אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן סז

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן סז

סימן סו

בסוגיא הנ"ל [חידושים נפלאים בעזה"י]

א מתיב רבא לסיועי לרבה וכו', ועיקר הקושיא מחוסר כוונה א] כאשר תמהו בתוס' בד"ה אי בדאיכא עדים, וגם לפום תירוצם עודנו עיקר הקו' ותירוצו סובב והולך על ציר רפוי וחלוש, דאיזהו חידוש יותר בדאיכא עדים ולא ראה מליכא עדים ולא ראה, ב] קושי' תוס' בד"ה אלא, ג] יש לדקדק בתירוצו דאביי, לא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה, כיון שעיקר תירוצו דמיירי בדלא ראה דאית ליה מיגו דהחזרתי, ולאיזה ענין נוגע לו לומר דליכא עדים, שאין לזה הכרח ביותר ממה שכבר הוכיח בקושי' דא"כ ליחזי עדים מאי קאמרי:

ונלפענ"ד ליישב השקלא וטריא בדרך נכונה וסלולה, ונפרש תחלה לפי דעת הפוסקים דפסקינן כוותייהו [ברמ"א סימן רצ"ו ס"א], דמיגו לאפטורי משבועה אמרינן, רק בשבועת שומרים היינו טעמא דחייב אף בלא עדים ושטר, משום דמיגו דהעזה לאפטורי משבועה ל"א, גם מבואר בתוס' שבועות [דף מ"ה:] בד"ה מתוך, דאפי' לרב ושמואל דס"ל דאמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה, זהו מטענה שאין חבירו מכיר בשקרו לטענה שמכיר בשקרו, אבל לכפור יותר, אפי' כשחבירו מכיר בשקרו בשני הטענות לכ"ע ל"א, וראיה ממודה במקצת דחייביה רחמנא וכדברי רבה, איברא זהו לאפטורי משבועה לחוד, אבל לאפטורי מממון, אזי אפי' דהשתא אין חבירו מכיר בשקרו, ובטענה דאי בעי טעין היה מכיר בשקרו וגם לכפור ביותר לכ"ע אמרינן, וראיה מעיזי דאכלי חושלא [ב"ב דף ל"ו דנאמן עד כדי דמיהן, דמסתמא אפי' אם שוים יותר, ואפ"ה נאמן במיגו דהחזרתי בדלא ראה כמבואר בפוסקים:

ולפ"ז קשיא בברייתא דאומן, דהא גם בלא מיגו יש לו דין שכיר אליבא דר' יהודה, וכדקתני בסיפא נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל, וכן מבואר בתוס' להדיא בסד"ה אי דאיכא עדים, והשתא הרי כל השקלא וטריא, הן לס"ד דמהימנינן ליה במיגו דלקוח, והן לתירוצא דאביי דמיירי בדלא ראה ובמיגו דהחזרתי, הן הם רק לאפטורי משבועה דשכיר, והלא בטענה דבעי למטען יכפור בכולו, דלכ"ע ל"א מיגו כזו לאפטורי משבועה, וא"ל דזהו דוקא בשבועה דאורייתא אבל לא בשבועה דרבנן, דמאי שנא, וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, [ואפי' לדעת מהרי"ן לב (מובא בתומים בכללי מיגו אות ע"ט) דבשבועה דרבנן אמרינן מיגו דהעזה, זהו היכא דמדינא נוטל בלא שבועה דאמרינן דבמיגו כל דהוא אוקמינן אדינא], וכן מבואר גם בשיטה מקובצת כתובות [דף פ"ז:] על קושי' תוס' בפוגמת דליהמנה במיגו, ומתרץ בשם ראשונים דדמי למודה במקצת במיגו דכופר הכל, [וקושי' תוס' י"ל דהכי אזלא, דדמי ללוה אמר שלש (ב"מ דף ד:) דמהימנינן במיגו דאי בעי אמר שתים דמסייע ליה שטרא, וה"נ בפוגמת יכולה להעיז ולכפור בכולו]:

ונראה דמיגו דלקוח משכחת לה שלא יכפור ביותר מהשתא, שיכול לומר לקחתי בדמי שווי' ונתתי לך שתים וחייב אני לך המותר, או לקחתי בשתים על אופן זה, דמתי שתתן לי השתים נתחייבתי להקנות לך הטלית בחזרה, דסוף סוף השתא על גופא דחפצא קא טעין ליה, משא"כ בדתפיס ליה אאגריה או במשכון דעלמא. איברא כ"ז היכא דאיכא עדים שנתנו לאומן או שראו ביד האומן כשעסק במלאכתו, דאז לית ליה לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך, ואזי לא נפיק מדינא דשכיר דעלמא, דנאמן בשבועה בלא מיגו, ולא צריך למיגו רק כדי לפטור משבועה, ומש"ה מיגו דלקוח אית ליה באופן שלא יכפור ביותר מהשתא וכמ"ש, אבל במיגו דהחזרתי אפי' בדלא ראה לית ליה לאפטורי משבועה, דהרי זה כמודה במקצת במיגו דכ"ה דל"א לאפטורי משבועה, אבל היכא דליכא עדים כלל, לא עדי שכירות ולא עדי מלאכה, רק השתא לאחר שטענו בב"ד מביא בעה"ב עדים דמכירין בעצמותו של בגד בטביעות עין שהוא שלו, אזי מצי הבעה"ב למטען דמסרתי בידך הבגד כמו שהוא מתוקן עתה לשנות בו אפס דבר, ועודנו לא שנית ולא מגיע לך אפס מאומה, דהשתא גבי הבעה"ב הרי זה מיגו מעליא ליפטר מממונא להפקיע האומן מתקנתא דשכיר, לדעת הרמב"ם [פי"א מה' שכירות ה' ו'], וכ"פ בש"ע [סימן פ"ט] דגם כשבעל הבית מודה במקצת פרעון, דהיכא דשכרו שלב"ע, נאמן בעה"ב בשבועה במיגו דלא שכרתיך, ואפי' לדעת תוס' ב"ב [בסוגיין ד"ה אלא לאו] נמי, דכל זמן שהוא ביד האומן ליתא לדין מודה במקצת דהו"ל הילך ולא כתבו כן אלא משנתנו לו, ולכן כשמביא הבעה"ב עדים שאומרים מכירים אנחנו הבגד בעצמותו בטביעות עין עד שלא נעשה שהוא של בעה"ב, אכן אם עשאוהו האומן הזה לא ידענו, דהשתא היכא דלית ליה מיגו לאומן היה צריך להחזירו בלא כלום, כיון דלאו אגופיה הוא דקא טעין ול"ל מיגו מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא, והשתא היכא דאית ליה מיגו לאומן, אזי גם מיגו דהחזרתי הוי מיגו מעלייתא, דלענין ממון אמרינן אפי' מיגו דאי בעי כופר הכל, ואין עליו חיוב שבועה כלל, כיון דבלא מיגו אינו נאמן אפי' בשבועה, כיון דע"י מיגו דבעה"ב כבר הפקיעו מתקנתא דשכיר, וע"י מיגו הוא דמהימנינן ליה שוב אין עליו חיוב שבועה דשכיר כלל:

[וא"ל דאכתי יש עליו חיוב שבועה כיון דלאו אגופיה הוא דקא טעין, וכמו שחידשו הגאונים גבי משכון דצריך לישבע בנק"ח, כמו בכל הנשבעין ונוטלין, זה אינו חוצץ לדברינו, שכבר תמהו בו רבוותא ז"ל והקשו כן על הגאונים מגופא דברייתא, מדקתני נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל מכלל דבעודו בידו א"צ לישבע, ומיהו העיקר בזה כדמפרקי הרמב"ן והרשב"א, או משום דהברייתא אזדא כמאן דאית ליה אומן קונה בשבח כלי, ויש לו קנין בגופה יותר ממשכון, (ומה דקשה על ד"ק דא"כ בעבר זמנו לא שייך בל תלין, כאשר עמדו בזה רבותינו האחרונים ז"ל, כבר כתבנו לעיל בדיני דשכיר בזמנו (סי' ס' אות ג') ליישב על נכון), גם הרשב"א מפרק ליה בפשטא דלא קתני בברייתא אלא שבועה דנחתינן לנכסיה, ומש"ה שבועה דשכיר דאפי' כשתפס נחתינן לנכסיה משום דאינו נוטל אלא מתקנתא דרבנן, (וכ"כ הר"ן כתובות בסוגיא דפוגמת, והש"ך סי' פ"ז ס"ק כ"ה), משא"כ שבועה דמשכון דמדינא נוטל בלא שבועה כיון דאית ליה מיגו, רק דצריך לישבע משום דדמי לנוטל כיון דלאו אגופיה דמשכון קא טעין, ודמי לפוגם שטרו ולהבא ליפרע מנכסי יתומים, דהשתא כשתפס לא נחתינן לנכסיה, בשבועה כזו דקילא ליה לא קתני:

והשתא נפרש הציר שסובב עליו השקלא וטריא בעיקרו בקושיא דרבא ותירוצו דאביי, ואח"כ נפרש כל פרטותיהן, דרבא מפרש הברייתא דנהי דלא מיירי כשמסרו לו בעדים, דא"כ ניחזי עדים מאי קאמרי, אבל מ"מ מסתמא מיירי דיש לאומן עדים כשעסק במלאכתו, וגם מדקתני ליה בסיפא נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל, דע"כ מיירי בדאיכא עדי מלאכה, דאל"כ נאמן הבעה"ב במיגו אפי' במודה במקצת וכדפסקינן בש"ע], וכיון שכן הרי יש לו כל דין שכיר דנשבע ונוטל, וא"כ הא דלא קתני לה בע"כ משום מיגו הוא דפטרינן ליה, וכיון דמיגו הוא לאפטורי משבועה, אזי בין בראה ובין בלא ראה הענין מכריח שהוא משום מיגו דלקוח, דהשתא לא יכפור ביותר וכמו שכתבנו, אבל לא משום מיגו דהחזרתי כיון דכל עיקרו של מיגו זו רק לאפטורי משבועה, והיכא דיצטרך לכפור ביותר לא מהני לשבועה, א"ו שהוא משום מיגו דלקוח דמשכחת לה שלא יכפור ביותר, ומוכח מזה דאומן נאמן בטענת לקוח מתחלה שלא בא לידו בתורת אומנות וכרבה:

וע"ז מתרץ ליה אביי בדליכא עדים כלל, שגם עדי מלאכה אין לו, דהשתא נאמן הבעה"ב להפקיעו מדין שכיר לגמרי משום מיגו דלא שכרתיך וכנ"ל, ואזי תו אינו נוטל כלל רק ע"י מיגו, וכיון דעיקרו של מיגו הוא לממון, ואזי מהני גם מיגו דהחזרתי דלענין ממון מהני גם מיגו דאי בעי כופר הכל, והא דקתני בסיפא נתנו לו בזמנו נשבע ונוטל, בע"כ מיירי בדאיכא עדים בשעה שנתנו לו, דאל"כ אפי' בדאיכא עדי שכירות או עדי מלאכה עודנו יש לבעה"ב מיגו דעוד לא אהדרתן ניהלי, וכיון שכן שפיר יש לומר דמיירי בדליכא עדי מלאכה, ומשה"ט נאמן בדלא נתנו לו במיגו דהחזרתי, כיון דכבר נפיק ליה מדינא דשכיר, וכמו שכתבנו לעיל, אבל כשנתנו לו ואיכא עדי (חזקה) [נתינה] הרי הם כעדי מלאכה, דתו לית ליה לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך, והדר דינו לתקנת שכיר דנוטל בשבועה, אבל כל זמן דלא נתנו לו דאית ליה לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך, כבר נפקע דינו מדין שכיר דעלמא ועיין בהשמטות וביאורים].

ג ועתה נבאר דהא דהקדים רבא אי דאיכא עדים ניחזי עדים מאי קאמרי, הוא לשפוך סוללה לבנות דיק לעיקר היסוד, דאומן מהימן בטענת לקוח, ולסיוע לרבה, דהנה הרשב"א [סי' אלף מ'] כתב דהיכא דעדים מעידים שבא לידו בתורת משכון, אבל לא ידעו כמה הלוה עליו והמלוה טען עד כדי דמיו והלוה הודה במקצת, דאזי המלוה נאמן עד כדי דמיו בשבועה, אפי' בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וראה בידו, דלית ליה מיגו, נאמן, כיון דאיכא עדים שבתורת משכון בא לידו ובע"ח קונה משכון, ומביאו הש"ך [סי' ע"ב ס"ק ק"ט], אבל גבי אומן דלא בא לידו בתורת משכון דלא קנה ניהליה אינו נאמן אלא במיגו. ונראה, דשבועה זו, כיון דמ"מ לאו אגופה דמשכון קא טעין ליה, מחוייב לישבע, כדין שבועת הנוטלין, דמדינא נוטלין בלא שבועה אפ"ה מחוייבין לישבע שבועת המשנה, וכדינא דגאונים היכא דליכא עדים שבתורת משכון בא לידו ואית ליה מיגו, אע"ג דבטענה דבעי למיטען היה נאמן בשבועת היסת, מ"מ השתא דלאו אגופה קא טעין ליה הרי הוא כדין נוטל ומחוייב לישבע שבועת המשנה, ומזה מוכח דלמ"ד דאומן קונה בשבח כלי, אזי אם יש עדים דבא לידו בתורת אומנות דנאמן האומן על הקציצה גם בלא מיגו, כיון דאיכא עדים דבתורת קנין בא לידו, ולדעת הרמב"ן הנ"ל [באות ב'] בפירוקא על קושיית רבינו אפרים על הגאונים מברייתא, דשאני התם דנאמן אפי' בלא שבועה, דעדיפא ליה קנין דאומן מקנין דמשכון דא"צ לישבע:

ולהכי הקדים רבא אי דאיכא עדים, ואתיא כר"מ דאית ליה [ב"ק דף צ"ט] דאומן קונה בשבח כלי, דהשתא נאמן אפי' בלא מיגו ובלא שבועה לדעת הרמב"ן, [ואפי' לדעת הר"ן שחולק עליו דלא עדיף קנין אומן בש"כ מקנין דבע"ח במשכון ומחוייב לישבע, אבל מ"מ נאמן בלא מיגו, ומשבועה זו דלא נחתינן לנכסיה לא קמיירי, וכתירוצא דרשב"א הנ"ל על דברי הגאונים], והשתא כיון דנאמן בלא מיגו כלל, תו ליתא להוכיח מזה מידי בדין אם האומן נאמן בטענת לקוח, לכן הסיר לדרך זה מעיקרא דא"כ ניחזי מאי קאמרי, וכיון דליכא עדים אזי מוכרחים לבא לכלל מיגו כדי לפוטרו משבועה דשכיר, ותו אי איפשר רק ע"י מיגו דלקוח, וכמש"ל:

ד לכאורה קשה על מ"ש לעיל אות ב'] דרבא הוכיח לסיועי' לרבה, כיון דליכא עדים שמסרו לידו, דהשתא בין כשראה בידו בין כשלא ראה, הרי בע"כ צ"ל דמיגו הוא דא"ב טעין לקוח, דאכתי ליתא לסיועי' לרבה דאומן מהימן בטענת לקוח בלא מיגו, דיש לומר דברייתא מיירי בדלא ראה, דמהימן בלא שבועה במיגו דלקוח שאז לא יכפור ביותר, וכשיטעון לקוח הרי כבר יצא מדינא דשכיר, שהרי יטעון על גוף החפץ, ואז יהיה נאמן בטענת לקוח במיגו דהחזרתי, דהגם דבטענת החזרתי יכפור בכולו לית לן בה, כיון דאז יסוב פני הנידון לענין ממון, וגבי ממון אמרינן מיגו דא"ב כופר הכל:

וי"ל עפ"י מה שכתבנו בדיני דשכיר בזמנו [סימן נ"ט אות א'] דעיקר הפלוגתא דרבוותא אם אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, תליא בפלוגתא דרבי ור' נתן בקידושין (דף ס"ד] אם מה לו לשקר כעדים דמי או כחזקה דמי, יעוי"ש באריכות בביאור הדברים היטב, דהר"י מיגאש וסיעתיה סברי דמה לו לשקר כחזקה דמי, וחזקה מהני לענין ממון ולא לענין שבועה, דאכתי לא נתברר הדבר לגמרי כמו ע"י שבועה, והרא"ש משיג בזה מטעם מה לי ממון ומה לי שבועה, דמה לו לשקר כעדים דמי, רק היכא דהוי מיגו דהעזה דהורע כחו של מיגו זו דיצא מתוקפא דעדים והגיע רק לכלל חזקה, דמהני לממון ולא לענין שבועה, והשתא לא מיבעיא לדעת רמב"ן [וריטב"א קידושין מ"ג תד"ה מאי קסבר] דס"ל דגם בעדים גופייהו לא מהימני במיגו, דהתורה לא האמינם רק היכא שנאמנים בעצמותן אבל לא היכא דצריכין למיגו, והא דמהימני' פרענו למלוה במיגו דאהדרינהו ללוה, הוא רק לסלק הנגיעה לבד, וגבי אנוסים היינו מחמת נפשות דנאמנים בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר [כתובות דף י"ח:] הוא מפני דלמיעקר סהדותיה והוי כלא נתקיים מעיקרא, תו אין לפטור את האומן משבועה דשכיר ע"י מיגו דלקוח, כיון דליפטר משבועה בע"כ צ"ל דמיגו כתוקפא דעדים דמי] ולקוח היה נאמן במיגו דהחזרתי, כיון דאינו נאמן גם בטענת לקוח רק ע"י מיגו, דגם בעדים לא מהני היכא דצריכין מיגו, והיאך אפ"ל דנאמן שתים קצצת במיגו דלקוח לפוטרו משבועה, משום דמיגו כתוקפא דעדים הוא, היכא דגם בעדים גופייהו לא מהימני היכא דצריכין למיגו, וה"נ כיון דבטענת לקוח ג"כ אינו נאמן אלא במיגו, א"ו בע"כ צ"ל דלקוח נאמן בעצמותו גם בלא מיגו, וכרבה, ומש"ה נאמן על הקציצה במיגו דלקוח לפוטרו משבועה, משום דתוקפא דמיגו כעדים דמי, אלא אפי' לדעת תוס' בסוגי' דהעדים שאמרו [שם בכתובות] דעדים נאמנים במיגו, מ"מ יש מקום לומר דמיגו גרועה כזאת שאינו נאמן בטענה דאי בעי למיטען בעצמותו רק ע"י מיגו, תו הורע כחו דמיגו ראשונה ולא הגיע לתוקפא דעדים, רק לכלל חזקה דלא מהני לאפטורי משבועה:

[הנה לעיל בדיני דשכיר בזמנו (ריש סי' נ"ט) כתבנו קושיית האחרונים לדעת הרז"ה דמפקיד בשטר נאמן החזרתי במיגו דנאנסו, מדאורייתא בלא שבועה, רק חכמינו ז"ל תיקנו שישבע שבועת המשנה, דא"כ הדרא קושיית הש"ס שם לדוכתיה, שבועת שומרים דחייביה רחמנא היכי משכחת לה, דגם באפקיד בשטר נאמינהו מן התורה נאנסו בלא שבועה במיגו דהחזרתי, כיון דהחזרתי נאמן במיגו דנאנסו, (וע"ש מ"ש באות א' ב'). ולדברינו הנ"ל יש לתרץ באופן אחר קצת, כיון דבע"כ לרב ושמואל דאית להו מיגו דהעזה לאפטורי משבועה, סברי דמה לי לשקר כעדים דמי, כמו שכתבנו שם, וכיון דבעדים גופייהו ל"מ המיגו רק לסלק הנגיעה לחוד (כמ"ש הריטב"א קידושין הנ"ל), ולא על גוף העדות, וה"נ כיון דאפקיד בשטר, נהי דנאמר דמיגו דהחזרתי כעדים דמי, כיון דגם בהחזרתי אינו נאמן אלא במיגו לא מהני כלום, דלא עדיף מעדים עצמם]:

ה אך עודנה קשה לכאורה, דמה כל החרדה הזאת שהמציא רבא לסיועיה לרבה מדהימנינן ליה בלא שבועה דשכיר כיון דכל תורת שכיר עליו [דמסתמא איכא עדי מלאכה בכל משך זמן המלאכה], וממילא אין לו שום מיגו דהחזרתי דדמי למודה במקצת, ולא נשאר לפניו רק מיגו דלקוח, וממילא מוכח דלקוח נאמן בעצמותו וכמ"ש לעיל, דאכתי יש לומר דסגי ליה גם במיגו דהחזרתי, ובאומר אי איפשי בתק"ח רק בעיקר דינא דאורייתא, דלרוב הפוסקים מהני אפי' להוציא, וכן פסקינן בש"ע סי' ק"ב ס"ב גבי הב לי זיבורית טפי פורתא], וכיון שכן הרי צריך למיגו לענין גוף הממון, וממילא נפטר משבועה דשכיר רק שבועה שחידשו הגאונים, ומזה לא מיירי כאשר כתבנו לעיל בהגה"ה [אות ב'], ותלמידי החריף והשנון מוה' צבי מיכל נ"י כיון לדעתי בקושי' זו:

איברא כשנדקדק היטב נבינה דבענין זה לא מהני ליה כשאומר אי איפשי בשעה שטענו לפנינו, כיון דכל עיקר הטעם דאמרינן לענין ממון מיגו דהעזה, הוא, משום דכך אמדוהו חז"ל שכל הרוצה לגזול את חבירו בטענת שקר, שוב אין שום דבר חוצץ לנגדו, ושוה לפניו דבר שאינו מעיז לדבר שיעיז ויכפור גם בכולו בכדי לזכות בממון ההוא, אבל בדבר שפני הנידון הוא רק לענין שבועה, אמרינן דטפי ניחא ליה לישבע בשקר מהיכא שיעיז בדבר שחבירו מכיר בשקרו, או לכפור בכולו, והשתא נמי כשאומר אי איפשי, כיון שהברירה בידו בשעה שטען לפנינו לבל יאמר כן, ושוב לא יתגלגל פני הנידון רק לענין שבועה לחוד, דשוב לא יהיה ביכלתו להעיז ולכפור בכולו, ומעתה קמה וגם נצבה הוכחתו של רבא לסיועי' לרבה, כיון דנסתלקו וננעלו שערי המיגו לפניו, רק מיגו דלקוח שנאמן בטענה זו בעצמותו, ומה שכתבנו לעיל בדיני שכיר בזמנו (ריש סי' ס') לתרץ דברי הר"ן ממה שתמה עליו הש"ך (סימן פ"ט) על תירוצו את שיטת הגאונים, דלמה ליה מטעם דהיכא שיש לו מיגו מפוייס ועומד, ולא כפשוטו משום דגבי שכיר הוי המיגו לאפטורי משבועה לחוד, וכתבנו שם דהיכא דהוי מיגו דהעזה ולאפמ"ש דלכ"ע לא אמרינן רק היכא דאמר אי איפשי ותו דמי למשכון דמיגו הוא לענין ממון דצריך לישבע שבועת המשנה, דהתם מ"מ איכא נפקותא בטעמו של ר"ן היכא דכבר אמר אי איפשי קודם שטענו לפנינו, איברא לאוקמא הברייתא באופן זה הוא דרך רחוקה בפשטא], ותלמידי החריף והשנון מו"ה ישעיה נ"י הקשה דעודנה קשי' לרבא דאכתי מנ"ל דנאמן במיגו דלקוח דוקא דמשכחת לה דשוין שנים ויש לו מיגו דנאבדו בפשיעה עד שלא התחיל במלאכה ואז לא יכפור לו יותר מהשתא, וז"א דאכתי צריך לישבע שבועת המשנה שאינו ברשותו כדינא דרב הונא, ב"מ דף ל"ד: וכדמוכח בסוגיא שם דהש"ס שקיל וטרי בדינא דר"ה ממתניתין]:

ו בדברי תוס' בד"ה אלא וכו' בתירוצם עי"ש, צריכינן להבין לאשורם דבריהם העמוקים, דמה בכך שמודה במקצת, דגם במב"מ גופי' הא דאינו נאמן במיגו דכ"ה, הלא כל עיקרו, דליפטר משבועה לבד לא יתאמץ לבבו להעיז כל כך [וכ"כ הר"ן בפירוש בסוגי' דקציצה תד"ה הילכך], והשתא גבי אומן שכבר תיקנו חכמים שישבע ויטול והשתא דליכא עדים ששכרו, הרי עתה שירויח ממון יחזק לבו ויעיז כדי להרויח ממון [כמו גבי עיזי דאכלי חושלא דגרוע ביותר, דהשתא אין חבירו מכיר בשקרו משא"כ כשיטעון החזרתי, וגם יכפור ביותר], וכיון דסוף סוף יצטרך להעיז יפטור נמי ממילא משבועה דאורייתא, וגם בדעת הרמב"ם [פ' י"א מהלכות שכירות הלכה ו'] דפסק דבמודה במקצת פרעון ושכרו של"ב דנאמן בעה"ב בשבועה דאורייתא, ג"כ צריך להבין כיון דעיקר הדבר לדעתי משום דמיגו לאפמ"ש ל"א ל וטעמא דמילתא לדעת הע"ש וש"ך [ר"ס רצ"ו] משום דאינו משים על לבו לחשוב בדעתו כל הערמומית שבדבר בכדי ליפטר משבועה לבד והכא דנתלכדו יחד דין ממון ושבועה, אזי מן הסברא שיפטר משניהם, ולדברי הסמ"ע שם ניחא], איברא לדברינו שכתבנו לעיל קצת מזה דטעם הדבר משום דמה לי לשקר כחזקה דמי, וחזקה לחוד ל"מ לאפטורי משבועה וכאשר הארכנו בביאור הדברים בדיני דשכיר בזמנו, אזי דינו דרמב"ם מוכרח דכיון דליפטר מן ממון מהני חזקה ולא משבועה, השתא ג"כ דנתלכדו בהדי הדדי, מוקמינן לכל חד כדיניה, כדאשכחן בכמה ענינים שאין האחד נתבטל דינו מפני השני, יבמות [דף קי"ז.] בע"א דנאמן להתירה לשוק ואין האחין יורדין לנחלה ע"פ, וכן בגיטין [דף ח'] גבי כל נכסי קנוין לך, וכן בב"י [סי' פ"ב] בשם הר"י בן הרא"ש כשטען פרעתי ונשבע ואח"כ מצא המלוה שטר מקוים דצריך לפרוע, אבל לא נפסל ע"י כן, דנהי דמוציאין ממון ע"י חזקה דשטרך בידי מאי בעי, אבל לא הגיע לפוסלו, וכן איתא כה"ג בתשובת הרשב"א [חלק ג' סי' ק"י] בגוזל בעדים דנאמן בטענת החזרתי ליפטר מממון אבל לא להכשירו כיון שכבר ישנו בחזקת פסלות, איברא לדעת תוס' קשיא דס"ל דמפני השבועה נתבטל ג"כ (את) דין ממון שבו, וגם מן הסברא נראה להיפוך, וכמו שכתבנו לעיל:

ונראה לענ"ד ליישב סברתם ע"פ דברי הרא"ש בר"פ כל הנשבעין שכתב שם על דינא דרב ושמואל דשכרו שלא בעדים נאמן במיגו דל"ש, דאע"ג דהוי מיגו דהעזה, דעתה אינו מעיז שבעה"ב טרוד בפועליו, מ"מ במיגו כל דהו אוקמוה אדינא, וצריכינן להבין דמאי קשי' ליה דהא לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה, וכן הקשה הר"ן שם על קושי' הש"ס דא"כ שבועת שומרים דחייב' רחמנא היכי משכחת לה, דמאי קושי' דהתם הוי מיגו דהעזה לאפמ"ש, אבל גבי שכיר לאפטורי מממון הוא, ומתרץ שם דמשמע מדברי רב ושמואל דבעה"ב פטור גם משבועה שהתקינו בתחילה עליו ואח"כ הוא דעקרוה ממנו והטילוה על השכיר, ולכן גבי שכיר נמי איכא מיגו דהעזה לאפמ"ש, איברא מדברי הרא"ש דלא הזכיר בדבריו כלל משבועה זו משמע להדיא דס"ל כדעת התוס' שבועות (דף מ"ה.] בד"ה עקרוה וכן בד"ה (בדרבנן) [ורבנן], דלא תקנו מעיקרא שבועה על בעה"ב רק גבי קציצה יעו"ש היטיב, ואפ"ה קשיא ליה על עיקר מיגו זו דמדוע יפטר הבעה"ב במיגו זו, ונראה דכוונתו בזה דנהי דמיגו דהעזה אמרינן לדין ממון, זהו היכא ששני הטענות שקולות בלבבו מיהת, אם לאמיתית או להיפוך, רק דבראשונה אין חבירו מכיר בשקרו ובשניה מכיר, או שיכפור ביותר, אמרינן דאין דבר זה חוצץ בעיניו ושוה לפניו הרכסים כבקעה, רק לפטור את עצמו מן ממון, אולם היכא דבטענה זו שטוען יודע בעצמו באמונת לבבו שמסופק בזה ובכדי לפטור א"ע הוא דטוען בברי, ובטענה דבעי למיטען יודע בעצמו שהוא שקר מוחלט, אזי מיגו גרוע כזאת לא מצינו גם גבי ממון, ומשני ליה דמ"מ גבי שכיר מהני, דאוקמוה אדינא:

ולפ"ז יש להסביר בדעת תוס' דאכתי לא מצינו דמהימן במיגו גרוע' כזאת רק בכופר הכל ואליבא דרבנן דסברי דגבי שכיר עבדו תקנתא לתקנתא, יעו"ש בשבועות [דף מ"ו.] ולזה בכדי לעקור דבר קל כזה שהוא כעין תקנתא לתקנתא, הוא דמהני מיגו גרוע' כזאת, אבל לר"י דס"ל דלא תיקנו רק במודה במקצת ולדעת תוס' [שם דף מ"ו ד"ה לא קצצתי] דווקא במב"מ גמור הוא דתיקנו מתחילה אזי במיגו גרוע' כזאת לא נשמע מדרב ושמואל לעקור תקנתא לחוד ע"י מיגו כזאת, דמסתמא עיקר דינא דרו"ש קאי אמתניתין ואליבא דרבנן, שהרי כן מצינו בכמה דוכתי לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן, גם לענין איסור א"א דחמירא, דבחד דרבנן אינה מקודשת ובתרי דרבנן מקודשת גבי חמץ, ועיין באה"ע סימן כ"ח]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה