אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן נז

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן נז

סימן נו

בדיני מלוה על המשכון

א בתוס' שבועות (דף מ"ג:] ד"ה מתני' בדפריש ר"ח גרס איפכא וכן ר"ת מתני בדלא פריש ושמואל בדפריש, וא"ת וכו' אי בדפריש מ"ט דר' אליעזר אמאי לא יפסיד כל החוב, וי"ל דפליגי ר"א ור"ע אי הוי אסמכתא או לא. ועוד תירצו דבלאו אסמכתא פליגי ופריש לאו היינו שיפסיד כל החוב, אלא דפריש ואמר אע"ג דלא שוה אלפא זוזי קבילתיה, דר"א סבר דלענין זה קבלה שיעכבנו בידו עד שיפרע כל חובו, ור"ע סבר דלהכי קבלה דאם אבד המשכון אבדו מעותיו, והיכא דפריש דיפסיד כל החוב כ"ע מודו דלא הוי אסמכתא ואבדו מעותיו. והקשו ע"ז אמאי לא מוקי מתניתין דמלוה על המשכון שומר שכר אפי' כר' אליעזר, ולימא בדפריש מודה ר"א כדשמואל, ותירצו דאי בדפריש מפסיד כל החוב כדשמואל, א"כ בדלא פריש יפסיד מיהא כנגד המשכון דכנגד המשכון חשיב כאילו פריש ולישנא דר"א דישבע ויטול מעותיו משמע אפי' כנגד המשכון עכ"ד התוס'. ויש להבין דמאיזה טעם וסברא יהא חשוב כנגד המשכון כאילו פריש. ועוד קשה דהא לתירוץ השני של התוס' אם פריש אע"ג דלא שוה שיפסיד כל החוב, אבדו מעותיו גם לר"א ולא הוי אסמכתא, א"כ נהי דר"א סבר היכא דפריש אע"ג דלא שוה קבילתיה, דכוונתו שיעכב עד כדי שיפרע כל החוב, מ"מ בדלא פריש יהא חשוב כנגד המשכון כאלו פריש שיפסיד כל החוב דמפסיד, וגם לתירוצם הראשון דפליגי ר"א ור"ע אי הוי אסמכתא, ג"כ קשה כיון דכנגד המשכון חשוב כאלו פריש, א"כ בלא פריש יפסיד כנגד שיווי המשכון דחשיב כאלו פריש שיפסיד כנגד דמי המשכון [וזה לא הוי אסמכתא דלא גזיה]. והנראה לפרש דברי תוס' דלא מצד הסברא כתבו כן דכנגד המשכון חשיב כאלו פריש, רק מהכרח, כיון דאם פריש מפסיד כל החוב דהיינו בפריש אע"ג דלא שוה קבילתיה לתירוץ השני, או לתירוץ הראשון בדפריש שיאבד כל החוב, ע"כ בדלא פריש מפסיד כנגד המשכון דהיינו דהמלוה על המשכון הוי ש"ש, [דמסתמא כל מלוה בדעתו להיות ש"ש ולהפסיד כנגד שיווי המשכון, או יהיה מאיזה טעם שיהיה] דהא בודאי אם התנה ש"ח שיהיה חייב להחזיר לו בעד החפץ המופקד אצלו עשרת מונים מאשר הוא שוה, ונגנב או נאבד אח"כ אינו חייב לו כלום לשלם משום דבודאי לא התנה רק על חיוב [דהיינו פשיעה] אבל לא על גניבה ואבידה, וא"כ דברי התוס' נכוחים דאם ר"א סובר לדשמואל בפריש שמפסיד כל החוב, ומתניתין דהמלוה על המשכון ש"ש אתיא כר"א ובדפריש, ע"כ גם בדלא פריש ונגנב או נאבד מפסיד מיהא כנגד המשכון משום דהוי ש"ש, ולמה אמר ר"א ישבע שלא פשע ויטול כל מעותיו, דאי לא, גם אם התנה שיאבד כל החוב אע"ג דלא שוה, או קבילתיה לתירוץ השני, זה לבד ל"מ על גניבה ואבידה, דמסתמא לא התנה רק על חיובו, והא דכתבו התוס' בתירוץ השני דר"א ור"ע פליגי רק בפירש אע"ג דלא שוה קבילתיה, אבל בדפריש שיפסיד כל החוב גם ר"א מודה, כוונתם הוא דר"א מודה דלא הוי אסמכתא בדפריש וכמו שכתבו בהדיא, ונ"מ דאם פשע מפסיד כל החוב, אבל שומר שכר לא הוי רק בפירש שאם יאבד המשכון בגניבה ואבידה שיפסיד כל החוב, אבל בפירש שיפסיד כל החוב בעבור המשכון אין דעתו רק על חיובו דהיינו פשיעה [וא"ל דנוקי מתניתין דהלוהו על המשכון ש"ש כר"א ובדפריש שיפסיד כל החוב גם אי יגנב או יאבד, דא"כ מאי טעמא דר' יהודה דמתני' דהלוהו מעות שומר חנם הלא בדבר שבממון תנאו קיים]

ב ליישב דעת הרי"ף פרק אלו מציאות (דף כ"ט] והגאונים דפסקו בדמי אבידה דע"י היתר תשמיש מחוייב באונסין, ובמעות מותרין פסקו כרב נחמן [ב"מ מ"ג] דנאנסו לא. וכבר הקשו בזה בתוס' (דף כ"ט] ד"ה והוי, והרא"ש פרק המפקיד סי' כ"ו], ונלענ"ד דהנה בתוס' הנ"ל הקשו בתחלת דבריהם וז"ל תימא דהול"ל והוי לוה עלייהו ואם נאמר דאם באו בעלים קודם שהוציאם חייב להחזיר אותם מעות עצמם ולא אחרים הוי אתי שפיר דקרי ליה שואל, אך אי איפשר לפרש כן דבפרק המפקיד פריך אי נאנסו חייב מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, והשתא אי חייב להחזיר הן עצמם כשיתבע הגזבר, א"כ לא קנאם השולחני בשלא הוציאם ולא מעל כדאמר בפ' השואל בקע בו לא מעל כיון שהמשאיל יכול לחזור וכו', אלא ודאי אפי' אם אותן המעות עדיין בעין אין צריך להחזיר הן עצמן עכ"ל. ונלפע"ד דהתוס' הקשו כן משום דאזלי לשיטתם דפסקו כרבה, אבל לדעת הרי"ף והגאונים דפסקי כר"י יש ליישב קושיא זו:

דבל"ז צריכינן להבין מנ"ל לש"ס בפרק המפקיד להקשות על רב הונא אפי' לא הוציא נמי דילמא באמת טעמיה משום שואל הוא, והגם דר"ה סבר לא בקע בו לא קנאו, זהו לענין שהמשאיל יכול לחזור אבל לענין חיוב אונסין כ"ע מודים דמחוייב משעת משיכה או משעה שסלקו בעלים כמבואר לקמן ב"מ (דף צ"ט] ובקידושין (דף מ"ו] וכן תמה בתומים [סוף סי' ע"ב]. אמנם לדעת הרי"ף והגאונים מתורץ על נכון דאי' בתשו' הר"ן סי' כ' [מובא בש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ט ועי"ש שכתב דהר"ן לטעמיה אזיל דפוסק דשומר אבידה כש"ש משום פרוטה דר"י] דאם שאל ספר מחבירו שאינו מחוייב באונסין דאין כל הנאה שלו לפי שגם המשאיל פטור מלמיתב ריפתא לעניא ע"י מצוה זו, ומפשטות הש"ס יראה כמו דנקטינן כשנותן מעות לשולחני דבוודאי דעתו להקנות לו מיד, ולדעת התוס' הוה לוה עלייהו מיד, הגם שלא הוציאן ול"א דילמא לא צריך להו, ה"נ איכא למימר דתיכף בשעה שמסר מעות מותרין לשולחני הצריך תמיד לעסקים שונים שתיכף עושה מצוה בנתינה לידו ונתן לו רשות בנתינה זו להוציאם, ועיין ברש"י מ"ג ד"ה מותרים דהוה ליה כנותן רשות וה"ל שלוחו עכ"ל. היעלה על הדעת להתעקש דדוקא כשזה שאל ממנו שילוה לו הוא דעושה מצוה בהלואתו וע"ז דוקא אמרה תורה אם כסף תלוה, ולכשיתחכם אחד בעשיית מצוה זו וימציא לו מעות אשר יודע שצריכין לו בכל עת, וערום יעשה בדעת ויתן לשולחני מעות מותרין דרך פקדון אזי לא יעשה מצוה, זהו דברים שאין הדעת סובלתן. ועפי"ז הוכיחו בש"ס דע"כ טעמיה דר"ה דמחייבו באונסין מטעם לוה, דאי מחמת דהוה ליה שואל אזי ה"ל לפוטרו מאונסין דאין כל הנאה שלו דהא גם המשאיל פטור מלמיתב ריפתא לעניא] כשהשאיל מעות לשולחני והמציא לו לעסקיו שיהיה אתו מעות מרווחים, אלא ודאי מטעם לוה הוא דמחייב ליה, ולזה הקשה הש"ס לר"ה מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי [ורב נחמן פליג על ר"ה דלא הוי לוה משום היתר תשמיש, ומשום הכי לא הוי שואל עלייהו דאין כל הנאה שלו, וא"כ בדמי אבידה דנקט הש"ס דהוי שואל קאי אליבא דר"נ דפסקינן כוותיה, ושם גם הוא סובר דהוי שואל כמו שיתבאר בסמוך]:

וממילא מיושב ג"כ קו' התוס' הנ"ל ובדוקא נקט הש"ס גבי דמי אבידה דה"ל שואל עלייהו דמחייבינן ליה מחמת שואל, דהא כל הנאה שלו, דהא הבעלים לא עשו מאומה רק שהב"ד נותנים לו רשות למוכרו, ואידך לא עשה מאומה ולא נפטר מעולם מלמיתב ריפתא לעניא. ולהכי פסקו הרי"ף והגאונים גבי אבידה דמחוייב באונסין ומחמת דה"ל שואל דוקא. אמנם גבי מעות מותרין פסקו כר"נ דלא ה"ל כלוה עלייהו ושוב אין לחייבו מחמת שואל שאין כל הנאה שלו:

ג לתרץ דעת הש"ך [סי' רצ"ב ס"ק ח'] והט"ז [בסי' ע"ג] דגם לדידן דפסקינן כרב נחמן דבמעות מותרין אינו חייב באונסין, מ"מ הם ברשותו לענין זה דגם כשלא הוציאם יכול ליתן לו אחרים תחתיהם. והשיג עליהם בעל חכם צבי בהגהותיו להט"ז [בסי' ע"ג] דא"כ מאי מקשה רב נחמן ב"מ (דף מ"ג] על רב הונא מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, הלא גם לדידיה קשה, והאריך בקושיא זאת, ולפע"ד נראה דאיתא לקמן (דף צ"ט] דרב הונא ס"ל בקע ביה קנאו דלא תקנו משיכה בשומרים, ור' אלעזר סבר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים, ור' אמי סבר דמדאורייתא קנאו במשיכה, וכן מפורש בהדיא בתוס' ב"ק (דף ע"ט] סוף ד"ה תקנו, ואנן פסקינן כר' אלעזר דתקנו משיכה בשומרים וקונה מדרבנן רמב"ם פ"ב מהלכות שכירות הלכה ח' וש"ע סי' ש"ז], וגם בהלוואה פסקינן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה, ומבואר בריטב"א קידושין [דף מ"ז:] דגם בהלוואה הא דאינו יכול לחזור הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא יכול לחזור, דמשיכה גם גבי מתנה והפקר אינו קונה מדאורייתא רק היכא שקנה לחלוטין, אבל גבי הלוואה אף דלא הדרא בעיניה כיון דצריך לשלם אינו קונה רק מדרבנן, ועיין בתומים [סי' ע"ב ס"ק נ"ד] שמביא ראיה לזה מדפליגי ר' מאיר ורבנן בקידושין (שם] אם מלוה ברשות בעלים לחזרה, והשתא אם נאמר דגבי מלוה קנה מדאורייתא א"כ מנ"ל לר' אלעזר דתקנו משיכה בשומרים דהא מדר' מאיר נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי עליה דר"מ אלא גבי מלוה דמדאורייתא קנה משום דלא הדרא בעיניה, אבל גבי שומרים לכ"ע לא קנה, אלא ודאי דגם מלוה אינו קונה רק מדרבנן, ותו לא אפליגו רבנן בתקנתייהו וקונה אף בשומרים:

נמצא מוכח ממילא לר"ה דלית ליה משיכה בשומרים כלל ואעפ"כ ס"ל מסתמא כרבנן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה משום דלא הדרא בעיניה, א"כ קונה גבי מלוה מדאורייתא, ולהכי הקשה הש"ס דוקא לרב הונא מדס"ל דחייב באונסין והוה לוה עלייהו משעת משיכה, א"כ אפי' לא הוציא למעול כיון דקונה מדאורייתא, אבל לר"נ דס"ל דנאנסו לא מסתמא כר' אלעזר ס"ל דתקנו משיכה בשומרים כמו דפסקינן כאשר מבואר בפוסקים הנ"ל, וא"כ גם גבי מלוה לא קנה רק מדרבנן, להכי לא מעל, דליכא למימר דרבנן החמירו עליו, כיון שזהו חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לשמש בו לכתחלה כמבואר בתוס' ב"ק הנ"ל, ועיין בתומים [סי' ע"ב ס"ק נ"ד] שגם הוא הבין בדברי התוס' הנ"ל דע"י קנין מדרבנן ליכא מעילה כלל ועמ"ש עוד בזה לקמן בסי' ע' אות ז' ח']:

ד ברש"י ב"מ [דף פ"ב] ד"ה לימא דר"י תנאי וז"ל דרבה ודאי תנאי היא דהא ר' עקיבא לית ליה דרבה, והקשו בתוס' שם דלרבה נוכל לומר דפליגי בדשמואל, ועוד הקשו בתוס' לעיל [דף כ"ט] דא"כ תקשה דר"ע אדר"ע דהכא ס"ל שומר אבידה כשומר שכר דמי, ובדמי אבידה ס"ל דהוי שומר חנם, ונראה לפענ"ד עפ"י דברי תוס' סנהדרין (דף כ"ה] בסוף ד"ה כל דעיקר הטעם בהא דמשחק בקוביא דלא הוי אסמכתא כיון דלאו בידו הוא כלל, אע"ג דגזים בתנאי שחוק שלו מ"מ גמיר ומקנה וכו' עיי"ש. והדבר מובן דהא דחילקו התוס' בסוגיא זו בשבועות [דף מג:] ד"ה מתניתין, בין דעתו להתחייב, זהו לדמות תנאי זה להא דמשחק בקוביא, ועוד חידשו והוסיפו בזה דבהא עדיפא ממשחק בקוביא כיון שמפסיד משכונו. אולם לא נדו מסברתם במה שחילקו בעיקר דיני אסמכתא בין בידו לגמרי כמו שחילקו לעיל במס' סנהדרין], וא"כ כל זה דוקא לדידן דפסקינן דאף דעל בעידנא דעיילי אינשי חייב, ואף בגניבת אונס לגמרי מחייבינן ליה לדעת רוב הפוסקים, ועיין בש"ע סי' ש"ג סעיף ב'] ולהכי מחייבינן ליה כשהתנה שיפסיד כל החוב בגניבה ואבידה כדאיתא במתניתין דהלוהו על המשכון שומר שכר דמשמע להדיא דמחוייב כשאר ש"ש אף בגניבת אונס, [וכ"כ בנתיבות סי' ע"ב סוף ס"ק י"ג דגם לשמואל חייב בגניבת אונס] דכנגד המשכון חשיב כמפורש, אבל לרבה דס"ל בש"ס ב"מ [דף צ"ג:] דדוקא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אבל בעידנא דעיילי אינשי, וכן גני פורתא בעידנא דגני אינשי, אף ש"ש פטור, נמצא שכל שמירתו תלוי בידו, נמצא לרבה אף כשפירש הוי אסמכתא תו לא נוכל לומר דכנגד המשכון חשיב כאילו פירש, דהא אפי' בדפריש לא מהני לרבה כמבואר בתוס' ד"ה לא:

בדשוי, ואף לדעת רש"י דשמואל איירי בדלא פירש, זהו היכא דלא שייכא בדיני אסמכתא, אבל לרבה כיון דבידו הוא עודנו הוא בגדרי אסמכתא, [ואף את"ל כיון דגניבה קרובה לאונס הרי זה דומה לדבר שאין בידו לגמרי, דז"א כיון דלא נוכל לומר שאין בידו לגמרי כמו משחק בקוביא וא"כ כה"ג אף דלא גזים הוי אסמכתא כמו בחמרא דזולשפט כמבואר לעיל בתוס'], ולהכי אף את"ל דפליגי בדשמואל מ"מ לא אתיא דר"ע כרבה, דס"ל דעל בעידנא דעיילי אינשי וגם גני בעידנא דגני אינשי דפטור, דא"כ לא יצא מכלל אסמכתא, ואף את"ל דר' אליעזר ור"ע פליגי באסמכתא גופיה ור"ע כר"י ס"ל דאסמכתא קניא, עדיין צ"ל דרבה לא ס"ל כר"ע דהא רבה אית ליה להדיא דאסמכתא לא קניא ב"מ [דף ס"ו:] א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא הכי אמרינן משמיה דרבה כל דאי לא קנה, וכל זה דוקא לרבה דבע"כ צ"ל דלית ליה דר"ע, אבל לר"ע גופיה ליכא לאקשויי דאיכא למימר דפליגי באסמכתא גופיה, או דפליגי בהא גופיה אם על בעידנא דעיילי אינשי דלר"א פטור ולהכי הוי אסמכתא, ולר"ע חייב ולא הוי אסמכתא, אבל מ"מ הפוך בה במה דבעית בע"כ צ"ל דר"ע לית ליה דרבה:

ה דברי הרא"ש אשר ישתומם עליהם כל הרואה דפוסק כרבה וכשמואל וגם ס"ל דבחיוב גניבה ואבידה לחוד מחוייב לבער, וכבר הוכיחו רבותינו בעלי התוס' בשבועות (דף מ"ד] סוף ד"ה שומר, דבע"כ צ"ל דדוקא בחיוב אונסין מחוייב לבער, דאל"כ היאך יפרנס סוגיא דפ' כל שעה, בהא דפליגי אי ישראל קונה משכון דהא תיפוק ליה דמחוייב לבער מטעמא דשמואל. ונראה לפענ"ד דבל"ז קשיא מנ"ל לתוס' דאף בנכרי מחוייב כנגדו אף בגניבה ואבידה דאדרבה איפכא מסתברא, דהא חזינן לגבי הקדש בפרק הזהב דאף דמתנה שיתחייב בדיני שומרים צריך דוקא קנין כיון דלא שייך כלל בדיני שומרים, א"כ אף דכנגד המשכון חשיב כאילו פירש מ"מ בלא קנין לא מהני, וצ"ל שהתוס' הוכיחו זאת לתירוצם השני בפרק הזהב דף נ"ח] בד"ה אמר ר"י, דדוקא במתנה להיות כשואל מהני בלא קנין, וא"כ אף לגבי ישראל קשיא דמפני מה יתחייב כנגד המשכון מטעם דחשיב כאלו פירש כיון שכל חיובו הוא רק בגניבה ואבידה, אלא ודאי דשאני במלוה על המשכון דאמרינן דאדעתא דהכי נתן לו את המעות והוה כאלו הקנה לו את המעות על תנאי זה ואין לך קנין גדול מזה, דלא ניחא ליה למימר כפשטא דהלוואה הוא ענין בפני עצמו, והתנאי מן המשכון הוא ג"כ ענין בפני עצמו, דא"כ אף בישראל לא יתחייב בגניבה ואבידה לפום תירוצם השני הנ"ל, אבל הרא"ש דס"ל לעיקר כתירוצם הראשון, וממילא נוכל לומר כפשטא דתנאי דמשכון לחודא, והלוואה מילתא אחריתא הוא, ואפ"ה לגבי ישראל דוקא מהני להתחייב בגניבה ואבידה מטעם דחשיב כאלו פירש כיון דשייך ביה דינא דשומרים מהני התנאי להעלות דינו, אבל לגבי עובד כוכבים לא מהני בלא קנין:

עוד באופן אחר נראה ליישב שבעלי התוס' הוכיחו דבע"כ גם לגבי נכרי חייב מטעמא דשמואל דאם לא כן קשיא הא דמקשה בפ' האומנין [דף פ':] לימא מתניתין דלא כר' מאיר, דהא בל"ז מתניתין דלא כר"מ, דהא ר"מ סבירא ליה בקידושין [דף מ"ז:] דמלוה ברשות בעלים לחזרה א"כ כל זמן שלא הוציאן עודנו לא נעשה לוה על המעות ולא נעשה רק כשומר על המעות כמבואר שם בקידושין, לענין אונסים כ"ע לא פליגי, וא"כ לר"מ לא משכחת דמלוה על המשכון יהיה ש"ש, כיון שלוה ג"כ נעשה שומר על המעות והוה שמירה בבעלים, ואף את"ל דטעמא דמלוה על המשכון שומר שכר הוא מטעמא דשמואל, ג"כ קשה דהא כיון דלא שייך ביה דינא דשומרים כלל אף תנאי בפירוש לא מהני לתירוצם הראשון הנ"ל, וא"כ מסיפא דמתניתין מוכח בע"כ דאתיא דלא כר"מ, אלא ודאי בע"כ צ"ל דהתנאי הוא על ההלואה בעצמו והוה כאלו הקנה לו את המעות על אופן זה כנ"ל ואין לך קנין גדול מזה, ולהכי הוכיחו שפיר דגם בנכרי מחוייב מטעמא דשמואל, א"כ ממילא מוכח דדוקא בחיוב אונסים מחוייב לבער:

אמנם כן הוא לשיטת רמ"ה דאף בשמור לי והשאילני הוה ג"כ שמירה בבעלים, אבל לדעת רש"י שם דבכה"ג לא הוה שמירה בבעלים לגבי השומר כיון שאין השואל עמו במלאכתו דהא לא בא דבר השאול תחת ידו בשביל הבעלים רק לטובת עצמו ולהנאת עצמו, דדוקא בשמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים דהרי הוא עמו במלאכתו, אבל בשואל אינו מהנה לבעלים כלום רק בעל החפץ מהנה לשואל, וא"כ הדרינן למילתא דדוקא היכא דאיתא בתורת שומרים אמרינן גביה דהוי כאלו פירש דאז אינו צריך קנין כסברת תוס' הנ"ל, והא דהקשה הש"ס לימא מתניתין דלא כר"מ דהא למסקנא בסוגיא דקידושין דלענין אונסין כ"ע לא פליגי מידי דהוי אשואל, ותו לק"מ מסיפא כיון דבכל תורת שאלה לא שייך בו שמירה בבעלים כמש"ל לדעת רש"י ז"ל. [ועיקר דבר זה דלמ"ד דמלוה ב"ב לחזרה, הוה שמירה בבעלים על המשכון, נזכרתי אחר כתבי שזה שנים כבירים שמעתי כזאת מהרב המנוח מו"ה יצחק ז"ל על דבר אחר דכיון דלא נעשה לוה עדיין ממילא שייך בזה דין שמירה בבעלים לפטור את המלוה אם קיבל ממנו הפקדון, וכיוצא בו ראיתי כעת במקנה בקידושין גבי מלוה ברשות בעלים, שם (דף מ"ז:) סד"ה לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב, ועי"ש במקנה מ"ש ע"ד תשו' הר"ן הנ"ל באות ב']:

ו בתוס' שבועות (דף מ"ד:] תוס' ד"ה ורב יוסף וכו', וא"ת דאמרינן בר"ה (דף כ"ח] המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה וכו' ואמאי הא מתהני לר"י דחשיב ליה שומר שכר בהכי עכ"ל. ונלע"ד דיש להקשות אמאי אמרינן בנדרים דף ל"ג] דמודר למדיר לא יחזיר לו אבידתו, ליתי עשה דהשבה וידחה ל"ת דקונם, ואף דקונם הוא עשה ול"ת, הא איתא בשאלה כמו בנזיר ומצורע [יבמות ה'], וצ"ל דכמו דאמרינן בכתובות [דף מ'] אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ועי' תוס' ישנים שהקשו מכיבוד אב ואם וע"ש מה שתירצו, א"כ הכא דאמרינן דגם הנאה זו של פרוטה דרב יוסף הוה בכלל הנדר, הרי כבר אמר לא בעינא שיחזיר לי המודר, גם ללישנא דאמרינן בב"מ (דף ל'] דלא דחינן איסורא מקמי ממונא עיי"ש, לק"מ, וא"כ במודר הנאה משופר להכי מותר אף לרב יוסף, דהדרא קו' הנ"ל לדוכתי' משום דעשה דוחה ל"ת, והתירוצים לא שייך בזה כמובן [ועיין בהשמטות]:

ז בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ג] כתב דמלוה שטוען על המשכון נאנסה והלוה מכחישו בברי הגם דאין לו מיגו פטור הלוה, והש"ך [בס"ק י"ד] חולק עליו, וסובר דכיון דאין ללוה מיגו נשבע המלוה שנאנסה ונוטל חובו, ועיין בט"ז [סעיף כ"ט] ונראה בפשיטות שמסכים לשיטת הסמ"ע, ועל קושייתם מהא דנקט הר"י אברצלוני [מובא בטור סעיף כ"ג] דהא דפטור הלוה היכא שמכחישו בברי, הוא משום מיגו, דמשמע הא אין לו מיגו חייב, מתרץ הט"ז על נכון עי"ש, ולקושטא לא הבנתי דעת הש"ך בזה, שלכאורה נראה להדיא מדברי הר"ן שבועות בסוגיין כדעת הסמ"ע שכתב שם בד"ה ואינם ברורין אצלי וכו', דדוקא בשלשה דינרים היה שוה נידון כמודה במקצת, מפני שגם לפי דבריו חייב לשלם מדינא הדינר שמודה לו אפי' שעודנו תחת ידו ולא מחזירו לידו שאינו עובר אלא בלאו דלא תחמוד, ומשמע להדיא כשטוען טענה הפוטרת לגמרי נאמן אפי' בלא מיגו [וכן כתבו בתומים ונתיבות דהמשנה איירי דלית ליה מיגו]:

ולפמ"ש הנתיבות המשפט בס"ק י'] יש ליישב קצת דברי הש"ך איברא דבריו דחוקים שם למעיין בצדק, זולת מ"ש בתחילת דבריו דיש לי בידך כנגדן הוא טענה גרוע, כן הוא. אבל נראה שהוא מטעם אחר שהוא כעין דאמרינן אין ספק מוציא מידי וודאי, וכיון שהוא חייב לו בוודאי אינו יכול לפטור את עצמו במילתא דלא נודע ואינו עומד לכך. אבל כשמלוה מודה לו שהיה לו בידו פקדון ונאנס והלוה טוען בברי שפשע או שעודנו תחת ידו נראה דהלוה נאמן אפי' בלא מיגו, ומה שכתב שם שזה טענה גרוע לומר שפשע או שרוצה לגזול לא מצינו כזאת בכל טענות ותביעות, הגע בעצמך אם יתבע את חבירו הלויתי לך חמשים וחמשים גזלת ממני והלה מודה לו בהלוואה וכפר בגזילה, הכי נימא דבכהאי גוונא לא חייבו רחמנא לישבע כיון דטענה גרוע היא ולא מצינו טענה גרוע בכה"ג אלא להוציא בטוען כלי גנבת אפי' כשיש לו מיגו דשאולים [תוס' שבועות מ"ו: ד"ה וספרא] משא"כ להחזיק או בענין שבועה לא מצינו הפרש בין טענה גרוע לשאר טענה כשטוען טענת ברי כנלפענ"ד ברור:

ח איברא גם בדעת המחבר בש"ע סי' ע"ב סעיף ב' וסעיף י"ד] יש להתבונן כשטוען נאנס' דמחויב הלוה לשלם משום דהוי כאינו יודע אם פרעתיך, ומדברי הר"ן נראה להיפוך דכל שיש לספק שעודנו אצלו הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, דתירוצו של הר"ן לא שייך בזה כמובן, ונראה בזה דדווקא היכא שהמלוה משלם לו בעד שוויו, אזי הספק עצום לנו דילמא עודנו בידו כאשר היה בתחילה ברשותו ועודנו לא יצא מרשותו וכאן נמצא וכאן היה, ואין לומר דנוקמיה ליה בחזקת כשרות כדמעיקרא, דמשום זה לא הורע חזקתו, דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ולהכי פשיטא ליה דכיון דכל זמן שעודנו תח"י לא נתחייב כלל. השתא נמי דלא ידע כיון דספיקא ההוא מובצר ומושגב לפנינו ע"י חזקה דמעיקרא וכאן נמצא וכאן היה, ולמלוה ליכא חזקה כנגדו אזי דינו כא"י א"נ, ולהכי הוכרח הר"ן לחדש שם דמשום זה לא נפטר הוא במה שמגיע לו יותר משיווי המשכון. אבל כשטוען נאנסה ותובע כל חובו תו לא נוכל לפטור את הלוה משום דילמא עודנו תח"י ע"י חזקה דמעיקרא ולא נתחייב לו בתחילה רק כשיחזיר לו משכונו. דהשתא הורע כחו של ספק זה לגמרי שהרי אית ליה חזקת כשרות דעדיף מכאן נמצא, דא"כ הרי הוא כופר בפקדון ונעשה גזלן על ידו, וחזקת כשרות דמסתבר עדיף מחזקה דלא מסתבר (ואין להתעקש בזה דא"כ כשתובע לחבירו חפץ זה שתח"י שלי הוא והלה אומר א"י נאמין לו משום חזקת כשרות דידי', דהתם יש לנתבע ג"כ חזקה דכל מה שתח"י אדם שלו הוא], ולהכי אין לספק עוד בזה, רק לדילמא פשע (ויש מקום לספק בזה דאונסא לא שכיח, וחזקת כשרות אינו מנגדו, כיון דהמשכון איננו בידו הוי על המעות רק ככופר במלוה ושייך ביה ספק מלוה ישנה] וחייב לשלם לו, או שיצא בניכוי חובו, להכי דנין את הלוה כא"י אם פרעתיך. אבל כשטוען ברי שעודנו ת"י פשיטא דפטור משום דמעולם לא נתחייב לו רק בחזרת המשכון, (ולא חשבינן ליה כטוען יש לי בידך כנגדן דא"נ אלא במיגו], כדעת הסמ"ע וט"ז ותומים, וה"ה כשטוען פשעת במשכוני, הרי זה כטוען פרעתי, ואפי' היכא דלית ליה מיגו נאמן, כיון דידעינן ע"י הודאתו שהיה משכונו תחת ידו, ומספקא ליה באיזה אופן נאבדה תו לא שייך לדמותו לטוען יש לי בידך כנגדן, דהתם שאני שאין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש:

[ועיין בש"ך (סי' ע"ה ס"ק כ"ז) דספק פרעון קודם הלואה הוי כאיני יודע אם פרעתיך, וכן הסכים התומים שם (ועמ"ש בסי' שאחר זה אות ו'), ודע דבדמיון של הש"ך וכן לפי מ"ש בתומים, אינו אלא בפקדון שהפקיד אצלו מעיקרא כיון דמודה לו שהפקיד אצלו רק שנסתפק למפקיד בשיווי החפץ. אבל היכא שהלוה לו מעיקרא והלוה אמר נ' והמלוה מסופק אולי היו מאה, דאזי אין אנו מוכרחים לירד ולחייבו מפני ספק פרעון ק"ה (דהוי כא"י א"פ) דבלא זה חייב שהרי אפי' כשטוען ברי אינו נאמן אלא במיגו כטוען יש לב"י כנגדן וכטוען ספק דאין לו מיגו פשיטא דחייב, וגם בפקדון [דוקא היכא] שהיה לו אצלו מעיקרא והלה מודה ליה בעיקר החפץ רק דמחולקים בשיווי חפץ כזה, שהמלוה טוען ברי שלא היה שוה אלא חמשים והלוה מספקא ליה עד מאה, בזה הוא דצריכין לירד מפני ספק פרעון קודם הלואה דאילו טען ברי היה נאמן בלא מיגו כיון שמודה לו בעיקר הפקדון, והלוה עשאהו לפרעון (עי' בנתיבות המשפט סי' ע"ב סוף סעיף קטן י' מ"ש שם נגד הקצוה"ח). אבל אם מחולקים בכמות הפקדון שהמלוה אומר כלי אחד היתה, והלוה מספ"ל בשנים וכן כל כי"ב, דאז אפי' כשטוען ברי דשנים היו אינו נאמן אלא במיגו כמו בכל טוען יש לי בידך כנגדן, וכשאין לו מיגו אפי' כשטוען ברי אינו נאמן]:

ולפי דברינו גם בלוה מחבירו והיה לו פקדון ביד המלוה וטוען בברי שפשע בפקדונו והלה טוען שנאנס גם כן נאמן אפי' בתוך זמנו [דל"ל מיגו דפרעתי] דבזה לא שייך הטעם דאין ספק מוציא מידי וודאי:

ט איברא נראה בעיקר המחלוקת שבין הסמ"ע והש"ך כשטוען פשעת במשכוני והלה טוען נאנסה ובגוונא דלית ליה מיגו כגון בשטר או שהוא ת"ז, דאם נזכר המשכון בשטר או שעדי הלואה יודעים שנתן לו משכון כנגד החוב א"כ נאמין ללוה במיגו דפרעתי לך והחזרת לי משכוני דכשטוען כן נאמן כמו בשטר שנפל דנאמן אפי' כשהוא תוך זמנו, ואפי' בכתובה כשיושבת תחת בעלה, דתלינן בכל דבר, כי היכי דלא להחזיק בנפילת אונס דל"ש כלל, כמבואר בש"ע סי' ס"ה סעיף ו' וס"ס מ"א ובש"ך שם], לכן תלינן בכל חששי, א"כ גם במשכון נמי נאמין ללוה שפרע לו והחזיר לו משכונו כי היכי דלא נימא שנאבד ממנו ע"י אונס והשתא נמי כשטוען פשעת במשכוני הרי יש לו מיגו אפי' במקום שטר ותוך זמנו, ובע"כ צ"ל דאיירי דלא נזכר המשכון בשטר, וא"כ יש לו למלוה מיגו דלהד"מ [דמיגו דהעזה לענין ממון אמרינן], ואי משום מיגו להוציא כיון שהשטר או חזקת ת"ז מסייע לו הוי מיגו, ואז אם יטעון הלוה שהיה משכונו תח"י הרי הוא להדיא כטוען יש לי בידך כנגדן ועיין:

ולפ"ז איפשר לומר דלא פליגי לדינא, דהש"ך מיירי בגוונא דלעיל דלא נזכר המשכון בשטר דאית ליה מיגו למלוה ולא ללוה, וא"כ תו לא נשאר ללוה בסופו, רק טענת יש לי בידך כנגדן וכמש"ל, וסמ"ע מיירי כשנזכר המשכון בתוך השטר, ואפ"ה נוכל לאשכוחי בגוונא דלית ליה ללוה מיגו לומר שפרע לו והחזיר לו משכונו, כגון במשכון ששוה יותר מהלוואתו [והשגת הש"ך על הסמ"ע, הוא באופן שלא נזכר המשכון בשטר, ובאמת יש לומר דהסמ"ע מיירי רק היכא שנזכר המשכון בתוך השטר וכהנ"ל]:

י בש"ך [סי' ע"ב ס"ק קט"ו] חידש דהיכא שהמפקיד מכחיש את הנפקד בברי דתו ליתא לשבועת שומרים כיון דאיכא חזקה דאינו מעיז ודמי לכופר הכל, והקשה התומים שם ס"ק מ"ב] דא"כ הדרא קושי' הש"ס שבועות [דף מ"ה:] לדוכתה דשבועת שומרים דחייבה רחמנא היכי משכחת לה, שגם שהפקיד לו בשטר עדיין יש לו מיגו דנאנסה בפניך ע"ש, ונראה דלק"מ דמידי הוא טעמא אלא משום דמעיז בפניו לכפור לו ממונו בדבר שהלה מכיר בשקרו, זהו כשהמפקיד תובע בברי שפשעת או שהוא ברשותו, דאז אין לנפקד דרך אחר להציל את עצמו מן הממון רק שיכחישו בברי שהרי בברי זו שע"י פוטר א"ע מממון שתבעו איכא העזה גמורה, משא"כ היכא שהמפקיד לא ידע מאומה מה עלתה בפקדונו והנפקד משיבו נאנסה בפניך, תו ליתא לחזקה דאין אדם מעיז שהרי אין בהעזה זו כפירת ממון כלל, שהרי יכול לפטור את עצמו בטענה זו עצמה ולא יעיז לומר שבפניו היה הדבר, וכיון שע"י העזה זו לא נפטר מממון לית ביה משום העזה כלל, ולא נפטר על ידי העזה גרועה כזאת מן השבועה שחייבו רחמנא גם לדעת הש"ך וזה ברור ונכון, [ועמ"ש עוד בזה לקמן סימן פ"א אות א']:

ולהלן בסי' ס'] יתבאר עוד בדיני אומן קונה בשבח כלי, הנוגע לסוגיא זו, ומשם ידרשנו המעיין לכאן:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה