זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן נ
בדיני שקול הדעת
עתה נבאר לפענ"ד בדעת רבותינו בעלי התוס' בסוגיא זו בדברים המוכרחים, כאשר חנני הבורא ית"ש:
א בתוס' בכורות [דף כ"ח:] בד"ה לימא וכו' שהניחו בתימה דלא דייק מרישא דקתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו וכו', דאי איפשר לאוקמא כשנו"נ ביד, דהא נשחט על פיו קתני. ולפום ריהטא יש לתמוה על תמיהתם, דהא לדעתם בכמה דוכתי דהיכא דלא ידע השליח שהוא דבר עבירה, אזי לכולי עלמא יש שליח לדבר עבירה אפי' לרב סמא דדמי לחצר דגניבה, עיין ב"ק (דף ע"ט] בד"ה נתנו, וקידושין [דף מ"ב:] ד"ה אמאי, וא"כ בפשטא יש לאוקמא דעשה לאחר שליח לשוחטו, והשליח לא ידע אם של אחרים הוא דאזי חייב המשלח שהרי הוא כאילו שחטו בעצמו. והראה לי שכן הביא מהרי"ט אלגאזי בשם קדמון א' בכתב יד, וכתב שם דצ"ל דתוס' בכורות סברי דאפי' בלא ידע אין שליח לד"ע יעוי"ש. וזה דחוק למאד לומר דשינו טעמם דהכא ממה שהוכיחו בראיות נשגבות להיפוך ממתניתין דנתנו לבכורות בנו. לכן נראה דיסוד מונח דמזיק חייב אפי' בשוגג בדבר שהוא במשקל דאבידה, כמ"ש תוס' בריש פ' המניח בד"ה ושמואל אמר, רק בדבר שהוא במשקל דגניבה שהוא קרוב לאונס הוא דפטור. ולכן כשהניח להם אביהם פרה שאולה וכסבורין שהיא של אביהם וטבחוה ואכלוה אינם משלמין רק מה שנהנו משום שהיתה ברשותם וחזקה כל מה שתחת ידו הוא שלו פטורים משום מזיק דקרובה לאונס. איברא בגנב וגזלן דאינו חייב אלא ע"י קנין להוציא מרשות בעלים, וכל כמה דלא נתכוין להוציא מרשות בעלים אי איפשר לחייבם אפי' בדבר שנקל להם לידע שהוא של בעלים וקרובה לפשיעה, מכל מקום כיון דלא נתכוין לקנות להוציא מרשות בעלים כלל תו אי איפשר לחייבם ולפי"ז מסתבר דעד כאן לא כתבו דהיכא דלא ידע השליח שחייב המשלח, אלא במידי דאי איפשר לחייב את השליח, וזהו במידי דצריך שיתכוין לקנות, כגון גבי גנב וגבי מעילה דצריך שיתכוין לקנות, וכיון דלא ידע ולא נתכוין להוציא מרשות בעלים כלל דכסבור שהוא של המשלח שוב אי איפשר לחייב את השליח, ומש"ה חייב המשלח כיון דלא ידע השליח שהוא דבר עבירה, הרי שלוחו כמותו, אבל בדבר שהוא מזיק דאזי חייב אפי' בשוגג, אזי נוכל לחייב את השליח כיון דבקל יכול לשאול ויתוודע לו, כגון בשולח את הבעירה ביד פקח וכסבור שהוא משלו, או היכא ששחט בהמת חבירו ברה"ר על פי המשלח וכסבור שהוא שלו פשיטא דמסתבר לחייב השליח, שהרי בקל יכול לשאול כדאיתא כהאי גוונא בפסחים (דף ע"ב:] באשתו נדה דחייב דהוי ליה לשיולי [ולא דמי לכסבורים שהיא של אביהם דמסתמא הוא בחזקתם ולמי ישאלו], וכיון דיש לפנינו לחייב את השליח אזי פטור המשלח:
ולפי"ז קמה ונשגבה תמיהת התוס' הנ"ל, שהרי גם אפי' שלא ידע השליח שהוא בכור וכסבור גם כן שהוא של המשלח, מכל מקום לא נפקע חיובו דשליח שהוא מזיק דפחת שחיטה, וכל כמה דאיפשר לחייב את השליח לא מתחייב השולח איברא אכתי יש לדון בזה כיון דאי איפשר לחייב את השליח אלא ההפסד של פחת שחיטה, אבל על מה שהפסידו לגמרי אי איפשר לחייבו, דסתם בהמה לאו לגבי מזבח קיימא כדאיתא ב"ק דף צ"ח]. (ומה שכתבו תוס' שם דבשל הקדש חייב, מסתבר דזהו בדידע שהוא של הקדש], ומשו"ה המשלח חייב על המותר איברא לקושטא נראה דנהי דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ופטור דזהו דוקא בצורם אזנו, דגבי חולין לא הזיקו מאומה, אבל הכא שגם בשל חולין הפסידו מיהת בפחת שחיטה תו מחייבינן ליה בכולא, דלא עדיף מההוא דסוף פרק הכונס באמר לו הזהרו בו של כסף הוא והיה של זהב, דהיכא דהזיקו מחוייב בשל זהב משום דאומר ליה מאי הוי לך גבי' דאזיקתיה. ואין להקשות מדברי תוס' ב"ק (דף ע"ט] סוף ד"ה נתנו לבכורות בנו שהקשו היכי יליף מה מכירה ע"י אחר אף טביחה כו' דילמא דוקא כשסבור שהוא שלו כיון דליכא יתור, עכ"ל. דהא יש לחייב את השליח מטעם מזיק כמש"ל, חדא דהרי זה דומה להא דסבורין של אביהן כיון שהוא ברשות הגנב ואין לו למי לשאול שנעלמו הדברים שעשה בסתר. ועוד דודאי מטעם מזיק אין לחייבו רק בתשלומין אבל לא בארבעה וחמשה, והרי זה כאילו אינו בר חיובא. ובעיקר קו' תוס' יתבאר לקמן (סי' נ' אות י"ב] מה שנלע"ד בזה ועיין בהשמטות וביאורים]:
ב בתוס' ב"ק [דף ק'] ד"ה טיהר את הטמא, ועיי"ש היטב מסקנת דבריהם שם, דלר' מאיר חייב מדינא דגרמי אפי' בטעה בדבר משנה היכא דליתא קמן דתיהדר, וסוגי' דסנהדרין קאי אליבא דרבנן. ותמה הש"ך [בס"ק ה' אות ב'] על יסוד דבריהם, דא"כ אכתי מה קשיא ליה לרב המנונא דלימא ליה אילו הוה קמן הוי הדר, דילמא ר' טרפון ור' עקיבא תרווייהו כר' מאיר סבירא להו דפסקינן כוותיה. ולפענ"ד נראה ליישב דבריהם, דיש להבין במאי דאמר לו ר"ע מומחה לרבים אתה, דנהי דמומחה פטור על שגגת הוראה בשקה"ד דדמי לאנוס, אבל מכל מקום יתחייב על שצוה להאכילה לכלבים כדי לחזק הוראתו, דנהי דטריפה הוי לדעתו היה יכול למכור לנכרים, וא"כ הרי הזיקו בידים מיהת על שוה פרוטה וע"י זה יתחייב בכולו דדמי להזהרו של כסף הוא ואח"כ נמצא של זהב, דהיכא דהזיקו בידים מחוייב לשלם בכולו [ב"ק סוף פרק הכונס], ונהי דמומחה דמי לאנוס, שהרי גם התם הוה כאנוס על של זהב, דמהיכא יעלה על דעת שהוא של זהב כיון שבעצמו אמר לו של כסף הוא, דהרי אפי' בשואל פטור על של זהב אפי' היכא דנאבדה בפשיעה כמבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק מ' בהגה"ה], אבל כשהזיקו בידים הוא דחייב בכולו, וא"כ במומחה נמי כיון דסוף סוף הזיקו בידים בכל שהוא [וע"ב]:
וליישב זה צ"ל דעד כאן לא מחייבינן ליה התם בשל זהב אלא כשהזיקו בידים אבל לא ע"י גרמי, דנהי דחייב לשלם, אבל לא אלים תוקפיה דדיבורא כל כך דליהוי כמזיק בידים ממש. איברא לפלס סברת התוס' במסקנת דבריהם, דהיכא דברי היזיקא מיד, כגון בזיכה את החייב, מחוייב לשלם אפי' לרבנן, אבל בחייב את הזכאי ושילם לו וליתא קמן דתיהדר לכולי עלמא חייב, רק היכא שהזיקו בדבורו לבד בכהאי גוונא, אזי לר"מ דמחייב בגרמי כמו במזיק בידים הוא דמחייב, מידי דהוי כנשא ונתן ביד, אבל לרבנן דנהי דמחייבי בזיכה את החייב, אבל מכל מקום לא מחשבינן ליה כמזיק בידים, שהרי במזיק בידים חייב אפי' היכא דאיפשר דתיהדר כגון בחייב את הזכאי ונשא ונתן ביד וטעה בדמ"ש, ועל ידי דבורו לחוד פטרי רבנן בכהאי גוונא, [ומש"כ תוס' דגם לרבנן כל היכא דקם דינא כגון בזיכה את החייב וטימא את הטהור, שגם ע"י דבורו הוה כעביד מעשה. כוונתם לענין החיוב עצמו, אבל לא להשוות שני הנושאים יחד לכל דבר, שהרי נראה בעליל שנתפרדו ולא נתלכדו יחד]. אבל לר"מ דמחייב אפי' על ידי דבורא לחוד בכה"ג. הרי בע"כ צ"ל לר"מ דדינא דגרמי דאוריי' וחשיב ליה כמזיק בידים ממש:
ומעתה שפיר הוקשה לו לרב המנונא, כיון דר"ע פטרו משום מומחה בע"כ צ"ל דס"ל כרבנן ולא חשיב להו כמזיק בידים ממש, דאילו לר"מ גם במומחה יתחייב בכולו מטעם הנ"ל. דלדידיה הרי משוה ליה בהיזיקא שע"י דבורא כמזיקו בידים, והדר דינא כמו בהזהרו בו של כסף הוא, דהיכא שהזיקו בידים מחוייב בכולו, ועיין מש"כ בזה באות ד']:
ג ועיין בתוס' ב"ב [דף כ"ב:] בד"ה זאת אומרת, ומסקנת דבריהם שם לדעת ריצב"א דגם בטיהר את הטמא ובעה"ב עירבן עם פירותיו חייב לר"מ מטעם קנס, דבכל דבר שמצוי קנסוהו רבנן, אבל בדבר שאינו מצוי לא קנסוהו עיי"ש, והש"ך ריש סי' שפ"ו מסיק כן להלכה]. ולפי"ז ממילא נשמע דגם באילו הוי קמן הוה הדר, והשתא ליתא קמן דתיהדר חייב נמי לר"מ (מצד קנס), דהשתא בטיהר את הטמא דלא ציוהו לערב על פיו מחייב ר"מ, מכל שכן בדבר שציוהו ובע"ד עשה על פיו, אלא דאילו לא עשה כאשר פסק עליו הוי הדר הדין מכש"כ דחייב לר"מ, הרי שגם לר"מ לא חשיב לגמרי כמזיק בידים, שהרי בדבר שאינו מצוי גם לר"מ פטור. וא"כ לדעת ריצב"א הדרא קו' הש"ך הנ"ל לדוכתיה, דמנ"ל לרב המנונא להקשות דילמא ר"ע כר"מ ס"ל דמחייב בזה, ותירוץ הנ"ל לא שייך לדעת הריצב"א כמ"ש:
לכן נראה לפענ"ד דלדעת הריצב"א צ"ל דס"ל כדעת הסמ"ע [ס"ק א ט'] דקבלוהו לא מהני במומחה היכא דטעה בדבר משנה, וכן הוא בכסף משנה פרק ו' מהלכות סנהדרין הלכה א'] מפני דלא אסיק אדעתיה שיטעה בדמ"ש, ודינו כאילו לא קבלוהו, ובסמ"ע [בס"ק ט'] הוסיף עוד דהא דפסק הנמוקי יוסף דגבי הוראה באיסור והיתר דמומחה פטור אפי' היכא דלא קבלוהו, זהו דוקא היכא דטעה בשקה"ד, אבל בטעו בדמ"ש גם במומחה וקבלוהו חייב לדעת התוס' והרא"ש. ונראה דטעמיה כיון דעיקר טעמא דנמו"י משום דמחוייב להורות כשהגיע להוראה, ולהכי אפי' כשלא קבלוהו פטור דהרי מחוייב להורות והורה, דגם שטעה בשקה"ד, הוראה מיקרי [כמ"ש הש"ך בס"ק ל' אות ה' לחלק בין דמ"ש לשקה"ד היכא דהתנו ואמרו דיינת לנו ד"ת, דטעה בשקה"ד מיקרי ד"ת, וז"ל הש"ך שם כיון דלא טעה בדמ"ש הרי דן ד"ת], אבל היכא דטעה בדמ"ש דלעולם חוזר לא מיקרי הוראה כלל והוא מצווה רק להורות:
ולפי"ז קושיית רב המנונא הכי אזדי בשלמא אם גם טעה בדמ"ש קם דינא, להכי פטריה ר"ע משום דמומחה לרבים, דנהי דקבלה דבע"ד הוי כאילו לא קבלוהו דלא אסיק אדעתיה דיטעה בזה, מכל מקום פטור משום מומחה לחוד, כמש"כ הנמו"י דכיון דמחוייב להורות וחלה הוראתו אזי פטור בדין הוראה אפי' מומחה לחוד, דלסלקא דעתא דהשתא גם בטעה בדמ"ש דינו כטעה בשקה"ד, דכיון דמחוייב להורות והורה וחלה הוראתו פטור, אלא אי אמרת דחוזר נמצא דלא חלה הוראתו אמאי פטור. אלא בע"כ צ"ל דעיקר הפטור הוא משום דאילו הוי קמן הוי הדר וכרבנן. אבל מכל מקום לא גרע מגרמא דחייב מיהת לצאת ידי שמים וכנגד לצאת י"ש שפיר פטרינן ליה משום מומחה הרי דבע"כ צ"ל דאתיא כרבנן, דלר' מאיר אי איפשר למפטריה משום מומחה לחוד. והשתא קשיא ליה לרב המנונא דאמאי נקט טעמא דמומחה, דזה אינו אלא רק נגד לצאת י"ש, ושבקי ליה לעיקר פטוריה שמצד הדין, וע"ז מתרץ ליה רב ששת דלא נקט לן אלא פטורא שמצד הדין, וחדא ועוד קאמר ליה. ונמצא דפטורא דמומחה קאי על שקה"ד לחוד, וממילא נשמע שגם בדמ"ש פטור אפי' לצאת י"ש, כיון דבלא זה פטור מצד הדין כיון דאילו הוה קמן הוה הדר, וזהו אליבא דרבנן דלית להו דינא דגרמי כלל, ולפ"ז מוכח ששני הדברים שחידש הסמ"ע מוכרחים מדברי ריצב"א הנ"ל דאל"כ קשי' קושיית הש"ך לדעת הריצב"א ועמ"ש לקמן בסי' נ"ד אות ב']:
ד הש"ך [ס"ק ה' אות ב'] הקשה דהרי דבריהם סותרים בעצמם, עי' חולין [דף מ"ג:] בד"ה זיל, וז"ל אף על גב דטעה בדמ"ש הוא, דלא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים עכ"ל. ונראה לתרץ דבריהם ע"פ מ"ש לעיל [באות ב'] לתרץ דבריהם מתמיהת הש"ך דאכתי מנא ליה לרב המנונא להקשות דלמא ר"ע כר"מ ס"ל דמחייב אפי' בטעה בדמ"ש וליתא דתיהדר, וכתבנו שם דא"כ גם מומחה יתחייב, כיון דלר' מאיר היזיקא דע"י דבורא שוה כמזיק בידים, שהרי מחייב אפי' במקום דאילו הוה קמן הוה הדר א"כ כיון דמ"מ הרי הזיקו בדיבורו בפרוטה במה שצוה להשליכו לכלבים, ודמי כאילו הזיקו בידים בפרוטה, דמגלגלין עליו בכולו וכמ"ש לעיל. איברא הא ניחא אם נקטינן כצד האיבעיא דש"ס ב"ק ס"ב] דעשו תקנת הנגזל בזה אבל אם אמרינן דלא עשו תקנת נגזל בזה] הרי דאע"ג דבהיזיקא שע"י מעשה עשו תקנת נגזל, אבל לא בהיזיקא דע"י דבור לחוד, הרי דגם לר"מ דאית ליה דינא דגרמי אפ"ה לא אלים ליה דבורא לחוד כמעשה בפועל, א"כ הדרא קושיית הש"ך הנ"ל לדוכתי' דמנ"ל לרב המנונא להקשות, ותירוץ הנ"ל אזדא ליה, אלא בע"כ צ"ל דאפי' לר"מ לא מחייבינן ליה במקום דאילו הוה קמן הוה הדר, וקושיית רב המנונא על רב ששת קמה ונצבה בדרך ממה נפשך, אם אמרת דעשו תקנת נגזל לר"מ אפי' בהיזיקא שע"י דבור לחוד, משום דמשוי ליה לגמרי כמעשה ממש, הרי בע"כ צ"ל דר"ע לא ס"ל כר"מ דא"כ גם מומחה יתחייב, דמה בכך שהוא כאונס, דסוף סוף מה הוה לך להזיקני וכמש"ל. אלא ודאי דס"ל כרבנן וא"כ קשי' באינו מומחה אמאי חייב, דלרבנן פשיטא דפטור היכא דאילו הוה קמן הוה הדר, ואי ס"ל דלא עשו תקנת נגזל בהיזיקא דדיבורא לר"מ, א"כ קשיא בין לר"מ בין לרבנן דכיון דלא השוו מדותיהן אפי' לר"מ, גם לדידי' יפטור במקום דהוי הדר דינא ואפי' כשאינו מומחה, ומש"ה קשיא להו להתוס' בחולין דהתם חייבוהו ר' אבא לרבא לשלם מדינא, דהיאך מוציאין מספיקא, ודילמא נקטינן דלא עשו תקנת נגזל בזה, הרי דמחלקינן בין היזיקא שע"י דבור למזיק בפועל אפי' לר"מ, והיאך נוכל לחייבו במקום דאילו הוי קמן הוי הדר, משו"ה מתרצי דמיירי כשנו"נ ביד, ודעת לנבון נקל דזולת כל הנ"ל בלאו הכי מסתבר בעצמותו כן, דכיון דעיקר סברת תוס' בב"ק הוא, דלר"מ הוא משום דאין לחלק לדידי' בין דבור למעשה, והא תינח אם נקטינן דעשו תקנת נגזל בזה:
[ועיין ש"ך (סי' שפ"ו ס"ק א' בד"ה ועוד) שהקשה על רמב"ן דס"ל דדינא דגרמי דאורייתא א"כ אמאי מיבעיא ליה אם עשו תקנת נגזל בזה ובמזיק פשיטא ליה כיון דדבור כמעשה דמי, ולמש"כ ניחא. דהאיבעי' קאי על היסוד זה דחזינן בסנהדרין לאוקימתא דר"ש דגם בדיין דנין דינא דגרמי, ולדעת רמב"ן וסייעתיה אזדא הסוגיא אליבא דר"מ, דאפ"ה פטור במקום דאילו הוי קמן הוי הדר, והיכא דנו"נ ביד חייב אפי' בחייב את הזכאי, וטעה בדמ"ש וליתא דתיהדר, אלמא דמחלקינן בין נו"נ ביד שהוא מזיק ממש לבין דד"ג א"כ יש מקום לומר דגם בתקנת נגזל מחלקינן בינייהו] ואין להקשות לדבריהם בחולין א"כ טיהר אה"ט וחייב את הזכאי אמאי חייב לר"מ דבלא זה נמי קשיא. וכן לדעת רמב"ן ונמוקי יוסף קשיא כן כאשר יתבאר לקמן, וצ"ל כתירוצו דש"ך ע"פ המבואר בתומים דמיירי בלוקח ומוכר. אלא דאכתי קשיא מחייב אה"ז, ולקמן [בסי' נ"א אות י"א] יתבאר על נכון אי"ה בדרך הקרוב לפשוטו:
ה הרמב"ן במלחמות ה' הקשה לדעת התוס' דהיכא דקם דינא מחוייב לשלם אפי' לרבנן כגון בזיכה את החייב וטימא את הטהור כיון דהפסידו מיד ע"י דבורו, דאם כן במוכר שטר חוב ומחלו, דמבואר בגמרא דדוקא למאן דדאין דינא דגרמי מחייבינן ליה, והרי התם הפסידו מיד בדבורו. וזה כמה שאמרתי לדעת רבינו תם דהא דיכול למחול מפני דשיעבוד הגוף נשאר אצלו, דאינו יכול למוכרו ולנתקו מרשותו. וכשמוחל לו שיעבוד הגוף אזי ממילא נפקע שיעבוד נכסי, דכל תקפו הוא ע"י שיעבוד הגוף, ונמצא דמוכר בדידי' קא עביד מעשה, רק דנגרר ממילא שנפקע גם שיעבוד נכסי. אבל בזיכה אה"ח דמתחלה בדחברי' קא עביד מעשה, וכוונתי בזה לדעת האחרונים:
אולם עתה ראיתי שגם לטעם הרי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים דטעמא דיכול למחול משום דמכירת שטרות הוא רק מדרבנן, ועיין גיטין [דף מ"א] לאוקימתא דעולא דשחררו רבו שני, דשורת הדין אין העבד חייב במצות כו' אלא מפני תקון העולם כופין רבו ראשון וכו' וקמיפלגי בהיזק שאינו ניכר, ועיי"ש בתוס' ד"ה בהיזק שאינו ניכר וכו' וז"ל אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר, וצ"ל דהאי היזק שא"נ חשיב ניכר טפי מההוא דפרק הניזקין דהתם קיימא לן דלא שמיה היזק, והכא קיימא לן כרשב"ג דמשנתנו דשמי' היזק עכ"ל, ביאור דבריהם אע"ג דגם בהנך דפרק הניזקין קיימא לן דבמזיד חייב מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו'. אלא דאי מטעם זה, היכא דאית ליה שותפות שהפסיד גם לעצמו, תו לא שייך טעם זה, כמ"ש התוס' ריש ב"ב [ב':] ד"ה וחייב [ועי' בתפארת ירושלים מס' כלאים אות כ"ג], והרי הכא הרי הפסיד רבו שני גם לנפשו את חובו שמגיע לו, ומשו"ה הוצרכו לחדש דשאני הכא דשמיה היזק דחשיב ניכר טפי מהנך, ונמצא דמחייבינן ליה מצד הדין:
והשתא ניחזי אנן גבי מוחל, להפוסקים דמכירות שטרות דרבנן, דהשתא לא הפסידו בדבר שהיה שלו מדאורייתא, ודמי לשחרור דרבו שני. דאע"ג דסוף סוף הפסיד לראשון שהרי כפינן לשחררו מכל מקום כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן, חשיב היזק שאינו ניכר לרבנן, הכא נמי מוחל. ואין לומר דשאני במכירת שטרות כיון דזכה מיהת מדרבנן, הוי כאילו היה שלו מדאורייתא. דזהו היכא דשייך לומר שזכה מטעם הפקר ב"ד. אבל גבי מכירת שטרות דלא שייך לומר כן, דהפקר ב"ד לא שייך אלא בדבר שיצא מרשותו לגמרי, כמ"ש תוס' יבמות [פ"ט:] בד"ה שהפקר. אבל הכא דיכול למחול עדיין, הרי בע"כ צ"ל שלא זכה בו הלוקח אלא מתקנתא דרבנן לחוד, וכן מבואר בר"ן גיטין פרק האומר גבי צרור וזרקו, ע"ש. [ובזי"ר ח"א דף כ"ג ע"ד], ולא עוד אלא דגם לרשב"ג דחשיב ליה להיזק הניכר, דזהו דוקא התם דעביד מעשה, אבל בדבור לחוד מודה דלא חשיב כהיזק הניכר, ותו איפשר לחייבו במזיד כמו במטמא ומדמע. לא מיבעיא להפוסקים דפסקו כשמואל גיטין נ"ב.] דקנסא מקנסא לא ילפינן. אלא גם להפוסקים החולקים עי' ש"ך סי' שפ"ב ס"ק א'] דזהו דוקא היכא דשוים, אבל גבי מוחל דלא קנסו בהדי הנך רק דנילף ליה מאינך מסתבר דכיון דיש לחלק בין היזיקא דע"י מעשה ממש, להיזיקא שע"י דבור לחוד דפטרינן ליה, וכמו דמחלקינן לרבנן בכל הנך דאילו הוו קמן הוי הדר, דע"י דבורו לחוד לא מחייבינן לי', ובנו"נ ביד מחייבינן לי' [וכמש"ל באות ב']:
איברא לר' מאיר דלא מחלק בין היזיקא דע"י דבור לע"י מעשה, שפיר ילפינן ליה מהנך להפוסקים דקנסא מקנסא ילפינן ולמאן דלא יליף צ"ל הטעם משום דאנן פסקינן כרשב"ג דחשיב ליה היזק הניכר, ועיין. איברא לרבנן נפלו הנך שני הטעמים בבירא, אבל בטימא את הטהור דהוא מהנך שקנסו בהדיא במתניתין דגיטין (נ"ב:) ואחד מהן המטמא טהרותיו של חבירו], תו לא מחלקינן גם לרבנן בין דבור למעשה כמו בזיכה אה"ח, וכמ"ש בתוס' שם:
ו בתוס' בב"ק [דף ק'] ד"ה טיהר את הטמא, דנקטו דאי איפשר ליישב טיהר את הטמא בשום ענין אלא כשעירבן עם פירותיו וכו', ובבכורות שבא ליישב וישלם מביתו וכו' איירי כשעירבן עם פירות מועטין, ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבן עם פירות מרובין וכו' דתרווייהו ליכא לאוקמי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו עכ"ל, [ומה שמתרצים העולם את קושיית התוס' בשם הגאון רשכבה"ג מוה' העשיל זצ"ל דנפ"מ בשתי קדירות, עמ"ש בהגהות והערות דאין שום התחלה לזה ולא יצא הדבר מפי הגאון הנ"ל], ולכאורה נפלאת היא מה ראו התוס' לתלות הדברים ע"פ הסוגיות, הלא בלאו הכי אי איפשר ליישב מתניתין בענין אחר, כמו דמסקו התוס' עצמן בסוף דבריהם, ונראה דהתוס' נדחקו מאד בפירוש המשנה בהאי בבא דטיהר את הטמא, דעל כרחך אי איפשר לפרש מה שעשה עשוי כי אם כשעירבן עם פירותיו, ואם כן לא דמי לאינך בבי, דהא בכלהו הוי מה שעשה עשוי משום הוראתו של חכם, וכאן לא הוי רק משום תערובות, ולא הועילה כלל הוראתו של המורה [רק לפי תי' התוס' דבשוגג כי האי שעשה על פי חכם לא קניס ר' מאיר, הוא דהוי משום הוראתו, אבל לאינך תירוצים אין שום נפ"מ בהוראתו כלל], ועל זה קדמו להם התוס' ליסוד מוכרח דבע"כ צריך לפרש כן לפי אוקימתא דרב חסדא בסנהדרין, דלא אמרינן קם דינא כי אם כשנו"נ ביד, ובעל כרחך מיירי כשעירבן עם פירותיו מרובין, דאי לאו הכי לא מיקרי מעשה אשר על ידו יקום הדין ולא יהרס, וזה אי איפשר כי אם כשעירבן בפירות מרובין, ובסוגיא דבכורות דמיירי אליבא דרבנן דאינו חייב לשלם כי אם כשנו"נ ביד, על כרחו דמיירי כשעירבן עם פירות מועטין, דלענין תשלומין ודאי דחייב לשלם אפי' בפירות מועטין, דהא אפסדי' בידים, ואם כן לרב ששת נמי איכא לדחוקי ולאוקמי כן:
ז ולפום ריהטא היה נראה ליישב דברי התוס', דלולא ההכרח מסוגיות הנ"ל, היה איפשר לפרש המשנה ע"פ דברי הרמ"א ביו"ד [סי' רמ"ב סעיף ל"א] וז"ל שם חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת וכו' ואפי' אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקה"ד עכ"ל, ובטורי זהב שם ס"ק י"ח] מפרש להא דחלה הוראתו להתיר, היינו כגון שנאכל ממנו קצת או שנתערב בין פירות דהיתירא, וזה ודאי דבר פשוט דיכול השני לישא וליתן עם המתיר שיחזור בו, וכשחוזר בו ודאי דבטלה הוראתו, ועל דרך זה יש למצוא מסלול נכון לפירוש המשנה, דמיירי תרווייהו כשעירבן בפירות מועטין, והיכא דאינו רוצה לחזור בו הוי מה שעשה, כיון דכבר חלה הוראתו ע"י התערובות, וישלם מביתו מיירי כשחוזר בו והדר לאיסורו, ומחויב לשלם הואיל והפסידו ע"י התערובות [וכן מצאתי בקצוה"ח סי' כ"ה ס"ק ה'], אמנם לפי פירוש הסוגיא דסנהדרין שם אי איפשר לאוקמי בהכי, דהא לרב חסדא כל עיקר קיומו ומצבו של הדין אינו אלא רק משום דנו"נ ביד, והשלים המעשה עד תכליתו באופן דאי איפשר למיהדר דינא והכא כיון דאיפשר למיהדר דינא אם יחזור הוא בעצמו, גם דיין אחר מחזיר דבריו, ובע"כ צ"ל בטיהר את הטמא דמה שעשה עשוי דמיירי כשעירבן עם פירות מרובין, דתו לא מצי למיהדר דינא, ובע"כ מוכרחים לחלק דלא מיירי בחד גוונא הך דינא דמה שעשה עשוי עם האי דישלם מביתו. איברא לאחר העיון ליתא, דהא האי דינא דרמ"א בע"כ דלא איירי רק במומחה וגמיר וסביר ואז שפיר מיקרי חל הוראתו. אבל הך דמתני' מיירי בגמיר לחוד [וכמ"ש תוס' סנהד' דף ה' ד"ה ואי], ותו אי איפשר לומר דחלה הוראתו, וא"כ הדר נפל האי תירוצא בבירא:
ח הר"ן ריש פרק קמא דע"ז מביא דברי הראב"ד דכיון דאסרה ראשון שוויי' חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר, דאפי' התירה שני אינה מותרת, ואפי' היה גדול בחכמה ובמנין היכא דלא היו שניהם בבת אחת, אלא שהאחד אסר בפני עצמו, אין חבירו רשאי להתיר דאפי' התיר אינו מותר. ולזה הסכים הרשב"א וכן כתב הרמב"ן, ועל זה מקשה הר"ן שם וז"ל וקשה לי דבפרק אחד דיני ממונות משמע שחכם שטעה בדברי' של שקול הדעת מחזירין אותו וכו' ושני רב חסדא במסקנא דסוגיא דהתם כאן שנו"נ ביד כו' תרווייהו מיירי בשקול הדעת כו' ופרישנא התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, דאלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין כו' וכמ"ש הראב"ד א"כ רב חסדא לא היה צריך לאוקמא טימא את הטהור בדאגע בהו שרץ, דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא מתניתין עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה נפלאים דברי הר"ן ע"פ מש"כ [באות שלפני זה] דמתניתין ע"כ לא מיירי כ"א בגמיר לחוד, ודינא דהראב"ד מיירי במומחה דוקא, דיש בו חילא לשוויי' חתיכה דאיסורא:
איברא אחר העיון יש לפרש דברי הר"ן במישרים ונקט קושייתו בדיוק ועיון נמרץ, דלפי דברי הראב"ד ורמב"ן הנ"ל לא ישווה סיפא לרישא אליבא דרב חסדא, דקתני בסיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם, והיינו בהצטרף כל הני יחד, דהיינו מומחה וקבלו עלי' אזי פטור [ובעל כרחו לומר דמיירי בקבלו עליהם, כמ"ש רמב"ן סנהדרין דהאי דר' טרפון מיירי נמי בדקבלו עליה, ואי לאו הכי לא קם דינא, ודלא כמ"ש הנמוקי יוסף שם עיי"ש], ובעיקר הטעם דפטור אע"ג דגם באונס נפשות חייב כשנו"נ ביד, הוא כמ"ש לעיל [בסי' מ"ט אות ו'], דדמי להא דאיתא ב"ק [דף קי"ז:] גבי ההוא דאפקידו גבי' כסא דכספא כו' אמר רב אשי חזינן כו' ואי לא אדעתא דכספא הוא ועיי"ש, כפירוש הפוסקים הואיל ונתגלגל האונס עליו ע"י המפקיד עצמו והכא נמי דכוותי' [ולפ"ז מעצמו מוכרע לפי שיטת הרמב"ן והרי"ף גם בהוראת איסור והיתר נמי אין לפוטרו בדלא קבלוהו, דהיכא דנו"נ ביד ליכא למיפטרי' מטעם אונס, דאפי' אונס נפשות לא פטרו היכא דנו"נ ביד], ואם כדבריהם דבאיסור והיתר קם דינא מיד ואי איפשר למיהדר, אם כן למה לי טעמא דקבלוהו לפוטרו הא בלאו הכי נמי אי איפשר לחייבו, דהא בדיבורא לחוד לא מחייבינן [דהא מומחה הוא] ובמה שנגע בו שרץ אחר כך לא הפסידו כלום, דהא קם דינא ואי איפשר למיהדר. וזהו כעין קושיית תוס' ב"ק (דף ק'] ד"ה טיהר את הטמא, ואם כן אין פירוש המשנה עולה במשקל אחד, ומרחק רב הוא לגבי מומחה בין דיני ממונות לדיני איסור והיתר, דלענין קיום הדין בדיני או"ה פשיטא דליכא לפלוגי בין קבלוהו ללא קבלוהו כיון דמומחה הוא ניתן לו להורות באו"ה גם מדאורייתא ביחידי [והא דמוקמינן בריש סנהד' דמתני' דבכורות מיירי בקבלוהו, זהו משום זיכה את החייב וחייב את הזכאי, והשתא כיון דלדעת ראב"ד ורמב"ן שגם לרב חסדא דס"ל דאפי' בשקה"ד לא קם דינא רק כשנו"נ ביד, זהו רק בדיני ממונות. אבל בטימא את הטהור קם דינא משום דשוויי' חתיכה דאיסורא, רק דפטור מלשלם זולת בנו"נ ביד אם כן לא דמי פטורא דמומחה בהדי הדדי, שהרי בדיני ממונות אי איפשר למיפטרי' רק כשקבלוהו משום שנתגלגל לו האונס על ידי בעלי הדינים, ובטימא את הטהור מיפטר אפי' בדלא קבלוהו, דכיון דקם דינא, מיד כשהורה תו לא הפסיד לו כלום במאי שנו"נ ביד אחר כך:
ט שם בתוס' ב"ק הנ"ל במאי שהקשו דבטיהר אה"ט אמאי חייב חכם לר' מאיר במה שעירבן עם פירותיו, הא אילו הוי קמן הוה הדר, ולמסקנא דמוקי לה כרבנן בנו"נ ביד אמאי חייב בטימא אה"ט במאי דנגע ביה שרץ, הא בלאו הכי קם דינא, ויש להתעורר בדבריהם, דהנה הטור (סי' כ"ה סעיף ו'], והש"ך [ס"ק כ"ט אות ב' ג' ד'] נחלקו בחייב את הזכאי, דהטור סבירא ליה דקם דינא מיד בדיבורא לחוד, והש"ך ס"ל דלא קם דינא עד שנעשה מעשה, א"כ דברי תוס' אלו תמוהים בממנ"פ דאי ס"ל בחייב את הזכאי כשיטת הש"ך דלא קם דינא בדיבורא לחוד, אמאי לא הקשו בריש דבריהם אליבא דר"מ, אמאי חייב בחייב אה"ז במאי שנתן לו הבע"ד בעצמו, כיון דבדיבורא לחוד לא נתקיים הדין ואילו הוי קמן הוה הדר, ומדוע הקשו רק מטיהר אה"ט לחוד, ואי ס"ל כשיטת הטור בזה, דבחייב את הזכאי קם דינא בדיבורא לחוד, אמאי לא הקשו מזה בקושייתם הב' למסקנא דמוקי לה כשנו"נ ביד, אמאי חייב בחייב את הזכאי וזיכה את החייב, במאי שהוציא ממנו אחר כך ונו"נ ביד, הא בלאו הכי קם דינא, אם כן לא יתיישב כולה מתניתין רק בבא דטיהר את הטמא, דהא גם בזיכה אה"ח כשהיה לו משכון קם דינא מיד כשפסק להחזיר את המשכון ללוה לשיטת הטור, ואמאי חייב במה שהוציא אח"כ את המשכון מיד המלוה, הא בלאו הכי קם דינא, ואין לומר דהתוס' לא הקשו רק בדבר המוכרח, משא"כ בהך בבא דחייב את הזכאי, דאין הקושיא מוכרח לכל הפוסקים, דהא בסלקא דעתא אליבא דר' מאיר, איפשר לדחות ע"פ שיטת הטור, ובמסקנא אליבא דרבנן כשיטת הש"ך, זה אינו דהא עיקר הקושי' תסוב על סוגית הש"ס בממנ"פ דאיך שיהיה קשה על חדא מינייהו, אי לסלקא דעתא דגם לר"מ פטור היכא דהוי הדר באיתא בעינא, א"כ קשי' לגמרא מטיהר אה"ט וחייב אה"ז לדעת הש"ך, דגם בכדי לתת מקום לסוגיא דסנהד' לרב המנונא דק"ל שם, וחזרו והקשו מטימא את הטהור, למסקנא דמיירי בנו"נ ביד, טפי הו"ל להקשות, דהרי כולה מתניתין מוקשה, דמאי הוסיף בשנשא ונתן ביד, כיון דגם מעיקרא כבר הופסד על ידי טעותו:
ונראה לענ"ד בזה בהקדם דברי התוס' ב"ק [דף י"ז:] בד"ה זרק שחילקו בין זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור [משום דקא עביד מעשה בכלי עצמה] לזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דחייב, משום דהראשון לא עביד בגוף הכלי עיי"ש, ולפ"ז אתי שפיר דברי התוס' אלו דנקטו עיקר תמיהתם רק מטיהר את הטמא לר' מאיר, ומטימא את הטהור לרבנן, ומחייב את הזכאי לא הקשו מידי, משום דאיפשר לדחות כשיטת הטור, דבדיבורא לחוד קם דינא, ומשום הכי חייב לר"מ, ולהכי לא הקשו לסלקא דעתא רק מטיהר את הטמא, וגם בקושייתם הב' למסקנא אליבא דרבנן לא מצו לאקשויי מחייב את הזכאי וזיכה את החייב, כיון דקם דינא אמאי חייב במאי שנו"נ ביד, דהא בהוראתו לחוד דומה ממש לזורק חץ, שאיננו עושה המעשה בגוף הדבר דהא המעות עדיין תחת יד הלוה, רק שגרם על ידי הוראתו שיתחייב לשלם לו שלא כדין, והוה ממש כעין חץ שאין ההיזק מיד, ואילו היה בא אחר וגמר ההיזק מחייבינן לשני, וכיון שכן גם אם הוא עצמו משלים ההיזק, עיקר חיובא דידי' על גמר המעשה, כל זה נקטו בקושייתם בכדי להקטין הקושי', אכן לקושטא סבירא להו כשיטת הש"ך דבחייב את הזכאי לא אמרי' קם דינא בהוראתו לחוד [כמו שסיימו בדבריהם, והא דבעו לאוכוחי הכא דר"מ דאין דינא דגרמי וכו' ומחייב את הזכאי, דחייב חכם אמאי דשילם הזכאי אח"כ עכ"ל], וכן כתבתי מזה בתפארת ירושלים מס' בכורות [אות י"ד] בקיצור:
י נראה לבאר לפום מסקנת תוס' ב"ק דהיכא דברי היזיקא חייב אפי' לרבנן בהיזיקא דע"י דיבורא לבד, ומשו"ה בזיכה אה"ח וטעה בשקה"ד, דלרב ששת דס"ל קם דינא חייב לשלם אפי' לרבנן דלית להו דינא דגרמי, ולא פליגי בזה ר"מ ורבנן אלא בטעה בדבר משנה והיכא דאילו הוי קמן הוה הדר. ולפי"ז היכא דאחווי ללסטים והעמידם עליהם דגם כן ברי היזיקא [דדמי כאילו מיקלא קלייה כמבואר שם (דף קי"ז) דהיכא דאנסוהו להעמידם על מטמון של חבירו ואח"כ נו"נ ביד דפטור יעוי"ש], יתחייב ג"כ אפי' לרבנן לדעת תוס' הנ"ל, ושם דף ס"ב] מבואר להיפוך דלרבנן לעולם פטור, דמיבעיא ליה אם עשו תקנת נגזל וכו' למאן דלא דאין דינא דגרמי לא תיבעי לך וכו', הרי להדיא דלא משכחת ליה שיתחייב לרבנן בהיזיקא שע"י דיבורא לחוד אפי' היכא דברי היזיקא. ונראה דכוונתם הוא דדוקא היכא שהפסיד לחבירו בדיבורא דאלים ותקיף כל כך דאי איפשר שיתבטל כלל עפ"י הד"ת, כיון דבשעה שיצא הדבור מפי החכם הרי תו אי איפשר שיתבטל לעולם מה שאין כן התם, ועיין. איברא קושיית רמב"ן ממוכר שטר חוב וחזר ומחל דדמי לשקה"ד, דהתם נמי מהני מחילתו עפ"י ד"ת וא"א שיתבטל, ועמ"ש לעיל אות ה' לתרץ קושי' הרמב"ן]:
יא ע"ש בתוס' ב"ק וז"ל והא דמפרש התם וכו' טימא אה"ט דנגע בהו שרץ, זיכה אה"ח שהיה לו משכון ונטלו הימנו, אגב אחרינא מפרש להו, עכ"ל. ותמוה לכאורה דהא כל הקושיא מעיקרא בש"ס בכורות כ"ח] רק מזיכה אה"ח דלא משכחת לה נשא ונתן ביד, ולדבריהם לא קשה מידי, דלא צריך כלל לזה, דבלא זה ג"כ חייבים גם יש לדקדק דהיאך יהיה הטפל מרובה מן העיקר, דהתם בבכורות מפרש הני תלתא זיכה אה"ח, טימא אה"ט, וטיהר אה"ט, ומפרש ליה לשנים דלא צריך כלל רק משום חד דצריך. ונראה דכוונתם דנהי דלא צריך לפום פשטא דשקלא וטריא, דרב ששת לא ס"ל כשינויא דר"י ור"נ. ויש לומר שחולק גם בעיקר הדין, וס"ל דאפי' ביש גדול הימנו אינו מחזיר, מכל מקום אין להפליא על שינויא דגמרא דמתרץ ליה גם אליבא דידהו, [וע' בנמוקי יוסף ובעל העיטור דסברי דרב ששת לא פליג על רב יוסף ורב נחמן ומיירי אפי' ביש גדול הימנו, והשתא אילו הוי קמן הוי הדר, וע"י שנו"נ ביד חייב. גם יש לומר בטימא אה"ט דאפי' בדליכא גדול הימנו והדר החכם ונגע בו שרץ דחייב לשלם, כיון דלר"י ור"נ היכא דאיכא גדול הימנו מחזיר, ובדליכא גדול הימנו היינו טעמא דקם דינא, משום דבע"ד יכול לומר דלא מהימן לי שטעה, והשתא דנגע בו שרץ וטימא בידים הרי יכול לומר דהודאת בעל דין לגבי עצמו שטעה מעיקרא כעדים דמי ונמצא דאח"כ הפסידו בידים:
ומ"ש התוס' דאגב אחרינא מפרש להו איפשר לומר דכוונתם בזה דמשניהם אלו מוכח לאורויי לן עד היכן הגיע כחו של נו"נ ביד, וזהו דלכאורה נראה בפשטא דצריך שישא ויתן בכל הממון ולענ"ד הוכחתי ממאי דמוקמינן בהיה לו משכון ונטלו הימנו דחייב לשלם כל החוב, ואמאי הרי לא עשה מעשה רק בהחזרת המשכון, אבל בעיקר המלוה לא נעשה בפועל כלום ומשלם לו רק היתרון שבין מלוה שיש לו משכון עליו לאין לו, אלא ודאי כיון דעשה מעשה במקצת קם דינא בכולו, וגם צריך לשלם כולו אפי' לרבנן [ואפי' לדעת החולקים על תוס' ואשר"י וסברי דרבנן פטרי אפי' היכא דקם דינא] ומטעם שכתבתי לעיל [אות ב'] דדמי לכסא דכספא כו' מה הוי לך גבי' דאזקתי', אחר זה מצאתי בקצה"ח [ס"ק ט'] שעמד ג"כ במבוכה זו, והוכיח ג"כ דאפי' על מקצת קם דינא בכולו, מדברי רש"י שפי' דאגע בהו שרץ שהפילו על הפירות, ואי איפשר שיגע בכולן, וכן מפשטות הגמרא הוכיח דאי לא תימא הכי לא שייך מה שעשה עשוי עי"ש. ולפ"ז יש לצדד ולומר דמה שכתבו התוס' אגב אחרינא מפרש להו, דבא להורות לן דגם באחרינא די לן כשנשא ונתן ביד במקצתו, הן לענין קיום הדין והן לענין תשלומין:
ודע דבקצה"ח כל עיקר דבריו בזה רק לענין קיום הדין, ולדעתי מסתבר ג"כ לענין תשלומין בכולו ועיין:
ע"ש בתוס' בסוף הדבור ועוד י"ל דסוגיא דהכא ובכורות דלא כר"ש וכו' אלא דס"ד דגמרא דנו"נ בע"ד וכו'. לכאורה יש לדקדק דא"כ מה נפקותא למה דסלקא דעתא בין רב חסדא לרב ששת, שהרי גם לרב ששת לא אמרינן דקם דינא בחייב את הזכאי עד שלא שילם הנתבע כמ"ש לעיל, וי"ל דנפקא מינה טובא, חדא כשתפס התובע דלר"ש כבר קם דינא, אבל לר"ח דבעינן נו"נ ביד כדי לקיים ולחזק הדין, אזי גם לסלקא דעתא לא נתחזק הדין בזה רק אם קיים הנתבע בעצמו ושילם לו, אבל לא ע"י תפיסה דתובע, אבל לר"ש הטעם משום דאכתי לא נוכל להוציא מן הנתבע היכא דטעה בשקה"ד, אבל כשתפס התובע פשיטא דמהני, גם יש נפקותא בזיכה את החייב, ובזה כיוון תלמידי המופלג החריף והשנון מו"ה צבי מיכל נ"י. איברא למאי דסבירא ליה לרב חסדא מעיקרא דזיכה אה"ח דינו כנשא ונתן ביד ליתא לנפקותא זו:
יב ויש לחפש ולתור לדעת בעלי התוספות אם פסקינן כר"ח דגם בשקה"ד לא אמרינן קם דינא עד שנו"נ ביד או כרב ששת, אבל כר"נ ורב יוסף פש"ל דלא פסקינן כוותייהו שאפי' ביש גדול הימנו אין מחזירין, שהרי למסקנת דבריהם בב"ק דהיכא דקם דינא בדיבורא בעלמא אזי חייב לשלם אפי' לרבנן דלית להו דינא דגרמי, והא תינח היכא דאלים דיבורא כל כך דאי איפשר עוד שיתבטל עפ"י דת, ואפי' אי אתא אליהו ובית דינו וכמש"ל [באות י']. גם בזה פש"ל דלדעתם בב"ק אפי' אם פסקינן כר"ח דבעינן נו"נ ביד זהו לענין קיום הדין, אבל לענין תשלומין אזי לדעתם בב"ק אפי' לא נו"נ ביד מחוייב לשלם היכא דליתא קמן דליהדר. איברא למאי שכתבתי לעיל (אות ד'] לא נוכל לחייבו, דתליא מילתא באיבעיא דעשו תקנת נגזל וכו' רק על ידו הוא דמהני לדעתם:
והנה לכאורה נראה דתליא מלתא דא אם פסקינן כר"ח בשני התירוצים בב"ק, דלתירוץ הראשון קאי סוגיית הש"ס ב"ק הן לסלקא דעתא והן למסקנא אליבא דר"ש, וכן בריש סנהדרין [דף ג'] בד"ה אלא מעתה כתבו שם דסוגיא אזלא אליבא דר"ש ומשמע דפסקי' כוותיה, אבל לתירוצם השני קאי סוגיית הש"ס ב"ק אליבא דר"ח גם לסלקא דעתא, ותו אין להכריע להלכה מסוגיא דריש סנהדרין, שהרי מסוגיא דב"ק משמע להיפוך. איברא בפרק קמא דע"ז [דף ז'] בד"ה הנשאל כו' מבואר להדיא דסבירא להו להלכה כר"ח, וז"ל שם אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר כדאמרינן בפרק כל היד [דף כ'] חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אלא אם כן יוכל להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' בשקה"ד, וסוגיא דעלמא כאידך, דבהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ו'] דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נו"נ ביד, עכ"ל. והנראה מביאור דבריהם דאזלי אליבא דר"ח דהיכא דלא נו"נ ביד יוכל להחזירו, ומשכחת לה שפיר דיוכל המורה השני להתיר, דמסתמא לא נו"נ הדיין ביד, משא"כ אליבא דר"ש דקם דינא מיד היאך יוכל השני להתיר, ואי משום דעל ידו יתחייב הדיין לשלם יאמר לבע"ד שילך עם הדיין לפני ב"ד ויתבענו לדין, אבל לא להתיר כדי שלא יבא לידי מכשול: