אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן עב

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן עב

סימן עא

עוד בסוגיא הנ"ל

א הרמב"ם פרק ד' מהלכות מכירה הלכה ז'] כתב וז"ל, היו הפירות בסימטא או בחצר של שניהם ואפי' היו ברשות לוקח והיו בתוך כליו של מוכר וקיבל עליו המוכר למכור, והתחיל המוכר למדוד בתוך כליו של מוכר, אם אמר לו כור בלמ"ד אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה הואיל ועדיין הפירות בכליו כו', וכליו של מוכר אינן קונין ללוקח אע"פ שהוא ברשות לוקח, ואם אמר לו כור בלמ"ד סאה בסלע ראשון ראשון קונה, שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה, כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה הואיל ואין הפירות ברשות המוכר [ולא ברשות לוקח] ואילו לא היו הפירות בכליו של מוכר, כיון שהן ברשות לוקח קנה משפסק אע"פ שלא מדד כמו שבארנו עכ"ל, ונושאי כליו האריכו לפרש דבריו, ועיין בכ"מ שהעלה, דגם ברשות לוקח בכליו של מוכר הרי המדידה כאילו אמר לו זיל קני, אמנם כן ברשות לוקח דכיון שהקנה לו כליו קנה לו רשותו ממילא, אבל בסימטא ובחצר של שניהם אף שהקנה לו כליו, מכל מקום במאי קנה, ולכוונה זו מפרש הכ"מ דרישא דקתני יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה קאי אכולהו, אבל סיפא דקתני ראשון ראשון קנה, לא קאי אלא ארשות לוקח דוקא וכו' עיי"ש, אמנם לו גם כדבריו מרישא גופא קשיא דאם מדד כל הכור קנוי לו, ועודנה קשה, כיון דמדד במדה של מוכר לתוך כלי של מוכר היאך יקנה, ואפי' לתוך קרקע סימטא גם כן לא קנה, וצ"ל דרישא איירי בוודאי במדה שאינה של שניהם, ולהכי כשגמר כל המדה ומדד כל הכור נקנה המדה למפרע ללוקח, כדעת הרא"ש שחולק על ר"י, מובא בטור סי' ר', וכן צ"ל בלאו הכי לדעת הכ"מ שמפרש דברי הרמב"ם, דלהכי קנה בכהאי גוונא דהוי כאומר לו זיל קני, ועיין בלח"מ מה שהקשה עליו מדברי הלכות שהאריך, דעל כרחך רב ושמואל איירי בכהאי גוונא, דאילו היה בכליו של לוקח ברשות מוכר הא קיי"ל דלא קנה, ולדברי כסף משנה אמאי לא נאמר דמדידה הוי כאומר לו זיל קני, דעדיפא לענין רשות מלהקנות לו הכלי כמבואר בפוסקים, ותירץ שם, כיון דהוי מענין המדידה, להכי אמרינן דהוי כאילו משאיל לו הכלי, מה שאין כן הרשות שאינו מענין המדידה, ולדבריו כיון שלא השאיל לו אלא הכלי של מדה, שהוא מענין המדידה, א"כ בכור בל' כשגמר כל המדה היאך קנה, כיון שלא קנה בשעתו, אלא על כרחו צ"ל דס"ל כדעת האשר"י דקנה למפרע]:

ומה שהוכרח הכ"מ לפרש דלא קאי אסיפא, הוא דכיון שמכר לו כור בל' סאה בסלע, ומדד לו בסאה שאינה של שניהם, לא עדיף משנתות דאיירי ג"כ כשאמר לו הין בי"ב לוג בסלע, ואע"פ כן לא קנה במדה שאינה של שניהם כשהגיע לשנתות עד שנתמלא המדה לגמרי, דמחמת ספק לא יצאה מרשות מוכר כמבואר בכל הפוסקים, ה"ה והוא הטעם כשאמר לו כור בל' סאה בסלע, היאך יקנה ראשון ראשון כיון שעדיין לא השאיל לו המדה עד שיתמלא הכור לגמרי, כן נראה לי לפרש דברי הכ"מ:

ב אמנם בעיקר הדברים דברי הרמב"ם תמוהים מאד, הן בדינו הן בלשונו כמבואר לכל רואה, ועוד יש לדקדק בדבריו בהלכה ח'] וז"ל וכן המוכר יין או שמן, דמבואר בלשונו הצח שדינים הללו עד כה איירי דוקא בפירות ולא בדבר לח, וכן מה שדקדק בלשונו שיגביה ויערה, דלאיזה צורך מהני הגבהתו של מוכר, ומאין הוציא דינים חדשים הללו נגד כל הפוסקים, ועיין בנתיבות המשפט [סי' ר' ס"ק י'] מה שהקשה לדעת רמ"א [סעיף ה'] דבכליו של מוכר אפי' אמר ליה זיל קני לא קנה, והיאך סתם [בסעיף ז'] כדברי הרמב"ם:

ונראה לפענ"ד ליישב דבריו על נכון, דלכאורה קשה בשקלא וטריא דהכא, אם כליו של מוכר קונה ברשות לוקח, מהא דאמרינן בפרק השואל [דף ק"ב] הקולט מן האויר הרי אלו שלו, דמיירי לרבא אפי' כשלא הדביק בשולי הפרה ובחצר דמשכיר ותורא דאתי מעלמא, ואפ"ה לא קנה לו חצירו, לפי דאויר שאין סופו לנוח היכא דמפסיק כלי פשיטא ליה דלא קנה, ואם כן היאך יקנה הלוקח בכלי של מוכר ברשותו, כיון דמפסיק כלי. אמנם לפענ"ד נראה ברור דכמו דאמרינן בפרק קמא דבב"מ (דף י"ב] גבי מתגלגל, דבדבר של הפקר לא קנה עד שרץ אחריו ומגיעו, ופירש"י שם (דף י"א: ד"ה והוא שרץ] דכיון שיכול לרוץ אחריו אע"פ שלא רץ אחריו אפ"ה קנה, ובדעת אחרת מקנה קונה אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו, אמנם כשזרק בפתח זו ויצא בפתח אחרת, מיבעי' ליה אפי' בדעת אחרת מקנה, וכשמפסיק כלי אפי' בדעת אחרת מקנה פשיטא ליה דלא קנה, אמנם כן, זהו דוקא היכא שבעה"ב לא עמד אז בצד הפתח כשזרק חבירו, אבל היכא שעמד בצד הפתח והיה יכול לנעול הפתח, הרי זה כאילו היה מתגלגל בדבר של הפקר דפשיטא ליה לש"ס דלא קנה, ואפ"ה כשיכול להשיגו פשיטא ליה לש"ס דקנה, מכש"כ באויר שאין סופו לנוח בדעת אחרת מקנה, דמיבעיא ליה לש"ס אזי כשיכול להשיגו, בוודאי מהני ליה לקנות אע"פ שלא השיגו, ומזה נצא לידון בשווין, דהיינו היכא דמפסיק כלי בדעת אחרת מקנה דשוה למתגלגל בדבר של הפקר, דבשניהם פשיטא להו דלא קנה, אבל כשיכול להשיגו אזי בשניהם קנה:

ועתה נרדה ונראה בהא דפליגי ר"י ורא"ש, מובא בטור [סי' ר'] בכור בשלשים ומדד כל סאה וסאה במדה של לוקח בסימטא, דלדעת ר"י לא קנה, כיון דלא קנה בשעתו היאך יחול הקנין לאחר שגמר הסאה האחרון, ודמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה, אמנם לדעת האשר"י קנה למפרע, דאמרינן דעתו היה שיקנה למפרע, ודמי להיכא דאמר ליה מעכשיו, אמנם הדעת מכרעת, אף לדעת האשר"י דקנה למפרע, היינו שכל סאה וסאה קנה בשעתו לאחר מדידתו, אבל לומר שיקנה כל משהו ומשהו שבא לתוך המדה של הלוקח, בזה גם האשר"י מודה, כיון שהקפיד על המדה ועדיין לא נודע מדתו, וכן משמע להדיא למעיין בש"מ וז"ל בד"ה רב ושמואל וכו', אבל כשמדד כל הכור בכליו של לוקח, איגלאי מלתא שקנה כל סאה וסאה משעה שהיה מושך אותה, או משעה שהיה מודד אותה המוכר בכליו של לוקח עכ"ל, הרי אף שמדד לתוך כליו של לוקח לא קנה אלא כל סאה וסאה:

ועפי"ז מתורץ היטב מה דקשי' לפי דברינו הנ"ל, דאף באויר שאין סופו לנוח ומפסיק כלי היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, שוה למתגלגל בדבר של הפקר, והיכא דיכול להשיגו בשניהם קנה, וכן הדעת מכרעת, ואם כן הדברים מה מיבעי' ליה בכליו של מוכר ברשות לוקח, אם הכלי עיקר או הרשות, או לדעת הרמב"ן דפשיטא דלא קנה, כיון דשניהם שוין הרשות והכלי, עודנו לא יצא מרשותו, דאמאי לא יקנה ללוקח אויר חצירו, קודם שהגיע לאויר דפנות הכלי, דקנין כלי הוא מטעם חצר, כמבואר בשמ"ק בב"מ דף י"א], וגם אויר חצירו אינו קונה אלא מה שהגיע לדפנות, כמבואר תוס' גיטין דף ע"ט:] ד"ה כגון, ואף דהוי כאויר שאין סופו לנוח ומפסיק כלי, כיון שהלוקח שם הרי יכול לסלק את הכלי קודם שהגיע לאויר דפנות הכלי, ודמי לרץ אחריו ומגיעו, דקנה בדעת אחרת מקנה אפי' באויר שא"ס לנוח ומפסיק כלי, ואף שעדיין לא נודע מדתו, ולוקח מסתמא מדה שלימה קנה, הא לדעת האשר"י קנה למפרע, והכא נמי כל פורתא ופורתא יקנה למפרע בשעה שהיה באויר חצירו, טרם הגיע לאויר דפנות של המוכר, (ואילו סילק הכלי ואח"כ מדד בלקיחתו מקרקע היה קונה, וכיון דיכול לסלק הוה כאילו סילק, ויקנה גם כן ע"י מדידה שאחר כך למפרע], אמנם כאשר בארנו, דגם לדעת אשר"י לא קנה רק כל סאה וסאה שהגיע כבר למדה, אבל מה שלא נמדד ולא נודע בשעת מדתו, גם רבינו האשר"י מודה דעל זה לא חל הקנין למפרע רק אחר שהגיע למדה, ובזה מספקא לן אם דפנות הכלי של מוכר מבטל רשות לוקח או לא:

ולפי"ז המציא הרמב"ם נקודה נפלאה, דהיכא שהיה בכליו של מוכר ומדה ש"מ ומדד לתוך קופה של מוכר, באם הגביה המדה לאחר שמדד לתוכה כדי שיכול לערות הכל בבת אחת וכבר נודע מדתו, נמצא דקונה הלוקח בעודם באויר חצירו, טרם שהגיע לדפנות הקופה של מוכר, דהא בכהאי גוונא קונה באויר אפי' דמפסיק כלי, ואף בכור בל', כיון דס"ל כדעת האשר"י, ונוכל לומר שהוציא דין זה מסוגיות הנ"ל, דהא לדעתו אף בכליו של לוקח ורשות לוקח הצריך מדידה בכור בל', ולא קנה במעורבים, וגם ס"ל כדעת הלכות דמדה שאינה של שניהם אף ברשות לוקח לא קנה אלא כשנתמלא, וגם כליו של לוקח בסימטא קונה אפי' כשלא מדד כמבואר בב"י, נמצא היאך נפרנס הברייתא דד' מדות בהא דהעדיף רשותו של לוקח, דמה עילוי ועדיפות לרשות לוקח יותר מסימטא, אלא וודאי דאף בכלי של מוכר העדיף רשותו, ומאוקימתא דרב אשי מוכח להיפוך כמבואר בכ"מ דרב אשי לאו לדחויי בעלמא אוקמה במתאכלי דתומא, אלא ודאי דס"ל לקושטא דכליו של מוכר אינו קונה ברשות לוקח, ולזה המציא הרמב"ם חילוק נפלא הזה, באם לאחר שמדד הגביה ומערה, אף שהניחם לתוך כליו של מוכר, הרי כבר קנה לו אוירו, וכן הא דאמר ר"נ בר יצחק בששפכן, מפרש לדעתו, דהיינו שהגביה המוכר ועירה לתוך כליו של מוכר ואפ"ה קנה], אמנם היכא שמונחים במדה של מוכר ברשות לוקח בזה לא קנה כאוקימתא דרב אשי, דאין לומר שיקנה לו אוירו כשמדד טרם הגיע לדפנות, דהא כל זמן שלא הגיע למדה לכ"ע לא קנה, אמנם כל זה הוא בפירות, אבל בדבר לח לא שייך כל זה, לפי שאי איפשר לומר שיקנה לו אוירו טרם שהגיע לדפנות, כיון דמפסיק כלי דליכא שהות לסלק כליו של מוכר ולהניח כלים אחרים משלו, ולהכי דייק בלישנא [בהלכה ז'] ונקט פירות דוקא, אמנם בהלכה ח' ט'] דאיירי בסימטא, נקט יין ושמן:

ג ודעת לנבון נקל ליישב סוגיא דב"מ ולהשוותה עם סוגיא זו דהא במתגלגל לא קנה בדבר של הפקר, ובדעת אחרת מקנה פשיטא לש"ס דקנה, ובאויר שאין סופו לנוח היכא דאיכא דעת אחרת מקנה מיבעי' ליה, והיכא דמפסיק כלי פשיטא לש"ס דלא קנה, אמנם לא גרע ממתגלגל בדבר של הפקר, דהיכא דרץ אחריו ומגיעו דקנה, כן הוא הדין היכא דמפסיק כלי, כגון כליו של מוכר ברשות לוקח (כיון) [והיכא[שיכול לסלק הכלי, נמצא שלא נגרע כחו ע"י הפסק כלי, ואוירו הוא כמו שהיה, אכן מספקא לי' אם (אויר) דופני] כלי מבטל הרשות אם לא, אבל התם בב"מ דאיירי בדבר של הפקר, אזי אף אם הבעה"ב שמה, נוכל לומר הגם דמהני רץ אחריו ומגיעו במתגלגל, אבל באויר שאין סופו לנוח, איפשר דלא מהני אף שיכול להשיגו, או דאיפשר לומר דדוקא כשאין בעל החצר שם, וראיתי בנתיבות (סי' ר' ס"ק ה') שהקשה קושי' זו מב"מ ומתרץ שם, ולאחר שלא ירד לחלק בין קודם מדידה לאחר מדידה, להכי המציא דאף שיכול לסלק הכלי, מכל מקום עדיין תלוי במה דמספקא לן באויר שאין סופו לנוח, ודחיקא טובא ליישב הסוגיא לפי דבריו, ולפי הנ"ל מוכח הסברא זו בהיכא דיכול לסלק הכלי, מש"ס ריש ב"מ]:

אמנם להיפוך לא קשה, לאוקימתא דס"ל בב"מ (דף ק"ב] דאף שלא הדביק קנה, ואמאי הא כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, דאיירי שאוחז הכלי בידו וקנה ע"י הגבהה, או דאיירי למעלה מעשרה ודומה להא דאמרינן ריש הזורק היה עמה במטה, לדעת רש"י שם ע"ח] ד"ה דגבוה עשרה, ומדברי רש"י אלו יש להמציא, דכליו של מוכר ברשות לוקח וגבוה עשרה דבודאי לא קנה, דהא מרובה מדת שלא לקנות מלקנות, וכן כתב רשב"ם (דף פ"ו) ד"ה ומדכליו של מוכר מטעם חזקת מרא קמא, וברמב"ן במלחמות, מובא בסימן הקדום אות ג'], ועיין תוס' שם ד"ה אמקום כרעי', דמשמע דמספקא להו באיש אחר:

ד לכאורה קשה מסוגיא זו, דלכ"ע קונין כליו של לוקח בסימטא לפי שיש לו רשות להניח שם, וכן ברשות מוכר אם השאיל לו רשות, אף לדעת רוב הפוסקים דלא קנה את הרשות בתשמיש הכלי, ובמס' ב"מ [דף ס"ז:] איתא ולמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, אפי' דלא אגבהינהו בסיסנא קננהו, ואמאי לא קנה לכולי עלמא, דהא כל זמן שלא סילק לו יש לו רשות להניח ולהשתמש, וצריך לומר כיון שיש ללוה קנין הגוף ובכל עת יוכל לסלקו, אזי הורע כחו של מלוה מחצר השותפים, דהתם בכל שעה שמשמש בתוכו הרי הוא שלו, אבל כיון שיכול לסלקו בכל שעה אין זה בכלל נתינת רשות, דאף דלא קנה את הרשות מ"מ אמרינן שמסתמא לא יחזור, משא"כ הכא, ועיין בתוס' ב"ב [דף נ"א:] ד"ה במתנה, וז"ל בתוך הדבור, ואומר ר"ת דגדול קנינו של שוכר מזה, שאפי' אם מת בתוך הזמן, המקום מושכר ליורשיו עד הזמן, ועיין:

ה בתוס' [דף פ"ה:] ד"ה כגון, וא"ת נהי דנתן לה רשות ומשאילה מ"מ הא בעי חזקה, ועיי"ש במהרש"א שהקשה דקושיא זו קשה גם לעיל ד"ה כליו וז"ל, אבל המוכר שמא משאיל לו רשותו, וכן בהא דאמרינן לקמן היכא דאמר זיל קני, ונראה דבלא זה צריך להבין דאם נאמר דמספקא לן בכליו של לוקח ברשות מוכר, אם השאיל לו רשותו אם לא, א"כ אמאי אמרינן לקמן דכליו של מוכר ברשות לוקח מתלא תלוי בזה, דהא שאני בכליו של לוקח, דאמרינן שהשאיל לו גם את הרשות עיין בנתיבות שם שעמד ג"כ בזה], ונראה בפשטות דהכי פירושא, דבודאי משאיל לו רשותא, אבל כ"ז דלא שמעינן להדיא שמשאיל לו, אם כן הרי כל שעה ושעה מספקא לן דילמא יחזור בו, כיון שלא נתברר לפנינו שהשאיל לו, ולא עדיף מאתרא דמסלקי, אכן למסקנא היכא שהבעל מוכר קלתות, הרי הוא כאילו נתברר לפנינו שהשאיל לה המקום דמסתמא לא יחזור, אזי קנה לוקח אף שלא קנה את הרשות, וליישב קושי' מהרש"א דאמי אלא הקשו מזיל קני, דהתם נוכל לומר שקנה את המקום ע"י תשמיש הכלי, משא"כ הכא אף שקלתה שלה, מ"מ לא עדיף מנכסי מלוג דכל הכלים שלה הם כנכסי מלוג דקנויים לבעל, וכיון ששניהם שלו היאך תקנה את המקום ע"י קלתה ואת הקלתה ע"י המקום כיון ששניהם שלו, ובמידי דצריך זכייה לא אמרינן שיבואו כאחד, ועיין בקצוה"ח סי' ר' ס"ק ה' ומש"כ לעיל אות א']:

ו הא דבארנו לעיל [אות ב' ובסי' הקדום אות ג"ה] דלדעת כמה פוסקים אף במשיכה לא קנה במעורבים, וכן הוא דעת הרשב"ם והרא"ש והרמב"ם והבעה"מ, וקשה מהא דאמרינן בחולין [דף פ"ג] בד' פרקים משחיטין את הטבח בע"כ, ובגמ' שם והא לא משך, אמר ר"ה א"ר בשמשך, אי הכי אימא סיפא לפיכך אם מת מת למוכר, והא משך, ולדעתם כיון שעדיין לא נתברר חלקו לא קנה במשיכה, ודוחק לומר דאיירי שכבר בירר לו חלקו, דומיא דרישא דעל כרחו איירי בשכבר ייחד לו חלקו לדעתם, דהא הפוסקים הביאו תירוץ הש"ס בשזיכה לו ע"י אחר, ולא נשמט אחד מהם לפרש דדוקא כשבירר חלקו. לכן נראה לפענ"ד דזהו דוקא בפירות ובתבואה שכל הפירות שוין, ולהכי היכא שמכר לו מדה אמרינן שכל זמן שלא מדד לא הקנה לו מידי, אבל בדבר דאית ביה שינויים מידי דמעלי וגריעי אמרינן להיפוך, שמוכר מסתמא לא הקפיד והקנה לו מיד, כדי שיברור ללוקח אח"כ מה שירצה, כמו דאמרינן בית בביתי שור בשורי מכור לך מראהו נפל מראהו אבד וגרוע בש"ע חו"מ סי' רי"ד סעיף י"ב]:

ז לדעת רבינו יונה [מביאו הטור סימן ר'] דס"ל דכור בשלשים לא קנה אלא כשמדד לתוך כליו של לוקח בסימטא, אבל אם מדד והניח בקרקע סימטא לא קנה, דכיון דלא קנה בשעתו, היאך יקנה אח"כ, וקשה מהא דמקשה בעכו"ם [דף ע"א:] סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קניי', יי"נ לא הוי עד דמטיא לארעיתיה דמנא, דהא מסתמא קונה מדה ידוע, וכל זמן שלא הגיע למדה זו לא קנה רק כשנתמלא המדה ואז נאסר, ואף (לדעת נמו"י] דבמשיכה מודה רבינו יונה דקונה למפרע, מכל מקום מהא דמקשה הש"ס אח"כ ותיקני ליה כליו, קשה לדעתו, ואף לדעת האשר"י, כל זמן שלא הגיע למדה כלל, גם לדעתו לא קנה למפרע כמש"כ באות ב' לעיל בשם השמ"ק]:

ונראה לפענ"ד עפ"י סברת הר"ן בפרק שבועות שתים, בהא דאיתא התם (דף כ"ח:] אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה וכו' פלוגתא דר' יוחנן ור"ל, וז"ל שם ותמהני אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה, היכי איכא איסורא כלל, דהא משמע כל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך, אין האיסור מתחיל אלא לאחר שיעשה אותו הדבר, אבל קודם לכן אין האיסור חל עליו כלל אפי' נתקיים התנאי אח"כ וכו', וי"ל דכי אמרינן הכי בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי וכו', אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד, אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים תנאו, נמצא שיהא איפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל, דהיינו אם יאכל האיסור ראשון, הלכך אמדינן לדעתו ששבועתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפי' בסוף זמן יחול נדרו עכ"ל, ועמ"ש בתפארת ירושלים מס' נדרים אות נ"א מ"ש ע"ד ר"ן האלו דלא תקשי עליו ממתני' דאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח], הרי דבמקום שאיפשר שיתבטל המעשה לגמרי, אף שהתנה בלשון אם, אמרינן דדעתו היה למעכשיו, אף שלא יפסיד מאומה רק שיוציא דיבורו לבטלה, מכ"ש בנידון דידן, שבאם נאמר היכא שמכר יין לעכו"ם לתוך כליו של עכו"ם שלא יקנה רק אח"כ, לפי דבסתמא אין דעתו על מעכשיו, נמצא שיתבטל המעשה לגמרי ויפסיד כל המקח, אלא ודאי דעתו היה על מעכשיו:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה