אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן נב

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן נב

סימן נא

בדיני שקול הדעת

עתה נבאר דעת בעל המאור בסוגיין וכוונתו לאשורו כפי הנראה לפי ענ"ד:

א הנה ראשית השגתו של בעה"מ על מש"כ בהלכות שפירש בדברי רב יוסף דמתניתין דבכורות מיירי במומחה, והקשה על זה דהא ברישא דמתניתין קתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ומסתמא בסיפא דומיא דרישא, וסתר הרמב"ן דבריו דהרי גם רישא מיירי במומחה דגמיר וסביר. אלא מפני שלא נטל רשות מהנשיא, ומשום גדרו של נשיא הוא כדאיתא ביומא (דף ע"ח], ונראה דכוונת בעה"מ הוא דנהי דבעצמותן שוים, דגם ברישא מיירי ששלם בעצמותו, דהיינו שגמיר וסביר ובקי במומים, מכל מקום לענין תכליתם רחוקים המה מרחק רב, דמכל מקום מיירי רישא באיש שאינו רשאי להכניס את עצמו בזה, וסיפא מיירי במומחה שרשות בידו לדון ביחידי, ובשלמא לפירוש רש"י באוקימתא דרב יוסף דמיירי באינו מומחה, הוי סיפא דומיא דרישא ששוין בעצמותן בענין תכליתם, דבתרווייהו מיירי באיש אשר בעצמותו אינו רשאי להזדקק, רק דסיפא דן את הדין וכו' מיירי שנשלם לו מצד בעה"ד מפני שקבלוהו עליהם, וברישא אפי' כשקבלו עליו לא מהני מידי, דכל עיקרו מפני גדרו של הנשיא הוא, אכן לפירושו של הרי"ף בדברי רב יוסף דמיירי בסיפא במומחה שבעצמותו רשאי לדון, ורישא מיירי באיש שאינו רשאי להזדקק בענין זה, כן נלע"ד לפרש דברי רז"ה שלא יהיו תמוהים מגמרא שלימה, ולרמב"ן צ"ל כיון דשוים בעצמותן אע"פ שאין שוים בתכליתם לית לן בה, וזה פשוט:

מש"כ בעה"מ דאוקימתא דר"ח אליבא דרבנן, ואנן דפסקינן כר"מ מוקמינן למתניתין כרב ששת, כוונתו כמ"ש לעיל בסי' נ"א אות ח'] בדברי רי"ף שמביא בשם הגאון, והן המה הדברים שמביא הרז"ה בשמו:

שם וז"ל הלכך ליתא לאוקימתא דר' אלעא דהתם, ולא לשינוייא דר"ח דהכא, וכר"י ור"ש וכרב נחמן קיי"ל דלא פליגי אהדדי וכו' ולא איפשר וכו' דקיי"ל כרב נחמן בדיני, ור"ש נמי מודה להו דקאמר חדא ועוד קאמר ליה עכ"ל, ויש להבין דאיזה ראיה מדברי ר"ש דמשני אליבי' דחדא ועוד קאמר, ונראה בכוונתו דקשי' ליה כקושיית מהרש"א דהיאך נכלכל לר"נ עובדא דר"ט ור"ע, דלדידי' ליכא לשנויי דחדא ועוד קאמר, שהרי גם בשקה"ד נמי נפטור מהאי טעמא כיון דאילו הוי קמן הוי הדר ע"י ר"ע שגדול ממנו. איברא למאי דמפרש ואזיל כאן בקצרה דדוקא טעה בדמ"ש הוא דחוזר ואינו משלם, כוונתו אפי' היכא דליתא דתיהדר, ומבאר הדברים ביותר לקמן בבא ד' שהוא משום פשיעותא דבע"ד. אבל בשקה"ד דלא נודע טעותא ליכא פשיעה, ועוד דגם זולת זה ניחא, דאפי' לר"נ איתא להאי חדא ועוד קאמר, למאי דמפרש בריש דבריו וביותר בבבא ג', דהאי דאמר ר"נ דגדול הימנו מחזיר, הוא דווקא במומחה [ועי' מ"ש לקמן באות ג'] דפטור לשלם ומשום פסידא דבע"ד, וא"כ שפיר קאמר ליה ר"ע לפוטרו משום זה עצמו כיון דמומחה אתה, ולמה לי למיהדר בתר מילתא יתירתא ללא צורך, דכיון דלא מהדרינן בשקה"ד אלא במומחה, דמשום דפטור הוא דמהדרינן ליה. איברא הא תינח לר"ש, אבל לאוקימתא דר"ח צ"ל דחדא ועוד קאמר ליה, חדא משום דלא נו"נ ביד, דשקה"ד ודמ"ש שוים בזה דחוזר ואינו משלם אפי' בליתא דתיהדר, ועוד אפי' נונ"ב, מומחה אתה, וא"כ למאי דפשיטא ליה לקמן בבבא ד' דבדמ"ש אפי' נונ"ב פטור משום פשיעותא דבע"ד והוה ליה תלתא, חדא דדמ"ש הוא דאפי' נו"נ ביד פטור, ועוד משום שקה"ד ולא נו"נ ביד, ואפי' נונ"ב פטור משום מומחה, וכמו שנבאר לקמן בסי' נ"ד אות ב'] בדברי הכסף משנה, הרי איכא תלתא צדדים לר"ט לפוטרו, חדא מפני שלא נטל ונתן ביד, דאזי בכל גווני אי איפשר לחייבו, ואפי' כשנו"נ ביד איכא תרי צדדים לפוטרו, חדא שטעה בדמ"ש דפטרינן לי' משום פשיעותא דבע"ד, ועוד דאפי' בשיקול הדעת נונ"ב פטרינן ליה משום מומחה לב"ד:

עוד שם וגמרא נמי מוכחא בכמה דוכתי דקאמר מומחה פטור, וכללא הוא שכל המומחה לב"ד פטור מלשלם, ואף בטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני כולם מומחין פטורין בכהאי גוונא, כוונתו לאחר שיסד דקיי"ל כרב נחמן בדיני, חזר לבאר דעיקר הדבר בפירושו דר"נ דמחלק בין גדול הימנו, הוא רק לענין חזרת הדין, ולא כפירושו דהלכות שהוא לענין חיובא ופטורא דמומחה, ועל זה כתב דמסתימת הש"ס בכמה דוכתי דמומחה פטור, משמע דאפי' כשיש גדול הימנו, וכן בטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני דפטרינן למומחה, משמע דלא מפלגינן בין מומחה למומחה שיש גדול הימנו לענין תשלומין:

ב בבא תנינא מומחה שיש גדול ממנו מחזירין ופטור מלשלם, כדאוקמא ר"נ למתניתין דהכא וכו', ודייקינן לה להאי בבא משמעתא דהכא ומשמעתא דאמירא בפרק קמא אמר ר"נ כגון אנא דייני דיני ממונות ביחידי וכו' עכ"ל. וצריך להבין דברי קדשו בראיה זו שהוא רק לענין קיום הדין ולא לענין תשלומין כשטעה ונראה דלאחר שחידש הבעה"מ שני דינים בבבא זו ולקמן, חדא דבי תלתא ואית בינייהו חד דגמיר וסביר דפטורין אפי' בדלא קבלוהו ולא נקיט רשותא, כיון שנגמרה המחאתו, ועוד חידש לקמן [בבבא ג'] דב"ד של שלשה ואית בינייהו חד דגמיר, דצריכין לשלם אפי' בדקבלוהו כיון דלא נגמרה המחאתו. והרא"ש בפסקיו חולק בשני דינים אלו, וס"ל דבי תלתא ויש ביניהם חד דגמיר וסביר ולא קבלוהו צריכין לשלם, ובי תלתא וחד דגמיר ולא סביר וקבלוהו פטורין לשלם, והיינו טעמא, דרא"ש ס"ל דעיקר פטורא ביחיד מומחה וקבלוהו הוא משום מילתא יתירתא, משו"ה ס"ל דהוא הדין בי תלתא ואית בהו חד דגמיר וקבלוהו פטורין, שהרי גם בלא קבלוהו יכולין לדון בע"כ, והשתא דקבלוהו עלייהו מהני נמי לענין תשלומין, וממילא נידון דבלא קבלוהו אפי' יש בהם חד דגו"ס חייבין לשלם, דמכל מקום לא ניכר לן למילתא יתירתא, והבעה"מ ס"ל דלאו משום מילתא יתירתא הוא דפטרינן ליה, רק משום דנתברר המחאתו ע"י נטילת רשות, או ע"י קבלת בע"ד וכמ"ש לקמן בבא ג'], וגם הנטילת רשות משום האי טעמא מהני לפוטרו, ולא משום הפקר ב"ד כדמפרש רש"י (דף ה'] ד"ה שבט. ולפ"ז נראה לענ"ד דהכי שייטא ראייתו, מדמיבעיא ליה לעיל גבי ר"נ אם צריך גם לנטילת רשות למידן יחידי אם לא, והשתא אם נימא דכל עיקר פטורא דיחיד מומחה ונטילת רשות או דקבלוהו, הוא משום מילתא יתירתא, מאי קא מיבעיא ליה שהרי מוכח להדיא מדרב ושמואל, דאמרי דמאן דבעי למידן דינא ולמיפטר לינקוט רשותא מר"ג, הרי דבע"כ צ"ל דגם בלא נקיטת רשות יכול לדון בע"כ, והשתא דנקט רשות דאיכא מילתא יתירתא משו"ה פטרינן ליה, אלא ודאי דלאו בהכי תליא אלא משום בירור המחאתו הוא דגרמא ליה, ובזה יתבררו שני דינים הנ"ל שחידש, [ועיין מש"כ לעיל בסימן אות בארוכה בדברי הרא"ש ובעה"מ]:

ג בבא תליתאה וז"ל בתוך הדבור אי נמי גו"ס ולא נקט רשות ולא קבלוהו עלייהו בע"ד ואפי' יש גדול הימנו היינו מתניתין דבכורות וכו', כצ"ל וכמו שהגיה הש"ך [בס"ק י"ד אות ז'] שם בסוף הבבא וז"ל אלמא אפי' בתלתא נמי כל דלא סביר חד מינייהו אע"ג דגמיר מיחייבי לשלומי, כצ"ל. ודע דלדעת המאור והרא"ש תרווייהו מסכימין להלכה דכל היכא דיש מקום לחייב את הדיין לשלם, כגון בגמיר וקבלוהו, או בגו"ס ולא קבלוהו, אזי אפי' ביש גדול אין מחזירין כשטעה בשקה"ד, אבל בטעם הדבר מרחק רב ביניהם, דלדעת הבעה"מ נראה בעליל בריש דברי קדשו דמצד שורת הדין מן הראוי לומר דלעולם בשיקול הדעת קם דינא אפי' כשיש גדול ממנו, אלא משום פסידא דבע"ד הוא שמחזיר במקום שלא נוכל לחייב את הדיין, לכן כל היכא דיש מקום לחייבו אזי קם הדין על תלו בין הבע"ד כפי שורת הדין, ולדעת הרא"ש נראה להיפוך דכל היכא דנוכל להחזיר מחזירין, אולם במקום דנוכל לחייב את הדיין הוא משום דקנסינן לדיין על שגגתו, ומשום דראוי לקונסו הוא דאין מחזירין, ונפ"מ נראה לפענ"ד דהיכא דאין לו לדיין לשלם, דלדעת הבעה"מ קם דינא ולא מחזירין כפי עיקר הדין, דמשום פסידא דבע"ד דיו לבע"ד כשיש לו מקום לתבוע אצל חד מנהון, או אצל הדיין או אצל הבע"ד שכנגדו, אבל לא שנרחיב לו עוד לתבוע אצל שניהם, ושיהיה האחד ערב בעד השני, שזכות זה לא היה לו גם בטרם שעמדו לדין. (וכן נראה לדעת הרי"ף דעיקר החלוק בין נונ"ב, הוא מצד פסידא דבע"ד, דאפי' כשאין לו לדיין לשלם אפ"ה קם דינא, כיון שיש לו מקום לתבוע. מזליה הוא דקא גרם דאין לו לשלם, אכן אין עלינו להעדיף כחו עוד לתת לו מקום לגבות משנים תמורת האחד שהיה לו עד שלא ירד לדין, שבאם תפס שכנגדו ממנו אין לו מקום לתבוע רק מבעה"ד, ועתה שהתפיסו הדיין ע"י שטעה בשקה"ד, יכנסו שניהם הדיין והבע"ד להשלים הפסדו] ואיברא לדעת הרא"ש דמן הדין ראוי להחזיר הדין, רק שראו חז"ל שיש לקנוס לדיין על שגגתו, והשתא שאין לו לא מסתבר דמפני שראוי לקונסו יפסיד הלה את שלו, ועוד דעה שלישית בזה דאפי' היכא שיש מקום לחייב את הדיין אפ"ה מחזירין כשיש גדול, והוא דעת בעל העיטור ונמוקי יוסף, ודעת תוס' ורי"ף ורמב"ם דלמסקנא ליתא לדר"י ור"נ, ולעולם אין מחזירין לרב ששת כשטעה בשקה"ד, רק לדעת הרי"ף והרמב"ם כשלא נונ"ב מחזירין משום פסידא דבע"ד, משמע אפי' כשאין גדול ממנו מחזירין ע"פ עצמו:

ד בבא ד' עד תשובתך טעמא של דבר זה כעין ההוא טעמא דפרישנא לעיל וכו' עכ"ל. וזה תמוה דמפני שתיקותו של זה נפסיד את שלו אפי' כשנונ"ב היכא דליתא דתיהדר, והלא אפי' כשאמר לו קרע את כסותי חייב לדעת הבעה"מ בב"ק סוף פ' החובל, אפי' היכא דלא אתי לידו בתורת שמירה, ולא עוד אלא אפי' כשהניח גחלת על שורו של חבירו בפני הבעלים חייב לשלם, אפי' היכא דבקל בידו לסלק הגחלת אפי' כשלא מיחה לו, כדאיתא ב"ק [דף כז.], ונראה בטעמא של דבר דמסתמא אמרינן שאין אדם רואה שמזיק את שלו ושותק [כמ"ש הרמב"ן פרק חזקת הבתים (דף מ"ב) דטעמא דחזקת שלש שנים הוא משום שאין אדם רואה חבירו מחזיק בשלו ושותק, אלא דנגד זה איכא ריעותא למחזיק דלית ליה שטר, וכיון דאיכא ריעותא לשניהם הדרינן לכללא דקרקע בחזקת בעלים עומדת, אבל לאחר ג' שנים דליכא ריעותא להמחזיק דג' שנים מזדהר אינש בשטרא טפי לא מזדהר, ולמערער איכא ריעותא נשאר ביד המחזיק, וכעין דאמרינן כתובות (דף ע"ה:] ודאי ראה ונתפייס, וכנגד זה איכא חזקה דאין אדם מתפייס במומין]. אולם כנגד זה איכא חזקה שאין אדם מוחל על היזיקו, וחזקה אלימתא הוא לסלק לגמרי החזקה דאין אדם שותק על היזיקו, [זולת היכא שאמר לו בפירוש שיזיקנו פטור לדעת רוב הפוסקים, היכא דלא אתא לידיה בתורת שמירה, משום דהוי מזיק ברשות כמ"ש לקמן], שהרי אפי' מיגו וחזקת ממון לא מהני נגד חזקה זו, ואפי' מיגו דאי בעי שתיק, ואפי' שהוא בעיקר חזקה כמבואר ברמ"א סי' שפ"ב] ובש"ך שם (ס"ק ב'] באתה אמרת לקוצצו, דאפי' מיגו דלהד"מ לא מהני, אבל כל היכא דאפשר להתמצע ולקיים שניהם פשיטא דלא דחינן חד מקמי אידך, משום האי טעמא כשטעה בדמ"ש ונונ"ב בפני בעה"ד, או בחד דגמיר ולא קבלוהו, או דלא גמיר וקבלוהו ונונ"ב ונתן לאידך, כיון דאין דינו דין כלל ומהדרינן לכולי עלמא, אמרינן דלהכי שתק מפני שהחזיק את בעל דינו שלא יסרב נגד הדין ויחזיר לו את שלו עפ"י הדין, ולכן נחשב בעיניו כאילו נטלו מפינה זו והניחו באחרת, ולא נחשב בעיניו לשום היזק והפסד, ולהכי גם כשנסתיים מילתא דאי איפשר למיהדר, יהיה באיזה אופן שיהיה, תו לית ליה שום דין ודברים על הדיין, דכיון דשתק אז כשנונ"ב, כבר נתחזק הדבר לפנינו שלא נחשב לכלום בעיניו למזיק:

אולם הא תינח בדבר שבממון שבינו לבין חבירו, אבל בדיני איסור והיתר כגון בפרה דר"ט דס"ל לבעה"מ נמי דאפי' נונ"ב בפניו פטור, דליתא לטעמא דכתיבנא, וצ"ל דמכל מקום איתנהו להני חזקות הנ"ל דסתרי אהדדי, ומשו"ה כל היכא דאיפשר לקיים שניהם אזי הוא דנתיצבו יחד, ולהכי גם באיסור והיתר אמרינן מסתמא שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא, וקיבל על עצמו לאיסור כפי הוראתו מדשתק ולא מיחה, ואע"ג דבדבר משנה לא אמרינן שווי' אנפשיה חד"א, אפילו לדעת הראב"ד מובא בר"ן (פ"ק דמס' ע"ז]. איברא זהו בהוראה לבד או כשנונ"ב שלא בפניו, אמרינן מסתמא לא קבל על עצמו טעות כזה, אבל כשנונ"ב בפניו אזי איכא הוכחה דקבל על עצמו בחתיכה דאיסורא, מחמת חזקה דאין אדם רואה בהיזיקו ושותק, וכנ"ל:

עיין בקצוה"ח [סי' כ"ה ס"ק י'] שהקשה מסוגיא זו על דעת הבעה"מ ס"פ החובל, דגם כשלא אתיא בידיה בתורת שמירה ואמר ליה קרע את כסותי חייב לשלם, אלא כשאמר לו והפטר, ובגמרא ריש סנהדרין (דף ו'] דמשני לר' אבהו דמתניתין דדן את הדין, מיירי בדקבלוהו, ומקשה אי הכי אמאי משלם דאמר ליה דיינת לן דין תורה. [ונראה דקסלקא דעתא דבסתמא הוי כקיבל עליו בין לדין בין לטעות, ומשני דסתם קבלה הוי כאמר ליה דיינת לן ד"ת, ובירוש' כן הוא למסקנא, ובמתניתין מיירי דאמר בפירוש ד"ת]. ולפי"ז מבואר כשאמר בפירוש בין לדין בין לטעות, פטור אפי' בגמיר לחוד, וקשיא לדעת המאור הנ"ל דאכתי יתחייב כיון דלא אמרו ותפטר. ולפענ"ד נראה כיון דכל עיקר טעמא של הבעה"מ הוא משום דמסתמא אין אדם מוחל על נזקו כמ"ש לעיל, [וטעמא דכל הפוסקים דפטרו הוא רק משום דהתורה לא חייבה המזיק כשהבעלים ציוהו להזיק, כמ"ש הקצוה"ח (סי' רמ"ו) עי"ש, אבל כולי עלמא מודים דבסתמא אין אדם מוחל על נזקו], וזהו כשאין שום צד שירויח רק שיוזק, אבל הכא איירי דבעי לקנות כשיזכהו, מקנה נמי לגמרי כשיחייבהו, וכעין סברת התוס' בשנים שהמרו זא"ז, בב"מ (דף ע"ד] בד"ה הכא, וברמ"א חו"מ סי' ר"ז סעיף י"ג], ואין לומר דשאני הכא דמאי איכפת ליה בחיובא דדיין, דכיון דבין כך ובין כך יקום הדין ביניהם, דמכל מקום כיון דכל א' מהם יעלה על דעתו שהוא יקיף בטענתו ויטה את הדין לצדו, ובכדי שלא ישקול הדיין את מיצוי הדין הדק היטב עד שיוציא הדין לאמתו, כל א' מהן קבל עליו לפוטרו בכדי שיזכהו במשקל ראשון, שוב איתא בזה כסברת התוס' הנ"ל:

ועוד נראה לענ"ד דגבי אדם המזיק דריבה רחמנא דחייב על האונס כרצון, דבכל דבר דהוה ליה לעיוני ולדקדק היטב, נעשה כשומר על גופו בכל דבר שהוא כעין אבידה [כמ"ש תוס' ב"ק ר"פ המניח תוך ד"ה ושמואל אמר] כמו ש"ש שקבל על עצמו בחפצי חבירו, וכשם ששומר שכר יכול להתנות בתחלה על מנת שלא אתחייב באחריותו, הה"ד נמי בנזקין שחייבו רחמנא בשמירת גופו בדבר דהוה ליה לעיוני יכול נמי להתנות כשנכנס לעסק זה מדעת הבעלים שלא יתחייב באחריותו, ומשו"ה גבי דיין שנכנס לזה מדעת הבעלים, וכל עצם חיובו כשטעה מפני שנעשה כשומר על גופו בכל דבר שהוא במשקל דאבידה, לכן כשהתנה בין לדין בין לטעות פטור לשלם, מידי דהוה כשומר בשל חבירו שהתנה על מנת שלא יתחייב באחריותו, [ואע"ג דבע"ד התנו כן ולא הדיין בעצמו, לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא, כמ"ש תוס' ב"מ (דף ס"ו) ד"ה פטומי, ורמ"א (ריש סי' ר"ז) וסמ"ע שם (ס"ק ד') דכל שהתנו בשכנגדו בתחלה, מהני כאילו התנו בעצמו], אבל במזיק בידים כגון בקרע את כסותי דלאו משום גדר אחריות הוא לא שייך כלל טעם זה לפוטרו, ועיין תוס' כתובות [ריש פ' אע"פ] שהקשו בהא דקרע על מנת לפטור דהא הוי כמתנה על מש"כ בתורה ולדברינו הנ"ל י"ל כיון דגבי מלוה שחייב מצד הסברא לא נכנס בסוג מתנה על מש"כ בתורה כמ"ש תוס' שם, ה"ה נמי מזיק בידים, דדוקא בדבר דהוה ליה לעיוני או שהזיק ע"י ממונו דהוא שריבה רחמנא לחייבו, כגון זה הוי מלוה הכתובה בתורה:

ה עוד שם בבעה"מ בבא ד'] וז"ל, ואם כפאו לבעה"ד ובע"כ נו"נ בשלו, אם איפשר להחזיר את הדין מחזירין אותו, ואם אי איפשר דנין אותו כדין גזלן ולא מיקרי עליה שם דיין כלל, עכ"ל. ויש להתבונן דבהלכות בבא ה'] דייק בזה להיפוך וז"ל, ואי טעה וקא אנס ליה לבע"ד וכו' ונונ"ב, מחוייב לשלומי מדיליה, והדר הוא ושקיל מהיאך משום דדיניה לאו דינא הוא, עכ"ל. אלמא דיכול לתבוע מתחלה את הדיין, ובאם דעתו לחלוק עליו, היה לו להביא מה שכתב בהלכות ולהשיב עליו, ועוד כיון שכתב בעה"מ בעצמו דאם אי איפשר דנין אותו כדין גזלן גמור, הרי דיש עליו דין גזלן, א"כ גם בדאיפשר להחזיר יכול לתבוע מהראשון, כיון דגזלן הוא השבה בעי למיעבד, וממילא נשמע שבאם ירצה יכול לתבוע מהשני, דפסקינן כרב חסדא ב"ק דף קי"א:] בגזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה ורצה מזה גובה. ונראה דמכללות דברי ר"ח נשמע דפשיטא היכא דמעיקרא שווי' ד' ולבסוף כשהוציאה השני מן העולם שווי' זוזא, דיכול לתבוע את הראשון אפי' היכא שהשני רוצה לשלם לו, וכן להיפוך היכא דמעיקרא שווי' זוזא, ובשעה שהשני הוציא' מן העולם שווי' ד', דאז גם כשהראשון רוצה לשלם יכול לתבוע את השני, וכדאמר רבה פ' מרובה (דף ס"ה] ומה לי הוא מה לי אחר איברא דוקא כשהוציאה השני מן העולם, אבל היכא דנאבדה אצלו דאפי' כשמתכוין השני לגוזלה פטור מאחריותה, כיון דאין עליו שום חיוב מחמת גזלן, כיון שכבר יצאה מרשות בעלים ע"י הראשון, וכמ"ש הקצוה"ח (סי' ל"ד] בדברי הריב"ש ורמ"א שם. איברא היכא שהשני נטלה באופן דקא סבר שהיא שלו והוציאה מן העולם, דאזי לדעת הקצוה"ח שם בדברי רבה, דהיכא דתברה או שתייה משלם ד' שהוא מטעם מזיק, אזי גם בזה השני חייב, דמזיק חייב אפי' בדלא ידע, כל שהוא במשקל דאבידה דקרובה לפשיעה, והכא נמי כשנטלו מרשות חבירו דהוי ליה לשיולי ולחקור היטב, ולא דמי ליתמי דטבחוהו ואכלוהו דפטורין משום מזיק, כמ"ש תוס' ר"פ המניח ד"ה ושמואל, כיון שהיה ברשות אביהם, דחזקה כל מה שתחת יד אדם הוא שלו], אבל לדעת הנתיבות דפירש שם בטעמא דרבה דע"י שינוי נעשה גזלן חדש אפי' כשכבר יצאה מרשות בעלים, אזי בכסבור שהיא שלו אי איפשר לחייבו, דאי איפשר לכנות לו שם גזלן היכא דלא נתכוין. ולפענ"ד העיקר בזה כדברי הקצוה"ח, דכן הוא בפשטא, וראייתו שהביא בנתיבות מריש תמורה דאמרינן גבי שינוי דשייכא במלתא דאמר רחמנא לא תעביד, יש לדחות דגם גבי מזיק איכא איסורא, כדאיתא להדיא בריש סי' שע"ח, ועיין בסמ"ע שם דענין איסורא שוה לגנב וגזלן:

ולפי"ז בנ"ד דבע"ד שקלה דכסבור שהוא שלו, דאי איפשר לחייבו מחמת שם גזלן, מכל מקום מחייבינן ליה על שעה שהוציאה מן העולם כדין מזיק, וכוונת בעה"מ בזה לפרש דברי הלכות דלא נטעה בדבריו דכוונתו שכל תביעתו הוא רק על הדיין שהוא הגזלן כיון שאינו רשאי לדון [ועיין לעיל סי' נ"א אות ו'], אבל לא על הבע"ד שנטלה ממנו והוציאה מן העולם, כיון דכסבור עפ"י טענתו שהיא שלו, ותו אי איפשר לחייבו מחמת גזלן, דגבי גזלן לא ריבה רחמנא שוגג, לכן בא לפרש לן דפשיטא שיכול לתבוע מן השני משמא דמזיק דריבה רחמנא שוגג כמזיד, ובאם עודנה בעין הרי יכול לתבוע את שלו בכל מקום שהיא, ובאם כבר הוציאה מן העולם הרי יכול לתבוע ממנו מטעם מזיק, דנהי דשוגג הוא, דכסבור שהיא שלו עפ"י טענותיו ולא נוכל לחייבו מחמת שם גזילה, מכל מקום מחוייב מטעם מזיק, ולפ"ז לא פליגי בעל הלכות ורז"ה בסוג זה כלל, אלא בהלכות משמיענו דראשון מחוייב משמא דגזלן אע"ג דטעה בשקה"ד, דכיון דלאו דיינא הוא כלל ואין לו רשות להוציא מחזקתו הרי זה כגזלן, דמה לי אם גזל בעדו או שנתנו לאחרים, ורז"ה משמיענו דבאם ירצה התובע יכול לתבוע את השני תחלה אפי' דליתא בעינא מטעם מזיק:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה