זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן נח
ליקוטי חידושים מאאמו"ר זצללה"ה בש"ע סימן ע"ה
א בתוס' ב"מ [דף ג'] בד"ה מפני וכו' וא"ת כופר הכל מנלן דפטור, וא"ל מטעם חזקה אין אדם מעיז דהא אפי' במקום שיכול להעיז פטור כגון בבנו וכו', וא"ל דילפינן מדאיצטריך למכתב שעד אחד מחייבו שבועה ואי כ"ה חייב מאי נפקא מיני' מע"א הא בלא"ה חייב וכו' עכ"ל, ולכאורה אין הבנה לדבריהם דכיון שמחזיקים עתה שגם דכופר הכל חייב. אבל במקום שחבירו מכיר בשקרו פשיטא דפטור משום חזקה דאין אדם מעיז, א"כ אין התחלת ראי' משבועת עד אחד דאיצטריך היכא דחבירו מכיר בשקרו, וכן הקשו השיטה מקובצת ומהר"מ שי"ף, גם הקשו כיון דבטענו חטים והודה לו בשעורים ממעטינן מקרא ממילא נשמע דכופר הכל פטור:
ונראה דע"כ צ"ל בעיקר היסוד שהעמידו דבריהם דמנ"ל דפטור, הכי מן ההכרח הוא זה לכתוב הפטורין, דכיון דלא נתרבו לחיובא פטורין ממילא, אלא שיעור דבריהם כיון דחזינן דאיכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו כדאמר רב נחמן בשבועות [דף מ':] ומנ"ל דחזקה זו קלישתא רק לחייבו היסת דילמא חזקה גמורה היא לחייבו בשבועה מן התורה, ובמודה במקצת דליתא לחזקה זו [וכמ"ש הלחם משנה פרק א' מהלכות טוען ונטען סוף הלכה ח'] מה"ט חייבו רחמנא משום רגלים לדבר כמ"ש תוס' ב"מ (דף ד'] ד"ה הצד, ובכתובות. וע"ז הסבו בדבריהם דהיכא דאיכא חזקה דאין אדם מעיז פשיטא דפטור דכשם דאיכא כח המחייבו שבועה משום חזקה. איתא נמי לשכנגדו חזקה דאינו מעיז לסלק כח המחייב. אבל בבנו דאיתא לכח המחייב וליתא לכח הפוטר מנ"ל, וכיון דקיימי' השתא דלעולם איכא כח המחייב רק משום דאיתא לשכנגדו כח הפוטר אלמא דחזקה דאין אדם מעיז יש בו כח לפטור משבועה דאורייתא, [והגם דלקמן בריש סי' של אחר זה הוכחנו דחזקה אינה מועלת לפוטרו משבועה דאורייתא, זהו לקושטא. אבל לס"ד דתוס' בע"כ צ"ל דחזקה פוטרת משד"א], עתה קמה כחומה ראייתם מעד אחד בממנ"פ דהיכא דאיתא לחזקה דאין אדם מעיז גם משבועת ע"א ליפטרו דמה לי שבועה דכ"ה או שבועה דע"א, ואם מיירי בבנו דליתא לחזקה דאין אדם מעיז גם בלא העד יתחייב לישבע, וא"ל משום דאין בכח חזקה דאין א"מ לפוטרו נגד שני חיובים דז"א דהיכא דאיתא לעד אחד תו ליתא לחזקה דא"א תובע מפני שסמך בתביעה זו על העד, [כעין דאיתא גבי חזקה דאין אשה מעיזה, דהיכא דעד אחד מסייע לה מעיזה, כמ"ש הרא"ש גיטין פרק האומר סי' ח', והטור אהע"ז ריש סי' י"ז], גם א"ל דשאני שבועה דע"א דכל זמן שלא נשבע להכחישו הרי הוא כשנים, כמ"ש תוס' ב"ב דף ל"ג] ד"ה הוי בתירוצם השני, ז"א דהא בל"ז צ"ל דאזדי הכא לתירוץ הראשון שם דליכא נפקותא בין שבועה דע"א לשאר שבועות, דאלת"ה היאך הביאו ראיה כלל מע"א, דצריך קרא דאפי' דאית ליה מיגו לשכנגדו כגון בע"א אומר לוה והוא אומר לא לויתי דאפי' דאית לי' מיגו דפרעתי ויש לו עד המסייע על הפרעון [דא"צ לישבע משום כ"ה] אפ"ה חייב ועיין:
ולפ"ז תו לא קשה על דבריהם מהודאה שאינו ממין הטענה דהתם ליכא חזקה לתובע (כמו שכתוב בלחם משנה הנ"ל], שגם לדברי הנתבע יש לו עליו איזה תביעה ובמקום אחר כתבתי עוד בזה]:
ב יש להתעורר בהתחלת דבריהם הנ"ל וז"ל וא"ל מטעם חזקה דאין אדם מעיז וכו' דהא אפי' במקום שיכול להעיז כגון בבנו וכו', ויש להבין שהרי מדברי רבה גופא מוכח כן דאם נימא דכל עיקר פטוריה דכופר הכל הוא מהאי טעמא דאם בקושטא שחייב לו לא היה ביכלתו להעיז ולכפור א"כ מה קשי' לי' תו דנאמין למודה במקצת דאם איתא דמשקר היה לו לכפור בכולו, דהא השתא נקטינן שכל שאינו מודה כלל אתו האמת והצדק, ואיך נוכל להפוך השקר לצדק, וכעין דאיתא גבי האשה שאומרת גרשתני, וכן באתה נתת לי דאין להאמינה על טענה אחרת במיגו דגרשתני או שאחר נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בו במיגו דאתה נתת לי לפי שכל המשקר אינו יכול להוציא עתק כזאת מפיהו, ותו ל"ש מיגו כלל, [כמ"ש הבית שמואל סי' פ"ה ס"ק ל'], וצ"ל דש"ה שנאמנת ע"י כך להוציא עצמה מחזקת אשת איש, או להוציא החפץ מחזקת הבעל דכל שיש לה בחזקת הבעל הוא, לכן נקטינן דחכמינו ז"ל אמדו כך דאי איפשר בשום אופן לשקר באלו בשום פנים, משא"כ בחזקה דאין אדם מעיז גם למאי דס"ל מעיקרא דכופר הכל פטור מה"ט, היינו דלא רמי עלי' שבועה מתחילה, משום דראייתו טובה כפלס משקל ראייתו של אידך שהוא משום חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו וכמ"ש לעיל, יש לו כח המסלק ראייתו ע"י חזקה דאין אדם מעיז משום דמדאורייתא ל"א אישתמוטי בכ"ה, כמבואר, וכיון שנסתלק ראייתו של זה באידך, תו אין מקום לחייבו בשבועה. אבל לא משום דנימא שאתו לבדו האמת, לכן קשי' ליה לרבה דנהי דבכ"ה מעיז ביותר מכל מקום נאמין למודה במקצת במיגו דהרי אמרינן מיגו דהעזה לענין ממון כמו בשדה זו של אביך וכו' דמודה ר' יהושע, ובעיזי דאכלי חושלי [עי' תוס' ב"ק ק"ז ד"ה עירוב), ומתרץ ליה דמיגו גרוע כזו ל"מ אלא לענין ממון משום דמיגו כהאי לכ"ע כחזקה דמי ול"מ לפטורי משבועה כיון שנוכל לברר אמיתת הדבר כמ"ש בדיני דשכיר בזמנו, ודיני דאומן, [אחרי חידשתי זאת בימי חורפי מצאתי מזה בפסקי מהרא"י (סי' קי"ג) עי"ש, ובמק"א כתבתי בזה לבאר דבריו, דמאי נ"מ אם נאמר כן אם לאו]:
ג בתוס' ב"מ [דף ג':] בד"ה בכולי' וכו' וא"ל דהיינו מדרבנן לפי שראו וכו' וכן בנסכא דר' אבא וכו' עכ"ל, וזה כמה אשר לא הבנתי דברי קדשם דהא למאן דאית ליה דחשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ גם כפירה לחוד היכא דלא שייך אישתמוטי הוא כשבועה, א"כ תו לא קשי' מידי בנסכא דלית ליה מיגו דלא חטפתי שהרי היה צריך לכפור כנגד העד שהוא בפלס משקל אחד כמו שבועה והרי שני התירוצים שתירצו שם בב"ב אם משום דלא חציף להכחיש את העד בשבועה, או משום דכל כמה דלא נשבע כנגד העד הרי הוא כשנים] שייכים כמו כן בכפירה לחוד כיון דשניהם שוים לדידי', והייתי בעיני כמתעתע על דבר שלא יכולתי לעמוד על אמיתת ד"ק (וזה כשנה הובא לכאן ירושלים עיר הקודש חיבור ממרן הרב הגאון הקדוש מו"ה ר' עקיבא איגר זצוק"ל, חידושים על איזה מסכתות וראיתי שעמד בזה, ושמתי עיוני בזה]:
והנה למאן דאית ליה חשיד אממונא דחשיד נמי אשבועתא כל כמה דלא שייך אישתמוטי, בוודאי אין מן הסברא לומר דלא תגזול ושבועת שקר הם במשקל אחד, חדא דזה ניתן לחזרה, משא"כ שבועת שקר, ועוד שגם בחלוקי כפרה מרוחקים הם מן הקצה אל הקצה כמבואר ביומא (דף פ"ה:] דעולה מכפר על עשה ועל לאו הניתק לעשה, וגם תשובתן חלוקה [שם דף פ"ו:] וגם דאיכא למימר דמפני ספק מלוה ישנה, או משום ספק דאית ליה בגוף החפץ קא תפיס ליה עד שיזכיר את עצמו בבירור, ואם ישאר לו בספק יחזיר לו כמ"ש תוס' [ב"מ דף ו' ד"ה ממון] גבי ספק מלוה ישנה, ואפ"ה פטור משבועה היכא דלא שייך אישתמוטי כדסבירא להו להתוס' השתא לדעת רש"י, שהרי בנסכא איכא משום ספק מלוה ישנה, ואפ"ה פטור משבועה משום מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, אלא ע"כ עיקר הטעם הוא משום דאנן הוא דמספקא לן דילמא לא יודה אחר כך מפני השבועה, כיון שכבר יצא מחזקת כשרות בכל דהו, אבל היכא דשייך אישתמוטי דעודנו לא יצא בזיז כל שהוא מחזקתו, הוא דמחייבינן ליה לישבע, הרי מכללו נשמע דלמאן דס"ל כן בע"כ צ"ל דקלישא לדידי' חיובי דכל השבועות טובא שהרי בעילה כל שהוא פטרינן ליה לגמרי בלא שבועה ותשלומין כלל, [אפי' לתירוץ הראשון בתוס' ב"מ דף ה' ד"ה שכנגדו דמדינא אמרינן גבי חשוד מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דשאני התם דמעשיו גרמו לו דנשתנה בזה מן הכלל, משא"כ בדבר דל"ש אישתמוטי דבכולי עלמא הכי איתא] ואפי' במקום דצריך לישבע נגד העד ול"ש אישתמוטי פטור משבועה ותשלומין, אלמא דלא ס"ל דכל כמה דלא נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים, וגם פשיטא דל"ש לומר על כפירה קלישתא כזו דאית בי' כמה ספיקי, דלא חציף להכחיש את העד ומפני כך יהרס לגמרי המיגו שלו, ותו ל"ק קושי' הנ"ל:
איברא לא הבנתי כלל עיקר דבריהם כיון דמוכח להדיא מסוגי' דלקמן דאי איפשר לבצע הדבר רק באחת משתים, או דלית לן כלל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, או דחיישינן לספק מלוה ישנה, שכן מוכח להדיא מכל הנשבעין ונוטלים, וא"כ לדעת רש"י דרבה ס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, א"כ בע"כ דס"ל כאביי, ואביי ס"ל בשבועות (דף ל"ב:] וב"ב (דף ל"ד] האי דר' אבא בנסכא, ותו לא קשי' מנסכא כלל, ומנ"ל לחשוב בדעת רש"י כזאת להעלות דרך ממוצע בין הדבקים והצמודים, וראיתי בפנ"י שהרגיש בזה, ומ"ש דרבה בע"כ לית ליה דאביי דספק מלוה ישנה, דא"כ אזדא ליה המיגו בכללו דשמא יש לו ספק מלוה ישנה רק על המקצת שהודה, כבר כתבתי בדיני דשכיר בזמנו [סי' נ"ט אות ה'] דמשום הא לא אירי':
ד שמעתי מהגאון מו"ה אלעזר לנדא ז"ל (אשר נתקבל אח"כ לאב"ד דק"ק בראד) קושי' בשם הגאון הגדול מו"ה זרח זצ"ל מפראג, על הא דאיתא שם בשבועות אמר אביי וכו' הכל מודים בעד אחד דר' אבא וכו', דהא לאביי אם מחל לו כולי' ספיקא תו לא מחייבינן ליה לישבע, כמ"ש הנמוקי יוסף ב"מ [דף ו'], וא"כ אמאי יתחייב העד שהרי לכשיעיד על החטיפה אזי יכול החוטף למחול לו כל ספק מלוה ישנה שיש לו עליו, וא"כ אכתי איכא מי יימר, שהרי לאחר שימחול לו תו לא מהני סהדותא דילי' דאכתי יש לו מיגו דלא חטפתי:
ולדברינו הנ"ל ניחא בפשטא, שהרי לאחר שימחול כל ספיקי א"כ הדרא הכפירה לכפירה ברורה, ותו שייכים על הכפירה לחוד שני התירוצים של התוס' שם כמו השתא דדנין על השבועה משום לא חציף או משום דכל זמן דלא כפר לו הרי הוא כשנים ועיין בהשמטות]:
והנה אז זה יותר מארבעים שנה תירצתי לו, חדא דל"מ מי יימר רק על העדר מעשה, כמו מי יימר דמשתבעת [גבי שכנגדו חשוד על השבועה] אבל לא על קיום דבר חדש שעודנו לא נעשה כמ"ש תוס' ריש שבת [דף ד' ד"ה קודם] ברדיית הפת דלא חשיבא התראת ספק היכא שתלוי' בקום ועשה, הרי דקו"ע לא נכנס בכלל סוג הספק, וכ"כ תוס' במכות [דף ט"ו:] דקיימו ולא קיימו ל"ח התראת ספק אף דמסתמא יעשה שלא ימות ולא ילקה [ועי' בהשמטות]:
ועוד יש לתרץ כשם דחיישינן לספק מלוה כן יש לחוש על ספק שיש לו בחפץ עצמו כמ"ש בשמ"ק שם, ועל החפץ ל"מ מחילה כדאי' בש"ע (סי' רמ"א וצריך להקנות לו בקנין, ומסתמא לא ירצה אידך בכדי שיתחייב בדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דבשלמא מחילה, לחוד מהני אפי' בע"כ דאידך, כמו שמבואר מתוס' קידושין [דף ה'] בד"ה שכן ישנן, דיעוד הוא בע"כ דידה ואבי', ולקמן [דף י"ט] בתוס' ד"ה במלוה כתבו שם שאין עיקר היעוד בחזרת המשכון אלא ע"י מחילת השיעבוד לחוד:
ואכתוב מה שתירץ אז כבוד הרב מוהר"א הנ"ל בדרך פלפול, דהנה תוס' שם ב"ב (דף ל"ד.] כתבו וז"ל וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו וכו' או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות, העד ובעל הנסכא, דהא משמע דאי לא דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו ע"כ במיגו וכו' עכ"ל, כוונתם דא"כ בלא שבועה נמי ליתא למיגו מה"ט גופא שלא יפסלוהו דכופר בפקדון פסול לעדות ושבועה, ויש ליישב קושי' התוס' ע"פ דברי תומים שפירש דברי תוס' ב"מ דבודאי גזלן לא תלינן במלוה ישנה משום דהוי כתרתי דסתרי כיון דמוציאין ממנו ולא יופסל מיחזי כחוכא, ולפ"ז ניחא דעל הכפירה לחוד לא יופסל ע"י צירוף העד ובעל הנסכא כיון דאין מוציאין ממנו הדר תלינן במלוה ישנה ולא יופסל. אבל אם ישבע שלא חטף, אז יפסלוהו העד ובע"ד דאם נשבע לשקר ליכא למיחש עוד בספק מלוה ישנה, וכ"ז כשלא מחל לו הספק מלוה ישנה. אבל כשימחול לו המלוה ישנה, [הגם דלא יוצרך לישבע] הלא גם בלא שבועה לית ליה מיגו, כיון דאז יכולים לפוסלו ע"י כפירה לחוד, מש"ה ירא לטעון ל"ח שלא יפסלוהו עכ"ד הג' הנ"ל. איברא עיקר טעמו של התומים אינו מן ההכרח דבפשטא ברירא טפי, משום דאין ספק מוציא מידי ודאי, ואינו מן המדה להכניס דרך ספק ואמתלא נגד הגדתם לבטל שמץ מנהו כמ"ש לקמן בדיני שכיר בזמנו, ולא מצינו כזאת רק להמציא עילה למציאות השבועה:
ה בתוס' כתובות [דף י"ב:] בד"ה רב הונא וכו' וז"ל ותימה דבפ' יש נוחלין גבי זה אחי משמע דאית ליה דברי ושמא ברי עדיף ובפרק ח"ה משמע דאית ליה דר' אבא, וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים, דשניהם לא ידעו אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דאבוהון כה"ג חייב דמתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ"ל. וזה שנים כבירים אשר עמדתי ע"ז דלמאן דאית ליה ברי ושמא ברי עדיף היאך יתחייב לישבע בטענו בספק ע"פ עד שהרי יכול לשלם ואח"כ יתבענו ויוציא ממנו ע"י ברי ושמא דעד המסייע אינו קם לממון. ונראה כיון דכל כמה שלא נשבע כנגד העד הרי הוא כשנים ונמצא דדמי כמו ששילם לו על פי עדים, ואחר כך נעשו קרובים ששוב לית ליה דינא ודיינא עליו:
ויש ליישב בזה קושי' הר"י הלוי מובא בר"ן ריש פרק שבועת הדיינין שהקשה מדברי רב נחמן בר יצחק אמר שמואל (שם דף מ'] דנקט אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד, הרי שגם ע"י עד אחד צריך טענה דוקא אבל לא ע"י ספק, דשמואל לטעמי' דס"ל בו"ש ברי עדיף וגם לית ליה דכל זמן שלא נשבע נגד העד הרי הוא כשנים, להכי א"א לחייבו בטענו בספק ע"פ עד שהרי יכול לשלם לו ואח"כ יתבענו ויוציא ממנו ע"י בו"ש, וסברא הנ"ל ל"ש אליבי' דהא רב ושמואל לית להו דר' אבא, וכמ"ש תוס' ב"ב ל"ד ד"ה הוי בשם ריב"ם דלדידהו נאמן דידי חטפתי במיגו דלא חטפתי]:
ו וראיתי כעת בתומים סי' ע"ה ס"ק ו'] דפוס דובנא מש"ש הרב הגדול הרמ"ז מ"ץ דשם וז"ל ולפענ"ד נראה להוכיח בהיפוך דהיכא דספק פרעון קודם הלואה הוי כא"י אם הלויתני מדפסקינן דהיכא דטענו בספק ע"פ העד דחייב לישבע שבועה דאוריי' ואם אינו רוצה נחתינן לנכסי', וקשה דהלא הלוה יכול לתבוע אחר הפרעון להמלוה שלקח ממונו בחנם כי לא היה חייב לו מעולם וטענת המלוה אינו אלא בספק כי הוא אינו יודע כי אם ע"פ העד וא"כ אם אמרינן דספק פרעון קודם הלואה הוי כאיני יודע אם פרעתיך מחמת דאין ספק מוציא מידי ודאי, א"כ ה"נ הוי טענת המלוה כא"י א"פ וחייב להחזיר לו מעותיו ואין העד פוטרו כי אין ע"א קם לממון כמ"ש הרא"ש וכו' ועכ"פ היה לנו לומר שיעשו פשרה וכו' אלא ע"כ צ"ל כיון שהספק נולד קודם שנתן לו הוי כא"י אם נתחייבתי לך וכו', ועוד יש להוכיח וכו' ממ"ש הפוסקים דבטענו שניהם ספק על הפרעון דחייב לצי"ש, וא"כ לאחר ששילם לו יתבע למלוה ויהיה גם הוא כא"י אם פרעתיך ע"י ספק פרעון קודם הלואה וכו' עכ"ל:
ואילו היה כתוב כזאת בחיבור בפ"ע לא חששתי להורות את משפט צדק בזה שאין אנו אחראין לזה שכל מעיין ישים עיונו בפלס מאזני הצדק וידע דרך הנכונה מעצמו אולם מפני שכתובים אצל חיבור גדול ומאוים כזה ייראו התלמידים לשום עיונם בזה וישתבשו גם בכל כיוצא בו כי לקושטא במחכ"ת שגה בזה, כי ספק פרעון קודם הלואה לא הוי אלא היכא שנתחייב בשעתו, רק שאח"כ רוצה לעשות פרעון מספק שקודם להלואתו, אזי אמרינן כיון דנתחייב כבר, מוקמינן ליה על חזקת חיוב בהדי ברי ושמא ולא נסתלק חיובו מפני ספק שקודם לזה. איברא בהנך גווני דנקט ליה, הרי נטלם בחזקת שהם שלו מדינא, דכל זמן שלא נשבע כנגד העד הרי הוא כשנים או מפני שאינו רוצה לישבע דמדינא נחתינן לנכסי', הרי נטלם בחזקת שהם שלו מדינא, ולא נתחייב לו מעולם, וכן בטענו שניהם בספק על הפרעון דחייב לצאת ידי שמים הרי נטלם שיהיו שלו לעולם פשיטא שגם אחר כך כשתבעו לא גרע מאיני יודע אם נתחייבתי [ועמ"ש בסי' הקודם אות ח' בהג"ה]:
ז בנתיבות המשפט [סי' ע"ה סק"ז] כתב בענין איני יודע אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע לדעת הפוסקים דפטור וז"ל שם ויש ליתן טעם לדבר מה בכך ששמא גרוע וכי משום שהי"ל לידע ולא ידע קנסינן ליה, וע"כ צ"ל דטענת א"י במקום דהו"ל למידע טענה גרוע הוא ומחזיקים אותו למשקר וטען שמא. ובאמת אילו היה ברור לב"ד באמת שא"י היה פטור, דלא גרע ממקום דלא הוי ליה למידע רק דחשדינן אותו למשקר וטען א"י, וא"ל דיהי' נאמן שא"י במיגו שהיה טוען ברי, דז"א דיותר ניחא ליה לאדם לטעון טענת א"י מטענת ברי, כמ"ש הסמ"ע בס"ק כ"ג], וא"ל דיהא נאמן במיגו דא"י אם נתחייבתי לך דיש לומר דירא שמא יש עדים על הלואה, ועוד כיון דשמא גרוע הוא א"נ אפי' יש לו מיגו אם לא במקום הפה שאסר, עכ"ל הצריך לענייננו:
ולפי ענ"ד ראשית דבריו מתקבלים ונכונים דבע"כ הטעם הוא משום דלא מהימנינן ליה שא"י. אולם מ"ש לתרץ על עיקר הקושיא לא אוכל לכלכל הדברים בצדק, דמ"ש דניחא ליה ביותר בטענת א"י, דאנן איפכא שנינן בכמה דוכתי דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק, ומדברי סמ"ע שהביא אינו דומה ואינו עולה במישור לכאן, דהסמ"ע נתן טעם למי שטען תחילה ברי ואח"כ כשמחייבין אותו בשבועת היסת טוען א"י, שהוא מפני שניחא ליה יותר בזו משום דלקושטא כן הוא שא"י. אבל בנידון דידן דחשדינן ליה שיודע ועושה עצמו ברצון מסופק, כיון דבין כך ובין כך הוא משקר יותר טוב לו לטעון בברי שאז לא יתוודע שקרו, גם מ"ש על מיגו דא"י א"נ דירא שמא יש עדים על הלואה, א"כ נפלו בבירא כמה וכמה מיגות כגון פרעתי במיגו דמזויף לדידן, ואי משום דאם יבאו עדי קיום אזי גם בטענת פרעתי לא יפטור, בנידון דידן ג"כ כן הוא לדבריו דלית ליה מיגו על טענת ברי ועי', וכן מת במלחמה בהחזיקה היא מלחמה בעולם במיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם, וכן גבי שכיר אם שכרו שלא בעדים בע"כ דליכא עדי מלאכה ונימא ג"כ דירא דילמא איכא עדים שראו שעסק במלאכתו [ועי' בהשמטות], גם מ"ש משום דטענה גרוע הוא אינו נאמן במיגו, לא אדע הלא כל ענינו של מיגו הוא במקום שעתה הוא טענה גרוע ואפי' במקום חזקה מיבעי' לן ומהימן להחזיק. איברא הנראה לי עיקר בזה, ובזה יתורץ ג"כ קושי' בעל פתח הבית שהקשה לפוסקים דבמקום דלא הוי לי' למידע לא אמרינן מתוך שאיל"מ, בע"כ ג"כ הטעם משום דלא מהימנינן ליה שא"י וא"כ היכא דאיכא ע"א על הלואה וטוען א"י דפסקינן דמתוך שאיל"מ ש"ע סי' ע"ה סעיף י"ב], אמאי לא מהימנינן ליה שא"י במיגו דפרעתי, וכן יש לשאול ג"כ בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמאי דנין לחייבו יהיה נאמן שא"י במיגו דאי בעי כופר הכל, ואי משום העזה דהשתא הוי לענין ממון, כסברת הרא"ש ריש ב"מ סי' ג' [ועמ"ש בתפארת ירושלים סוף מס' ב"ק בהג"ה, על קושיו' האלו]. אבל הנכון בזה ע"פ סברת הרמב"ן ב"ב [דף מ"א] מובא בנמו"י שם דהיכא דטען שדר ביה המוכר חד יומא ולית ליה סהדי ע"ז, אע"ג דאית ליה מיגו דמינך זבינתי' משום דכל תורת מיגו לא ניתנה רק היכא שלפי טענתו נתבררו הדברים לגמרי בלא שום צירוף, אבל היכא דגם לפי טענתו עודנו אינו מבורר לגמרי רק דאנן צריכין עוד לברר הדברים לגמרי על פי משקל דעתינו בכל כה"ג לא ניתנ' תורתו של מיגו כלל, ולפ"ז תו ל"ק הקושי' הנ"ל שהרי אם נאמין לו שא"י, הכי נתברר ע"פ דבריו שחבירו משקר, רק דאנן דנין שאין לחייבו מספק ע"פ דת תוה"ק, ולכל כה"ג נפקע תורתו של מיגו, ולפי שסברתו של רמב"ן היא סברא נמרצת ונקודה נפלאה יורדת עד תכליתה וכלל גדול בכללי מיגו יש להתבונן שגם בעלי התוס' מודים בעיקר סברא זו, והאי דנראה שחולקים ע"ז שם (דף ל'] בד"ה לאו, משום דמחלקים בין חזקה המסתברת בעצמותה לחזק' שהוא ע"פ דת, ולהכי סברי דהיכא שכבר החזיק ג' שנים וטוען מפלני' זבינתי' דאמר לי דזבנה מינך, ואנא ידענא דדר ביה חד יומא אע"ג דלית ליה סהדי דנאמן במיגו, משום דכל ענינו של חזקה הוא משום ריעותא דמערער על שלא מיחה, וריעותא דלוקח דלית ליה שטרא כבר נסתלק לאחר ג' שנים דעד תלת שנין מזדהר וכו' כמ"ש הרמב"ן שם [דף מ"ב] ד"ה הא דתניא, ולהכי כיון דלפי טענתו דדר ביה חד יומא הרי מסתבר ליה שקנהו מן המערער, להכי הוי כטוען טענה מבוררת ונאמן ע"ז במיגו ומש"ה הוכרחו להדר בתר טעמא אחרינא בהאי דדר בקשתא בעליתא משום דהוי כמיגו למפרע, אבל בכל הנך גווני דלעיל שגם לפי דבריו לא מסתבר ליה לא ע"פ ידיעה ולא ע"פ ראיה שהלה משקר, רק שהוא לא ידע. וע"י כן פטור מן הדין משום חזקת ממון, אזי בכל כה"ג לכ"ע לא מהני מיגו כיון שגם לפי דבריו לא נתברר האמת לאמיתו. איברא היכא דלא ידע בבירור גמור רק שלפי דבריו הוא נידון ע"י חזקה המסתבר בזה פליגי בעלי התוס' עם הרמב"ן הנ"ל:
ח ואין להקשות לדעת רמב"ן מגיטין (דף ס"ד.] בעל אמר לגירושין ושליש אומר לגירושין וכו' אמר ר' יוחנן הוי דבר שבערוה וכו' וליהימני' לשליח, עי"ש בפי' רש"י דכיון דהבעל נאמן שנתנו לשליח וכו' הרי דאע"ג דהאמנותו של הבעל הוא ע"י מיגו, ועל ידו לא נתברר הדבר רק ע"י צירוף חזקה דשליח עושה שליחותו, ואפ"ה מהני מיגו כזאת. וא"ל דשאני התם שאין דנין אלא להאמינו שנתנו לשליח, ואח"כ יבוצע הדבר ממילא ע"י חזקה דשליח עושה שליחותו, דא"כ גם התם כשאומר דמוכר דר בו חד יומא נמי נימא הכי, שהרי לדברי הלוקח נתברר מיהת שהמוכר דר בו חד יומא והשתא אילו אתא המוכר ואמר מינך זבינתיה תהיה בחזקתו ע"י המיגו דלוקח, וכיון דאיתא למיגו זו שוב ישאר לגמרי ביד הלוקח אפי' היכא דליתא קמן, אלא ודאי כיון דסוף סוף אין טענתו מבוררת ע"י דבורו לא מהני לזה תורתו של מיגו כלל אפי' בדאיכ' המוכר לפנינו, איברא כבר כתבנו במק"א דכל מיגו שבידו שאני דעדיפא ממיגו שע"י טענה שהרי יכול לברר דבריו לפנינו כמ"ש הרשב"א קידושין (דף ס"ד] גבי יש לי בנים, ועוד נראה דכיון דהיכא שהבעל אומר שגירשה בספק קרוב לה או בספק אחר פשיטא דנאמן שתהיה ספק מגורשת ע"י מיגו, ואז אם יתברר אח"כ שמגורשת לגמרי פשיטא דמגורשת, והתם נמי כיון שהבעל אומר שנתנו לשליח, אזי גם בלא חזקה דשליח עושה שליחותו נידונית מיהת כספק מגורשת ע"י מיגו שלו ושוב נתברר ע"י חזקה דשליח שמגורשת לגמרי. ועיין משנה למלך פרק ד' מהלכות בכורות תוך ד"ה ודע], וכ"מ מגמרא דאי לאו משום חזקה דשליח עו"ש לא מהני מידי שצוה לשליח שיערב בעדו עירובי תחומין אע"ג דספק עירוב כשר דספיקא דרבנן הוא, ומתרץ שם דהיכא דמספ"ל אם נעשה מעשה דהיינו בספק הניח לא נכנס בסוג הספק, וא"כ גם בדאורייתא לא מחמרינן מצד ספק רק משום חזקה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דא"כ אמאי מהני מיגו שלו כיון שע"י דבורו לבד הרי היא בחזקת אשת איש כבראשונה, ויש לחלק דשאני התם דלולא חזקת שליח עו"ש עודנה לא נעשה שום שינוי ע"י מינוי השליחות שע"י יצא מחזקתו הראשונה. אבל הכא גבי גט כבר החל לנתק אפס קצהו שהרי מעיקרא לא היה ביד אחר להוציאה מקנינו, ועתה ביד השליח הוא דכיון דמסתמא לא יבטל שליחותו ולא חיישינן לביטול כלל ואינו בכלל סוג הספק כלל, לכן גם זולת חזקה דשליח עו"ש הוית כספק מגורשת לחומרא כיון שגם השליח והאשה אמרו כן וכיון שגם זולת צירוף חזקת שליח עו"ש יש מקום לדברי הבעל ע"י מיגו שלו ושוב נתברר ע"י חזקה דשליח עו"ש שמגורשת לגמרי:
ט עיין בבעל התרומות [שער נ"א ח"ב דין ה'] דהיכא שמלוה אומר שטר אמנה הוא, והוא חב לאחרים על חצי הסך שבשטר שתח"י דמתוך שנאמן לגבי עצמו נאמן על חבירו, ובעה"ת חולק עליהם וכ"פ בש"ע סי' מ"ז מטעם דחיישינן לקנוניא, [ועמ"ש בזה בזי"ר חלק ראשון בדיני דע"א נאמן באיסורין בדף מ'], וקשי' מב"ב [קל"ה סוף ע"א] גבי זה אחי הוא אינו נאמן ויטול עמו בחלקו דמקשה הש"ס ש"מ מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור, אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך שהוא בעצמו אינו טוען ברי רק ע"פ אחיו וקשי' דנאמין לזה דמתוך שנאמן לגבי עצמו, ומאי אמרת דחיישינן לקנוניא, דנאמין לזה שלא נעשה קנוניא ביניהם במיגו דטען בעצמו בברי שהוא אחיהם, ולדעת הרמב"ן הנ"ל ניחא דכיון שלא נתברר הדבר לגמרי ע"י טענתו רק ע"י צירוף דינא דמתוך, לזה לא ניתן תורתו של מיגו כלל:
י בש"ך [סי' ע"ה סק"ע] נסתפק באחד שתבע לחבירו ק' הלויתיך והודה לו בא' ועל השאר טען א"י ואינו אמוד רק על עשרה, אם דנין ביה כדין מתוך שאי"ל על העשרה שאמוד, ומסיים שמסתבר דמחויב לשלם לו העשרה, והקשיתי זה כמה מדברי הנימוקי יוסף ריש ב"מ גבי רבי חייא קמייתא וז"ל שם גבי העדאת עדים ל"ל הכי כו' אבל גבי עדים דליכא למימר אישתמוטי אישתמיט שהרי בכל כפר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת נימא דמשטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו וליהימני' בלא שבועה קמ"ל מק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע עכ"ל, וכללא הוא דדינא דמתוך ל"א אלא היכא שמכחישו בברי מחויב לישבע שבועת התורה, [וכדמוכח מדברי ר"י מיגאש מובא בר"ן פרק שבועת הדיינין סוגי' דמלוה על המשכון ועוד ראשונים], והכא אם מכחישו בברי היה נפטר משבועה דאורייתא משום דאית לי' מיגו דאי בעי כפר הכל, ול"ש בזה משום חזקה דאין א"מ כתירוצו דרבה שהרי בכה"ג יכול להעיז ולכפור בכולו משום כשם שהשטית בי לתבוע במאי דלא אמיד כך השטיתי בך לכפור גם בכולו אפי' בעשרה דאמיד וכדברי הנמו"י הנ"ל, ובזה ל"ש לומר כמו בדר"ח קמייתא משום שהוחזק למעיז, לפי שגם בעשרה דאמוד אנן לא ידעינן לאמיתו של דבר את מי הצדק והשקר, וכיון דבטענת ברי פטור משבועה תו ליתא לדינא דמתוך [ועי' בהשמטות איברא ליישב דעתו הגדולה נראה דמסתבר דכשם שהשטית בי וכו' ל"ש אלא בדבר שאינו ידוע לכל רק לשכנגדו לבד. אבל באינו אמוד, הרי ידוע לכל לכן לא חשש שכנגדו להבעיר יקוד בקרבו ולהכחיש לו בכולו בדבר שלא נודע לכל:
יא בעיקר דינא דמודה במקצת חייב לישבע שבועה דאורייתא, הקשו התוס' בכמה דוכתי דלדידן דפסקינן שיעבודא דאורייתא א"כ כל מודה במקצת הוי שיעבוד קרקעות, ותירוץ הרמב"ן מובא ברא"ש [סוף פרק שבועת הפקדון] דכיון דלא מצי למיטרף מלקוחות דלגבייהו ל"מ הודאתו תו לא הוי ש"ק והוסיף עוד הרמב"ן וז"ל דכל מודה במקצת שאין בו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי ק' לי בידך בשטר ואבד ממני השטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר חייב הוא שבועה דאורייתא, כיון דאמר דאין השטר כאן ואין יכול לגבות בו מן המשועבדים לאו שע"ק מיקרי עכ"ל, והרא"ש שם חולק עליו דגם בכה"ג הוי ש"ק עי"ש [ודעת הר"ן ריש פרק שבועת הדיינין כהרמב"ן, ומה שקשה שם בד"ק, דמקושייתו שהקשה אח"כ נראה דסובר כתוס' והרא"ש, וכן תמה ע"ז התומים (ריש סי' ע"ה), ישבנו על נכון לקמן בדיני שאלה ושכורה בסי' פ"ב אות ג'], וזה כמה בימי חורפי עמדתי להבין בזה דדל ש"ק מהכא יפטור הלוה בלא שבועה במיגו דפרעתי כולו שהרי מסייע לו ריעותא דנפילה, שע"י יכול להעיז כמו בסלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דנאמן בלא שבועה במיגו דאמר שתים דמסייע ליה שטרא [ב"מ ד:], והלא ריעותא דנפילה עדיפא ליה מסייעתא דסתם סלעים שתים, שהרי בסתם סלעים איכא מאן דס"ל דמהני תפיסה, וגבי רעותא דנפילה ליכא למאן דפליג, עי' בנמוקי יוסף ב"מ גבי סלעים דינרין לסברא ראשונ' דמכריח מפרק המקבל דמחויב בהיסת [והוא דעת רמב"ן, ובש"ע סי' פ"ח סעי' ל"ב], ואמרתי דהיינו טעמא, משום שגם למלוה אית ליה מיגו דאי בעי שתק לגמרי מהשטר ותבע בע"פ כיון שאין לו שום יפוי ע"י שטר זה שנאבד, ואם ימצאהו אח"כ יתבע אז שנית. הגם דמיגו לחייב שבועה ל"א כמ"ש בתומים ובקצה"ח [סי' פ"ב ס"ק ט"ז], וכן מסתבר דדמי למיגו להוציא דמה לי ממון מה לי שבועה, זהו היכא דכל עיקר חיובו תהיה ע"י מיגו. אבל בכה"ג דעיקר המיגו של המלוה אינו אלא לסלק המיגו של הלוה, כל כה"ג אפי' מיגו להוציא ממון נמי אמרינן [ועמ"ש בזה לקמן בדיני אומן סי' ס"ו אות י"א, ועי' בהשמטות וביאורים]: