אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן ע

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן ע

סימן סט

בדיני מעות קונות

בעזה"י קיץ שנת תר"ו לפ"ק לאסק יע"א.:

א ברמב"ם [פ"ו מהלכות מעילה ה"י] וז"ל קנה בה חפץ ולא משך וכו' ואם מן ישראל לא מעל, ובמשנה למלך הניח בתימה מש"ס ב"מ [דף מ"ח] בסוגיא דמעות קונות, ובמחנה אפרים [ס"ס י"א בהלכות מכירה בקנין מעות] עמד ג"כ על דברי רמב"ם אלו וז"ל וראיתי להרמב"ם ז"ל [פ"ו מהלכות מעילה] שדחה האי סוגיא דהכא ופסק דנתנה לסיטון לא מעל, ונראה דס"ל דכיון דחכמים עקרו קניית הדמים אע"ג דמה"ת היה קונה מ"מ עכשיו שתיקנו דלא ליקנו יש בידם לעקור אפי' לענין איסורא, וכבר כתבתי לעיל דהכי מוכח ממה שאמרו בשואל קורדום דמעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה, אלמא דהעמידו דבריהם אפי' בדאורייתא מדשרו לבקע בו לכתחילה, איברא דבהלכות תרומות [פ"ט] פסק ז"ל דאם לקח פרה מכהן ונתן את הדמים ולא משך דאסור לכהן להאכילה כרשיני תרומה דמה"ת מעות קונות ולא אמרינן כבר עקרו חכמי' קנין מעות ולישתרי להאכילה תרומה וי"ל עכ"ל:

ונראה לתרץ דברי הרמב"ם על נכון, דיש להתבונן בדבריו במעילה עצמו כיון דמדאורייתא מעל בנתינת המעות וחבירו מותר ליהנות בו לכתחילה והיאך יש כח בידם לעקור בקום ועשה דלדבריהם כשחבירו נהנה בו אח"כ מחוייב בקרבן והוא חולין לעזרה לדינא דאורייתא, ואין לומר דס"ל דגם בקנין מעות תקנו מתורת הפקירא כמ"ש הריטב"א ב"מ על דברי רש"י שפירש בריש פרק הזהב (דף מ"ח] דנפ"מ בין ר"י לר"ל בקידש בו אשה דלר"י מקודשת, וז"ל הריטב"א ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינן קונות משום הפקר ב"ד הפקר בהשולח דף ל"ו] אף לר"י אינה מקודשת למ"ד דלית ליה רשות להנפקינון עכ"ל, מובא בשיטה מקובצת ב"מ [דף מ"ז:] ד"ה ר"ל, ובמח"א שם ביאר דברי קדשו של הריטב"א דלגבי מקח וממכר דכיון דשניהם לא פשעו [ועיין בזי"ר חלק ראשון יו"ד ה"ב סי' ב' אות ג' מה שכתבתי שם בכוונת תוס' יבמות (דף צ') ד"ה אזיל דהיכא דלא פשע ל"א הפב"ד הפקר], אם נאמר דמשום תורת הפקר הוא שהפקיעו קנין מעות ונעשה החפץ כהפקר לגבי הלוקח אזי בע"כ צ"ל שהחכמים השוו מדותיהם ונעשה גם המעות כהפקר לגבי מוכר כי היכי דליפקע גם קנינו במעות שקיבל וקנה מדאורייתא דמדוע יעדיפו כחו של אחד יותר מחבירו כיון דשניהם שוים מעיקר דינא דאוריי' ושניהם קנו ביחד דכל אחד קשור ותלוי באידך, ומעתה אם נאמר שהם חיזקו הדבר בכל תוקף ועוז שיש להם מן התורה, היה להם להפוך הדבר ג"כ בקנה המידה הזאת ולהשוות שניהם יחד, ומשה"ט לדעת הפוסקים דסברי דלאחר שהפקיעו חכמים קנין מעות שוב אין המוכר רשאי להשתמש במעות אזי אמרינן דהפקיעו קנין דאורייתא הזה על יסוד ומצב זה שניתן להם ועשאוהו כדאורייתא ממש והפקיעו יד שניהם בשוה, מן המוכר קנינו במעות, ומן הלוקח קנינו בחפץ, איברא דיש להתבונן לדעת רוב הפוסקים דגם לאחר שהפקיעו חכמים קנין של לוקח מן החפץ, אבל קנינו דמוכר מן המעות לא הפקיעו וא"כ בע"כ צ"ל דלא משום תורת הפקירא הוא דנחתינן ביה כמבואר בלשון הריטב"א הנ"ל, וא"כ מאיזהו מקור יכולים להפקיעו דברי תורה בקום ועשה, כקושי' הש"ס יבמות דף פ"ט] בנשואי קטנה בירושת הבעל, גיטין (דף ל"ו] גבי שמיטה, וא"ל מפני שראו טעם הגון ונחוץ לזה יותר מירושת הבעל ושמיטה, דמי מדד ושקלם להכריע ביניהם הלא גם בשמיטה עשאוהו מפני תיקון העולם ואפ"ה מקשינן עליה, [ועוד דהא תינח לדעת התוס' יבמות שם, אבל לדעת רוב הפוסקים החולקים, מא"ל], וגם א"ל דההפקעות קנינים בכדי שיקום ביניהם כאשר היה מתחילה שב ואל תעשה מיקרי דליתא דא"כ גם במפריש מטמא על הטהור [יבמות דף פ"ט] נמי נימא הכי דהאי גריוא הדר לטבלו כמתחילה, וכן גבי שמיטה נימא נמי דמיקרי שב ואל תעשה דלא לשתמיט ונשאר הלוה חייב לו כבתחילה, הרי דכל כה"ג כקום ועשה הוויין:

ב ולכן נראה דיסוד זה דמי ממש להא דאיתא בגיטין [דף ט'.] שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, חוזר בנכסים מתנת שכיב מרע היא, ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין, ועיין בתוס' בד"ה ואינו חוזר בעבד וז"ל וא"ת ואמאי יצא בן חורין והא מתנת שכיב מרע היא ואינו קונה אלא לאח"מ ואין גט לאחר מיתה, וי"ל בדכתב ליה מהיום אי נמי אפי' סתמא כיון דדעת שכ"מ לשחרר דעתו שיקנה בשעה שראוי לשחרר דהיינו מחיים, וא"ת כיון דסתמא דדעת שכיב מרע לחזור בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד, וי"ל דהכל תקנת חכמים הוא גם מה שחוזר בנכסים וגם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים, מיהו אם כתב בהדיא מהיום אם ימות אין נראה שיועיל לענין זה יצא עליו שם בן חורין לומר שאינו חוזר בעבד מאחר שהתנה בפירוש עכ"ל, תוכן דבריהם דמעיקרא קסברי דמשום האי טעמא לחודא יצא לחירות מפני שיצא עליו שם בן חורין, והקשו דהיאך יעקרו דברי תורה בקום ועשה כיון דמדינא אין גט לאחר מיתה וכן פירש המהרש"ל שם, ותירצו דטעם זה לא ניתן אלא לחכמים עצמם דמשום הכי ירדו לתקן בכך ובתר הכי אמרינן כיון דמסתמא דעתו דמשחרר היה על דעת חכמים וביטל דעתו לגמרי והתקשר עצמו בדעתם והרי הוא כאילו שחררו הוא עצמו מעכשיו, הגם שבדיבור אחד כתב ונתן לו עצמו ונכסים, אפ"ה אמרינן דמסתמא גמר דעתו כפי שיאמרו לו חכמים, גם לחלק ולהחצות דיבורו כאשר גזרה חכמתם, רק כשהתנה בהדיא אז נסתלק טעם זה ולא נותר רק ראשית מחשבת ומקור תקנתם שהוא מפני שיצא עליו שם בן חורין אזי תו אין ביכלתם לעקור בקום ועשה ולהתירו בבת חורין אפי' במקום שיש טעם לתקנתם כמו דמצינו בירושת הבעל ובשמיטה, דלולא דחיזקו דבריהם משום הפקר ב"ד הפקר לא יוכלו להפר דבר שהוא מן התורה אפי' בממונא, ונמצינו למדין מזה דשאני מידי דאתי ממילא ממידי דאתי מחמתיה, דכל מידי דאתי ממילא כגון ירושה או שמיטה וכדומה, א"א לתקן דבר רק בכחא דהפקירא, אבל בדבר הנעשה מדעתו דבעל הממון, טוב להם לתקן בתקנתא לחוד הן להקם דבר הן להפר, ואעפ"כ יתקיים תקנתם כדאוריי' ממש משום דאמרינן דמסתמא דעתו מקושרת כאשר יגזרו עליו, ועל אופן זה עשה הדבר מתחילה, וטוב לפניהם להלוך בזה מתורת הפקירא, שהרי גם במפקיר להדי' עדיין צריך ג"ש, עיין גיטין [דף ל"ח:] וברמב"ם פ"ח מהלכות עבדים, ועוד שכבר בארנו בזית רענן חלק ראשון דלכמה פוסקים לאו מילתא קלישתא היא לתקן משום הפקר ב"ד הפקר רק במקום צורך גדול דלא סגי בלא"ה, אבל כל כמה דיפיקו זממם בל"ז לא נכנסו כלל לסוג זה. ובזה יתיישב קושיית צמח צדק בתשו' (סי' ל"א) ד"ה וכ"ת שהקשה דמה ראו חכמים לעקור ד"ת בקנין מעות היה להם לתקן שהמוכר יתחייב באונסין, ולדברינו מתורץ קצת דחיוב אחריות אי איפשר לחייבו בע"כ רק ע"י הפקר ב"ד הפקר (פ' השולח דף ל"ו) ונתרחקו מזה כל כמה דאיפשר בלא"ה ומשו"ה עדיפא להו לתקן ע"י חזרה וכו', גם אפ"ל ע"פ סברת התוס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) תד"ה הרי, דשומרים גופייהו ל"ח רחמנא בע"כ דידהו רק משום אומדן דעת שכל אחד מהשומרים מתחייב א"ע מדעתו בהני חיובין דרמי רחמנא עליה, וכיון דלא מצינו בדאורייתא גופא שיתחייבו באחריות בע"כ היכא דלא פשעו כלל, היכי יתקנו רבנן בהכי כיון דליתא כוותיה בדאורייתא], ומשה"ט מובן נמי דלדעת רוה"פ דמוכר מותר להשתמש במעות שקיבל גם לאחר שהפקיעו קנין ממעות דהפקעה זו בע"כ לא מתורת הפקירא ניתנה כמבואר בריטב"א הנ"ל רק משום טעם זה עצמו כיון דראו חכמים שטוב לפני כל הלקוחות דלא יקנו לגמרי כי היכי שיטרחו המוכרים להציל אזי שוב אמרינן דמסתמא גמר דעתו של אדם קשורה בדעת חכמים, שרק המה יברו לפניהם הדרך היישרה והיותר טובה בתכליתו והרי הוא כאילו לא נתן לו מתחילה בתורת קנין כלל כמו דאמרינן גבי עבד שכתב לו במתנת שכ"מ כל נכסיו:

ג

ג ועפ"ז דברי הב"י מובא ברמ"א [בסי' קצ"ח סעי' ה'] ברורים וצודקים, דהיכא דהתנו בהדיא דהמעות יקנו קנו והשיג עליו הש"ך דמה מועיל מה שהתנו כיון שכבר עקרו קנין זה ודמי להתנה שיקנה בדברים לחוד דיכולים לחזור בהם, ועוד דאנן פסקינן כר"י דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, גם מביא דברי ריטב"א קידושין (דף כ"ה:] שכתב שם להדיא שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונין בהם אע"פ שפירשו המוכר והלוקח שיקנו בו אינו קונה מטעם הנ"ל וע"ש, ולדברינו הנ"ל תורת אמת היתה בפי זקני ומרן של ישראל דלדידן דפסקינן דמוכר חייב באחריותן של המעות משום היתר תשמיש כמבואר בטור וש"ע ס"ס קצ"ח הרי בע"כ צ"ל דלאו מתורת הפקירא הוא דהפקיעו דא"כ היאך יעדיפו כחו של אחד יותר מחבירו כיון דשניהם שוין כנ"ל, אלא וודאי האי דהפקיעו ועקרו בקום ועשה משום דמסתמא דעתו קשורה בדעת חכמים אבל כשהתנו בהדיא שיקנו הרי נשאר קנין מעות בתוקפו ואין בידם לעקור בקום ועשה כמבואר גם בעבד דהיכא שהתנה בהדיא מהיום אם ימות דיכול לחזור גם בעבד, ומה שהקשה דתנאי מפורש ל"מ בדרבנן ל"ק דמידי טעמא אלא משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם והא תינח כדחזינן שעשו חיזוק בכל תוקף שיש להם כגון בכתובה וכדומה דאפי' אם לא כתב לה מחייבינן ליה וע"כ משום הפקר ב"ד הפקר הוא דנחתי' ביה, אבל בקנין מעות דע"כ צ"ל לדידן דלאו משום כחא דהפקרא הוא רק משום אומדן דעתא וכל דהתנו בהדיא הדר הדין כדמעיקרא, ומה שהקש' מדברי ריטב"א ל"ק דריטב"א אזיל לשיטתו דלאחר שהפקיעו גם המוכר אינו רשאי להשתמש במעות ובאמת הפקעה זו מתורת הפקירא נתייסדה מעיקרא ומש"ה ל"מ תנאי, אבל לדידן דפסקינן להדיא דהיתר תשמישו נשאר כדמעיקרא אזי לית מאן דפליג דמהני תנאי והדברים ברורים:

ד ומעתה דעת לנבון נקל להבין דברי רמב"ם בפ"ט מהל' תרומו' הנ"ל בישראל שלקח פרה מכהן ונתן דמים ולא משך דאסור להאכילה כרשיני תרומה וכן להיפוך בכהן שנתן דמים לישראל דאסור להאכילה עד שימשוך, וקושי' מחנה אפרים הנ"ל שהקשה ממעילה כבר מתורץ על נכון, אמנם קשי' מאתנן דמבואר להדיא בע"ז [דף ס"ג.] בהתבעלי לי בטלה זה דמחוסר משיכה דלא הוי אתנן, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה י"ג הרי דאזלינן בתר דרבנן אפי' להקל, ועוד קשי' לדעת האחרונים שהבינו בדבריו דמשום הכי אסור להאכילה כרשיני תרומה משום דאין כח ביד חכמים במה שהפקיעו קנין מעות להקל נגד איסור תורה כמו דמשמע מדברי מחנה אפרים שם וכן מצאתי באבני מלואים חלק א' בסי' כ"ח באה"ע ס"ק ל"ג, ודבריהם תמוהים לפענ"ד שהרי רבינו פסק בעצמו בסוף פ"א מהלכות תרומות, התרומה מזמן בית ראשון והלאה עד שיבנה ביה"מ בב"י ויהיו כל יושביה עליה מדרבנן בעלמא וכיון שכן זולת כל קושיות הנ"ל דברי קדשו צריכין ביאור במקומם דכיון שכל איסורו אינו אלא מדרבנן אמאי ל"מ הפקעה דרבנן בכהן שמכר לישראל בכסף ויאכילנה כרשיני תרומה, אמנם לדברינו הנ"ל דכל כחם של ההפקעה זו בקנין מעות הוא משום דראו חכמים לתקן לטובת הלוקחים כדי שיטריחו המוכרים להציל, ולכן כשנסתיים מילתא שחוזר בו אמרינן דמסתמא בגמר דעתו של לוקחים המה קשורים בדעת חכמים שגם דבתחילת המחשבה נראה למו דטוב לפניהם שיקנו בכספם שהוזלו לעומת המחיר שבקשו אכן סוף דעתם צמודים בדעת חכמים אשר שקלו הדבר בחכמתם העצומה שטוב לפניהם שלא יתנו כתף סוררת בחזרת המוכרים, ומש"ה ה"ה להיפוך נמי דאינו מן הדין להעדיף כחו של אחד מחבירו, ולהכי גם הלוקחים יכולים לחזור בהם לאחר שקבל עליו החוזר בו מי שפרע כמבואר, איברא כשנשלם המקח שביניהם ולא חזרו בהם אזי מה"ת נאמר שהכניסו חכמים א"ע בזה להלך נגד דינא דאורייתא ואמרינן הוברר הדבר למפרע דקנו במעות לחוד כעיקר דינא מדאורייתא שהרי מגמת חכמים היה רק שימצא חזרה במציאות שע"י כך יטריחו המוכרים להציל וכשנסתיים הדבר ולא הוקרה שום שינוי ושניהם לא חזרו אז הוברר הדבר דקנו למפרע בקנין דאורייתא והרי זה דומה כאילו התנה בפירוש מעכשיו אם לא אחזור בי עד ל' יום, [עיין קידושין ריש פ' האומר במעכשיו ולאחר ל' וברשב"א שם], והכא הגם ששניהם יכולים לחזור בהם כל כמה דלא חזרו נתברר הדבר דנתקיים המקח למפרע בקנין דאורייתא, שהרי מצינו כה"ג בעסוקים באותו ענין דשניהם יכולין לחזור וכשלא חזרו קנו למפרע [בש"ע סי' קצ"ה סע"ו וגבי קנין סודר, דאלת"ה כבר כלתה קנינו, ועמ"ש לעיל בסי' מ"ג א"ו], ומשום ה"ט לא יאכילנה כרשיני תרומה דמסתמא לא יחזרו כל אחד מהם ויתברר הדבר דקנו למפרע וכן להיפוך חיישינן דילמא יקרה איזהו אונס בפרה שקנה הכהן, [שהרי חיישינן גם בעלמא לשמא ימות ושמא יבקע הנוד גיטין (דף כ"ח ע"א) גבי ה"ז גיטך שעה א' קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה, וגבי ב' לוגין], או אולי יחזור אחד מהם ומש"ה גם כשקנה הכהן בכסף לחוד לא יאכילנה כרשיני תרומה שהרי אם תמות ויפסיד כל המקח אזי יכול לחזור בהיתר בלא מי שפרע כמבואר ברמב"ם וש"ע סי' ר"ד ס"ב]:

אבל לענין אתנן שאני ושאני שהרי מבואר שם בש"ס ובתוס' [דף ס"ג] בד"ה כגון דהיכא דאמר התבעלי לי בטלה סתם אף דקיימי כולם בחצרה דאינו יכול לדחותה לטלה דעלמא אפ"ה אין בו משום אתנן אפי' למאן דאית ליה ברירה משום דבאתנן בעינן המבורר בשעת ביאה וכיון דסוף סוף בכסף לחוד יכולים שניהם לחזור בהם לאחר תקנתא דרבנן תו ל"ש לומר כשנסתיים מילתא שלא חזרו בהם דהוברר הדבר דקני' בכסף לחוד דמ"מ נהי דקני' אפ"ה אין בו משום אתנן כל כמה דלא הוברר בשעת ביאה ומש"ה מקשינן בהתבעלי בטלה זה הא מיחסרא משיכה, ומתרץ דקאי בחצירה ושוייה ניהלה אפותיקי, ועיין ברש"י שם דקנתה רק מזמן ההוא והלאה אפ"ה יש בו משום אתנן כיון דאלים שיעבודה כל כך ושיעבודה ברשותה ולבסוף קנתה לגמרי יש בו משום אתנן, ועיין תמורה דף כ"ט ע"ב בפרש"י ד"ה אם עד יום פלוני וכו' וז"ל הילכך כי מטי ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא דדידה הואי בשעת ביאה ומיהו אח"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני וכו' עכ"ל רש"י שם, וצ"ל דאיגלאי מילתא אין כוונתו למפרע, וכן משמע להדיא בסיום דבריו שם, וכן בפרק השוכר את הפועלים הנ"ל מפירושו שם נראה להדיא דלא קנתה רק אח"כ ואפ"ה הוי אתנן], והדברים ברורים וישרים, וא"ל דא"כ לעיל בתוס' ד"ה והא מיחסרא משיכה שהקשו מנתנו לסיטון מעל הוי להו לתרוצי הכי דלענין מעילה אמרינן דהוברר הדבר למפרע מה שאין כן לענין אתנן, ולזה נתעורר כבוד חתני הרב וכו' מו"ה ישראל יעקב נ"י, דז"א דאכתי לא סגי בהכי מדקתני תנא מילתא דפסיק וכי ליכא דליסביה עצה לקונה ההוא שיחזור ממקחו כי היכי דלא למעול, אלא וודאי שגם שיחזור ממקחו אפ"ה מעל דאזלינן בתר דינא דאורייתא וקא קשי' להו שהרי לענין אתנן אזלינן בתר תקנתא דרבנן והוצרכו לחלק באופן אחר בין מעילה לאתנן, ועמ"ש בזה בזית רענן ח"ר בפתיחה בדיני הואיל ובשאר מקומות]:

ה נהדרין לענינא דרבינו הגדול דקם בשיטת רבו הרי"ף, וכן הסכימו רוה"פ (עיין פ"ז מהלכות מכירה הלכה ג') דמוכר רשאי להשתמש במעות וחייב באחריותן הרי שלא הפקיעו קנין מעות מן הדמים ואמאי לא מעל, [וא"ל דחיוב אחריות הוא משום מעות מותרין, חדא דהרי מבואר בהלכות בעובדא דשומשמי ב"מ דף מ"ט דחיוב דמוכר הוא אפי' באונסין, ואנן פסקינן בסוף פרק המפקיד גבי מעות מותרין כר"נ דנאנסו לא, ועוד שהרי בפ"ז מה' שאלה ופקדון הלכה ו' ח' פסק דדווקא בחנווני ושולחני ולא בבעה"ב ובהלכות מכירה הנ"ל משמע דגם בעה"ב שאינו חנווני חייב באחריותן], ולכן נראה דעיקר דינו לענין מעילה בנוי על יסודות בצורות המבוארים בתלמוד, חדא דאומרים לו חטא בדבר קל כדי לזכות חבירו בדבר חמור, שהרי בחצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו וכו' אע"ג דעובר בעשה כדי לזכות את העבד במצוה רבה, תוס' ב"ב י"ג תוד"ה כופין וכהנה טובא בתלמודא, ועוד איתא בריש ב"ק דף ח' וב"מ דף י"ד ובכתובות דף צ"ג בראובן שמכר שדה לשמעון וכו', למסקנא בין באחריות ובין שלא באחריות, ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בו יכול לחזור בו ומשהחזיק בו אינו יכול לחזור בו, ורבו בו הפירושים ועיין ברמב"ם בפרק י"ט מהלכות מכירה הלכה ב' וז"ל המוכר קרקע לחבירו לאחר שקנה הלוקח באחד מן הדרכים שקונין בהם וקודם ששימש בה יצאו עליו מערערין הרי זה יכול לחזור בו שאין לך מום גדול יותר מזה שעדיין לא נהנה בו ובאו התובעים לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים ויעשה דין עם המערערין, ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא ואפי' כשהמיצר שלו וכו' אינו יכול לחזור בו וכו' עכ"ל. וגם זה פשוט שאם נתן מעות של הקדש בשוגג קסבר של חולין הוא והיה מום במקח דמעות חוזרין בעינא אליבא דירושלמי בקידושין פ"ב דף נ"ו גבי מכרן וקידשה בדמיהן דמעות שקיבל כגזל בידו וצריך להחזירם כמות שהם, רק דאשר"י וקצת רבוותא מספ"ל דדילמא דינן כהלוואה ואין ספיקן מוציא מידי וודאי של הירוש' דברירא לתלמודא דבני מערבא דצריך להחזירן בעינא, הרי נמצא דלאו מידי קא עביד ולא מעל, ונמצא דבהתלכד כל אלה יחד הרי כשנתן מעות של הקדש בשוגג לחבירו ואח"כ כשנודע שהוא של הקדש אזי מעיקר הדין והשורה היה דמלמדין את המוכר שיחזור בו ואינו צריך לקבל מי שפרע שהרי ע"י חזרה זו יציל את חבירו מאיסורא של תורה ממעילה בהקדש הא כיצד כשחוזר בו ולא בא המקח לידו של הלוקח ולא נהנה בו כלל הרי זה מקח טעות דדמי ליצא עליו עסיקין עד שלא החזיק בו, דכיון שחבירו חוזר בו להדיא וגם אינו מקבל עליו מי שפרע ואין לך מקח טעות גדול מזה וכל שהוא מקח טעות שוב לא מעל, וכיון דמדינא כן הוא וכופין את המוכר על כך שיחזור בו ויעביד איסורא זוטא כדי להציל את חבירו מאיסורא רבה, שוב הדר דינא ופוסקין כפשטא דלא מעל וצריך המוכר ממילא להחזיר הדמים ליד הגזבר דלמה לן לאהדורי כולי האי, כיון שכן יהיה בסופה מוטב לדון כן תיכף ומתחילה מיד, כיון שהדין דין אמת וצדק שהרי יכולים לכוף את המוכר שיחזור בו בלא שום עיכוב ונדנוד איסור שבעולם ואזי ממילא יסבב פני הדבר לדונו כמקח טעות שהרי אדעתא דהכי שחבירו יחזור בו להדיא והוא עדיין לא נהנה במקחו לא הקנו לו מעות, דבשלמא בכל קנין מעות בעלמא כבר נכנס אדעתא דהכי והקנה לו מעותיו מפני דסמך דעתו שחבירו לא יחזור בו, כיון דאיסורא רמיא עליה וצריך לקבל עליו מי שפרע, אבל הכא כיון דמדינא חוזר בו אין לך מקח טעות גדול מזה, וכיון דלבסוף יסובב כן אפוכי מטרתא למה לי ודנין כן מיד שצריך להחזיר מעות של הקדש ליד הגזבר, כיון דאיגלאי מילתא למפרע שלא היה לו מתחילה ועד סוף שום קנין במעות הללו שהרי גם בשל הדיוט כה"ג אילו נמצא טעות במקחו לא נקנה לו למפרע מידי במעות שקיבל מתחילה, ומשה"ט לא מעל נמי בשל הקדש, והדין נכון לדעת הרמב"ם פ' י"ט מה"מ הנ"ל, אמנם לדעת הפוסקים דפירשו בהא דיצא עליו עסיקין דאיירי בשלא נתן מעות או דאיירי במקום שכותבין ולאו משום מקח טעות הוא דנחתי' ביה משום הכי פסקו שפיר דלר"י דמעות קונות מדאורייתא אזי בנתן מעות של הקדש על מקח בשוגג דמעל, כיון דכבר נקנה לו בקנין המעות שקיבל:

ו הב"י ביו"ד [סי' קל"ב] מביא בשם רשב"א בתורת הבית הארוך דף קל"ט בדפוס בערלין] על הא דאמרינן במס' ע"ז דאמר רב להני סבויתא וכו' דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי איסורי הנאה ברשותייכו הוי וכו' ומיהו אם הקדים לו מעות מותר כדא"ל רב כי כייליתו חמרא וכו' אקדימו ושקלי זוזי מינייהו וכו' ואפי' את"ל דמעות אינו קונה בעכו"ם אלא במשיכה דוקא, וכדאמרינן בבכורות (דף י"ג] מה עמיתך בחדא וכו' אפ"ה כיון שפסק ונתן המעות ע"ד להוציאם נתנם ולקנותם מעכשיו ע"מ שיתן לו יין לבסוף, נמצא בשעה שנתנם לו לאו דמי איסורי הנאה הוא, וכשנוטל מקחו אותו שעה אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר, וא"ת מ"מ אסור לעשות כן מפני שרוצה בקיומו, שהרי הקונה יכול לחזור בו עד שימדוד כל מה שפסק עמו דקי"ל כור בל' וסאה בסלע יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, [וצ"ל דשיגרת לישנא הוא דנקיט ומכור בשלשים הוא דקשיא ליה לרשב"א, דהרי יכול לחזור בו גם על שכבר נמדד, אבל בכור בל' וסאה בסלע אפי' בלא נתן מעות ראשון ראשון קנה, וכיון שיכול לחזור גם על שכבר נכנס במדידה שבתוכו נאסר, וא"כ רוצה בקיומו של איסור]. ונראה לי כיון שנתן לו ע"ד להוציאם מעכשיו, שוב אינו יכול לחזור בו ממה שמדד לו מיהת, ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, דוקא כשלא הקדים לו מעות, אבל בהקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך מיהא לכ"ע קנה וכו' עכ"ל. וטעמא דמילתא אע"ג דהתנה כור שלם ועדיין לא משך כולה, מ"מ כנגד מה שמשך לא מיחסרא משיכה, וקונה במעות לחוד כמו בבלן, כיון דלא מיחסרא משיכה קונה במעות לחוד, וכמו להיפוך במקום דלא מיחסרא מעות דקונה במשיכה לכ"ע, כגון בהפקר ומתנה איברא דעדיין יש לגמגם כיון דבשעתו לא קנה במעות שנתן לו, דאז מיחסרא משיכה, שוב הדר דינו כמלוה דאינו קונה, רק דיש לדון בזה כיון דמ"מ על דעת מקח וקנין באו לידו, וכמו בלאחר ל' יום, ויותר מסתבר לומר דסברת הרשב"א הוא דכל שמשך הרי הוא כפרעון חובו נגד הדמים שנעשו הלואה אצלו, [ואין כאן מקומו להאריך בזה, שזה יוצא מעניננו לגמרי]. אולם בעיקר דברי הרשב"א דמשמע מפשטות דבריו דכל שנתן לו מעות לאחר פסיקה בסתמא דע"ד להוציאם נתנם לו, ומש"ה לא הוי דמי איסורי הנאה דתופס דמים, ודלא כדעת ר"י בתוס' שם בעכו"ם [דף ע"א.] בד"ה שקולו, דאיירי כשהתנו בפירוש שמקנה לו המעות מעכשיו, וכן מבואר להדיא בת"ה שם דגם בסתמא כל שהקדים לו מעות אמרינן דע"ד להוציאם נתן בידו, ועי"ש לעיל מזה בסוף שער ב' דף קל"ט.] וז"ל, ולפיכך נ"ל דהא הקדים לו דינר דקאמר לא להוציאו הקדימו לו אלא דליהוי גבי' עד שיתן יין לפועליו ויזכה בו בכדי מה שיתן לפועליו, לפי שאין בעה"ב יודע כמה יטלו פועליו ויחשוב עמו באחרונה, ואע"ג דלא פי' ר"פ כגון שהקדים לו דינר ושלא להוציאם, היינו משום דמסתמא כל שמקדים דינר בדבר שמסופק שמא יקח ושמא לא יקח, א"נ בדבר המסופק כמה יקח וכמה לא יקח סתמו כפירושו שלא יוציא לעצמו עד שעה שיקח וכו', ל"ק דהתם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והלכך כל כי הא כי מקדים לו לאפוקינהו מהשתא יהבינהו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכה דעתיה, כלומר זכה מהשתא בדינר, וכל ההיא סוגיא דהתם בהכי ריהטא, עכ"ל. ועפ"י הקדמות האלו סובבים והולכים דבריו לקמן שהבאתי לעיל, הרי דס"ל דגם בעכו"ם דאינו קונה במעות רק במשיכה בשנתן לו מעות לאחר פסיקה בסתמא אמרינן דע"ד להוציאם נתנם בידו וקנאם המוכר לגמרי, ודמי לנתן לה ואח"כ בא עליה דלא הוי אתנן, ה"ה הכא לא הוי כחליפי איסורי הנאה, וקשה דא"כ בפרק הזהב בסוגיין דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא ליה לר"ל דקתני נתנה לבלן מעל דוקא לבלן דלא מיחסרא משיכה, אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך, ור"י מוקי לה בבלן עכו"ם, ולדעת רשב"א לתרווייהו קשיא, שהרי אפי' היכא דמדינא לא קנה אלא במשיכה, מ"מ כבר קנה אידך המעות שתחת ידו ונעשה לוה עליהם, ואמאי לא מעל, וכשם דמעל לר"י בנתן לישראל כן ימעול כשנתן הכסף לעכו"ם, וכן לר"ל להיפוך, כיון דלעולם נקנה לו המעות כהלוואה גמורה, וכמבואר בסוף המפקיד דמקשה לר"ה מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, ודוחק לחלק בין קונה עכו"ם לקונה ישראל, ולומר משום דבדידיה דיינינן ליה, כיון דבעיקר הקנאה כאשר פסקה להם תורה, אזלינן לענין בכור וחמץ ומעילה דהקדש [בכורות דף י"ג, מג"א תמ"ח ס"ק ד' תד"ה מ"ש, וסוגיין גבי מעילה], היאך נכייל להו בתרתי לריעותא:

ז ונראה לתרץ ברווחא, דמזה ראיה ברורה לדברי רבותינו האחרונים בח"מ בט"ז סי' ע"ג סעיף י"ט ובש"ך סי' רצ"ב ס"ק ח'] דגם במעות מותרים דאינו חייב באונסים, מ"מ הרשות בידו לתת לו מעות אחרים תחתיהם, ובחכם צבי בהגהותיו על הט"ז שם השיג עליהם, דא"כ גם לר"נ קשיא מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, כיון שנעשה כלוה עליהם וקנאם לתשמישו ימעול מיד, ותירצתי דבריהם זה כמה ע"פ דברי ריטב"א בקידושין (דף מ"ז:] דגם לרבנן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה, הוא מדרבנן דקונה הלוה במשיכה דכדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים, דאע"ג דבמתנה והפקר קני מדאורייתא במשיכה, היינו כשקנאו לגמרי לצמיתות, ומשה"ט נמי בהלוואה כיון דמחוייב לשלם אעפ"י שאינו צריך להחזיר את הדמים עצמם שקיבל אפי' דאיתנהו בעין, מ"מ כיון דלא ניתן לו לצמיתות כמו מציאה והפקר, אזי לשומרין מדמינן ליה דלא קנה אלא מדרבנן, זהו תוכן כוונתו בתוספת ביאור קצת, הרי דשלש מדרגות ישנם בקנין משיכה. א] היכא דלא מיחסרא מעות, כגון במציאה והפקר ומתנה, והקנין משיכה הוא לצמיתות אזי קני מדאורייתא לכ"ע בין לר"י ולר"ל, [לבד הרמב"ן בשיטה מקובצת פ' הזהב בסוגיין סד"ה דבר תורה דחולק ע"ז]. ב] והיכא דלא הקנהו לצמיתות, כגון בשואל ושוכר לזמן, כיון דלא קנה לצמיתות וצריך להחזירו בעינא, אזי אינו קונה רק מדרבנן. ג] בהלואה דניתן לתשלומים וא"צ להחזירם בעינייהו, אזי לא הגיע למתנה והפקר דקני לצמיתות לגמרי, והיינו דקס"ד בש"ס קידושין שם דמקשי' לר"ה דאית ליה בקע בו קנה, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה משום דמלוה ופקדון שוים לענין משיכה, ולא דמי להפקר ומתנה דניתן לצמיתות, ומשני דע"כ לא פליגי אלא במלוה דלא הדרא בעינא, וקני מדאורייתא לרבנן משום דטפי דמי להפקר ומתנה משומרים, (וזהו לר"ה, אבל לדידן לא דמי הלואה למתנה והפקר, ואפ"ה קני במשיכה מדרבנן דלא גרע משומרים], ועיין בתומים [סי' ע"ב ס"ק נ"ד] דמכריע כן מסברא דנפשיה דגם במלוה אינו קונה אלא מדרבנן, ומביא ראיה לזה מדר' אלעזר דס"ל דתקנו משיכה בשומרים, ונימא מר"מ נשמע לרבנן, שהרי לר"מ אף במלוה לא קני במשיכה, ולרבנן דפליגי הוא משום דשאני מלוה דקני מדאורייתא, אלא ודאי דגם במלוה אינו קונה אלא מדרבנן:

נמצינו למידין דלר"ה דס"ל בב"מ [דף צ"ט] דדוקא בקע בו קנה דלא תקנו כלל משיכה בשומרין, משום דכל משיכה דלא נקנה לו לצמיתות לא קנה כלל, בע"כ צ"ל דהאי דסברי רבנן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה, משום דבמלוה קני מדאורייתא כיון דלא הדרא בעינא, אבל בשומרין כלל לא דא"ל דגם לר"ה אינו קונה במלוה רק מדרבנן דא"כ גם בשומרים נמי דל"פ רבנן בתקנתא דידהו, ולפ"ז אתי שפיר דמקשינן רק לר"ה לטעמיה דאית ליה דבמלוה קונה מדאורייתא, א"כ מאי איריא הוציא כיון דנקנין ליה מדאורייתא כהלואה גמורה, אבל לר"נ לא קשיא משום דמסתמא כר"א ס"ל דתקנו משיכה בשומרין [כמו דפסקינן והלכתא כר"נ בדינא], וכיון דלא קני אלא מדרבנן מש"ה לא מעל דלענין מעילה אזלינן בתר דינא דאורייתא, כדאיתא בתוס' ב"ק דף ע"ט] וכ"ה מצד הסברא דהוי כקום ועשה, שהרי חבירו מותר ליהנות אח"כ, ולפ"ז גם דברי הרשב"א הנ"ל עולים בקנה אחד, דגם הרשב"א מודה לסברת תוס' דכל היכא דמעות קונה מדאורייתא אע"ג דחכמים הפקיעו לענין קניית החפץ, אבל לענין קנין מעות עצמם נשאר הדבר על דבר תורה, ונמצא המעות קנויות בידו מן התורה ממש, ומש"ה מעל מדאורייתא, אבל לר"ל בישראל או לר"י בעכו"ם דלא קנו במעות, וכיון דאין עליהם תורת קנין כלל, רק דאמרינן דמסתמא ע"ד להוציאם נתן בידו והרי הם כאילו באו לידו בתורת הלואה דאינו קונה אלא מדרבנן, ומש"ה בפ' הזהב דאיירי לענין מעילה דאורייתא, אזי ל"מ קנין דרבנן כלל רק במקום דמעות קונות, ולענין קנין מעות עצמם נשארו בכל תוקף כאשר היה מדאורייתא, אבל התם בהני סבויתא דאיירי לענין תערובות איסור משהו שהוא מדרבנן מהני ג"כ קנין דרבנן לחודא דלא למיהוי כדמי איסורי הנאה, וכן לעיל [דף ס"ג:] דמתרץ התם דאיירי כשהקדים לו דינר, הוצרך הרשב"א לתרץ דמסתמא כשמקדים לו בדבר המסופק וכו' סתמו כפירושו שלא יוציא את הדינר עד שעה שיקח, משום דכולהו איסורי דרבנן נינהו, והם אמרו והם אמרו דגם במלוה קני במשיכה לחוד:

ח וזה שנים כבירים אמינא לתרץ קושי' ח"צ הנ"ל בפשטא דמילתא דלרב נחמן דס"ל דפטור מאונסין כיון דמ"מ יש לו לנפקד היתר תשמיש, בע"כ צ"ל דהמפקיד הקנה לו המעות ע"ד להוציאם רק דברירה ביד הנפקד אם ירצה לקנות לתשמישם, ולכן אם נאנסו קודם שהוציאם פטור מאונסין דמאן יימר שכבר נתרצה להוציאם. אכן כשהמפקיד תובעם כשהם בעינא הרי יכול הנפקד לומר הנני מתרצה להוציאם, אבל לענין מעילה כי היכי דלא למעול אידך מסתמא לא יתרצה עתה להוציאם, [אחר זמן כביר בא לידי ספר נתיבות המשפט וראיתי שכוונתי לדעתו בסי' רצ"ב ס"ק ט']:

ועפ"ז יתיישבו ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל דהתם מסתמא בשעה שקיבל המעות לידו היה דעתו לקנותם מיד, כי היכי דלא למיהוי כחליפי איסורי הנאה, וכן האי דמקשה הרשב"א מהקדים לו דינר הכי קא קשיא ליה דנימא דמסתמא דעתו היה להקנות לו מיד, ואידך בל"ז נתכוון לקנותם מיד כי בדיניהם מעות קונות. אמנם לקושטא יש לעיין בזה טובא, דממנ"פ אם נימא דלאחר שנתרצה הנפקד לקנותם קנה אותם למפרע. א"כ באונסין נמי יתחייב דדמי ללוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו, כיון שאידך אינו יכול לחזור בו, והברירה רק ביד הלוקח לחוד דנתחייב מיד באונסין ב"מ (דף פ"א.], ואם נימא דבמעות מותרין דעת המפקיד היה כשיתרצה אידך לקנותם לתשמישם, אזי יקנה רק מעת ההיא והלאה, א"כ אמאי אינו צריך להחזירם לו בעיני' כיון שהמפקיד תובע שיחזירם לו לא גרע מאילו חוזר בהדיא ממה שהקנה לו מעיקרא, והרי זה דומה למקנה לחבירו לאחר ל' יום או בשאר תנאי באם, ולא בע"מ או מעכשיו, דשניהם יכולים לחזור בהם קודם שנתקיים התנאי, ובשעה שתובע מעותיו לא גרע מחוזר בפירוש. איברא דיש ליישב דבריו דכל שאינו חוזר בפירוש רק דתובע בתורת פקדון וכאילו לא הקנה לו מעולם, דדמי להא דאיתא בגיטין דף ל"ד.] אטו התם לבטולי גיטא בעי התם לקיומי תנאי קא בעי, והא לא איקיים תנאי, וכן בשליח להולכה דאמר לגירושין והבעל אמר לפקדון, אע"ג שתובע שיחזיר לו פקדונו אפ"ה השליש נאמן, ולא אמרינן דה"ז כאילו חוזר משליחותו, משום דדמי ג"כ להנ"ל דכל שאינו חוזר בו בפירוש רק שבא מטענה אחרת ועל טענה זו אינו נאמן, ועיין באה"ע סי' קמ"א סעיף ס' בהגה"ה דהיכא דאמר הבעל שביטלו לפני השליח והגט עדיין ביד השליח דהשליח נאמן. אמנם לקושטא נראה דכל זה הוא לרבא שם דס"ל דגילוי דעתא בגיטא מילתא היא, אבל לאביי דהלכתא כוותיה ל"ל סברא זו, רק משום דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, ואין לומר דבסברא זו גם אביי מודה דפשטא דסוגיין שם ל"מ כן, ועיין בתוס' ד"ה אי משום גילוי דעתא וכו' דמשמע דגם בסברא זו פליגי ונפקותא רבה לדינא לכמה דברים לבד מגיטין:

ט בתוס' במס' עכו"ם [דף ע"א] בתוך ד"ה רב אשי, וז"ל והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת, המקנה בהמה לעכו"ם לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן העכו"ם כסף וגם משיכת העכו"ם בסימטא או לרשותו של עכו"ם, ואם אין לו רשות לעכו"ם מקנה לו הישראל חדרו בביתו והעכו"ם ינעול ויפתח, דבהכי קנה ליה לרשות ואח"כ ימשוך העכו"ם הבהמה לאותו חדר וכו', ונראה להחמיר ולהקנות לעכו"ם דבר שעושה אותה טריפה כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת עכ"ל. וצריך להבין דלמה להו שימשוך העכו"ם הבהמה לאותו חדר, הלא חצירו הוא וחצירו של עכו"ם קונה לו כישראל, כדלקמן שהקשה הש"ס ותיקני ליה כליו, [ועיין במקור חיים סי' תמ"ח ונראה דזה קאי כשהקנה לו מן העובר לחוד, וכיון שהבהמה נשארת למוכר ה"ז ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה, ולהכי הצריכו משיכה, דמשיכה מהני אפי' בכליו של מוכר, לדעתם כמבואר בדבריהם במס' בבא בתרא (דף פ"ה:] ד"ה לא:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה