אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן סב

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן סב

סימן סא

ליקוטי חידושים מאאמו"ר המחבר זצללה"ה

[על סוגיא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ועל סוגיא דמעמד שלשתן במס' גיטין דף י"א י"ב י"ג].

א דברי הרי"ף בסוגיין התמוהים מאד, כאשר כבר תמהו עליו רבותינו הראשונים נ"ע. במה שחידש דגם לדידן דפסקינן כרבנן דשיחרור הוי זכות, אפ"ה לא מהני, אלא שאינו יכול לחזור בו. אבל לא נפיק לחירות עד דמטא לידי', ומביא ראי' לזה וז"ל ואשכחן זכיי' כי האי גוונא, כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו. חוזר עכ"ל הרי"ף. וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל אין ענין זה דומה לנידון זה כלל, דהתם ודאי דינא הוא דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיגיע ממון לידו, דאי אמרינן מיפטר, חוב הוא לו. אבל הכא כיון דזכות הוא לעבד, כשנתנו לשליח ואמר לו תן, הרי הוא כאילו קבלו העבד עכ"ל הר"ן, גם בעיקר דינא שחידש, צווחו ע"ז הר"ן והרמב"ן במלחמות וכל הראשונים ז"ל, מסוגיא ערוכה בקידושין (דף כ"ג) דמוקמינן למתני' שם כר' שמעון בן אלעזר דשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, משום דגמר לה לה מאשה, מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו, אף עבד עד שיוציא לרשות שאינו שלו, ואם איתא דזכי' דעבד לא מהני רק לענין חזרה אבל לא נפיק לחירות עד דמטא גט שיחרור ליד העבד, הרי עודנו רשות שלו הוא:

ונראה בדעת רבינו הגדול הרי"ף ז"ל דס"ל כיון דבגט שיחרור אית ביה צד חובה כרוך בעקבי הזכות, דהיינו מפני שאסרו בשפחה ועבדא בהפקירא ניחא ליה, אמרינן באמת שזכה לו רק לעיקר הזכות דידי', דהיינו קנין ממון שהיה לרבו בקנין הגוף דידי'. אבל צד קנין איסור שבו לא זכה לנפשו עד דמטא לידו, והכריחו לזה קושיית תוס' גיטין (דף י"ג] בד"ה עבדא בהפקירא ניחא ליה שכתבו שם וז"ל והא דקאמר התם [כתובות י"א] והא קי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה, מנלן, והא רבנן פליגי אר' מאיר ולית להו בהפקירא נ"ל ע"ש, ולהרי"ף ז"ל לא הספיק תירוץ התוס' שם דרבנן סברי דגדול זכות של שיחרור משל הפקר, משום דסבירא ליה דבעינן זכות גמור בלא עירוב צד חובה בזה, משום האי טעמא ס"ל לרבינו אלפסי ז"ל דבאמת לא זכה בעדו רק צד הזכות לחוד, ומשום שהרב רצה בשיחרור שלם שיהיה ישראל גמור ולא שיקנה בקנין ממון לבד דאל"כ למה צריך לשחררו הרי איפשר לו להפקירו], אמרינן דשיורי קא משייר לי' בזכי' זו עד דמטא לידי' ואז נגמר השיחרור לגמרי, שאז יזכה העבד בקנין הגוף עצמו, ומש"ה כשמת האדון ועודנו לא מטא לידי' ואזי לא נגמר השיור עד תומו, הרי הוא עבד לגמרי וכאילו לא זיכה לו כלל, וכעין סברא זו מצינן בתוס' ב"מ (דף כ') בד"ה שובר, דאפי' לאביי ל"א עדיו בחתומיו זכין לו גבי שיחרור לענין קנין איסור שבו כלל רק לקנין ממון מצד תקנת חז"ל, וגם לקנין ממון דוקא היכא דמטא לידי' אח"כ כדאי' שם], והראי' שהביא מהולך מנה לפלוני שאני חייב לו, דאמר רב חייב באחריותן ואם בא לחזור אינו חוזר והכי פסקינן [הכי אזדא ראייתו], אע"ג דס"ל לרב בסנהדרין (דף ע"ב] גבי הבא במחתרת דאפי' איתא בעינייהו פטור מטעמא דאמרינן שם, דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימא ה"נ ברשותי' קיימא, ועיי"ש היטב בפי' רש"י [ובחידושי הר"ן], תוכן הדברים דרב ס"ל דגדר שלו מיתלא תלוי באם עומד ברשותו גם לענין יוקרא וזולא וכל האחריות, אזי נשלם גדרו ונקרא שלו ועומד ברשותו, והא דגזלן מחויב להחזיר גוף הגזילה כשהוא בעין, הוא ג"כ מצד חיוב תשלומין דרחמנא רמי עליה, מפני שצריך לשלם ממיטב היכא דליתא בעינא, שכל כ"ד אבות נזיקין הוקשו למיטב [ש"ס ב"ק ד:] לכן היכא דאיתא בעינא אין לך מיטב יותר מזה, שאדם רוצה בקב שלו וכו'. או מפני שיקיים העשה דוהשיב שמנתק הלאו שעבר, אך צריכינן להבין היאך יתורץ לרב קושיית רבא שם משואל, הכי נעלם חלילה מרב פרשה שלימה דכתיבא בשואל שחייב באונסין, ואעפ"כ עומד ברשות בעלים לכ"ד, והכי ס"ל לרב בהדי', עיין ב"ק (דף י"א] אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לניזקין ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי, ועיי"ש במסקנא דס"ל לרב דגם לשואל שמין, ומבואר שם בתוס' ד"ה אין שמין וז"ל וה"ט דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים, אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציאו מיד בעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל, ונמצא תמצית דבריהם סובבים והולכים ג"כ על משקל זה דגדר שלו מיתלא תליא בחיוב אחריותן, וכיון דלמסקנא ס"ל לרב דאף לשואל שמין לא מפני דמסלקינן סברא זו לגמרי, רק דבע"כ צריכין לחלק בין גנב וגזלן לשואל, דשאני גזלן שעומד ברשותו לכל אחריותו ואפי' לענין יוקרא וזולא ג"כ עומד ברשותו, דהיכא דליתא בעינא צריך לשלם כדמעיקרא כשעת הגזילה, משא"כ בשואל דיש לו מיהת צד פטור כגון במתה מחמת מלאכה לכן אינו עומד ברשותו לענין יוקרא וזולא, שהרי כל השומרין אינם משלמין אלא כשוויין בשעה שנאבדו מן העולם, ויוקרא וזולא הוא סוג וכללא שע"י זה נכנס. בשמא דשלו לכל דבר אפי' לקולא לענין איסורין, כדאיתא ביבמות [דף ס"ו:] ותסברא נהי נמי דמחוייב בגניבה ואבידה ובאונסי' בכחשי' ובנפח' דמי' מי מיחייב הא לא דמי אלא לסיפא ישראל ששם פרה וכו' אבל כהן ששם פרה וכו' יאכילנה כרשיני תרומה, ולמעיין שם נראה להדיא דהא דנקט גניבה ואבידה ואונסין הוא לאו דוקא, שהרי אפי' בשואל נמי דינא הכי, דישראל ששאל מכהן מותר להאכילה בתרומה, ולהיפוך אסור [כמבואר ברשב"א שם], רק דעיקר תלי' בין היכא שעומד ברשותו גם לענין יוקרא וזולא הוא דנכנס בגדר בעלים ושלו לכ"ד, ומש"ה כהן ששם פרה מישראל רשאי לכתחילה להאכילה בתרומה:

נמצא לפ"ז גבי הלוואה דעומד ברשות הלוה לכ"ד מדאורייתא. רק משום איסור רבית דרבנן הוא דאמרינן בהלוה לו סאה חיטין הוקרו נותן לו דמיהם הוזלו נותן חטים [בבא מציעא (דף ע"ה) ועיין בתוס' ב"ק (דף צ"ז) ד"ה המלוה שמחלקין בין הלואה לגזילה, הכוונה ג"כ מחמת איסור דרבנן], אבל מצד עיקר החיוב ס"ל לרבינו האלפסי ז"ל שגם בהלואה הוא ברשותו לענין יוקרא וזולא, ורב לטעמי' דס"ל בסנהדרין דגדרו דשלו מיתלא תלי' בחיוב אחריותו, ואפ"ה ס"ל לרב בהולך מנה לפלוני שהממון הוא של המלוה והלוה עודנו מחויב באחריותן, הרי להדי' דאע"ג דרב ס"ל דתרווייהו מקושרין ומדובקים יחד בכל מילי בסתמא, אפ"ה אמרינן היכא שזיכה לו ע"י אחרים, בכדי שלא יתבטל הזכי' לגמרי מפרידין בין הדבקים, ואמרינן שלא זכה בהו אלא לענין הזכות שבו, דהיינו שיהיה גוף הממון של המלוה ולא לאחריותן, ה"ה נמי בשיחרור אע"ג דתרווייהו מקושרים בהדי הדדי, דהיינו קנין האיסור וקנין ממון שבו, מ"מ כי היכי שלא יתבטל הזכי' לגמרי מפני צד חוב שבו דעבדא בהפקירא ניחא ליה מחלקינן לשתי קצוות, ואמרינן דלענין קנין עבדות עצמו הוא דזכין לו לאלתר, ולענין צד איסור עד דמטא לידיה:

ולפ"ז מתורץ היטב קושיית הראשונים שהרעישו על רבינו האלפסי בעיקר הראי' שהביא לדבריו [גם קושייתם ממזכה גט לאשתו במקום יבם, ומריש פרק האומר בגיטין, יתיישב ע"פ הנ"ל, בטעמו של הרי"ף ז"ל, דהרי"ף לא כתב רק גבי שיחרור ומטעם האמור לעיל, ובמק"א יתבאר אי"ה], גם קושייתם העצומה מר' שמעון בן אלעזר קידושין דף כ"ג] מתורץ היטב, כיון דקנין ממון שבו כבר נפקע ע"י זכי' שזכה לו בעדו, ונמצא בעת דמטא לידו כבר נפקע למפרע כל קנין ממון של הרב ויצא השטר שיחרור לרשות שאינו שלו דומי' דגט אשה:

ועל קושיית הר"ן ממשנה דפ"ח דתרומות נוכל לתרץ דרבינו אלפסי ז"ל ס"ל כתירוץ הראשון בתוס' גיטין (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מעוכב, דמעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה אליבא דידן. ואע"ג שהוא איבעי' דלא איפשטא התם מ"מ איפשר לומר דזהו דוקא בחצי עבד וחצי בן חורין שגם קנין ממון שבו לא נפקע רק מצד התקנה (כמ"ש תוס' שם), משא"כ ע"י זכי' דאחרים שקנין ממון נפקע מדאורייתא, (הגם שאינו מוכרח מ"מ בכדי ליישב דברי קדשו של רבינו האלפסי ז"ל איפשר לומר כן), גם בל"ז אפ"ל כיון דמ"מ ספיקא הוא ותשלומי דידי' כפרה כמ"ש תוס' פרק אלו נערות (דף ל' ע"ב) תד"ה זר, והא דקתני משלם משום דכייל להו בהדי אשה דמת בעלך דאזי צריכה לשלם מצד הדין, והר"ן ס"ל כתירוץ השני דתוס' שם דהיכא דמותר בשפחה אוכל בתרומה, מש"ה שפיר קשי' ליה כיון דלא זכה לו לקנין איסור שבו ועודנו מותר בשפחה שוב אין צריך לשלם גם מצד ספק שהרי מותר לכתחילה לאכול בתרומה]:

[ובהאי ענינא שמעתי מאאמו"ר המחבר זצלל"ה, מה שאמר בימי חורפו, בישוב קושיית רב גדול א', ולאשר כי הדברים נוגעים לסוגיין, ע"כ הצגתים הנה].

ב בש"ס גיטין [דף מ'] אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. מ"ט גופו לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לברי' לא מורית [ועיין רש"י שם], וידי"נ הרב הגאון וכו' מוה' זאב וואלף זצ"ל אבד"ק לאסק, הקשה לי דמבואר בש"ס כתובות (דף פ"ה:] אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל, והרבה טעמים נאמרו על דינא דשמואל, ושיטת הר"ת בזה משום דכל מלוה יש לו שני שיעבודים על הלוה, שיעבוד הגוף ושיעבוד על נכסיו אם הוא לא יפרע, מדין ערב, ושיעבוד הגוף לאו בר מכירה הוא. ואינו נמכר אלא שיעבוד נכסים בלבד, הלכך כשחזר ומחל ונפקע שיעבוד הגוף מחמת המלוה, ממילא פקע שיעבוד הנכסים שאין לו אלא מדין ערב דהמלוה את חבירו לא יתבע מן הערב תחילה עכ"ד, ושם דף פ"ו] איתא אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא מן המוחלו, ומרהיטת הש"ס נראה דאמימר סובר גם בזה כשמואל דאפילו יורש מוחל, [ועיין רשב"א גיטין דף י"ג: ע"ש], ולשיטת הר"ת קשה, אמאי, הא שיעבוד הגוף שיש לו למלוה על הלוה אחר שמכר השט"ח דומה במישור לקנין איסור שיש להרב על העבד, דבעבורו אסור בבת חורין, וכמו כן הלוה נשתעבד בעבורו לשלם להלוקח שקנה השט"ח, וא"כ כמו דאמר אמימר דאיסורא לא מצי מורית, ה"ה דשיעבוד הגוף לא מצי מורית, ולמה יוכל היורש למחול לאמימר, הלא לדידיה לא זכה היורש בשיעבוד הגוף כלל, וזה לא קשה דגם בלא מחילת היורש יפטר הלוה דמיד שמת נפקע שיעבוד הגוף דמבואר בר"ן כתובות שם דזה דווקא היכא שנפקע מחמת המלוה או ע"י יורשיו]:

והשיבותיו, דגבי מוכר שט"ח ישנו בשיעבוד הגוף שנשאר להמלוה גם זכות ממון, דכיון דעל ידו מצי מחיל בוודאי ירצה אותו הלוה ברצי כסף שימחול לו, ומש"ה מצי מורית לברי' גם לאמימר, כיון דגם זכות ממון יש לו בגוויה, משא"כ במפקיר את עבדו, דהנה רש"י ותוס' פליגי במעוכב גט שיחרור אם מותר בשפחה או לא, עיין תוס' גיטין שם ד"ה אותו, ולא מיבעיא לדעת רש"י דאסור בשפחה ובבת חורין א"כ כופין את הרב לשחררו כמו בחצי עבד וחצי בן חורין דמבואר במשנה דלקמן (מ"א] דכופין את הרב לשחררו, לכן לא יתן לו מאומה, וא"צ ליתן לו שטר על דמיו, דדווקא בח"ע וחצי ב"ח דלמשנה ראשונה עובד את רבו יום אחד, רק דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו הוא משום כפייה, דהרי בקטנים דלאו בני כפייה נינהו יום של רבו לרבו, כמ"ש תוס' לקמן (מ"ב ע"ב), לכן היכא דכופין צריך ליתן שטר על דמיו בשביל הפסד מעשה ידיו, משא"כ בהפקיר עבדו דמיד דהפקירו אין לו במע"י כלום], וגם לשיטת התוס' דמותר בשפחה, מ"מ הלא גם רבנן דר"מ [גיטין דף י"ב:] דסבירא להו [והכי קי"ל] דזכות הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות, סוברים ג"כ דעבדא בהפקירא ניחא ליה רק דסברי דגדול הוא לו זכות של שיחרור, שא"צ לעבוד את רבו, משל הפקירו, כמ"ש תוס' שם י"ג.] ד"ה עבדא, אבל במפקיר את עבדו דע"י הפקירו א"צ לעבוד אצלו עוד, בוודאי ניחא ליה שלא ישחררו ויהא מותר בשפחה דעבדא בהפקירא ניחא ליה, ופשיטא דלא יתן העבד להאדון כלל בעבור השיחרור, נמצא דלא נשאר להאדון שום צד זכות ממון, רק קנין איסור בלבד, לכן אמר אמימר דלא מצי מורית לבריה, והוטב הדבר מאד בעיני הרב הנ"ל. ועיין בשעה"מ פ"ב מהלכות חגיגה שהביא בשם רי"ו דגם לשיטת התוס' כופין, וכתב שם דבכה"ג תליא בבחירת העבד, לישא שפחה, או שיכפו את רבו, א"כ בכל אנפי לא צריך העבד לרצות להאדון, וגם מה שתמה שם ע"ד הב"י אהע"ז סי' ד' דמפקיר עבדו מותר בב"ח מהא דאמימר]:

ג המגיד משנה [פ' מהלכות מלוה ולוה הלכה ב'] כתב על דינו של הרמב"ם שם בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דאם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו המטלטלין, והביא ראיות לזה וז"ל, כבר נתבאר (פי"ו] שאם ראובן חייב לשמעון מנה, ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו, שאם בא ראובן לחזור אינו חוזר אלמא זכה לו, וכיון שהוא אינו יכול לחזור בו, ודאי אין שאר בע"ח יכולים לגבות ממנו, וכן מבואר בפ"ק דגיטין גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכא דלוה אמר תנו זכה עכ"ל המ"מ, וראיותיו תמוהים, דבהולך מנה אינו חב לאחרים כלל, ומש"ה אינו יכול לחזור, אבל היכא דחב לאחרים נוכל לומר דגם הוא יכול לחזור, גם מההיא דהאומר תנו ליכא ראיה, דהא כל החוב איננו רק לבעלים וכשהבעלים נתרצו מי מעכב בזה, וכן עמדו בזה רבותינו האחרונים, הלח"מ והקצה"ח [סי' ק"ה]:

ונראה לפענ"ד בכוונת דברי המ"מ, בראייתו הראשונה, דעיקר ראייתו לא על חב לאחרים קאי, רק בא לדון בעיקר דינא דזכין לאדם שלא בפניו, איך מתהווה קנינו ע"פ סוגי הדת, ומפרש דברי הרמב"ם בהא דאמר לו זכה בחפץ זה לפלוני, הכוונה לאינש דעלמא שאינו בעל הממון, והנה בפשטא הא תרי קיוהא אית ביה, חדא בעיקר מילי דזכייה, דהא זכייה הוא מטעם שליחות, ואיך יועיל שליחות בכה"ג, דהא מצד המקבל לבד לא מהני שליחות לפי שאינו שליח של בעל הממון, רק גבי גט דהתורה ריבתה, כמבואר בירושלמי (פ"ד דמע"ש ובפרק האומר], וז"ל תמן התורה זיכה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, אית לך למימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"כ, וגם מצד הנותן נמי, הלא הורע כח השליחות, דהא כל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שליח לא מצי משוי [נזיר י"ב קידושין כ"ג], וכיון דאין אדם זוכה בשלו לאחרים [וכ"מ מדברי המ"מ פי"ז מהלכות אישות הלכה י"ד בשם הרשב"א עיי"ש, וברשב"א בחידושיו לגיטין (י"ג) תד"ה אמר אמימר] איך יעשה שליח, ואי משום דאית ליה תורת זכיה בממון אחרים, כדאיתא בקידושין שם גבי עבד, הא ליתא כיון דהחסרון בזכי' זו יסוב ממילא גם להמקבל, הלא גם בשל אחרים לא יוכל לזכות מטעם זה עצמו], רק בע"כ צ"ל דעיקר היסוד ותוקפי' הוא מפני שהזוכה נעשה שליח לשניהם כדאיתא בתו' ב"מ דף ע"א. בד"ה בשלמא עיי"ש], וכל חד מינייהו משלים חסרון חבירו, ועיין תוס' יומא (דף י"ט ע"ב) בד"ה מי, שכתבו דהיכא שהוא שלוחו של שניהם לא הורע כחו במאי דלא מצי למיעבד, וז"ל אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחא דרחמנא נינהו] וע"י הרכבת שניהם נשלמה זכיי' זו. וליסוד זה הביא המגיד משנה ראייתו מההיא דהולך מנה, דגם שם צריכינן לומר דע"י המזכה והזוכה נשלם הענין, דאלת"ה גם שמה הרי בכל חד וחד בפני עצמו לא תוכל להתהוות זכיי' כזו, דנהי דנימא דהמלוה מקרי ג"כ בעל הממון וכמ"ש הנתיבות סי' ק"ה], מ"מ הרי לא מצי למיעבד זכייה כזו שיזכה בגוף הממון ולא יתחייב באחריות, וגם הלוה אינו יכול לזכות בעצמו להמלוה, א"ו דע"י הרכבת שניהם נשלם הענין וכל אחד משלים לחסרון דאידך. אך עודנו צריכין לבאר שהרי משנה שלימ' היא [בב"ב קנ"ו:] זכין לקטן וכו' לקטן אמרו ק"ו לגדול ע"ש, הרי דאפי' למי שאינו בעל הממון יכול לזכות, וגם המזכה לחוד לא מצי למיעבד, ואפ"ה זכה לחבירו, אך יש מקום לומר דמהתם לחוד אכתי לא יתמצעו הדברים עד תומם, דמבואר בתוס' סנהדרין (דף ס"ח:] בד"ה קטן וז"ל דגרסינן ברוב ספרים קטן נהי דשליחות לית ליה, זכייה מדרבנן אית ליה עי"ש, ולפ"ז ליכא ראיה מהתם דמצינו למימר דהא דזכין לגדול, הוא ג"כ רק מדרבנן דומיא דקטן, ואית לן למימר דהא תינח היכא דליכא פסידא לאחריני. אבל היכא דאיכא פסידא לאחריני לא תיקנו, כדאיתא בש"ס ב"ב (דף קל"ט] דהעדיפו חכמינו ז"ל לכח הבעל שיהיה כלוקח, וגבי אלמנה לא תקנו משום פסידא דאלמנה, וכ"ה בתשובת רב אלפס מובא ברא"ש בסוגיין (פ"ק דב"מ סי' כ"ה] ובמגיד משנה הנ"ל, דבמקום פסידא דבע"ח תקנו חז"ל שיוכל לתפוס גם בלא הרשאה עי"ש, ואפ"ה במקום שחב לאחרים לא קנה משום דלא תקנו חז"ל במקום פסידא דאחרינא. לזה הסיב המ"מ ראייתו מההיא דהולך מנה לפלוני דנסתבב פני הנידון ע"י זכיית השליח לגרוע כח הלוה שלא כדת שכל האנושי, לאחוז בשני הקצוות, שהמלוה זוכה במעותיו ואחריותם על הלוה, וכל כה"ג שהוא נגד המושכל לא תקנו חז"ל [וראיה לזה מב"מ (דף מ"ז:) אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה, ולכאורה קשה מדוע הפקיעו חז"ל עיקר קנין דאורייתא הלא היה די לתקן שאחריות החפץ יהא על המוכר עד שימשוך הלוקח, וכן הקשה בתשובת צמח צדק, א"ו דכל כה"ג לאחוז החבל בתרי ראשין לא תקנו חז"ל, ובדיני מעות קונות אות ב' כתבנו באופן אחר על קושיית צ"צ, והוא לקמן סימן ע'] וע"כ צ"ל דעיקר הזכי' הוא מדאורייתא, והא דמחוייב באחריותן, הוא עצמו גרם לו כמובן, וממילא מהני אפי' בחב לאחרים, שיקנה הלה לכל דבר והוא יתחייב באחריותן:

ולאשר דאיכא עוד ריעותא אחריתא בזכייה זו שזיכה ע"י אחר לאינש דעלמא במקום דחב לאחרים, דאפי' כשעשאו המלוה שליח לא מהני לדעת רוב הפוסקים כשתפס מעצמו, (וכ"כ המ"מ בעצמו שם מקודם לזה], אבל ע"י זיכוי הלוה בעצמו קנה אידך. ולזה מביא המ"מ ראיה מתן שטר שיחרור זה לעבדי, ולמסקנא דש"ס דתן כזכי אע"ג דהוי חב לאחרים, שהרי נאסר מיד בכל שפחות דעלמא והוי חב לדידהו, וכעין שפירש רש"י בקידושין (דף ס"ה:] ד"ה הכא קא חייבי לאחריני, וז"ל שקרובותיה נאסרו בו, [ועיין במשובב נתיבות סי' א' בס"ק ה' ובמ"ש לעיל סי' מ"ד אות ד' בזה]:

ד בש"ס [דף י"ב:] ש"מ יכול הרב לומר לעבד וכו' לימא כתנאי רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות וכו' אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה צא מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספיק. לכאורה קשה דע"כ עיקר טענת העבד על האדון שיוציאנו לחירות, דלפרנסו אינו יכול לכופו אם אינו נוטל כלום ממעשה ידיו, והיאך נפסוק שיוציאנו לחירות מפני צער רעבון, הלא מבואר בש"ס שבועות דף כ"ו:] דאינו יכול לעבור על שבועה מפני צער רעבון, הגם דיכול לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי, מכ"ש הכא לעבור להדיא אעשה דאורייתא, דלעולם בהם תעבודו, ואיפשר לומר כיון דפסקינן שיכול לעבור אעשה מפני שליש ממונו, משא"כ על לא תעשה ש"ע א"ח סי' תרנ"ו], ה"נ אפילו מפני צער הגוף דחבריה, ואף שיש לחלק בין מצות עשה שהוא בקום ועשה לעשה זו שהוא כעין ל"ת [ועמ"ש בתפארת ירושלים יבמות אות צ']:

ועוד כתבנו בסוגיא זאת בזי"ר חלק ראשון בדיני מעילה סוף הלכה י"ג [קושיא ופירוקא בדברי הר"ן נדרים (דף ל"ד:) גבי היתה לפניו ככר של הפקר, מדברי הר"ת בסוגיין, מובא בתוס' ב"מ (דף י') ד"ה ר"נ והקושיא שם היא לפום דעת הר"ן בחידושיו לב"מ, שכתב בשיטת הר"ת דאפי' לקולא הוי כרגלי הממלא עי"ש], ולקמן בסימן ע"ז אות ו':

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה