זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן נט
בדיני שכיר בזמנו
א עיין שבועות ריש פרק כל הנשבעין (דף מ"ה מ"ו] והקושיות בסוגיא זו, א] קושיית הר"ן תוך ד"ה הילכך, שהקשה על הא דמקשה הש"ס שבועת שומרין דחייבה רחמנא היכי משכחת לה, דהא ע"כ מוכרחים לחלק בין ממון לשבועה לענין מיגו דהעזה, [כדמוכח מב"ב (ל"ו.) גבי הני עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, ומרבה ריש ב"מ מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז], ובשכיר הוי לענין ממון לכן אמרינן מיגו דהעזה, ב] קושיית הרא"ש [סי' ג'] על הר"י מיגאש שמחלק דמיגו מועיל לענין ממון ולא לענין שבועה, והקשה דמה לי ממון ומה לי שבועה, לכן מתרץ הרא"ש שם מטעם מיגו דהעזה, ג] וקשה ג"כ דהא לדעתו דליכא נפקותא בין ממון לשבועה הדרא קושיא לדוכתיה, ד] קושיית המפרשים על תוס' ד"ה קציצה כו' וז"ל וי"ל דשאני הכא דמודה במקצת כו' עכ"ל, דהא לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה, ה] קושיית קצות החשן [סי' רצ"ו] לדעת הבעל המאור דהמפקיד אצל חבירו בשטר וטוען החזרתי אינו צריך לישבע מדאורייתא דלא חייבה רחמנא רק בטענה דשייכא גבי שומרים לבד ואעפ"כ לא הפסיד המיגו מדאורייתא, וכדאיתא להדיא בספר הכריתות בלשון לימודים שער ג' סימן קצ"ה] דמדאורייתא אמרינן אם רצה לטעון שקר היה טוען נאנסו וישבע על טענתו ול"א שאינו רוצה לטעון כן מפני השבועה, א"כ מה מתרצינן דאפקיד בשטר הלא יש לו מיגו דהחזרתי ואם טען החזרתי היה נאמן בלא שבועה מדאורייתא במיגו דנאנסו, וכיון שהיה נאמן בטענת החזרתי בלא שבועה יש להאמינו גם עתה שטוען נאנסו בלא שבועה:
ולפענ"ד נראה ליישב בחדא מחתא, דלכאורה קשיא על רב ושמואל דמוקי בששכרו בעדים, אבל בלא עדים נאמן לומר נתתי לך שכרך במיגו לא שכרתיך, דבקידושין (דף ס"ד] פליגי רבי ור' נתן במי שאמר בשעת קידושין יש לי בנים, ובשעת מיתה אמר אין לי בנים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דברי רבי, ר' נתן אומר אף נאמן לאסור, ומסקינן התם דפליגי במוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני, דאמרינן מה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים עקרי חזקה לגמרי, ור"נ סבר מה לי לשקר כי חזקה דמי וכו' עי"ש [ובש"ע אהע"ז סי' קנ"ו ס"ז], ולפי דעת הרשב"א שם דמיגו דאי בעי מראה כוונתו לפנינו אלים מן מיגו דטענה אחרת, ולכן אמרינן הואיל ובידו לגרשה דתו לא נשאר שום צד ספק משא"כ בטענה אחרת, ולפי דעתו אף דפליגי רבי ור' נתן בתוקפיה דמה לי לשקר זהו דוקא במיגו דאי בעי עביד מעשה לפנינו, אבל במיגו לטענה אחרת כ"ע מודים דמה לי לשקר כחזקה דמי, דמהיכא תיתי לן לומר דפליגי בפלוגתא רחוקה:
ועיין בתוס' בסוגיין ד"ה כי מטי כו' ועי"ל כו', תמצית דבריהם דחזקה אחת לא מהני נגד חזקת חיוב וברי דשכיר וראיה לזה ממתניתין דחנוני ופועלים לדעת גדולי הראשונים דתרווייהו נוטלים מדינא, הפועלים מטעם חזקת חיוב וברי ושמא, והחנוני מטעם חזקה דשליח עושה שליחותו, ואמאי לא מצרפינן חזקה דחנוני לגבי בעל הבית ולפטור מפועלים אלא ודאי דחזקה אחת לא מהני נגד איני יודע אם פרעתיך, ועיין לקמן בדיני שאלה ושכורה סי' פ"ב אות ד' שהארכתי בזה], וא"כ אפי' שכרו שלא בעדים דאית ליה מיגו לבעל הבית מה מהני לגבי חזקת חיוב וברי ושמא, דהא מה לי לשקר דטענה, כחזקה לבד הוא, ואין לומר דהכי אמרינן בשכרו שלא בעדים ממתינין עד למחר ואיכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין בצירוף המיגו והוי תרי חזקה, [ויתיישב בזה קושיית תוס' בסוגיא ד"ה מתוך, דהוי מיגו בדדמי], ז"א דהא בזמנו ליכא רק מיגו לחוד ולמחר דאיכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין תו ליכא חזקה דאתמול דעכשיו לית ליה מיגו דהא הודה מאתמול דשכרו, ומיגו למפרע לא אמרינן:
אלא ע"כ צריכין לומר דרב ושמואל ס"ל דאף דפליגי רבי ור' נתן בתוקפיה דמה לי לשקר זהו דוקא היכא דטוען נגד חזקה כגון התם דמוחזק באחי ולא מוחזק בבני בהא סבירא ליה לר' נתן דמה לי לשקר כחזקה דמי, אבל בלא זה כ"ע מודים דאף מיגו ע"י טענה כעדים דמי:
ועתה נעמיד דברי הר"י מיגאש ודברי הרא"ש בטעמים ברורים וצלולים, דלכאורה היה נראה דחזקה מהני לפטורי משבועה דאורייתא מק"ו דע"א דלא מהני לממון ומהני לשבועה, אבל יש להביא ראיה דחזקה לא מהני לגבי שבועה מכתובות (דף פ"ח] אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא יהיב לה כתובה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקים להו להנך קמאי בהלוואה, ואם נאמר דחזקה מהני לפטורי משבועה התם נמי חזקה דשטרך בידי מאי בעי מסייע לבעל השטר, ואין לומר דהתם הטעם לפי דלא מהני חזקה לממון ולשבועה, דהא מסתימת הפוסקים משמע אף בתוך זמנו ושטרא יכול לחייבו שבועה דאורייתא, והתם איכא חזקה לממון וחזקה אחרת לפטורי משבועה, אלא ודאי דחזקה לא מהני לפטורי משבועה אף דע"א מהני לפוטרו משבועה, לפי דהגדת עד דומה לשבועה לפי דליתא בחזרה, ולא שייך גבי עד אישתמוטי ולאו דלא תענה אלים כלאו דשבועה, משא"כ חזקה דמ"מ אין הדבר ברור לפנינו, דאולי בעל דין עצמו מספקא ליה ואיכא לברורי ע"י שבועה, לכן צריך לברר, מה שאין כן לגבי ממון דלית לן בירור אחר שפיר סמכינן אחזקה:
ולפ"ז אתי שפיר דעת הר"י מיגאש דמיגו לפטורי משבועה לא אמרינן דס"ל דמיגו ע"י טענה גם רבי מודה דרק כחזקה דמי וחזקה לא מהני לפטורי משבועה, [וא"ל ממה דאמר רבה ריש ב"מ מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, ופי' התוס' שם דמיגו דאי בעי כפר הכל, דשאני התם דמקשינן על התחלת השבועה, ונוכל לומר דמפני זה מיאן רש"י ז"ל בפירושם ומפרש דהוה משיב אבידה, ואיפשר דגם דעת בעלי התוס' כן כיון דאי בעי כפר הכל ומרויח ממון יותר מטענתו דהשתא דמיגו כזה כעדים דמי]:
וע"ז הקשה הרא"ש להיפוך כיון שאינו טוען נגד חזקה כ"ע מודים דכעדים דמי ואזיל לשיטתו בקידושין שם, ומתרץ הטעם דהוי מיגו מאינו מעיז למעיז דמיגו גרוע כזה לא אלים מחזקה ומהני לענין ממון ולא לפטורי משבועה, אמנם כ"ז לדידן, אבל לרב ושמואל דאף דבשכרו שלא בעדים מהימן במיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך, אף דהוי מיגו דהעזה מהני לגבי שכיר, אף דחזקה לחוד לא מהני כהנ"ל, ע"כ אית להו דאף מיגו דהעזה כעדים דמי, שפיר מקשינן א"כ שבועת שומרין דחייבה רחמנא היכי משכחת לה, וא"ל דשאני הכא דהוי מיגו דהעזה לפמ"ש, דעתה הדרא קושיית הר"ש לדוכתיה דמה לי ממון ומה לי שבועה, דבשלמא לדידן אמרינן הטעם דמיגו דהעזה כחזקה דמי, אבל לרב ושמואל דאית להו מיגו דהעזה במקום דחזקה לא מהני, ע"כ אית להו דמה לי לשקר כעדים דמי ותו ליכא נפקותא בין ממון לשבועה, ומיושבים ג' קושיות הנ"ל:
וקו' ד' נראה ליישב עפ"י דברי תוס' [דף מ"ה:] ד"ה מתוך, דאף דאמרינן מיגו בשבועת שומרין, אבל במודה במקצת לא אמרינן מיגו דאי בעי כפר הכל, דלכפור יותר ולהעיז נגד התובע בודאי לא אמרינן, דאל"כ מודה במקצת היכי משכחת לה, וע"כ צריך לומר דמיגו גרוע כזה לכפור יותר בודאי רק כחזקה דמי, דהא לענין ממון אמרינן מיגו כזו אפי' לכפור יותר כמו בעיזי דאכלו חושלא בב"ב דף ל"ו וברבה בר שרשום [שם ל"ב:], וא"כ קשה קו' הרא"ש דמה לי ממון ומה לי שבועה, אלא ודאי ע"כ צ"ל כנ"ל דרק כחזקה דמי, וגם רב ושמואל מודים במיגו זו [דהוי כחזקה לבד], ומיושב דברי תוס' כיון דמיגו זו כחזקה דמי, וחזקה לחודא לא מהני לבעה"ב נגד חזקת חיוב דשכיר, (וה"ה בקציצה לסלקא דעתא דש"ס דדינו כמתוך שאינו יכול לישבע] (ועיין בהשמטות):
ועל קו' ה' נראה דס"ל לבעל המאור דאף דרב ושמואל דסבירא להו דאף מיגו דהעזה כעדים דמי, זהו דוקא במקום שאינו טוען נגד חזקה, אבל במקום שטוען נגד חזקה וגם מיגו דע"י טענה לבד אז בצירוף תרווייהו קלישא מיגו דידיה מעדים לחזקה, וחיליה דידיה רק כחזקה לחוד, וזה פשוט, שלא נוכל להעדיף ולהתקיף הטענה שטוען מן הטענה דאי בעי טעין, וא"כ אם טוען בשטר פקדון החזרתי אף דנאמן במיגו מ"מ כיון שטוען נגד חזקת השטר הרי חילא דמיגו כחזקה לחוד, א"כ תו לא קשה אמאי לא מהימן לטעון נאנסו במיגו דהחזרתי לפי שלא נוכל להאלים ולהעדיף טענתו מן הטענה דאי בעי טעין וגם עתה רק כחזקה דמי, וחזקה לא מהני לפטורי משבועה, וא"ל דא"כ בשטר פקדון כשטוען החזרתי יתחייב לישבע מדאורייתא מהאי טעמא, ז"א הכי משום מיגו אתה פוטרו משבועה דאורייתא, רק דכיון דלא מצינו לשבועה זו בתורה לגבי שומרים אזי ממילא פטור משא"כ כשטען נאנסו דאיתיה לשבועה מה"ת, רק שדנין לפוטרו משום מיגו אזי לא נוכל לפוטרו כמ"ש [ולקמן בדיני אומן סי' ס"ז אות ה' כתבנו עוד ישוב לקושיא זאת]:
ובזה יש ליישב באופן אחר קו' הראשונים על הר"י מיגאש, מדרבה דאמר מפני מה אמרה תור' מודה במקצת הטענ' ישבע ליהימני' במיגו דאי בעי כפר הכל. ולפי הנ"ל דטעמיה דהר"י מיגאש דמיגו כחזקה דמי, וחזקה לא מהני לפוטרו משבועה, ורבה דס"ל ב"ב (דף ל"ב:] דאמרינן מיגו להוציא, ע"כ סבר דמיגו כעדים דמי ואמרינן ג"כ לפטורי משבועה:
ב באופן אחר נראה ליישב קו' קצוה"ח הנ"ל עפ"י דברי סמ"ע סי' ע"א ס"ק ה', ובתומים שם ס"ק ג'] דהיכא דנתן לו נאמנות כבי תרי בינם לבין עצמם, והלוה מודה בזה וטוען פרעתי דאינו נאמן במיגו, שהרי בע"כ צ"ל שהאמינו אפי' במקום מיגו שהרי לעולם יש לו מיגו זו, וא"כ האמנתו מה אהני ליה, דבשלמא היכא שהאמינו בפני עדים והלכו להם יש מקום לנאמנות וגם למיגו, משא"כ היכא שהאמינו בלא עדים. ומעתה גם לדעת רז"ה דבשטר פקדון וטוען החזרתי דנאמן במיגו דנאנסו, אינו חייב שבועת שומרים מדאורייתא רק בשבועת המשנה, זהו לאחר שתקנו חכמים שישבע א"כ אהני ליה שטרא דבלא"ה היה נאמן בלא שבועת המשנה, [ונ"מ לענין היפוך וכמ"ש הש"ך סי' רצ"ו] משא"כ קודם התקנה, הרי בע"כ צ"ל כיון שנתן לו שטר פקדון דאפי' במקום מיגו, דאל"כ מה אהני ליה למפקיד בשטרא שהרי לעולם יש לו מיגו כזו:
איברא לתירוץ זה עודנה קשיא מה דאמרינן מכלל דסבירי להו המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים, דמנ"ל כזאת אלא משום האי טעמא דנאמן נאנסו במיגו דהחזרתי והחזרתי במיגו דנאנסו, אבל לתירוץ ראשון הנ"ל לא קשה כן, דא"כ גם בעדים נמי כחזקה דמי, ועיין:
ג וראיתי בתשו' מרן הגאון מוהרע"א זצוק"ל [סי' קע"ה] שמתרץ על קו' (ו') הנ"ל דס"ל לרז"ה כדעת ריב"א דבשטר פקדון אינו נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו שהוא נגד חזקה דשטרך בידי מאי בעי, רק בעיסקא שהמקבל נותן שכר הסופר קלישא קצת לחזקה דשטרך בידי מאי בעי משום דאפשיטא דספרא זייר ליה, ובד"ק עודנה קשיא לדעת הש"ך [סי' רצ"ו ס"ק ג'] דס"ל לעיקר כדעת רז"ה אפי' בשטר פקדון:
איברא לכל התירוצים הנ"ל עודנה קשיא דנהי דשבועת שומרים דחייב' רחמנא איירי בשטר ניהימני' ליה נאנסו בלא שבועה במיגו דאי בעי טעין דבעליו עמו, ובעליו עמו ניהימניה במיגו דנאנסו ולדעת רז"ה וש"ך יפטור בלא שבועה, וא"ל דעדי שטר יעידו שלא היו בעליו עמו בשעה שהפקיד אצלו, עודנו יכול לטעון שהפקיד אצלו קודם לזה ונעשה שומר שלו, הגם דמסתבר שאינו נאמן בטענה זו בעצמותו כיון שאינו עומד לכך בסתמא, דאלת"ה הדרא קושיית הש"ס לדוכתיה, דשבועת שומרין דחייבה רחמנא היכי משכחת לה, אבל ע"י מיגו פשיטא דנאמן, לכן מכאן ראיה ברורה לדברי נתיבות המשפט בסוף סי' רצ"א [ומביא ראיה לזה מתשו' הרמב"ן] דגם כשידעינן שהיו בעליו עמו צריך לישבע מן התורה שבועה שאינו ברשותו שהיא עיקר שבועת השומרין:
ד ועפ"י הצעת הדברים הנ"ל תו לא מצרכינן להדורי בתר פירוקי במאי דמתרץ הש"ס דאפקיד ליה בשטר ולא אישתמיט לא' מהפוסקי' לפסוק כן, דאפ"ל דגם מעיקרא פשיטא ליה לש"ס דמיגו גרוע כזה מאינו מעיז למעיז לכ"ע כחזקה דמי, ונהי דחזקה לא מהני למיפטרי' משבועה כמו שהוכחנו לעיל, זהו היכא דאיכא חיוב שבועה בעולם במקום דליתא לחזקה, ואז כשנזדמן גם היכא דאית ליה חזקה לא מהני למיפטרי', אבל התחלת השבועה שיתחייב מן התורה לישבע היכא דאית ליה ראיה של כלום ולאידך לית ליה ראיה כל דהו, זהו דקשיא ליה, ומשני דמשכחת ליה דאפקיד בשטר, וכיון דאיכא מקום לשבועה היכא דלית ליה מיגו, אזי גם בלא שטר מחוייב לישבע מה"ת כיון דמיגו גרוע כזה לא עדיפא מחזקה דתו לא מהני למיפטריה, וכ"כ בתומים כללי מיגו ס"ק קי"ג]:
ה איברא במודה במקצת דקשיא ליה לרבה דליהימניה במיגו דכפר הכל דהוי מיגו מעלייתא ממעיז למעיז וגם ירויח אזי לכ"ע כעדים דמי, ובזה מתורץ מה דמקשין העולם, כיון דבע"כ מוכרחי' לסברא דאישתמוטי א"כ הוי ליה לרבה לתרץ מעיקרא כן על עיקר הקו' דליהימניה במיגו, דהאי לא בעי דליכפרי' כלל וחצי שמודה יש לו לשלם, ומה שכפר משום אישתמוטי, וכן מקשים האחרונים דלאביי דפסקינן כוותיה [בסי' צ"ב] א"כ לא צריכינן לדרבה שהרי לית ליה מיגו כלל דעל החצי שכפר משום דאית ליה ספק מלוה ישנה ועל מה שמודה לית ליה שום ספק, שהרי סוף סוף צריכין לבא לזה לדידן דפסקינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי על שבועה:
ולפי מה שכתבתי לק"מ כיון דחיליה דמה לי לשקר כעדים דמי במיגו מעלייתא כזאת, אזי כשם דלא נחתינן גבי עדים לחתור אחרי ספיקי לבטל סהדותן, דאם נבא לכלל זה לא יתקיים דבר עדות גבי ממון דאולי שותפין המה והמה נוגעין בעדותן, ואפי' יטעון הלה כן לא מהימן [וכן מבואר בפירוש ברי"ו מובא בסמ"ע ל"ז ס"ק ט"ו], משום דאנן נקטינן מילתא כפי הנראה לעינים, ולא אזלינן בתר אמתלאות וספיקות ומחשבות שבלב, אזי גם במה לי לשקר דמדאורייתא הוא במשקל אחד עולים ולא נוכל לסלק תורתו וחיליה דמה לי לשקר משום צד ספק ואמתלאות שבעולם, רק כפי הנראה לעין כל, וע"ז הוכרח לתרץ דלית ליה מיגו משום דאין אדם מעיז, ומקשה דא"כ ליהימניה וליפטר משבועה משום חזקה זו, דאע"ג דחזקה לא מהני ליפטר משבועה, מ"מ לא מסתבר כלל שיתחייב לישבע כיון דאיהו אית ליה מיהת חזקה דמסייע לו, ואידך לית ליה ראיה כל דהו וכמ"ש, וע"ז מתרץ שפיר דנגד חזקה חקרינן בתר עיקרו דילמא אישתמוטי כדי להמציא דרך נכון לחיוב שבועה שהוטל עליו מן התורה, ולפי מש"כ יש מקום ליישב קו' התוס' כתובות (דף פ"ז:] דאכתי איכא שלישית, דגבי נוטל דלא שייך אישתמוטי ליפטר משום חזקה, דהשתא דיש מקום לעיקר חיובו גבי נפטר תו לא מהני חזקה לפוטרו משבועה:.
ו עיין ירושלמי שבועות בפרקין [הלכה א'] וז"ל הקדים לו שכרו בדא נשבע ונוטל, פי' בר"ן ובפ"מ דבעה"ב טוען כן שהקדים לו בצפרא דאז אינו טרוד בפועליו, וע"ז משיב דלא היא דלעולם מחמת טרדת פועליו גם בזה אינו זכור עכ"ל. ולפי פירושו הדברים תמוהין, חדא דאפי' אינו טרוד אינו נאמן שהוא תוך זמנו [ב"ב ה'] ואפי' למ"ד דאדם פורע ת"ז, זהו בודאי חוב, אבל לא בספק כמ"ש תוס' שם ד"ה כי, גבי בכור תוך שלשים יום, ועוד אמאי צריך לישבע שהרי בתוך זמנו גבי אפי' מיתמי בל"ש [וכ"כ הריטב"א קידושין דף מ"ח תד"ה נימא, וז"ל וכל תוך מלאכתו תוך זמנו הוא לגבות אפי' מיתומים קטנים], וגם אינו נאמן במיגו דפרע בזמנו כי היכי דישבעו שהרי אינו נאמן דפרע ת"ז במיגו דיומא דמישלם זמנו, ועוד דמיגו לחייב שבועה ל"א, ודברי הירושלמי תמוהים בתחלת השקפה:
איברא נראה לפי דברי רבינו אשר"י שכתב על הא דרב ושמואל דבשכרו שלא בעדים נאמן במיגו אע"ג דהוי מיגו דהעזה, כוונתו נהי דגבי ממון מהני זהו מאינו מעיז שאין חבירו מכיר בשקרו לטענה דמכיר בשקרו, אבל בדבר שמסופק בעצמו לטענה שיודע בעצמו שמשקר, מיגו גרוע כזה לא מצינו גם לענין ממון, שאין לומר דכוונתו דמהני אפי' לפוטרו משבועה בתקנה קדומה שתקנו שבעה"ב ישבע וכמ"ש הר"ן, שהרי לא הזכיר מזה כלל] משום דבמיגו כל דהו אוקמו אדינא, דמדאורייתא בעה"ב נאמן כדין כופר הכל, רק דרבנן עשאוהו כאיני יודע אם פרעתיך:
ולפ"ז בשכרו שלא בעדים ובעה"ב טוען שנתן לו בצפרא בזה הוא דמספקא ליה להירושלמי אם נימא דבזה אינו טרוד יש לו מיגו מעלייתא ונאמן, או דילמא בזה טרוד ותו לא מהני ליה המיגו דלא שכרתיך, דמיגו גרוע כזה לא מהני אפי' לענין ממון, ודוקא היכא שטען דפרע בזמנו אזי במיגו כל דהו אוקמו אדינא, אבל היכא שטען דפרע ת"ז דמדינא אינו נאמן, רק משום מיגו דלא שכרתיך באנו לפוטרו, אזי שפיר נדחה מיגו שלו דהשתא דעשאוהו רבנן כשוכח הוי מיגו גרוע דלא מהני אלא לאוקמי דינא ולא לעקור דינא, והדר פשיט לי' דגם בזה נשבע ונוטל, משום שגם בזה חשבינן ליה לשוכח והוי ליה מיגו גרוע לעקור דינא, ברם צריך לישבע כיון שכל עיקר דחיית המיגו רק משום טרדתו עשאוהו לשוכח, ולא עדיף מתחלת דינו דצריך לישבע כדי להפיס דעתו אע"ג דעשאוהו כאיני יודע אם פרעתיך כיון דמ"מ טוען בברי:
ז באופן אחר נראה בהקדם דברי התומים סי' פ"ד ס"ק ג'] שהמציא מדברי בעל התרומות דמלוה על פה תוך זמנו והמלוה מודה שקיבל מקצתו אזי לכ"ע הלוה נאמן שפרע כולו דנסתלקה החזקה לגמרי ע"י הודאתו, דנהי דבמלוה בשטר פליגי הרמב"ם והמגיד משנה אם צריך לישבע, דשאני התם כיון דמדינא נאמן בלא שבועה רק דרבנן חייבוהו לכן בעילה כל דהו אפי' בחזקה דאיתרע קמן אוקמינן אדינא, משא"כ במלוה ע"פ כיון דכל חיליה דמלוה רק ע"י חזקה הוא, וכיון דאיתרע ליה, הלוה נאמן:
ולפ"ז הכי פירושא הקדים לו שכרו שהפועל מודה שקיבל מקצתו בצפרא ואיתרע ליה לחזקת ת"ז אם נימא דאינו טרוד ודינו כשאר מלוה ע"פ דנסתלקה לחזקת ת"ז ע"י הודאתו, או דילמא גם בזה טרוד ודינו כאיני יודע אם פרעתיך, ודינו כמלוה בשטר, ומסיים שגם כאן נשבע ונוטל כשאר שכיר דצריך לישבע כדי להפיס דעתו של בעה"ב, אבל במלוה בשטר דאין צריך לישבע בפוגם ת"ז לדעת רמב"ם, דמצד דינא דאורייתא נוטל בלא שבועה, משא"כ גבי שכיר דכל עיקרו הוא מפני דעשאוהו רבנן כשוכח, ועיין היטב ששני אופנים הנ"ל נכונים בפלס המשפט וצדק:
ח השעה"מ הקשה לדעת הר"ן פ' שבועת הדיינין דמתרץ גבי אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן פרעתי שלא בעדים במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני משום דדמי למיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא פרע לו כיון שהתרה בו, והקשה מסוגיא זו דאמרינן מכלל דתרווייהו ס"ל דמפקיד בעדים א"צ להחזיר לו בעדים, ומנ"ל, דהכא שאני כיון דטוען נאנסה, אזי מהימנינן ליה במיגו דהחזיר לו בפני פלוני ופלוני והלכו להם, דלגבי נאנסה לא שייך תירוצו, ועוד מקשים כמו כן בקידושין [מ"ג:] גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן וכו', דלדברי הר"ן להימנו פרענו למלוה במיגו דאהדרנוהו ללוה בפני עדים והלכו להם דלגבי מלוה ליכא אנן סהדי:
ויש ליישב שגם הר"ן מודה לגדולי הפוסקים דמיגו גרוע הוא, רק דמ"מ הרי אין לך מיגו גרוע ממודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל, דאפי' רב ושמואל דסברי [לשיטת הר"ן] דאפי' מיגו דהעזה לפטורי משבועה נמי אמרינן [שהרי בשכרו שלא בעדים נאמן במיגו אפי' לפטור משבועה דתקנה ראשונה] ואפ"ה במודה במקצת מודים כמ"ש תוס' בסוגיין ד"ה מתוך. איברא כל זה רק לענין שבועה אבל לגבי ממון אפי' מיגו גרוע כזה מהני, שהרי בהני עיזי דאכלי חושלא [ב"ב ל"ו.] נאמן במיגו דכ"ה, מש"ה דחיקא ליה טובא לומר גבי ממון דחייב לשלם משום טעמא דמיגו גרוע לבד, ולהכי משני ליה בפירוקא אחרינא דהוי כמיגו במקום עדים:
אבל בשמעתין דאיירי לענין שבועה גם לדעת הר"ן הוא משום דבמיגו גרוע כהאי גם רו"ש מודים דלא מהני לפטורי משבועה כמו גבי מודה במקצת דאינו מרויח ממון ע"י מיגו זו, ומשו"ה גם גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו, דלגבי עצמן אינם צריכין למיגו כלל, שהרי נשלחו לכך ומהימני לגבי עצמם שקיימו שליחותם, רק כל עיקרו של מיגו זו רק לשווינהו עדים ולסלק הנגיעה, והשתא כיון שאינם מרויחים ע"י מיגו זו לא עדיף ממיגו לפטורי משבועה דל"מ ע"י מיגו גרוע כזאת:
ט מקשין העולם על קו' הש"ס שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסה, דמשמע להדיא דעל שומר שכר קאי וכן פי' רש"י ז"ל, והתם לית ליה מיגו דכשנאנסה מגיע לו שכרו וכשיטעון להד"מ יפסיד שכרו:
ואמינא זה כמה כיון דליפטר אינו צריך לישבע לס"ד דלעולם יש לו מיגו, רק ליטול, ונמצא דכל עיקר שבועתו הוא ליטול, והתורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם שכל שבועות התורה הוא ליפטר ולא ליטול, דנהי דגבי משכון מבואר בב"מ (דף פ"א:] ישבע ויטול מעותיו, וכן לדידן כשטוען נאנסה מחוייב לישבע שבועת התורה, זהו למסקנא דאיתא לש"ש לפטור, לכן גם כשנגרר ממילא ליטול לא העדיף כחו בזה, אבל לס"ד דלא מש"ל לישבע ליפטר רק כשבא ליטול שכרו:
אבל עודנו לא נחה שהרי המפקיד בידו לשלם לו לאחר שטען נאנסה בב"ד, ואח"כ יתחייב לישבע מן התורה דתו לית ליה מיגו דהוי מיגו למפרע, ולחזור מטענתו הראשונה אין בידו חדא דהוי מחיוב לפטור, ועוד דאפי' במקום דיכול לחזור ולטעון, ה"מ כשטוען, אבל מיגו דאי בעי חזר לטענה אחריתא בודאי לא אמרינן, [וכמ"ש בהגהות והערות ראיה לזה מש"ס ב"מ דף ה' גבי ההוא רעיא יעוי"ש]:
איברא השתא נראה לי דעיקר הקושיא הוא בטעותא, דנהי כשידוע שנאנסה מגיע לו שכרו עד אותו השעה, אבל כשלא נודע מתי נאנסה הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ולא נתחייב תיכף בכולו, ודילמא נאנסה מיד עד שלא הגיע לו שוה פרוטה, וא"ל בהקדים לו שכרו, דא"כ יש לו מיגו להד"מ על כולו, ובדאיכא עדים ל"ל, דהיינו תירוצא דגמרא, וזה נכון בפשטא:
י עוד מקשים על קושית הש"ס דשבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, דשפיר מש"ל בכל השומרים כגון שהנפקד הלוה למפקיד, ולהכי טוען נאנסה כדי שיחזיר לו המלוה לפי שאין חבירו מכיר בשקרו, אבל כשיטעון נגדו בדבר שמכיר בשקרו, אזי גם הוא יכפור בדמי הלואה שתח"י שכנגד שיווי הפקדון, וכ"פ בש"ע סי' ע"ב סעיף י"ז] ועיין באורים שם שמביא דברי בעל התרומות דמותר לכפור ולישבע עליו לכתחלה:
ואמרתי הגם שאינה קושי' חזקה כל כך, אפרקה לחדד התלמידים, והנה קו' הש"ס על ש"ש הכתובה בתורה, לכן מן ההכרח לתרץ בדרך נכון לכולהו תנאי, והשתא אם הלוה לו מעיקרא ואח"כ הפקיד הלוה אצלו, הרי לר"מ דס"ל בקידושין [דף מ"ו] דמלוה ברשות בעלים לחזרה, [וגם אליבא דידן דמלוה ברשות בעלים לאו לחזרה, הוא רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א שם והכא קאי על הקרא], ועד שיוציא נעשה כשואל עליו, א"כ אי איפשר לומר דפרשה מיירי בכה"ג, דא"כ היכי חייבו לשלם כפי דינו, שהרי שומר אינו יודע אם בשעה שמסר לו הפקדון דילמא עודנו לא הוציא כלום אז ממה שהלוה לו, והרי המפקיד שומר שלו והוי שמירה בבעלים דפטור, ועתה שלא ידע הרי הנפקד כא"י אם נתחייבתי לך בדיני שומרים כלל, [ועיין מש"ל בסי' נ"ז אות ה' מחלוקת הפוסקים בזה], הגם דאיפשר דאיכא עדים שיודעים שהוציא כבר טרם שהפקיד אצלו, תו מוטב לאוקמי דאפקיד ליה בעדים כיון דסוף סוף צריך לירד לתורת עדים:
ואם נוקמא בדאפקיד ליה מעיקרא ואח"כ לוה המפקיד ממנו דהשתא ליכא שמירה בבעלים בשעה שקיבל הפקדון, א"כ הדרא המיגו דלהד"מ לתוקפיה, שהרי גם עתה שטוען נאנסה לא יתחייב המפקיד להחזיר לו את שהלוה ממנו מדינא, שהרי אינו יודע דילמא פשע בפקדונו קודם שהלוה לו, ומשום ספק דילמא ירצה הלוה לצאת ידי שמים, יותר ניחא ליה להרויח מיד שלא ישבע, ועיין:
הגם דדמי לספק פרעון קודם הלוואה דהוי כא"י א"פ כמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ז], מ"מ לא מיבעיא לדעת הפוסקים דגם בא"י א"פ במקום דלא הוה לי' למידע פטור [כמ"ש התומים סי' ע"ה ס"ק פ"ב], הרי גם הכא לא הוה ליה למידע, אלא אפי' לדעת הפוסקים דחייב זהו לדידן, אבל לר' יהושע דס"ל בכתובות [דף י"ב:] דאפי' בחזקת הגוף בברי ושמא לא מהני בשמא טוב דלא הוה ליה למידע כגון במשארסתני נאנסתי דחזקת הגוף עדיף מחזקת חיוב בעצמותו, שהרי חזקת חיוב עומד לפרעון משא"כ חזקת הגוף שאינו עומד להשתנות רק ע"י נישואין, ועוד כשם דלרבן גמליאל חזינן להדיא דחזקת הגוף עדיף מחזקת חיוב שהרי בא"י א"פ ושניהם בספק על הפרעון פטור מדינא לכ"ע כדאיתא להדיא בב"ק [דף קי"ח], ובחזקת הגוף חייב אפי' כששניהם טוענים ספק כמו שהוכיחו בתוס' כתובות [דף ל"ו.] בד"ה החרשת, ומהיכא תיתי נימא דר' יהושע פליג עליה בעיקר סברא זו דחזקת הגוף עדיף מחזקת חיוב, ואפ"ה באיני יודע אם פרעתי חייב אפי' לר' יהושע בברי ושמא כדאיתא להדיא בסתם משנה דליכא מאן דפליג, אלא דלר"י העיקר תלוי בברי ושמא דהוי ליה למידע, דברי טוב ושמא גרוע הוא דמחייבינן ליה אפי' בחזקת חיוב לחוד, והיכא דלא הוה ליה למידע דהוי ברי גרוע ושמא טוב פטור אפי' במקום חזקת הגוף דעדיף מיניה. ומזה נשמע דלר' יהושע בודאי פטור בא"י אם פרעתיך היכא דלא הוי ליה למידע, א"כ לר' יהושע גם בטענת נאנסה לא יתחייב אידך לשלם לו את שהלוה לו כיון דלא הוי ליה למידע, וא"ל דהא לר"י לית ליה מיגו בשור שחוט, דלא מצינו כן לדידיה רק בגוונא דדמי למיגו להוציא כגון במשארסתני נאנסתי (כתובות דף י"ב:), ושדה זו של אביך היתה (שם ט"ז) דקרקע בחזקת בעלים עומדת, אבל להחזיק ל"מ]: