זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן עא
בדיני דכליו של לוקח
בעזה"י חורף תר"ב לפ"ק פה ק"ק לאסק, ב"ב פרק המוכר את הספינה [מדף פ"ד: עד דף פ"ז.]
א דברי הרשב"ם התמוהים, דס"ל דמהני קיבל עליו ברשות מוכר, כמו שהקשו התוס' (דף פ"ה] ד"ה ארבע עיי"ש נראה לפענ"ד ליישב, דבשיטה מקובצת בסוגיין ד"ה ברשות, מביא בשם עליות רבינו יונה שני טעמים בהא דנתמלא המדה ללוקח, חדא דכמו דיכול לזכות בעצמו לאחרים, כן יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים באמירה בעלמא, וכיון דאמדינן דעתיה שלאחר שנתמלא המדה רוצה להשאילו ללוקח, הרי הוא כאילו אמר בפירוש שכליו יקנו ללוקח, והטעם השני שהרי הלוקח קונה את הכלי עם הפירות, עי"ש:
ויש להבין דאם נאמר גם בכהאי גוונא דקונה שניהם כאחד, כמו דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחד, א"כ במתני' דתני אם היה פיקח שוכר את מקומן, וכן בהא דאמרינן ומקומו מושכר לו, ותני עלה בסיפא ונתקבלו שכר זה מזה, אמאי צריך לשכור, אף באמירה בעלמא יקנה שניהם כאחד, וכן בגיטין גופא מוכח דבכהאי גוונא בששניהם של הבעל לא קנתה אחת בחבירו, דאם לא כן למה מצרכינן בריש פרק הזורק דתיזיל ותיחוד ותפתח, אלא ודאי אף לדעת הפוסקים דע"י תשמיש קונה המקום להיות כחצירו ממש אף לקנות על ידו, אבל מ"מ היכא שהמקום והפירות של המוכר לא קנה אחד בחבירו, כיון שלא היה שום יציאת רשות מן המקנה, ואינו דומה לגט ושיחרור, שחצירה בא ממילא לרשותה ע"י גיטה, ואינה צריכה שום הקנאה, וכן ידו של עבד שאינו צריך להקנות לו את ידו, רק ע"י השיחרור קונה את עצמו ממילא, [ועיין בקצוה"ח סי' ר' ס"ק ה' שמחלק באופן אחר]:
אמנם כל זה היכא שהמקום והפירות של אחד, אבל במדה של סרסור שקונה את המדה מן הסרסור ואת הפירות מן המוכר, קונה את המדה ע"י הפירות ואת הפירות ע"י המדה, ומידי דמסתבר הוא, כיון שהמשאיל רוצה לההנות את הלוקח בזה שהשאילו כדי להצניע את הפירות, מה איכפת ליה למשאיל אם הפירות הם של עצמו או של אחר, סוף סוף כיון שרוצה בכך זו עצמו הנאה שלו, שישאיל לו הכלי להצניע הפירות של המוכר, וכיון שיכול לקנות את המדה אף ברגע זו שהפירות עודם של המוכר, להכי ברגע זו קונה גם את הפירות ע"י המדה, ואין לך הנאה גדולה מזו שע"י זה יסוב קוטב קנינו, וכפי הנראה בעליל מדעת הרשב"ם דס"ל ברשות המופקדין שקונה המפקיד את המקום ע"י הפירות שלו, וכן כתבו האחרונים בדעתו], וכן משמע בב"ק [דף מ"ח:], על כרחך ס"ל דקיבל עליו מהני, לפי שקונה ג"כ ע"י שימוש הפירות, וכטעם השני של רבינו יונה הנ"ל, אבל בדיבור בעלמא אינו יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים, וכן לשיטת הרמב"ם [פ"ד מה' מכירה] לדעת הכסף משנה לא מהני קיבל עליו לחוד, אך בזה חולקים, דלדעת הרמב"ם דלא גרס כן בברייתא, גם ע"י תשמיש אינו קונה את המקום להיות כחצירו לקנות על ידו, ודעת הרשב"ם כדעת רבינו יונה דס"ל דקונה ע"י תשמיש הפירות להיות כחצירו, ועיין בנתיבות המשפט (בסי' קצ"ב סק"ו) דפסיקא ליה דאינו קונה ע"י תשמיש לקנות על ידו כחצירו ממש, והרי להדיא דעת רבינו יונה דקונה גם ע"י תשמיש נמצא אם אמרינן דכליו של לוקח אינו קונה ברשות מוכר והרישא דברשות מוכר לא קנה, איירי בכליו של לוקח], בודאי מהני קיבל עליו, כמו ברשות המופקדין דקונה ע"י תשמיש הפירות, והכי נמי קונה המקום ע"י הכלי שלו, והיינו יקנה לך כליך, דמבואר לקמן דמהני לכ"ע, אכן אם נאמר דכליו של לוקח קונה ברשות מוכר, א"כ הא דקתני דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה וכו' על כרחך בכליו של מוכר, עודנה קשה אמאי מהני קיבל עליו:
אכן נראה דבלא זה צריכינן להבין סדרי הברייתא, באם דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, א"כ במאי גרע רשות מוכרין מסימטא, ובמה העדיף רשות לוקח מסימטא, ובמה חלוקים הנך ד' מדות דנקט ואזיל, דהא כליו של לוקח קונין אף ברשות מוכר, וכליו של מוכר אף בסימטא לא קנו, ובמה העדיף כחו של לוקח היכא שקנה ברשותו מהיכא שקנה בסימטא, דהא אם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, א"כ כליו של מוכר אינן קונין ברשות לוקח, ואינו קונה רק במדה של לוקח, ובמדה שלו אף בסימטא קנה, אבל שטח סדרי דיני דהברייתא הכין אזלי, דאם נאמר דכליו של לוקח אינן קונין ברשות מוכר, א"כ הא דקתני במה דברים אמורים בסימטא, קאי אמדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה, זהו בסימטא, אבל ברשות מוכר אפי' היתה המדה של לוקח לא קנה, וברשות לוקח אפי' היתה המדה של מוכר קנה, דחדא בחבירתה מישך שייכא, כמבואר לדעת תוס' ואשר"י, אבל אם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, בעל כרחך צריכינן למימר דהא דקתני בד"א בסימטא קאי ארישא, דהיינו דהא דקתני במדה שאינה של שניהם דתליא בנתמלא ולא נתמלא זהו דוקא בסימטא, אבל ברשות מוכר אפי' נתמלא אינו משאיל את המדה אלא למוכר לחוד, וברשות לוקח אפי' כשלא נתמלא אינו משאיל אלא ללוקח, וכן הוא דעת בעל המאור ז"ל, (ואף אם נאמר דכליו של לוקח בסימטא צריך מדידה, אבל ברשות לוקח א"צ מדידה, ואיכא נפקותא לרשות לוקח, (וכמו שפירשו הרא"ש והנמוקי יוסף), אבל בהא דקתני ברשות מוכר ליכא נפקותא כלל בין סימטא לרשות מוכר, וגם הרי"ף והרמב"ם סבירי להו דמדד לאו דוקא]. אחר זה מצאתי דבר זה שאמרתי בפירוש הברייתא בשיטה מקובצת בד"ה בד"א בשם הר"ן ז"ל, וברוך ה' שכיוונתי לדעתו הגדולה:
עוד הוספתי בהא דקתני ברשות המופקדין לא קנה עד שיקבל עליו, הא תינח אם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, איירי שפיר במילתא דפסיקא בין בכליו של מוכר ובין בכליו של לוקח, דקודם שקיבל עליו לא קנה, בין בכליו של מוכר ובין בכליו של לוקח, דהא כליו של לוקח אינן קונין ברשות מוכר, ולאחר שקיבל עליו קונה אף בכליו של מוכר, דהא כליו של מוכר קונין ברשות לוקח, אכן אם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, א"כ כליו של מוכר אינן קונין ברשות לוקח, ולפי"ז בכליו של מוכר לא איירי, דא"כ מה מהני קיבל עליו, דאף שהרשות הוא של לוקח, מ"מ כליו של מוכר אינן קונין, דהא הכלי הוא עיקר, ובכליו של לוקח נמי לא מצי איירי, דא"כ אף בלא קיבל עליו יקנה, דהא אף שהרשות הוא של מוכר מ"מ קונין לו כליו, אלא ודאי דאם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, קאי הך במה דברים אמורים דקתני וכל סדרי דיני דהברייתא שאח"כ, על מדה שאינה של שניהם, או שהמדה הוא של נפקד עצמו כמבואר ברשב"ם, וא"כ ניחזי אנן היכא דהמדה אינה של שניהם והשאילו למוכר או לנפקד לצורך הפקדון שלו, מה מהני מה שקיבל עליו הנפקד על המקום, כיון שטרם שקיבל עליו היה המקום של המוכר, א"כ השאיל את המדה רק למוכר, כמבואר לדעת רבינו יונה בשיטה מקובצת ודעת בעל המאור הנ"ל, אלא ודאי צריך לומר דקיבל עליו בפני בעל המדה, ולהכי מיד שקיבל עליו השאיל את המדה למי שהרשות שלו:
ב נהדרין למילתא קמייתא דדעת רשב"ם איננו רחוק מן המדה, אף אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קונין, דמהני קיבל עליו אף ברשות מוכר, כיון דכבר נתבררו הדברים, דבצד זה על כרחך איירי סדרי הדינים במדה שאינה של שניהם, ובפני בעל המדה, (וגם דס"ל לרשב"ם דבדברים לחוד אין יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים כדעת רבינו יונה הנ"ל], אך ברשות המופקדים מהני קיבל עליו לפני בעל המדה, דקונה ע"י תשמישו מה שבתוכו, ולהכי ס"ל דאף ברשות המוכר מהני קיבל עליו, דהיינו שהמוכר אמר שיחזיק ברשותו, ואף דעדיין לא החזיק, מ"מ כיון דבידו להחזיק ולקנות, כבר סמך בעל המדה דעתו שלא יחזור בו המוכר והשאיל את המדה ללוקח כאילו השאילו לרשות לוקח, דאף שלא נתמלא משאילו רק ללוקח, והוא קונה את המדה ע"י הפירות ואת הפירות ע"י המדה, כאשר בארנו למעלה דעת רבינו יונה דמן אחר יכול לקנות את האחד ע"י חבירו. אמנם רבוותא דמקהי קהייתא ומדחים דעת רשב"ם לגמרי, ס"ל דבדיבור לחוד יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים, שפיר מקשים דברשות מוכר בודאי לא מהני כה"ג:
אמנם לדעת הרשב"ם כאשר בארנו יש לתרץ גם קושיא זו, דא"כ ליערבינהו וליתנינהו בהדי הדדי, רשות מוכר ורשות מופקדים, דאף אמנם במה דקתני בברייתא בהדיא, דהיינו ע"י מדה שאינה של שניהם, דהא על קוטב זה חלוקים כל המדות דנקט ואזיל, אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קונין, או אם נאמר דכליו של לוקח אינן קונין ברשות מוכר, דמהני קיבל עליו ברשות מוכר, לפי שקונה המקום ע"י הכלי, כשם שקונה ברשות המופקדים ע"י הפירות, אבל מ"מ איכא הבדל ביניהם בדברים שאינם בשום כלי, כגון במתאכלי דתומא, דברשות המופקדין מהני גם בזה קיבל עליו, משא"כ ברשות מוכר, שאין יכול לקנות כי אם ע"י הכלי:
ג ובזה יש ליישב קושיא עצומה של רמב"ן במלחמות ד', דהקשה לדעת בעל המאור והפוסקים, דס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח, חדא בחבירתה מישך שייכא, מאין נובע להם זאת, דהא אף דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, עדיין לא מוכח דרשות עיקר ומבטל את הכלי לגמרי, דאף אם שווים המה במה יצאו מרשות המוכר, ולהכי נמי להיפוך לא קנה, דמסוגיא לא מוכח, רק אם נאמר דכליו של מוכר ברשות לוקח קונין, א"כ מוכח דרשות מכריע את כח הכלי אף לקנות, א"כ מכ"ש דכליו של לוקח ברשות מוכר בודאי לא קנו, עי"ש. וא"כ הא דהמציא בעל המאור היכא שקנה שני מקחים מן מוכר אחד, א' היה כליו של לוקח ברשות מוכר, והשני היה כליו של מוכר ברשות לוקח, דקנה ממנ"פ, אין לזה שורש ועיקר, דהא נוכל לומר ששניהם שוים, וממילא תרווייהו ברשות המוכר קאי, עכ"ל הרמב"ן. ועפ"י הנ"ל, אף שמצד הסברא אין לזוז מדברי הרמב"ן, מ"מ דינם מוכרח לשיטתייהו מן הברייתא, דהא ס"ל למסקנא אף ברשות לוקח לא קנה במדה שאינה של שניהם אלא משנתמלא המדה, כדס"ל להרמב"ן עצמו, וכאשר מבואר בדברי הרי"ף על מתני' דלקמן, והוא מטעם כיון דכליו של לוקח ברשות מוכר אינן קונין, א"כ הא דקתני בברייתא במה דברים אמורים בסימטא אבל ברשות מוכר לא קנה וכו' קאי אמדה של אחד מהם, דהיינו אף במדה של לוקח דקונה בסימטא אינו קונה ברשות מוכר, וא"כ ברישא דקתני ומחלק בין נתמלא ללא נתמלא, מילתא דפסיקא נקיט וקתני, דבין ברשות מוכר ובין ברשות לוקח תלוי רק בנתמלא, אבל במדה של אחד מהם, הוא דאיכא לאפלוגי בין רשות מוכר לרשות לוקח, דבודאי אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנו, בע"כ צ"ל דבמה דברים אמורים קאי רק ארישא (כמו שמבואר בשיטה מקובצת הנ"ל], אבל למסקנא דס"ל דנפשט דלא קנו, א"כ בע"כ צ"ל דקאי אסיפא, א"כ במדה שאינה של שניהם דקתני ברישא, מילתא דפסיקא קתני דדוחק לומר דקאי אתרווייהו, דהיינו אמדה של שניהם וגם אמדה של אחד מהם], וכיון דס"ל דאף ברשות לוקח אינו קונה במדה שאינה של שניהם עד שנתמלא, וגם ס"ל דכליו של לוקח קונין בסימטא אף בלא מדד, כמבואר בבית יוסף [סימן ר'] לדעת הרי"ף שהשמיט הא דר"ז, וגם ס"ל היכא שהפירות מעורבים אף בכליו של לוקח ברשות לוקח אינו קונה בלא מדידה, כאשר מבואר בבעל המאור וברמב"ם [פרק ד' מה' מכירה הלכה י"ג] בפירקן והכניסן לביתו, א"כ ממילא הדבר מוכרח, משטחיות המדות דקתני בברייתא דכליו של מוכר קונין ברשות לוקח, דכיון דהא דקתני אבל ברשות מוכר וכו' קאי אסיפא אמדה של אחד מהם, דהיינו אף במדה של לוקח לא קנה, א"כ הא דקתני אבל ברשות לוקח כיון שקיבל עליו וכו', במה העדיף את רשות לוקח מסימטא, דהא מדידה בתרווייהו לא מצרכינן, ובמעורבים עם פירותיו של מוכר בתרווייהו לא קנה, ובמדה שאינה של שניהם דחיקא מילתא למימר דקאי], חדא דדומיא דרשות מוכר קתני, ועוד דהא ס"ל דאף ברשות לוקח לא קנה עד שנתמלא, אלא ודאי דאף בכליו של מוכר קנה, ועיין לקמן בסי' שאחר זה אות ב' מש"כ שהרמב"ם בעצמו מיישב קושיא זאת]:
אמנם לדעת הרמב"ן דס"ל דברשות לוקח קנה אף במעורבים, גם מברייתא לא מוכח, וגם לדעת הבעה"מ דס"ל דברשות לוקח קנה אף במדה שאינה של שניהם, אף שלא נתמלא ג"כ אינו מוכרח:
ד ולדעת הרמב"ן דס"ל כדעת הרי"ף דכליו של לוקח בסימטא קנו אף בלא מדד, וס"ל ג"כ דבמדה שאינה של שניהם אף ברשות לוקח תליא בנתמלא, וס"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר בודאי לא קנו, דאיפשטא מברייתא דגיטין דדוקא קלתא וטסקא, וכליו של מוכר ברשות לוקח איפשר לומר ג"כ דלא קנו, וא"כ אי איפשר לומר דבמה דברים אמורים בסימטא, קאי אמדה שאינה של שניהם, א"ו דקאי אמדה של אחד מהם, ושטח סדרי המדות כך הוא, דרשות מוכר גרע מסימטא, דאף במדה של לוקח לא קנה, ורשות לוקח עדיף מסימטא דקונה כור בלמ"ד אף במעורבים, אבל בסימטא לא קנה בכור בלמ"ד היכא דמעורבים, כמבואר בשיטה מקובצת, ומשמע שם אף לדעת הפוסקים דכליו של לוקח קונין בסימטא אף בלא מדידה, זהו דוקא היכא דמכר לו כל הפירות ומדה בכך וכך, אבל היכא דמכר לו כור בלמ"ד משמע דלכ"ע לא קנה בסימטא היכא דמעורבים:
ועפי"ז ירווח לן קושיית הגמ' לקמן שהקשה לרב ושמואל מהא דקתני ראשון ראשון קנה, והקשו רבוותא מנא ליה לש"ס דברייתא איירי בכור בלמ"ד, דילמא איירי במכר לו כל הפירות. אמנם לפי מה שבארנו למעלה דעת הרמב"ן ממילא נתבררו הדברים, דעל כרחו איירי בכור בלמ"ד דומיא דסיפא, דאם לא כן מאי עדיפותא לרשות לוקח מסימטא דרישא, א"ו לענין דקנה אף במעורבים בכור בלמ"ד:
ה מה שהקשה הרמב"ן על הבעה"מ דס"ל דאף ברשות לוקח אינו קונה היכא שמעורבים עם פירותיו של מוכר, מהא דקתני עישור שאני עתיד למוד, ומהא דמדה בחבל, היעלה על הדעת שלא נקנה בשטר ובחזקה עד שימדוד, ובשיטה מקובצת מביא דעירבון קונה כנגד מעותיו אף שעודנם מעורבין. איפשר ליישב דטעמייהו דהנך רבוותא דסברי דלא קנה ליה רשותן בזה, דהא תוס' בב"מ [דף מ"ז:] ד"ה נשרפו, הקשו בשם ריב"ן דלמה הפקיעו קנין מעות לגמרי, יקנו תרווייהו כסף ומשיכה, ותירצו דא"כ יפסיד המוכר דלוקח לא יצילם כיון שעדיין לא קנהו, ועיין ב"ב (דף קע"ה] בתוס' ד"ה אינו, שמחלקים שם לרב ושמואל דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא, אמאי מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ובמלוה בשטר גובה מן היורשים, דלגבי יורשים לא שייך קלא, ותירצו דאף דחכמים חששו לפסידא דמלוה, כיון שהוא עצמו לא חשש לתקנתו דילמא ימכור ויפסיד, גם חכמים לא חששו לתקן בעדו, והניחו על דינא דאורייתא, ולהכי היכא שהפירות מעורבין עם הפירות של מוכר, דאף אם נאמר דקנה, לא יטריח הלוקח להציל רק בעד מה שקנה, דבמקום פסידא שותף יכול לחלוק שלא מדעת חבירו כמבואר בש"ע סי' קע"ו סעיף כ"ח ובש"ך שם ס"ק מ"ה], וכיון שהוא לא חשש לזה, גם המה לא תקנו בעדו, והניחו על עיקר הדין דשום קנין אינו קונה רק כסף, אבל במתנה דגם מדאורייתא קונה במשיכה וע"י חצירו, או ע"י כסף עצמו, כגון בעירבון או בקרקעות דלא שייך האי טעמא, קונה לכ"ע אף במעורבים:
ו בדברי רשב"ם [פ"ה] בד"ה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד וכו' או ישכור את מקומו, יש לדקדק דאם מהני קיבל עליו לחודא מה צריך לומר עוד דישכור, דמהיכא תיתי יגרע מה שישכור, ממה דמהני אף בזולת שכירות, ואין לומר דשכירות אף בלא מצות המפקיד וגם בלתי ידיעתו מועיל, דהיאך יעלה על הדעת שיועיל קנינו בלא דעת המקנה, אכן נראה דהכי פירושו, דהא בקיבל עליו הרי הוא שומר לשני כמו לראשון כיון דלא איכפת ליה בהמחאתו ולא סירב נגדו, אבל כשהשכיר את מקומו נפסק ונסתלק ממנו כל דיני שמירה לגמרי, שהרי הוא רק כשאר משכיר את ביתו וייחד לו מקום, שאין עליו דין שמירה, ולהכי כשלא השכיר אם הלך הלוקח אצלו ואמר לו במעמד המוכר, כבר נפסק המקח בינינו, ומעתה ישארו הפירות אצלך כאשר היה מקדם עד כלות הזמן שקבלת עליך, והנפקד קבל עליו כמאמרו, בכהאי גוונא לא קנה הלוקח עודנה, דבמה יצא המקום מרשות המפקיד אשר עד עתה קנוי בידו, אף שהיה במעמד המוכר דהא בשתיקתו לא נקנה ולא נעתק הרשות ממנו, דאין לומר שהרי הוא כאילו חזר הנפקד משמירתו וממילא קנוי הרשות בידו, דהא לא נתברר חזרתו לפנינו, דאדרבא חיזק את חיוב שמירתו אשר קבל עליו מאז, ולא איכפת ליה בין השני לראשון, ולהכי דקדק בלשונו כשקבל עליו במצות המפקיד, שהרי הוא פוטר אותו בפירוש מחיוב שמירתו, וממילא הדרא קנין רשותו ליד הנפקד וכשקבל עליו לשמור לשני מקנה רשותו לו, משא"כ כשהשכיר את מקומו במעמד המוכר, אף שלא אמר לו ולא מידי, כיון שכבר נסתלק מעליו כל דיני שומרים, שהרי הוא כאילו חזר בפירוש, ופועל יכול לחזור, ובמעמד המפקיד ושתק חזרתו חזרה, ועיין בבית יוסף [סי' ר' סעיף ב'] שדקדק בלשונו עד שיאמר לו המוכר ויקבל עליו ע"פ מאמרו:
ז יש להקשות לרב אסי דס"ל דקרקע סימטא קנה וכליו של לוקח ברה"ר לכ"ע לא קנו, מהא דתנינן בפרק הניזקין במס' גיטין [דף נ"ט: דף ס"א.] מצודות חיות ועופות יש בהן גזל מפני דרכי שלום, ותני עלה באוזלי ואוהרי כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בלחי וקוקרי, ועל כרחך מקום מצודה כסימטא דמי, דאל"כ אף ביש להם תוך לא קנה, ולרב אסי אפי' בלחי וקוקרי נמי יקנה, דהא קרקע סיטמא קונה לו, אמנם לדעת רמב"ן במלחמות דמפרש דרב אסי פליג על רב פפא, ונקיטא ליה דברי ר' יוחנן וריש לקיש כפשטא, דאף ברה"ר קונין לו כליו, היה איפשר לומר דמקום מצודה היא כר"ה, אכן היה קשה לדידן דא"כ אף באוזלי וכו' דיש להם תוך נמי לא יקנה, ומסתימת הש"ס משמע דלכ"ע קונה, וכן פסקינן [בסי' ש"ע), ודוחק לומר דבהא גופא פליגי:
ונראה דאף לרב אסי דסימטא קונה מפני שיש לו רשות להשתמש בו כל תשמישו, ואף שהוא לכל בני הסימטא כמוכר כלוקח כולם שוים, ס"ל דגם חצר השותפין קונה, אבל מקום מצודה שאין לו רשות רק להניח רשותו לא דמי לחצירו, ומידי דהוי כמו דריסת רגל המבואר בריטב"א פ' קמא דב"מ, מובא בש"ך סי' קצ"ח ס"ק ו'] דלא קונה ליה ד' אמות:
ח יש להבין לסלקא דעתא דקרקע סימטא הוא כחצר השותפין שהמקום קנוי לכל בני הסימטא, א"כ מאי קשי' ליה מדברי ר' יעקב אר' יוחנן, דלמא הא דרב אסי כשהמוכר אינו מבני סימטא זו, ולהכי הסימטא הוא כחצירו לקנות מאחרים, ור' יוחנן איירי כשהמוכר הוא ג"כ מבני סימטא זו, וחצר השותפין אינה קונ' לו זמ"ז כמו דפסקינן אנן:
אכן הש"ס הוכיח דע"כ איירי כשהוא ג"כ מבני סימטא, דאל"כ אף בלא מדד יקנה לו ד' אמות, אלא ודאי שגם המוכר הוא מבני הסימטא, וכיון שקדם כליו זכה לו ד' אמות, לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי, כמבואר בבית יוסף סוף סי' ר' בשם הר"ן ותלמידי רשב"א:
ט יש להתבונן בדברי ר' זירא דאמר שמא כו' אלא במודד לתוך קופתו, וגם במה דמקשה דברי ר' יוחנן אהדדי, דילמא חדא איירי כשנתן דמים [ור"י לשיטתיה דס"ל דבר תורה מעות קונות], וכיון שיש לו רשות ללוקח להשתמש שם לא גרע מהיתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד המוכר, דאז הלוקח יטרח ויציל, אף שכבר השכיר מקומו ב"מ דף מ"ט:], מכ"ש בסימטא שיש לו רשות גם עתה, והכי נמי נראה לדינא דאף בחצר שאינה משתמרת דאינו קונה, אבל כשנתן לו מקצת דמים קונה ע"י כסף, [ועיין בש"ך סי' קצ"ח ס"ק ה'], וצ"ל דדחיקא ליה לאוקמי הכי, דמשמע ליה דקרקע גופא או כליו לר"ז קונים לחודא, מדלא הזכיר ממתן דמים, אכן ממתניתין יש להקשות דאם היה פיקח שוכר את מקומן, דמה לו לטירחא והוצאה יתירה, טוב לו לתתו על מקחו, ויקנה בתורת דמים, דהא בסימטא איירי, ויש לדחות דע"י שכירות המקום לא ירגיש המוכר שעושה זה כדי לקנות על ידה, דאולי צריך למקום לתשמיש קבוע:
ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם [פ"ד מהלכות מכירה הלכה ט' י'] דבמדה שהוא של אחד מהם קונה בסימטא כשהגיע לרושם, ואפילו כשהמדה היתה של מוכר, לפירוש הראב"ד והמגיד משנה והכ"מ, ודבריו תמוהין ממתניתין דמדד ולא משך לא קנה, עיין במ"מ שם ובלח"מ שהאריכו בזה, וע"פ הנ"ל נראה דעל כרחו איירי בכור בל' סאה בסלע, דעל זה מוקמינן בש"ס בהגיע לשנתות, וכיון דאנן מספקא לן אם תפוס לשון ראשון או לשון אחרון, רק מחמת דלוקח תפיס א"כ הלוקח יכול לחזור בו, כמבואר בנמוקי יוסף, אכן לרמב"ם דחיקא ליה זה דקנה לגמרי משמע, ומדוייק ג"כ בלשונו, שהרי שם [בהלכה ח'] מסיים ואין אחד מהם יכול לחזור, וע"ז נקיט ותני [בהל' ט'] וכן, הרי להדיא דעליה קאי, וא"כ ע"כ כשנתן דמים איירי דאז אין שניהם יכולין לחזור בהם, ולהכי קונה אף במדה של מוכר בסימטא, דכיון דנתן דמים לא גרע מעלייתו של לוקח מושכרת ביד המוכר, [ועיין בכ"מ פ"ג הלכות מכירה ה"ו וש"ך סי' קצ"ח ס"ק ה', דלהרמב"ם ג"כ הטעם בעלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר, משום דבכהאי גוונא מעות קונה ויטרח ויציל]: