אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן סח

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן סח

סימן סז

עוד בסוגיא הנ"ל

א עיין ברי"ף ובבעל המאור וברמב"ן, בסוגיין, תוכן דבריהם, דהרב בהלכות ס"ל דלמסקנ' דאיתותב רבה, פסקינן כאביי דס"ל דאפי' מסרו שלא בעדים ולא ראה בידו אינו נאמן, דתקנתא עשאו חז"ל דאומן אינו נאמן במיגו, וגם האומן גופיה ניחא ליה בהאי תקנתא כמ"ש הרמב"ן בסוף דברי קדשו], וס"ל לבעה"מ דלצדדין קאמר הרב, ודווקא במסר לו בעדים ולא ראה אינו נאמן במיגו דהחזרתי, או בראה ומסר לו שלא בעדים, אבל בתרתי לטיבותא, מסרו שלא בעדים ולא ראה נאמן במיגו דלא היו דברים מעולם, וע"ז האריך הרמב"ן להשיג עליו, דא"כ מאי מקשה אביי אי הכי אפי' בעדים נמי, כשם דלדידיה מחלקינן בין מיגו דלהד"מ למיגו דהחזרתי, ה"נ לרבה יש לחלק בין להד"מ דידיה, דהיינו שלא בא לידו בתורת אומנות, בין מיגו דהחזרתי:

ונראה לפענ"ד דסברת הבעה"מ דנהי דניחא ליה לאומן בתקנתא דא, שלא יהא נאמן במיגו, זהו במיגו דאי בעי טעין טענה אחריתא, אבל לא במיגו דהפה שאסר, שהרי אפי' בנתן לו נאמנות סתם, דלא מהני מיגו דאי בעי טעין טענה אחריתא, דאמדינן דדעתו להאמינו אפי' במקום מיגו, ואעפ"כ במקום הפה שאסר מהני אפי' כנגד נאמנות כבי תרי כמבואר בסי' ע"א והארכנו בזה לעיל בסי' נ"ו) הרי דאע"ג דחזינן להדיא דניחא ליה להאמינו יותר מעדים, מ"מ היכא שעיקרו לא נשמע ולא נודע אלא ע"פ עצמו, אמרינן דאדעתא דהכי לא האמינו, ומש"ה גם באומן נהי דאמדו חז"ל דניחא ליה להאמין לבעה"ב אפי' במקום מיגו דאומן, אבל לא במקום הפה שאסר שלא היה לו עסק עמו כלל, וכמו בפרעתי במיגו דמזויף, שכתב הרמב"ן בעצמו בפ' המוכר את הבית (דף ע'] לחלק בין שטר כיס, דלחד מ"ד אינו נאמן במיגו כנגד השטר, דהתם המיגו על טענה אחריתא אבל במיגו דמזויף שאני, שהפה שאסר כו', ולהכי נמי במיגו דלהד"מ דרבה, שמיירי אפי' בראה בידו, רק המיגו דלא היו דברים מעולם הוא שלא בא לידו בתורת אומנות רק בתורת מקח, דסוף סוף היה לו עסק עמו, אלא דאי בעי טעין טענה דעדיפא, מיגו כזה ל"א גבי אומן:

ב עוד נשמע מדברי בעה"מ שם, דהיכא דליכא עדי מסירה ולא ראה עכשיו קודם שטענו, אע"ג דראו בידו קודם שנתווכחו באיזה משך זמן, שנאמן לטעון לקוח בשעה שבא לידו במיגו דהחזרתי, ובזה יש להבין כיון דס"ס לית ליה מיגו דלהד"מ, וא"כ גם במסרו בעדים, נמי יש לו מיגו דהחזרתי, ואפ"ה אינו נאמן במיגו, ונראה דס"ל לבעה"מ דכל עיקר תקנת חז"ל גבי אומן הוא היכא דידעינן שבא לידו בת"א, הן ע"י עדים או ע"י עצמו, אבל היכא דטען דלא בא לידו בת"א מתחלה, ולא נעשה אומן שלו, בזה לא תיקנו כלל, רק דאפ"ה אינו נאמן בעצמותו לפי שאין בתפיסתו ראיה, ומש"ה צריך למיגו דהחזרתי לדידן דפסקינן כאביי:

ג וטעמא דמילתא, דהיכא שהודה האומן שבא מתחלה לידו בתורת אומנות, הגם שלא ראו בשעה שטענו ביניהם רק קודם שטענו דלית ליה מיגו דלהד"מ, דאינו נאמן במיגו דהחזרתי ובמיגו דלא בא לידו בתורת אומנות, הוא, דכשם דתקנו חז"ל באיכא עדי מסירה ולא ראה, דכל היכא דלית ליה מיגו דהפה שאסר אינו נאמן ע"י מיגו אחריתא, וה"נ דכיון דאינו יכול לטעון להד"ם לגמרי, כיון דראו בידו והכירו שהוא של בעה"ב וצריך לטעון לקוח, תו יצא מכלל הפה שאסר ולא הגיע רק לכלל מיגו דעלמא, שכבר תיקנו דל"מ גבי אומן, ולא אמרינן דלענין זה שבא לידו בת"א הוי בכלל הפש"א, ונימא דבזה לא תיקנו כיון דבידו לומר שלא בא לידו בתורת אומנות, אלא כיון דבכללו יצא מכלל הפש"א שוב אין לחלקו לחצאין ועיין. וראיה לזה מקושי' אביי א"ה כשמסרו בעדים נמי, לפירוש הרב, דלדידיה דל"מ מיגו באומן ניחא, ולדידך קשי', וגם בל"ז פליגי בעיקר הדין דלרבה נאמן אפי' כשראו בידו וטוען שלא בא לידו בתורת אומנות אפי' דל"ל מיגו, ולאביי א"נ כיון דאין בתפיסתו ראיה, וכן מבואר לקמן גבי ראה עבדו ביד אומן וא"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי, הרי דטענו על תחלתו, ואפ"ה א"נ לאביי, ולדעת הרי"ף אפי' בלא ראה נמי משום תקנתא, הרי דפליגי בתרתי, בדינא, וגם בתקנתא, ובמה דפליגי בדינא אינו מתווכח עמו, כיון דתליא בסברא, ולא היה לו אז ראיה מכרחת לדבריו, רק דנתווכח עמו בדברי עצמו, דהא גם לדבריך בע"כ דמודה מיהת בתקנתא, דא"ה אפי' כשמסרו לו בעדים נמי, והשתא אם נימא דגם לאביי מיקרי הפה שאסר שלא בא לידו בתורת אומנות מתחלה, דא"כ גם לרבה נימא כן ולק"מ:

וזהו שנראה לפענ"ד בכוונת הרז"ה במ"ש דאיכא עדים ולא ראה, וליכא עדים וראה שקולות הן, והן דברים תמוהים כאשר השיג עליו הרמב"ן, וע"פ דברים הנ"ל יש לתת מקום לדברי קדשו, דכוונתו בראה וליכא ע"מ שראו בידו טרם שטענו ביניהם, דיש לו מיגו דלא בא לידו בח"א ויצא מכלל תקנתא, והגם דמ"מ אין בתפיסתו ראיה, ע"ז יש לו מיגו דהחזרתי, ומ"מ שקולות הם דא"נ בשניהם כיון דמ"מ אינם בכלל הפש"א:

ד דברי הר"י מיגא"ש במה שתמה על הרב בהלכות דאומן א"נ במיגו, דהא באומן אומר שתים קצצת לי וכו' לתירוצא דאביי דמיירי בדליכא עדים ולא ראה, נשמע להדיא דאומן נאמן בטענת לקוח במיגו דהחזרתי, ודבריו תמוהין למאד כאשר כתב הרמב"ן שם דקציצה לא דמי ללקוח, דגבי קציצה לא תיקנו, ומהא דמשני אביי לא נשמע כלל דנאמן במיגו דלקוח, ולקוח במיגו דהחזרתי, דלמה לן כל זה, כיון דיש לומר כפשטא דנאמן על הקציצה במיגו דהחזרתי:

איברא לפי מה שכתבנו לעיל [סי' הקודם אות אב"ג] רק באיזה שינוים המוכרחים לשיטתו, ד"ק ברורים ונכוחים וישרים למוצאי דעת, דהנה לשיטתו דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה ל"א [כמו שהביאו הראשונים בסוגיא דשכיר בזמנו, בשמו] יש להקשות בזה דס"ל לרבא שהביא ראיה מברייתא זו לרבה דאומן נאמן בטענת לקוח, ומשה"ט נאמן על הקציצה במיגו דלקוח כיון דעל הממון נאמן מצד תקנת שכיר, דאטו משום דהטלית בידו מיגרע גרע, וא"כ הרי כל עיקרו של מיגו הוא רק לאפמ"ש, וצ"ל דמידי הוא טעמא דפוסקים דל"א מיגו לאפמ"ש אלא משום דסברי דמיגו כחזקה דמי וחזקה ל"מ לפמ"ש היכא דאיכא מקום לשבועה בעולם במקום דליכא חזקה וליכא מיגו אשר חילא דידיה דהוא רק כחזקה וכר"נ לאוקימתא דאביי בקידושין ס"ד ע"ב, וכאשר הארכנו בזה בדיני דשכיר בזמנו בסי' נ"ט וגם לעיל בסי' הקדום] ותו אין מן התימה אם מוקמינן הברייתא הזאת כרבי דס"ל דמ"ל לשקר כעדים דמי, ובפרט לרבה דס"ל דאמרינן מיגו להוציא [ב"ב דף ל"ב:] וגם ס"ל גבי נהר פקוד [ב"מ דף פ"א] דאלימא ליה חיליה דמיגו אפילו בדבר דמנגד לכעין תוקפי' דעדים אלמא דס"ל דחיליה דמיגו עדיפא מפני שהוא כעדים, לכן כל זמן דאינו מנגד לעדים ממש מהני ליה חיליה דמיגו כתוקפא דעדים, ומה"ט רבה לשיטתו הוא דק"ל גבי מודה במקצת דליהימני' בל"ש במיגו דכופר הכל, איברא מזה גופא תסתיים דאפי' לרבה דאלימא ליה חיליה דמיגו כל כך, אפ"ה לכפור ביותר הורע כחה ועמדה רק כתוקף חזקה לחוד לכן מהני לממון, ולא מהני לאפטורי משבועה, ומשה"ט גופא הוא הוכחתו של רבא, דבע"כ צ"ל דבטענת לקוח בא לידו מתחלה נאמן, ולהכי נאמן גם על הקציצה במיגו דלקוח, לפי דבטענה זו מש"ל דלא יכפור ביותר וכמ"ש לעיל בסי' הקדום] אבל לא בשאר מיגו, ומשני אביי בדליכא עדים והוא דלא ראה, וס"ל כתירוצם דתוס' דגבי מודה במקצת א"נ במיגו דלא שכרתיך, דאל"כ קשי' סיפא דנתנו לו נשבע ונוטל כקושיית תוס', וא"כ גם כשהטלית ביד האומן לא מש"ל לשיטתו דיצטרך האומן למיגו על גוף הממון, ואז יפטר ממילא גם משבועה שעליו במיגו דהחזרתי וכמש"ל לדעת תוס' וש"פ, הגם דס"ל לתוס' דבמודה במקצת ל"ל מיגו דלא שכרתיך גם על גוף הממון, מ"מ כשהטלית בידו הו"ל הילך וכמש"ל, אבל לדעת הר"י מיגא"ש לשיטתו מובא בנ"י ריש ב"מ] דס"ל דלא מש"ל גבי משכון דין הילך, רק במשכנו בשעת הלואתו דקניא ליה בכסף שהלוה לו, וכן במשכנו שלא בשעת הלואה ע"י ב"ד דאלימא כחא דב"ד, אבל לא היכא שהלוה מודה במקצת ונותן לו משכון ע"ז, דלא קניא ליה במשיכה, כיון דלא קני' ליה לגמרי, דמנה אין כאן משכון אין כאן, וא"כ גבי אומן נמי כיון דלא בא לידו מתחלה בתורת משכון, גם השתא אע"ג דתפיס ליה, ל"מ לפוטרו משבועה מטעם הילך, דלא עדיף מנתנו לו הלוה בעצמו, וכ"פ הרמב"ם להדיא בפי"א מהלכות שכירות הלכה ח' [ובפ"ד מהלכות טוען ונטען הלכה ו'], כיון דגבי אומן אפי' כשהטלית בידו א"צ המיגו לגוף הממון, כיון דכבר זכה בעיקר הממון ע"י תקנתא דשכיר, דאע"ג דליכא עדי שכירות ולא עדי מלאכה, כיון שהוא מודה במקצת תו ל"ל מיגו, והשתא ממילא כיון שאינו צריך למיגו רק לפטור משבועה, א"כ גם לתירוצא דאביי דמיירי בליכא עדים ולא ראה, הרי הוא מצד ההכרח, דהא דנאמן על הקציצה בלא שבועה הוא ע"י מיגו דלקוח, וגבי לקוח כבר ליתא משום תקנתא דשכיר, שהרי טוען על גוף החפץ, ואז יהיה נאמן בטענת לקוח במיגו דהחזרתי, הגם שיכפור ביותר הוי מיגו מעלייתא דלענין ממון ל"ל ביה כמו גבי עיזי דאכלי חושלא, ותו לית כאן מקום לדון ולומר דנאמן על הקציצה במיגו דהחזרתי, כיון דגבי קציצה אין הנידון רק על השבועה לחוד, ולא מהני לכ"ע מיגו לאפמ"ש היכא שיכפור ביותר מדהשתא, א"ו דמתחלה דנין משום מיגו דלקוח, ואז לא יכפור ביותר, והדר מהימנינן ליה לקוח במיגו דהחזרתי, דהשתא דפני הנידון על החפץ עצמו, מהני נמי מיגו דהחזרתי, ולפ"ז מובן ממילא דלשיטתו אי איפשר לפרושי תירוצא דאביי דמשני בדליכא עדים דאפי' עדי מלאכה נמי ל"ל, וכמש"ל [בסי' הקדום א"ב], ולשיטתו ל"ל בזה תעלה ותרופה, שהרי אפי' בכה"ג ל"ל לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך, כיון שמודה במקצת הוא, אלא בע"כ צריכין לומר דה"פ, אל תדמה שאתרץ לך בדרך רחוקה דאיכא עדי מסירה, וקציצה לא נגמר בפניהם לגמרי, והשתא מהימן בלא מיגו כלל, דאתיא כמ"ד דאומן קונה בש"כ, ודמי לדינא דתשובת הרשב"א הנ"ל, אלא לעולם בדליכא עדים והוא דלא ראה:

והשתא דוק ותשכח דאם נימא בדבר אחד מני היסודות הנ"ל דלא כשיטתו, שוב אין מן ההכרח מתירוצא דאביי דאומן נאמן בטענת לקוח ע"י מיגו, ולכן אין מן התימה כ"כ על הרב בהלכות:

ה לכאורה יש להבין כיון דרז"ה ורמב"ן הסכימו לדברי הרב בהלכות, וגם ר"ת ס"ל כן [כמו שהביאו המלחמות והטור (סי' קל"ד) משמו] אמאי לא מובא דעה זו בש"ע כלל, ובטור הביאם, והלא כלל גדול בידינו [מובא בסמ"ע סי' כ"ה ס"ק י"ט, ועיין בתשובת מהרי"ק שורש נ"ב], דלעולם פסקינן כדעת הרב בהלכות, רק היכא שהתוס' חולקין עליו, ונראה דשאני בזה מפני שעיקר הדבר תליא בגרסת הש"ס בפ' שבועת הדיינין גבי אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתיך בפני פו"פ, דלגירסא דידן דגרסינן נאמן, אזי נפל עיקר היסוד של הרב בהלכות לחדש כזאת, דאומן שאני מכל התורה דכל ראייתו הוא מקושיית אביי א"ה בעדים נמי, משמע דלדידי' ל"מ מיגו באומן כלל, וכל זה ההכרח הוא רק לשיטתו דגרס שם אינו נאמן, וממילא גם למ"ד דצריך לפורעו בעדים ג"כ אינו נאמן, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה', איברא לדידן דגרסינן נאמן, הרי יש לנו כמה דרכים לפרש את האי הכי דקאמר אביי, בל"ז, וכמ"ש לעיל [בסימן ס"ו אות ה' ו'], תו אין לנו לחדש דבר תימה כזאת [וזהו כוונת הרמב"ן במלחמות ה' שהקדים שם את גירסת הרב דגרס אינו נאמן, והדר מפרש דכל עיקר יסודו הוא מן אי הכי דקשי' לאביי, דלכאורה קשה הלא אין קישור לדבריו, דמה איכפת לן הכא במה דס"ל לרבה בדין פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ונראה להדיא דהציץ מן החרכים, דבלא"ה נפל ואזדא ליה כל עיקר היסוד בכללו], וכיון שכבר חפש ויגע הרבה בזה, הרמב"ם ז"ל בגירסות ישנות ועתיקים, ובכולם הגירסא דנאמן, ולהכי בש"ע [בסי' ע'] דלא הביאו כלל לגירסא דאינו נאמן, ומש"ה גם [בסי' קל"ד] לא הביא כלל לדעת הרי"ף דאומן אינו נאמן במיגו, אכן בטור דהביא [בסי' ע'] דעת הרי"ף דאינו נאמן ודעת החולקים, הביא ג"כ בסי' קל"ד] דעת הרי"ף ודעת החולקים, דחדא בחברתה מישך שייכי:

גם מה שכתב הרמב"ן במלחמות ד' שם דלמ"ד דצריך לפורעו בעדים אינו נאמן במיגו דנאנסו, מפני שצריך להחזיר בעדים כמו באל תחזיר אליבא דידן, הוא להקדים ולחזק דינו של הרב דאומן אינו נאמן במיגו, שכל עיקר ראייתו הוא מן אי הכי דקשיא ליה לאביי, וכי היכי דלא נימא כמ"ש לעיל [בסי' ס"ו באות ו'] שהוא מיתורא דתנאי, והא תינח לאביי, דלא צריך לגופה כיון שגם בעדי ראה לחוד סגי, מפני שאין בתפיסתו ראיה, אבל לרבה הרי צריך גם התנאי לגופה, לכן הקדים דס"ל להרב בסברא פשוטה לפום גירסתו, דאם אמר פרעתיך בפני פו"פ דא"נ, דאפי' בפקדון לס"ד נמי הדין כן, אע"פ שיש לו מיגו דנאנסו, א"נ לומר שקיים תנאו ופרעו בפ"ע והלכו להם, ואפי' במפקיד בעדים לחוד ולא התנה כלום נמי, ומעתה תו לא נותר למפלט בדרך סלולה לפרש דברי א"ה, אם לא דלאביי תקנת חכמים הוא גבי אומן דלא נאמינהו במיגו, וראיה לזה דגם באומר החזרתי בפני פו"פ א"נ במיגו דנאנסו, לדידן באל תחזיר, ולרבה גם בסתמא כשמסרו לו בעדים נמי דינא הכי, דאלת"ה קשיא הא דתנן אומן אין לו חזקה, והרי כשטוען לקחתי בפני עדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין] והלכו להם, יהיה נאמן במיגו דנאנסו, וטעמא דמילתא דכיון דנשמע מדברי רבה דצריך לפורעו בעדים, אלמא דס"ל דכמלוה בשטר דמי, דבכל טענה דאתי לאורועי שטרא ל"מ, ואפי' במקום דליתא לחזקה דשטרך בידי מה בעי לא מרעינן לשטרא, וראיה לזה מהא דמבואר בש"ע (סי' ע"ג סעיף ד'] וז"ל בד"א במלוה ע"פ כו' אבל אם היתה המלוה בשטר כו' וטען המלוה שלא קבע לו זמן וכו' ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד, ועיין בש"ך שם [ס"ק י'] דשטר עדיף בזה מטוען על המשכון דצריך לישבע בנק"ח, משא"כ בשטר דלא נשבע רק היסת, ועיין בש"ע (סי' ע' ג') לדידן באל תפרעני אלא בעדים, וטוען שפרעו דא"צ לישבע, ומשמע בסתמא גם בטוען אישתבע לי דלא פרעתיך, הרי דעדיף עוד משטר, וה"נ לרבה דס"ל דצל"ב דשוה בזה לא"ת לדידן, ועוד דלדעת הרמב"ן עדיף עוד מא"ת לדידן דהא בא"ת נאמן לטעון פרעתיך בפני פו"פ, משא"כ לרבה דס"ל דצל"ב דאינו נאמן], ומבואר בש"ע סימן פ"ב סעיף י"ב] בטען הלוה שהשטר נעשה על תנאי ולא נזכר ממנו בשטר דא"נ, ועיין בש"ע [סימן מ"ב סעיף י"ד] בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו הוא פחות מזה המטבע, ישבע המלוה ויטול, וכיון שבררנו דגם במקום דליתא לחזקה דשטרך בידי מאי בעי לא מרעינן שטרא, יומתקו לן דברי הרמב"ן, המחוסרים הבנה, דאמאי א"נ לטעון פרעתיך בפני פו"פ היכא דאית ליה מיגו, דבשלמא בטוען פרעתיך בלא עדים א"נ במיגו דנאנסו, דאפ"ל משום דהוי כמיגו במ"ע, משא"כ בטוען פרעתיך בפני פו"פ, טעמא רבה בעי אמאי א"נ במיגו. ולדברינו אתי שפיר כיון דיש לו דין שטר, ובשטר איכא פלוגתא [ב"ב דף ע'] אי נאמן במיגו, וע"כ רבה ס"ל כהך מ"ד דא"נ כמ"ש לעיל, והכי מוכח נמי מסוגיית הש"ס דמקשה מראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים ל"ל ראה, הא י"ל בפשטא דמיירי בטוען לקחתי בפני פו"פ, דאי לאו עדי ראה היה נאמן במיגו דנאנסו, א"ו דס"ל לרבה דגם במיגו א"נ:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה