זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן נו
מה שלקטתי מחידושי אאמו"ר המחבר זצלל"ה.
הנוגע לסימן ע"א בש"ע
א הנה הט"ז [סוף סי' ס"ט] כתב במי שקיבל עיסקא והתנה שלא יהא נאמן לומר דהיה הפסד עד שיברר והוא טוען שהי' הפסד דנאמן במיגו דלא התנה כלל, והגאון בעל חכם צבי שם חולק ע"ז עיי"ש, ובאורים ותומים [סי' ע"א ס"ק ג'] הכריע בזה דאם היה תנאי בעדים רק עכשיו ליתנייהו כגון שמתו או הלכו למדה"י, הדין עם הט"ז דמתחילה לא היה תנאי לבטלה דאלו היו העדים כאן והעידו היה התנאי מועיל רק עכשיו נולד מיגו הואיל ועדי תנאי ליתנייהו. אבל במתנה תחילה בינו לבין עצמו א"כ ע"כ דכך היה התנאי דלא יועיל מיגו דאל"כ לאיזה צורך התנו הלא תמיד יהיה לו מיגו, ואין אדם מוציא דבריו לבטלה. ונראה דדין זה מוכרח מעיקר דינו של נאמנות דהא חזינן היכא דנתן לו נאמנות כבי תרי דתו לא מהימן לומר פרעתי אפי' היכא דהביא עדים, ומחויב לפרוע עוד הפעם. והקשה הבעל התרומות [ריש שער כ"ו] מובא בש"ך סי' ע"א ס"ק ב'] דאמאי לא יחשב כתרי לגבי תרי וישאר ביד המוחזק דנהי דהימני' כבי תרי יותר מבי תרי מי הימני', וע"ז תירץ כיון דאי נימא דיחשב כתרי לגבי תרי לא הועיל כלום בנאמנות אשר נתן לו כבי תרי דהא לעולם ישאר בידו היכא שיכחישוהו שנים ואין אדם מתנה לבטלה, אלא ודאי דכוונתו היה להאמינו יותר משנים, אלמא דבכדי שלא יחשב כמוציא דבריו לבטלה מוסיפין ומפרשין דבריו אפי' להוציאן מעט מפשטן, ומכ"ש היכא שא"צ להוסיף ולפרש דודאי אמרי' דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:
והנתיבות המשפט (שם ס"ק ד'] הקשה ע"ז דהא חזינן דמהני מיגו כהאי היכא שיכול להכחיש עיקרן של הנאמנות, דהיכא דנתן לו נאמנות כבי תרי ואין העדים לפנינו דמהימן במיגו דאי בעי טען מעולם לא האמנתיו, אע"ג דהימני' יותר מבי תרי ומיגו במקום עדים לא אמרינן בעלמא, ומכ"ש דלא נימא מיגו במקום נאמנות אלא ודאי דהיכא דיכול להכחיש עיקרו של הנאמנות אזי מהימן אפי' במקום עדים, דמשם אחר הוא דאתאן עלה משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומיגו כהאי אלים טובא, וע"ז הביא ראי' מדברי התוס' ב"ק דף ע"ב:] ד"ה אין לך בו כו', וז"ל ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם, ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום כו' והא דאמר בפ"ב דכתובות שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו דאם אין כת"י יוצא ממק"א הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא ע"פ והפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' עכ"ל התוס'. תוכן דברי הגאון המחבר לאשר שבנה דיק מדברי תוס' ב"ק דהפה שאסר עדיפא מעדים גמורים, ומשום הכי אע"ג שנתן לו נאמנות כבי תרי מכל מקום נגד מיגו דהפה שאסר לא האמינו א"כ נידון ממילא דאפי' כשנתן לו נאמנות כבי תרי בינו לבין עצמו דנהי דמוכח דנתן לו הנאמנות גם נגד הפה שאסר דאל"כ הוי לבטלה, ס"ס לא האמינו אלא כבי תרי דגריעי מהפה שאסר:
והנה שפט פני הדבר כפשוטו דנרא' מדברי התוס' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינן אפי' במ"ע [וכ"כ הנתיבות בסי' קמ"ט סק"ט והנה בעיקר הדבר לא ידעתי היאך יעלה על הדעת לומר דמהימנינן ליה מכח הפה שאסר אפי' במקום דאיכא עדים לפנינו, הגע בעצמך אשה האומרת אשת איש הייתי וגרושה אני שגירשני בעלי ביום פלוני ועדים מעידים לפנינו שלא גירשה באותו היום, הכי נאמין לה להכחיש את העדים, ועוד יש להביא ראיה לזה, דהא נקטינן דאשה שאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם והחכם מכחישה דהחכם נאמן ויוצאת בלא כתובה, [וזהו דעת הרמב"ן ורמב"ם וסמ"ג עי' בבית שמואל סי' קט"ו סק"ד, ולהפוסקים החולקים הוא מטעם דבממון אין עד אחד נאמן, אבל עדים בוודאי נאמנים לומר שלא היה הפלוני חכם באותה שעה בעיר כמבואר ברא"ש כתובות, ולא מהני לה הפה שאסר], ואע"ג שיש לנו לומר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלמא כיון דאלים נאמנותו של חכם כעדים תו לא מהני לה אפי' מיגו אלים כהאי להכחישו, ומה שהביא הנתיבות ראיה מדברי התוס' נראה דאין להוכיח כלל מדברי תוס' הנ"ל, דשאני התם גבי אנוסים היינו דלא נפקע מהם שם עדות גם השתא דמהימנינן להו דאנוסים היינו דמהימנו לבטל השטר בתורת עדות, ושיעור דבריהם בזה נמשך על מה שכתבו בלשונם בתחלת תירוצם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום, ועל קוטב זה הוא דחילקו אח"כ דזהו דוקא במיגו דעלמא דאי בעו אמרי מילתא אחריתי לגמרי הוא דל"א אע"ג דלבסוף יתעלו דבריהם לתורת עדות איברא במיגו דאי בעו שתקי אמרינן בקוטב זה דוקא, והוא כשיתאמנו דבריה' השתא אזי יתעלו בדבריהם ג"כ לתורת עדות אזי הוא דמהימנינן להו אע"ג דהשתא בתחילתו הוי המיגו במקום עדים, וזהו דוקא גבי עדים, אבל בבעל דין עצמו ודאי דלא מהימנינן ליה במקום עדים אפי' במיגו דאי בעי שתיק וכמ"ש. ועמ"ש בהגהות והערות ע"ד הפלאה כתובות פ"ב בזה]:
ועל גוף קושייתו אשר יצא לדון עלה מכח קל וחומר דחזינן דמהימנינן ליה במיגו דאי בעי שתיק במקום נאמנות כבי תרי מאי דלא מהימנינן לעדים, תמוה בעיני היכן מצינו דילפינן ק"ו בדבר ולשון שאינו ד"ת עצמו מדבר שהוא ע"פ משקל דת תוה"ק, אדרבה מצינו כמה וכמה פעמים דאין למדין ק"ו אפי' בדברי חז"ל, ומכ"ש בלשון הדיוט בלשון שדיברו בו בני אדם [עי' נזיר נ"ו ע"ב במשנה אמר ר"ע וכו' ובפרק ח' דטהרות משנה ז' ובפ"ג דידים מ"ב דאין למדין דברי תורה מדברי סופרים וד"ס מד"ת וד"ס מד"ס] לכן חכמים שיערו דבריהם דיש מקום לומר דאף דהימני' כבי תרי, מכל מקום אפ"ל דהיכא דאית לי' מיגו לבעל דין לא הימני', [הגם דלדינא עדים עדיפי ממיגו, מפני שכן מצינו כמה אינשי דעדיפא להו שבועת בעל דין יותר מעדים משום דחשידי להו עדים בלא שבועה יותר מבע"ד עצמו ע"י שבועה], ומכ"ש ממיגו דהפה שאסר והשתא תוכן הדברים לקושטא ע"פ דעת סוגי הדת תוה"ק אין לך דבר מעולה מן עדים דלא הוכחשו מעדים אחרים, ומש"ה לא מהני אפי' כשמביא סהדי דפרע בפניהם, דאמרינן דדעתי' היה כבי תרי דלא הוכחשו או משום דאלת"ה תהיה כל הנאמנות כבי תרי לבטלה, רק דיש מקום לומר דלהכי האמינו כבי תרי משום דירא המלוה לנפשי' דאולי יחזור אחרי עדים דמסהדי בשיקרא. אבל נגד ראיה שהוא בעצמותו כגון מיגו דהפה שאסר לא האמינו, וכיון דיד בעל השטר על התחתונה תלינן בכל דהוא ונקטינן פני הדבר דכל עיקרו הוא מפני שירא לנפשו מסהדי שקרי. אבל לא במקום שיש הוכחה בעצמותו כגון מיגו דהפה שאסר. איברא זהו היכא שיש מקום לעיקר הנאמנות היכא דליכא למיגו דהפה שאסר. אבל כשהאמינו בינו לבינו דאיכא הוכחה ברורה לפנינו, נקטינן הדברים בפשטותן דאפי' נגד עדים האמינו ומכ"ש נגד מילתא דזוטרא מיני'. איברא מכל מקום היכא דאמר אל תפרעני אלא בעדים נאמן בשבועה במיגו דנאנסו כמו שפסק רמ"א [בסי' קל"ג], ומ"ש התומים דא"כ לא אהני ליה התראתו מידי, נראה כיון דמ"מ מהני ליה שנתחייב ע"י לישבע ש"ד לרוב הפוסקים או שבועת המשנה לדעת רז"ה וש"ך [סי' רצ"ו סק"ג]:
ב הקצוה"ח [ריש סי' ע"א] מביא בשם תשו' מהרי"ט [ח"א סי' ס"א ס"ב] מ"ש דעת ה"ר משה הלוי דאפי' נגד נאמנות סתם לא מהני מיגו, ומיגו דהפה שאסר מהני אפי' נגד נאמנות כבי תרי, והמהרי"ט חולק בזה וס"ל דאין לחלק בין מיגו למיגו רק בין נאמנות סתם לנאמנות כבי תרי, ומביא ראיה לדבריו מתוס' ריש גיטין שנשאו ונתנו אם טענינן מזויף ליתמי וללקוחות ושלא בפניו וכתבו שם דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שיכול לזייף לעולם על יתמי ולקוחות, ומיהו כתבו דאין זה ראי' דנהי דלא טענינן מזויף אבל טענינן פרוע דאבוהון נאמן במיגו דמזויף, ומזה הביא המהרי"ט ראי' דמהני מיגו נגד נאמנות דאל"כ אכתי יכול לזייף ולכתוב בו נאמנות. וע"ז השיגו בקצוה"ח שגם לפי סברתו קשיא דיכול לכתוב בו נאמנות כבי תרי. אלא בע"כ צ"ל כדעת מהר"ם הנ"ל דמיגו דהפה שאסר עדיף ומהני אפי' נגד נאמנות כבי תרי, וכן הש"ך בסוף סק"ב מרמז על דברי המהרי"ט האלו], ויפה השיג שכן מבואר בתוס' ב"ק (דף ע"ב:] בסוף ד"ה אין. ובחידושי רמב"ן ב"ב פרק המוכר את הבית (דף ע'] ד"ה או דילמא דפרוע במיגו דמזויף עדיפא משאר מיגו דדמי להפה שאסר, וא"כ קשה על המהרי"ט בתרתי, חדא דמה הקשה על המהר"ם הלוי הלא במיגו דהפה שאסר מודה, ועוד דאדרבה דעל המהרי"ט קשיא דהא יכול לזייף ולכתוב נאמנות כבי תרי:
איברא כדי להצדיק ד"ק לתרץ קושי' הראשונה נראה דנהי דלמסקנא כן הוא, זהו לדידן דפסקינן דטענינן ליתמי מזויף ולהכי דמי למיגו דאי בעי שתיק. איברא השתא לס"ד של תוס' דלא טענינן מזויף דלא שכיח כלל דלא נחשדו בני ישראל ע"ז רק היכא דטען אידך טענה מבוררת. אבל בלא"ה מוציאין ממון מחזקתו, מסתברא דתו לא דמי כלל למיגו דא"ב שתיק, כיון דצריכין דוקא לטענת ברי דאידך, דבלא זה מוציאין מחזקת ממון אפי' מיתמי ולקוחות:
גם על קושי' שניה דאכתי יכולין לזייף ולכתוב בו נאמנות כבי תרי, יש ליישב דנראה בפשטא דעיקר סברת המהרי"ט לחלק בין נאמנות סתם דמהני מיגו נגדו, ולא כן בנאמנות כבי תרי, דכל זמן דליכא עדים גמורים נגד המיגו אזי חשיבא המיגו כעדים, ומש"ה בנאמנות סתם אף על גב דגם במלוה על פה מוציאין ע"י אפי' מיתמי היכא שהאמינו נגדם [כמבואר בש"ע סעיף י"ז], מ"מ מהני מיגו דכל זמן דליכא עדים דמכחישי לפנינו חשיבא המיגו כעדים, משא"כ בנאמנות כבי תרי דחשיבא כעדים כשרים, אזי לא מהני מיגו, דהוי כמיגו במקום עדים. כללו של דבר דלעולם לא מסלקינן המיגו רק במקום עדים ברורים אבל זולת זה אפי' בדבר דאלים כל כך דמוציאין ממון על ידו, [כגון נאמנות סתם וחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו] אפ"ה במקום שמיגו מנגדו הרי המיגו בתוקפה ולא מסלקינן לה על ידיהם. והשתא ניחא דנהי דלס"ד דתוס' דלא טענינן מזויף ליתמי ומוציאין ממון מחזקתו, משום דזה גופא כעין חזקה דמי דלא נחשדו לזייף. אבל מ"מ לא חשיב כאלו מסהדי העדים לפנינו ולא עוד אלא דחזקה שלא נחשדו גרוע מנאמנות סתם ושאר חזקות שהרי בדיבור בעלמא אם טוען מזויף] נסתלקה לגמרי, ומש"ה ירד ממדרגתו העליונה למדרגה הפחותה ממנו באפס דבר, ומשום האי טעמא גופי' הרי המיגו בתוקפה, הגע בעצמך מי שהוציא שטר שאינו מקוים על יתמי ותפס מהם בעדים ויש ליתמי עדים שלא לוה, הכי נימא דחשיבי כתרי ותרי ומועיל תפיסתו, ואפי' לדעת מקצת פוסקים דלא טענינן מזויף ליתמי, דמ"מ אין לשטר זה תורת עדות, רק דנידון כחזקה בעלמא, דלגבי סהדי לאו כלום הוא, וה"נ נגד מיגו לשיטתו דכל זמן דליכא סהדי דמכחישי לפנינו חשיבא המיגו כסהדי. אולם לדעת מהר"מ הלוי שפיר הקשה דלדידי' אפי' בדבר דלא חשיב כסהדי מסלקינן למיגו שהרי אפי' בנאמנות סתם מסלקינן למיגו ועי' היטב, וא"ל דא"כ גם על מהר"מ הלוי לא קשה כל כך דנהי דנאמנות סתם מסלק' למיגו, זהו היכא דידעינן בבירור אבל לא ע"י חזקה דלא חשידי, דאכתי בזה לא יעלה תרופה לקושייתו, דכיון דאית ליה דאפי' דבר דלא הגיע לכחו של אנן סהדי מסלק לתוקפי' דמיגו, הרי עודנו לא שבקת חיי שיכול לזייף ולכתוב בו נאמנות כב"ת [עתה נשכילה כי מה שתמה הקצה"ח על המהרי"ט הוא קושיית מהרי"ט בעצמו]:
ונראה דעיקרן ושרשן פלוגתייהו תלי' בפלוגתא דרבי ור' נתן בקידושין דף ס"ד:] באוקימתא דאביי שם וכדאסברא לן בדיני דשכיר בזמנו [סי' נ"ט אות א'] יעו"ש, ודעת מהרי"ט דמה לו לשקר כעדים דמי, ואפי' לר"נ איפשר לומר כן, דשאני התם כיון דמוחזק באחין והוא אומר כנגד החזקה הנודעת לכל או משום שאומר בשעת מיתה להיפוך דהגדה זו דבשעתו היא העיקרית כמ"ש תוס' יבמות [קט"ו] בסוף ד"ה או דילמא, ומש"ה אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע דמה לו לשקר כזאת [דאיתרע על ידי הגדתו דשעת מיתה] אינו אלא כחזקה אבל מיגו דעלמא איפשר לומר דגם לר"נ כעדים דמי, ומהר"מ הלוי וסמ"ע בתי' הראשון] וש"ך דסברי לחלק בין מיגו דהפה שאסר לשאר מיגו, דבכל מיגו דעלמא ל"מ אפי' כנגד נאמנות סתם דסבירא להו דמה לו לשקר כחזקה דמי, ואפי' לרבי. דשאני התם דמיגו אלימא כהאי דא"ב מגרשה לפנינו ונראה לכל שאינה אגידא עוד הוא דעדיפא מכל מיגו דעלמא וחשיבא כעדים וכמ"ש הרשב"א והר"ן שם. אבל שאר מיגו דא"ב טען כך גריעא טפי ולא מהני אפי' כנגד נאמנות סתם, והא דמיבעי' לן בש"ס ב"ב [דף ה':] בתוך זמנו אם מהני מיגו במקום חזקה, שאני התם כיון דעכשיו הוא לאחר זמן והפה שאסר והודה דלא פרעו לאח"ז הוא שטוען שפרע ת"ז, ולשיטתם הרי מיגו דהפה שאסר עדיפא משאר מיגו וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו בפרק המוכר את הבית דגבי תוך זמנו דמי להפה שאסר] דאפי' נגד נאמנות כב"ת מהני ליה. אבל מהרי"ט דלא ס"ל לחלק בין פה שאסר לשאר מיגו, והא דכתב הרמב"ן לחלק, הוא למ"ד שם דלא מהימן במיגו נגד שטר גבי שטר כיס אבל לדינא דפסקינן דנאמן במיגו דעלמא נגד שטר. אלמא דמרע ליה לחזקה לגמרי דאפי' תפיסה לא מהני, אלמא דמה לו לשקר כעדים דמי, ות"ז החזקה עדיפא דאפי' במלוה על פה מהימן המלוה בלא שבועה הוא דמיבעי' לן ופסקינן בת"ז דכחזקה דמי לפי שהמיגו הוא נגד חזקה דאלימא כל כך ולא אתי' חזקה ועקרה לחזקה לגמרי לכן מהני תפיסה אח"כ:
איברא לדינא כבר הכריע בקצה"ח (סי' ק"ח סק"ד וסי' צ"ז ס"ק י"א דכן נראה בש"ע בכמה מקומות דמיגו דהפה שאסר עדיפא ממיגו דעלמא ודבריו מוכרחים, א"כ ממילא מוכח דמלל"ש כחזקה דמי ול"מ אפי' נגד נאמנות סתם ומיגו דהפה שאסר מהני אפי' נגד נאמנות כב"ת [ודוקא שהיה עדים כשנתן לו הנאמנות רק עכשיו ליתנייהו אבל אם בעת שנתן הנאמנות לא היו עדים אזי אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכמ"ש לעיל באות הקודם]:
אולם מ"ש [בסי' ע"ח סק"ה] גבי יומא דמישלם זמני' דלא מהימן במיגו דפרעתיך היום, דאין לומר משום מיגו דהעזה דגבי ממון מהני מיגו כזה, וא"ל משום דזו העזה יתירה לומר פרעתיך היום ושכחת, שהרי גבי משכון בעינן שראו בידו באותה שעה שטענו דאל"כ מהימן במיגו דהחזרתי לך היום, אלא ודאי הא דל"מ במיגו כמו לאח"ז הוא, משום דביומא דמישלם זמני' ליכא הפה שאסר כיון דאם לא טען לא טענינן ליה משא"כ בלאחר זמן ודבריו נכוחים וישרים למוצאי דעת, אלא דבעיקר הדבר יש לפקפק דאיכא למימר בפשטא משום דהוי מיגו דהעזה הגם דגבי ממון אמרינן, מ"מ הורע כחו של מיגו כזו ותו ל"מ במקום חזקה, דבמיגו ריע כזו לא מיבעי' ליה בגמרא דודאי חזקה עדיפא וכ"מ באורים שם, אלא דאכתי יש ליתן מקום לדברי בעל הקצה"ח דא"כ אכתי להימני' דפרעתיך ת"ז במיגו דיש לי בידך כנגדן וטענה זו נהימני' במיגו דפרעתיך היום, מיהא גם בזה יש לדון ולומר דלא מיבעי' ליה בש"ס במיגו במקום חזקה אלא בטענה דא"ב למיטען שהיא טענה מעולה בעצמותה, אבל היכא שגם הטענה דא"ב למיטען ג"כ אינה מעולה שהרי לא מהימני' לי' אלא במיגו אלמא דהורע כחו לכן במיגו כזו לא מהני במקום חזקה, ועמ"ש בזה בסוגי' דתוך זמנו והוא כעת בהגהות והערות]:
ג נהדרין לענינא לבאר היטב לדידן דפסקינן דבין בנאמנות סתם ובין בנאמנות כבי תרי דלא מהני מיגו נגדם רק הפה שאסר, וכן הוא דעת הסמ"ע בתירוץ הראשון] וש"ך ודעת ר"מ הלוי, וצריך להבין דמדוע גבי נאמנות דל"מ מיגו נגדם ואפ"ה בפש"א מהני לגמרי ול"מ תפיסה דאידך, וגבי ת"ז ותבעו לאחר זמן דהוי כמו הפה שאסר כמבואר ברמב"ן הנ"ל ובש"ך [סי' ק"ח] בתחילת תירוצו על המחבר שם דגבי ת"ז דמי להפה שאסר, ואפ"ה מהני תפיסה, כמ"ש הש"ך (סי' ע"ח ס"ק י"ט] והרי נאמנות כב"ת עדיפא מחזקה דת"ז שהרי אפי' סהדי לא מהני, ואפ"ה הפה שאסר מסלקה ליה לגמרי, וביותר קשה לדעת הש"ך במסקנת דברי קדשו בסי' ק"ח סק"ז] דמדחי לגמרי האי חילוקא בין הפה שאסר לשאר מיגו גבי תוך זמנו, וגבי נאמנות סובר לחלק כן אפי' בנאמנות כב"ת דעדיפא, ובמה לו לשקר דעלמא אזלינן בתר איפכא, דאפי' בנאמנות סתם ל"מ להחזיק, וגבי ת"ז מהני אפי' מלל"ש דעלמא להחזיק, לדעת הש"ך שם דלא ס"ל לחלק גבי ת"ז בין מה לו לשקר ובין הפה שאסר, ונראה דעיקר הדבר דגבי נאמנות דכל תוקפי' נעשה מדעת הלוה, לכן במקום הפה שאסר אמרינן דאדעת' דהכי לא הימני' וכמ"ש לעיל] משא"כ גבי תוך זמנו שהוא חזקה בעצמותו דמסתמא אינו פורע ת"ז, לכן ס"ל להש"ך דשם אין לחלק כלל בין מלל"ש לבין הפה שאסר, וגם לדידן דפסקינן גם בתוך זמנו לחלק, מכל מקום אין בתקפו של הפה שאסר לגבי ת"ז כמו גבי נאמנות, דאפי' לגבי נאמנות כבי תרי ל"מ תפיסה דאידך כמו גבי ת"ז, כיון דסוף סוף החזקה בעצמותו קאי דאינו עשוי לפורעו ת"ז [וכמ"ש בחידושים בסוגי' דת"ז]:
על דברי הש"ך סי' ק"ח סק"ז] הנזכר שמיישב דעת הש"ע שם בשטר עיסקא והוא תוך זמנו מוציאין מיתמי, אע"ג דאבוהון היה נאמן במיגו, משום דזהו גופא לא שכיח שיפרע תוך זמנו, וקשה ע"ד הלא מדברי תוס' ריש גיטין הנ"ל מוכח להיפוך, דא"כ אכתי לא שבקת חיי שיכול לזייף באופן שיהא ת"ז כשמת אביהם ותו לא טענינן להו, ונראה דלפי מ"ש לעיל בדברי מהרי"ט ניחא דנהי דגבי ת"ז מוציאין מיתומים ואפי' היה מיגו לאביהם, זהו היכא דידעינן בבירור שהוא ת"ז כגון בשטר מקוים, וכיון דמספ"ל להש"ס ריש ב"ב אם מהני מיגו במקום חזקה משו"ה דנין הדבר למילתא דלא שכיח ולא טענינן ליתמי, אבל בשטר דאינו מקוים רק דמ"מ מ מוציאין מיתמי משום חזקה דלא נחשדו לזייף מ"מ כבר הורע כחו דחזקה דתוך זמנו, ובזה לא מיבעי' לן דפשיטא לן דמהני מיגו וטענינן ליתמי:
ובזה אפ"ל מה דקשיא לי כד הוינא טליא על תוס' הנ"ל דאכתי לא שבקת חיי שיכול לזייף על היום האחרון מימי חייו דא"א בפרעון אלא ביום שנכתב השטר דלפרעון ביומו לא חיישינן אפי' בנפל דאיתרע, ומשמע דאפי' במיגו לא מהימן, דחזינן דבריעותא בנפילה אפי' ת"ז אינו נאמן התובע, כמ"ש בש"ע (סי' ס"ה סעיף ו'], ובלא נפל מיבעי' לן בש"ס ב"ב (דף ה'] אי מהני מיגו נגד חזקה דת"ז, וגם לדינא מספ"ל כמבואר ברי"ף שם, ובפרעון בת יומא דגם בנפל לא חיישינן [ב"מ י"ז.], מכ"ש דבלא נפל לא מהני מיגו נגד פרעון בת יומא ולהנ"ל ניחא כיון דכל עיקר לא נודע לן אלא ע"י חזקה רפוי' כבר יצא הדבר מעיקר תקפו וחילו. איברא לדעת הש"ך דס"ל דגם בת"ז ל"ש ולא טענינן להו ליתמי קשה קצת דהרי יכול לזייף באופן דאי איפשר בפרעון אלא ביומו, ונהי דנפל מחילו ותוקפי' דפרעון ביומו מכל מקום עודנו נשאר כחילו דתוך זמנו וכמ"ש לעיל בקושי' מהרי"ט על ר"מ הלוי:
ד בדברי תוס' ריש גיטין הנ"ל כתב מוהר"מ לובלין דנ"מ אם טענינן מזויף כשהיה ת"ז, ואמרתי זה שנים כבירים דמ"מ ל"ש לומר דא"כ לא שבקת חיי, שהרי לקושטא מהני מיגו במקום חזקה רק דנפקותא בתפס אידך, ונגד תפיסה לא שייך לא שבקת חיי, ומיושב בזה קושיית הפ"י שם], ומ"מ קשה הדבר לומר כן בדעת תוס' דס"ל דתקפו כהן מוציאין מידו ול"מ תפיסה באיבעי' דלא איפשטא, גם למ"ש לעיל בדעת הש"ך דהיכא דשטר אינו מקוים דהשתא לא ידעינן שהוא ת"ז רק ע"י חזקה דלא חשידי, אזי בוודאי מהני מיגו ותו לא מהני תפיסה. איברא איכא נפקותא טובא דאיכא עדים פסולים דמקיימי ליה לשטרא, וכדעת תשוב' הרא"ש דמיגו להכחיש עדים פסולים לא אמרינן, או בעד אחד על הקיום ומחל השיעבוד דהו"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכמ"ש הפ"י שם גם בגט שאינו מקוים וכתובה מקוימת יעו"ש:
הנה בעיקר קושיית מהרי"ט דאכתי לא שבקת חיי שהרי יכול לזייף ולכתוב בו נאמנות כב"ת דהשתא לא מצינן למטען פרוע במיגו דמזוייף שגם אביהם לא היה נאמן במיגו, לשיטתם דלא דמי להפה שאסר וכמ"ש לעיל, והוא תמוה לכאורה לדידן דפסקינן בזה כמהר"ם הלוי וסמ"ע בתירוץ הראשון וש"ך, ונראה ליישב [קושיית מהרי"ט וקושיא הנ"ל דיזייף על יום אחרון מימי חייו, וגם מ"ש על הש"ך] דאכתי טענינן להו דאבוהון היה נאמן לומר יש לי בידך כסות וכלים בתורת פקדון או בגזילה והיה נאמן במיגו דמזוייף, ועי' סי' פ"ה ובש"ך שם סק"א], ונגד זה לא שייך נאמנות כיון שאינו על גוף החוב רק מצד אחר הוא דאתא עליה, וא"ל דלא טענינן ליתמי רק טענה שעומד לכך מתחילה כגון פרעון בחוב או לקוח בשדה או במטלטלין משא"כ טענה שאינו עומד לכך, שהרי מבואר גבי עשאו סימן לאחר דטענינן ליתמי חזרתי ולקחתי ממך במיגו דמזוייף עי' בתוס' כתובות [דף ק"ט:] סוף ד"ה אם. הרי דאע"ג דקיימא בחזקה דאידך ואינו עומד לכך לחזור ולקנותו כן ולהניחו ברשותו כמקדם. איברא המהרי"ט שהקשה כן אזיל לשיטת הרז"ה והגהות מרדכי ריש ב"מ דמיגו מממון לממון לא אמרינן, ובעיזי דאכלי חושלא שאני דנתפטמו ונשבחו מחושלי והוי באותו ממון, כמ"ש בהגמ"ר שם בשם ראב"י, ומש"ה לדינא דפסקינן דלעולם נאמן עד כדי דמיהם, כמ"ש הש"ך [בדיני מיגו אות י"ג], תו לא קשה קושיית מהרי"ט:
ומ"ש תוס' שם אח"ז דאכתי לא שבקת חיי דיזייף שטר מכר דל"ש בהו פרעון, דאכתי נטעון ליתומים חזרתי ולקחתי, צ"ל דיזייף על יום אחרון שמת ובזה א"ל דנטעון יש לי בידך כנגדן דבקרקע דלא קני משכון הוי מיגו להוציא כדאיתא בש"ע (סי' ק"נ] ובסמ"ע שם [ס"ק ט'] ובמהרי"ט סי' קי"ב]:
ועיין ש"ך [סי' ע"ב ס"ק קמ"ח] דכתב דהיכא דאין היורשין יודעין בכמה הוא ממושכן דלא טענינן להו מספק עד כדי דמיהן דכיון דיודעין שהוא ממושכן אינן נאמנים אלא בטענת ברי, ולכאורה הוא היפך מ"ש דטענינן להו דהיה לאביהן בידך כנגדן. איברא ל"ק מידי דשאני התם גבי משכון דהוי להוציא דאפי' גבי משכון מטלטלין חשיב להוציא, וכיון דאין נאמנים רק במיגו מש"ה לא טענינן להו, משא"כ הכא דהוי להחזיק שפיר טענינן להו במיגו: