אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן נג

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן נג

סימן נב

עוד בדיני דשיקול הדעת

עתה נבאר דעת הרמב"ן בסוגיין בעזה"י, כאשר חנני ה' להבין דברי קדשו בכוונה אמתית לאשורם:

א השגה ראשונה על הרז"ה, כבר כתבתי לעיל [בסימן הקדום אות א']:

שם וז"ל איני יודע מה הוסיף על דברי רבינו הגדול ז"ל וכבוד הגאון וכו' דהא לדידיה אכתי כר"מ מיתוקמא, דהא רב חסדא גופיה אמר וכו', ואילו הוי פירוקיה דר"ח ור' אלעא אמר רב אזלי בחד טעמא, בוודאי הוי אמרי וכו', מדלא אמר הכי ש"מ דתרי סברי נינהו, ר"ח מתרץ מה שעשה עשוי, ומר מתרץ ומשלם מביתו לחוד עכ"ל. משמע מדבריו דר"ח סבירא ליה כרב ששת דמה שעשה עשוי אפי' כשלא נשא ונתן ביד, אך הא דמשלם מביתו איירי כשנשא ונ"ב, א"כ אמאי משלם בטימא את הטהור כשנונ"ב, כיון דבלא זה גם כן טמאים הם, כקושי' תוס' בב"ק [דף ק'] וכן בזיכה את החייב ג"כ קשה דכיון דאמר פטור אתה הרי המשכון שביד המלוה הוא של הלוה, כיון דכבר נפיק שיעבודו, [ודומה להא דאיתא בב"ק דף מ"ט: גבי משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר עיי"ש], ומה הפסידו בנטילת המשכון מיד המלוה, כיון דבלא זה צריך בעל כרחו להחזירו לידו אם לא דיש מקום לומר דר' אלעא ס"ל בזה כר"י ור"נ, דביש גדול ממנו מחזירין וכשיטת בעה"מ והרא"ש, דהיכא דמחוייב לשלם, אזי אפי' ביש גדול אין מחזירין, רק במומחה דפטור מלשלם הוא דמחזירין כמש"ל בסי' הקדום אות ג']:

והשתא ניחא דכל כמה שלא נונ"ב פטור מלשלם לר' אילעא אליבא דרבנן, וכל כמה דפטור הרי מחזירין ע"י גדול, ומשו"ה כשנונ"ב דיש מקום לחייביה אפי' אליבא דרבנן, ומשו"ה אין מחזירין, אבל בדליכא גדול אזי אפי' כשלא נונ"ב קם דינא, משא"כ לר"ח דאית ליה משום פסידא דבע"ד, אזי לעולם מחזירין, רק כשנשא ונתן ביד והוא דחייב לשלם, הוא דקם דינא, ובמומחה אפי' נשא ונתן ביד מחזירין:

ב עוד שם ואינו אמר ר"ח בשלא נונ"ב מה שעשה עשוי ופטור מלשלם, הוי איפשר להו למימר דלא ס"ל כר"מ, אלא השתא כיון דמחזירין לא מפקא מדר"מ כלל, אלא דלא ס"ל לר"ח לחיובי דיין בגרמא בעלמא, ולא בעי נמי וכו', ומשו"ה אמר מחזירין וכו', וכיון דמדינא מחזירין וכו', ועיי"ש היטב שמאריך בזה לקמן והרבה להפליא כנגד החולקים, וכתב שם ותמה על עצמך לא יהיה הדיין וכו', ובתוך הדברים חיזק הדבר דבמקום דאילו הוה קמן הוי הדר פטור אפי' לר"מ. ודברי קדשו אינם מובנים למעיין במשפט ובמיתון ובצדק, שהרי עיקר הקושיא שהקשה עליהם מעיקרא, דהשתא כיון דמחזירין לא מפקא מדר"מ כלל, קשיא גם לדידיה ולדעת הלכות, דמנא להו דבדיין ליתא לדינא דגרמי אפי' לר"מ, דהשתא כיון דמחזירין גרמא בעלמא הוא, כמו שמביא בעצמו מפירש"י, אלא בע"כ צ"ל דעיקר ושורש הדברים נשמע ממסקנא דרבינא דאפי' בזיכה אה"ח שהיזיקו ברור לא אמרי' דקם דינא וישלם מביתו, א"כ גם לדידהו נשמע ממסקנא זו, דר"ח אליבא דרבנן הוא, דאליבא דר"מ אמאי לא אמרינן בזיכה אה"ח דק"ד אפי' כשלא נונ"ב, דמאי שנא כיון דהיזיקו ברור, גם לבד מזה נגשש בדברי קדשו מרישא לסיפא, כאשר ימשש העור באפילה, דכיון דכל שטחיות דבריו אליבא דר"ח אזד', והוא שחידש דליתא לדינא דגרמי גבי דיין כיון דאונס הוא א"כ מהו זה התערובות ועירבוב דברים בתווך, שכתב דכל היכא דאילו הוי קמן הוי פטור לאו כלום עביד וגרמא בעלמא הוא, דהשתא בדרבא מיניה ליתא לגבי דיין, מכש"כ בדזוטר מיניה, ואין לזה ענין רק אליבא דר"ש:

לכן לברר הדברים הדק היטב, מוכרחים אנחנו להאריך קצת בעיקר דברי ר"ח, ורבינו הרמב"ן האיר עינינו בזה בקצרה ורמיזות דברים והוא, כיון דחזינן דגם בשיקול הדעת מוציאין מיד המוחזק, ואין יכול לומר קים לי, אלמא דטעות גמור הוא, אלא דחז"ל רצו לעשות תקנתא בזה, דכיון שכבר נפסק הדין, יקום דבר כאשר כבר נעשה. איברא מעיקר הדין אמרי' כבתחלתו כמו כן בסופו ומחזירין אפי' כשנונ"ב, רק מצד תקנתא דחז"ל לבד נתיפה כחו בשכבר נפסק הדין, וכבר נחתך הדבר לגמרי. איברא כיון דתקנתא בלבד הוא דקם דינא, התיצבו חז"ל בזה שלא יתיליד ויסתעף מזה חיוב מחודש עלי איש שפטור לגמרי מצד עיקר הדין, ומשום האי טעמא הוא דחידש דדוקא כשנונ"ב, דיש לחייב את הדיין גם מצד עיקר הדין בליתא דתיהדר, וגם היכא דאיתא דתיהדר, מ"מ עיקר החיוב בראשונה על הדיין שהוא מזיק ממש, שנטל ממונו ממקום המשומר ונתנו ליד שאינו ברשותו. וזהו כעין סברת הי"מ מובא בנ"י שם כיון דמזיק בידים הוא, ולהכי משום שלא יזלזלו בדין שכבר נפסק, עשאוהו חז"ל כאילו ליתא קמן דתיהדר, ולהכי קם דינא וישלם מביתו, כיון שלא מצד תקנת חז"ל נסתעף עיקר חיובא דיליה ואך מעשה ידיו הוא דגרמו ליה, אבל כשלא נו"נ ביד דמצד עיקר הדין לא מצינו מקום לחייבו, דכיון דבטעות נפסק הדין אזי מחזירין, ואפי' בדליתא קמן למיהדר אין שום צד חיוב על הדיין אפי' לר"מ דגרמא בעלמא הוא, רק דנימא בזיכה אה"ח דיקום הדין עפ"י תקנת חז"ל, ואז יתחייב הדיין מצד דינא דגרמי, אפס בכל כי האי גוונא לא נכנסו חז"ל לתקן מעיקרא במקום שיסתעף לחייב את הזכאי מצד עיקר הדין, [וכיוצא בו מצינו בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז], ובעיקר זה הוא דפליגי רב ששת ורב חסדא, ר"ש ס"ל דבמקום דאילו הוי קמן הוי הדר דגרמא בעלמא הוא, וכיון דמצד עיקר הדין לעולם הדין חוזר אפי' כשטעה בשיקול הדעת, ונמצא דאפי' בזיכה אה"ח לאו כלום עבד, רק דס"ל דעשו חז"ל תקנתא זו אפי' במקום פסידא דאחריני, לכן אמרי' דקם דינא אע"פ שיסתעף מזה חיוב מחודש על הדיין, ובזה הוא דפליג ר"ח, וכשתשקול הדברים היטב, תמצא דרבינו בחדא שייטא אזיל מתחלתו ועד סופו, והוא דחידש לן דבליתא דחייב דיין כגון בגמיר ולא קבלוהו, אזי מחייבינן לי' מצד דד"ג אפי' היכא דאילו הוי קמן הוי הדר, השתא דליתא קמן מחייבי' ליה מדינא דגרמי כמו במראה דינר, ואינו מומחה וראה את הבכור, כיון דפשע בעצמו שהזדקק לזה, אבל גבי דיינא דגמיר וקבלוהו, כיון דמצוה קעביד, אזי פטור מן הדין אפי' לר"מ, וכיון שכן ממילא נפלה בבירא כל דינא דגרמי, דהיינו בברי היזקו גבי דיינא אליבא דר"ח, דתו לא משכחת ליה ברי היזקו, כיון דמצד עיקר הדין לעולם מחזירין, וחז"ל לא תיקנו דיקום הדין היכא שע"י זה יתיליד ממילא לחייב את הפטור מן הדין, ותו אי איפשר לאחוז את החבל בתרין ראשין לפטור הדיין ושיקום הדין ביניהם, דא"כ נפסד הבע"ד נגד עיקר הדין, והם לא תיקנו רק דלא לפסיד בע"ד, וכן במומחה דפטור מצד הדין אפי' כשנונ"ב, אזי מהדרינן הדבר לעיקר הדין:

איברא נהי דבשמעתין, ובמאי דמיירי בהלכות לא משכחת ליה ברי היזקו לגבי דיין, לכן די לנו במה שחיזק הדברים עפ"י דעת רש"י דהיכא דאילו הוה קמן הוי הדר, פטור לגבי הדיין אפי' לר"מ ואפי' לר"ש, [ולאפוקי מדעת תוס' דסברי דסוגיא זו גבי פרה דר"ט אזדא אליבא דרבנן, אבל אליבא דר"מ חייב]. איברא כיון דמ"מ אכתי איכא נפקותא לדינא, היכא דבע"ד קבלו עליהם בהדי הדדי דיקום הדין שיצא מזה בין לדין בין לטעות שלא בפני הדיין, ובאו מעצמם לפני הדיין, דלגבי הדיין הוי כקבלה סתם, וגילו לו דלענין קיום הדין התנו ביניהם, ולא לפוטרו, וטעה בשיקול הדעת דהשתא ברי היזקו, ואפ"ה פטור אליבא דר"ח רק בנונ"ב, דאי לא תימא הכי למה ליה לאוקמא כשנונ"ב, לוקמא בכהאי גוונא דברי היזקו, וזהו מצד הסברא, דכל שידע שמזיק לחבירו, תו לא איכפת ליה לאידך באונסא דידיה, ובזה איפשר לחלק ולומר דע"י דיבורא לחוד לא מחמרינן כל כך, ולזה מביא ראיה מב"ק, והתפלא על החולקים ולא יהיה הדיין אלא וכו', כיון דמצוה קעביד ולביה אונסיה פטור בדיבור לחוד:

וצריך להבין דאכתי מה ראיה מהתם, שהרי לדעת תוס' ב"ק ריש פרק המניח ד"ה ושמואל, ובב"מ [דף פ"ב] ושאר פוסקים, וכ"פ בש"ע [סי' שע"ח], צ"ל בהאי דלביה אונסיה שהוא כעין אבידה, דכל שהוא במשקל דגניבה לא חייביה רחמנא גבי מזיק, [והא דמחייבינן בב"ק גבי אונס כשנונ"ב, בשגם שבעלי התוס' ס"ל כדעת הרי"ף בזה דאפי' גבי אונס נפשות ממש חייב, עיין ב"ק (דף קי"ז:) בתוס' ד"ה ואי לאו (דדוקא בפקדון פטור דעל דעת כן מסרו לו), והטעם כיון שידע שמזיק לחבירו משא"כ באונס דתלוי בעיונא לא חייביה רחמנא אלא במשקל דאבידה, וכמ"ש הש"ך שם בס"ק ב']. ולפי"ז אכתי לא נשמע לן לחלק בין היזיקא דע"י דיבורא למזיק ממש, רק באונס נפשות היכא דידע בעצמו שמזיק לחבירו, אבל בדבר שהוא במשקל דאבידה דנתרבה מפצע תחת פצע, וכיון דדינא דגרמי דאורייתא, לדעת כמה פוסקים ובפרט לשיטת הרמב"ן] מנלן לומר דקאי רק על מזיק במעשה, ולא בעל ידי דיבורא. איברא הרמב"ן לטעמיה דסבירא ליה בפרק המניח, וכן בשמ"ק מביא בשמו בסוף פרק האומנין, דאדם המזיק חייב אפי' באונס גמור, אפי' היכא דלא ידע ולא נתכוין כלל, דס"ל דרבויא דקרא קאי אפי' על אונס גמור, ולפ"ז גבי אונס דמחייבי' כשנונ"ב הוא גם כן מרבויא דקרא, ואפ"ה מחלקינן בין דיבורא למעשה, ומשום ה"ט נמי פטרינן גבי דיין, רק בשנונ"ב כיון דחזינן להדיא בגמ' דרבויא דקרא לא נקטינן רק על מזיק ממש, וכיון דראיה זו ליתא אלא לשיטתיה, לכן מהדר בתריה ולאלומי ליה גם אליבא דכ"ע, והביא מדברי רבה שם דאם הראה מעצמו כנונ"ב דמי, שכבר דקדקו רבותינו שם מאי אתי לאשמעינן כיון דלא פטרינן בברייתא אלא באונס, לכן מרמז לן דהכי פי', דלא תימא דוקא באונס נפשות הוא דפטרי', אבל באונס שהוא כעין אבידה שהוא מרבויא דקרא אין לחלק בין דיבור למעשה, לזה חידש רבה דדוקא כשהראה מעצמו ממש הוא דחייב כנונ"ב, אבל כל שהוא אונס קצת אפי' כעין אבידה פטור:

איברא נלענ"ד דזהו כשהוא במשקל דאבידה הוא דפטרינן להפוסקים כר"ח, אבל כל שהוא במשקל דפשיעה חייב אפי' בע"י דיבורא, וראיה לזה מדברי תוס' הנ"ל דסברי דרבויא דקרא לאו מילתא דפסיקא הוא ולומר דחייב בכל ענין אפי' באונסא דכעין גניבה, אלמא דמסתבר להו דממעטינן לה בכל מה דאיפשר, ואמרי' ביה תפסת מרובה כו' וכמו דאמרינן ליה בעלמא, וא"כ מנ"ל דעל אונסא כעין אבידה קאי, דילמא לא קאי אלא אפשיעה לחוד, א"ו דזה ידע מסברא החיצונה שהוא כמזיק במזיד ממש, וא"כ בע"י דיבורא נמי איברא לדעת הראב"ד וסייעתיה בסי' שפ"ח, וכן הסכים הש"ך לשיטתם שם, דבאונס נפשות ממש שאנסוהו לישא וליתן להם של חבירו פטור, וקשיא להו מנרדף ששיבר כלים של כל אדם דחייב, ואמאי כיון דמציל א"ע עי"ז מסכנת נפשות, דאין לומר דבלא זה יכול להציל א"ע, א"כ אפי' שיבר כלים של רודף נמי חייב, דמידי הוא טעמא אלא משום דלא חמור ממונו מגופו, וכשיכול להציל א"ע בלא זה גם על גופו חייב כדאיתא שם בסנהדרין (דף ע"ד) ביכול להציל את עצמו בא' מאיבריו, ויש לומר דשאני התם כיון שאין האונס על גוף הדבר, רק שמרצונו מציל א"ע ע"י היזיקו של חבירו בכה"ג לכ"ע חייב, ודמי לאונס שבא להורגו והוא מציל א"ע בש"ח, וכן פירשו שם הברייתא דקתני ואם נונ"ב חייב דמיירי בכה"ג. ולפי"ז יש לדקדק קצת על תירוצו של הש"ך (בסי' שע"ח), דהרי לשיטתו עדיין תירוצו אין מספיק לגמרי כמובן]:

ועיין לעיל [סי' מ"ט אות ו'] מש"כ שם להקשות לאוקימתא דר"ק, דא"כ במומחה וקבלוהו אמאי פטור, עיקר קושיא זו הוא לדעת רמב"ן דמחייב באדם המזיק אפי' באונס גמור, דלדעת תוס' לק"מ, כיון דלא מחייבינן אלא במשקל דאבידה, וכיון דמומחה הוא וקבלוהו על עצמם יצא מכלל אבידה, ועיין לעיל מש"ש לתרץ ונכון הוא, וכאשר שמתי עיוני בשמ"ק ס"פ האומנין למדתי ממנו תירוץ אחר, וז"ל ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור, ואמאי אדם המזיק הוא, וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב, וזה ודאי קשה עליהם כיון דמחייב בשכר אלמא כעין גניבה ואבידה הוא וכו' ופטרוהו בחנם, אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק וכו' עכ"ל, כוונתו דאדם המזיק הוא, כשתחלת משמושו ועסקו בשל חבירו הוא שלא ברשות בעלים, משא"כ בטבח אומן שקלקל שתחלתו ברשות בעלים, וממילא מובן דה"ה נמי במומחה וקבלוהו, כיון דירד מתחלה ברשות:

ג בקונטרס הגאון ר' חיים יונה זצ"ל תמה על הרמב"ן בס' המלחמות, שהשיג על בעה"מ מההיא דכתובות דון דייני כר"ט ואהדר לעובדא מיניה, א"ל ר"י עשית כשל תורה, ומפרש בגמ' מר סבר טועה בדבר משנה הוא ומר סבר טועה בשיקול הדעת הוא ואינו חוזר, וקשיא לבעה"מ דאיהו אמר, תלתא דאיכא חד בינייהו דגמיר וסביר אע"ג דלא נקיט רשותא ולא קבלינהו פטורין מלשלם ומחזירין, והתם סתמא אמרינן דון דייני משמע בי דינא דקביעי דאינון תלתא. וא"א דליכא חד דגמיר וסביר, ואפ"ה אי טעה בשיקול הדעת אין מחזירין, והקשה שם וז"ל ואני בעניי כו', ועל קושיא ראשונה אני אומר וכו', דהא לישנא דגמ' בההוא דהכותב לא אידכר ביה שיקול הדעת כלל, אלא ה"ג ליה דמר סבר הלכה איתמר ומ"ס מטין איתמר, והא ודאי שיקול הדעת כו' עדיף ממטין, דהא משום סוגיא דעלמא מפקינן ממונא מידא דמוחזק כו', ואילו משום מטין לא מפקינן מידא דמוחזק, כדמוכח בההיא שמעתא דפ' הכותב וכו', וכיון שכן, מעתה אין שום קושיא מההוא דהתם, דודאי כיון דמטין בעלמא הוא, הוה ס"ל לר"י דלא ליהדר עובדא דיהבי לה כבר היתה מוחזקת כו', וכיון דמשום מטין אפי' תפסה מעצמה א"א להוציא מידה כו', אבל טועה בשיקול הדעת כיון דאלים לאפוקי אמטולתא אם יש גדול מחזירין עד כאן לשונו:

ונלע"ד דדברי הרמב"ן נכונים וברורים, דאין הכי נמי דודאי מטין גרע מסוגיא דעלמא כמ"ש הגאון רח"י, וכן פי' בתוס' שם אמנם הרמב"ן בנה קושייתו על דיוק נפלא, דהנה זה כלל גמור בש"ס דכל היכא דאיפשר לקרב הדעות ולא להשוות פלוגתא רחוקה בין החולקים עבדינן כל טצדקי דאיפשר. והנה בסוגיא זו נקט שתי קצוות האחרונים בין ר"י לר"ל דמר סבר הלכה איתמר, דהיינו טעה בדבר משנה כפי' רש"י שם, ומ"ס מטין איתמר דהיינו הקצה היותר גרוע דמהני אפי' תפסה מעצמה, ומדוע לא נקט הש"ס, דמ"ס סוגי' דעלמא איתמר ומ"ס מטין איתמר, [והא לא מצי למימר דמ"ס הלכה איתמר ומ"ס סוגיא דעלמא איתמר, דא"כ תקשה לר"י דסבר סוגיא דעלמא איתמר, ואיהו גופיה פסק לקמן שם גבי קריביה דר"י דמהני תפיסה מעצמה, ובשיקול הדעת ודאי דלא מהני תפיסת בע"ד עצמו]. ולהכי אהדר ר"ל לעובדא, כדברי בעה"מ, הואיל והוו תלתא דקביעי א"א דליכא חד בינייהו דגו"ס ופטורין מלשלם ולהכי לגבי הגדול מחזירין, א"ו דגם בשקה"ד אין מחזירין אפי' היכא דאיכא תלתא דקביעי, ולהכי הוכרח לומר דמ"ס הלכה איתמר:

ד ע"ש ברמב"ן וז"ל, ולענין תשלומין במקום שא"א להחזיר דינו דומה יפה למי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו, דהרי זה יקבר ומשלם מביתו ולא בעל הבכור פשע שסמך עליו, ואע"ג דהיא פשיעותא יתירתא לבעלים וכו', אלא אפ"ה איהו דגרם ההיזק משלם מביתו, עכ"ל. וזו השגה על בעה"מ שכתב דכל היכא דפשע בע"ד פטור הדיין ואפי' כשנונ"ב, ולמאי שכ"ל [בסי' נ"ב אות ד'] בדברי הרז"ה בטעם הדבר, דבדברים הניתן לחבירו הוא מטעם אחר, ובאיסורין דלא שייך טעם זה אמרי' דמחמת חזקה זו דמסתמא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא לכן גבי בכור דלא שייך האי טעמא אמרינן חזקה שאין אדם מוחל על נזקיו ועיי"ש:

ה הנמוקי יוסף בסוגיין הקשה על הרי"ף וז"ל וקשה לכלהו אם כן דאינו חייב עד שישא ויתן ביד, היכי אמרינן לעיל האי מאן דבעי למידן וכי טעה ליפטר לינקוט רשותא מר"ג, ומה צורך היה לו לישא וליתן שיצטרך למינקט רשותא, לא לישא וליתן ביד ובלי רשות נמי ליפטר, והיאך אמרינן בריש פירקין דמשו"ה תיקנו שישלמו הדייני' שלא תנעול דלת בפני הלווין, אכתי מה הועילו בתקנתן, לא ישאו ויתנו בידם ויפטרו עכ"ל. פי' דבריו, הגם דאם לא ישאו ויתנו ביד יהיה חוזר הדין, דהשתא ממנ"פ ליכא נעילת דלת, דאם ישאו ויתנו ביד ישלמו, ואם לא ישאו ויתנו ביד יחזור הדין, אלא דא"כ לא משני מידי דמשלמי' משום נעילת דלת, אכתי לא ישלמו ויחזור הדין כשיטת הרי"ף דבכל מקום דפטורים מלשלם חוזר הדין, כקושיית הרא"ש על הרי"ף. אלא דע"כ צ"ל דאכתי איכא נעילת דלת היכא דליתא דתיהדר והרא"ש שהקשה כן, משום דלא ניחא ליה דכל התקנה זו נתקנה משום דזימנין דליתא דתיהדר] וכיון שכן אכתי מאי משני דמשלמים משום נע"ד, הלא הברירה בידם שלא ישאו ויתנו ביד ולא ישלמו:

ו וליישב קושיית הרא"ש ונ"י, נלע"ד לתרץ ברווחא, דנהי דתירוצא דנעילת דלת לא שייך לר"ח. איברא הקושי' מעיקרא ליתא לדידי', דכל עיקר הקושיא דכיון דברשות נחתי לדון ע"פ תקנת חז"ל ליפטרו כמו שפירש"י, הא תינח לר"ש דמשלמים ע"פ דיבורם לבד ומשום דינא דגרמי, וכיון דברשות ב"ד נחתי הם לא פשעו בזה, וכל היכא דלא פשעו ליתא משום דינא דגרמי, וכמש"כ הרמב"ן להדי' בדיני דגרמי סוף ב"ב, דכל דינא דגרמי שהוא ע"י דבור לחוד פטור בכה"ג וכמש"כ לעיל [בסוף אות ב'], אבל כשנשא ונתן ביד שהוא מזיק ממש, דלדעת הרמב"ן אפי' באונס גמור חייב, ולא נשאר מקום לפוטרו, רק בדקבלוהו בהדי אונסא, והוא מטעם שנתגלגל האונס על ידם, וכמש"ל [בסי' מ"ט אות ו'], או מטעם שכתבנו [בסי' זה סוף אות ב']. אבל כל כמה דלא קבלוהו אפי' בג' מומחי' דסמיכי נמי חייבים לשלם כשנשא ונ"ב, כדאיתא בנ"י בסוף הסוגי' בשם הרמב"ן, רק בנטל רשות מר"ג הוא דפטור מצד הפקר ב"ד או בדקבלוהו מטעמים הנ"ל, ולפ"ז כיון דלר"ח אין מקום כלל לקושיית הש"ס לפירש"י [זולת לפירושא דתוס' שם דקושי' הש"ס אלא מעתה טעו לא ישלמו קאי דיפטרו משום נעילת דלת, (ובפרט לפמש"כ תוס' שם, דגם לפירושם לא קאי קושיית הש"ס אליבא דר"ח)]. ותו אין לתמוה על הרי"ף בקושי' הנ"ל דס"ל כפירש"י בקושי' הגמרא, וכל עיקר הקושי' לא קשה לר"ח כלל, ואין לומר דמהא גופא מוכח דאין הלכה כר"ח, כיון דסוגי' דעלמא דלא כוותי', דאין מזה הכרע דכמו כן מצינן מסתמא גם אליבא דלא פסקינן כוותי', ובפרט דלדעת הרי"ף יש כמה סתמי מעליא דאזדי רק אליבא דר"ח, והוא סוגי' דבב"ק ובכורות. לימא תנן סתמא כר"מ ומשני כשנונ"ב, וכמו שהביא הרב בהלכות [דלאו קושי' הוא, שהרי בכמה דוכתי אמרי' כן דסתם מתני' כר"מ, אלא חקירה בעלמא הוא], ואין מקום לזה רק אליבא דר"ח, וכמש"כ לעיל [בסי' נ"א אות ב', ובסי' נ' אות י"ג] יעו"ש:

גם קושיית נמו"י מנטילת רשות יש לדחות, חדא דמסתמא ניחא ליה שיקום הדין שפסק ושלא יתבזה בפני המון ע"י חזרת הדין, ועוד כיון דלר"ח פטור עד שישא וי"ב, הרי לעולם לא ירצה המתחייב בדין לקיים הדין ע"י עצמו, בכדי שיתחייב הדיין כשישא וי"ב, ומה אהני ליה בפסק דין שפסק, ואין לומר דיכפוהו ע"י נו"ש [ש"ע סי' י"ט ס"ג], דכיון שרוצה המתחייב בקיומו עד שישא ויתן ביד, ומילתא בטעמא הוא. בכדי לתת תקוה עוד כשיתגלה טעותא, מסתבר דאין יכולי' לכפותו עוד באופן אחר, ועוד דמבואר בש"ך ס"ק מ"ה אות ב' ובאחרונים דבכה"ג הוה כנונ"ב]:

ז עיין באשר"י שהביא דברי הרב בהלכות, והשיג עליו בכמה וכמה קושיות, ומסיים וז"ל הלכך נראה דאין הלכה כר"ח וכו', וצריך להבין דאם הקושיות הללו קשי' גם לר"ח, אף אם נפרש בדברי ר"ח שלא כפירושו דהלכות, הלא מה דעני ר"ח לתרוצי נפשי', יתורץ ממילא גם דברי הלכות, ומדוע נטה לגמרי מדברי ר"ח, ואם הקושיות הללו רק לפירוש דהלכות, מדוע החליט פני הדבר לפסוק דלא כר"ח לגמרי מפני חבילות קושיות הללו, הלא דברי ר"ח שרירין וקיימין בעצמותן וכפום פירוש' דפירשו בו אינך רבוותא, ונלע"ד בכוונת דבריו דכל הקושיות נשגבות שהקשה מתחלה, הן המה רק לפום פירושא דהלכות בדברי ר"ח, דעיקרו משום פסידא דבע"ד, ומשו"ה בסיפא במומחה וקבלוהו או דנטל רשותא חוזר הדין. אולם לדידיה מסתבר כדברי יש מפרשים שהביא בנ"י דטעמי' דר"ח דכל כמה דיש מקום לחייב את הדיין מצד עיקר הדין הוא דקם דינא, ולהכי כשנונ"ב דחייב הדיין משום מזיק ממש הוא דמחייבינן לדיין והדין קם ביניהם, אבל כשלא נונ"ב דאין עליו אלא משום דד"ג, לכן כל כמה דמצינן למיהדר ליתא לדינא דגרמי. וממילא גם היכא דליתא דתיהדר פטור, כדאמרינן בפרה דר"ט, אך יש להבין כיון דס"ל לנ"י והרא"ש דסיפא דמתניתין דבכורות קאי ארישא, וגם במומחה מה שעשה עשוי, והרי היכא דא"צ לשלם מצד עיקר הדין, אמרינן דהדר דינא. ומכ"ש במומחה דפטור לגמרי. ונראה כיון דעיקר פטורא דמומחה וקבלוהו הוא משום מזלא בישא דההוא גברא גרם ליה למיטעי כדאיתא ברש"י בסוגיין, וכן באשר"י, לכן מהאי טעמא גופי' קם הדין שביניהם. איברא הא תינח במומחה וקבלוהו, כיון שהוא גו"ס וגם הוא בעצמו קבלו עליו, אזי יש מקום לומר דמזלי' בישא דההוא גברא גרם לו שיקבלנו עליו. אבל בנ"ר מר"ג דכל עיקר פטורא דידי' משום הפקר ב"ד כפירש"י שם, והא תינח לענין פטורא דידי', אבל לענין קיום הדין דלא שייך טעם זה, אזי לאוקימתא דר"ח דס"ל דהיכא דאין עליו לשלם מצד עיקר הדין, הדין חוזר. ומכש"כ היכא דפטור לגמרי, ומסתימת הש"ס לעיל דנקט דהאי מאן דבעי למידן ולמיפטר לינקוט רשותא מר"ג ומשמע דקם דינא, ומשום קושי' זו שהביא הרא"ש שם באחרונה, הוא דמסיים הרא"ש דאין הלכה כר"ח דסוגיא דעלמא דלא כוותי':

הקשה תלמידי המופלג החריף והשנון מו"ה צבי מיכל נ"י, דלמה לו לר"ח לאוקמא מתניתין דסנהדרין כשלא נטל ונ"ב, לוקמא לתרווייהו כשנטל ונ"ב, והאי דמחזירין בדנקט רשותא דפטור מלשלם, וכמש"ל בשם יש מפרשים, דנהי דבמומחה וקבלוהו לא סברי כדעת הלכות, היינו מטעם משום מזלי' בישא. אבל בנטל רשות מודים דמחזירים, ואמרתי לו דרישא דומיא דסיפא דקתני דיני נפשות מחזירים לזכות ואין מחזירים לחוב, דלא שייך בהו נונ"ב, ומהאי טעמא תירצתי על קושי' הרא"ש שהקשה על הרי"ף, דלמה ליה לר"ח לאוקמא כאן כשנונ"ב וכו', הוה ליה לאוקמא מתניתין דסנהדרין במומחה דפטור מלשלם, ומשום ה"ט מחזירין משום פסידא דבע"ד כמו בסיפא דאידך מתני', ואמרתי דעיקר קושי' זו היא לשיטתי' דס"ל דדיין מחוייב בדינא דגרמי, אבל לדעת הלכות אליבא דר"ח דדיין פטור בדד"ג לק"מ, דאם נוקמא לתרווייהו כשלא נונ"ב אמאי משלם מביתו, ואם נוקמא לתרווייהו כשנשא ונתן ביד וכאן במומחה, לא הוה דומיא דסיפא דמיירי כשלא נונ"ב, וכיון שגם רישא מיירי בשלא נו"נ ביד, תו לית לן לאהדורי עוד ולאוקמא במומחה דוקא, [וכן כתב בתומים סעי' קטן ה']:

ח ואני בעניי נראה לפרש בטעמא דר"ח דדוקא בנונ"ב הוא דקם דינא, דמסתברא ליה דלעולם אין ביכלתו לבטל השתא בשכבר נגמר הדין, ונחתך הדבר ביניהם, כגון זיכה את החייב או חייב אה"ז וכבר שילם לו ע"פ גמר דין, אלא היכא דמיפה כח הביטול השתא יותר מן הקיום שבתחלה, אזי הוא דנהרס הקיום לגמרי ותתיצב פני הדבר כפי הביטול, ולהכי כשלא נטל ונ"ב מעיקרא, והשתא נטל ונ"ב להוציא מידו הוא דאזלינן בתר השתא, אבל כשנטל ונ"ב מעיקרא תו בלתי איפשר להחזיק הביטול יותר מן הקיום דמעיקרא, לכן כדקיימי קיים, וכן בטימא את הטהרות כשלא נטל ונ"ב מתחילה, והשתא כשטיהר עירבן עם פירותיו הוא דנתבטל הדין לגמרי. איברא לדעת תוס' דגם לרבנן חייב גם לר"ח בטימא אה"ט וזיכה אה"ח, אלא דאגב אחריני מפרש להו, ועיין לעיל [סי' נ' אות י"ב] מש"כ בביאור דבריהם, והשתא לפום סברא זו כשישא ויתן אח"כ על מה שלא נונ"ב מעיקרא, כגון בטימא אה"ט במותר הפירות שלא נגע בהם מעיקרא, וכן בזיכה אה"ח דמעיקרא לא נו"נ ביד, אלא בשיווי המלוה שיש עליו משכון, ואח"כ ישא בידו בכולו, ויוציא מן הלוה תשלומי כל החוב, וגם בטימא אה"ט יערב המותר שלא נגע בהם בפירותיו, אזי מן הראוי שיתקיים מיהת הביטול במותר, ואיפשר לומר דמכל מקום כיון דמעשה המקצת הוי כמעשה בכולו [כמו שכתבנו שם], תו ליכא השתא דבר יתרון במעשה דהשתא, וקצת ראיה לזה, שהרי לדברי ר"ח מעיקרא סבירא ליה כיון דאמר פטור אתה כמו שנו"נ ביד, הגם דהשתא יוציאנה בפועל ממש מן הלוה, לא הועיל לו מאומה להעדיף כחו דהשתא, כיון דגם מעיקרא דינו כנטל ונתן ביד ממש:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה