זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן נה
בדיני קרוב או פסול
בעזה"י חורף תרכ"ה לפ"ק עה"ק ירושלים תובב"א
א יש להתבונן בדין נמצא אחד מהם קרוב א"פ דמבטל כל העדות, דבע"כ מיירי דהכשרים אומרים שהפסול היה באותו מעמד כשראו עדותן, ועי"ז נתבטל כל העדות מהיקשא דשלשה לשנים, אבל ע"י הפסול לחוד שאומר שראה ג"כ והכשרים אינם יודעים מזה כלום, אזי פשיטא דלא מהימנינן לפסול לבטל עדות הכשרים, וכ"כ הש"ך בסי' ל"ו ס"ק ה' בפירוש], כשם דלא מהימנינן ליה להכחיש עדותן לגמרי, ואע"ג דסוף סוף הרי דמהימנינן לפסול לומר דלאסהודי אתא, לדעת רוב הפוסקים [לבד לדעת רח"כ דשיילינן להכשרים], דש"ה כיון דעיקר הדבר שנצטרפו בשעת ראייה ידעינן ע"י הכשרים, והשתא כיון שגם הפסול בא לב"ד והעיד, אזי הוכיח סופו על תחלתו, וכמ"ש תוס' לדעת רח"כ במכות [דף ו'] בד"ה לאסהודי אתיתו, וכיון דמצרכינן שעיקר הצירוף יתודע עפ"י הכשרים ועל ידם נתבטל כל עדותן, וקשיא אמאי לא נימא פלגינן לדבורייהו, כיון שיש בעדותן צד המקיים שהוא עיקר העדות, וגם צד הביטול במה שהעידו שנצטרפו עם הפסול, ונסלק צד המבטל וישאר צד המקיים לחודא בתקפו כמו דאמרי' בפלוני רבעני לרצונו, ובשטר מתנה לקרוב ולרחוק, דלולא שגזרו לדילמא אתי לאחלופי, כמ"ש האשר"י במס' מכות בסוף פ"ק הוי אמרינן דפלגינן דיבורא. זולת לדעת הראב"ד ניחא דס"ל דלא אמרינן פ"ד רק היכא שמעיד על עצמו, כיון שאין על עצמו תורת עדות ולא נכנס לקרותו בתורת ביטול, אבל לשאר פוסקים קשיא לכאורה:
ותירצתי ע"ז בימי חורפי דכללא הוא דגם לדעת הפוסקים החולקים על הראב"ד, לא אמרינן פ"ד רק היכא שבצד הבטל לית להו לסהדי תורת עדות כלל, שגם אם ישקרו בזה אינם עוברים על לא תענה, ולהכי מסלקינן לצד המבטל לגמרי וכאילו לא הגידו כלל, דבכל דבר שאינם מוזהרים על לא תענה ה"ז כאילו הגידו חוץ לב"ד, ונשאר לצד המקיים שיש בו תורת עדות אשר מוזהרים להגיד הדבר לאמתו בתקפו, משא"כ היכא שמוזהרים על צד המבטל כמו ע"צ המקיים, תו לא שייך כלל לסוג זה לסלק צד המבטל מצד המקיים, כיון שגם על צד המבטל יש עליהם תורת עדות ומוזהרים עליו כמו על צד המקיים, תו אי איפשר לסלק לצד המבטל כיון שהעדים כשרים ומוזהרים עליו כמו על המקיים, ולהכי כיון שהכשרים העידו שנצטרף הפסול עמהם ומוזהרים ע"ז כמו על עיקר עדות דעלמא, תו לא שייך כלל לומר ולדמותו בזה לתורת פ"ד, וזה ברור ופשוט:
ב יש מקום להסתפק היכא דעדים כשרים אינם יודעים אם נצטרף הקא"פ כלל בשעת הראיה אם לא, רק שהבעל דין מודה לפסולין שנצטרפו גם הם, אי אמרינן בזה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, או דילמא דמ"מ נאמן על טענתו במיגו דאי בעי לא יודה להם בזה והיה טוען לא שמתי לבי על זה, דאפי' במקום שיש שני קא"פ ולדעת הרא"ש דלא אמרי' מיגו במקום עדים פסולים, [בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סי' ח' מובא בש"ך סי' נ"ח ס"ק י"א] דזהו היכא דצריך להכחישם לגמרי, אבל בכה"ג דגם בטענת א"י לחוד סגי, דבזה לא שייך לומר דטענת א"י גרוע הוא, דזהו על יסוד ועיקר טענתו, אבל בדבר שהוא בגררא בעלמא מנ"ל, ואפי' לדידן דפסקינן כרב יוסף בזוזי [בב"ב (דף ל"ב:) ובתוס' שם ד"ה והלכתא], איפשר לומר דש"ה דלית ליה שטרא כיון דמודה דשטרא זייפא הוא, אבל בנ"ד דמסייעי ליה עדים כשרים מהימנינן ליה במיגו אפי' להוציא, שהרי לדברי עדים ברור הדבר שהלה חייב לו, דמצד ספיקא דפסולין לא מפקינן מידי ודאי דכשרים:
ג והנה בדין זה מסתברא דאפי' במקום דלית ליה מיגו למלוה, נאמנים העדים הכשרים בעצמותן על ההלואה, כיון שהם לא ידעו כלל מההצטרפות של קא"פ בשע' שהעידו לפני הב"ד רק דאח"כ הודה המלוה שגם הקא"פ נצטרף אז בשעת ראייתן, ונתבטלו ע"י הודאתו מתורת עדים מגזה"כ, מ"מ לגבי ממון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא, והכא דבשעה שהעידו, הרי אית בהו כל תוקף ועוז ככל עדות דעלמא דהתורה האמינתן, דחזקה אלימתא הוא דשנים כשרים שאינן נוגעין בזה לא יעברו על לאו דלא תענה דליתא בחזרה, והשתא בנ"ד נמי נהי דהשתא פסולין ע"י הודאת המלוה מצד גזה"כ, דכיון דגבי ממון לא בעינן לכל עיקר עדות אלא לברר האמת מן השקר, והרי כבר נתברר עיקר הדבר ע"י חזקה אלימתא, ועיין:
ולברר הדברים היטב, נראה דהא דמשה ואהרן פסולין אפי' לגבי ממון אע"ג דנתברר האמת על ידם, היינו טעמא דכל הפסולים מה"ת דלית להו תורת עדות אינם בכלל לאו דלא תענה, וכל עיקר היסוד לכל עדות שבתורה, הוא משום יסוד מושגב ע"פ התורה הקדושה דבודאי לא יעברו על לאו דלא תענה דליתא בחזרה, והשתא גבי קא"פ או שנמצא א' מהם קא"פ דהתורה פסלתן, הרי כבר נסתלק עיקר היסוד ולא נותר אלא אומדנא לחוד דמשה ואהרן לא ישקרו בכל חללי דעלמא, וע"י אומדנא לחוד לא מפקינן ממונא מה"ת:
ולפי"ז נראה דמסתבר לומר דהיכא דבשעה שהעידו נעשו קרובין זל"ז או לבע"ד שלא בידיעתן, ואחר כדי דיבור נודע הדבר, [דאם נודע להם תכ"ד, כיון שעדיין לא נגמר עדותן ויכולים עוד לחזור כמ"ש תוס' ב"ק (דף ע"ג:) ד"ה שהעידו, שלא נעשו פסולים אם העידו שקר רק מאחר כדי דיבור, וא"כ משעה שהעידו אין כ"כ ראיה רק מאחר שלא חזרו תכ"ד, והלא נודע להם אז שהם קרובים ולא עוברים על ל"ת, ע"כ עמדו בעדותן]. נראה דמסתברא שהב"ד גומרין הדין על פיהם, דנהי דיצאו מתורת עדות עפ"י גזה"כ ולית בהו תורת הזמה [וכמש"ל באות ה'] כיון שכבר יצאו מתורת עדות לגמרי. אבל מ"מ חזקה אלימתא הוא שאמת יהגה חכם כיון דסבירי שעוברים על לאו דל"ת, ומתורת חזקה לא נתבטלו, והרי נתברר לנו האמת ע"י חזקה אלימתא כזאת:
והא דהקשו תוס' סנהדרין [דף ל"א.] בד"ה שבית שמאי, דלב"ש גם בשתי כתות יתבטל עדותן כיון דנמצא בהם כת אחת הפסולין, דבפשטא משמע אפי' לאחר כ"ד, (וכן משמע מדברי תוס' שם בתי' השלישי, והוא כדעת רש"י בסוגיא דמכות דגם בקא"פ בעינן תכ"ד, וכ"כ בנתיבות ריש סי' ל"ו, או לדעת קצה"ח שם ס"ק ד' דקושיית התוס' אזלא בתכ"ד, הוא מטעם אחר, כיון דלא נצטרפו בפסלות עי"ש], דהשתא אם כת שניה פסולין יחתיך הדין עפ"י כת הראשונה, כיון דבשעה שהעידו כבר עברו על לאו דל"ת, די"ל דמ"מ קשיא להו שפיר דמצד ספק לא נוכל להוציא דדילמא הראשונה פסולה, ונמצא דכת שניה יצאה מתורת עדות כיון דהתורה פסלתן ותו לית בהו לאו דל"ת. ובזה יש לצדד להטעים תירוצם הראשון כיון שאין הפסול ידוע לכן מספיקא לא מפקינן מידי ודאי שלפנינו:
ד ועפי"ז יש ליישב דברי מהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ד סי' י"ח [מובא בקיצור בש"ך סי' ל"ב ס"ק ד'], וז"ל יש בני אדם כשהם חייבים לאחרים מחפשים תואנות וטצדקי נגד התובעים להשמט מהם כו' עיי"ש וסוף דבריו וז"ל, לכן נראה בעיני דהא דשרי למיטען כה"ג אף שהוא איסור גמור רק שאינו גזל כו' היינו היכא דיש לאחד תרעומות גל השני, כגון השואל ששאל השור בחזקת תם כו' וכה"ג בכל טצדקי דיכול למעבד ולמיטען בין לפטור עצמו בין לחייב חבירו שפיר דמי ולא דמי לשלשה שנושים באחד כו' אף דאין לך תרעומות גדולה מזו, שא"ה דמעידין עדות שקר שאומרים חייב הוא כל המנה לזה ואינו אמת, וגם עדותן אינו עדות מאחר שנוגעים בעדותן, וא"כ רחמנא הוא דפטרה לזה בטענתו ואינו חייב, והם הוציאו ממנו שלא כד"ת, ואי הודו אח"כ בב"ד פשיטא דמחוייבים להחזיר לו המנה וליכא כאן מיגו דמיגו במק"ע נ"א, והודאה שהוציאו ממנו מנה שלא כדין כמאה עדים דמי, וגם איתרע חזקתייהו דלאו קושטא קאמרי, אבל הכא ליכא כאן טענת שקר דהא אי עביד כל חד וחד כמה דטען מה שעשה עשוי, דהמזיק שיעבודו של חבירו פטור, וכן אם מעריקו לאגמא כדי שלא יסקלוהו בשרו מותר, הילכך אע"ג דלא עביד ולא שרי ליה לכתחלה, מ"מ מאחר דאית ליה תרעומות ע"ח אין יכולים הב"ד לסלק טענותיו ולמחות בידו והוה כמאן דעביד ושפיר פסקינן ליה הכי, וכל כה"ג דאית ליה תרעומות וטענתו איתא בכה"ג דאם אירע בדיעבד הוה ביה ממש, אין ביד הב"ד למחות בידו, ואפ"ה ירא שמים יזהר, אבל בחוב שאדם חייב לחבירו פשיטא דפשיטא דליכא שים צד שריותא למעבד ליה טצדקאי כדי שיתפשר, עכ"ל. ועיין באו"ת [סי' ל"ז] באורים שם (פ"ק י"א] וז"ל אין באותה הודאה ממש דכיון שהגיד כו' סמ"ע, ולא נאמר דנאמנין לגבי עצמן דהא אומרים אמת העידו ויש להם מיגו דשתקי, והא דנתן טעם דאין נאמנים להפסיד לחבירו זכות ממון דכיון שהגיד, ולא מזה הטעם דאמרו אמת העדנו וה"ל מיגו, דבכל גווני מיירי אפי' עדיין לא גבו החוב, ומשום מיגו הו"ל מיגו להוציא, ולכך נתן טעם משום כיון שהגיד וכו', ולגבי עדים עצמן בחלקם פשיטא כל זמן שלא גבו דא"י לגבות, אבל אם כבר גבו אין מוציאין מידם, ולכך לא הזכירו הש"ע ותשו' חזה התנופה מענין החזרת חלקם דבר, וזה ראיה דלא כיש"ש לעיל סי' ל"ב עכ"ל. וכן הקצה"ח [בסי' ל"ב ס"ק ב'] השיג על היש"ש מההיא דגחין ולחיש ליה לרבה בפרק חז"ה (דף ל"ב) ע"ש באריכות ובתוך הדברים כתב שם וז"ל וא"כ לכל הפי' בין לפי' רשב"ם בין לפי' תוס' אין להוציא מיד העדים הללו כלום, דלפי' רשב"ם דהוי ספיקא דדינא א"כ ודאי אין להוציא, ולפי' תוס' א"כ טעמא דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום מיגו להוציא, וא"כ הכא שכבר הוציאו הו"ל מיגו להחזיק וכו', וא"כ מכל השיטות והפירושים שנאמרו בזה מבואר האי דינא דאין להוציא מיד העדים הללו את הממון וכו' עכ"ל, וכן בסי' ל"ב] תמה האורים ע"ד יש"ש וז"ל והדבר צ"ע למאד כי מה במקום עדים שייך כאן כיון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר הם אמרו דהעידו בערמה והם אמרו דחייב להם באמת. וגם מהך דאיתרע חזקתו לא ידעתי מנלן סברא זו להוציא ממון שלא כדין וצ"ע וכו' עכ"ל. ולפעד"נ דדברי היש"ש נכונים וברורים בטעמו ובסברתו עפ"י הקדמת והוצעת הדברים שכתבנו למעלה:
ועוד נראה להקדים מילתא דפשיטא ומסתבר, היכא דקרובים או נוגעים בעדותן או שאר פסולים העידו בשקר לפני ב"ד ונתקבל עדותן מפני שהב"ד לא ידעו בנגיעתם ובקורבתן, דמילתא דפשיטא הוא דעוברים על לאו דל"ת, דאטו מפני שהערימו והעלימו קורבתם או נגיעתם יעדיפו בלאו דל"ת, ס"ס הרי העידו בשקר במקום שנתקבל עדותן, וכן משמע מדברי רבותינו האחרונים בכמה מקומות, [ולקמן יתבאר ראיה לזה]. והנה מילתא דפשיטא הוא בשלשה שתבעו לאחד ולא נודע כלל שהם שותפים דלא מהימנינן להו במיגו שהיה אחד תובע ושנים עדים [אפי' לרבה דאית ליה מיגו להוציא או גם לדידן היכא שתפסו בעדים דהוה מיגו להחזיק]. וטעמא דמילתא דיסוד מושגב הוא עפ"י התורה בכל עדות דמסתמא לא יעברו על לאו דל"ת דליתא בחזרה, ועפ"י תוקף זה מהימנינן להו אפי' נגד חזקה ורובא, תו לא שייך לומר דנהימנינהו שטענתם אמת במיגו דא"ב מסהדי בתורת עדות, דזהו הנותנת שטענתם הוא בשקר, ומשה"ט גופא הוא דלא נכנסו להעיד בת"ע מפני שלא יוכלו לשקר ולעבור על לאו דל"ת דליתא בחזרה. ולפי"ז בשלשה שהודו אח"כ ששנים מהם שהעידו היו שותפים בממון זה אכן הדבר בעצמותו הוא אמתי, דהשתא שהודו כולם שוב יצאו מת"ע לגמרי כיון שהודו שהם בע"ד. דהשתא נכנסו בהודאתם לתורת בעלי דברים לגמרי ונסתלק מהם הלאו דל"ת דליתא בחזרה, ולבשו מדותם רק בלאו דלא תגזול דהוא נסוג בכמה מעלות אחורנית וגם איתא בחזרה, דאע"ג דהיכא שהעלימו קורבתם והעידו בפני ב"ד ונתקבל עדותן כבר עברו על ל"ת, דשא"ה דאיכא הודאת בע"ד שהרי הודו שלא היו הדברים מעולם בפני סהדי כלל ואפי' אם נהימנינהו במיגו, מכל מקום מיגרעו השתא ע"י הודאתם באם יבאו עידי הכחשה דהשתא לית להו מיגו, ואילו לא הודו הוה אזלינן בתר המוחזק והרי המה מוחזקים השתא:
וזהו כוונת היש"ש דהוי מיגו במק"ע, כיון דאנן סהדי שלא יוכלו לשקר בלאו דל"ת, ועל יסוד זה הוא כל תוקפא דעדים בכל התורה כולה, והא שהעידו מתחלה הוא מפני שסמכו א"ע גם מתחלה שיודו אח"כ שהם בע"ד ונהימנינהו בתורת בע"ד במיגו, ומשום ה"ט גופיה אנן מתברינן לגזיזייהו מינייהו, ואמרי' דלית להו מיגו, ומפני שאינם יכולים להשאר בת"ע מפני דחמירא להו כל כך הוא שהכריחם להודות, ומוטב לפניהם לשקר בלאו דלא תגזול דאיתא בחזרה:
ומש"כ היש"ש דאיתרע חזקתייהו דלאו קושטא קאמרי, כוונתו, כיון דגם השלישי שהעידו לו הודה אח"כ שהעדים היו שותפים, דמה לו להודות ולהורע לעצמו בדבר שכבר זכה בדין, וגם עתה עודנו טוען שהדבר בעצמותו הוא אמתי, אלא שהסברא מחייב שהוכיח סופו על תחלתו ששקר הדבר בעצמו ובשאט נפשם רצו לגזול את חבירם ובתחבולה ובתרמית לבם עשו כזאת, והיו השנים שהעמידם לעדים יראים לעצמן שלא יעברו על לאו דל"ת דחמירא טובא וליתא בחזרה, ולזאת חיזקו הדברים ביניהם בשבועות ובנדרים ובערבונות שיודו כולם, כי היכי דליפקו מחרב חדה המונחת על צואריהם, וכמ"ש תוס' בב"ק. (דף פ"ט) ד"ה כל בענין מכירת כתובתה]. ולפי"ז תו ל"ק קושיית האורים בסי' ל"ז] מדברי תשובת חזה התנופה, דהתם כיון דבע"ד שהעידו לו לא הודה, תו ליתא לשני הטעמים של דברי יש"ש הנ"ל, כיון דאכתי עוברים על לאו דל"ת של חלק השלישי, שפיר אית להו מיגו על חלקם וגם הטעם דאיתרע חזקתייהו והוכיח סופו ע"ת לא שייך שם כמובן וגם קו' קצוה"ח מגחין ולחיש לק"מ, דהתם גבי בע"ד עצמו שאני דאית ליה מיגו מעלייתא, וזה נכון וברור לפענ"ד:
ה עיין רמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"א] וז"ל אין עדים זוממין כו' ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות כו' אבל אם הוזם אחד מהן בלבד כו' או אחר גמר דין ונמצא א' מהם קא"פ אין נענשין אע"פ שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה עכ"ל. והנה יד"נ ושארי הגאון מהו' מאיר שהיה אבד"ק קאליש כאשר אמרתי לו הדברים שכתבנו לעיל [באות ג'], והשיב שהדברים בעצמותן מסתברים ונכונים. אולם מדברי הרמב"ם מוכח דבנמצא א' מהם קא"פ עוברי' בל"ת והן הם דברי הרמב"ם הנ"ל, ומדכתב דנפסלו לכל עדות שבתורה ש"מ דעוברים על לאו דל"ת שהרי הרמב"ם בספר המצות] לית ליה כרמב"ן שפי' בחומש דהא דכתיב ל"ת ברעך עד שוא. דלישנא דשוא משמע דאפי' כשאין תועלת בעדותן עוברים על ל"ת עד שוא, וה"ט כיון דע"י הכשרים היה תועלת בעדותן לולא צירוף הפסול ולהכי כשהוזמו נפסלו. והשיבותי, שהרי ציור דברי הרמב"ם בהלכה זו קאי רק על שני עדים ואחד מהם קא"פ ונגמר הדין והוזמו דנפסלו שניהם לכל עדות שבתורה, והרי בקרוב או בפסול אין בו שום תועלת ואפ"ה נפסל. אלא ה"ט כיון דנגמר הדין על פיהן הרי בע"כ צ"ל דמיירי שהב"ד לא ידעו בקורבתן, דאזי בין שהם ידעו מקורבתם ובין דלא ידעו עוברים על לאו דל"ת כיון שנתקבל עדותן, [וזש"כ לעיל באות ד' שיתבאר לקמן ראיה מוכרחת לדין זה], ואפ"ה אינם נענשים דלאו דל"ת הוי לאו שאב"מ, רק מתורת הזמה דוהצדיקו אה"צ וגו' והיה אם בין הכות וגו' הוא דלוקין גם בדבר שלא נוכל לקיים דין הזמה כגון בבן גרושה וכה"ג, ובדין זה כיון שהפסול אינו ראוי לעדות תו לית ביה דין הזמה. וזהו שהקדים הרמב"ם בתחלה וכתב אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקים ולא משלמים עד ששניהם ראויין לעדות, דבע"כ קאי על שנגמר הדין על פיהן כדין, ואפ"ה לית בהו תורת הזמה מפני שאינם ראויין לעדות בעצמותן, ומשוה"ט כתבנו לעיל. דנהי דדנין עפ"י קרובים היכא דידענו שהם עצמן לא ידעו בקורבתן כגון שנעשו קרובים בשעה שהעידו, וגבי ממון דלא בעינן לסהדי אלא לברר אמתות הדברים, וכבר נתברר ע"י חזקה אלימתא דלא יעברו על לאו חמור כזה, מ"מ לית בהו תורת הזמה כיון דא"ר לעדות בעצמותן לכה"ת מפני גזה"כ:
ו בימי חורפי שמעתי קו' בשם הרב הגאון החריף ועוקר הרים אבד"ק פיאסק זללה"ה, על עיקר הדין דקא"פ גבי ממון, דכיון דהלוה טוען לא לויתי כלל ולא ראה הקא"פ מאומה, והעדים אומרים שלוה בפניהם בצירוף קא"פ ה"ז דומה לאומר לא לויתי ועדים מעידים דלוה ופרע, דנקטינן דברי העדים לחובתו ולא לזכותו, דהודאת בע"ד עדיפא מהעדאת עדים. ותירצתי אז, דה"ז דומה להא דאיתא בפ' החולץ דף מ"ז] לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי, וה"נ כיון דלדבריהם שראו בצירוף קא"פ אין בהם ת"ע כלל, ולא דמי ללוה ופרע דאית להו ת"ע על ההלואה, ובפרט למש"כ לעיל דבנמצא ביניהם קא"פ אינם עוברים על לאו דל"ת כלל מהאי טעמא כיון דלית להו תו"ע מגזה"כ, וא"ל דאכתי ליהמני' במיגו דא"ב שתקי מצירוף הקא"פ [ומיגו דא"ב שתקי גם בשנים אמרי', כמבואר בתוס' כתובות (דף י"ח:) ד"ה אין], שהרי גבי ממון לא איברי סהדי אלא לשיקרא וה"נ להימנינהו על גוף הדבר, הגם דלית להו תורת עדות מ"מ אית להו מיגו, דז"א, חדא שכבר כתבנו דכל כה"ג אזדא ליה לתורת מיגו לגמרי שאינם רוצים לעבור על ל"ת דליתא בחזרה, דהשתא שאומרים שהיה בצירוף קא"פ דיצאו מת"ע מגזה"כ אינם עוברים לדבריהם על ל"ת, משא"כ אם ישתקו מזה, ועוד שמבואר בתוס' כתובות [דף כ"ה:] בד"ה הרי, דאפי' במיגו לא מהימן בכה"ג, ואפ"ל דטעמם הוא כמש"ל מפני שאינו רוצה לעבור על ל"ת, להכי הקדים לומר שהוא בנו, אבל כשיעלים זאת ויאמר שכהן הוא לבד אזי יעבור על ל"ת:
ז עיין ברי"ף בסוגי' זו וז"ל ואף בדיני ממונות שאין להם התראה אם לא ידע העד השני שיש למלוה או ללוה כאן קא"פ תתקיים העדות בשאר העדים עכ"ל, ועיין ברא"ש שהביא דברי הרי"ף בתשובה וז"ל, שנים החתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב והשני רחוק וזכור העדות ושניהם באו להעיד אלא שלא היה יודע בקורבתו, והכשיר עדותו של שני וחייבו שבועה על פיו, ובלבד שלא יהא רגיל בו שאיפשר הוא שלא ידע בקורבתו וכו', וגמרינן מינה דמה שאנו פוסלין בנמצא א' מהן קא"פ הטעם דנטפלו לפסולין, הלכך אם יהיו שוגגין ולא נצטרפו לדעת הכשרים בהכשרן ונחלקה מהן עדותן עכ"ל, וכתב בספר פלפלא חריפתא וז"ל וזכור העדות, לכאורה משמע דדווקא כשיזכור העדות מהני עדותו שמעיד על פה ואי לאו הכי לא מהני עדותו שבכתב להשביע, דלא ס"ל דע"א בכתב משביע אלא כשזוכר העדות ומעיד בע"פ. דאלת"ה למאי נפקא מינה כתב שזוכר העדות, אך איפשר לי לומר תשובה דלהרי"ף הוה עובדא דהשטר לא יצא עדיין מתח"י עדים, ואזיל הרי"ף לשיטתו, דביבמות פרק ד' אחין דכל כמה דלא נפק מידייהו הוי מפי כתבם ואי מדכרי לסהדותייהו מסהדי בה בעל פה עכ"ל, ועיין ברא"ש שם שהאריך בהשגה ע"ד הרי"ף וטעם הרמב"ן, וגם דברי פלפלא חריפתא דחוקים לאוקמא דוקא ביוצא מתח"י העדים כתירוצו השני, וגם לתירוצו הראשון צ"ל דלא ס"ל כדעת הרמב"ם תלמידו [בפי"ד מהלכות מלוה ולוה ה"י ובש"ע סי' נ"א ס"ב], דע"א בשטר מהני, ועיין בח"מ [סי' ל"ו סעיף א'] ובסמ"ע שם ס"ק ז' ובש"ע סי' מ"ה סעיף י"ג וסמ"ע [ס"ק ל"ד], דסמ"ע וש"ך מחולקים בזה, דלדעת הסמ"ע מהני כשחתם קא"פ בשטר עם הכשרים אפי' ידעינן שישבו ביחד לחתום. כשהכשרים חוזרים ומגידים לפני ב"ד, והכי משמע לישנא דשו"ע, והש"ך חולק [בסי' ל"ו ס"ק י"ב] דאין טעם לחלק בין עדות בע"פ דלא מהני כשחוזרים ומגידים, לבין עדות שבשטר דהוה כנחקרה עדותן בב"ד:
ולפע"ד אפ"ל דש"ע אזיל לשיטתי' [בסי' כ"ח סעיף י"ב] דפסק כדעת הרמב"ם דעדות שבשטר לא מהני מדאוריי' כלום דהוה מפי כתבם רק מדרבנן שלא תנעול דלת [וצ"ל דהא דשובר מהני הוא ג"כ מפני נעילת דלת לעושי עול], ומשה"ט מהני במלוה בשטר כשחוזרים ומגידים בע"פ בלא צירוף הפסול, שהרי המלוה יכול לומר אי איפשי בתק"ח, והרי לא הגידו יחד, ואפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם דראי' לבד מבטל, הכא דעיקר עדות שבשטר הוא שאמר להם חתמו, וכיון דחתימתן לא מהני מידי מדאורייתא, ועל תקנתא דרבנן רשות בידו לומר א"א בתק"ח, נמצא דלא נצטרפו בדבר המועיל גם לכשרים לבדן, משה"ט מהני כשחוזרים הכשרים ומעידין מחדש לפני ב"ד בלא צירוף הפסול, וכיון דלא מהני הגדה מחדש אלא משום אי איפשי, משו"ה מצרכינן שיזכור עדותו בע"פ ע"י השטר, כמו בכותב עדותו על השטר, ועיין בסי' ק"ב ס"ב גבי הב לי זיבורית טפי פורתא, דלדעת רוה"פ יכול לומר א"א בתק"ח אפי' להוציא, ואפי' לדעת החולקים שם זהו היכא דעיקר אי איפשי, הוא להוציא מיד, משא"כ הכא שהוא רק לבטל השטר, ואח"כ כשיעידו הכשרים מחדש יסתעף ע"י גלגול דברים יתחדש מזה דבר להוציא, אפ"ל דבכה"ג כ"ע מודים:
ומעתה דברי הרי"ף בתשו' הנ"ל יתבארו היטב, דעיקר דבריו בנויים להציל העשוק שנכשל בשטרו שחתום גם הפסול ונודע שכולן חתמו יחד, ולאשר לא נודע לו טיב הדברים אם יודע הכשר בפסול הקאה"פ אם לא, לכן השיאו עצה מעיקרא שלא יתבע בשטרו, שאם יתבע בשטרו שוב לא יכול לומר אי איפשי ולעקור תקנתא דרבנן למפרע, ואולי יאמר הכשר שידע בפסול הפסול ויפסיד לגמרי, לכן לא יתבע כלל בשטר שתח"י, הגם דידעי' שהיה תח"י שטר בצירוף הפסול וחתמו יחד, לית לן בזה שהרי יכול לומר א"א בתק"ח, ואפי' לדעת הרי"ף דראי' לחוד מצטרפים, דמאן יימר שראו גוף ההלואה ביחד, רק שישבו לחתום יחד ע"י צוואת הלוה, וכיון דלית ביה ממשא מדאוריי' וכמ"ש, לכן יתבע את הכשר לבד שיבא ויעיד לו אם זכור הוא מעצמו ואח"כ נסתיים מילתא שבא גם הפסול עמו, ומעתה תו לית ליה תקנתא. רק לשאול את הכשר אם לא ידע בפסולו, ואז תתקיים עדותו של הכשר:
ח ובעיקר טעמו של הרי"ף, דהיכא דלא ידע הכשר תתקיים עדותו, שכתב הרמב"ן שכל עיקר הביטול מפני שנטפל להפסול, עיין באשר"י פ"ק דמכות שמשיג עליו עד להפליא, גם לא הבנתי דברי קדשו דהתינח בפסול, בקרוב מאי איכא למימר, ועוד דאנן פסקינן בפ' המקבל [דף קט"ז] דלא כר"ש דדריש טעמא דקרא, ולפענ"ד נראה דעיקר יסוד דברי קדשו בנויים ע"פ סוגי הדת וכמש"ל [באות ג'] דכיון דגבי ממון לא איברי סהדי אלא לשיקרא, וכיון שנתברר הדבר ע"י הכשרים לחוד אמאי לא נדון כדבריהם, וצ"ל דכמו דנתבטל ע"י קרובים לחוד אפי' ע"י משה ואהרן, דלא יטו מני האמת גם זיז כ"ש, ואפ"ה פסולים גם לגבי ממון, היינו טעמא דכל תוקף ועוז להאמנתן דסהדי, הוא מפני שלא יעברו על לאו דל"ת דחמירא וליתא בחזרה, ולהכי בקרובים דלא הזהירה התורה עליהם בלאו דל"ת, שוב נסתלק מהם כל תוקפי' דסהדי, ושוב לא נשאר אלא אומדנא לחוד שגם במלין דכדי לא ישקרו, וע"י אומדנא לא נוכל לדון ולא מהני מידי להוציא ממון, ועיין מש"כ [באות ג'] דהיכא דנעשו קרובים בשעה שהעידו ולא ידעו מזה מאומה באותה שעה, דאזי לגבי ממון מהני, כיון דלא בעי סהדי אלא לברר הדברים לאמיתן, וגם כל תוקפי' דסהדי מפני שלא יעברו על לאו דחמיר כ"כ, והשתא כיון שלא ידעו בשעת הגדה שנעשו קרובים, הרי כבר דקדקו וחקרו בלבבם היטיב אחרי טיב הדבר כי היכי דלא יעברו, והשתא נהי דלקושטא שנסתיים הדבר שנעשו קרובים ותו לא עברי כיון שהתורה פסלתן מתורת עדות, מ"מ לגבי ממון יש מן הסברא לומר דמהני הגדתן, שהרי כל תוקפי' דעדים מיהת לא נסתלק מהם למפרע, ולא גרע מיהת מחזקה אלימתא דמוציאין ממון ע"פ. והשתא גם בנמצא אחד מהם קרוב או פסול דלית להו תורת עדות מגזה"כ, תו לא עברו על לאו דל"ת, גם כבר כתבתי לעיל באות ד'] דהיכא שהעלימו קורבתן בפני ב"ד ונתקבל עדותן, דבזה יש עליהם תורת לאו ל"ת, ומשוה"ט ניחא דברי הרי"ף בתשוב' הנ"ל, דהיכא שהכשרים העידו שלא ידעו בשעת ראי' ובשעת הגדה בפסלות של הקרוב או הפסול, ונמצא דלפי דבריהם ליכא שמץ פסלות כלל בעדותן ואיכא חזקה אלימתא דלא יעברו על ל"ת, לכן מהני גבי ממון. דלא בעינן לסהדי שיהיו בגדר עדות דוקא אלא לברר הדברים לאמיתן, וכבר נתברר הדבר לאמיתו ככל תוקפי' ואומץ דעדים כשרים, דכיון שאינו רגיל עמו ונראין הדברים שיש להאמינם בזה, דאזי אם ישקרו בעיקר העדות הרי עוברים אל"ת כסהדי דעלמא, דלא גרע מהעלימו קורבתם וכמש"ל, ועיין באשר"י סוף פ"ק דמכות דכתב שם שהרי"ף ס"ל דדמי להא דאיתא בגמרא דשיילינן להו למיחזי אתיתו וכו', ה"נ ס"ל דשיילינן לכשרים אם ידעו בפיסולן, ולפ"ד הנ"ל דמי ג"כ בזה, דכשם דגבי למיחזי דשיילינן להו לאחר כדי דבור משגמרו עדותן כמ"ש תוס' שם בד"ה לאסהודי בסוף הדבור, ה"נ בשאלה זו אם ידעו בפסול של הפסול הוא לאחר כ"ד משנגמר עדותן של הכשרים. דהשתא איכא חזקה אלימתא דלא יעברו על ל"ת. אבל אם ישאלום קודם שהעידו, דהשתא נודע להם בצירוף הפסול עד שלא העידו ותו לית בהו משום לאו דל"ת, כמו בכל פסולי עדות, וכן הוא גם אם נשאלים בתוך כ"ד משהעידו דאכתי לא נגמרה עדותן כמ"ש תוס' בב"ק (דף ע"ג ע"ב] בד"ה שהעידו, וכן משמע מדקדוק לשון הש"ע (סימן ל"ו סעיף ב']:
ט ויש להבין לפ"ד הנ"ל [באות שלפני זה], א"כ לדעת רוב הפוסקים דלא הוי צירוף אלא בראי' והגדה לפני ב"ד, וכדעת תוס' ורשב"א והרא"ש ור"ן א"כ כשיראה המלוה שכבר נתקבל עדותו של הפסול ג"כ, ועד שלא נגמר הדין יאמר אי איפשי בב"ד זה דמדאורייתא בעינן סמוכין, [והיינו בזמן הגמרא דאיכא סמוכים בא"י, ואפ"ה הוי התקנה דגם אינם סמוכים יכולים לדון, כמ"ש תוס' סנהדרין (דף ג') ד"ה שלא, ובראשונים שם, ע"כ יאמר המלוה דילך לסמוכים], דכל עיקרן של בתי דינים השתא הוא רק מדרבנן לטובת המלוה משום נעילת דלת, כדאיתא בריש סנהדרין, וקודם שנגמר הדין בידו לומר אי איפשי בתק"ח, ועודנם לא הגידו בפני ב"ד, דבשלמא כשנגמר הדין כבר חל תקנתא דרבנן ותו אין יכול לבטל למפרע ע"י אי איפשי, וי"ל דמבואר בש"ך סי' כ"ה ס"ק י"ב], דכל קבלה דאיתא בסי' הנ"ל לא בעי קבלה בפירוש, אלא כשבא מעצמו לב"ד ולא שלחו אחריו, דינו כקיבל עליו בפירוש, ומביא כן בשם רוה"פ, וכיון שמלוה בא מעצמו לפניהם, הרי לגבי דידי' הוה כקיבל עליו בפירוש שלשה רועי בקר דגם מדאורייתא אינו יכול לחזור בו, [ועי' מ"ש בריש סי' מ"ח] ואע"ג דקודם גמר דין יכול לחזור בו, זהו לעצמות הדין שיצא ע"פ אבל לענין קבלת עדות מיד שהעידו הוה כגמ"ד כדאיתא [בסי' כ"ב בהג"ה שלישית סעיף א'], הגם דלכאורה יש לחלק משם דמיירי בענין עד פסול וקיבלו עליו ככשר, אבל לאחר עיון נראה דאין לחלק, דהכא נמי כל עיקרו הוה ג"כ רק לענין קבלת העדות אם נתבטל ע"י הגדתן בב"ד אם לאו, גם אין להקשות דהא כל עיקרו של קבלת בע"ד בסי' כ"ב בעינן דקיבל עליו לפני ב"ד דווקא, וכמ"ש הש"ך שם ס"ק א', וכיון דהשתא ליכא סמוכין תו לא משכחת לן השתא דניהוי להם תורת ב"ד מדאורייתא, והדרא קושי' לדוכתא דיאמר אי איפשי, דזה אינו, דכל עיקרו דבעינן קבלה בפני ב"ד, הוא רק למען יגלה מצפון לבבו שסמך עליו בגמר דעתו, וכעין דאיתא בפ' השוכר אה"פ [דף ס"ג:] בחנוני המקיף דאנן סהדי דסמך דעתי' עלי', ומהאי טעמא איתא שם בסי' כ"ב דגם בפני טובי העיר מהני, ולא גרע בי דינא דהשתא לענין זה מטובי העיר אפי' לדינא דאורייתא דבעינן מומחין, הגע בעצמך שהרי גם לדינא דאורייתא מהני מיהת הקבלה שקיבל בפני טובי העיר, כשם דמהני השתא אע"ג דלא גמירי כלל:
י עיין מכות [דף ו'.] תוס' ד"ה אמר ר"י פי' הקונטרס משום דכתיב והצילו העדה וכו', וקשה לפי' דא"כ דיני ממונות נילף מינייהו, דהא כתיב משפט אחד, ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים או שלשה עדים ונקיש ג' לב' עכ"ל. והנה למען הצדק דברי רבינו רש"י ז"ל נלפע"ד ליישב קושי' התוס' אחת אל אחת על נכון, אחר העיון היטב. ראשונה, אשר הקשו דנילף ד"מ מד"נ משום דכתיב משפט אחד, נקומה נא ונראה בדברי רבותינו בעלי הש"ס דלא מצינן למילף ד"מ מד"נ כ"א בדבר הקבוע בד"נ למשפט חרוץ בין לזכות בין לחובה, עי' סנהד' (דף כ"ח.] אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני, אשכחן בד"נ ד"מ מנלן אמר קרא משפט אחד ולכאורה הוא תמוה דמה מקשה הש"ס לזכות מנלן הא כ"ש הוא דלא מהימן לזכות, או דנילף ממשפט אחד יהיה לכם, א"ו אי לאו דכתבי' קרא להדי' ל"ה ילפינן זכות מחובה משום דהו"א דשאני גבי חובה דאינו נאמן משום דכתיב והצילו העדה, ולזכות ג"כ ניהמני' משום הצילו העדה, ולהכי בעי מנלן. והשתא דאתי מקרא דלא מהימן אפי' לזכות, הדר יליף ד"מ מד"נ מדכתיב משפט אחד, אלמא דלא ילפינן ד"מ מד"נ כ"א בדבר הקבוע בד"נ הן לזכות הן לחובה, נמצא ממילא גבי נמצא א' מהן קרוב או פסול דבטילה בד"נ ובד"מ קיימת וכל היכא דהוה עדותן קיימת בדיני ממונות מצלת בד"נ, כדאשכחן לקמן [דף ו':] גבי עדות מיוחדת דאמר ר"נ דכשירה בד"מ ומתקיף לה מר זוטרא אלא מעתה בד"נ תציל עיין פירש"י משום דכתיב והצילו העדה, וה"נ גבי קרוב או פסול כיון דעדותן קיימת בדיני ממונות ממילא מצלת בד"נ, כגון אם נמצא אחד מהן קא"פ בכת המזמת את העדים דלא קטלינן לא לרוצח ולא לסהדי, דלגבי רוצח הוי עדותן עדות, ולגבי סהדי הוי עדותן בטלה, וע"כ הוא משום דכתיב והצילו העדה, ותו ל"ק דנילף דיני ממונות מדיני נפשות כיון דגבי דיני נפשות ל"ה משפט חרוץ בין לזכות בין לחובה תו לא מצינן למילף דיני ממונות מדיני נפשות, ולהכי נקט רש"י בדיוק משום דכתיב והצילו העדה:
גם מה שהקשו שוב על רש"י דהא בד"מ נמי כתיב ע"פ שנים או שלשה, נראה ליישב על נכון, תחלה נדקדק בדברי הגמרא דלכאורה תמוה לדברי רבי דס"ל דגם בד"מ עדותן בטילה, משום דגבי ממון נמי כתיב ע"פ שנים או שלשה עדים, למה לן למיכתב תרי קראי לכתוב גבי דיני ממונות לחוד ונילף ד"נ מיני' משום דכתיב משפט אחד, תו קשה לר' דס"ל דבעי' שיתכוין להעיד דווקא, אמאי לא מקשינן שלשה לשנים, כי היכי דבשנים נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה אפי' לא נתכוונו להעיד, ה"נ נימא גבי שלשה דעדותן בטלה אפי' לא נתכוונו להעיד, ונראה דחדא מיתרצא בחברתה, דלהכי חזר וכתבה רחמנא ע"פ שנים או שלשה תרי זימני משום דליהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבה לן הכתוב דלא בכל זימני הוי עדותן בטלה רק היכא דנתכוונו להעיד אבל בלא נתכוין להעיד הוי עדותן קיימת, והא תינח לרבי דבעי שיהיה מתכוין להעיד, אבל לר"י דס"ל דלא בעי שיתכוין להעיד הקושי' במק"ע. דאי ס"ד דגם בדיני ממונות נמי עדותן בטלה ל"ל למיכתב תרי זימני, א"ו דעקרינן ליה לקרא דגבי דיני ממונות מדוכתיה לגמרי ומוקמינן ליה נמי בד"נ, ולהכי הדר וכתבי' קרא משום דכתיב ביה יקום דבר, ולילף מיניה דדוקא במקיימי דבר כדאמרינן בגמרא, כי היכי דלא תיקשי ליה הורג ורובע יצילו, ולהכי מוקים לכולי' קרא בדיני נפשות אבל בד"מ הוי עדותן קיימת, משא"כ אליבא דר' דל"ק לן כלל הורג ורובע יציל, ממילא נשאר הכתוב במקומו בד"מ, ומיני' ילפינן לחלק בין למיחזי בין לאסהודי. ועתה הורווח לנו משני קושי' התוס' ודברי רש"י עולים על נכון:
יא עיין רש"י ד"ה והוא שהעידו תכ"ד ותוס' ד"ה אמר רבא וז"ל וקשה דהא משמע כו' דקאמר הרוג יציל, לכ"נ דלא קאי כו', ועי' עוד תוס' ד"ה שמואל אומר וז"ל וגם לרבי קשיא כו' ובמהרש"א שם. והנה נברר וניישר את תהלוכות רבותינו הק' רש"י ותוס' בסוגיא זו. הנה לכאורה הוא מן התימה דמה מקשה תוס' בד"ה א"ר על פירש"י דס"ל דגבי קרוב או פסול בעי' נמי תכ"ד, מהא דמקשה ר"פ הרוג יציל הא מימרא דרבא הוי אליבא דרבי דבעי שיתכוונו להעיד, וקושי' ר"פ הוה אליבא דר"י דלא בעי אפי' כוונה להעיד ונראה דדברי רבותינו בעלי התוס' נכונים למאד וכוונה עמוקה טמון בחכם דהנה נעמוד על המחקר ונביטה ונראה לדברי רש"י ז"ל דמימרא דרבא סובבת ג"כ על דין דנמצא אחד מהן קא"פ, דמנ"ל לרבא הא, דהא לא אשכחן במתניתין דפליגי רבי ור"י אלא אי בעינן שיתכוונו להעיד א"ל, והוא דלרבי בעינן דגם הפסול יהיה לו יד ועילוי באותה עדות יותר מן הכשר, לדעת רש"י דס"ל דשיילינן ליה לקא"פ, כאשר גם הש"ך דס"ל בדעת הרמב"ם אם כולם לא נתכוונו להעיד עדותן בטלה, מכל מקום מודה דדעת רש"י אינו כן כמ"ש סוף ס"ק ג'] ולר"י לא בעינן שיהיה לפסול שום יד ועילוי באותה עדות כ"א בראיה לחוד מצטרף ג"כ. אבל מנ"ל הא דבעי' נמי הגדה תכ"ד, א"ו מצד סברא דנפשי' אמרה רבא להא מילתא והוא דבעי' הגדה תכ"ד, כי היכי דליהוי נקראים נמי בשם כת א', וע"ז מקשי התוס' שפיר כיון דמצד הסברא אמרה רבא, א"כ מנ"ל תו לחלק בין רבי ור"י בהא מילתא, נימא דלר"י נמי בעינן דליהוי כת א', ולא פליג רק אי בעי' דליהוי להו יד ועילוי באותה עדות א"ל, ומנ"ל לחלק ביניהם נמי בהא, אמנם אחרי העיון הדק היטב בדברי רש"י הקצרים נכונים הם למוצאיהם, עיין רש"י ד"ה היכי אמרינן להו וז"ל לקא"פ למבדקינהו אם לעדות נתכוונו והנראה מדבריו הק' דכל דין של נמצא אחד מהן קא"פ הוא דבעינן דליהוי לקא"פ יד ושם באותו עדות בעילוי יותר מן הכשר והוא דבפסול בעינן דוקא שיתכוין להעיד, ובכשר לא איכפת לן כלל בכוונתו, ובעינן נמי שיעלו לשם כת א', וא"כ נמצא היכא דבאין לידי הגדה, בעינן שיעידו תוך כדי דבור, כי היכי דלא לינתק מינייהו שם כת א' ג"כ. אמנם כ"ז הוא היכא דמהגדת הכשר אין מוכרח שהיו אז פסולי' באותו מעמד בשעת ראיית העדות, ואז בעינן שגם הפסולין יגידו כי היכי דלא ליהוי לכשר שום עילוי יותר מן הפסולין, ובעינן נמי תוך כדי דיבור כי היכי דליהוי עלייהו שם כת א' ג"כ. אבל היכא דמהגדת הכשר מוכרח דהיו אז פסולין באותו מעמד, תו לא איכפת לן בהגדת הפסולין כלל, ועתה עולה קושיית הגמ' הרוג יציל במישרים, כיון דמהגדת הכשרים מוכרח שהיו אז אלו הפסולים בשעת ראיית העדות, ולר"י לא בעינן כוונה להעיד כלל משום דלא בעינן עילוי נוסף לפסולי' אליבי' כלל, א"כ הרוג יציל אע"פ שלא יבא לידי הגדה כלל, דהא דבעינן הגדה היינו דווקא אליבא דרבי דס"ל דבעינן כוונה להעיד כי היכי דליהוו הפסולי' בעילוי יותר מן הכשרים וגם יצטרפו יחדיו, אבל לר"י לא בעינן כלל, א"כ ממילא הרוג נמי יציל, ובמסילה זו נעלה, וירווח לנו דברי התוס' [ותשלום דברים האלו לא באו לידי]: