אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן סו

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן סו

סימן סה

בדיני דאומן אין לו חזקה [ב"ב דף מ"ה]

יתבארו תל"י דברי רבותינו הראשונים ויתחדשו כמה חידושי דינים על מכונם, ויתיישבו כו"כ קושיות ודקדוקים עצומים, ופירוש הסוגיא בדברים נכוחים וברורים למוצאי דעת.

[וחידושים על סוגיא זו נתחלקו לשלשה סימנים].

בעזה"י פה ירושלים עיה"ק תובב"א.

א בפירוש רשב"ם בד"ה אמר רבה וכו'. וז"ל וצריך לשלם האומן לבע"ה את בגדו או את כליו, א] מדוע עזב את פשטותן שהוא לענין גוף הכלים, ועוד דלענין תשלומין בעד בגד מתוקן, צ"ל דראו בידו מקודם לכן שהוא מתוקן, דאל"כ יהיה נאמן לומר לקחתיהו קודם ועודנו לא תקנתיהו, במיגו דהחזרתיהו עד שלא תקנתיהו, ולא יצטרך לשלם רק כמו שמסרו לו, להפוסקים דאמרינן מיגו לחצי טענה, ואפי' לשיטת החולקים תוס' ב"ב ל"ג:] זהו היכא דיש לו מקום לטעות שבטענה דהשתא יתווכח על כולו משא"כ בשניה, אבל הכא תרווייהו שוים, [מיהו לפי מה שכתבנו בתפארת ירושלים ב"מ אות ד' ניחא], וא"ל דדמי לת"ז שיחזיר לו הכלים עד שלא נתקנו, דהתם גבי הלואה כיון שזכה בקנין הפירות עד זמנו, למה יתן לחבירו במאי שכבר זכה בו, משא"כ גבי אומן, מי לא שכיחא שיקרה לפניו עבודה קלה ומעולה מזו. ב] בד"ה אלא שמסר לו, וז"ל בעה"ב לאומן טליתו בפני עדים לתקנו וכו', דלפירושו קמה קושי' תוס' בד"ה אבל, דמאי איריא אומן אפי' אחר נמי כיון דמיירי שמסרו לו בפירוש לתקן:

ונראה דלרבה כשמסרו לו בעדים, וכן לדידן כשאמר לו בפירוש אל תחזיר לי אלא בעדים, אזי לגבי טענת לקוח איכא תרתי לריעותא, חדא שאין בתפיסתו ראיה שלקוחה בידו, כיון שבא לידו בתורת פקדון או לתקן, וגם מחמת התנאי דכיון שצריך להחזירו בפני עדים, דמ"ש החזרתי או לקחתי, ומעתה כשיטעון לקחתי בפני עדים והלכו למדינת הים אזי נאמן, הגם דאין בתפיסתו ראיה, נאמן בדלא ראו בידו במיגו דהחזרתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י לרוב הפוסקי' דעיקר טעמו משום דמיגו גרועה הוא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו, שהרי גם עתה מרחיק עדותו, וכן לדעת הר"ן ומגיד משנה, הר"ן בפ' שבועת הדיינין בסוגיא דהמלוה את חבירו בעדים, והמ"מ בפ' ט"ו מהלכות מלוה הלכה א'], משום דמיגו במקום עדים הוא לא שייך הכא כיון דלטענתו קנהו בעדים. איברא זהו כשנחליט הדבר לומר דגם לקוח הוא בכלל חזרה, אכן יש מקום לדון ולומר דלקוח מילתא אחריתא ואינו בכלל חזרה, וכעין דפסקינן גבי נאמנות בש"ע סי' ע"א סעיף ג' דמהני לענין פרעון אבל לא לגבי הודאה ומחילה], נמצא דבין לרבה כשמסרו לו בעדים, וכן לדידן כשהתנה בפירוש, דהשתא בטענת לקוח איכא רק חדא לריעותא, משום דאין בתפיסתו ראיה, ועי"ז מיגרע גרע לגביה דאפי' כשטוען לקחתי בפני עדים והלכו למדה"י, דלא מהימן במיגו דהחזרתי בפני פו"פ לרוב הפוסקים משום דהוי מיגו גרוע דהרוצה לשקר ירחיק עדותו, אע"ג שגם עכשיו מרחיקין, דהשתא אינו מעלה לו בטענה זו דהא ליכא ראיה בתפיסתו, ואי משום התנאי, הרי לגביה לא התנה. אבל בטענה שיטעון, שהוא, החזרתי בפני פו"פ והלכו למדה"י, אזי הלא עיקר הפטור דידיה הוא רק ע"י הרחקת עדותו. [איברא לדעת הר"ן והמ"מ הנ"ל פשיטא דאפי' כשטוען קניתי בלא עדים דנאמן במיגו כיון דלסברא זו לגבי לוקח ליכא אנן סהדי, ולקמן באות י"ב יתבאר], ולכאורה כדמות ראיה לסברא זו דלקוח ליתא בכלל חזרה, מאוקימתא דרבה לס"ד, דמתניתין מיירי בדאיכא עדים ולא ראה, ומדתנן בסתמא דאומן אין לו חזקה, ולא קא מפליג דהיכא דטען קניתי בפני עדים ומסתמא מאן דזבין בפרהסיא זבין], דהשתא נאמן במיגו דהחזרתי בפני פו"פ שהרי גם השתא מרחיק עדותו, ברם לקושטא מוכח מדעת רבותינו הראשונים דגם לקוח בכלל חזרה, שהרי לדעת ר"ן ומ"מ הנ"ל דמיגו מעליא הוא, אלא משום דמיגו במקום אנן סהדי הוא דמסתמא לא החזיר לו בינו לבין עצמו, א"כ קשי' לרבה לס"ד דמיירי בדאיכא עדים ולא ראה, ואמאי אינו נאמן לקוח במיגו דהחזרתי בפני פו"פ, אלא ודאי דלקוח וחזרה חדא מילתא היא, וכי היכי דאנן סהדי שלא החזירו בינו לב"ע, ה"ה נמי לגבי לקוח, וכן מוכח מדברי רשב"ם כמו שיתבאר להלן, [ועמ"ש בזה בהשמטות]:

ב איברא נראה לפענ"ד דנהי דלקוח וחזרה שוים בזה, זהו בטענת לקוח בעצמו, אבל כשמביא עדים שקנהו, או במקום דאנן סהדי שקנהו ע"פ דת תוה"ק כמו שיתבאר]. רק שפני הנידון הוא על מתן דמים בלבד, מסתברא דאפי' כשאמר לו אל תחזיר אלא בעדים, דנאמן לומר דפרעו בעד דמי החפץ כמו בעלמא, דהשתא מילתא אחריתא לגמרי היא, שהתנאי היה על החפץ גופיה, והשתא נסתבב פני הנידון על דמי החפץ, ולפ"ז שפיר איכא נפקותא רבה בין אומן לאחר היכא דמסרו לו בעדים לרבה, או לדידן כשאמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים, ולא ראו בידו השתא כשבאו לדון לפנינו, וקודם לכן ראו ביד הנפקד שגלמי בגדים וכלים שמסרו לו בעדים כבר הם מתוקנים בידו לבגדים וכלים מתוקנים, דהשתא גם לטענת המפקיד כבר קנאו בשינוי מעשה, ונסתבב פני הנידון רק על דמיו, דהשתא נאמן הנפקד שלקחו וכבר נתן לו דמיו, כיון דעתה מילתא אחריתי לגמרי היא, וע"ז לא התנו מתחלה, [ואפי' למקצת פוסקים דגוזל א"ח בעדים צריך להחזיר בעדים, (בש"ע סימן שס"א ס"ח ובש"ך שם), זהו היכא דבאיסורא אתא לידיה, משא"כ הכא דבהיתרא אתא לידיה מתחלה, (עיין בהשמטות), וגם השתא לפי טענתו שלקחו דנהי דאינו נאמן עפ"י הדין, אבל מ"מ לא הוחזק לגזלן בפנינו אבל גבי אומן דליכא שינוי מעשה דמסתמא על דעת הבעלים השביחו, [דאפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי זהו היכא דנאבדו אפי' בפשיעה (ב"ק צ"ח:) עד שלא שילם לו שכרו, אבל היכא דאיתנהו ביד האומן, הרי בע"כ של האומן קנוי גם השבח ביד הבעה"ב בעד שכר מלאכתו דנעשה כאילו מעיקרא הכי התנו בהדי הדדי], וקנאוהו הבעלים גם את השבח כלו, דאפי' הטמין את הכלי כשבאו לטעון בפני הב"ד, הרי צריך לשלם לו בעד הכלי והשבח, דכיון דאינו נאמן בטענתו מפני שטענת לקוח וחזרה שוים, שוב צריך לשלם לו בעד שיווי הכלי והשבח, אבל אחר דומיא דאומן כשמסרו לו בגדים שאינם מתוקנים וראו בידו מכבר שהם מתוקנים, דאין צריך לשלם כלום ופטור לגמרי, ומשה"ט כתב הרשב"ם גם גבי אומן דנידון הוא על הדמים כי היכי דישתווה פני הנידונים כחדא, דכשם דגבי אחר הרי פני הנידון השתא רק לגבי הדמים, ה"נ באומן דאפי' היכא דליתנהו השתא הכלים קמן, צריך לשלם לו בעד כלים מתוקנים, וממילא מובן דגם למסקנא דרבה דמוקי למתניתין בדאיכא עדים וראה, דאיכא לנפקותא זו בין אומן לאחר, ולא עוד אלא דעדיפא מיניה, דגבי אחר נאמן לומר אתה נתת לי לגמרי בלא דמים, דכיון דאין צריך להחזיר לו בעדים, והא דאינו נאמן בטענת לקוח אלא משום דאין ראיה בתפיסתו, ודמי לגודרות ודברים העשוים להשאיל ולהשכיר, והשתא גבי אחרים דכבר קנאו החפץ בשינוי מעשה תו נאמן לומר על הדמים דנתן לו החפץ לגמרי, דדמי לדינו של הרשב"א מובא בב"י סי' ע"ב מחודש י"ט ובסמ"ע שם ס"ק ס"ב] על ראובן שטען על שמעון יש לך ספרים שלי והוא השיב לו, כן, אבל אני ערבתי בעדך, וכשבא המלוה לפרוע נתתי לו הספרים שימשכנם להתפרע מהם וכן עשה וכו'. והשיב, הספרים אפי' תדינו אותם כדברים העשוים להשאיל ולהשכיר, אינם עכשיו בידו, וא"כ אין לו תביעה עליו בגופן של ספרים, עכ"ל. וטעם הדבר הוא שכל טעמו של דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לטעון לקוח משום דמוקמינן ליה בחזקת מרא קמא, וכל זה אינו רק לגבי גוף החפץ כשהוא בעין, משא"כ לגבי המעות דלית בהו חזקת מ"ק, ומש"ה גבי אחר דכבר קנה את החפץ בשינוי מעשה דאינו חייב לשלם כי אם דמיו ולגבי דמים תו ליכא חזקת מ"ק, מש"ה נאמן לטעון נתת לי, משא"כ גבי אומן כיון דמחוייב להחזיר את החפץ כמו שהוא אע"ג שמטמינו ואינו מראהו כיון דאנן מחזקינן דמסתמא עודנו בידו פשיטא דמחייבינן ליה שישלם דמי שוויו:

ג והא דמשני בראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס בדאיכא עדים וראה, וקשיא לרשב"ם הנ"ל דמפרש בדאיכא עדים שמסרו לו בתורת אומנות דא"כ אפי' אחר נמי בדאיכא עדים שמסרו לו בפקדון או בשאלה וראה בידו, ג"כ א"נ, ובזה ל"ש תירוץ הנ"ל כיון דל"ש ביה שינוי מעשה, וגם בטלית בי"כ הוי שינוי החוזר לברייתו ויש לדחות דגבי אחר הוי מיהת השבח שלו דשבח גזילה דגזלן הוא, וכר"מ דעבדא כמטלטלין, משא"כ גבי אומן דע"ד בעה"ב השביחו ונראה לתרץ ברווחא, כיון דגבי עבד מיירי בע"כ כשהחזיק בו ג' שנים וכמפורש ברשב"ם ולעיל בגמרא וא"כ בע"כ מיירי כששימש בו כל ג' שנים והיה כל זמן זה תחת רשותו לבד בכ"ד, וה"ט דליכא ראיה מדלא מיחו בו הבעלים, כיון שידוע לכל שהוא אומן אמרינן דבשכר האומנות שימש בו כל הזמן ההוא, אבל גבי אחר אפי' דידוע ע"י עדים שבאה לידו בתורת שאלה מתחלה הוה ליה למחויי אח"כ, שהרי אפי' בקרקע דבחב"ע ובאה לידו מתחלה בתורת משכנתא ואח"כ החזיק בה ג"ש הוי חזקה לכמה פוסקים מדלא מיחה בו, כיון שאינו ידוע לכל כמו גבי אומן, וגם בטלית בי"כ ניחא דנקט ליה בהדי עבד כמשי"ת לקמן אות ח'] דכל עיקר חזרתו של רבה הוא מדקתני לה בהדי הדדי, ועוד דרשב"ם לשיטתו דס"ל לעיל [דף ל"ו] שגם גודרות גופייהו יש להם חזקה לאחר ג"ש אע"ג דלאו בני שטרא נינהו, ולפ"ז גם בעדי פקדון וראה יש להם חזקה לאחר ג"ש, ומשום דקתני לה בהדי עבד דמיירי לאחר ג"ש, ודוקא אומן הוא דאינו נאמן אפי' לאחר ג"ש משא"כ בעדי פקדון וראה. אח"ז מצאתי בש"מ בסוגיא דרבה ב"ש [דף ל"ג] שכתב להדיא כן לחלק בין אומן לאחר, ואפי' בדאיכא עדי פקדון וראה:

ונהניתי מאד שכוונתי תל"י לדעת הר"י מיגאש וגדולי הפוסקים הראשונים עיי"ש, וז"ל תד"ה לקוחה, והא דאמרינן דבדאיכא עדים כו' מסתברא לי דהתם דוקא במטלטלין ובחזקה דלאלתר כו' אבל בקרקע דחזקתן ג"ש כל חזקה ג' ראיה היא כו' והא דאמר רבא כו' אמטלטלין לחוד קאמר ולא אעבדים, כיון דחזקתן ג' שנים כו' אפי' איכא עדים וראה נאמן לומר חזרתי ולקחתי, עכ"ל והא דמשמע מדבריו דדוקא בעבד הוא דל"מ עדי פקדון וראה כשהחזיק בו ג"ש, אבל במטלטלין מהני עדי פקדון וראה אפי' לאחר ג"ש, ה"ט דס"ל דגם בגודרות לא מהני אפי' כשהחזיק בו ג"ש דלאו בני שטרא נינהו, משום דכל עיקר חזקת ג"ש בשטרא תליא דעד ג"ש מזדהר בשטרא וכו'. אבל לרשב"ם דס"ל דגם בגודרות מהני חזקת ג"ש, דכל עיקר חזקת ג"ש במחאה תליא נידון ממילא דה"ה בעדי פקדון וראה מהני חזקת ג"ש ועיין סי' קל"ה סעיף א']. ולמש"ל [באות ב'] דאיכא נפקותא רבתא לרבה בין אומן לאחר, בין למאי דקס"ד מעיקרא ובין למסקנא אליבא דרבה, מ"מ אתקפתיה דרנב"י ממתניתין הכי אזדא ליה דנהי דאיכא נפקותא לדינא בין אומן לאחר גם לדידך, מ"מ מצחות לישנא דמתניתין משמע דאומן אין לו חזקה הוא משום דאין בתפיסתו ראיה של כלום, אבל גבי אחר יש לו חזקה בעצמותו דיש בתפיסתו ראיה, אבל לדידך דגם באומן בעינן עדים וראה וכה"ג גם באחר ליכא ראיה בתפיסתו, רק מטעם אחר נסתבב זכותו לפי דקנאו בשינוי מעשה ונתגלגל פני הנידון רק על הדמים וכמש"ל, אבל לולא זאת הלא שניהם האומן והאחרים שוים בראיית התפיסה:

ד והא דלא ניחא ליה לרשב"ם בתירוצו דתוס' בד"ה אבל] דרבה מוקי לה במסרו לו סתם, הוא, דלשיטתו דעיקר טעמיה דרבה דלא סגי באומן בראה לחוד כמו בגודרות ודברים העשוין להשאיל ולהשכיר, דשאני אומן מפני שעודנו יכול לומר לו אינך רגיל לתקן אצלי, א"כ גם כשמסרו לו בעדים בסתם עודנו לא פקע טענה זו, להכי הוכרח לפרש דמסר לו בעדים בפירוש לתקן, ומש"ה מפרש בתחלת הסוגיא שפני הנידון הוא על הדמים, גם גבי אומן, וכמש"ל באות ב']. אכן בעלי התוס' דחולקין עליו בזה דס"ל דאין זה טענה כלל גם לרבה, רק דסברי דלרבה הוא משום תקנת חכמים שתקנו לגבי אומן, דאלת"ה הרי א"א לאומנין לקנות כלים ובגדים רק בעדים וכיון שקנין הוא לעלמין ואטו בכיפי תלו להו, וגם הבעלים לא יפסידו עי"ז דכיון דמשך זמן התיקון ידוע ואינו לעולם, הרי יכול למוסרו לתקן בפני עדים, אבל בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, וכן גבי גודרות דאיכא פסידא דבעלים מוקמינן ליה אדינא:

ובעיקר פלוגתייהו בטענה דאינך רגיל לתקן אצלי, מצינו כיוצא בו פלוגתא דרבוותא, עיין [סימן קל"ד סעיף ו'] גבי בן אומן לאחר מיתת אביו, אם נאמן לטעון אני קניתי ממך, כיון דאיכא למיתלי שירשו מאביו, וכן בש"ך [סימן רצ"ז ס"ק א'] בד"ה ומ"ש המ"מ בשם הרמב"ן ורשב"א וכו' וע"ש, אלמא דפליגי בכל הדברים שאין בתפיסתן ראיה דמוקמינן ליה בחזקת מ"ק, אם זהו היכא דנראה בעליל שאין בתפיסתן ראיה בבירור, אבל היכא דמספ"ל ואיכא למיתלי שאין בתפיסתן ראיה, כיון דלא נתברר לגמרי, מוקמינן ליה בתר חזקה דהשתא דעדיפא מחזקת מ"ק, [וזהו כדעת מהרש"א בסוגיא דהמחליף ב"מ דף ק'], או שגם בזה מוקמינן ליה בחזקת מ"ק [וכדעת מהרש"ל שם], וס"ל לרשב"ם דפליגי בכגון זה בטענת שאינך רגיל לתקן אצלי, רבה ואביי, ופסקינן כאביי, או משום דגם במספ"ל אם יש בתפיסתו ראיה מוקמינן ליה בחזקת מ"ק, או משום דבטענה זו עודנו לא נכנס לספק השקול:

ומ"ש הרשב"ם לחלק בין אומן לדברים העשוין להשאיל ולהשכיר משום דלכל שכניו הוא משאיל. צריך ביאור קצת, דא"כ מי שאינו משכניו יטעון ג"כ אינך רגיל להשאילני וקניתי ממך. ונראה דמבואר בתוס' שבועות (דף מ"ו] בד"ה וספרא דאגדתא ובהלכות שם באריכות, דהא דאמרינן שם דאחזוקי אינשי בגנבי ל"מ זהו דוקא על אדם ידוע, ומש"ה נמי גבי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, כיון דמשאיל לכל שכניו תו אין בתפיסתו ראיה גם לאחרים שאינם משכניו, דנוכל לתלות שאחד משכניו מכר לו וא"י ממי הגיע לו, משא"כ גבי אומן שהרגיל לתקן ידוע לו, והדר דינא דאחזוקי בגנבי ל"מ, [ועמ"ש בזה בהשמטות]:

עיין בש"מ שהקשה לדעת רשב"ם דבלא מסר לו בעדים אית ליה מיגו דלהד"מ שלא נתת לי לתקן מפני שאינך רגיל אצלי, א"כ מאי הקשה אביי לקמן מראה עבדו ביד אומן, דאכתי יש לומר דבראה לחוד סגי ליה, והוא דידעינן דרגיל לתקן אצלו, והניח בקושיא ולפענ"ד נראה דבזה מיושב ג"כ מה שמקדים אביי לזה תירוצו דרבה על סיפא דמיירי ביוצא מתחת ידי אחר דא"ל מיגו דמינך זבינתיה, דבזה תו א"א לומר דרישא מיירי בדידעינן דרגיל לתקן, דא"כ ליפלוג וליתני בדידיה, דהיינו באומן גופא דבדלא ידעינן נאמן במיגו דאינך רגיל, ומכ"ש גבי אחר דאית ליה מיגו דעדיף טובא:

ה בתוס' ד"ה א"ה וכו'. ונראה לתרץ דרך פלפול, וגם בתירוצא דרבה מי סברת וכו' לא ס"ד וכו' שהוא שפת יתר ללא צורך דיספיק לומר דס"ל דצלב"ע, ונראה דאביי הבין בדברי רבה דמסרו לו בעדים ואמר לו אל תחזיר אלא בעדים ואפ"ה קשיא ליה, וה"ט דס"ל דהא דא"נ במיגו דהחזרתי בפני עדים והלכו למדה"י, כיון שהתנו עמו בפירוש הוי כאנן סהדי, וא"כ גבי אומן נמי היכא דהתנה בפירוש שנתן לו לתקן ואל תחזיר לי אלא בעדים א"נ לומר חזרתי ולקחתי במיגו דהחזרתי בפני פו"פ דדמי למיגו במ"ע, כמ"ש [באות א'], אבל לדידך דאית לך דבראה לחוד גם האומן נאמן רק כל עיקר דינו דאומן לדידך הוא היכא דמסרו לו בעדים ואמר לו אל תחזיר אלא בעדים, וקשיא דא"כ אפי' אחר נמי, וצ"ל כתירוץ התוס' דמיירי במסר לו סתם דגבי אחר תלינן דמסר לו בתורת מכר ובאם לא תיטב בעיניך אל תחזירני אלא בעדים, וכהאי דתניא הלוקח כלי מבית האומן ע"מ לשגרו ב"מ דף פ"א], אבל באומן תלינן דמסתמא בתורת אומנות נתנו לידו, והשתא כיון שעיקרו אינו בבירור גמור ויסודו הוא דתלינן בסתמא, השתא דאית ליה מיגו רחוק לומר דנחזור ונבנה מזה עוד לומר דהוי כמיגו במקום עדים, ובפרט לרבה דס"ל כל כמה דלא הוי כעדים גמורים מהני מיגו [ב"מ שם] גבי נהר פקוד, ועיין ברמב"ם בה' א"ב [פ' כ' הלכה ט"ו] כי"ב גבי ע"א שאביו כהן דלא מחזקינן בנו לכהן, [ועיין בזית רענן ח"ר דף צ"ח:], וע"ז מתרץ ליה מי סברת המפקיד וכו' אין צריך להב"ע ותלית ביה דמיירי בא"ל אל תחזיר א"ב, ומשום מיגו במ"ע הוא ומש"ה ק"ל, לא ס"ד אלא דגם בסתם צל"ב ובסתם בוודאי ליכא אנן סהדי ופשיטא דמהני מיגו, ובפרט לרבה דאלים לדידיה לתורת מיגו כ"ז דליכא ראיה ברורה להיפוך, אלא דעיקר טעמא דלא מהני מיגו כזאת משום דטענה דבעי לטעון טענה גרועה היא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו:

ו גם לדעת רשב"ם דרבה מוקים למתניתין שמסר לו בפני עדים בפירוש בתורת אומנות, נראה ג"כ לתרץ קושיית תוס' וגם בתירוצו דרבה בסגנון הנ"ל ובהקדם דברי הסמ"ע סי' ע"א ס"ק ה' ובתומים שם ס"ק ג' דהיכא דנתן לו נאמנות בינו לבין עצמו דאינו נאמן במיגו דיכפור לגמרי בעיקר הנאמנות, דבע"כ צ"ל דנתן לו נאמנות אפי' נגד המיגו דאל"כ הרי לעולם יש לו מיגו זו, ולא מהני הנאמנות מידי, דבשלמא היכא שנתן לו נאמנות בפ"ע והשתא ליתא לסהדי קמן מהימן במינו, ולפ"ז הכי קא קשי' ליה לאביי דקס"ד דרבה מיירי באמר לו בפירוש אל תחזירני אלא בעדים והא דלא מהימן במיגו דהחזרתי בעדים והלכו להם אפי' לרבה דס"ל בנהר פקוד דנאמן במיגו כ"ז דליכא עדים גמורים מה"ט כיון דהתרו בו והנפקד קיבל עליו ע"כ דנין דדעתו היה דאפי' במקום מיגו לא יועיל לו שהרי לעולם יהיה לו מיגו זו וא"כ התנאי זה יהיה לריק. איברא הא תינח גבי אומן לדידי דאית לי דבראה בידו בל"ז אינו נאמן, א"כ הרי בע"כ צ"ל דהתנאי היה אפי' במקום מיגו, אולם לדידך קשי' דקסברת דבראה לחוד האומן נאמן א"כ גם השתא שהתנה עמו א"ת אלא בעדים נאמינהו במיגו, כיון שהתנאי יש לו מקום היכא דיזדמן אח"כ עדי ראה, והאי דאיצטריך להתנות ולומר א"ת אלא בעדים שגם בל"ז לא מהימן בדאיכא עדים סתמא וראה, מ"מ איכא נפקותא היכא דעדי המסירה לא יכירוהו בט"ע אלא בסימן אמצעי לחוד דזולת התנאי היה נאמן לומר שהחזיר לו את שנתן לו ואת זה שראוהו בידו אחר הוא שנזדמן ג"כ בס"א כזה ובא לידו בתורת מקח מתחלה, וכמ"ש הש"ך בסי' רצ"ז הנ"ל ועיין סי' קל"ד סעיף ג' דלדידן דבראה לחוד סגי אם אינם מכירים בט"ע אלא בס"א אם טוען לא נתת לי מעולם ושלי הוא שנזדמן בסי' כזה הוא נאמן דבסימן אמצעי אין מוציאין מחזקתו, אבל היכא שטוען לקוח בידי א"נ במיגו לפי דטענה גרוע' היא שנזדמן סימן כסימן ולהכי התנה עמו דבל"ז הי' נאמן לומר את שמסרת לי בעדים החזרתי לך, וזה לקוח בידי מתחלה, משא"כ היכא דהתנה א"ת א"ב דאיכא תרתי לריעותא, חדא שהחזיר לו שלא בעדים ועבר ע"ת, ועוד דנזדמן סימן כסימן ותלינן דמסתמא לא יטעון כן [וגם אם יטעון כן איפשר לומר דאינו נאמן מחמת דאיכא תרתי לריעותא], ובמיגו דא"ב יטעון כן הלא מיגו גרוע כזה בוודאי לא אמרינן כדאי' בש"ע, ובזה גם רבה מודה דהיכא דאיכא ריעותא בטענה דאי בעי למיטען ל"א. אבל לאביי הלא סגי בעדי ראה לחוד דשוב אינו נאמן בטענת לקוח שאין בתפיסתו ראיה ואין לומר דמ"מ גם לאביי זמנין דעדי ראה לא יכירוהו גם כן אלא בסימנים דמ"מ כיון שהטלית לפנינו הלא בקל יכול להביא את שכיניו וב"ב שיכירו בט"ע שהיה שלו וע"ז משני ליה מי סברת וכו' דאצל"ב ולכן חרצת לשפוט שפוט דמיירי בא"ל א"ת א"ב ומשום תנאי יתירה הוא דל"מ מיגו ושפיר קא קשי' לך, לא כן אלא דמיירי בסתם ואפ"ה צריך להחזיר בעדים ולא מהימנינן ליה במיגו אפי' לדידי דאלימנא לתורת מיגו, זהו היכא שהוא מיגו מעלי' בטענה דבעי למיטען משא"כ הכא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו:

ו בתוס' ד"ה המפקיד וכו' עד סה"ד. ומקודם נבאר ביאור דבריהם בפשטא שאין להם ביאור כלל כיון דס"ס עיקר הקושי' קאי משום מיגו דנאנסו גם בלא זה הו"ל להקשות בעיקר דברי רבה דנהימניה במיגו דנאנסו וכבר עמד בזה המהרש"א, ונראה דמתחלה נוכל לומר דרבה ס"ל כדפריך רב אחאי בשבועות (דף מ"א:] ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי, נמצא דכ"ע אית להו דמלוה בעדים צריך לפורעו בעדים וריב"ב לא פליג בזה רק דס"ל דאם טען פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן, אבל מטעם מיגו לכ"ע ל"מ וכמ"ש תוס' שם בד"ה תיובתא וכו' במסקנת דבריהם, וכיון דעיקר הדבר הוא לכ"ע דצריך לפורעו בעדים, אזי יש מקום לדון ולומר דלמ"ב דל"מ במיגו דפרעתיך בפני פו"פ דהוי טענה גרוע' משום דכל הרוצה לשקר וכו', אלא אפי' גם בפקדון דיש לו מיגו דנאנסו ג"כ לא מהימן משום דהוי כאנן סהדי דלא החזיר לו בינו לבין עצמו וכמ"ש הר"ן שם בטעם הדבר דלא מהימן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ, ולא משום דמיגו גרוע הוא, אכן לבתר דמשני רבה בדאיכא עדים והוא דראה שפיר קא מקשה ליה והא את הוא דאמרת דצריך לפ"ב, דא"ל דרבה ס"ל כתנאי דצל"ב והברייתא אתי' כתנא דאצל"ב, דהשתא דאיכא פלוגתא בעיקר הדבר גם גבי הלואה, אזי הסברא להיפוך דע"כ ל"פ אלא בהלואה דלית ליה מיגו מעליא אבל בפקדון לכ"ע מהימנינן ליה במיגו דנאנסו, דמה"ת נשימה הדבר בפלוגתא רחוקה כ"כ דחד ס"ל דאפי' בהלואה דל"ל מיגו מהימן, ואידך יסבור דאפילו בפקדון דאית ליה מיגו מעלייתא לא מהימן משום דדנין כאנן סהדי. ק ולענ"ד נראה בביאור הסוגיא בזה דגם מעיקרא ס"ל דמיגו דנאנסו מיגו מעלייתא היא ולא דנין את פני הדבר כמיגו במקום עדים בפרט לרבה דס"ל דכל כמה דליכא ראיה ברורה להיפוך אזי מהני ליה המיגו [ב"מ פ"א:], רק דאיפשר לדון ולומר דרבה מוקים למתניתין דאומן עוסק באומנתו במקום רואים דצריך להביא ראיה כדאיתא ב"מ פ"ג], אכן מברייתא דקתני עבד בהדי טלית נשמע דגם במקום שיש רואים דל"ל מיגו דנאנסו אפ"ה דווקא בראה בידו טרם שנתווכחו ביניהם הוא דאינו נאמן, ולכן הוכרח רבה מזה לחזור ממה דס"ל מעיקרא, דהנה יש לספק בדינא דאיסי ב"י דס"ל דאם יש רואים צריך להביא ראיה אם הוא דווקא בדבר שיש בו דיני שומרים ונתחייב בשבועה לכן במקום שיש רואים לא מהימנינן ליה בשבועה אבל בדבר שאין בו דיני שומרים כגון עבדים וקרקעות דלא נתחייב לישבע איפשר דבזה אפי' במקום שיש רואים א"צ לה"ר וכן מסתבר, וראיה מדברי רש"י שם בד"ה וז"ל אייתי ראיה ואינו נאמן בשבועה אלא בעדים, עכ"ל. והוא שפת יתר שהרי מפורש כן בדברי איסי גופי', אלא דקמ"ל דדוקא היכא דצריך שבועה הוא דאינו נאמן אלא בעדים, ולפ"ז שפיר קא מותיב ליה אביי מברייתא דקתני עבד וטלית בהדי הדדי ובע"כ דבחד גוונא קמיירי וכיון דקתני ראה גבי עבד בע"כ צ"ל דמיירי בכל גווני דאפי' במקום רואים צריכים לעדי ראה דכיון דאין לו ד"ש אזי לעולם יש לו מיגו דנאנסו וכיון שכן ממילא גם גבי טלית לעולם צריכין לעדי ראה אפי' במקום רואים אע"ג דלית ליה מיגו דנאנסו אלמא דאין צריך לפורעו בעדים ונאמן א במיגו דהחזרתי, ועיין:

ט שם בסה"ד וז"ל אבל אין נראה כו' דאל"ה תיקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה כו' הא איכא תנא בשבועות דא"ל המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבה כוותיה, ולכאורה הוא מן התימה דהא לא מצינו תנאים חולקים בזה היכא דהלוה לו סתם אי מחוייב להחזירו בעדים או לא, הן לפי ס"ד דש"ס התם בשבועות מא"י, הן לפי מאי דפריך רב אחאי כמבואר למעיין שם, דלפי ס"ד דש"ס הוי מחלוקתן דת"ק וריב"ב באמר לו בפירוש א"ת לי אלא בעדים אבל היכא דהלוה לו בסתם כ"ע מודים דא"צ להחזיר בעדים, ולמאי דפריך ר"א הוא דבאמר לו בפי' כ"ע מודים דחייב והיכא דהלוה לו בסתם אזי ג"כ לכ"ע צריך להחב"ע, ומחלוקתן הוא באומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י אי מהימן אי לאו אבל בינו לב"ע לא מהימן כמבואר בתוס' שם ד"ה תיובתא, וא"כ שפיר פריך ליה אביי לרבה מברייתא דראה עבדו דממנ"פ היכי ס"ל אי ס"ל כס"ד התם א"כ ליכא מאן דס"ל דצריך להחב"ע ואי ס"ל כדפריך ר"א שם א"כ לכ"ע ס"ל דצריך להחב"ע וא"כ ברייתא זו אמאן תרמייה, א"ו דשאני לן בין פקדון להלואה דגבי פקדון מהימן לומר החזרתי במיגו דנאנסו משא"כ גבי הלואה דל"ל מיגו, וא"כ קשיא לרבה איך חולק אברייתא בדבר דליכא פלוגתא דתנאי]. אמנם מצינו מחלוקת ב"ש וב"ה בהא דהמפקיד אצל חבירו בעדים [עיין קידושין מ"ג] גבי אחד שליח ואחד עד דנחלקו ב"ש וב"ה אי הוי קידושין אי לא ומדנקט סתמא משמע אפילו היכא דנתן כסף קידושין לשליח בפני עדים, וכן משמע נמי מדמקשה שם ע"ב לר"נ עיי"ש ברשב"א דמסתמא מסר להם בעדים, והשתא ניחזי אנן למאן דס"ל דהוי קידושין בע"כ צ"ל דס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים ונאמן אפי' בלא שבועה דאלת"ה היכי הוי קידושין [דא"ל משום דא"ל מיגו דנאנסו דהתם ל"ש טעמא דל"מ דהוי כמיגו במקום עדים שהרי לדיבורו עשה שליחותו דהא כל עד הצריך שבועה לא הוי עד, והשתא נוכל לומר דאפי' מאן דס"ל דלא הוי קידושין נמי ס"ל דא"צ להחזירו בעדים ומטעם אחר הוא דלא הוי קידושין משום דשלוחו של אדם כמותו עיי"ש, והשתא הוי קושיית התוס' על הר"ח דלעולם נימא דרבה ס"ל כדפריך ר"א שם דלכ"ע צריך לפורעו בעדים וברייתא נוקמא כהך דקידושין דבע"כ ס"ל לא' מהם דא"צ להחזירו בעדים ומאי קשי' ליה לאביי מהך ברייתא כלל והשתא כאשר בררנו קושי' התוס' דמטרת כוונתם היתה לאוקמא הברייתא כהאי מחלוקת דקידושין הנ"ל, נוכל ליישב דברי הי"מ וגם דברי התוס' על מכונם יבואו וכל אחד ואחד לשיטתו, והוא דסלע המחלוקת ביניהם הוא כעין מה שהובא באה"ע סי' ל"ה] בחלקת מחוקק [סק"ג] ובב"ש [סק"ה] עי"ש דהיכא דהיה עוד אחד עם השליח המסייעו דאז הוי קידושין משום דכל מה דפסלינן לשליח משום דצריך שבועה וכאן הא איכא עד המסייע דפוטרו משבועה והדר הוי ליה עד כשר, והוא דעת הרמב"ם וההולכים בשיטתו. אולם לדעת הר"ן וההולכים בשיטתו ס"ל דלא הוי קידושין, ומפרש שם בח"מ טעמיה משום דדמי' להא דאמרינן נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד. והנה התוס' נקטו ליסוד מוסד דעד המסייע לא מהני ליה להכשירו וכיון דלא מהני ליה עד מסייע בע"כ צריך לאוקמי טעמא דמ"ד דהוי קידושין משום דס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזירו בעדים ומשום הכי הוי קידושין דמהימנינן ליה לשליח במיגו דאהדרינהו לבעל ואז נאמן בלא שבועה כלל דליכא למימר דמהימנינן ליה במיגו דנאנסו דהא אינו הוי טעין נאנסו הוי מחוייב לישבע וממילא גם עכשיו צריך לישבע וכל עד הצריך שבועה לאו עד הוא ועד אחד המסייעו לא מהני ליה אלא בע"כ צ"ל דס"ל דא"צ להחזירו בעדים, וכיון דמצינו מכח ההכרח מאן דסבירא ליה דא"צ להחב"ע שפיר קשי' להו דאי ס"ד דסברת רבה הוא משום דהוי כאילו אמר לו בפירוש א"ת אלא בעדים ולא מהימן אפי' בשבועה א"כ מאי מקשה ליה אביי מהאי דראה נימא דרבה ס"ל כדפריך ר"א שם בשבועות וברייתא נוקמא כהאי מחלוקת דקידושין. אמנם הר"ח הנ"ל ס"ל דשליח ועד אחד הוי קידושין מעלייתא משום דעד המסייע פוטרו מן השבועה וכדעת הרמב"ם הנ"ל ותו לא צריכינן לאוקמי טעמא דמ"ד בקידושין דהוי קידושין משום דמהימנינן ליה במיגו דאהדרינהו דבטענת אהדרינהו לא הוי מהימנינן ליה אפי' בשבועה וכסברת רבה הנ"ל, כיון דלא מצינו בהדיא מי שחולק וס"ל דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים, אלא טעמא משום דמהימנינן ליה במיגו דנאנסו ואי משום דמחוייב שבועה הא אית ליה עד המסייע הפוטרו מן השבועה והדר הוי ליה עד גמור ועיין בש"ך סי' פ"ז ס"ק כ"א ובתומים שם ס"ק ט'], וממילא קמה קושיית אביי וגם נצבה מכח ממנ"פ דאי ס"ל לרבה כס"ד דשבועות אזי לא מצינו שום מ"ד דס"ל היכא דנתן לו סתם דצריך לפב"ע ואי ס"ל כדפריך ר"א שם בע"כ כולהו ס"ל דצריך לפב"ע וא"כ ברייתא כמאן נוקמ' אלא וודאי דשאני לן בין פקדון להלואה משום דגבי פקדון אית ליה מיגו דנאנסו ומהימנינן ליה בשבועה דלא כרבה משא"כ גבי הלואה דל"ל מיגו דנאנסו ובמיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני לא מהימנינן ליה כסברת הרא"ש שם משום דלא הוי מיגו מעליא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו עיין שם:

י שם בתוס' הנ"ל וז"ל. ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו דטעמיה דמ"ד דצריך להחזירו בעדים משום כיון דלא הימני' בשבועה כדאמר בשבועות וכו' דהוי כאילו א"ל בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים, הילכך ל"מ במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה, אבל התם בהמוכר סבר דא"צ להלב"ע ולא חשיב כאילו אמר א"ת א"ב ולכך נאמן במיגו וכו' עכ"ל, ויש לדקדק מ"ש כיון דלא הימני' בשבועה, דעל איזה שבועה קאי, שכבר הקדימו לעיל דבזמן המשנה והברייתא עודנה לא נתקנה שבועת היסת, ואם על החזרתי במיגו דנאנסו דצריך לישבע שבועה דאורייתא קאי, מנ"ל דלא הימני' בשבועה זו, דאע"ג דהתנה בפירוש א"ת לי אלא בעדים דלהכי התנה כדי שיתחייב לישבע שד"א, דבלא"ה היה נאמן בל"ש לומר החזרתי בלא מיגו:

ונראה דעיקר דבריהם קאי על הקושי' שהקשו, דא"כ מאי הקשה הש"ס מברייתא דראה, אי דאיכא עדים ל"ל ראה, הא מהני ראה דאפי' בשבועה לא יהא נאמן וע"ז תירצו דהכא פי' גבי עבדו ביד אומן לא חשיב מיגו, ושיעור דבריהם הכי, דכיון דטרח למסור לו בעדים הוי כאילו התנה בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים, ולהכי גבי מטלטלין כיון שעל ידי תנאי זה לא יהיה נאמן לומר החזרתי אלא במיגו דנאנסו ויתחייב לישבע שד"א הרי הועיל התנאי לזה, מש"ה נאמן בשבועה אפי' כשהתנה בפירוש דהתנאי לא היה לבטלה, אבל גבי עבד כיון דאין נשבעים עליהם, אם נאמר שנאמינהו במיגו דנאנסו אזי יפטר גם משבועת היסת, ועי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ה, ומ"ש לקמן אות י"ב], דאין נשבעין על טענת ספק, וא"כ יהיה התנאי לבטלה לגמרי וללא הועיל כלום כיון דלעולם יש לו מיגו זו, ודמי למ"ש לעיל [באות ו'] בשם הסמ"ע, דהיכא דנתן לו נאמנות בינו לב"ע דלא מהימן במיגו כיון דלעולם יש לו מיגו זו, בע"כ הכי קיבל עלי' מעיקרא. וזהו שכתבו רבותינו בעלי תוס' דהכא לא חשיב מיגו, פי' גבי עבד כיון דאין נשבעין עליהן, אלא אמרינן דמעיקרא הכי קיבל עלי' דלא יהיה נאמן במיגו:

ומ"ש אבל התם בהמוכר סבר דא"צ להב"ע, הגם דהתם במטלטלין איירי, כוונתם דמסוגיא דהתם מוכח דאזדא ליה כמ"ד דאין צריך להב"ע מדמקשינן שם סוף סוף כי אמר ליה נאנסו לאו שבועה בעי, משמע דאם לאו שבועה בעי היה ניחא, ולמ"ד דצריך להב"ע הרי הוא להיפוך, דאז לא היה נאמן כלל במיגו:

יא שם בגמרא היכי דמי אי דאיכא עדים למה לי ראה, מקשין העולם לדברי תשובת הרא"ש כלל ס"ו סי' ח' מובא בכללי מיגו] דמיגו במקום עדים פסולים לא אמרינן, משכחת לן, דאיכא עדים פסולים, ועוד ק"ל דמשכחת לה בעדי הודאה שהודה האומן בפניהם שנתן לו לתקן, דבהודאה לחוד לכ"ע א"צ להב"ע, כדאיתא בשבועות (דף מ"א:] אנא כי אמרי היכא דמעיקרא אוזפי' בעדים, וגם מקשין העולם דנוקים ליה בע"א שמסר לו, דל"ל מיגו להכחיש את העד והו"ל מתוך שאיל"מ, ואתיא כר' מאיר דנשבעין על העבדים, ונראה דהנה יש לחקור לרבה דאית ליה היכא שמסרו שלא בעדים אע"ג דאומן מודה שבא לידו בתורת אומנות, דנאמן במיגו שלא בא לידו בתורת אומנות רק בתורת מקח, ובזה האומן נאמן דלא תלינן דמסתמא בתורת אומנות בא לידו רק היכא דאיכא עדים שמסרו לו בת"א הוא דמוציאין מידו, אם זהו דוקא היכא שבעה"ב תובעו בטענה זו שבא לידו בת"א, אבל היכא דתבעו בסתמא ואומר מה טיבו אצלך, אע"ג דאומן בעצמו מודה שבא לידו בת"א, מ"מ דינו כמו תרי הודאות דסתרי אהדדי, וכמו דאיתא בגיטין [דף מ':] גבי נתתי לך והוא אומר לא נתת דמוקמינן ביד המוחזק, ועיין בחידושי רשב"א שם בשם הראב"ד, ונראה דאפ"ה מוציאין מיד האומן, דבעה"ב נאמן שלא מכרו לו במיגו דנתן לו מתחילה בת"א, ואי משום מיגו להוציא דשאני מיגו זו שאז היו עדים מסייעין לו, וכיון דבמקום שחזקה מסייע לו אמרינן מיגו להוציא כמ"ש ריש כללי מיגו, כ"ש הכא דעדים מסייעים לו, [כיון דעדים מסייעים לו בגוף הממון שלא לקחו], איברא זהו בעדים כשרים, אבל בעדים פסולים אע"ג דאומן בעצמו אומר שבא מתחילה לידו בת"א ואח"כ קנאו מבעה"ב כיון דאיכא הודאת בעה"ב להיפוך, וא"ל דנאמין לבעה"ב במיגו, כיון דליכא עדים כשרים דמסייעו ליה הדר הוי ליה מיגו להוציא (וכן מבואר בקיצור כללי מיגו דין ג' דבמטלטלי חשיב כה"ג מיגו להוציא אף דאית ליה חזקת מ"ק], הגם דרבה ס"ל דאמרינן מיגו להוציא, שאני התם דהוי מיגו דא"ב שתיק לגמרי כיון שכבר יזכה בדין ע"י טענה ראשונה כמ"ש בתוס' ריש ב"מ ד"ה וזה, וגם בל"ז הרי אית ליה לאומן מיגו, ואי משום דאינו יכול להעיז להכחיש עדים פסולים, כיון דהודאת בעה"ב מסייע ליה מעיז ומעיז, וכן בע"א בכה"ג דבעה"ב מודה שלא בא לידו בת"א, והאומן מודה שבא לידו בת"א ואח"כ לקחו ממנו, וע"א מעיד שבא לידו בת"א, תו לית בזה דין מתוך אפי' למ"ד דנשבעין על העבדים, דכל עיקר טעמו לפי דלא חציף להכחיש את העד ובשבועה אבל הכא דהודאת התובע מסייע ליה מעיז ומעיז, ועוד כיון דתרי הודאות מוקמינן לחזקת ממון בחזקתו, מאי אמרת דנאמין לבעל הבית משום מיגו, הדר הוי ליה מיגו להוציא, כיון דל"ל שני עדים דמסייעין לו:

ואין להקשות לטעם הראשון שכתבנו דכיון דהודאת בעה"ב מסייע לו יכול להעיז, דאכתי נאמין לבעה"ב משום מיגו, ואי משום מיגו להוציא כיון דכל עיקרו של מיגו זו רק לדחות המיגו דאידך וכל כה"ג מהני אפי' להוציא [וכמ"ש לעיל סימן נ"ח אות י"א על דברי רמב"ן מובא ברא"ש ס"פ שבועת הפקדון], ז"א, דממנ"פ אם נידון פני הדבר כמו שטענו לפנינו אכתי הרי איכא מיגו לאומן וכמ"ש, דבשלמא התם עיקר המיגו של התובע הוא רק להאמינו שלא אבד השטר בפשיעה, וע"י זה אזדא ליה ממילא המיגו דאידך כיון דליכא ריעותא דנפילה, ועיין עוד בהשמטות וביאורים], ואם נבוא לדון כאילו טענו השתא הטענה דבעי למיטען, הרי כבר מכחיש את העד ונאמן בשבועה, ועיין, וממילא מובן דגם בדאיכא עדי הודאה שהודה האומן בפניהם שבא לידו בת"א, ובעה"ב הודה להיפוך, ג"כ האומן נאמן שלקחו אח"כ, אע"ג דל"ל מיגו כמו בכל תרי הודאות דסתרי אהדדי דאזלינן בתר המוחזק, וא"ל דנאמין לבעה"ב במיגו, דהדר הוי ליה מיגו להוציא, ואי משום דהודאת הנתבע מסייע ליה, כיון דבגוף הממון אינו מסייע לו, דנהי דהודה שבא לידו בת"א, הרי טען שהוא שלו שלקחו אח"כ, וכל שאינם מסייעין לו בעיקר הממון, איננו יוצא מסוג מיגו להוציא אולם בדבר שדנין משום העזה כל שמסייע לו בזה יכול להעיז, ועיין], דבשלמא היכא דאיכא שני עדים דמסרו לידו בת"א כיון דאזלינן בתרייהו ומוציאין מיד המוחזק וכיון דמחזקינן על ידם ואמרינן דמתחילה ועד סוף נשאר בידו בת"א, לכן אע"ג דבעה"ב הודה שלא בא לידו מתחילה בת"א מהימנינן ליה במיגו, דכיון דעדים מסייעין לו בעיקר הממון אמרינן גם מיגו להוציא, משא"כ בעדי הודאה שכל עיקרו רק על ידי הודאתו של האומן והרי צועק ככרוכיא שקנאו אח"כ, ודמי להא דאמרינן בשבועות (דף מ"א ע"ב] אינהו אמרי אוזפינהו ואינהו אמרי פרענוהו:

ועוד נראה בטעמא דמסתבר ביותר, דבשלמא בעדים שבא לידו בת"א שנתקיים הדבר ע"י עדים, דתו אי איפשר שיתבטל עדותן לכן שפיר מהימנינן לבעה"ב במיגו, אבל בעדי הודאה לחוד שכל עיקרו רק ע"י הודאה של הבע"ד דאיפשר שיבטל אח"כ הודאתו ע"י אמתלא ברורה [ועיין בקצה"ח סי' פ' לדעת הר"ש הלוי], תו ל"ל מיגו לבעה"ב, דכשיטעון שבא לידו בת"א מה אהני ליה דכיון שהיא טענה כוזבת אזי יתברר האומן אח"כ באמתלא ע"י הודאתו ואז תהיה בחזקת אומן לרבה, אף שבעה"ב טוען שבתורת אומנות בא לידו, משא"כ השתא א"צ לאמתלא כיון שבעה"ב הודה בהיפוך, ודינו דנשאר בחזקתו והוא של האומן, ועיין:

ועתה הבט נא וראה, איך שתנא דברייתא שינה בכיון ונקט בלישנא ואמר לו מה טיבו אצלך, דבפשטא משמעותו שלא מסרו לידו בתורת אומנות, רק באיזה תחבולה שלא נודע לו כיצד היה, או שאחרים גנבו ממנו, או שבעצמו גנבו, או ע"י העבד שברח ממנו, ואפ"ה אין האומן נאמן, ומזה הוא דהכריח אביי לרבה שיחזור ממה שסבר מתחילה, ועיין היטב:

איברא לדידן דפסקינן כאביי, דבראה לחוד מוציאין מיד האומן, אע"ג דטוען שבתורת מקח בא לידו מתחילה, אנן מחזיקין דמסתמא בתורת אומנות בא לידו, ומש"ה גם כשאמר בעה"ב מה טיבו אצלך, אכתי לא נפיק מסתמא, והוא שהעבד הלך מעצמו לאומן שלא מדעת בעה"ב ללמוד אומנות, ואע"ג שהחזיק בו ג' שנים ושימש כדמוקמינן לעיל (דף ל"ו] לא מיחה בו דכיון שלבסוף יוציאנה מידו ניחא ליה בזה, ודנין דכוונתו בדיבורו של מה טיבך, היתה על כוונה זו, כי היכי דלא נוציא את פני הדבר מסתמא, משא"כ לרבה דלא סגי ליה בראה לחוד אפי' כשטוען שבת"א בא לידו והאומן מודה בזה רק שאח"כ חזר ולקחו הימנו, דנאמן האומן במיגו דלקחו מתחילתו ולא בא לידו בת"א, אלמא דלא מחזקינן את פני הדבר דמסתמא בא לידו בתורת אומנות, ולהכי גם בטענתו מה טיבו אצלך לא מהדרינן להוציא הדברים מפשטותן:

יב ונראה לפענ"ד לדינא, דהא דמבואר בש"ע [סי' קל"ג סעיף ב'] באמר לו אל תחזיר אלא בעדים, דנאמן בשבועה במיגו דנאנסו, וכן בהפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן החזרתי בשבועה במיגו דנאנסו [בסי' רצ"ו], דזהו דוקא בדברים שיש בהם דיני שומרים דאז מהני התנאי, וכן השטר פקדון, בכדי שיתחייב לישבע שבועה דאורייתא לכמה פוסקים, או שבועת המשנה לדעת רז"ה [וש"ך סימן רצ"ו סק"ג], דאמרינן אילו נאנסו לאו שבועה בעי, אבל בהפקיד אצלו דברים שאין בהם דיני שומרים, כגון שטרות וכיוצא בו, [ואפי' מעות ניירות דאין גופן ממון], דאז בטענת נאנסו פטור משבועה, ואפי' משבועה שאינו ברשותו לדעת כמה פוסקים [לבד הראב"ד, עיין ש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ד], וגם אפי' משבועת המשנה לדעת הרמב"ם וריטב"א שם, וכיון שכן הרי התנאי או שטר פקדון שלקח היה לבטלה ולריק, כיון שנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו בלא שבועה, ודמי לדברי הסמ"ע בסי' ע"א] דמוכח מדבריו דהיכא שנתן לו נאמנות בינו לבין עצמו, דאינו נאמן במיגו דיכחיש את עיקר הנאמנות, דא"כ הרי לעולם יהיה נאמן במיגו, וכמ"ש לעיל [באות ו'], ועוד דא"כ עוד מיגרע גרע לנפשיה בלקיחת השטר או בתנאי דאל תחזיר, דבל"ז היה מחוייב לישבע שבועת היסת על טענת החזרתי הגם שיש לו מיגו דנאנסו, כמבואר בריטב"א (מובא בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ה] דמיגו לאפטורי משבועת היסת לכ"ע ל"א, והשתא כשהתנה א"ת לי א"ב או ע"י שטר פקדון, כיון דסוף סוף הוצרך למיגו ליפטר מממון נפטר ממילא גם משבועה, אלא ודאי דכל עיקר התנאי או לקיחת השטר היה בכדי שלא יועיל לו טענת החזרתי אפי' במיגו:

יג ועיינתי אח"ז בספרי האחרונים מה שכתבו בזה, וראיתי בקצוה"ח [סי' קל"ג ס"ק ב'] שכתב כמ"ש לעיל [באות א'] דבהתנה אל תחזיר אלא בעדים, דלקוח וחזרה תרי מילי נינהו כמו בעדי הודאה, והוסיף עוד וחילק דלס"ד דרבה ס"ל דצריך להחזיר בעדים, אזי גם לקוח וחזרה שוים, דהטעם הוא משום חשדא אזי גם גבי לקוח איתא להאי טעמא, אבל לדידן דאינו אלא משום התנאי שלא יחזירנו אלא בעדים, אין בלשון זה אלא חזרה ולא לקוח, ונכון הוא ודפח"ח, ומה שהשיג עליו בנה"מ (ס"ק ג'] וז"ל ליתא דכשהתנה ג"כ ע"כ משום שחושדו התנה כן, עכ"ל. הדין עם קצוה"ח דנהי דגם בתנאי חושדו. איברא הטעם דאינו נאמן לאו משום שחושדו, שהרי במפקיד בעדים אפי' כשייחדם המפקיד בפירוש ואמר להם אתם עדים אפ"ה נאמן, אלמא דאע"ג דחשדו המפקיד אפ"ה נאמן לומר החזרתי ביני לבינו, דעביד הנפקד להחזיר ולא משיב לו כגמולו, אלא דעיקרו דאינו נאמן הוא משום דלא עביד לעבור על התנאי, וכיון דלקוח מילתא אחריתא היא נאמן במיגו דנאנסו, דתו לא הוי כנגד חזקה, דהתנאי לא היה אלא על החזרה, אבל למ"ד דגם בסתם צריך להחזירו בעדים, הטעם דכיון שחשדו גם הנפקד אינו מאמינו, ומ"ש הסמ"ע סימן ע' ס"ק י"ב] את דברי הר"ן ומ"מ והוסיף בדבריהם כדי לנקות את עצמו מהחשד, היינו רק היכא שמיחה הלוה ואמר לא אחזיר לך אלא שלא בעדים כמ"ש, וע"ז הוסיף הסמ"ע וכתב דאפ"ה לא מהימנינן ליה בלא מיגו, והיינו מטעם חשד, אבל לענין שלא יהא נאמן אפי' במיגו, זה הוא רק מטעם וגדר תנאי הוא דאתאן עלה, והוא כשקיבל עליו התנאי:

ולפי מה שכתבנו דלקוח וחזרה תרי מילי נינהו, יש למצוא מקום להסיר את ההכרח אשר הבאתי לעיל [אות א'] מדברי הר"ן דנקט טעמא דהוי מיגו במקום אנן סהדי, וא"כ תיקשי לדידיה מדברי רבה כמש"ל, לפי המבואר לעיל (סי' נ"ט] לתרץ דברי הר"ן הנ"ל מקושיית שעה"מ, שהקשה עליו מסוגיא דקציצה וכן מסוגיא דקידושין [דף מ"ג:] גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו, שגם הר"ן מודה לגדולי הפוסקים דמיגו גרוע הוא רק דדחיקא ליה טובא לומר דגבי ממון יחוייב לשלם מטעם מיגו גרוע, שהרי גם מיגו דהעזה אמרינן לענין ממון, ולהכי משני ליה בפירוקא אחרינא דהוי כמיגו במ"ע, אבל במקום דאיירי רק לענין שבועה לחוד, אזי יספיק לו טעם הנ"ל דמיגו גרוע ל"א, וא"כ ה"נ בדידן דלא הוי המיגו רק לענין שבועה, דהא לענין ממון אית ליה מיגו דנאנסו, רק דיתחייב לישבע ע"י מיגו זו, מש"ה לא פטרינן ליה תו משבועתו ע"י מיגו דהחזרתי, משום דהוי מיגו גרוע לאפטורי משבועה, וגם הר"ן מודה דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה, וכמ"ש במיגו דהעזה לאפטורי משבועה דלכ"ע ל"א:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה