אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן סד

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן סד

סימן סג

בדיני אפותיקי ב"ק דף ל"ג ודף פ"ט יבמות דף ס"ו, גיטין דף מ']

בעזה"י קיץ תר"ו לפ"ק פה ק"ק לאסק יע"א

א דעת רב האי גאון גבי עשה שורו אפותיקי ומכרו, דאין בע"ח גובה הימנו, דווקא בדאית ליה נכסי ללוה, אבל בדלית ליה נכסי, גובה הימנו. והקשה עליו בס' בעל התרומות [שער מ"ג ח"א סי' ב'] מסוגיא דפרה וטלית [ב"ב דף מ"ג:] דבמכר לו פרה וטלית מעיד לו עליה, דעדיין יש לחוש לאפותיקי ולית ליה נכסי, וכזה קשה ג"כ מש"ס ב"ק (דף ל"ג] דמקשה והא אמר רבא וכו' שורו אפותיקי ומכרו וכו', דהרי התם לית ליה נכסי, דהא התם למאן דס"ל מזיק שיעבודו של חבירו פטור קיימינן, איברא היכא דמשתרשי ליה לכ"ע חייב, ועיין בש"ך סי' ק"ז ס"ק ח', וראיתי באחד מן האחרונים שהקשה קושיא זו ומתרץ משום מזיק שיעבודו הוי כאית ליה נכסי, וזה אינו, רק כמו שכתבתי]:

ברם טעמא דר"ה גאון נראה לפענ"ד, אף דמטעם שיעבוד אין לחלק בין אית ליה נכסי ללית ליה, כיון דלית ליה קלא, ואיפשר לדחוקי נפשין עפ"י סברת תוס' ב"ק (דף י"ד:) ד"ה ש"מ, כמובן], אבל כיון דגבי אפותיקי חשבינן ליה כלוקח ראשון, ואת הלוקח דנין כקונה דבר שאינו שלו, וגובה ממנו שבחא ופירי, וכן כתוב בספר מקח וממכר לר"ה גאון [סוף שער כ"ז] דבאפותיקי מפורש גובה שבחא מן הלוקח, אף דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא, [ועמ"ש בזה לקמן באות ז' ט'], וס"ל לר"ה גאון אף דגבי עשה שורו אפותיקי א"י לגבות מכח שיעבודא, אבל הזכות שיש לו מצד לוקח ראשון לא נסתלק דאזי אף דלית ליה קלא יכול לטרוף את שלו, כמו גבי גנב דעלמא אף דל"ל קלא יכול ליטול את שלו בכל מקום שנמצא, והפוסקים החולקים עליו ס"ל דלא נתוסף לו כח זה לחשבו כלוקח ראשון, רק היכא דיכול לטרוף הימנו מפני שיעבודו, אמנם לדעת ר"ה דס"ל דדין לוקח ראשון יש לו בכ"מ, אף במקום דל"ל קלא, והא דאיצטלא דקני' מיתנא, ול"א דלמפרע גובה כקושי' התוס' גיטין [דף מ'], וצ"ל כתירוצם מפני שיתומים יכולים למוכרו, ולא חשבינן לה כלוקח ראשון, לדעתו דר"ה דס"ל דאפי' גבי מטלטלין חשיב כלוק"ר, וצ"ל דשאני נכסי צ"ב כיון דכל אחריותן עליהם ולית לה פסידא כלל, אזי אבדה גם זכות זה, ולא חשבינן לה כלוק"ר רק במקום דאית ליה למלוה פסידא, אבל במקום דל"ל פסידא וללוקח אית ליה פסידא, אזי גם דינו של לוקח אין לו, [וגבי מלוה דעלמא דטורף שבחא ופירי יתר על חובו מצד לוקח ראשון אף דלית ליה פסידא למלוה, דשאני התם דלקוחות אפסידו אנפשייהו דהרי אית ליה קלא], מטעם פסידא דלקוחות, כאשר תקנו בכל מלוה ע"פ דעלמא, וממילא ה"ה לדידן דפסקינן דמזיק שיעבודו חייב, בפרט היכא דמשתרשי ליה, וכיון דאית ליה נכסי ומצי טריף מיניה מצד מזיק שיעבודו, אזי דמי ג"כ לאיצטלא דנסתלק זכותו דלוק"ר הימנו מפסידא דלקוחות, ולדידיה לית ליה פסידא. איברא היכא דלית ליה נכסי ללוה אזי מוקמינן אדינא ומצי טריף מפני זכותו דלוק"ר. אמנם נפקותא רבה איכא בינייהו דאם מצי טריף מפני שיעבודו אזי א"צ להחזיר ללוקח כלום, אבל היכא דלא מצי טריף מפני שיעבודו כגון היכא דלית ליה קלא רק מפני זכותו דלוק"ר אזי צריך להחזיר לו הדמים שנתן מפני תקנת השוק, והדר טריף גופא ושבחא מן הלוקח כדין אפותיקי מפורש וחוזר על הלוה נגד דמים שנתן, ושפיר מקשינן בב"ק כיון דקתני מכרו אינו מכור דמשמע אינו מכור כלל, וא"צ להחזיר לו כלום, וגבי פו"ט ג"כ ניחא דמצי מעיד כיון דצריך להחזיר הדמים שנתן מפני תקנת השוק, ויהיה ג"כ לוה רשע לגבי' נגד הדמים שנתן, [ועיין בש"ך סי' שנ"ו סק"ד ובקצוה"ח שם]. וכשנעיין בבעה"ת שער הנ"ל שמביא דעת ר"ה גבי עשה שורו אפותיקי, וז"ל, ור"ה גאון כתב בס' מו"מ, הבהמות והמטלטלין שעשאן אפותיקי מפורש ומכרן אין בע"ח גובה הימנו כיון שיש לו למוכר נכסים בנ"ח, וכדרבא וכו' עכ"ל. משטחיות דבריו נראה דלא פסק כן בדרך החלט וחיוב רק בדרך שלילה, והוא בדאית ליה נכסי אין גובה כלל ובדלית ליה נכסי משכחת לן גבייה במקצת, רק שצריך להחזיר מפני תקנת השוק כנ"ל:

ב עוד פיסקא דר"ה גאון מובא בבעה"ת שער מ"ג ח"ג דין א', ובטור סי' קי"ז] דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, הוא בדאית ליה נכסי, אבל בדלית ליה נכסי לא, וסברתו בזה נעלמה. ועוד דקשה מהא דאיתא בפ' החולץ (דף מ"ו] בקידם וטבל לשם בן חורין דקנה א"ע מטעמא דרבא דשיחרור מפקיע מידי שיעבוד, וכן במס' גיטין בסוגיין לאוקימתא דרב דס"ל דשיחררו רבו ראשון וכדרבא, והא לרבנן ס"ל דמזיק שיעבודו של חבירו פטור, ואפ"ה מפקיע מ"ש, וכבר עמדו בזה על ר"ה גאון הנ"ל. ונ"ל דמקור דינו נובע מש"ס ב"ק (דף צ'] גבי שן ועין דאינו יוצא לא לאיש ולא לאשה, דאמרינן לימא דרבא תנאי היא, ומתרצינן דכ"ע אית להו דרבא רק דפליגי אם אלמוה רבנן וכו' יעוי"ש ויש לדקדק דאכתי דרבא תנאי היא דהא לדידיה שיחרור מפקיע מ"ש ס"ל, ולא אלמוה, א"ו או דרבא ס"ל דמזיק שיעבודו ש"ח חייב ואיירי בדאית ליה נכסי, אבל בדלית ליה נכסי כיון דאית ליה פסידא אלמוה, והאי דאיצטלא דקניא מיתנא כיון דקיבל עליו אחריות כדין נכסי צ"ב, ובדאית להו נכסי איירי, או משום דלא שכיח כלל לא אלמוה בזה, וכ"כ הנימוקי יוסף בפ' אלמנה], ור"ה פוסק כברייתא זו דאינו יוצא לא לאיש ולא לאשה מפני דאלמוה, ולהכי ס"ל דבכולהו גווני דנקיט רבא איירי דוקא בדאית ליה נכסי חוץ גבי חמץ דממילא, ובזה אפ"ל דלהכי נקיט רבא הקדש ושיחרור, ולא מיתנא וע"ז, [בתוס' שם דקדקו בזה], משום דלאו בחדא מחתא מחתינהו, דגבי ע"ז ומיתנא דל"ש אפי' בדלית ליה נכסי מפקיע, ולא קשיא תו מש"ס יבמות הנ"ל דהתם ל"ש אלמוה, כיון שלא נתכוין להזיק לחבירו רק לתועלת עצמו, ועיין בראב"ד פ"ז מה' חובל ומזיק ה"ד], ומגיטין ל"ק, דרבנן דהתם דאית להו מזיק שיעבודו פטור, בע"כ ס"ל כתנא דאידך ברייתא דל"ל אלמוה גבי שיחרור:

ג בתוס' יבמות [דף ס"ו:] ד"ה עבדי צ"ב עי"ש, והנה תירוצו של ה"ר שמואל בר' חיים מורדי"ש תמוה למאד ואין הבנה לסברתו כלל, דהיאך איפשר שיצא בשן ועין לאיש ולאשה דאי למר לאו דמר, ואין לומר לדעתו דלאחר מותו באמת אינו יוצא בשן ועין ליורשי הבעל, שהרי גבי איצטלא אמרינן דקני' מיתנא, משום קנין הגוף של היורשים הוא, [גם לרב יהודה כמבואר בש"ס דמי לא מודה ר"י] וקנין איסור דמיתנא ושיחרור דשן ועין חדא מילתא היא, ומחד טעמא אתינן עלייהו, והיאך אפ"ל דיש ליורשי הבעל וגם לאשה קנין הגוף, ולכל אחד מהם לגבי חבירו נאמר להיפוך דאית ליה לדידי' רק שיעבודא ולחבירו עיקר קנין הגוף בדבר ההוא, גם קושי' מהרש"א שהקשה על ר"ש בר"ח הנ"ל ממתניתין דלקמן דאיתא דעבדי צ"ב לא יאכלו בתרומה מפני חלקו של עובר ותירוצו דחוק למאד, וגם יקשה עליו ג"כ כנ"ל:

ונראה בביאור הדבר על מכונו ע"פ יסוד מוסד בדבריהם בתוס' פרק השולח (דף מ':] דהיכא דאי איפשר לסלוקי בזוזי, ובאם מכרו יגבה מלוקח, אזי גם רבא מודה דאמרינן למפרע ה"ג, ויש להקשות מהא דאיתא גבי תקנת אושא [ב"ק פ"ט:] ואב"א אידי ואידי לאחר תקנה ואית להו תק"א, אלא למ"ד לאשה ולא לאיש כדרבא דאמר הקדש וכו' מפקיע מידי שיעבוד, ועיין רש"י שם בד"ה סברוה ובד"ה קודם וכו' הרי דאף לאחר תק"א לא אלים זכותיה כקנין הגוף ממש רק כשיעבודא בעלמא ולהכי מפקיע שיחרור דידה מידי שיעבודו וע"ש, ואכתי תקשה אמאי תפקיע הא בכגון זה אמרינן דלכ"ע למפרע ה"ג שהרי אינה יכולה לסלקו ולמוכרו. אמנם נראה כיון דלדידן דפסקינן כרבא דבע"ח מכאן ולהבא גובה כל היכא דאיכא לספוק באופן הגביה, מכש"כ היכא דאיכא לספוקי בעיקר החיוב ולהכי בנ"מ אף לאחר תק"א ליכא למימר דלמפרע ה"ג, כיון שלא נתברר אז דהיא תמות ברישא:

[ובזה מובן היטב דברי הירושלמי מובא ברמב"ן במלחמות ה' בסוגיין (במס' יבמות) דבנ"מ ומכר הבעל ומתה היא דלא קנה הלוקח, והיכא דמכרה איהי ומת הוא, דקנה הלוקח, ואינו מובן שמפני מה אינו יכול למכור את קנינו והספק שיש לו בהם (וכבר עמדתי בזה בדיני שאלה ושכורה, והוא לקמן סימן פ"א א"ח), ולהנ"ל ניחא דס"ל להירושלמי כשינויא זו דש"ס ב"ק הנ"ל, דגם לאחר תקנת אושא לית ליה לבעל קנין הגוף רק שיעבודא בעלמא, וכיון דאיכא ספיקא בעיקר החיוב לא שייך לומר למפה"ג, ולהכי אי אקדיש או זבין בעל לא מהני בזה, כמו בכל מלוה דעלמא לרבא]:

ד ועתה נסורה נא להבין דברי קדשם מה שתירצו שם בפרק השולח, דהא דקניא מיתנא, ול"א כיון שאינם יכולים לסלקה בזוזי, אזי גם לדידן למפרע הוא שלה, וז"ל בסה"ד דמ"מ כיון דמשתמשים באיצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלק לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא גובה עכ"ל, ועיקר תירוצם הוא במה דאם מכרוה לא טרפה, דבמה דיכולים להשתמש אכתי לא נגרע דינה משור מזיק דכתבו לעיל דאף לרבא למפרע גובה אפי' לר' ישמעאל דבע"ח הוא אף דמכרו מכור לרדי', וכיון שכן אכתי לא מתורץ דהא אנן לרב יהודה קיימינן דס"ל דהדין עמה וגם מכרו בטל מיד לדעת תוס' ורה"פ שם ביבמות, ומשמע להדי' אפי' כשמכר הבעל ורצה לסלקה במעות דל"מ. ונראה בכוונת דבריהם דמחלקי בזה בין כשהבעל עודנו חי לבין יורשים דידי', והטעם דבחיי הבעל כיון שלא הגיע זמנו לגבות, ואפי' כשרוצה לסלקה אינו רשאי כדתנן לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן אלא כל הנכסים וכו' [כתובות דף פ:] ואפי' בנכסי צ"ב [ועיין בהשמטות וביאורים] כיון שכבר נשתעבד לה בשעת נשואין אף דבעלמא פרעון בע"כ שמי' פרעון, שאני הכא דמעיקרא הכי אתקון] ולהכי אף כשרוצה לסלקה הוי כאילו לא סילקה, שאינו רשאי לגרוע שיעבודה דמעיקרא, ולהכי מכרו בטל כדי שלא תהא צריכה לחזור אחר ב"ד, וכמ"ש תוס' שם סוף ד"ה הבעל], אבל באיצטלא דאיירי לגבי יתמי, שכבר הגיע זמנה, אזי כשמכרו היתומים את המטלטלין שהכניסה בנצ"ב, הוגרע כחה בזה, כיון שמסלקים לה בדמים, ושוב לא תהא צריכה לחזור אחר ב"ד, אזי נגד פסידא דלקוחות לא משגחינן על שבח בית אביה, רק היכא דאיכא ג"כ לחוש לפסידא דידה, בכגון בחיי בעלה מפני תיקון טירחת חזרת ב"ד אבל לאח"מ כיון שכבר נסתלק פסידא דידה וחששא דטירחת חזרת ב"ד, רק משום שבח בית אביה לחודא אזי אזלינן בתר פסידא דלקוחות:

ה אמנם צריך להבין מה קשיא להתוס' כלל מאיצטלא דל"א ביה למפה"ג כמו גבי שור המזיק, דשאני התם דאיכא ספיקא בעיקר החיוב ושוב ל"ש למפה"ג, משא"כ בשור המזיק, אף דקנס לא חייבה רחמנא עד שעת העמדה בדין, וגם אמרינן ביה דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא [כמ"ש תוס' ב"ק דף ל"ג: תד"ה איכא בינייהו] אפ"ה חיובו בוודאי מסתמא יתברר, וכיון דנגח קלא אית ליה ויבואו עדים ויעידו, וצ"ל דקושייתם לא קאי דנאמר לגבי איצטלא למפה"ג משעת נשואין, רק משעת מיתה, ואל תהי זאת כזר בעיני הקורא דכן מצינו גם גבי אפותיקי מפורש, לדעת תוס' ושאר פוסקים דקיימי בשיטתייהו בסוגי' דשבח [ב"מ דף ט"ו: תד"ה הא], דבאפותיקי מפורש אף דהוא יכול לסלקו בזוזי ואינו גובה אלא כשיעור חובו והשבח ברשות לוה קאי, אבל לגבי יתמי ולקוחות גובה אף מן השבח שהשביחו אף דלא מסקי ביה אלא כשיעור ארעא מטעם דיכול לומר ארעאי אשבח, הרי דלגבי לקוחות ויורשים כיון שכבר ניתק מרשותו אזי חשוב הוא כלוקח ראשון, והוי כאילו מעיקרא הכי אתני בהדי' כשאמכרנה או אורישנה תהא קנוי' לך, וכעין זה הקשו גם כן גבי איצטלא כיון דלרב יהודה גם הבעל אינו יכול לסלקה בזוזי, ועדיף כחה מאפותיקי מפורש, ואמאי יגרע כחה בזה עוד מאפ"מ דקני' מיתנא, ול"א משעת מיתה דלמפרע הוא שלה אף דמחוסר גוביינא, מה איכפת לן בזה דסוף סוף תגבה, ונאמר דלמפרע הוא גובה כמו בשור המזיק דג"כ מחוסר גוביינא לר"י, או דנחשבה כלוקח ראשון, ועל זה תירצו כיון דלקושטא נסתלקה מדין אפותיקי מפורש גבי מטלטלין שהכניסה דהרי גבי שורו אפותיקי אמרינן דאם מכרו אין בע"ח גובה הימנו כיון שיש כבר בידם להפקיע זכותה תו לא אמרינן למפה"ג, וגם דין לוקח ראשון תו ל"ש בזה, היכא דאיכא בידם להפסידה ולנתק זכותה ולא נשאר לה שום זכות רק מצד שבח בית אבי' לחוד, ולגבי פסידא דלקוחות בוודאי יכולים לסלקה בזוזי כיון דלדידה לית לה פסידא כאשר בארנו לעיל [באות ד']:

ו ועתה נחזה ונתבונן דהא תינח לגבי מטלטלין שהכניסה בנכסי צ"ב, אבל כשהכניסה עבדים ומקרקעי, אזי בוודאי כיון דדעת שניהם מעיקרא היה משום שבח בית אביה, שגם הוא לא יסלק לה בזוזי, ושוב לא הורע כחה לרב יהודה מאפותיקי מפורש, ולהכי אף כשמכרו היורשים ורוצים לסלקה בדמים טרפה מלקוחות, דשוב לא מטעם שבח ב"א לחודא אתי' עלייהו, שהרי גם מדין אפותיקי מפורש לא נגרעה כחה וזכותה, וכיון שגם אם מכרו יתמי אינם יכולים לסלקה בזוזי אזי שוב הדר דינה לדין למפרע, דהיינו מעידן דמת בעלה, [הגם דלא שייך גבה לומר למפרע ממש משעת נשואין], או מצד לוקח ראשון, ולפ"ז היכא דעשה אפותיקי מפורש לעבדו או קרקעו ומת הלוה, שוב לא משכחת לן גבי יתמי דיפקיעו מידי שיעבודן, דבזה הדרא קושיית התוס' לדוכתי' ותירוצם שתירצו גבי איצטלא ל"ש גבי עבדי ומקרקעי, ועמ"ש עוד בזה לקמן אות ט" י']:

ז ובזה נבוא בארה דברי ר"ש בר"ח הנ"ל [באות ג'] דראיית הש"ס היא מאבל לא לאשה דמשמע אפי' לאחר מיתת הבעל, דהא לרב יהודה בוודאי מועיל שיחרור דידה, ולא דיורשי הבעל דגבי עבד אתי' עליו מדין אפ"מ ואף כשמכרו אינם יכולים לסלק בזוזי וכיון שאינם יכולים להפקיע זכותה, אזי שייך גבה דינא דלמפרע דהיינו משעת מיתת הבעל או מצד דינא דלוקח ראשון, ותו ל"ק מידי מדין איצטלא, דהתם נסתלקה מדין אפ"מ לגבי לוקח כדין שורו אפותיקי, וכיון שיכולים להפקיע כחה שוב לא שייך גבייהו הן דינא דלמפרע הן מדינא דלוקח ראשון, וגם קושי' המהרש"א ל"ק דה"ר שמואל בר"ח מפרש בש"ס דהכי דייק מדפסיק וקתני גבי שן ועין אבל לא לאשה, דמשמע דבשום צד אינו יוצא ממנה, אף שבא לידי גוביינא ליד האשה ולא נתרצה בדמים, ולהכי מביא ראיה מזה לדרבי אמי, אבל גבי תרומה היאך יאכלו כעת בתרומה מי יודע היאך יפול דבר, אולי תרצה בסילוק דמים, או אולי בשעת גוביינא ישוו העבדים בכפלים ממה שהכניסה לו, אף דמשום שבח ב"א יכולה היא לסלקו כמו בכלים דלקמן [ביבמות ריש דף ס"ז.], אבל מ"מ מדין דלמפרע כבר יצא לגבי החצי שנתייקר, וגם מדין דלוקח ראשון נסתלקה בזה היתר על המגיע לה, וסוף סוף יש ליורשים ג"כ חלקם בעבדי נכסי צ"ב:

אולם קשיא מדשמואל דס"ל לקמן אין לו בנים אוכלין בשביל המשפחה ואמאי דילמא יבואו לידי גוביינא לידה, וגבי עבדים דאיכא דינא דאפותיקי גבם, שוב לא יצא הדבר מדינא דלמפרע או מחמת לוקח ראשון, וכיון שהיא אינה אוכלת גם עבדים לא יאכלו, וצ"ל דשמואל ס"ל כרבי אמי. [או דשמואל לשיטתי' דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא (ב"ב דף קע"ה ע"ב) אזי לא אלים שיעבודא לומר בו דלמפרע גובה, אפי' גבי אפ"מ, כאשר האריך בזה בעל פנ"י בריש הניזקין (דף נ' ד"ה ומר זוטרא) בכל מלוה דעלמא דמאן דס"ל דלמפרע גובה בע"כ ס"ל שיעבודא דאורייתא, והוכיח מזה דאביי בע"כ סבירא ליה שיעבודא דאורייתא, ודלא כתירוץ א' בתוס' שם, וממילא מובן דלמ"ד שיעבודא ל"ד גם לכלל לוק"ר לא יגיע לעולם ע"י שיעבודא דקלישא כולי האי]:

ח זה כמה אמינא לתרץ קושי' תוס' דאיצטלא דקני' מיתנא ול"א למפה"ג כיון שאינו יכול לסלקה, ע"פ סברתם בב"ב [דף קל"ו:] וביבמות (דף ל"ו ד"ה קנין פירות שהקשו למאן דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי, א"כ אמאי מצרכינן לתקנת אושא שהרי כן הוא מצד עיקר הדין שהרי דמי למכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דלא קנה הלוקח, ותירצו דזהו כשיש לו קה"פ מצד הדין אבל לגבי בעל דלית ליה אלא מתקנתא דרבנן לא אלים כקנין הגוף, ואמינא דה"ה לדידן דפסקינן קה"פ לאו כקנין הגוף ועיקרו הוא קנין הגוף עצמו דזהו היכא דאית ליה קה"ג מצד שורת הדין. אבל לא היכא שהוא מצד תקנתא דרבנן לחוד, ולהכי ניחא גבי איצטלא שגם דאמרינן למפה"ג מ"מ לית ליה למלוה בגווה אלא קנין הגוף לחוד, ועיקר קנינה בזה אינו אלא מצד תקנתא דרבנן, אבל דברי רשבר"ח המובא לעיל נגדינו דאית ליה דלאחר מיתת הבעל יוצאין בשן ועין לאשה אף דלית לה אלא מתקנתא דרבנן:

ט שם בתוס' גיטין הנ"ל מה שתירצו בשור המזיק דהקדשו הקדש משום דר' אבוה, ול"א דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, משום דגם לר' ישמעאל דאמר דבע"ח הוא, מודה דאינו יכול לסלקו בזוזי יעו"ש במהרש"ל ומהרש"א, ותוכן דברי מהרש"א משום דלוקח אינו יכול לסלקו לכן אמרינן דלמפרע גובה, ודבריו תמוהים הן מצד הסברא דמה בכך שאין הלוקח יכול לסלקו כיון שהמזיק בעצמו יכול לסלקו הן טרם שמכרו והן לאחר שמכרו, כדאיתא באשר"י ב"מ [פ"ק סי' ל"ח], ועוד דבכל הסוגיא מצינו להיפוך מדבריו כגון בעשה שורו אפותיקי והקדישו שהוא עיקר דינו דרבא, וגבי שיחרור דאיירי ג"כ באפותיקי מפורש ואין הלוקח יכול לסלקו בזוזי, ובפנ"י הניח דבריו בתימה מדינא דרבא גבי הקדש:

ונראה לתרץ דבריו על יסוד מושגב ונכון לדינא, דעיקר יסוד דבריו שהרי באפותיקי מפורש גובה מן הלוקח ומן היורשים את השבח היתר על חובו, כאשר דברנו בזה לעיל [אות ה' ו'], [ואין להקשות דא"כ אמאי מכרו מכור לרדיא, והרי באפ"מ לדעת הרא"ש (בפ"ק דב"מ סי' ל"ט, ועיין בש"ך סי' קט"ו ס"ק י"ט מ"ש לשיטת הרא"ש) מוציא גם הפירות מן הלוקח, דגם מכירה לרדי' ל"מ רק קודם העמדה בדין כדאיתא התם ודמי לאפ"מ טרם שהגיע זמנו שאינו יכול להוציא מן הלוקח את הפירות שמכירה חלה עד זמן פרעון, עיין תוס' ב"מ (דף ט"ו:) ד"ה כגון], וכיון שגובה את השבח היתר על חובו הרי דנגד לוקח ויורשים חשבינן ליה למלוה כלוקח ראשון, וכן מבואר באשר"י שם, ועוד ראיה מהאי דאיתא בפ' המקבל דף ק"י] גבי יתומים אומרים אנו השבחנו דאמרינן דעל היתומים להביא ראיה דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמי, ומבואר שם בש"ס ופוסקים דאיירי באפ"מ והוא ג"כ מטעם הנ"ל דחשבינן ליה ללוקח ראשון, ועי' רשב"א גיטין (דף מ'] שר"ת מביא ראי' לשיטתו מהאי דמקבל דבכל מלוה חשבינן לי' למוחזק כיון דקרקע אינה נגזלת, וכה"פ חולקים עליו והתם שאני דכיון דאיירי באפ"מ יעו"ש, ונמצא לפ"ז לא קשי' כלל מעשה שורו אפותיקי דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דהתם כיון שמכרו אין בע"ח גובה הימנו, וכיון שיכול להפקיע לגמרי אזי בוודאי נסתלק מדין לוקח ראשון, וגם למפה"ג לא שייך ביה, משא"כ בשור המזיק דגובה מלוקח אזי דינו כמו בקרקע ותו אינו יכול להפקיע מידי שיעבוד דהרי הניזק אתי' עלי' הן מצד לוקח ראשון והן מתורת למפרע דהיינו משעה שמכרו כאשר הארכנו לעיל [באות ה'] מזה, ולא תיקשי לן דהרי כתבו התוס' שם ובב"ק [דף צ'] ד"ה הקדש הא דלא חשיב רבא דגם מכירה מפקיע מידי שיעבוד, משום דלא הוי כטעמא אחרינא, דמן הדין לא מפקיע אלא תקנתא דרבנן בעלמא הוא משום פסידא דלקוחות, וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתי' דא"כ גם בשורו אפותיקי אמאי מפקיע ול"א למפה"ג כמו במזיק, ותו א"ל מפני שיכול למוכרו דזהו רק לאחר תקנתא דרבנן [ועי' בהשמטות] אולם כאשר נדייק היטב בדבריהם נראין הדברים שאין עיקר כוונתם בזה דלא חשיב רק מה שמפקיע מדינא דאורייתא דא"כ הוי להו לשנויי בקצרה ולא להאריך כל כך, ועוד דא"כ חמץ נמי מה שמפקיע הוא שאסור לאחר הפסח כאשר פירש"י בגיטין שם, וכן בתוס' ב"ק שם, וז"ל ובשעת איסור חמץ היה ברשותם וכו' ותו לא פקע יעו"ש, והוא ג"כ רק קנסא דרבנן, אך עיקר כוונתם דעיקר רבותא דרבא הוא שהלוה בעצמו אף שנשתעבד לו בשיעבוד גמור ואלים, אפ"ה יכול להפקיע שיעבודו דהיינו בהקדש ושיחרור, אבל במכירה עיקר הפקעה הכא מצד הלוקח, תדע שהרי אף היכא שלא מכרו לו רק שלוה מאחר ותפסו המלוה מהני תפיסה שלו כמבואר [בסי' קי"ז ס"ד ובסמ"ע סי' ת"ז ועי'], וזהו שדייקו התוס' ב"ק בדבריהם דלא הוי כטעמא אחרינא, אבל כשהקדישה הרי עיקר הפקעתו רק מצד הלוה וכן בשיחרור, [ועי' בבעה"ת (שער מ"ג חלק א' סי' ב') דגבי שורו אפותיקי כשמכרו והקנה לו בקנין כראוי אף שלא בא ליד הקונה אינו גובה ממנו, דזהו ג"כ רק מצד זכייתו של הלוקח, וכשם דתפיסה מהני ע"י משיכה והגבהה, אפי' שלא מדעת המלוה, ה"נ ע"י קנין אחר, ומה לי שבא לרשותו ממש, או ע"י קנין שהוא ג"כ מדינא ברשותו]:

י אולם עודנה הקושי' שהקשיתי לעיל על רבינו המהרש"א, משיחרור, קמה וגם נצבה, אכן חבי כמעט רגע נשיחה ונדברה, ונראה דשיטת רבינו כעמר נקי ולק"מ, והוא דהגם דמבואר בתוס' שם דלאביי דס"ל למפה"ג לית ליה דשיחרור מפקיע מידי שיעבוד, וממילא היכא דגם רבא מודה לאביי כגון היכא דאינו יכול לסלקו בזוזי כמו בשור המזיק, וגם אם מכרו אינו מכור, אזי הקדישו אינו מוקדש מדינא. אמנם כשנשים מטרת עיוננו בזה נראה בעליל שעודנו מרחק רב ביניהם, והוא דלאביי דאית ליה דלמפה"ג משעת הלוואה, אזי כיון שנסתלקו הבעלים לגמרי ממנו בשעת הלואה תו אינו חל כלל שיחרורו ודמי כאלו שיחררו אחר, מש"ה כתבו בתוס' דלאביי ל"א שיחרור מפקיע מידי שיעבוד, משא"כ לרבא כיון שהלוה יכול לסלקו בזוזי, רק הלוקח אינו יכול לסלקו ושפיר מצי טריף מלוקח או מן ההקדש דנגד זכיותיו של רשות הקדש מחשבינן ליה כדין לוקח ראשון, או מטעם למפרע כדין אפ"מ דעלמא. אבל בשיחרור דלא מצינן לאתויי עליו נגד זכיותיו בעצמו מצד לוקח ראשון, [כמובן וכאשר נבאר קצת] רק כל היכא דמצינן לאתויי מצד המשחרר ששיחרר עבד שאינו שלו, אבל באפ"מ דלגבי הלוה הוי כשלו לגמרי דיכול לסלקו, רק מצד הזוכה וזה ל"ש בשיחרור שהרי גם העבד לא זכה לעצמו את צד העבדות שקנה האדון לעצמו שהרי משנשתחרר אינו חוזר ומשתעבד, רק שהעבדות נסתלק ע"י השיחרור לגמרי, והוא נעשה כישראל גמור ע"י שיחרורו אז, והיאך מצי בעל האפותיקי לאתויי עלי' דעבד מצד לוקח ראשון שהרי הוא בא עליו מצד קנין עבדות עצמו, והעבד בא עליו מצד חירות שנעשה כבריה חדשה שנכנס תחת כנפי השכינה ואין זה כלל מענינו של זה, וזה בא בפרוזבולו, וזה בא בפרוזבוטו, ואין להאריך עוד שהדבר מובן לכל ישר הולך לאמיתו:

אמנם כן כששחררו הלוה בעצמו, אזי לרבא מפקיע מידי שיעבוד, אבל כששחררוהו היורשים דלוה אזי אפי' לרבא אינו מפקיע מידי שיעבוד כיון דלגבי יורשים חשיב כאינו שלהם כמו בכל אפ"מ דעלמא, ומבואר הדבר בשיטת ר"ש בר"ח הנ"ל דלאח"מ הבעל יוצא בשן ועין לאשה, ומובן הדבר ממילא דליורשי הבעל אינו יוצא בשן ועין, דהיאך נוכל לחלק את קנין הגוף לשניהם יחד, ולא מצינן לעולם רק עיקר קנין הגוף לאחד, ולשני קנין שיעבוד בעלמא, אבל לתווך עיקר קנין הגוף ל"א דאי דמר לאו דמר, אף דבעבדי צ"ב ל"ש כל דיני אפ"מ שהרי השבח של יורשים, זהו רק מצד תנאו דגם אם פחתו פחתו לו, אבל מ"מ לא נגרע שמץ דבר מכל זכות ורשות שיש לו באפ"מ דעלמא:

יא ובעיקר קושי' המהרש"ל ומהרש"א בתוס' גיטין דס"ל דאף לר' ישמעאל דבע"ח הוא אינו יכול לסלקו בזוזי ובב"ק [דף ל"ג.] סברי דלרי"ש יכול לסלקו, אמינא זה שנים כבירים דהא בפ' המניח עצמו סתרו בעצמם את דבריהם שהרי בד"ה הקדישו סברו דלרי"ש יכול לסלקו, ובדבור שאחר זה ד"ה א"ב וכו', וז"ל אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לרי"ש אינו קדוש עכ"ל, משמע להדיא דאם לא נתרצה אינו יכול לכופו, לכן נראה דס"ל כריב"א מובא בשמ"ק שם תד"ה מתניתין מני דאף לרי"ש א"י לסלקו בע"כ רק דלרי"ש ס"ל דומכרו את השור החי וכו', ולבי דינא קא מזהר רחמנא נעשה החלטה בב"ד, ולר"ע נעשה החלטה מיד בשעת הנזק כשיעמוד בדין זכה למפרע, והא דהקדישו ניזק ל"מ לרי"ש דהא כל היכא דאינו יכול לסלקו בזוזי ולמוכרו לאחרים אזי לכ"ע למפרע גובה, משום דאיירי שנתרצה הניזק לקבל מעותיו ולא גבאו יעו"ש, והאי דהחליטו בדבריהם בד"ה הקדישו דלרי"ש יכול לסלקו, היינו ג"כ כשנתרצה הניזק לקבל המעות בתורת סילוק לבד, כאשר נתנו לו המזיק בסילוק דמי היזקו, אבל לר"ע כל זמן שלא נתן לו בעד השור שקנוי בידו כבר משעה שהזיקו, עודנו קנוי למזיק עד שיקנהו לו ויאמר לו יהי קנוי בידך, וזהו מדוקדק בדבריהם דלמר יכול לסלקו ולמר אינו יכול לסלקו, והוא דלרי"ש יתבצע הדבר בתורת סילוק לחוד ותו א"י לחזור בו, ולר"ע יכול לחזור בו עד שירמזו בלשונם מענין קנייה דווקא:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה