זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן סג
א בדין קנין מעמד שלשתן שתקנו חז"ל, מבואר בתוס' בסוגיין [י"ג:
בד"ה במעמד] דהגבול בזה, דלא תקנו רק היכא שאם יאמר הממחה להמומחה, זכה בשביל הנמחה, והוא יתרצה בכך, תועיל זכייתו בשבילו, אזי גם היכא דלא אמר לו כך (וגם אפי' המומחה אינו רוצה, לשיטתם ושיטת הרבה פוסקים] תקנו חז"ל דקנה, אבל היכא דגם אם יזכה המומחה בעד הנמחה, לא תועיל זכייתו, בכגון זה לא תקנו קנין מעמ"ש, להכי כשהמומחה או הנמחה הוא עובד כוכבים לא קנה קנין מעמ"ש, ועמד בזה מרן הגאון הקדוש מוהר"ר עקיבא איגר זצוק"ל בתשו' [סי' קצ"ד] דלפום הכלל הזה תיקשי דאמאי כשהנותן הוא עובד כוכבים מועיל קנין מעמ"ש [וכמ"ש תוס' שם], הלא כללא כיילו לן רבותינו בעלי התוס' בב"מ [דף ע"א:] בד"ה בשלמא סיפא לחומרא, דלוה השולח למלוה מעות שחייב לו ואמר לשליח זכה במעות הללו בעד המלוה, דנימא דהמלוה זכה בהמעות בקבלת השליח מלבד דצריך ליעשות שלוחו של המלוה, דזכיה מטעם שליחות] צריך ליעשות שליח של הלוה ג"כ, דצריך להיות שלוחו של המזכה, על כן אם הלוה הוא עובד כוכבים לא זכה המלוה בהמעות, ומשו"ה אם הלוה עכו"ם נתן ריבית להמלוה, והשליח רוצה ליקח המעות בעד עצמו בתורת הלואה וליתן ריבית כמו שנתן הלוה, אפי' אם העמידו אצל ישראל המלוה, מותר מן התורה, דעודנו לא זכה המלוה במעות הללו, ועוד הם של העובד כוכבים, רק מדרבנן אסור, דהחמירו לומר יש שליחות לעובד כוכבים] וכמו כן כאן, הלא אם יאמר הממחה העכו"ם להמומחה זכה בשביל הנמח', לא תועיל הזכיה, וכדברי תוס' ב"מ הנ"ל, אמאי תועיל קנין מעמ"ש וכבר רמוזה קו' זו בש"ך סי' קכ"ו ס"ק צ"ט]. ודוחק לומר דשני הדיבורים האלו של רבותינו בעלי התוס', בגיטין ובב"מ, שהם מקצועות גדולות, יתפרדו ולא יתלכדו:
ונראה ליישב דהנה מלבד קושיא זו יש להקשות עוד קושיא היותר חמורה, דלפום האי כללא דקנין מעמ"ש אינו מועיל רק היכא דזכייה מועיל, א"כ אמאי מועיל קנין מעמ"ש במלוה [כדפסקו כל הפוסקים], הלא כללא הוא דאין אדם זוכה בשלו לאחרים וכדכתיבנא בסי' הקדום אות ג'], ולהכי אם יאמר הממחה להמומחה הלוה זכה במעות הלואה בעד הנמחה, לא תועיל כלל, ואמאי מועיל קנין מעמ"ש, וכן מקשים האחרונים. ונראה לפענ"ד דהנה בתקנה שתקנו חז"ל קנין מעמ"ש נכנסו בזה מתוקף הפקר ב"ד וכדאיתא ברש"י בסוגיין (י"ד) ד"ה אפוטרופיא, דכל הני תלת הילכתא בלא טעמא, הם משום הפקר ב"ד], ושנים עשו בזה חז"ל, חדא במה שהפקירו הממון מרשות הממחה והמומחה, והשנית שהכניסו המעות לרשות הנמחה ונראה דהא שהגבילו התוס' בקנין מעמ"ש, דהוא רק היכא דתועיל זכייה, הוא רק לענין להכניס לרשות הנמחה, אבל מרשות הממחה והמומחה הפקיעו לעולם, גם היכא דלא שייך זכייה [בכדי שיוצמח מזה ממילא שיזכה בו הנמחה], להכי גבי מלוה, האמנם דלא תקנו בזה קנין מעמ"ש לענין הנמחה שיכנסו דמי הלואה לרשותו [וכקו' האחרונים הנ"ל], מ"מ הפקיעו עכ"פ כח המלוה וכח הלוה מאותן מעות המלוה, ונידון כדבר של הפקר, וממילא יכול הלוה לזכות מהפקר] באותן המעות בשביל הנמחה, שוב קנה הנמחה אותן המעות בתורת קנין מעמ"ש, וכמו כן היכא שהמומחה והנמחה הם בני זכייה, רק שהממחה הוא אינו בר זכייה, חכמינו ז"ל הפקיעו רק מרשות הממחה והמומחה, והוי כדבר של הפקר, וממילא יכול המומחה לזכות בשביל הנמחה, להכי כתבו תוס' שפיר דקנה הנמחה בתורת מעמ"ש, אבל היכא דהמומחה או הנמחה הם עכו"ם לא שייך זה כמובן. אמנם כל זה היכא דאם נימא דהפקיעו מרשות הממחה והמומחה יוצמח ממילא מזה זכיות הנמחה, נכנסו בזה להפקיע עכ"פ מרשות הממחה והמומחה, והועילו שפיר שע"י זה ממילא יקנה הנמחה, אבל היכא שגם אם יפקיעו מרשות הממחה והמומחה, עכ"ז לא יוצמח מזה כלל זכיות הנמחה, אזי לא הכניסו עצמם לזה כלל, ולא ירדו לתקן בכאן מאומה להפקיע מרשות של מי, כיון שלא יועילו חכמים בתקנתן, לבצע פרי מזימותם, לפקח בתקנת הסוחרים, כיון שהנמחה לא יקנה בשום אופן, ולמה יפקיעו מרשותם על מגן, והניחו הדבר כמו שהוא, ע"כ אם המומחה או הנמחה אינם בני זכייה לא הפקירו כלל:
[ואם נדקדק להבין היטב את דברי רבותינו בעלי תוס' נוכל להעמיס בדברי קדשם שהם בעצמם רמזו לנו בלשונם הצח במלות קצרות, עלי הדברים הנ"ל, וזהו מה שהוסיפו וכתבו, וז"ל דאם ממונו ש"י הפקיעו ע"י קנין מעמ"ש כ"ש מ"ה עכ"ל, כוונתם לאשורם, דלכאורה יקשה הלא גם בכאן לא שייך זכיה דהא צריך ליעשות שלוחו של בעל הממון (וכקו' הראשונה הנ"ל), לזה כתבו דאם ממונו ש"י הפקיעו, רצונם, דגם אם שלשתן ישראלים, בע"כ צריכין לומר דבגוונא דלא שייך זכיה הפקיעו עכ"פ ממונו בלא זכיות הנמחה, דאי לאו הכי אמאי יקנה מעמ"ש במלוה (וכקו' השניה הנ"ל), הלא גם במלוה לא שייך זכיה דאין אדם זוכה בשלו לאחרים (וכ"מ מדברי תוס' עצמם בסוגיין בד"ה גופא, מדהקשו קושייתם דיאמר הממחה זכה, רק למ"ד דלא תקנו מעמ"ש במלוה, אלא ע"כ צ"ל דבגוונא דלא היה ביכלתם לתקן מתחלה שיקנה הנמחה, תקנו מקדם והפקיעו מרשות הממחה והמומחה, וכמו כן בנידון דידן היכא שהממחה הוא אינו בר זכיה וכנ"ל). וגם לשון המרדכי בסוגיין יומתק לן בזה, דכוונתו בקושייתו כקו' הראשונה, וע"ז תירץ דאם ממונו ש"י הפקיעו וכנ"ל]:
ולפום דברינו אלה יתורץ לן מה שיש לדקדק בדברי תוס' ב"מ [דף ע"א:] הנ"ל, במה שכתבו וז"ל דנהי אם היה עובד כוכבים מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו וכו'. ולכאורה הוא כשפת יתר בדברי קדשם דלמה להו להזכיר כאן מענין הפקר, הלא מילתא דפשיטא הוא, דמה לי מי הוא המפקיר, אם הוא בר זכייה או לא, הלא כבר יצא מרשותו, ולפי הנ"ל ניחא שפיר, לאשר שבאו לחדש כאן דבר גדול, דצריך להיות גם שלוחו של המזכה, ובכדי שלא יוקשה מדבריהם בעצמם בגיטין [כקו' הראשונה הנ"ל], ע"כ הקדימו דאם העכו"ם יפקיר מעותיו יוכל לזכות, ומזה יבין המעיין דגם במעמ"ש אמרינן כן וכדכתבנו, (וכבר כתובים מעט מהדברים הנ"ל בקוצר אמרים בס' תפארת ירושלים גיטין אות ח']:
ב בתוס' [דף י"ג] בד"ה האומר תנו וכו' אי גרסינן תן גט זה אתיא מתניתין כר' מאיר דוקא, עכ"ל. ויש להקשות לאוקימתא דרב פפא דמוקי לקמן מתניתין בשכ"מ, ומגרשה לפוטרה מיבום, וא"כ למה נקט במתני' גט ושיחרור בחד בבא, דהא בגירושין הויא מיהת ספק מגורשת כדאיתא להדיא ביבמות [דף קי"ח:] במזכה גט לאשתו במקום יבם דחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. אמנם נראה דזהו דוקא אליבא דידן דפסקינן כרבנן דבגט שיחרור אינו יכול לחזור, משום דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות, הגם דטעם טעמא דאיסורא וניחא ליה בהפקירא, כמבואר בתוס' ד"ה עבדא בהפקירא ניחא ליה, לפי דאזלינן בתר רובא דזכותא דאית לעבד בחירות, משא"כ לר"מ דס"ל דיכול לחזור משום דחוב הוא לעבד, הגם דאית ליה זכות לענין מזונות דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, ודוחק לומר דר"מ ורבנן פליגי בסברות הפוכות איזה זכות גדול, דלרבנן צד זכות דמזונות גדול מחובא דהפקירא, ולר"מ להיפוך, ומסתבר לומר דר"מ מודה לרבנן דזכותא דמזונות עדיפא רק דמצריך זכות גמור בלי שום תערובת חוב, ה"נ הגם דסניא ליה מ"מ איכא קצת חוב לענין מזונות, כמבואר ביבמות [דף מ"א:] דג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעל:
שם בא"ד אי נמי נטלו לאלתר ואפ"ה לא זכה העבד ונאמר דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד עכ"ל. והאחרונים הוכיחו מכאן דטלי שיחרור מע"ג קרקע כשר, ועמ"ש בזה בתפארת ירושלים כאן [אות ח'], ועוד יש אתנו בזה אריכות דברים אך לא עת האסף פה, ובמק"א יתבאר אי"ה:
שם בתוס' בד"ה תנו וכו' ואשמעינן דלא תקנו מעמ"ש בשטר עכ"ל ועמד ע"ז הגאון ר' שלמה איגר ז"ל [הובאו דבריו בתשו' מרן אביו הגאון הקדוש מוהרע"א זצוקלה"ה בסי' רכ"א אות ו'] דהיאך מוכח מכאן דמעמ"ש אינו קונה בשטרות, הלא אפי' קונה גם בשטרות, אינו מועיל בגט ושיחרור, דהיאך יועיל קנין דרבנן לענין איסור דאורייתא, ועוד הלא בגט ושיחרור צריך להיות נתינה דוקא, ומ"מ נתינה לא הוי, וכעין שכתב הר"ן פ' הזורק לענין אם קנין אגב קרקע מועיל בגט, ובזי"ר חלק ראשון דף כ"ד אות י"ד] כ' ליישב על נכון דברי קדשם, וננקוט כאן בקצרה, דאין כוונתם להביא ראיה מבבא דלא יתנו לאחר מיתה, רק מדיוקא הא מחיים נותנים [וכדאיתא בש"ס], הלא צריך לחזור וליקח ממנה וליתן לו, וכ"ש הוא מריח הגט, דמה בריח הגט דלא קנתה כלל, רק נפסלה ע"י גט זה לכהונה מדרבנן, [וכמבואר ברמב"ם פ"י מה' גירושין ה"א] צריך נתינה מחדש, מכ"ש כאן דקנתה מדרבנן, ושם [באות ט"ו] כ' על דברי הר"ן בסוגיין, ולשיטת הרי"ף והרמב"ם דבתנו שיחרור זה אינו משוחרר עד דמטא לידיה, לא קשיא למה מחיים נותנין, כפי מה שפירשנו לעיל [בסימן הקדום] דגם קנין ממון אינו נגמר רק מעת דמטא לידיה ואז זוכה למפרע, אבל אם לא מטא לידיה אינו משוחרר כלל, רק דלא מצי הדר ביה, וכיון דגם קנין ממון מיתלא תליא בהגעת השיחרור לידו משום הכי לא בעינן נתינה מחדש:
ג שיטת הריטב"א דבמעמ"ש הנמחה יכול לחזור ולתבוע חובו מן הממחה, כל זמן שלא פטרו בפירוש, וז"ל [בקידושין דף מ"ח תד"ה ומלוה ע"פ] וכל היכא דאמרינן הכא קנה, היינו למימרא דלא מצי זה שקבל עליו לחזור בו, ולא הממחה, אבל הנמחה יכול לחזור בו כל זמן שלא פטרו בפירוש לממחה, שהרי אילו היה הממחה נפטר מחובו על פיו של זה שקיבל עליו, הא מדינא מחייב ליה זה שקבל עליו כיון שהוציא שיעבודו על פיו של זה, והיכי אמרינן דדין מעמ"ש הילכתא בלא טעמא לגמרי, אפי' במקבל עליו לתת לבע"ח בחובו, אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. והש"ך בסי' קכ"ו ס"ק ל"ח] תמה עליו מאד וז"ל, דודאי אילו לא תקנו דין מעמ"ש, נמצא לא היה קונה הנמחה כלל, והיה גם המומחה יכול לחזור, ופשיטא דהיה הנמחה ג"כ יכול לחזור, לכך תקנו דין מעמ"ש שאין המומחה יכול לחזור בו וקנה הנמחה, והלכך לבתר דתקנו דקנה, גם הנמחה אינו יכול לחזור דסמכה דעתיה שיגבה מהמומחה, והוי כפטרו בפירוש להממחה, כן נ"ל עכ"ל. ועיין רמב"ן ב"ב בסוגיא דאותיות [דף ע"ז תד"ה ה"ג] שמביא ראיה דמכירת שטרות דאורייתא מקידושין סוגיא דמקדש במלוה [דף מ"ז:] דקאמר ר' מאיר בברייתא דהמקדש במלוה בשטר מקודשת [משום דאשה סמכה דעתה], ומלשון מקודשת משמע קידושין גמורים מדאורייתא ואם בא אחר וקידשה אין חוששין לקידושיו, והקשה עליו הפנ"י במס' קידושין שם, דהתם פליגי ג"כ במלוה ע"פ במעמ"ש, והוא וודאי מדרבנן, ואעפ"כ כללנהו בחד בבא:
ונראה לפענ"ד ליישב קושי' הנ"ל בהקדם קו' אחת שהקשיתי זה שנים כבירים בהיותי כבר עשרין שנין, ותירצתי בטוב טעם, הא דאמרינן בשמעתין, וטעמא מאי, אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, וקשה ממנ"פ אם היה דעת הלוה להשתעבד לכל מי שיצוה המלוה אפי' בלא שום קנין מהמלוה, א"כ למה לן כלל מעמד שלשתן, אפי' זה שלא בפני זה נמי, ואם דעתו להשתעבד רק למי שיבא מחמת המלוה ע"י הקנאה גמורה, א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דטעמא מאי, הלא אין מלוה נקנית בקנין. אחר כמה שנים מצאתי קושיא זו רמוזה ברמב"ן גיטין שם, ולפענ"ד נראה דניחזי אנן, דמפני מה אין דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו נקנית בקנין, אם מחמת המקנה, דקלישא כחו להוציא מרשותו, או מחמת קלישת המקבל להכניס לרשותו, ונראה דהוא רק מחמת קלישת כח המקבל להכניס לרשותו בקנינו שעשה בו עתה בעודו בקלישתו, וראיה לזה מהא דאיתא בנדרים (דף ע"ה] האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין, לא אמר כלום, הרי הן מופרין ר' אליעזר אומר מופר וחכ"א אינו מופר, אמר ר"א אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, וחכ"א הרי אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו, את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, ועי"ש במסקנא דשמעתא דגם רבנן מודו בק"ו כעין זה רק דהתם קראי קא דרשי, ולפ"ז בדבר שא"ב דלא מהני קנין, ע"כ צריכינן לומר מחמת הכנסת רשות דקונה הוא, דלגבי' דמי להקמה, ולהכי לא מהני קנינו שעושה עתה בדבר דקלישא זכותו ולקנות בו לאחר שיבא לרשותו, אבל הוצאת רשות דמקנה לחוד שפיר איכא ק"ו דר"א, דאם מועיל הקנין להוציא מרשותו במה דאלימא קנינו וזכותו, מכ"ש במה דקלישא זכותו, [ועמ"ש בסוגיא דחצר, והוא לקמן סימן ע"ג] ולפ"ז שפיר מיושב קושיא הנ"ל, דע"כ מה שהקשה טעמא מאי ומחפש הש"ס למצוא טעם ועילה לקנין זה, ולא מצינו כן בשאר קנינים דרבנן, כבר ביאר הרשב"א בחידושיו, שלא ביקשו למצוא טעם לעצם הקנין, כמו שלא הקשו על קנינים דרבנן ודאורייתא דלית לן טעם מבואר דמפני מה קנה דוקא במעשה כזו, וגם מפני מה תקנו כלל קנין זה, הרי כבר ביארו הראשונים ז"ל מפני תקנת הסוחרים, אבל קוטב השקלא וטריא אזלא הגם שהרשות ביד חכמים לתקן קנין חדש, ואין לחפש טעם לזה, אבל זהו דוקא בדבר שנתפס בו קנין, משא"כ בדבר שא"ב דלא מהני שום קנין, ולא אלים קנין זה מקנין דאורייתא, וע"ז מתרץ אמימר דנעשה כאומר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, וכוונת הלוה דוקא להבא בהקנאה ממלוה, דבוודאי אין דעתו להשתעבד לשניהם, ועיין בדברי רבינו אשר"י בפרק הכותב סימן י' כעין סברא זו], ולא היה דעת הלוה להשתעבד לשום אחד עד שיהיה פטור בהחלט ממלוה הראשון, והכא כיון שהמלוה הקנה למקבל במעמ"ש, ומעמ"ש הוי קנין גמור כמו כל הקנינים, רק דאינו ברשותו, וכיון דלגבי המלוה להוציא מרשותו שפיר מהני מכח ק"ו דר"א, והמקבל קונה מכח שיעבוד של הלוה ששיעבד עצמו בשעת הלואה לכל מאן דאתי מחמתך, תו ליכא שום גריעותא במה דאינו ברשותו דלגבי המלוה מעליותא היא, וכיון דנפטר מהמלוה כבר קנה המקבל משיעבודא דידיה, ואין להקשות לאמימר אמאי לא מהני שאר קנינים במלוה שיש לו ביד אחרים, דכבר האריך בזה הרשב"א בחידושיו, ונביא דבריו בקצרה, דהא באמת לא התנה הלוה כלל, רק דדעת חכמים לתקן מעמ"ש מטעם זה, כיון שאם התנה כן היה מועיל, וזהו כעין הפקר ב"ד, שאע"פ שלא התנה נעשה כאילו התנה, וכיון דאיכא אנפי דמועיל קנין דאורייתא אם התנה יש כח ביד חכמים ג"כ לתקן כעין זה אפי' בלא התנה ועי"ש וליישב קושיית פנ"י הנ"ל על הרמב"ן שהקשה דקנין מעמ"ש בוודאי מדרבנן בעלמא הוא ואעפ"כ קתני מקודשת, יש לומר דהא כיון שתקנו מעמ"ש ואינו יכול המקבל לחזור על הנותן, [כי כן שיטת הרמב"ן מובא בש"ך הנ"ל בשם בעל התרומות], כבר נתחייב המומחה מטעם ערבות כדברי ריטב"א הנ"ל, ועיין תוס' ב"ב (דף קמ"ז] תד"ה המוכר דכנגד פרוטה הוי כאלו נתנה לבעל ואף אם ימחול הבעל צריך להחזיר לה פרוטה דקידושין, [והשגתו של הש"ך הוא רק על תחלת התקנה, אכן עתה שכבר תקנו מחויב המומחה ליתן להאשה פרוטה דקידושין מחמת ערבות], וערבות דאורייתא הוא, והגם שהקנין מסתעף מדרבנן דהיינו שנסתלק הבעל מחמת קנין דרבנן וגם האשה פטרתו מחמת קנין דרבנן, וע"י זה הוא דנתחייב המומחה מדאורייתא לאשה, סוף כל סוף קיבלה פרוטה דכסף קידושין מדאורייתא, הגע בעצמך באחד שהיה לו משכון שלא בשעת הלואה ומת הלוה והניח יורש קטן והחזיר המלוה את המשכון ליד יורש קטן ע"י ערב, האם נאמר לדעת הפוסקים בדעת אחרת מקנה אין הקטן זוכה מדאורייתא שלא ישתעבד הערב מדאוריי' והגם דבמחילת שיעבוד זוכה הקטן מדאורייתא לכ"ע כדמשמע מתוס' קידושין (דף י"ט) ד"ה אומר, אבל זהו במחילת שיעבוד דעלמא, משא"כ במשכנו שלא בשעת הלואה שיש לו קנין אלים], דהא מ"מ כל היכא שנפטר הלוה על פיו משתעבד מצד ערב ומה לנו בפטורו של הלוה אם הוא מדרבנן:
ועפ"ז מיושב ממילא קושי' הש"ך על הריטב"א, כיון דמחמת המלוה אין אנו צריכין לומר דמעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא, מידי דהוי ככל קנינים דרבנן, והגם שאינו ברשותו, דהא אדרבה לגבי המלוה עדיפא טפי להוציא מרשותו בדבר שזכיותיו רפויין, רק לגבי המקבל מיגרע גרע במה שאינו ברשותיה כמו שכתבנו, ולהכי המציא הש"ס טעמא דמשתעבדנא, או בההוא הנאה דמשתני' ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה, וכיון שהמקבל יכול לקנות תו לא איכפת לן מחמתיה דמלוה, כיון דלגבי דידיה מועילים כל קנינים ה"נ קנין דרבנן דמעמ"ש, כן נמי למסקנת הש"ס דאיפרכו הנך טעמי, עודנו המקבל יכול לקנות מחמת ערבות, וסילוק שיעבוד המלוה, ושיעבוד הנמחה, באמת מחמת מעמ"ש כקושי' הש"ך הנ"ל, אבל מ"מ אין אנו צריכים לומר דמעמ"ש הלכתא בלא טעמא, כיון שמועיל שאר קנינים לגבי המלוה ה"נ קנין זה, וממילא קונה המקבל מחמת ערבות, ועיין עוד ב"מ (דף ק"י] ותתיישב על נכון בלא שום פקפוק:
ד לכאורה יש להוכיח מדברי תוס' ב"ב [שהבאתי באות הקדום] דאם קידשה בפרוטה אחת שיש לו ביד אחרים, דאינה מקודשת, דהא כל מלוה לא שוויה כמו שהיא, דאי לא תימא הכי הדרא קו' תוס' לדוכתיה, דמ"מ תתקדשה דצריך לשלם לה פרוטה מדינא דגרמי, ואמאי אמרינן התם דאי איתא לדשמואל אינה מקודשת לפי דלא סמכה דעתה, דאדרבה כיון דלא סמכה דעתה אכולו תתקדש בפרוטה וודאית, (ועיין בריטב"א קידושין שם בד"ה גירסת, שכתב דגם למ"ד דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה, זהו דוקא היכא דזכי' בתרווייהו, משא"כ הכא כיון דלא סמכה דעתה אמלוה, דילמא מחיל ליה, הרי עיקר דעתה אנייר לחוד], אלא ודאי כיון שגם הפרוטה אין בידה, רק שיהיה לה מלוה אצלו, ומלוה פרוטה אין שוה פרוטה, אבל מסתימת הפוסקים לא משמע הכי. לכן נראה דגם מתוס' הנ"ל אין ראיה, דיש לחלק בין מלוה שהיה תיכף בשעת קידושין, הגם שאינה אלא פרוטה, מ"מ כיון שנכנסה על דעת כן וקיבלה על עצמה טורח התביעה, מקודשת, והגם שלכולי עלמא אינו שוה פרוטה, מ"מ מקודשת דהא לבסוף תקבל פרוטה, והגם שאיש אחר מפחית במקחו מפני טורח התביעה, היא לא חששה לטירחא דידה [וכדמות ראיה לזה דגם בכלי שאינו שוה פרוטה, מספקא ליה להר"ן ז"ל בקידושין פ"ק בסוגיא דשיראי (דף ח') דנימא דמקודשת מטעם דהיא תאמר לדידי שוי', מכ"ש הכא], מ"מ זהו דוקא אם נכנסה על דעת כן להתקדש בפרוטה מלוה, אבל הכא הגם דלא סמכה דעתה מ"מ מספקא לה מיהת דילמא לא ימחול ותחזיק בכל הסך, אך אנן פסקינן כיון דלא ברירא לה אינה מקודשת, תו לא קשיא דהא מ"מ יהיה לה פרוטה מלוה וודאית, כיון דבאמת פרוטה מלוה אין שוה פרוטה, ולא חזינן להדיא שנכנסה על דעת כן: