] דהיכא דשיעבד לו מטלטלי וקרקע אזי יש בו משום שיעבוד אפי' לגבי יתמי, ולדין קדימה לבע"ח מאוחר רק לגבות מלקוחות בעינן שיכתוב אגב קרקע משום קלא], וה"נ לגבי דאיקני הא דאינו גובה מיתמי משום שיעבוד, ומלקוחות, היינו משום שיצאו מכלל ערבות, משום שהמלוה עצמו לא סמכה דעתו עלייהו, ולהכי היכא ששיעבד לו בפירוש מהני, כיון שלא רצה להלות לו בל"ז שפיר נשתעבדו הנכסים משום ערבות, שהם ערבים ממילא כדי לסלק את שיעבוד הגוף, ומשה"ט ניחא נמי גבי משתעבדנא לכל מאן דא"מ, כמובן, משום דשיעבוד עדיף מחמת שיעבוד הגוף ולא הוגרע כחו משום ברירה:

ו עוד נלפענ"ד דבר חדש שלא התעוררו רבותינו האחרונים בזה והם הניחו ליסוד מוסד דשיעבודים וקנינים שוין בחוק זה, והוא דכשם שבלתי איפשר למקדש בלתי מתקדשת, א במגרש, וכן בקנינים של ממון דא"א למקנה בלעדי קונה, ולהכי כל שלא קנוי לקונה לא יצא מרשות מקנה, [והא דאיתא בכריתות (דף כ"ד.) דהנותן מתנה לחבירו ואמר אי איפשי בה דהיא הפקר, התם מיירי בשתק ולבסוף צווח, ומשום הפקירא דמקבל כמ"ש רש"י (שם:) ד"ה לא], ולהכי החליטו שגם גבי שיעבוד כן הוא, דכל זמן שלא זכה הלה בשיעבודו ל"מ במאי שנשתעבד הלוה מעכשיו לגבות מלקוחות למפרע, ומשה"ט הניח הש"ך סי' ל"ט סק"מ] את דברי רבינו הרמ"א שם בתימה, במאי דס"ל דהיכא שנתחייב בשטר מעכשיו אע"ג דלא מטא אז לידיה דמלוה, אלא לזמן מאוחר, גובה מן הלקוחות מזמן הכתוב בו, והש"ך משיג דמה בכך שכתוב מעכשיו, כיון דלא מטא לידיה אז ולא זכה בשטריה. ונראה לענ"ד דדברי רבינו משה אמת דשאני שיעבוד מקנין, [דקנין[הוא בגדר שם המצרף, וכמו שכתבנו דא"א למקנה בלא קונה, וכל זמן שלא נקנה הדבר לאחרים עודנו ברשות המקנה לכל דבר, משא"כ בשיעבוד, דהיכא שנשתעבד מעכשיו הגם שלא זכה המלוה בשיעבוד זה אלא לזמן מאוחר, אזי זוכה המלוה אז בשעה שהגיע לידו בשיעבוד זה מן הזמן שנשתעבד הלוה [ובלבד שיגיע השטר לידו, אבל אם לא מט"ל כלל פשיטא דל"מ מידי], וראיות נכונות לזה מדברי הירושלמי מובא בתוס' כתובות (דף כ"ט.] ד"ה ועל, ומדברי תוס' ב"ק (דף ל"ג], ומדברי הרמב"ן מובא בר"ן סוף פרק אלו נערות עי"ש היטב, [ולאשר כי כבר כתובים הדברים האלו לעיל (בסי' י"ב אות כ'), ע"כ לא הועתק כאן לבאר הראיות, וידרשם המעיין משם], הרי להדיא (בחיוב ומתנה וחיוב) [דחיוב וזכיה בחיוב] אינם קשורים זה בזה:

ולפ"ז ניחא ג"כ גבי לכל מאן דאתי מחמתך, שהוא נשתעבד לו מיד והוא לא זכה אלא בשעה דמטא לידו, ואז כבר נתברר הדבר גם בנידון כזה, אם יתחייב לעניים מעכשיו ולמי שארצה אח"כ, גם כן מהני, דכיון שכל עיקר החסרון הוא רק מצד הזוכה, והוא אינו זוכה אלא מכאן ואילך שכבר הוברר בעידנא דקא מטי לידיה, ולפ"ז גם בלא קני ע"מ להקנות נמי מהני:

סימן

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה