זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן סט
בדבר החזקות לכל הלכותיהם ופרטותיהם הנהוגים פה עיה"ק ירושלים תובב"א, אשר נתיסדו משנים כבירים, ע"פ גאונים וצדיקים וקדושים אשר בארץ המה ונשמתם צבצה"ח בגנ"מ, הן המה חכמי ספרדים זצללה"ה, וכהיום נשאלתי מחכמי אשכנז שליט"א לחוות דעתי הקלושה בזה עפ"י דתוה"ק, ומתחלה מאנתי להזדקק לזה מכמה טעמים כמוסים וגלוים, אכן לאחר שהפצירו בי בדברים של טעם, לא יכולתי לומר נואש, ואחוה את הנראה לפענ"ד להלכה ולא למעשה, עד שיסכימו רוב החכמים וגדולים שליט"א דבקרתא הדא:
והנה בעיקר הנידון אם יש ביכולתנו לשנות אפס מנהו בדבר שנראה בעליל שנשתנה בדורנו מאשר היה לפנים ויסתעף חלילה מזה לגרש כמה שכנים מלהסתפח בקרתא קדישא הדא, כגון בנידון שוכר ומשכיר, שעד כה היה השוכר מרויח בכפלים יותר ממה שנתן לישמעאלים, ואעפ"כ היו הדיורין במקח השוה לשוכרים מהם, אכן עתה שנכפלו דמי השכירות אצל הישמעאלים, והמשכירים מבקשים גם את כפלם כאשר הסכינו עד כה, ילחצו השכנים יותר מדי, ועתה נדבר הדברים בקוצר אמרים את הנראה לפענ"ד בעזה"י:
א הן נודע דאין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין [גיטין דף ל"ו:], אע"ג דהיכא דלא פשטה ברוב ישראל אזי גם קטנים מהם יכולין לבטל לדעת תוס' [שם בד"ה אלא] ורמב"ם [פ"ב מה' ממרים ה"ב] כמו שהתיר רבי שמנן [לבד דעת הראב"ד (שם) דס"ל דדוקא היכא דאיכא תרתי לריעותא, שלא פשטה, וגם אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, אבל בחדא לריעותא צריכין דוקא גדולים מהם], אכן בנידון דידן דלא התקינו מתחלה אלא בקרתא דשופריא הדא, וכבר נתפשטה פה מדור דור, פשיטא שאין ביכלתנו להפיל צרור ארצה, כמו שמבואר בתוס' שם, וז"ל, ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא וכו' גדול יכול להתיר ולא קטן, עכ"ל:
ב איברא לכאורה נראה דבנ"ד שהוא דבר שבממון לבד, דכשם דב"ד יכולין לעקור את ד"ת אפילו בקום ועשה משום הפקר ב"ד, מכ"ש דקטנים יכולין לבטל את דברי הגדולים היכא דרואים לפי העת והזמן שהשעה צריכה לכך בדבר שבממון לבד משום הפב"ד, וכן מבואר בתוס' יבמות (דף ע"ט:] בד"ה בימי רבי, אבל ז"א שכבר הקשה המג"א בסי' תר"צ סוף ס"ק כ"ב] על התוס' מגיטין (דף ל"ו] גבי שמיטה, ומתרץ דשאני התם שיש בו משום מילתא דאיסורא שנמנעו העם מלהלוות, ה"נ בנידון דידן מסתמא הגאונים הקדושים נ"ע מעיקרא לא נכנסו בעובי הקורה אלא משום ישוב ירושלים, ובכדי שלא ירבו מוהר ומתן ממון של ישראל בידי ישמעאלים שלא ירבו הרבה קופצים על חצר אחד:
ג היכא שנשתנה הענין עתה מאשר היה כבר בדורות שלפנינו שאז היו רוב חצירות פנוים, והשכנים מועטים, לא כן עתה שנהפוך הוא, ויתרבה עול המדהבה על השכנים, הן טרם שנרדה בזה לעומק הדין לאחר התקנות גדולות שהתקינו הגאונים הנ"ל, מן החובה להודיע שעפ"י דינא דגמרא ופוסקים אין שום קדימה להשוכר יותר מאחרים, הגם דמבואר בט"ז [סימן קע"ה סעיף נ"ט] דיש לשוכר דין מצרן, זהו בבית שדר בו אבל לא בשוכר להרויח, וכ"מ לשונו שם, וכן מה שמובא בהגה"ה סי' רל"ז סוף ס"א] דיש חר"ג שלא להסיג גבול בשכירות בתים מן הישמעאלים, הגם דמשמעות לשונו הוא אפי' כשאינו דר בתוכו, ושכרו להרויח, שכן כתוב שם, וה"ה במקום שנהגו לשכור ההלואה וכו' עי"ש, מסתבר מילתא דזהו נגד אחרים דעלמא, אבל לא נגד השכנים שדרים בו, שכבד עליהם טורח להשיג דירה אחרת, ובקושי ימצאו, אזי פשיטא דמצד הדין הם קודמים לשוכר להרויח, וראיה לזה שהרי אפי' במצרן גמור שא"צ רק להרווחה וללוקח דחיקא ליה שעתא ואין לו מקום לדור, הלוקח מדחה את המצרן כמבואר ברמ"א סי' קע"ה סעיף מ"ט], מכ"ש בנ"ד שהשכנים שדרים בתוך החצר יש להם דין מצרנות מצד הדין והשוכר להרויח אין בו משום תורת מצרן, אזי פשיטא שהם קודמים, ואיך יעלה על הדעת שרבינו גרשון יתקן להיפוך, גם במאי שהשכנים שדרו כבר קודמים לאחרים אפי' שרצונם להוסיף על השכירות, הם קודמים בדמי שכירות שנתנו, הוא ג"כ רק מצד תקנות קבועות ששנו כאן מהגאונים זצוק"ל, דמצד הדין הגם שיש להם דין מצרנות זהו כשיתנו במחיר שיתנו אחרים, אבל לא בפחות מזה, נמצא דנראה בעליל שתקנו הגאונים בזמנם מילתא דשוה לכולהו למשכירים ולשוכרים בדורותם, ולהרבות ישוב ירושלים עיה"ק, ועתה באפס מנהו נסבו בלכתן בדורותינו לקלקול הישוב. ולפום רהיטא נראה קצת דאעפ"כ אין כח בידינו לעקור תקנתם דמבואר בפסחים פ' מקום שנהגו [דף נ':] גבי בני בישן וכו' א"ל אבותינו איפשר להו אנן לא איפשר לן, א"ל כבר קבלו אבותיכם, ופי' רש"י שם וז"ל הוי איפשר להו להמנע מן השוק שעשירים היו, ומשמע אע"ג שעי"ז ילחצו ויתמעטו בכבוד שבת, אבל לקושטא ל"ד כלל לנ"ד דהתם לא נשתנה הענין בעצמותו ועשירות ועניות מצויין בעולם, אבל הכא שנשתנה הענין בעצמותו מהיפוך להיפוך, פשוט וברור לפענ"ד דיכולין לשנות אף בדורותינו שאנחנו יתמי דיתמי לגבי הגאונים הנ"ל, ודבר זה מתורת רבינו משה נלמד שכתב בתשו' רמ"א [סי' כ"א] שמחלק כן להדיא שם מהאי דבני בישן לגבי הא דר' יוחנן בן זכאי שעקר תקנה ראשונה לאחר חורבן, ופסק שם לדינא כן גבי בני ווינציאה שיהיה החפיפה בלילה מפני שאי איפשר להצניע עת טבילתן ביום כיון שדרים כל בני העיר בעגולה, ושיבח שם את הגאון מהר"י שתיקן לשנות ההנהגה הקודמת. איברא עודנה צריך ביאור קצת, מדוע לא הביא רמ"א שם דעת הרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"ב] דאפי' היכא שנשתנה הטעם א"י לעקור תקנה ראשונה אלא בגדולים מהם בחכמה ובמנין, וראב"ד השיג עליו מהא דריב"ז, והכסף משנה הליץ בעדו דריב"ז היה גדול בתורה כמוהם, והלח"מ תירץ באופן אחר יעוי"ש, וא"כ בעובדא דווינציאה דל"ש תירוציהם, מנלן שגם קטן מהם יכול לשנות. איברא נראה שהיה פשוט בעינו הבדולח לחלק דש"ה גבי ריב"ז הן בענין קבלת עדות החודש והן בענין פירות דמע"ש שלא היה הטעם גלוי לכל שמפני שפעם אחד שנתקלקלו הלוים בשיר לא קיבלו עדות החדש מן המנחה ולמעלה, וכן גבי מע"ש שהוא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, דאולי הוא כדי שלא יבואו לטעות ולקבל עדות החודש בין השמשות, ויעויין מ"ש התוי"ט פ"ג דר"ה בשיטת הרמב"ם דלא כהרלב"ח], וגבי פירות מפני שקדמה מצות הבאה לירושלים יותר מן הפדי' ותקנו לכל הפחות על מהלך יום א' שיבואו לירושלים, או מפני טעם אחר, וכיון שלא נודע לכל עיקר הטעם, לא נדע מפני מה ביטלו אח"כ, לכן בזה הוא דמצריך הרמב"ם דוקא לגדול מהם, ולפ"ז בנ"ד שנודע לכל יושבי שער ההבדל שנשתנה מן דורותם לדורותינו במרחק רב ועצום, פשיטא דיכולים לשנות בזה, ולהביא הדבר לעמק השוה, וראיה לזה שהרי אפי' בכמה דברים שהם מצד דינא דגמרא כגון לשאת ולתת עם העכ"ום ולהלוותם ביום אידם, ומבואר בתוס' ופוסקים שנשתנה להיתרא מפני שאינם אדוקים כל כך:
ד ולאפושי כחא דהיתרא בזה, נראה דיש לחקור בדבר שגזרו הקדמונים, ואז היה רוב הצבור יכולין לעמוד בה וקיבלו עליהם לדורות, ועתה נשתנה הענין בעצמותו ונראה בעליל שאין רוה"צ יכולין לעמוד בה, אזי מצד הסברא נראה דאמרינן סוף דינא כתחלת דינא, שהרי אם גזרו עתה אין בהם צד קיום כדאיתא במס' ע"ז (דף ל"ו מכ"ש עתה שלא גזרו כלל, רק בדורותם שהיה רוב הצבור יכולין לעמוד בם, וראיה נכונה לזה מדברי תוס' ע"ז (דף ט"ו] בסוף ד"ה אימור, וז"ל וי"ל דוודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד וכו' אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור יפסידנה, ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר וכו' עכ"ל. וכוונתם מפני שעתה אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ומעתה בנ"ד שהשכנים מרובים בכפלי כפלים מן השוכרים ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, פשיטא דנכון הדבר לשנות בזה להביאם לעמק השוה:
ה עוד נלפענ"ד שיש לצדד שמצד עיקר הדין מדינא דגמ' השכנים זכו שיעמדו במקומם, ובלבד שיוסיפו לשוכר את אשר הוסף הוא לישמעאלים בעלי החצר, הגם שאם ישכיר לאחרים ישיג דמי שכירות יותר, והנה לפום רהיטא לא נראה כן כמש"ל [באות ג'], אכן לקושטא יש מקום לדון בזה עפ"י הדין דמבואר ב"ב [דף נ"ד:] דנכסי וכו' מאי טעמא וכו', יעוי"ש בפירוש רשב"ם דתליא למילתא בעיקר הקנין והוא דישראל מעכו"ם ל"ק בכספא לחוד, ורה"פ חולקים עליו דאפי' היכא שקנה בכסף ואפי' התנה בפירוש שיקנה בכספא, מ"מ לא יצא מתורת הפקר, שאין זה תליא בתורת קנייה רק משום דלא סמכה דעתיה, ואפי' היכא שהתנה בפירוש ואמר דסמכה דעתו ל"מ מידי דבטלה דעתו אצל כל אדם, ועי"ש באשר"י ונ"י ורמב"ן דאפי' כתב לו השטר קודם שנתן לו השדה ואח"כ החזיק בהם אחר דזכה בהן, דכיון שכבר נסתלק הרי הוא כאחר ותו לא מהני מידי במאי שכתב לו השטר אח"כ, אלא צריך שיכתוב לו קודם שיקבל המעות, וכן פסקינן בש"ע [סי' קצ"ד סעיף ג'], ועיין ברמ"א שם [סעיף א'] וז"ל מיהו בשכירות קונה בכסף לחוד, וכתב הסמ"ע משום שהוא לזמן שפיר סמכה דעתיה, הרי דלדעת הרמ"א והסמ"ע ליתא בשכירות לדינא דהפקירא. איברא הט"ז והב"ח השיגו עליהם במילתא דמסתברא, ולדידהו גם בשכירות לא יצא מסוג דהפקירא עד שיכתוב לו השטר טרם שיקבל הדמים או שיחזיק השוכר בעצמו טרם שיזכה בה אחר כמבואר שם, יעוי"ש בט"ז מ"ש לבאר במחלוקת הראשונים]. ונראה פשוט דגם לדעת הרמ"א והסמ"ע, זהו דוקא בימיהם דלא נהיגי בשטרי גבי שכירות, אבל בזמנינו שכל השוכרים מן הישמעאלים כותבים שטרא, פשיטא שגם לדעתם איתא לתורת הפקירא גם בשכירו' וזה מבואר, דכל מידי דקנין תליא במנהגא עפ"י עיקר הדין, שהרי איתא להדיא בקידושין דף כ"ו] קרקע נקנית בכסף וכו' לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר וכו' אבל במקום שכותבים ל"ק עד שיכתוב לו, הרי להדיא דאפי' בישראל מישראל נמשך הדין אחר מנהגא, נמצא לפ"ז בנ"ד שאין הישמעאלים כותבים את השטר עד שיקבלו המעות, ומשעה שקיבלו המעות כבר הפקירו טרם שכתבו השטר ושוב דינם כאחרים, כנ"ל, ושכנים שדרו משנה שעברה החזיקו בדירתם בשמושם בתוכם גם יום א' או אפי' שעה א', להבא, והם צווחים ככרוכיא שרוצים לשכור גם להבא, נמצא שזכו בדירתם מתורת הפקר ובלבד שלא יפסידו לישראל השוכר, ועיין בש"ע [סי' קצ"ב סעיף ח'] בצחיח סלע שאין בו לא גדר ולא פרצה דזכו בתשמיש לחוד, וממילא דה"ה גבי שכירות דתשמיש הוא החזקה:
וא"ל דאע"ג שרוצים השכנים לזכות מכאן ולהבא מ"מ לא נתכוונו לזכות מן ההפקר ומבואר ביבמות דף נ"ב:] דעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו דל"ק, דז"א דזהו דווקא היכא דלא נתכוון לקנות כלל, אבל היכא שרוצה לקנות יהיה באיזה אופן שיהיה ואפי' כסבור שהוא של חבירו לגמרי וכיון לגוזלו, ואח"כ נתברר שהיה של הפקר, דפשיטא דקנה, וראיה ברורה לזה מדברי רבא [ב"ע דף כ"ו:] נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלו עובר בכולן ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנ' בעלמא הוא דיהיב ליה, הרי דקני' ביאוש אע"ג שלא נתכוון אלא לגוזלו, ולמעיין שם בשיטה מקובצת יתבאר יותר:
ו ועיין בנתיבות המשפט שם סי' קצ"ד] שחולק על הט"ז הנ"ל ורצה להצדיק דברי רמ"א שם, וחידש דאע"ג שגם בשכירות מישמעאלים לא ס"ד אלא בשטרא מ"מ יצא מתורת הפקירא משום שלא יצא לגמרי מרשותו ולא מהני הפקר כהאי, לכן במכירה שיצא לגמרי מרשותו הוא דאית ביה תורת הפקר, ונראה שהדין עם הט"ז שהרי מצינו להדיא הפקר בכה"ג, ואפי' בפחות מזה, עיין בתוס' [דף כ"ד] ד"ה דאמרו לו נרבע שורו, שחידשו לדעת רבינו אפרים דנרבע לא נאסר בהנאה דאפ"ה זכה המחזיק במה ששוה מחיים יותר מלאחר מיתה דלא אפקריה רק שיעשה לו מיתת ב"ד, הרי להדיא דאע"ג שגוף השור ברשות בעלים קיימא, מ"מ יש בו משום הפקירא ליתרון השיווי בחיותו, מכ"ש בנ"ד שזכה בדבר מסוים בקנין פירות לזמן, אבל מ"מ צריך ליתן לישראל דמי שכירות שנתן השוכר לישמעאלים, וגם דמי החזקה כנהוג ע"פ תקנת הגאונים, דלא עדיף מאילו שכרו השכנים עצמן מן הישמעאלים שמחוייבים ליתן ע"פ תקנה דמי חזקתו לבעלים ושוכרים בראשונה, איברא היכא ששכנים בעצמם או אחד מהם גרם בגרמא דיליה את ההוספה לישמעאלים, אזי כנגדו יכול השוכר לעשות מה שירצה כיון שהוא עשה שלא כהוגן וכו', כה נלפענ"ד וצריכין להמתיק הדבר ולעשות במתון רב, שלא יבואו לידי מחלוקת ולידי חה"ש חלילה:
דברי ידיד הקשור בעבותות אהבה לעובדי ד' ית"ש ובחיבה יתירה להוגים בתוה"ק ומתרפסים בישוב קרתא קדישא הדא: