אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן סא

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן סא

סימן ס

א בטור [סוף סי' צ'] מביא דברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכות חובל ומזיק הלכה ו'] וז"ל אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת ובריפוי ע"פ עצמו עכ"ל, ועיין בראב"ד שהשיג עליו, והה"מ שם תמה עליו מסוגי' דב"ק [דף ד"ש דקחשיב ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין והם חמשה אלו ומקשינן ר' אושעיא אמאי לא תני הני דר' חייא ואמר בממונא קמיירי בקנסא לא קמיירי נראה שכל אלו הדברים ממון, וכן איתא בריש פרק החובל אדם באדם ואדם בשור דממונא הוא ליעבד שליחותייהו, וכן הקשו מסוגי' דכתובות (דף מ"א] דמשלם בשת ופגם ע"פ עצמו ופגם היינו נזק, ועיין ברמב"ם [פרק ב' מהלכות נערה בתולה] דפסק בעצמו דמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו, ועיין בהה"מ שם שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע, ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם ולהקל מעליו עול הקושיות מסוגיות הש"ס הנ"ל, והוא דהרמב"ם נקיט האי כללא בידי' דכל היכא דהוי התשלומין קצובין שלא לפחות מהם אזי נדונין כקנס כמו שפירש רש"י במס' כתובות (דף מ"א ע"א ד"ה אינו משלם] וז"ל דקנס נינהו שאפי' אין יפה דינר נותן שלשים עכ"ל עיי"ש, וא"כ גבי נזק דאדם שחסרו אחד מאיבריו דהוי דינו קצוב לשום אותו כעבד אע"פ שאינו שוה כל כך דלא היה יכול למכור עצמו בעבד לעולם אע"פ כן אין פוחתין הימנו ומש"ה נקט דהוי קנס ואינו משלם ע"פ עצמו, וע"כ צ"ל דמטעם קנס הוא שהחמירה עליו התורה לשלם כל כך דהא חזינן היכא דיגיע לו ריוח משומא זו כגון במי שנוקב מרגליות וקצץ לו ידו דצריך לשלם לו שיעור נזקו דשמין אותו כעבד נוקב מרגליות הנמכר בשוק ואין שמין אותו כעבד סתמא כמ"ש הרא"ש בפ' החובל [סי' ד'], והיכא שקצץ לו רגלו של נוקב מרגליות אע"פ שבודאי אינו עומד לימכר בעבד דהא הוא עדיין ראוי למלאכתו ואע"פ כן שמין אותו כעבד הנמכר לכל התשמישים ונמצא שעדיף עוד בתשלומיו גם משלשים של עבד, דגם בשוה מאה סלע אינו נותן לו רק שלשים ובודאי דהוי מטעם קנס, וצער נמי ס"ל להרמב"ם דאינו בגדר תשלומין מן הדין כיון דמשלם לו כל היזיקו רק מטעם קנס הוא דמחייבינן ליה לשלם צערו, וראי' מגונב על מנת למיקט דאינו משלם את הצער, וההיא דב"ק נוכל לומר דמיירי בכגון שלא חסרו רק בצמתה וסופה לחזור דאזי תשלומי נזקו הן דמי שבת גדולה דלא שיימינן ליה כי אם לכל אחד ואחד כפי מה שהוא מתבטל ממלאכתו שהיה רגיל בה כמבואר בהחובל שם וזה הוי ממון, וזהו כוונת הש"ס שם דנקט נזק דממונא הוא וצער נמי משכחת לה דהוי ממון כגון היכא שנהנה הוא ע"י צערו של חבירו כמ"ש לקמן. והשתא מתיישב ממילא הא דפסק הרמב"ם [בהלכות נערה בתולה] דמשלם פגם ע"פ עצמו אע"ג דפגם היינו נזק משום דשאני פגם דמסקינן שם בכתובות (דף מ':] דשיימינן לה כשפחה הנמכרת בשוק להשיאה לעבדו, ועי' רש"י שם ד"ה למנוול וז"ל דכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדי' האי דפגמה עכ"ל. חזינן שפיר דלאו מגדר קנס הוא דמחייבינן ליה רק הואיל והפסידו ממון שהיה ראוי לו ליטול בכך, וצער נמי דמחייבינן ליה התם ע"פ עצמו י"ל דמשום דנהנה ע"י צערה חשיב שפיר ממון ולא מגדר קנס הוא דמחייבינן ליה רק דמי הנאתו הוא שמשלם, וקצת ראי' יש לזה מדברי תוס' כתובות דף ל':] ד"ה לא צריכה עיי"ש וז"ל ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהו אזי מחויב בכל כמו שהיה שוה מעיקרא פרוטה או יותר עכ"ל. אלמא אע"ג דפחות משוה פרוטה אין בו דין ממון כלל בכל התורה, אפ"ה היכא דנהנה ע"י כן מחוייב לשלם כל הנאתו:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה