אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן ס

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן ס

סימן נט

עוד בענין הנ"ל

ובדיני דאומן קונה בשבח כלי

א עיין ש"ך [סי' פ"ט ס"ק י'] מ"ש על קו' הראשונים על הגאונים שפסקו בטוען על חפץ של חבירו שמונח תחת ידו שמגיע לו כך וכך ויש לו מיגו דצריך לישבע שבועת המשנה, דדמי לנוטל מפני שאינו טוען על גופו של משכון, והקשו עליהם מברייתא דאומן דקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל, מכלל דברישא דקתני בזמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה דנאמן בלא שבועה, ומביא שם תירוצים של רבותינו הראשונים ותמה על כולם, וביותר תמוה תירוצו של הר"ן שהחל שם לתרץ בדרך הפשוטה והנכונה [כתירוצו של הש"ך] לפי שאומן נאמן מתקנתא דרבנן בלא מיגו על עיקר הממון לפי שבעה"ב טרוד בפועליו וחשיב בעה"ב כטוען איני יודע, ובקציצה דינו כמתוך שאינו יכול לישבע משלם, דברייתא זו אתיא כר' יהודה שגם בקציצה חשיב כשוכח והיה לו ליטול בלא שבועה, רק כדי להפיס דעתו, ובכגון זה שמוחזק בטליתו והתחיל להתווכח עמו בדמי קציצה, הרי הוא כמפוייס ועומד שמתירא שיאמר החזרתי, וכתב שם דלמה לו להכניס בסברת עצמו, שכבר לא קשיא בדבריו שהתחיל בראשונה, דכיון דנאמן על הקציצה בלא מיגו לכן מהני המיגו לפוטרו משבוע' דתו לא שייך טעמם של הגאונים משום דלא עדיף מכל הנוטלין שאינם נאמנים בלא שבועה, דזהו כשנוטל ע"י מיגו, אבל היכא דנוטל בלא"ה ואין צריך למיגו רק לענין השבועה בלבד, פשיטא דמהני לפוטרו משבועה לדעת רוב הפוסקים [ור"ן בעצמו מכללם] דמהני מיגו לפוטרו משבועה, והוא תמיה רבה והשגה עצומה על הר"ן, והש"ך תירץ בזה גם קו' הראב"ד מרבה בר שרשום עי"ש:

איברא לקושטא דברי הר"ן ברורים וצלולים ובכוונה עזב מידו באשר החל ולא סיים גמר דבריו כמו שהחל וכתירוצו של הש"ך, מפני שכבר נשמע מכללו דלכ"ע לא אמרינן מיגו במודה במקצת דאי בעי כפר הכל, משום דיכפור ביותר ולא ירויח רק לפוטרו משבועה, ואפי' שגם עתה חבירו מכיר בשקרו, ואפי' לרב ושמואל דסברי דמהני מיגו דהעזה לפמ"ש, אבל במודה במקצת גילה רחמנא דהוי מיגו דהעזה יתירה ולא מהני לפמ"ש כמ"ש תוס' שבועות [דף מ"ה:] בד"ה מתוך, הגם דלענין ממון מהני כמו בעיזי דאכלו חושלא [ב"ב דף ל"ו], דעתה מודה לו בעיזי גופייהו ומהימן במיגו דכפר בכולהו, [ועיין בסימן שלפנינו אות ח'] אבל לענין שבועה לכ"ע ל"א מיגו במודה במקצת:

ומעתה היאך יעלה לרפואת תעלה מיגו כזאת לגבי אומן שטוען במקצת דמי הטלית שתח"י לפוטרו משבועה במיגו דאי בעי כפר בכל הטלית, ובשגם שאצלו גרוע כחו של מיגו ביותר ממודה במקצת דעלמא, שכפי טענתו אין חבירו מכיר בשקרו כל כך שיש לתלות בשכחה דבעה"ב:

אלא בע"כ צ"ל משום דביד האומן לומר הריני כשאר תובעים ואי איפשי בתק"ח שתקנו לטובתי, וא"כ הרי הוכרח למיגו זו לענין דמי הקציצה, שהרי לגבי ממון מהני מיגו כזו, וממילא פטור גם משבועה, והדרא הקו' לדעת הגאונים גבי משכון דמחייבי בשבועה בכה"ג, שהרי גם גבי אומן דמי לזה עין בעין במשקל אחד בלא מגרעת כלל, לכן הוכרח הר"ן לסיים דאין זה בגדר וסוג מיגו כלל, רק שע"י שמתירא הבעה"ב הוא כמפוייס ועומד, ועיין:

ב ולפ"ז גם קו' הראב"ד מרבה בר שרשום (ב"ב דף ל"ב:] קמה כחומה נשגבה, שהרי התם נמי הוי כמודה במקצת במיגו דכופר הכל דלא מהני לפטורי משבועה, [והא שהקשו תוס' כתובות (דף פ"ז:) גבי פוגמת דלהימנוה במיגו דכ"ה, דהתם שאני דדמי לסלעין דנרין דנאמן במיגו דשתים דמסייע לו שטרא, ה"נ אילו לא פגמה מסייע לה שטרא], איברא גבי רבה בר שרשום יש להעמיד תירוצו של הש"ך לדעת הרא"ש גבי שבועת השותפים דמהני מיגו דהעזה לפמ"ש דבמיגו כל דהו אוקמו אדינא, וה"ה התם כיון דאיכא שטרא דמדינא דאוריי' נאמן בלא שבועה, אבל לדעת הר"ן בסוגיין דלא מהימן רק לגבי שכרו שלא בעדים והבו דלא לוסיף עלה קשיא מרבה בר שרשום, דהתם ג"כ דמי למודה במקצת במיגו דכ"ה, ועיין ש"ך [סי' צ"ג ס"ק ד']:

ועפ"ז מה שמסיים הש"ך בס"ס פ"ט] דבכל הנשבעין ונוטלין ותפס מחבירו ויש לו מיגו דנאמן בלא שבועה לפענד"נ דלמ"ב דבנוטלין מצד תקנתא דרבנן לחוד כגון נגזל ונחבל לא מהני מיגו כזו לפמ"ש, אלא אפי' בנוטלין דמדינא נוטלין בלא שבועה, לפום הכרעת רמ"א [בסי' צ"ג] גבי שבועת השותפין כר"ן דלא אמרינן בעלמא דבמיגו כל דהו אוקמוהו אדינא אפי' מאינו מעיז למעיז, מכ"ש במודה במקצת דגריע מיניה דלא מהני לפמ"ש, לדידן דפסקינן לדינא דגאונים גבי משכון, דלדעת רבינו אפרים שחולק עליהם פשיטא דמהני כשתפסו אפי' בנוטלין מתקנתא דרבנן ויש לו מיגו, שהרי יכול לומר הריני כשאר תובעין ואי איפשי בתקנת חכמים, ומהני מיגו לממון וממילא פטור גם משבועה. איברא באומן כשחולקין על הפרעון לדידן נאמן בל"ש מטעם דתפוס ועומד:

ברם הרשב"א בחידושיו תירץ על הקו' הנ"ל גבי אומן כדעת הש"ך דהוי מיגו לפמ"ש, וצ"ל לדעתו דס"ל כדעת הרא"ש בשבועת השותפין דבמיגו כל דהו אוקמו אדינא, הגם שאינו מעיקר דינא דאוריי' רק שלאחר תקנתא שעשאוהו כשוכח הדין מכריח ליטול בלא שבועה כקו' הש"ס וניתיב ליה בלא שבועה, הגם דל"מ רק כשטוען על הפרעון דהוי כודאי שוכח לרבנן, אבל בקציצה לר"י דאינו אלא כספק שוכח ס"ל שגם בזה דינו לאחר תקנתא כמשאי"ל דנוטל בלא שבועה, וגם בזה אמרינן דבמיגו כל דהו אוקמוהו אדינא, ולא מצאנו לו חבר בסברא זו:

ג בתומים [סי' פ"ט ס"ק י"ב] הקשה על רמב"ן בסוגיין שמתרץ להברייתא דקתני כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה דנאמן בלא שבועה מדקתני נתנה לו וכו' דשאני אומן דקונה בשבח כלי יותר ממשכון דלא קני אלא לשיעבודיה, והקשה דא"כ בעבר זמנו נמי, דמידי הוא טעמא אלא משום דחזקה שלא יעבור בבל תלין, ולמ"ד דקונה בשבח כלי ליכא בל תלין, וזה כמה אמרתי לתרץ בפשטא ובזה ירווח לן קו' תוס' בסוגיין (דף מ"ו] ד"ה לא קצצתי, שהקשו דא"כ עבר זמנו נמי שהרי שהה והרי עבר:

ונראה למה דנקטינן דלמ"ד דאומן קונה בשבח כלי לא קני אלא בשבחא שנשבחה הכלי על ידו, אבל לא בגוף הכלי כמבואר בתרומת הדשן סי' ש"ט] ומבואר בש"ע סי' פ"ג] דלעולם יד המלוה על עליונה הן בדמי פרעון והן במשכון להחזיק בו על חובו שירצה, ולפ"ז איירי הכא דשבח כלי אינו אלא דינר א', והאומן בידו לתפוס השבח שהשביח על הדינר שמכחישו ועל הדינר שמודה תופס בגוף הכלי] כדי שיפטור משבועה. איברא כל זה כשנפל הטענה ביניהם בעודו תחת ידו, אבל כשמחזיר לו אזי מוטב לו ששבח הכלי יהיה על הודאה, בכדי שיעבור בבל תלין על הדינר שמכחישו, ובכדי שירמי אנפשיה וידכור מחמת רתת דבל תלין:

ולפ"ז מיושב קו' תוס' לדברי רמב"ן הנ"ל דאתיא כמ"ד אומן קונה בשבח כלי, לכן אינו עובר על ההודאה דמסתמא דעתיה דאומן דשבחא יהיה על הודאה, כי היכי דלישום אנפשיה על הכפירה משום איסור בל תלין:

ד אחרי חדשתי זאת זה שנים כבירים, ראיתי בקצה"ח [סימן ש"ו ס"ק ג'] שהחל קצת בדרך שכתבנו, אולם הסיע בתוך הדיבור בדרך אחר, משום דס"ל שגם במשכון אינו עובר בבל תלין, לכן הוכרח שם עפ"י דברי ר"ן שכבר פרע לו הדינר שהודה, והוא פלא דגבי אומן כל זמן שלא גילה אדעתיה דתפסו למשכון ולא בא לידו בתורת משכון לכ"ע אינו קונה משכון, אפי' לדעת דרכי משה באה"ע [סי' כ"ח] דאומן מסתמא תופס אשכרו וקונה משכון, זהו כשקידשה בשכרו, איפשר לומר דמעיקרא תפס ליה אשכרו או על דעת שתתקדשה לו, אבל כשראינו שהחזיר לה הכלי ולא תפסו הוכיח סופו לתחלתו דלא נחית אדעתא דהכי, ועוד שהרי לדעת הרשב"א והריטב"א והר"ן קידושין (דף מ"ח] כל שלא בא לידו בתורת משכון לא קנה משכון, רק היכא דתבעו ליה ותפיס ליה אאגריה, ול"מ מי שחולק ע"ז רק רבינו ירוחם לבד, תו לא יפלא בשגם הרמב"ן ס"ל כדעת רוב הפוסקים, ועוד שלדברי עצמו [בסי' ע"ב ס"ק כ"ג] מוכח מש"ס בפלוגתא דרשב"ג ור"י הנשיא במשכון דלא שווי שיעור זוזי, דס"ל לר"י הנשיא דנקטי' לזכרון דברי', דבע"כ צ"ל אחת משתים או דבמשכנו בשעת הלואה לא קנה מדר' יצחק, ולדעת הפוסקים דקנה ליה בע"כ צ"ל דהיכא דלא נקטיה לגוביינא רק לזכרון דברים לכ"ע לא קנה, והשתא היכא דלא שוה שיעור זוזי דמ"מ נטלו בשביל חובו כדי שלא יכפור הלה ולא תינשי מיניה ומלוה כיון דלא נקטיה לגוביינא לא קנייה, מכל שכן גבי אומן דלא נטלו רק לעשות מלאכתו ולהרויח משכורתו, פשיטא דגרע עוד ממשכון דלא שוה שיעור זוזי, ואפי' לדעת רמ"א שם כשאמרה עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך דמקודשת כשמחזירם לידה היינו משום דס"ל דסתם אומן תפיס ליה אאגריה לכן הוי כקידשה במשכון וס"ל דגם במשכון בשעת הלואה קונה משכון:

וראיתי [בסי' ע"ב] מה שכתב שם ויש בהם כמה דברים נחמדים, איברא כמה דברים שם נחמדים לפום רהיטא ורחוקים מן דעת המעיין, ונפרטם אחת לאחת אח"ז, ומ"ש שם הנוגע לענינינו ומשיג על דעת הבית שמואל שמפרש לדעת רמ"א כפשטא וכמ"ש והשיג עליו כיון שעשאן על דעת שתתקדש לא שייך בזה שקונה משכון, אתמהה הכי מחוייבת היא שתתקדש לו, כי יקח כתיב ולא שתלקח, ואם לא תרצה להתקדש הכי אינה מחוייבת לשלם לו בעד שכר מלאכתו, והרי תופסו למשכון על שכרו, ובאם תרצה להתקדש אח"כ תפטור משכרו כי זהו מחיר תשלומיו, ותפיס ליה למשכון על אחת משתים, הגע בעצמך באם ילוה לחבירו על משכון או שתשלם או שתשחק לפני ותיפטר, הכי נימא דבכה"ג ל"ק משכון:

ה נלקטה בקיצורים דברי בעל קצה"ח [סי' ע"ב ס"ק כ"ג], ראשית דבריו יצא להקשות על רמ"א דפוסק באה"ע כדעת רבינו ירוחם דגם באומן שייך קנין משכון, וגם ס"ל דהיכא דאתי לידי' בתורת משכון אפי' היכא דלית ליה מיגו נאמן, דאין מוציאין ממלוה מספיקא דפלוגתא, א"כ הדרא קושי' הרשב"א לדוכתי' דא"כ היכא שהטלית ביד האומן אמאי אינו נאמן אלא במיגו כדאיתא שם בסוגי', ומתרץ שם ע"פ דעת רש"י ותוס' דכל זמן שלא החזיר לו טליתו עודנו לא נתחייב כלום ואפי' מלוה לא הוי, ובזה מתרץ נמי קושי' הראשונים דאם איתא שגם אומן קונה משכון למה צריכין לאהדורי בתר טעמא דלהכי דינו כשומר שכר משום דתפיס ליה אאגרי' תיפוק ליה דמשום קנין משכון נעשה שומר שכר:

ולפי ענ"ד לא נראה דהיכא שרוצה להחזיר לו טליתו רק שתובע שכרו דנימא דעודנו לא נעשה מלוה, כיון שמוכן בידו להחזירו לו שלו ושכרו הוא דקתבע, וע"כ לא קאמרי רש"י ותוס' אלא שמעכב האומן להחזיר לו ע"י סיבה אחרת כגון בעשה לי שירים ונזמים, ולא החזירם לידה בשעת קידושין, יהיה ע"י איזה סיבה שיהיה כל שאין העיכוב מחמת הבעה"ב, אזי נכונים הדברים דאפי' לר"מ דס"ל דמקודשת במלוה מ"מ כל כמה שלא החזירם לא נתחייבה, אכן היכא שמוכן להחזירם מיד רק שהעיכוב ע"י בעה"ב בשביל שכרו פשיטא דנעשה מלוה למפרע משעה שמוכן ורוצה להחזירם לידו:

והנראה לפענ"ד לפרק מעל רבינו רמ"א קושי' הרשב"א, דנאמינו לאומן בלא מיגו דידעינן דאתי לידי' אדעתא דאגרי' ודינו כמו במשכון דנאמן בלא מיגו משום דקני' ליה מדר' יצחק, דברייתא זו ר' יהודה היא דסבירא ליה שגם בקציצה לא מידכר, ור' יהודה בע"כ סבירא ליה דבעל חוב לא קנה משכון בשעת הלואה, שהרי ס"ל הלוהו מעות שומר חנם. איברא לדברי הר"ן קידושין פ' האיש מקדש דאומן כהלוהו פירות דמי וגם למ"ש לקמן (אות ו') דאומן כמשכון שלא בשעת הלואה דמי ליתא למה שכתבתי]:

גם מה שכתב הקצה"ח שם על קושי' שני' דל"ל לפרושי טעמא משום דתפיס אאגרי' ת"ל דהוי כמלוה על המשכון, וחידש שם דמידי הוא טעמא דמלוה עה"מ גופא משום דבידו לקדש בו והנאה זו שוה פרוטה אבל האומן אין בידו לקדש בשכר מלאכתו המגיע לו על הכלי דכל זמן דלא מחזירו לא נעשה מלוה ומנה אין כאן וכו', דגם רבינו ירוחם ורמ"א מיירי כשקידש בהם האשה שמגיע לו ממנה שכר מלאכתו דנעשה בשעה שמחזיר לה מלוה למפרע וקנוי בידו למפרע כדין משכון, משא"כ באשה דעלמא:

ולפענ"ד נראה ברור דלדעת רבינו ירוחם ורמ"א גם באשה דעלמא מקודשת כשקידשה בכלי בשכר מלאכתו שמגיע לו, שהרי קידשה אדעתא דהכי שתחזירו לבעלי' ותקבל ממנו שכר מלאכתו שמגיע לו, ואז הרי נעשה מלוה למפרע וקנין למפרע, וכשם שיכול לקדש בהם האשה בעלת החפץ דלאחר שהחזיר לה נעשה למפרע מלוה וקנין כאחד, הרי יכול להקנות כל כחו וזכותו לאחרים, וכשם דבידו לעשות מלוה וקנין למפרע כן הקנה זכות זה לאחרים, הגע בעצמך דאפי' במשכון לו שדהו על תנאי באם לא יפדה בתוך הזמן יקנה מעכשיו [בגוונא דלית ביה משום אסמכתא] הכי לא יכול לקדש בו תוך הזמן, ואח"כ כשהגיע הזמן ולא נפדה וקנוי בידו למפרע גם היא מקודשת למפרע, מכל שכן גבי אומן דבידו הוא שיקנה למפרע, וכן לאחר שקידשה הרי בידה שתקנה למפרע, והרי קידשה בזה שתחזירו לבעלים, ואז יקנו שניהם למפרע. ועוד שגם קודם שנודע לנו בבירור מ"מ טובת הנאה זו שוה פרוטה ומקודשת מיד בטובת הנאה דמזדבני בדינרי, ועי' ברמב"ם פרק כ"ב מהלכות אישות הלכה ט"ו] ובמגיד משנה שם שמביא בשם הירושלמי דבעל שמכר בנכסי מלוג שאם תמות היא יהיה קנוי ללוקח, דלא קנה כלל מפני שבעל אין לו צד זכות בגופם רק לאחר שתמות, אע"ג דלאחר שתמות קנוי לבעל למפרע מצד תקנת אושא ודינו כלוקח ראשון, שאני התם דעיקר תקנת אושא משורש בדין ירושתו לכן עיקרו מתחיל מדין ירושה, ולכשיהי' ראוי ליורשה מאז עשאוהו למפרע כלוקח ועוד דהתם אינו בידו משא"כ גבי אומן [ולקמן בדיני שאולה ושכורה סי' פ"א אות ח' הארכנו בפרט זה]:

ובעיקר קושי' הראשונים הנ"ל שתסוב לדעת רמ"א דהא דהוצרך הש"ס לטעמא דתפיס ליה אאגרי' משום דבלא"ה אמרינן דסתם אומן לא נחית אדעתא דהכי, ואדרבה מזה נסתעף עיקר דינו שהמציא בדרכי משה דמסתמא תפיס ליה אשכרו, וממילא דינו כמלוה על המשכון, והוא דבשקלא וטריא דש"ס ב"מ דף פ':] איכא שני תירוצים שם ולתירוץ בתרא דמחליף רבה בר אבוה ברייתא דשוכר לית ליה סברא זו דס"ל דסתם אומן לא נחית לכך, וס"ל לרשב"א וריטב"א ור"ן הנ"ל דסוגיא דהאיש מקדש דתלינן פלוגתא דר"מ ורבנן באומן קונה, ולא במלוה על המשכון דפליגי גם כן ר"מ ור"י, דלר"י דס"ל דהלוהו מעות שומר חנם בע"כ לית ליה דר' יצחק במשכון בשעת הלואה, ורבנן דר"מ בכ"ד הוא ר' יהודה [תוס' כתובות ל"ו ד"ה ואם], אלא משום דסוגיא זו קאי לתירוצא בתרא דש"ס ב"מ דמסתמא לא נחתי אדעתא דתפיס אשכרו. איברא רבינו רמ"א דנחית לדינא פסק כלישנא קמא, וטעמו ונימוקו עמו ע"פ המסורת בידינו דר"מ ור"י הלכה כר"י ואנן פסקינן דשוכר כשומר שכר, וגם אמרי' בעלמא דסתם מתניתין ר' מאיר וכיון דבע"כ לדידן ס"ל לר"י דשוכר כש"ש א"כ בע"כ צ"ל כתירוצא קמא כי היכי דתיתוקמי כר"מ דשאני אומן דתפיס ליה אשכרו, וכיון דאיתא לסברא זו מנ"ל דר"י פליג עליה דר"מ בזה. איברא למאן דמחליף לית לן כלל סברא זו, הגם דאפ"ל שגם לתירוצא קמא לא אמרינן דסתם אומן דרכו לתפוס אשכרו והוי כאילו גילה דעתו דתפיס אשכרו, רק דהוי כש"ש בהאי הנאה שיכול לתפוס. אבל רבינו ניחא ליה לפרש כפשטא, דאלת"ה במאי פליגי בלישנא בתרא, אלא ודאי דאי לאו דסתם אומן נחית אדעתא דהכי אפי' שומר שכר לא הוי, ובשביל דקשיא ליה לרמ"א דסוגיא שלימה דקידושין הנ"ל תיתי שלא אליבא דהלכתא כלישנא בתרא דלית לי' דסתם אומן נחית אדעתא דהכי, להכי מוקים לה בשכבר החזיר לה קודם שקידשה:

ועפ"י דברינו נפקותא רבה לדינא דבדבר דלא שייך כלל קנין בשבח כלי כגון בשליח ששלח להביא כליו ממקום אחר וקידש אשה בחפצים [על שכרו המגיע לו] דלדעת הקצה"ח לכ"ע אינה מקודשת, ולדעתינו מקודשת לדעת רמ"א דפסק כרבינו ירוחם, וכתב בדרכי משה שהוא לכ"ע, דס"ל דרשב"א וריטב"א ור"ן לא כתבו דבעינן גילוי דעת דתפיס ליה אשכרו רק כדי לפרש השקלא וטריא דקידושין הנ"ל וכן הברייתא דאומן כל זמן שהטלית בידו דבלא מיגו לא מהימן כנ"ל. אבל לדינא איפשר דמודים בזה משום דפסקינן כלישנא קמא:

ולדברינו אלה מסולק מעל רבינו השגת הגאון החסיד מוהרא"ו זצוק"ל בספרו בביאור אבן העזר דאיך איפשר לומר דסתם אומן הוי כגילה דעתו דתפיס ליה אשכרו, דא"כ בלישנא בתרא שם מתניתין דלא כר"י דס"ל דשוכר כשומר חנם, הרי בהלוהו פירות מודה ר"י דמלוה על המשכון שומר שכר והרי אומן כהלוהו פירות דמי, ולמה שכתבתי דמקור דינו של רמ"א נובע מלישנא קמא שם, ניחא שהרי ללישנא בתרא אפי' לר"מ לא הוי בהאי הנאה דמצי תפיס לי' אשכרו, אלא משום דשוכר כש"ש, ואיך איפשר להוסיף ולומר דמסתמא הוי כגילה דעתו והוי כמלוה על המשכון:

ו ודע דמלשונו של רבינו רמ"א שם [סי' כ"ח סעיף ט"ו], וכן מלשונו של רבינו ירוחם שמביא דין זה בשם רבו רבינו אשר"י, דאם קידש בשכרו לכ"ע מקודשת כשקידשה בשעה שמחזיר לה, נשמע דהוי כמשכון שלא בשעת הלואה שהרי רבינו האשר"י ס"ל דבמשכון בשעת. הלואה אינה מקודשת, וכן הרמ"א הביא בהג"ה דעתו להלכה, וכאן כתב דלכ"ע מקודשת, א"ו משום דתפיס ליה מעצמו דינו כמשכון שלא בשעת הלואה, ונשמע מזה דמי שהפקיד פקדון ביד חבירו, והלה תפיס ליה על חובו נידון כמשכון שלא בשעת הלואה. אבל לענין בל תלין אפי' להפוסקים דגם במשכון בשע"ה קני' ליה מ"מ כיון שהחזיר לו האומן ולא תפיס ליה אשכרו, הרי הוכיח סופו על תחילתו דמעיקרא לא היה בדעתו לתופסו:

לכן מה שמסיים שם בעל קצה"ח [סי' ע"ב ס"ק כ"ג] דגבי אומן אם הבעלים נתנו לו משכון על שכרו שאינו עובר בבל תלין, אפי' כשהחזירו לו, לדעתי לא יצא מידי ספיקא דלהפוסקים דמשכון בשעת הלואה לא קני' ליה פשיטא דעובר בבל תלין:

וע"פ דברינו הנ"ל תו ליכא מדברי ר"ן בפרק האיש מקדש סתירה מוכרחת לדברי רבינו רמ"א הנ"ל, דז"ל שם דאמרו למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת דהו"ל מקדש במלוה ואמאי לא והאיכא משכון גבי' דמצי תפיס ליה אאגרי' והמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת, ותירץ דשאני משכון דקני לי' מדר' יצחק. אבל האי כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתי לידי' לא קני ליה, תדע דתנן בפ' האומנין כל האומנין שומרי שכר ואמרינן עלה דסתמא כר"מ ולא כר"י ואילו במלוה שיש עליו משכון מודה ר"י בהלוהו פירות דש"ש הוא ואומן כהלוהו פירות הוי וכו' [זהו שכתבנו לעיל באות ה'] ועוד דבפ' המקבל אמרינן דלמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי עובר בבל תלין, ואילו היה קנוי כקנין משכון ודאי שלא היה עובר, אלמא דלא חשיב משכון דידי' עד דליתבעו מיני' ותפיס ליה אאגרי' כעובדא דמלוגא דשטרי עכ"ל הר"ן:

ולמעיין היטב בדברי קדשו שכל אלו הראיות יסבו בלכתן על מ"ש בתחילה והאיכא משכון גבי' דמצי תפיס ליה אאגרי' הרי הם קנוים בידו, אזי תו ליכא פתרא לסוגי' זו גבי עשה לי שירים ונזמים דאמאי א"מ לכ"ע כיון דאומן כמשכון שלא בשעת הלואה הוי דהשתא ליכא למימר דאיירי כשכבר החזיר לה כמ"ש רמ"א, דכיון דקנוי בידו משום דמצי תפיס ליה תו לא נפקע קנינו ולא הורע כחו במה שהחזירן כיון שעל דעת שתשלם לו החזירם לידה, וכן במשכון שהחזירו ללוה על דעת שישלם לו לא נפקע קנינו שהרי לא נעשו מטלטלין אצל בניו, וכן מדברי רמ"א גופי' מוכח להדי' כן שהרי מוקי לסוגיא דעשה לי שירים ונזמים בשכבר החזיר לה, ואפ"ה למאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי מקודשת, וכבר מבואר בדברי ר"ן בפ' כל הנשבעין דקנינו של משכון עדיף מקנינו של אומן, ולהכי כל ראיות הללו נשגבות המה למאי שהקדים הר"ן שם דל"א כיון דמצי תפיס ליה כלומר כיון דבידו לתפוס כבר קנויים בידו דא"כ אמאי אינה מקודשת אפי' בשכבר החזיר לה כיון דעל דעת לשלם לו החזירם לא נפקע קנינו, וגם אמאי עובר בב"ת כיון דלא נפקע קנינו כמו למ"ד דאומן קונה בשבח כלי דאינו עובר אפי' בשכבר החזירם משום דבחזרתו לא נפקע קנינו ועודם קנוים בידו אבל רבינו רמ"א כבר העלה ארוכה לפצעים האלו דלאו משום דמצי תפיס ליה אלא משום דסתם אומן דעתו למיתפס אשכרו, לכן בשכבר החזירם דחזינן להדיא שיצא מן הכלל, והוכיח סופו על תחילתו שלא עלה במחשבתו לתפוס אשכרו ולא היו קנוים בידו תו ל"ק ליה מידי מעולם. אבל כשקידשה בשעה שמחזירם עודנו לא יצא מן הכלל:

ולפ"ז נכונים הדברים בעצמותן ואין אנו צריכין לטעמו של בעל קצה"ח דלהכי למ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו עובר בבל תלין דדמי כאילו כבר פרע לו וחזר והלוה לו, וכן גבי משכון דלטעמי' הא תינח לענין ב"ת אבל אמאי מקודשת בשכבר החזיר לה, כדמוכח להדיא מרמ"א דמוקים לפלוגתייהו בשכבר החזיר לה טרם שקידשה, אלא משום דעודנו לא נפקע קנינו:

ז ולפ"ז תו לא קשה על הרמ"א מכל קושיו' הנ"ל, לבד קושיית הרשב"א מברייתא דכל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראי' משום דנאמן במיגו כדאיתא ב"ב (דף מ"ה], דמאי שכתבנו לעיל (באות ה'] ליתא שהרי אומן כהלוהו פירות דמי, ועוד דאומן דמי למשכון שלא בשעת הלואה וכמש"ל באות ו'] ואיפשר לדחוק דסוגיא זו קאי לתירוצא בתרא בב"מ דל"ל סברא זו וכמש"ל, ועוד אפ"ל דבל"ז צ"ל לדעת הש"ך סי' ע"ב ס"ק צ"א] דכל היכא דאינו מחויב לישבע שבועת המשנה אמרינן מיגו אפי' חוץ לב"ד והכא גבי אומן דנאמן בלא שבועה מדקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל יהיה מאיזה טעם שיהיה], הא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן אין הכוונה דעודנו בידו כשעומד לדין, אלא שנפלו הטענות שביניהם כשהיה בידו אפי' חוץ לב"ד לפני עדים והחזירו לבעל הבית מיד אפ"ה נאמן במיגו, וסיפא דקתני נתנה לו כשנפלו הטענות שביניהם לאחר שהחזירה ליד בעה"ב, ובין ברישא ובין בסיפא כבר החזירה ליד בעל הבית, וכל זמן שהטלית ביד האומן על הטענות קאי, וכיון שכן תו לא קשה, שגם בלא מיגו נמי משום דקנוי בידו, דכיון שהחזירו ולא תפיס אשכרו הוכיח סופו על תחילתו שלא היו קנוים לו מעולם, ולא עלה על דעתו לתפוס על שכרו וכמש"ל:

וא"ל דאכתי מנ"ל לש"ס ב"ב להקשות על רבה דילמא לעולם באומן לית ליה מיגו והא דנאמן כל זמן שהטלית בידו דהיינו שעודנה בידו בשעה שתבעו לפני ב"ד, ומשום שאין לך גילוי דעת יותר מזה, ויש לו קנין בגופה, ורק בתר השתא הוא דאזלינן, ולא משגחינן על מה שטענו כבר היכא דהשתא ליתא בידו, ויש לומר דמסתמא רישא כגוונא דסיפא מיירי דקתני עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה דזהו כשתחילת הטענות היו כשעבר זמנו, אבל היכא שכבר טענו בזמנו דהיינו בסוף הזמן ובעה"ב טען שלא קצץ אלא אחד וגם השתא עומד בטענתו, אזי אפי' כשעבר זמנו נשבע ונוטל (לדעת בעל המאור שם נאמן לעולם בשבועה, דבתר טענה ראשונה מסרך סריך, ולשאר פוסקים נותנין לו יום א' לאחר זמנו כנגד יום התביעה], וכשם דבסיפא לא אזלינן בתר השתא לחוד, רק בתר הזמן שהתחילו לטעון, ועיקר חילוק הדינים דקתני על תחילת הטענה קאי, והיינו דדווקא היכא שהתחילו לטעון אז, ואזי הוא דאמרינן עבר זמנו המע"ה ה"ה ברישא דכל זמן שהטלית בידו, היינו דוקא היכא שהתחילו לטעון בשעה שבידו, אע"ג שכבר החזירה לידו קודם שבאו לב"ד, וכמו בנתנה לו דסיפא דקתני בזמנו נשבע ונוטל דקאי על תחילת טענותיהם כשהיו בזמנו אע"ג דאח"כ באו לפנינו לאחר זמנו, ומזה מוכח ממילא דמשום מיגו הוא ולא משום קנינו בגופו וכמש"ל ועיין:

ח איברא עודנו קשיא קושי' עצומה על הרמ"א דמוקים לה לסוגיא דעשה לי שירים ונזמים כשכבר החזיר לידה עד שלא קידשה, דא"כ לאוקימתא דפליגי בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דר' מאיר סובר אינה לשכירות אלא לבסוף ולהכי מקודשת, דתרווייהו המלוה והקידושין בהדי הדדי קאתו, ואי בשכבר החזיר לה קודם שקידשה, א"כ גם לר' מאיר הוי ליה מלוה, ובב"ש [כ"ח ס"ק ל"ט] הניח בתימה קושיא זו:

וזה בימי חורפי ישבתי על נכון בפשטא ע"פ דברי רשב"א קידושין שם וז"ל מר סבר אינה לשכירות אלא בסוף, ומר סבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כלומר וכל פורתא ופורתא הוי מלוה עלי' וכי מצטרף לפרוטה מלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת, וקשי' לי ומ"ש מהתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאע"פ שאין באחת מהן ש"פ מקודשת דכי מתאכלי ברשותה קא מתאכלי דהכא נמי שכירות זה לא ניתן לחזרה ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קידושין וכי מלו לפרוטה א"נ לכשנגמר הכלי מקודשת דהאי שכירות לא למלוה דמי כדאמרן, וי"ל דהתקדשי לי באלו שאני הואיל ואיתנהו כולהו קמן מונה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתא להאי פורתא ליתא להאי ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך לא חזו לאצטרופי כלל והלכך א"מ, אבל אי סבירא לן דאינה לשכירות אלא בסוף כולא אגרא בבת אחת אתי והלכך מקודשת כנ"ל עכ"ל הרשב"א:

ולפ"ז תו ל"ק דכיון שנעשה מלוה בפעם אחד ואז ראוי' להתקדש בהם, א"כ הרי נעשה מלוה זו על דעת שתתקדש בהם, ודמי לקידשה לאחר ל' יום דמקודשת אע"פ שנתאכלו קודם לזה, מפני שמלוה זו נעשה על דעת שתתקדש בהם דאע"פ שצריך לקדשה מחדש לאחר שעשאן כמ"ש בב"ש שם ס"ק ל"ח], מ"מ לא דמי להתקדשי לי בזו ובזו ואכלתן טרם שגמר לקדשה, דאינן מצטרפין לפי שכבר נעשו מלוה, דהתם בידו לגמור מיד, לכן כשלא גמר נעשין מלוה ודמי למלוה שלפני הקידושין, משא"כ הכא שכבר עשה כל מה שבידו, שכבר אמר וקידשה בשכר מלאכה רק שהדין גורם שצריך לקדשה מחדש, כל כה"ג כמלוה שלאחר קידושין דנינן לה, ואם הוא חוזר אח"כ ואינו רוצה לקדשה והיא רוצה, אינה צריכה לשלם לו בעד שכר מלאכתו כלום כמו בקידשה לאחר ל' יום שאם הוא חוזר אין צריכה לשלם לו כלום ובזה חלוק ממלוה כמ"ש ר"ן שם:

ובספר תפארת ירושלים סוף מס' ב"ק ימצא המעיין מה ששייך עוד לדינים אלו:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה