זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן נא
בדיני שיקול הדעת
יתבארו דברי רבינו אלפס בכל קוץ וקוץ בדברים נכונים למעיינים בעזה"י, ואגבן יתבארו גם כן לתלמידים החפצים להבין לאשורם, ונתחיל לפי סדריו הקדושים ועומדים ברומו של עולם:
א ראשית דבריו הקדושים בפירוש דברי רב יוסף ורב נחמן, שכל רבותינו משתוממים מדוע נדה מפירוש רש"י הנראין מפשטא דסוגיא. ונראה דלשיטתו שפירש לקמן באוקימתא דר"ח דסיפא דקתני ואם היה מומחה פטור לשלם, והדר דינא משום פסידא דבע"ד, הרי דסיפא לא קאי ארישא והיאך קשיא ליה לר"נ על ר"י מסיפא, ולא ניחא ליה במאי דמוכרחים לומר לקמן אליבא דר"ח דפסקינן כוותיה, ומשום האי טעמא מוכרח להפך פירושו כמובן וזה פשוט:
גם יש לצדד דגם למסקנא בתירוצו דר"נ דמחלק בין יש גדול הימנו, דלפירוש רש"י טעמא דמילתא משום דגדול ממנו מחזיר הדין, ובאין גדול משום דלאו כל כמיניה, דפירושו דאינו מאמין לו בזה שטעה, וסוגיא דעלמא אזלא להיפוך, דלדעת הרבינו אלפסי אי איפשר לומר כן כמו שיתבאר, דהנה היכא דפסקינן דברי ושמא ברי עדיף, פשיטא דדוקא בברי דבע"ד עצמו, אבל לא ע"י ברי של אחר כדאיתא להדיא גבי זה אחי [ב"ב דף קל"ה:], אבל היכא דמגיע לו מן התובע הזה ממה שהלוה לו ואין לו מקום לגבות הימנו רק ממון זה, אזי מסתברא דמהני הברי שלו כמו הברי של הבע"ד בעצמו, כיון שהוא מסתבך בעיקר התביעה של זה. וראיה לזה שגם בתקנת נגזל שהוא רק מתקנתא דרבנן, פשיטא להו בש"ס שבועות [דף מ"ו] דגם השומר נשבע אע"ג דבעה"ב לא ידע מאומה, רק בשכירו ולקיטו דלא מסר לו שמירת הבית כמו שפירש רש"י שם, הוא דמיבעיא ליה שם, מזה נשמע דמכל שכן במקום דברי ושמא הוא מצד עיקר הדין דמהני הברי של אחר שנסתבך באותו הממון, ועיין בנמו"י ובעל העיטור שפירשו על פי גירסת רש"י ופירושו, דרב נחמן לא פליג על רב יוסף, מדלא קאמר אלא, רק דפירושא הוא דמפרש לדרב יוסף דקאמר כאן במומחה וכאן באינו מומחה דקאי על האחר שסותר הפסק דראשון, אם הוא מומחה שגדול מן הראשון חוזר הדין, ובאין גדול הימנו הדין קיים שהוא בעצמו אין יכול לסתור הדין ולהוציא ממי שכבר זכה עפ"י דינו, מפני שאינו מאמינו דכיון שהגיד וכו' וכפירוש רש"י הנ"ל. ונמצא לפי"ז דגם רישא דמתני' דבכורות דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו מיירי גם כן באין גדול הימנו באותו מקום להחזיר ולסתור הדין ומעתה לפום המבואר לן ברמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין (פרק ב' הל' ו'] דברי ושמא וחזקת מרא קמא לבעל הברי אזי ברי עדיף, וז"ל ראובן אומר במאה אמרתי לך והסרסור אומר בחמשים וכו' ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים עכ"ל. ועיין בש"ך סי' קפ"ב ס"ק ד'] דגם בממון שייך חזקת מרא קמא ואמרינן גביה דבו"ש ברי עדיף, ומעתה בחייב את הזכאי ושילם על פיו אמאי פסקינן דמה שעשה עשוי וישלם מביתו משום דלא מהימן ליה, הרי הוא טוען ברי ויש להלוה חזקת מרא קמא, הגם דבע"ד בעצמו אינו טוען ברי, דכיון דיצטרך לשלם הרי הוא כבע"ד עצמו, ומסתמא קבל הרמב"ם זה הדין מרבותיו הר"י מיגאש והרי"ף, ואפי' לדעת הרז"ה והרא"ש דפירשו בדברי רב נחמן, דרישא דמתני' בבכורות מיירי אפי' ביש גדול הימנו משום דהיכא דיש עליו מקום לחייבו בתשלומין, אמרינן מה שעשה עשוי אפי' ביש גדול הימנו [ובטעמו פליגי הרז"ה והרא"ש כאשר יתבאר לקמן] רק בסיפא דמיירי במקום דלא נוכל לחייבו עפ"י דין, הוא דמחלקינן בין יש גדול הימנו, מכל מקום יקשה דקתני בפשיטות להדיא דמה שעשה עשוי, כיון דמכל מקום על ידו נעשה ההפסד ולא גרע ברי דידיה משכירו ולקיטו דמיבעי' שם וקאי בתיקו, ומשום האי טעמא הוכרח להפך פירושו לגמרי בזה כמבואר:
ב שם בהלכות וקיימא לן כרב חסדא, חדא דהכי מסקנא דשמעתא ועוד דהא אוקימנא להא מתניתא בדוכתא אחריתי בבכורות כשנו"נ ביד כדאוקמ' ר"ח הכא עכ"ל ואע"ג דהתם משום דבעי לאוקמי כרבנן דלית להו דינא דגרמי, הוא דמוקמינן ליה כשנו"נ ביד [כאשר הקשה בעל המאור], מכל מקום ממילא מוכח דסוגיא אזלא כר"ת, דאי איפשר לומר דסלקא דעתא דהתם והמסקנא קאי אליבא דר"ש דקם דינא בדיבורא לחוד, ואפ"ה פטור לשלם כדסברי בתוס' מעיקרא, וכן ברמב"ן במלחמות ד', דלרבנן דלית להו דינא דגרמי אזי פטור אפי' היכא דקם דינא, וא"כ קשיא קושיית התוס' במס' ב"ק דף ק'] בטימא אה"ט אמאי חייב לרבנן על מה דאגע בהו שרץ אחר כך, כיון דבלא זה גם כן קם דינא. לכן סבירא ליה כתירוץ השני בתוס' שם דאתיא אליבא דר"ח, אלא דסלקא דעתא דדי כשנו"נ על ידי בע"ד, ואתיא כר' מאיר, ומסקינן דאפי' לרבנן ניחא דבעינן ע"י ב"ד דוקא:
ג שם וז"ל וקיימא לן נמי כר"ש דאמר טעה בדבר משנה חוזר, ועוד חזר וכפל ושלש בזה דמשמע מפשטות לשונו דדינא דר"ח דבעינן נו"נ ביד מקושר במאי דפסקינן דבדבר משנה לעולם חוזר, ואינו מובן לפום ריהטא דאיזה שייכות יש להם. ונראה בכוונת דברי קדשו דאי לא תימא הכי תו אי איפשר לקיים פירושו בדברי ר"ח דעיקרו הוא משום פסידא דבע"ד, ומשו"ה כשלא נו"נ ביד וכן במומחה וקבלוהו אפי' כשנו"נ ביד, הדר דינא משום פסידא דבע"ד, דאם כן היאך נפרנס משנתנו בסנהדרין דקתני מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחוב, וד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחוב, ובש"ס ילפינן לה מקרא דכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג, והרי בלא זה מילתא דפשיטא הוא דלא גרע מדיני ממונות דהיכא דאיכא פסידא לעולם מחזירין, וממילא נשמע דבד"נ מחזירין לזכות משום פסידא, ואין מחזירין לחוב משום דליכא פסידא, אלא היינו טעמא דקתני לה וצריכא ללמוד מקרא, היינו משום דבר משנה דלעולם חוזר אפי' היכא דליכא פסידא, ואפ"ה בד"נ אין מחזירין לחוב אלא בדבר שגם הצדוקים מודים בו [כמ"ש בש"ס סנהדרין דף ל"ג: וברש"י שם]:
ד וז"ל אלא מיהא אע"ג דקיי"ל דטעה בדמ"ש חוזר, פירוקי דהני מתניתי לאו כדפריק ר"ש וכו' דמשמע קצת מרהיטת לישנא דרב אלפס דיש מקום לטעות להיפוך, דיש במאי דפסקינן דטעה בדמ"ש חוזר, קצת סתירה לדברי ר"ח וסיוע לדברי ר"ש, דנהי דר"ש ס"ל והוא דחידש לתרווייהו, דבדמ"ש חוזר, ובשקה"ד קם דינא בדיבורא לחוד, אפס לא יתלכדו יחד, דחדא לא שייכא בדחבריה ונראה לענ"ד בעוצם כוונתו, דלעיל מזה האריך בראיות דטעה בדמ"ש חוזר, מהא דאיתא בשבועות האי דיינא דאשבע בלא נקיטת חפץ נעשה כטועה בדמ"ש וחוזר, וכן הא דאמימר ב"ד שמכרו בלא הכרזה וכו' דמשמע מהנך תרתי מימרי דדוקא משום דטעו בדמ"ש, אבל בשקה"ד כי האי גוונא אזי קם דינא, אע"ג דלא משכחת לה בהנך גווני כשנו"נ ביד כדכתבינן לעיל [בסי' מ"ח אות ט'] יעוי"ש. וזהו קושיית בעל העיטור על הרב בהלכות כמש"ש. אולם הרב במתק לשונו הקדוש הסיר מעליו נטל הקושיא הזאת, דהנה כשנשים עיונינו במתניתין דבכורות דנקטא לה בכולי גווני בדברים שיש בהם זכות וחוב מיד בממון עצמו, ולא בדברים שיסתעף ויוצמח מזה דבר שבממון, וכן בטיהר אה"ט דעיקר הוראה היה שיזכה בממון זה בשיווי העילוי ובהנך הוא דקם דינא רק כשנו"נ ביד משום דלית ליה פסידא לבע"ד, אבל כשלא נו"נ ביד דאית ליה פסידא לבע"ד אזי הדר דינא, אבל בדבר דעיקר הפסק לא נחתך על דבר ממון עצמו רק גרמת ממון בעלמא דלית ליה פסידא בבירור גמור, אזי כשטעה בשקה"ד קם דינא אפי' כשלא נו"נ ביד, ומשו"ה ניחא בהנך תרתי דלעיל, דדוקא משום דנעשה כטעה בדמ"ש הוא דחוזר, אבל בשקה"ד קם דינא אפי' כשלא נונב"י משום דבפסק גופא לית ליה לבע"ד הפסד ברור, [דגם דמכרו שלא בהכרזה, מי יודע שעל ידי אריכת ימים והוצאות של הכרזה עוד יעלה בשיווי, אולי עוד יפחת ממה שמכרו עתה, אלא דכן הוא החק עפ"י תקנת חז"ל למכור בהכרזה דוקא, אולי יתעלה השיווי], ובשבועה דאשבע בלא נקיטת חפץ בוודאי אין ההפסד ברור, דאולי לא ישבע, דאיסור שבועת שקר הוא גם כן בלא נק"ח, אבל בהנך דמתניתין דבכורות דבכולהו יש בהם הפסד ברור במה שטעה בממון עצמו, משו"ה הוא דמצריך רב חסדא שישא ויתן בפועל דאז לית ליה פסידא לבע"ד, אבל בדבור בעלמא הדר דינא משום הפסד ממון ברור שלו, [אולם בטיהר אה"ט יתבאר לקמן (אות י"א) דמיירי ג"כ באופן שיש לו הפסד מיד ע"י הוראה עצמו]. וזהו שכתב הרב אלא מיהא אע"ג דקיי"ל דטעה בדמ"ש חוזר, דהיינו בהנך תרתי שהביא לעיל דמשמע אילו היה בשקה"ד לבד אזי קם דינא אע"ג דלא נונב"י. [דנהי דקושטא כן הוא] איברא פירוקי דהנך מתניתין, דהיינו דבכורות ודסנהדרין יתפרדו ולא יתלכדו בהדי הנך תרתי עובדי דלעיל, וזהו משום דהנך דמתניתין מגיע הפסד ברור לבע"ד וכמש"ל, וזהו שרימז הרב בהלכות לקמן בדברי ר"ח, וז"ל לאחר האריכות שהאריך בדין טעה בדמ"ש מסיים שם וז"ל אבל היכא דטעה בדמ"ש אפי' לר"ח חוזר לא שנא נונב"י כו', וזו א"צ לפנים ולא לפני ולפנים, כוונתו בפשטא דא"צ לפנים לחלק בין נונב"י, וגם א"צ לירד בתחלת השקפה אם נחתך הדבר על דבר שבממון עצמו כמו בשקה"ד, דבדבר משנה לעולם חוזר אפי' היכא דליכא פסידא דבע"ד כגון שנונב"י, דיגיע הפסידו מן הדיין, או אפי' שגם בעצמותו ליכא פסידא דבע"ד, כגון בדבר שאינו נוגע לממון כלל אפ"ה חוזר, דטעה בדמ"ש יצא מן הכלל הזה שיתקשר בפסידא דבע"ד דוקא:
ה עוד שם וז"ל וכיון דקיי"ל דטעה בדמ"ש חוזר וקיי"ל כר"ח דאוקים להנך תרתי מתניתין כשטעה בשיקול הדעת אידחי ליה האי פירוקא דר"י ור"נ וכו', וצריך להבין דאיזה תלייה יש בזה, הלא גם לר"ח איפשר לקיים לפירוקא דר"י ור"נ, וכמ"ש הנמוקי יוסף שם דר"ח מיירי באין גדול הימנו, ונראה בכוונתו דהנה לפירושא דהרב וגרסתו בדברי ר"י ור"נ דמוקמינן למתניתין דבכורות, גם הרישא מיירי במומחה. והרי סתם סוגיית הש"ס לעיל [דף ו'] בע"כ צ"ל דמיירי באינו מומחה מדפריך מיניה לר' אבהו, וכאשר הקשה הרמב"ן במלחמות ד'. אלא דאכתי אינו מוכרע לגמרי דמנא לן לפרש כפירוש הרב הרי יש לפרש בפשטא בדברי ר"י ור"נ כפירוש רש"י, דגם לר"י ור"נ מיירי רישא באינו מומחה, ולהכי הכריח הרב ממאי דקיי"ל כר"ח וממילא נשמע דבע"כ הטעם משום פסידא דבע"ד, דאם לא כן בזיכה את החייב אמאי צריכין לאוקמא במשכון וכמ"ש הרא"ש, והשתא ממילא נשמע דסיפא לא קאי על רישא, אלא דהדר דינא כיון שפטור מלשלם, ומזה מוכח דאי איפשר לפרש כפירוש רש"י דא"כ מאי קשיא ליה לר"נ על ר"י מסיפא וכמש"ל [באות א']. אלא בע"כ צ"ל כגירסת הרי"ף ופירושו דרישא מיירי במומחה, וכיון שכן שפיר מוכח מסוגיא דלעיל (דף ו'] דאזדו דלא כוותייהו:
ומה שתלה הרב במאי דפסקינן דטעה בדמ"ש לעולם חוזר, כי היכי דלא לדחוקי אנפשין לקיים מילתא דר"י ור"נ [ואפ"ה פריך שפיר לר' אבהו כמו שיתבאר]. ונימא דר"י ור"נ מוקמי למתניתין דבכורות במומחה בין כשטעה בדמ"ש וכן גם בשטעה בשקה"ד דלעולם מה שעשה עשוי מפני כבודו דמומחה דניחא ליה טפי בצערא דממונא מבזיונא דגופא, ובאין גדול הימנו פטור ג"כ מתשלומין אע"ג דכשטעה בדמ"ש נתגלה ששכח תלמודו. והא דאמר ר"ע לר"ט, ל"ק לר"י ולר"נ ולא צריך לדידהו משום דליתא קמן דתיהדר דאפי' בדאיתא קמן אינו חוזר, והא דפטרוהו מלשלם אע"ג דיש גדול הימנו היינו משום דמוסמך היה כמ"ש הנמו"י], וקושיית הש"ס לעיל [דף ו'] הכי אזדא, דהא תינח אם נימא כשמואל דבדלא טעה דינו דין אפי' כשאינו מומחה, ולהכי כשהיה מומחה הגם דהשתא נתגלה למפרע ששכח תלמודו כיון שטעה בדמ"ש אזי יש מקום לומר דמשום כבודו שלא יתגלה קלונו ברבים שטעה בד"מ לא מהדרינן הדין וכמ"ש, אבל לר' אבהו קשיא אפי' לר"י ולר"נ דמיירי במומחה דיכול לדון גם יחידי, זהו כשלא שכח תלמודו והוא מומחה מתחלה ועד סוף, ולהכי הקדים הרב דקיי"ל דטועה בדמ"ש חוזר אפי' במומחה ולא חיישינן לכבודו בזה:
ו עוד שם בבא חמשאה וכו', יש להבין דמאי שנא בטעה בדמ"ש ונו"נ ביד דחוזר הדין, ובאי איפשר למיהדר הוא דמחייבין ליה [וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ד' בשיטת הרי"ף], והכא בליתא מומחה ולא קבלוהו ונונ"ב, נוטל מתחלה ממנו והוא שקיל מאידך, ואמאי הא בשניהם דינו כמאן דליתא, מדוע ישתנה הדין בין זה לזה. ונראה דבנונ"ב יש מקום לחייבו משום גזלן וגם יש לחייבו משום מזיק, והחלוק ביניהם, דמשום גזלן אזי מחוייב לשלם מיד אע"ג שנתנו לחבירו ואיפשר להוציא מן השני, כיון שהוא בעל דבר שלו ונתחייב לו בהשבה, וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ונטלו רצה מזה גובה ורצה מזה גובה ב"ק קי"א:]. איברא היכא דלא איפשר לחייבו משום גזלן כמו שיתבאר, ואזי מחייבינן ליה משום מזיק, דאזי צריכין לתור תחלה אם כבר נעשה ההיזק, דאולי עודנו יוציאו מן השני, אזי לא נוכל לחייבו משום מזיק עד שנדע בבירור שכבר נעשה ונגמר היזיקו בהחלט, וזה מבואר דמשם גזלן אינו חייב רק כשנתכוין לגזול, דכיון דצריך משיכה או הגבהה להוציא מרשות בעלים וצריך שיתכוין לקנות. אבל בלא כוונה אי איפשר לקנות כדי לחייבו, אבל מטעם מזיק דאין צריך קנין, לזה גילה רחמנא דחייב אפי' בשוגג דאדם מועד לעולם. והשתא ניחא דהיכא שיכול לדון עפ"י הדין כגון בגמיר וסביר ולא קבלוהו או בגמיר וקבלוהו דירד לדון כדת תוה"ק ונונב"י להעמיד הדת על תלו, רק שטעה אפי' בדמ"ש, תו אי איפשר לחייבו משום גזלן, כיון דלא נתכוין לגזול כלל רק להעמיד על הדת כפי דעתו, רק משום מזיק הוא דמחייבינן ליה דחייבו רחמנא אפי' בשוגג ומשו"ה לא מחייבינן ליה רק כשלא נוכל להוציא מן השני, דאז נודע שכבר נגמר היזיקו עד כלה, אבל בגמיר לבד ולא קבלוהו, דמן הדין אין עליו שום שם תואר לדון בדברי ריב שבין אדם לחבירו, ואין לנו לשעות אחר השם שכינה לעצמו, והרי הוא כגזלן שנטל מזה ונתן לזה, והרי זה כנתכוין לגזול ממש, דמה לנו בין גזל ונטל לעצמו או שנתנו לאחרים וכמ"ש לקמן בסי' שאח"ז אות ה'] ומשו"ה הרשות ביד בעה"ד לתבוע מתחלה ממנו כיון שהוא בע"ד שלו ונתחייב לו בהשבה:
ז נראה בעליל מבבא זו, דאע"ג שאין עליו תורת דיין כלל, אפ"ה אין צריך להחזיר מיד עד שיתברר שטעה לפני ב"ד, ואמאי כיון דאין דינו דין יחזיר מיד מה שהוציא ממנו ואח"כ ירד עמו לדין, ונראה שמקור דין זה הוא מבבא מציעא דף ק"י.] מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וכבר אכל דאין מוציאין ממנו, אע"ג דקרקע בחזקת בעלים עומדת ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר, משום דמילתא דעבידא לגלויי לא מטרחינן בי דינא בכדי, ומכל שכן הכא דעומד לברר בודאי:
ח שם הביא בשם חד מרבוותא דמומחה שטעה בשקה"ד ולא נונב"י, דדיני' דינא ופטור מלשלם, כוונתו אע"ג דאיכא תרתי לריעותא [לדעת הרי"ף] לענין שיחזור הדין, חדא כיון דמומחה הוא ופטור מלשלם ואיכא פסידא לבע"ד, ועוד כיון שלא נונב"י לדברי ר"ח דסבירא ליה כרבנן דלית להו דינא דגרמי [וכמו שמביא הרי"ף אח"כ בשם הגאון דתירוצא דר"ח הוא אליבא דרבנן] אפ"ה קם דינא, ומביא ראי' לזה מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי ור' חייא דלא חשו לפסידא דבע"ד, ובדין השני מביא הדברים כסדרן אליבא דר"ח, והוא במומחה ולא קבלוהו או שאינו מומחה וקבלוהו דשניהם שוין, דפטורא דידהו מפני שלא נונב"י, ואפ"ה קם דינא אליבא דר"ח. דר"ח לא בעי נו"נ ביד רק לענין תשלומין משום דס"ל כרבנן. אבל לענין קיום הדין לא פליג על רב ששת, והוא תמוה שהרי להדיא מבואר בדברי ר"ח להיפוך, דמשני על הנך תרתי מתניתין כאן כשנו"נ ביד וכאן כשלא נונב"י והוא קושיית הרי"ף. ויש ליישב דעת הגאון דס"ל כתירוץ השני של תוס' ב"ק דף ק'] סוף ד"ה טיהר גם למסקנא וזהו היכא דנונ"ב ע"י הדיין אזי קם דינא וישלם, ואם לא נונ"ב ע"י הדיין רק ע"י בעל דין אזי קם דינא ואינו מחוייב לשלם, וכשלא נונ"ב כלל לא ע"י הדיין ולא ע"י בע"ד, אזי הדר דינא לגמרי, ואפי' בזיכה את החייב או בחייב את הזכאי ותפס המלוה אזי הדר דינא, וכמ"ש לעיל [בסי' נ' אות י"ב], ושיעור דבריו דמתניתין דבכורות דקתני תרתי דמה שעשה עשוי וישלם מביתו מיירי כשנו"נ ביד הדיין עצמו, ומשו"ה חייב לשלם אפי' לרבנן, ומתניתין דסנהדרין דקתני דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחוב, מיירי כשלא נו"נ ביד כלל אפי' ע"י בע"ד ומחזירין לזכות מיירי כשהדיין חייב את הלוה ותפס המלוה מן הלוה וטעה בשקה"ד דהשתא לרב ששת קם דינא שכבר נעשה מעשה, ולרב חסדא הדר דינא וכמ"ש לעיל [שם] כיון שלא נתחזק הדין אפי' ע"י הלוה עצמו איברא כשנו"נ ע"י הלוה עצמו, וכן בזיכה את החייב ע"י המלוה עצמו שהחזיר לו המשכון, דנהי דאין הדיין חייב לשלם לרבנן כלל דלית להו דינא דגרמי. אבל מיהת קם דינא, דלענין קיום הדין מהני נמי כשנו"נ ע"י בעה"ד:
ועתה נשים עיונינו לשקול בפלס מאזני צדק את עמקי דברי הגאון לאשורם, ולתרץ דלאיזה צורך פירש הגאון בשני מאמרים הראשונים שהם רק אליבא דרב חסדא, והרי מסיים לבסוף דהלכה כרב ששת, ונראה כי עיקר יסודו לפסוק כר"ש דבשקה"ד קם דינא ומשלם ע"י דבורו לבד אפי' כשלא נו"נ כלל, לא ע"י הדיין ולא ע"י הבע"ד, ובלבד שיוגמר הענין כולו כגון זיכה את החייב וחייב את הזכאי, ולאחר גמר דין תפס המלוה מן הלוה, דאע"פ שלא נתחזק הדין כלל אפ"ה קם דינא, ומחוייב לשלם לדידן דפסקינן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, ועיקר היסוד לזה מאחר דר"ש סבירא ליה להדיא כן, ואין מן ההכרח דר"ח פליג בזה לדידן דפסקינן כר' מאיר, והא דמוקא לה ר"ח דדוקא כשנונ"ב ע"י הדיין עצמו, הוא בשביל דבעי לאוקמא מתניתין כרבנן דלית להו דד"ג. איברא הא תינח אם נימא דר"ח לא פליג רק לענין תשלומין, אבל לענין קיום הדין אזי היה מן ההכרח שיודה לר"ש, דלענין קיום הדין ליכא לאפלוגי בין ר"מ לרבנן וא"כ השתא דאשכחן להיפוך, שהרי ר"ח מוקים למתניתין דסנהדרין דדיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחוב כשלא נו"נ ביד, הרי דגם לענין קיום הדין הוא דוקא כשנו"נ ביד אזי נראה בעליל לכאורה דפליג לגמרי על ר"ש. אפי' בדבר דאין מקום כלל לתלות בפלוגתא דר"מ ורבנן בדינא דגרמי. אולם עדיין יש מקום לומר שר"ח לפום אוקימתא דידי' אליבא דרבנן דאין צריך לשלם אלא כשנונ"ב ממש, אזי הכריחו לקשור גם את קיום הדין נמי בזה, דאם לא כן טימא אה"ט וזיכה אה"ח ונו"נ ביד ע"י מגע או ע"י המשכון שנטל הדיין מן המלוה היכי משכחת לה שיתחייב לשלם, כיון שגם ע"י דבורו קם דינא ונטמאו הפירות ונפטר הלוה מיד עד שלא נו"נ ביד, כקושיית תוס' בב"ק אפס בזאת יבחן הדבר היטב, דבאם נוכל לומר בדברי ר"ח דלענין קיום הדין לרבנן לא בעינן שישא ויתן הדיין בעצמו, אלא שגם כשנו"נ ע"י בעל הדין בעצמו נמי קם דינא, רק לענין תשלומין לבד הוא דמצריך לרבנן שישא ויתן הדיין בעצמו, אזי שפיר נכון הדבר להשוותו עם ר"ש ולא לאפושי פלוגתא, והוא דאליבא דר"מ קם דינא בדבור לחוד, וכן לענין חיובא דדיין. אבל ר"ח קאי אליבא דרבנן דלית להו דד"ג ולא נוכל לחייבו רק כשנו"נ ביד ממש. והשתא דאוקמא לה אליבא דרבנן אזי הענין מחייב לומר דגם לענין קיום הדין בעינן נמי מיהת שישא ויתן ע"י בעה"ד בכדי להיישיר פני הנידון דמתניתין בטימא את הטהור וזיכה אה"ח, דלהכי חייב הדיין ע"י שנשא ונתן ביד, מפני דטרם שנעשה לא הופסד מאום שהרי הדין חוזר, אכן אם נימא שגם לענין קיום הדין בעינן לר"ח שנו"נ ביד ע"י הדיין עצמו, דזה אינו מן ההכרח ממתניתין, הרי בע"כ צ"ל דר"ח פליג בעיקר הענין על ר"ש ועתה נבינה נא את גודל עומק עיונם של רבותינו הראשונים ורמזו לנו ברמיזה בעלמא, והקדימו בזה דלקושטא גם לר"ח אליבא דרבנן די כשנונ"ב ע"י בעה"ד לענין קיום הדין, וזהו מן ההכרח בכדי ליישב מתניתין בטימא את הטהור וזיכה אה"ח. אבל אליבא דר' מאיר מודה דדי בדיבור לחוד כר"ש, ועיין היטב. ולאחר שבירר הגאון את אלה בשני מאמרים הראשונים גילה לנו מצפון רוחב לבבו, דכל זה הוא לימוד מושגב לדינא במאמר השלישי שם, וז"ל וחזינן ליה נמי דקאמר דהאי דאוקימנא למתניתין דדן את הדין זיכה אה"ח וכו' בשנו"נ ביד, כי היכי דלא ליסתמוהו כר"מ דדאין דינא דגרמי. והשתא דסבירא לן כר"מ וכו' אע"פ שלא נו"נ ביד וכו' הרי הוא חייב לשלם, דלולא היסודות הראשונות אכתי לא ברירא לן לפסוק כר"ש, כיון דר"ח פליג עלי' דגם לענין קיום הדין בעינן שישא ויתן ביד, אכן השתא לאחר שפינה דרך סלולה דגם לאוקימתא דר"ח אליבא דרבנן משכחת לה דיתקיים הדין אפי' זולת מעשה הדיין, רק ע"י מעשה של בע"ד נמי מספיק לזה. הרי להדיא שרק מפני חיוב תשלומין הוא דמצריך מעשה הדיין, וזהו מפני דמוקים לה כרבנן, ונגרר ממילא דגם לענין קיום הדין צריכין מיהת למעשה של בעה"ד, דלולא הכי אפס מקום ומקור לכלכל מתניתין בטימא את הטהור וזיכה אה"ח. לכן נסתעף מזה דאיפשר לומר דגם ר"ח מודה לר"ש דאליבא דר"מ די לתרווייהו הן לקיום הדין והן לתשלומין כשיוגמר הענין לחוד, זולת בחייב אה"ז ועדיין לא שילם. וגם כשלא תפס התובע הוא דהדר דינא כמ"ש הש"ך [ס"ק כ"ט אות ג']:
ועתה נבאר בקצרה דברי הגאון הנ"ל דבמאמר הראשון אתא לאשמעינן דרך כלל דטעמי' דר"ח לאו משום פסידא דבע"ד הוא, דאם כה תאמר תו אי איפשר לזווג את דברי ר"ח ודברי ר"ש בהדי הדדי, שהרי לר"ש לא תליא מידי בפסידא דבע"ד, שהרי חייב את הזכאי ושילם הלוה למלוה או שתפס המלוה אח"כ, לדידי' קם דינא ופטור לשלם דאילו הוה קמן הוי הדר, דפטור אפי' לר"מ לדעת כמה פוסקים לבד התוס' ורא"ש, ועי' מ"ש לקמן אות י' י"א], ולר"ח הדר דינא מפני פסידא. לכן הכריח טרם כל דאפי' מומחה ולא נונ"ב דפטור משני טעמים ואפ"ה קם דינא, וראי' מעובדא דר"י בר' יוסי ור' חייא ובמאמר השני מפרש דיש מקום לומר דלר"ח קם דינא אפי' היכא שלא נונ"ב ע"י הדיין עצמו רק ע"י בע"ד נמי מספיק לקיום הדין כיון דגם בזה מיתרצא למתניתין על תלו ומהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ביניהם ובמאמר השלישי אתא לאשמועינן עיקר הדבר דעל פי מוסדות הללו נכון הדבר לפסוק כר"ש משום שגם ר"ח מודה לדבריו אליבא דר"מ וכמש"ל. ועתה מובן היטב מפני מה פירש הגאון בשני מאמרים הקודמים שהם רק אליבא דר"ח והלא לבסוף מסיים דהלכה כר"ש, אלא משום שמהם הוא דהגה את היסוד המושגב הזה, ותלי"ת הדברים נכונים ואמתיים:
ט
ט ועתה נבאר המאמר השלישי מהגאון בפרטות שכתב וז"ל והשתא דסבירא לן כר"מ מי שאינו מומחה שטעה בשקה"ד אע"פ שלא נו"נ ביד, אם אין הדבר מצוי שיחזור ונתברר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד הרי הוא חייב לשלם, וכתב על זה הרב בהלכות והאי סברא נמי ליתא וכו' ועיי"ש. ויש לעיין דבאיזה אופן מיירי, אי בגמיר וקבלוהו, הרי כבר פסק הגאון במאמר השני דמה שעשה עשוי, והכא פסק דהדר הדין באם מצוי שיחזור, ועוד כיון שפוסק כר"ש הרי זה רישא דמתניתין דבכורות דמה שעשה עשוי, ואם מיירי בדלא קבלוהו היאך משיג עליו בזה, שהרי הרי"ף בעצמו כתב כן בבבא ה'. דכל דלאו דיינא הוא דחייב לשלם מדינא דגרמי אפי' כשלא נו"נ ביד בליתא דתיהדר. ונראה דבע"כ צ"ל דמיירי בדקבלוהו בע"ד, דאי בדלא קבלוהו, מאי איריא אינו מומחה אפי' מומחה נמי חייב לדעת הגאון דפוסק כר"ש וכדאיתא לעיל (דף ה'] אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, דלר"ש מיירי כשלא נו"נ ביד, אלא דמיירי באינו גמיר דע"י קבלת הבע"ד נעשה דיין ודינו דין וכמ"ש הרמב"ן בסוף הדבור ואי משום דהוי כתרתי לריעותא, חדא דרמב"ן לטעמיה בפרק יש נוחלין (דף קכ"ח) דאפי' בתרתי לריעותא מהני קבלת בע"ד, ועוד דיש לומר דקבלוהו עלייהו כיחיד מומחה כמו שמבואר באחרונים בסי' כ"ב]. איברא זהו כל זמן דלא ידעינן דטעה וכמ"ש רמב"ן להדיא דהיכא דטעה אפי' בשקה"ד הדר דינא. ולפי"ז בסברא בעלמא פליג הגאון עם הרב בהלכותיו, דהגאון ס"ל כיון דטעה דמי ללא קבלוהו דמחויב לשלם בדינא דגרמי בליתא דתיהדר [דאפי' בגמיר ולא קבלוהו מחייבינן ליה גם לדעת הרי"ף אפי' כשלא נו"נ ביד בליתא דתיהדר, דנהי דלדעתו דליתא לדינא דגרמי גבי דיין, זהו בגמיר וקבלוהו, או בגמיר וסביר ולא קבלוהו, ואפי' לר"ש דמחייב גבי דיין בדינא דגרמי, זהו כשברי הזיקו, אבל לא בליתא דתיהדר כדאיתא גבי ר' טרפון ור"ע. ובזה גם הגאון מודה דלא מחייבינן לדיין בכל דאיפשר דתיהדר, והיכא דלית ליה שם תואר דיין כלל כגון בגמיר ולא קבלוהו, גם הרי"ף ס"ל דחייב אפי' כשלא נו"נ ביד] רק בדלא גמיר וקבלוהו בע"ד עלייהו, בפרט זה הוא דפליגי, דהגאון ס"ל כיון שטעה דינו כלא קבלוהו שהרי חוזר הדין, ומשו"ה מחייבינן ליה לשלם בליתא דתיהדר, והרי"ף ס"ל דכיון דמכל מקום לא נחית לדון מעצמו רק ע"י קבלת הבע"ד, אזי לענין חיוב תשלומין כל תורת דיין עליו (חדא) דלא מחייבינן ליה בליתא דתיהדר, ועוד דלטעמי' שחידש שם דליתא לדינא דגרמי גבי דיין, הוא הדין נמי בזה, ומה יעשו במקום דליתא לאיניש דגמיר וקבלוהו לזה דלא גמיר, הכי ישתקע הדבר ולא ידון ביניהם כלל והרי זה כאנוס, שהרי גם חד דגמיר ולא סביר הרי אין ביכלתו לחתוך את הדין, אפ"ה כיון דקבלוהו כל דין תורת דיין עליו בענין התשלומין, הוא הדין לא גמיר נמי:
ועיין ש"ך (ס"ק כ"ד] שחולק על הרמב"ן במאי שכתב שאם טעה הדין חוזר, בין נו"נ ביד לר"ח ובין לא נו"נ ביד [אפי' לר"ש], ולמאי שכתבנו מבואר הדבר בדברי הגאון ובדברי הרב בהלכות דלענין קיום הדין מחלקינן בין גמיר וקבלוהו ללא גמיר וקבלוהו, ולענין תשלומין נראה מדברי רמב"ן שם שמכריע כדברי הגאון מצד הסברא, [ומה שמביא הרמב"ן ראי' ממי שאינו מומחה וראה את הבכור אע"ג דפשעו הבעלים, ראיה זו לסתור דברי הרז"ה שם שכתב דאפי' נו"נ ביד פטור משום פשיעת הבעלים, אבל לא לסתור דברי הרב בהלכות שפטרו מצד כיון דמ"מ שם דיין עליו כיון שקבלוהו בע"ד עליהם, ומשו"ה פטור כיון דאילו הוי קמן הוי הדר כמו בעובדא דר' טרפון, דכל זה בדבר שבממון גרידתא שהרשות ביד הבעלים לעשות בממונם כרצונם, ומשו"ה מהני קבלתם כדי לדונו כדין דיין שטעה. אבל לענין מומין בקדשים כיון שאינו מומחה, הרי פשע בעצמו להטיל מום בקדשים במאי שהרשהו לשוחטו, דמה בכך שקבלוהו הבעלים, דסוף סוף איסורא אקרקפתא דרואה הוא, משום הכי מסתבר יותר דגם לענין תשלומין הרי הוא כלא קבלוהו, שהרי גם מתחלה לא היה ברשותו להכניסו ולהלבישו באיצטלא]:
י יש להתבונן בעיקר הדבר מדוע יתייפה כחו של מי ששם דיין עליו ע"פ ד"ת, שיפטר בכל מקום דאילו הוי קמן הוי הדר, ומי שאין עליו שם דיין יתחייב גם כשלא נו"נ ביד מדינא דגרמי, דבשלמא בעיקר דינא דגרמי שחידש הרב בהלכות, דר"ח ס"ל דל"ל דינא דגרמי גבי דיין משום דירד מתחלה לעשות מצוה, ואע"ג דנסתיים שלא עשה מצוה אפ"ה פטור משום דינא דגרמי, דדמי לאחוויי אחווי שפטור כשהוא אנוס, ולכן זהו דוקא כשיש שם דיין עליו. איברא מדברי הרב נראה בהשגתו על הגאון במאמר השלישי דאפי' לרב ששת דאית ליה דינא דגרמי אפ"ה פטור היכא דאילו הוי קמן הוי הדר] אפי' לר"מ דס"ל דקושיית רב המנונא קאי גם אליבא דהלכתא דפסקינן כר"מ, וא"כ מאי שנא בין דיין לאינו דיין בפרט זה, הכי קנסא הוא דקנסינן ליה בזה, דמדברי הרב בבבא ה'] נראה דפשיטא ליה דמדינא הוא:
ונראה דבחייב את הזכאי וטעה בשקה"ד ניחא, דהיכא דדיינא הוא ושילם הלוה אחר כך למלוה דפטרינן ליה, משום דהלוה עצמו הוא שהפסיד לעצמו, דנהי דיותר יש לאדם לשמור את עצמו שלא יזיק משלא יוזק כמ"ש תוס' ב"ק (דף כ"ג] בד"ה וליחייב, זהו כששניהם שווים בדבר המופסד. אבל הכא הדיין לא עשה מעשה רק ע"י דיבורא נתגלגל הדבר להפסידו, שאילו לא שילם לו הוי הדר דינא, וע"י ששילם לו הלוה הוא דקם דינא, הרי הוא בעצמו הוא דהפסיד לעצמו בפועל לצמיתות, ומשו"ה הוא דפטרינן ליה. אבל היכא דלאו דיינא הוא שגם אחר ששילם לו הדר דינא, אלא דלית ליה נכסי למיהדר, נמצא דשניהם שווים בפסידא דדא, ומשו"ה מחייבינן לדיין דיותר יש לו לשמור שלא יזיק כו', ועי' בשטה מקובצת סוף פ' האומנין שמביא בשם הרמב"ן דאדם המזיק חייב אפי' באונס, והא דפוטר בירושלמי כשבא חבירו לישן אצל הראשון שכבר ישן, משום דפשע בעצמו. ברם עודנה לא נתיישב בטעה בדמ"ש וחייב אה"ז דאפ"ה פטור בדיינא אפי' לר"ש משום דאילו הוי קמן, והרי גם ע"י הלוה לא נפסד לגמרי, והיכא דלאו דיינא הוא מחייבינן ליה:
איברא מתורתו של רמב"ן האירו עינינו במבוכה זו דהתלקט כמה ענינים יחד דמצינו בגמרא להדיא דמחייבינן ליה בגרמי דבשעת מעשה לא נגמר היזיקו, ואח"כ נתגלגל הדבר ונפסד לגמרי כגון במראה דינר, וכן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו וכו'. ומצינו ג"כ להיפוך כגון בסוגיין בעובדא דר' טרפון, וכן במוכר זרעונים ולא צמחו דפטור לשלם לו דמי הוצאות, הרי דבע"כ צ"ל דפתר הדברים כן הוא דהיכא דלא היה לו להזדקק לענין זה כלל, הוא דמחייבינן ליה גם כשנתגלגל ההפסד אח"כ, והיינו טעמא דמראה דינר דכל זמן שאינו מומחה כדנקא ואיסר לא היה לו להחליט הדבר, והיינו טעמא נמי דמי שאינו מומחה, דכיון שכבר תקנו חז"ל דכל מי שאינו מומחה אע"ג דמומו ניכר אח"כ הרי זה יקבר, לא נכנס ברשות מעיקרא. אבל בעובדא דר' טרפון וכן בחייב אה"ז וטעה בדמ"ש ושילם הלוה אח"כ, דירד ברשות. וכן נמי במוכר זרעונים דירד ברשות כמנהגו, אלא שנתגלגל לחבירו הפסד אחר כך, הוא דפטור. ומשום האי טעמא נמי היכא דלאו דיינא הוא, דאינו רשאי להזדקק כלל לדון בזה, מחייבינן ליה נמי אפי' ע"י ההפסד שנתגלגל אח"כ, וזה פשוט:
יא יש להתבונן לדעת הרי"ף ורמב"ן ובעל העיטור ורש"י ונמו"י דסבירא להו דהיכא דאילו הוי קמן הוי הדר, פטור אפי' לר"מ דדאין דד"ג גם אליבא דרב ששת, דהיאך יפרנסו הסוגיא דבכורות ודב"ק לסלקא דעתא מעיקרא דמתניתין דדן את הדין וכו' אתיא כר' מאיר, דאם כן טיהר את הטמא וחייב אה"ז [לדעת הרמ"ה וש"ך ס"ק כ"ט אות ב' ג' ד', ועי' לעיל סי' מ"ט אות ט' מ"ש בזה] היכי משכחת לה שישלם, הרי לא נפסד מיד וכמ"ש בתוס' ב"ק שם. ונראה לפענ"ד דבטיהר אה"ט איכא תרי גווני בעיקר הדבר, חדא דשאל לחכם אם טהור הוא ופסק לו דטהורים הם ונתגלגל אח"כ שעירבן בעה"ב עם פירותיו מרובים, דמותרים הם לפי שעשאה ע"פ הוראת החכם, ולא נאסרו הפירות כדין המבטל איסור של חבירו שנאסרו למי שביטל בשבילו במזיד, והרי שגגת חכם עולה זדון כמ"ש תוס' ב"ק בד"ה טימא אה"ט, דכיון שלא הורה החכם שיבטלנה בפירוש אלא מפני שסמך על הוראת החכם עמד ועירבן, הרי זה כאילו נתבטלו מעצמם, כיון שאצל בעה"ב נעשתה בשגגה. אולם אם ידע הבעה"ב שטמאים הם, אלא ששאל לחכם אם מותר לבטלם, וטעה החכם בשקה"ד והורה דמותר לבטלם במרובים כגון בטומאה דרבנן, עי' בש"ע יור"ד [סי' צ"ט סעיף ו'] ועשה כן. דהשתא טמאים הם כיון שהורה לו שיבטלם ודינו של חכם כמזיד, אזי דינם של פירות אלו כמבטל איסור בשל חבירו, דאסורים למי שביטל בשבילו, ואף למוכרן לישראל אחר אסורים, כמבואר שם (סעיף ה'] אזי בכהאי גוונא הוא דמשלם מביתו נמצא דפירושא דמתניתין הכי הוא לדעת הפוסקים הנ"ל, והוא דבטיהר אה"ט איתא בשני אופנים, אם היתה בפן הראשון אזי מה שעשה עשוי, ואם בפן השני אזי ישלם מביתו, דכיון ששאל על זה אם מותר לערבן והורה שמותר לערבן. והשתא כיון שהורה לו לטובתו אזי בודאי יעשה כן, ולא שייך לומר וליפטרי' מטעם דאילו הוה קמן. דזה לא שייך אלא במקום שהוא לגריעותא דידי', לכן אמרי' דמה לו להקדים ולערבן בפירות מועטין או בפרה דר' טרפון, וכן בחייב את הזכאי דמה לו להקדים ולשלם בלא כפיי' וכמש"ל [בסי' מ"ט אות ט' מזה]:
ובהקדם יסוד זה ניחא נמי ליישב חייב אה"ז, כגון בלוה שהיה לו משכון ותבע בדין את המלוה דלפי דבריו כבר פרע לו ונתחייב המלוה להחזיר לו המשכון, ופסק דאין צריך להחזיר לו המשכון עד שיפרע לו, ויש לכאורה לספק בזה אם טעה בזה בשקה"ד אם אמרי' בזה קם דינא, כיון דגוף המשכון לאו דמלוה הוא, והרי זה כאילו חייב אה"ז ועדיין לא שילם לו, דלא אמרינן בזה קם דינא לדעת רמ"ה וש"ך, או דלמא כיון דא"צ להחזיר המשכון עד שישלם לו כפי שפסק החכם, אמרינן בזה קם דינא, דהוי כאלו כבר נגמר הדין ועי' ש"ך סי' ע"ב ס"ק קמ"ח, דלא טענינן ליתמי דמלוה דממושכן בידו היכא דמודו דלא לקחוהו, דכיון דאין על המשכון רק שיעבוד, הוי להוציא ואין אדם יכול להוציא מחבירו בטענת ספק]. איברא כשפסק לו שימכור המשכון וכן עשה המלוה וטעה בשקה"ד. אזי פשיטא דצריך לשלם אפי' לרוב הפוסקים הנ"ל דפטרו היכא דאילו הוי קמן הוי הדר, זהו כשהוא לגריעותא דידי' אבל לא בדבר שהוא לטובתו, דמסתמא יקום דבר מיד ולא יתמהמה ולפי"ז שפיר משכחת לן בחייב את הזכאי דמשלם מביתו כגון במשכון או בפן ראשון או בשני. וא"ל דאם כן מאי מקשה הש"ס לרב חסדא דבזיכה אה"ח היכי משכחת לה דנו"נ ביד, כיון שגם מעיקרא באוקימתא דרב ששת צריכין לאוקמא דחייב אה"ז מיירי במשכון, וכמ"ש. היאך נפלאה ממנו עתה לרב חסדא דזיכה אה"ח מיירי במשכון, די"ל דנהי דידע דאיפשר לאוקמא במשכון, אבל קסלקא דעתא דמכל מקום לא נחשב במאי שנו"נ ביד את המשכון מן המלוה כאילו נו"נ ביד בגוף החוב כי היכי דנחייבי' לשלם כל המלוה, ולא ישלם למלוה רק היתרון שבין מלוה שיש עליו משכון לאין לו, וכמש"ל [בסי' נ' אות י"א]. רק המתרץ הוא דחידש כן, דגם כשנונ"ב במקצת הוי ככולו [ועי' בהשמטות]:
יב בדבר קושיית תוס' בכורות [דף כ"ח:] בד"ה לימא והניחו בתימה. אמינא לכאורה להקל תמוה זו ע"פ הדברים שכתבנו לעיל [באות י"א] דטיהר את הטמא כשנשאל אם מותר לבטל, וכן בחייב את הזכאי והיה לו משכון, וע"פ טענת הלוה מחויב המלוה להחזיר לו המשכון בלא כלום, ונחתך הדין על פיו שישלם לו מיד או שימכרנה, וכן עשה דבכל כהאי גוונא לא שייך למיפטרי' משום דאילו הוי קמן הוי הדר [ודמי לזיכה את החייב] כיון דטובתו הוא, דאזי מסתמא לא יתמהמה בזה, והוא הדין גבי בכור בזמן הזה, דזהו כל חפצו של כהן בבכור כיון שאינו עושה ואוכל ומחויב לשומרו כמ"ש רש"י ביומא [דף ע"ח סוף ע"א] בד"ה כהני כו' וז"ל לפי שהבכור בזה"ז אין לו תקנה אלא אם כן יש בו מום, ועל הכהן לטפל משנתנוהו לו לשומרו ולזונו עכ"ל, וכיון שאמר לו שיש בו מום מסתמא ישחטנו מיד, והרי זה במשקל כזיכה את החייב, דגם לרבנן דלית להו דינא דגרמי חייב לשלם לדעת התוס' ורא"ש, ולא פליגי אלא בחייב אה"ז וטיהר אה"ט ואח"כ עירבן, או ששילם לו הלוה אח"כ שאין הענין מחייב הדבר שיעשנה מיד, משא"כ גבי בכור שזהו כל מגמתו, וממילא מובן שגם לדעת הפוסקים החולקים על התוס' ביסוד זה, מ"מ תו ליכא ראי' ברורה דאתיא כר"מ, דיש מקום לומר דאתיא אפי' כרבנן, ועי' ב"ק [דף קט"ז:] בתוס' ד"ה לא צריכא. איברא לקושטא למאי שכתבנו לעיל בסי' נ' אות י'] ליתא לכלל זה גבי אינו מומחה וראה את הבכור, דסברת תוס' הוא רק בשקה"ד, דבשעה שיצא הדין מפיו תו א"א להרוס הדבר גם ע"פ דת תוה"ק, משא"כ הכא דטעה בדמ"ש. רק משום ששחטו הוא לא עדיף מאחוויי אחווי ללסטים דלא מחייבינן ליה רק משום דינא דגרמי:
ונראה לפענ"ד לגודל תמיה זו, ובפרט שרבותינו הראשונים העלימו ממשנה זו, לכן נראה שהיה להם דרך אחר בזה דטעמא דמתניתין בזה לא משום דינא דגרמי הוא, אלא מטעם אחר דמצינן בסוג זה בכמה דוכתי, והוא כיון דאינו מומחה דקתני הוא שגמיר וסביר ובקי במומין כמומחה גמור. אלא שלא נטל רשות מבי נשיאה, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' בראשית דבריו. ויסוד הדבר הוא ביומא דף ע"ח] אמר רב אדא בר אבא דבר זה הניחו להם לבי נשיאה להתגדר בזה וכו', ולאשר הדבר רפויי מרפיא לפני ההמון כיון דמומחה הוא ובקי במומין לכן חזקו הדברים ותקנו דהרי זה יקבר, וחששו עוד דלא יצייתו בזה ויאכלנו בצנעה, הוסיפו עוד ואמרו דישלם מביתו וכיון שאין לו הפסד לא יכבידו אוזן משמוע לדברי חז"ל, ועל ידי זה לא יזדקק עוד מי שלא נטל רשות כיון דיפסיד על מנה אחת אפים, ועי' יבמות ריש פרק האשה רבה גבי חד מנא לא ציית, מפני שכל דבר שקשה לפניהם חששו חז"ל לזה שלא יצייתו, נמצא דכל עיקרו של תשלומין הוא רק שיתחזק גדרו של הנשיא והב"ד הגדול, ולא נכנס כלל וכלל בסוג של כל התשלומין בש"ס:
יג לכאורה נראה כדמות ראיה לדברי הרי"ף בכללו דלרב חסדא לית ליה דינא דגרמי בדיין כלל, דאלת"ה אלא דגם ר"ח ס"ל שגם בדיין מחייבינן ליה משום דד"ג, והא דמוקים ליה כשנונ"ב היינו טעמא משום דאלומי הוא דאלים לדינא, ולהכי הוא דקם דינא. למה הוצרך לאוקמא הא דזיכה אה"ח בהיה לו משכון, לוקמי' כפשוטו במלוה בשטר ונטל השטר מיד המלוה והחזיר ללוה, דבכהאי גוונא בשליש שהחזירו ללוה מחייבינן מדינא דגרמי כמבואר בש"ך (סי' נ"ה ס"ק ד']. אלא מדלא מוקמינן ליה במלוה בשטר שמע מינה דטעמא דר"ח הוא דגבי דיין ליתא לדינא דגרמי, דבדיין פטור כל שאינו מזיק ממש, ומשום הכי הוא דמוקים ליה כשנונ"ב בגוף הממון: