אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן מט

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן מט

סימן מח

בדיני שיקול הדעת

א נראה לבאר בפשטא בדעת רש"י בקבלוהו עלייהו, וזה לשונו [בדף ה'.] אי קבלוך עלייהו לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות ולא יתבעוך לא תשלם, ואי לא זיל שלים, ואי לא קבלו טעותם עליהם וכו' עכ"ל, ונשמע מדברי קדשו דמומחה לא מיפטר עד דקבלוהו עלייהו בין לדין בין לטעות ותיפטר. כדדייקינן מדברי קדשו, ולא יתבעוך. וגם נשמע היכא דלא קבלו טעותו עליהם, הרי זה כאילו לא קבלוהו היכא דטעה, [והא דכתב בהגהות נמוקי יוסף דהיכא דלא קבלוהו עליהם אפי' בגמיר וסביר אין דינו דין, עי' לקמן סוף אות ז'], שהרי הוכיחו מזה בסוגיא, דיחיד מומחה דן אפי' בעל כרחו [ובזה יתיישב קושיית תוס' בד"ה ואי לא, ועי' ש"ך (ס"ק למ"ד אות ג') שכיוונתי לדעתו בזה, ועי' מש"ל באות ב' לבאר דברי קדשו], וזהו טעמי' דתוס' לקמן [ה':] בד"ה יפה כח פשרה וכו' וז"ל ונראה דמיירי כגון דאתו לבי תרי ואמרו להו דונו אותנו כמו שרגילים לעשות הדין וכו', וצריך להבין דאם כן מאי קשיא לשמואל שאני הכא שהתנו בפירוש, דמסתמא רגילים לעשות כפי תקנת חכמים לכתחלה, דדין בשלשה דוקא, אלא ודאי היינו טעמא כיון דלשמואל בדיעבד דינם דין, תו לא איכפת להו בדברי בעלי דינין, שהרי הם יכולים לדונם בעל כרחן, ומי עשאום לאדונים בדבר לשדות בו נרגא ולומר דונו לנו דין תורה, לכן הרי זה כאילו לא התנו ולא קבלוהו, ומשו"ה ביחיד מומחה וטעה בשיקה"ד מה שעשה עשוי וישלם, ובאינו מומחה וטעה אין דינו דין כלל, דנקטינן דיבורייהו במאי דאמרו שלא קבלו טעותם רק לגבי עצמם במאי דקבלוהו עלייהו, והרי זה כאילו אמרו דעו דהא דקבלנוכם עלן הוא באופן שתדונוהו ד"ת, דנהי דעל גמר דין גופא אינם יכולים להתנות, מפני דלאו בדידהו תלי' מילתא וכמ"ש, אכן על קבלת עצמם יכולים להתנות, ולהכי במומחה וטעה בשקה"ד הגם דדינו דין, אבל מכל מקום מחוייב לשלם וכאלו לא קבלוהו ודן אותם בע"כ, ובאינו מומחה בטל דינו לגמרי מהאי טעמא, ועי' בנמוקי יוסף שמביא בשם אחרונים דגם במומחה וקבלוהו באופן זה שידון ד"ת וטעה בשקה"ד, דבטל דינו לגמרי, ונראה דטעמייהו בזה דמסתברא להו דנהי דאי איפשר לנקוט האופן בדבר והיפוכו לגמרי, ולומר דאם תכוון הדין כפי ד"ת, הדבר חובה עלינו לקבל דבריך, ובאם תטה אפס מנהו תתבטל ותופר דינך לגמרי, ותשאר הדבר רק כפי עיקר הד"ת וכפי שדנין בהם לכתחלה מפני דלאו בדידהו תלי' הדבר, שהרי יכול לדון בע"כ בשגם שיטעה בשקה"ד יקום דינו בעל כרחן. איברא נקטינן מיהת דיבורייהו באפס קצהו מן נתיב ההיפוך לגמרי, והוא דנקטינן הדבר בנתיב הממוצע בין שני הקצוות, וזהו דבאם תטעה אזי אין רצונינו במומחה הלזה, ויקוב הדין בינינו על פי מומחים אחרים, וכשם דבתחלה היינו יכולים וגם ביד כל א' מאתנו לומר כן, כן יקום בינינו גם לאחר גמר דין אם יטעה, ובאופן זה כמו שיכולים לומר מתחלה ואין המומחה יכול לכופם לדון בפניו, כן הדין כשהתנו מתחלה על סופו:

ונראה לפענ"ד דעיקר הדבר תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים בקדושין דף ס"א], דר"מ ס"ל דבעינן תנאי כפול, וקראי דכתיב אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו אתיא כפשטא, ומסתברא דר"מ ס"ל דגם בסתמא נקטינן פני הדבר בדרך ההיפוך לגמרי, [רק הטעם משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, ולכן באיסורא דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, נקטינן הדבר בדרך ההיפוך, וכמ"ש הר"ן בפ' שבועת העדות דף ל"ה על המשנה דיברכך וייטב לך, ושכן מסתבר גם למסקנא], ורבנן פליגי שם ואמרי דאיצטריך למיכתב, דאי לא, הוי אמרינן לא קללה ולא ברכה, הרי דסברי דנקטינן פני ההיפוך בדרך ממוצע ולא לגמרי, ועי' רמב"ם בפרק ו' מהלכות אישות ובמגיד משנה שם דגאונים ראשונים פסקו כר"מ, וקצת מן האחרונים פסקו כרבנן רק דבגטין וקדושין תקנו כן לכתחלה לרווחא דמילתא, והשתא בנדון דידן להפוסקים דפסקו כר"מ, א"כ בע"כ צ"ל כדעת רש"י דדבורייהו קאי רק על קבלת עצמן, שגם זה הוא בנתיב ההיפוך לגמרי, מפני שעל הירוס הדין לגמרי אין יכול להתנות וכמ"ש, וגם אין לומר דננקוט ולומר שידונו בפני מומחה אחר, שאין זה בנתיב ההיפוך לגמרי, שהרי גם האחר איפשר שיטעה בשקה"ד, ובע"כ יקום דבר גם שלא כפי הדין, אבל דעת האחרונים הוא לטעמייהו דסברי דעיקר הדין להלכה כרבנן דאמרי דנקטינן ההיפוך גם בדרך ממוצע, ומש"ה דינו בטל וידונו בפני אחרים:

ב איברא בעיקר דברי רש"י שפירש לן דקבלוהו ולא קבלוהו, בכל אחד מהם בקצה האחרון, דלא מיקרי קבלוהו אלא כשהתנו בפירוש, בין לדין בין לטעות, ולא יתבעוך, וכן לא קבלוהו כשהתנו בפירוש שלא קבלו הטעות, ושביק לן דרך הממוצע דהיינו שקבלוהו בסתם, אנה פניו מועדות, וא"כ קשיא לן מתניתין דבכורות דן את הדין, דמוקמינן לקמן אליבא דר' אבהו כשקבלוהו עליהם, במאי מוקים ליה, אם כשקבלוהו בפירוש הן לדין הן לטעות ולא יתבעוך, א"כ אפי' כשאינו מומחה דרישא אמאי ישלם, ואם כשהתנו שלא קבלו הטעות, א"כ קשיא רישא וסיפא, דכיון דזהו כאילו התנו על הקבלה כמש"ל, וא"כ קשיא רישא באינו מומחה אמאי מה שעשה עשוי, וקשיא סיפא אמאי פטור מתשלומין, ואין לומר דמיירי כשקבלוהו בפירוש בסתמא שלא התנו כלום, אכתי קשיא סיפא במומחה אמאי פטור מתשלומין, שהרי אפי' במומחה כמר זוטרא לא פטרינן ליה אלא כשהתנו בפירוש בין לדין בין לטעות, ונראה בפשטא דמשום האי טעמא הוציא רבינו בעל ש"ך [בס"ק ל' אות ג'] את דברי רש"י מפשטא ומפרש דסתם קבלה במומחה הוי כאילו התנו בין לדין בין לטעות, וע"ש ולפענ"ד נראה בכוונת דברי רש"י, דס"ל מדאמרינן בסתמא דן דינא וטעה, ושביק מלפרש במאי טעה כדמפרש לקמן (דף ו'] דטעה במאי וכו', אלמא דבדין זה לא מפלגינן, אלא אפי' בדבר משנה נמי פטור וקם דינא, והוא כשהתנו בין לדין בין לטעות, וגם כשהתנו בפירוש ולא יתבעוך, דאי לאו הכי אמרינן דלא התנו אלא לענין קיום הדין ולא לפוטרו מתשלומין, ואי לא קבלוהו והתנו בפירוש ואמרי ליה דיינת לן שלא קבלו הטעות, זיל שלים בין בדבר משנה היכא דליתא דתיהדר, או בשקה"ד דקם דינא לגבי מומחה, דנהי דמהדרינן להקים דבורייהו ואמרינן דתנאי מיהת יקיים על הקבלה, והשתא דטעה הוי כאילו לא קבלוהו, מכל מקום במומחה קם דינא דאפי' בלא קבלוהו יכול לדון בכפייה וכמש"ל, אך בסתם קבלה ולא התנו כלל, מהני מיהת בטעה בשקה"ד באינו מומחה לענין קיום הדין, וגבי מומחה לפוטרו מתשלומין ובכי האי גוונא מיירי מתניתין דבכורות, ומסתברא מילתא דהיכא דהתנו בפירוש בין לדין בין לטעות, דאפי' טעו בדמ"ש קם דינא מפני התנאי דקבלו עליהם בפירוש אפי' כשיטעו, דכשם דמהני התנאי לפטור מתשלומין את שאינו מומחה כשטעה בשקה"ד, הוא הדין נמי לענין קיום הדין גם בדמ"ש, והא דמשמע קצת מדברי הרא"ש בסוגיין פ' א' דיני ממונות [סי' ד' ה'] דדוקא בשקה"ד, וזה לשונו שם אבל אם קבלו בעלי דינין עליהם יחיד שאינו מומחה בפירוש בין לדין בין לטעות, דיני' דינא אי טעה בשקה"ד ופטור, עכ"ל. אין כוונתו בזה דבדבר משנה הדר דינא, רק לענין פטור תשלומין דלא מיפטר רק בטעה בשקה"ד, כיון דקם דינא בשקה"ד גם בסתם קבלה, תו מהני קבלתו דבין לדין בין לטעות לפוטרו מתשלומין, משא"כ בדמ"ש דהדר דינא בסתם קבלה, דתו לא מהני גבי' קבלה דבין לדין בין לטעות רק לענין קיום הדין ולא לענין פטור תשלומין, [דהרא"ש לשיטתו דס"ל כדעת התוס' שגם בדמ"ש איכא חיוב תשלומין לדידן דפסקינן כר' מאיר דדן דינא דגרמי איברא לדעת הרמב"ן וסייעתו צ"ע קצת דהיאך יתחייב הדין בע"כ מפני תנאי של בע"ד] עד שיאמרו בפירוש ולא יתבעוך, דבלא זה לא עדיפא מספק מחילה דחייב בתשלומין, עי' חו"מ [סי' ס"ה סעיף כ"ג] בהג"ה, ובש"ך ס"ק ע"ח] בשם מהרד"ך:

ג איברא לכוון לאמיתו בדעת רבותינו בעלי תוס' לדינא בקבלה זו, שאמרו בפירוש ותדוננו ד"ת צ"ע טובא, דהנה מדבריהם (דף ה'] בד"ה ואי לא כו', וז"ל וקשה דא"כ מאי דייק מהכא דהא אפי' לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי וישלם מביתו, כדמוכח לקמן דפריך לר' אבהו מדן את הדין ומוקי לה בדקבלי' עלי' וכו', עכ"ל. דלכאורה נראה דלא ס"ל כדעת הנמ"י בשם האחרונים, דהתנאי קאי על הירוס הדין, דא"כ טפי הוה ליה לאקשויי אמאי פסק ליה דלישלם, הוה ליה למימר דיתבטל הדין מפני התנאי, [ואין לומר דמיירי בליתא דתיהדר, שהרי הוכיח הש"ס מזה דבמומחה קם דינא] וגם דלא כדעת רש"י דהתנאי קאי על הקבלה עצמו, דא"כ מה קשי' להו על רש"י, וגם אין לומר דסברי כדעת הש"ך (ס"ק ל' אות ד'] בשם הירושלמי, דכיון דלא טעה אלא בשקה"ד אזי לגבי מומחה דינו כקבלוהו בסתמא, דא"כ טפי הוי להו לאקשויי אמאי ישלם מביתו, שהרי הירושלמי מוקים לי' למתניתין דבכורות בקבלה כזאת, וקתני סיפא דמומחה פטור, אכן ליישב דבריהם איתא בשני צדדים, דיש מקום לומר דכדעת רש"י סבירא להו בעיקר הדין בקבלה כזאת, דמה שהתנו ותדוננו ד"ת, קאי על הקבלה עצמו וכמ"ש לעיל, רק דאפ"ה קשי' להו שפיר, דאכתי מנ"ל דמומחה ידון לכתחלה בכפייה, דנהי דמסתמא מר זוטרא ורבה בב"ח לא יזדקקו לדון לכתחלה בדבר שהוא נגד הד"ת בשמץ מנהו איברא הא תינח אם נפרש ואי לא קבלוהו, כלל לא. אבל אם נפרש דהתנו מדעתייהו שידונו ד"ת, א"כ הרי מצד הדין יכולין להזדקק לדון ביניהם מרצונם, כיון שקבלו עליהם מפני שמומחין הם ויכולים לדון, [הגם דנסתיים מילתא שטעו בשקה"ד, ודינו כאילו לא קבלוהו כלל לענין תשלומין במומחה, ולגבי גמיר לחוד דינו בטל], אבל ליכא ראי' מזה דיכול לדון בכפייה לכתחלה, וקושיית תוס' אזדא ליה בפלס המשקל, דכיון דקבלה בסתם מהני לי' אפי' לבסוף בגמיר לחוד, דדינו דין אפי' כשטעה בשקה"ד, אזי מסתבר נמי דקבלה כזאת מהני מיהת לענין לכתחלה ואכתי מנ"ל דמומחה ידון לכתחלה ע"י כפיי', גם יש מקום לומר דהתוס' ס"ל כהירוש' דקבלה כזו הוי קבלה מעליא, ואפ"ה לא הקשו על עיקר דינא דחייבי' לשלם מסיפא דמתני' דבכורות דקתני דמומחה פטור דיש לדחות דמיירי בסמוך [עי' ברא"ש פ' קמא דסנהד' (סי' ב') שמסתבך בזה, וז"ל אבל אי קבלוך עלייהו לא תשלם, אע"ג דמתניתין דדן את הדין אוקימנא בדקבלוהו עלייהו, ואפ"ה ישלם מביתו, התם בשאין מומחה כדקתני סיפא, ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם, ואע"ג דהתם מיירי בסמוך, כיון דמומחה לרבים אפי' כשאין סמוך הוי כסמוך], אבל בגמיר וסביר לחוד לא מהני אפי' קבלה סתם לפוטרו מתשלומין, משום הכי הסבו עיקר קושייתם על הוכחת הש"ס דבגמיר וסביר קם דינא גם בלא קבלוהו, וכן נראה עיקר מלשון הרא"ש שהקשה ג"כ קושי' זו, והוסיף מלה אחת דבכהאי גוונא עי' שם, הרי דעיקר הקושי' איננה על פלס המשקל, רק דסבירא ליה דקבלה זו הוי שפיר קבלה מעליא, כמו קבלה בסתמא משום דכיון דלא טעה רק בשיקול הדעת הוי דין תורה והרי נתקיים התנאי:

ד עיין שם בש"ך [ס"ק ל' אות ד'] שתמה על שיטת רש"י. מדברי הירו' דמוקי לה ר' אבהו גופי' למתניתין דבכורות בקבלה כזו בעל מנת שתדוננו דין תורה וקתני בסיפא דמומחה פטור בקבלה כזו, ותמה על רש"י ועל דעת האחרונים שמביא הנמו"י גם הקשה על דעת כל הפוסקים דבקבלה סתם לא מיפטר אלא המומחה ובירוש' מבואר דגמיר לחוד נמי מיפטר ע"י קבלה סתם, שהרי הקשה בירוש' על תירוצא קמא דמוקים למתניתין דבכורות בקבלה דחד כבי תלתא, ואי דטעה בשקה"ד בדא ישלם מביתו. ונראה לפענ"ד בהקדם לבאר על בוריין פטור המומחה בקיבלו עלי' דווקא, דלדעת רש"י (דף ל"ג] בד"ה פטור מלשלם משום דמזלא בישא דההוא גברא גרם ליה למיטעי, וכן הוא ברא"ש שם במסקנא. דא"כ אפי' לא קבלוהו נמי, שהרי יש לו רשות לדון לכתחלה אפי' בע"כ, כמ"ש תוס' (דף ה'] בד"ה כגון. וצריך לדחוק בזה, וגם לדעת הרא"ש שהוא משום מילתא יתירתא, זה גופא צריך ביאור היטב, הכי יעלה על דעת שמפני שבאו מעצמם לפני המומחה, או אפי' כשקבלוהו מסתמא, יעלה על הדעת לפוטרו מן התשלומין באם יטעה [שהרי לדעתם שגם זה בכלל קבלוהו], שהרי יותר קרוב הדבר שמוחזק לפניהם שבודאי לא יטעה, וביותר קשה לדעת בעל המאור דלא ס"ל כלל סברא זו משום מילתא יתירתא, שהרי ס"ל בבי תלתא ואית בהו חד דגמיר, דאפי' כשקבלוהו חייבים לשלם, וכן הוא דעת הש"ך ס"ק ט"ו אות ב'] בדעת בעה"מ, [ועי' בתומים ס"ק ו']. וגם רמב"ן במלחמות הודה לו בזה, א"כ גם בלא קבלוהו יפטור המומחה דאנוס הוא שאינו עלול לטעות. דמשום האי טעמא בבי תלתא וחד דגמיר לא מהני אפי' כשקבלוהו כיון דעלולים לטעות:

ונראה ליישב כל זה בהקדם קושיית הש"ס לעיל [דף ג'] אלא מעתה טעו לא ישלמו, ותירוצא דגמרא שם כל שכן שאתה נועל דלת ועיין פירוש רש"י שם היטב. הרי מבואר דכל כמה שהם דיינים מה"ת פטורים הם לשלם כיון דנחתו ברשות, רק היכא דמדרבנן דינם דין מפני נעילת דלת, אזי מהאי טעמא גופא חייבים לשלם. איברא יסוד זה נכון הוא לפירש"י שם, אבל לפי פירושם בתוס' שם לא תליא בזה מידי. וגם נראה מסברא חיצונה, דאפי' לדעת הפוסקים בסי' כ"ב סעיף א'. שגם בתרתי לריעותא מהני קבלוהו, ואין יכול לחזור לאחר גמר דין. זהו היכא דאיכא תרתי לריעותא לפנינו ואפ"ה קבלוהו, הרי חזינן דקבלוהו להשלים כל ריעותא, אבל היכא דמדינא דאורייתא איכא תרתי לריעותא. אבל לאחר תקנתא דרבנן ליכא אלא חדא לריעותא וקבלוהו בסתמא. אזי בפשטא מסתברא דע"י קבלה בסתמא לא נקטינן מילתא אלא להשלים חדא לריעותא דאיכא לפנינו, כיון דבתר תקנתא דרבנן מספיק גם בזה לחוד, ולא פטרינן ליה מספיקא, דנימא שבא להשלים גם ריעותא השני' כי היכי דליהני גם מדאורייתא וכמש"ל דברי תשובת הרד"ך מובא סי' ס"ה ס"ק ע"ח]. ולפ"ז בחד דגמיר וקבלוהו אפי' בפירוש פשיטא דנקטינן את קבלתם, רק דניהוי כאילו הוי בי תלתא דדינם דין מדרבנן משום נע"ד, ולהכי מהאי טעמא גופא מחייבינן ליה לשלם כשטעה בשקה"ד כתירוצא דש"ס לעיל לפי' רש"י. אבל בחד דגמיר וסביר וקבלוהו הרי בעל כרחו דנקטינן קבלה דידהו דניהוי כתלתא מומחי דסמיכי דדינם דין מדאורייתא. ומש"ה פטור מלשלם כקושיית הש"ס לעיל, דכיון דנחית ברשות מדאורייתא תו ליתא שום צד לחייבו וזהו כוונת הרא"ש במאי שכתב משום מילתא יתירתא, דמסתמא היה בדעתם שקבלוהו עליו כתלתא מומחי דסמיכי, וממילא אין מקום לחייבו עוד בתשלומין. אבל בלא קבלוהו כיון דדינו דין רק מדרבנן כמ"ש תוס' (דף ה'] בד"ה ואם. ורא"ש בריש פרק קמא. דנהי דמומחה הוא וטעותא דידי' אונס גמור הוא, אפ"ה מחויב לשלם מצד נע"ד כתירוצא דגמרא לעיל, ומשום האי טעמא גופא גם בבי תלתא ואית בינייהו חד דגמיר וקבלוהו, הרי בע"כ נקטינן קבלה דידהו כאילו הוי תלתא מומחין דסמיכי, דדינם דין מדאורייתא ופטורין גם כן כיון דנחתי ברשות מדאורייתא. ומשום האי טעמא גופא ס"ל לרא"ש דבי תלתא ואית בינייהו חד או תרי דגמיר וסביר ולא קבלוהו דמחויבים לשלם, כיון דמכל מקום אין דינם דין רק מדרבנן משום נעילת דלת, לכן משום האי טעמא גופא חייבין לשלם]:

ה איברא לדעת בעל המאור דס"ל דבי תלתא וחד דגמיר דמחויבים לשלם אפי' בקבלוהו, בע"כ צ"ל דסבירא ליה בקושיית הגמרא לעיל כפירוש התוס' שם. ונמצא דנפל יסוד זה לגמרי, צריך לומר לדידיה בפטורא דמומחה בקבלוהו דווקא היינו משום דאז נשלם אונסא דידיה בכל הצדדים, משא"כ כשלא קבלוהו דנהי דאית ליה רשותא לדון ביחידי מכל מקום כיון שנסתיים מילתא דטעה, אזי תלינן האונס גם בפשיעה כל דהו. ואמרינן דאולי כשהיה נושא ונותן בדין זה בבי תלתא לא בא לכלל טעות, ודמי לכל תחלתו בפשיעה וסופו באונס, דכל כמה דאיכא למיתלי אונס בפשיעה אפי' בצד הרחוק תלינן, אבל בקבלוהו לחודא הרי הם עצמם גרמו לזה ובעצם הטעות הרי דמי לגבי דידיה כאונס גמור, משא"כ בגמיר לחוד דאפי' בי תלתא וחד דגמיר לחוד לא מהני אפי' כשקבלוהו כיון דליכא אונסא דעבידי למיטעי, ומשום האי טעמא ס"ל לבעל המאור שם דבי תלתא ואית בינייהו חד דגמיר וסביר דפטורין אפי' בלא קבלוהו כיון דנשלם האונס מכל צד, שהרי נשא ונתן בזה בבי תלתא [והרא"ש הוא דפליג דאזיל לטעמיה דס"ל בקושיית הש"ס אלא מעתה טעו לא ישלמו כפירש"י שם, ועל זה משני כל שכן דאיכא נע"ד, הרי מוכח להדיא דכל כמה דאין דינם דין מה"ת מחוייבים לשלם מדרבנן משום נע"ד], וכן משמע להדיא בבעה"מ שם למעיין היטב כמש"ל:

ודע דיש מקום לומר בטעמא דפליגי הרא"ש ובעה"מ בבי תלתא וחד דגמיר וקבלוהו, מטעמא אחרינא, דקבלוהו לגבי בע"ד עצמם, הרי הם כנקיט רשות מריש גלותא לגבי עלמא, וכן משמע קצת מן הרי"ף בהלכות, והרא"ש לשיטתיה דגם בגמיר מהני נטילת רשות, משו"ה מהני נמי כשקבלוהו. ובעה"מ לטעמיה דס"ל להדיא דנטילת רשות לא מהני אלא בגמיר וסביר, ומש"ה ס"ל דגם קבלוהו לא מהני אלא בגמיר וסביר ולא בתלתא וחד דגמיר, ומסתבר כמ"ש בתחלה, דנהי דנטילת רשות לא מהני אלא בגמיר וסביר, זהו משום דאין נותנין רשות לעלמא כל זמן דלא גמיר וסביר, אבל קבלה דבע"ד לגבי עצמם אמאי מחלקינן בהו. וגם לא יתיישב במאי דפליגי בבי תלתא וחד דגו"ס. וזהו טעמיה דנמוקי יוסף בסוף הסוגיא בתלתא דסמיכי, דפטורין אפי' בלא קבלוהו, משום דס"ל כפירש"י שם בקושיית הגמרא ותירוצו, דהשתא כיון שהם דיינים מן התורה פטורין לשלם משום דנחתי ברשות מן התורה. וצ"ל דסמיכי ע"י ב"ד לחוד ולא מריש גלותא ולא מנשיא בארץ ישראל, וכמ"ש הש"ך (בס"ק כ"ט אות ח') דאם לא כן אפי' חד נמי]. וגם לא כדעת בעה"מ וכפי פירושם של תוס' הנ"ל, דא"כ כשם דפטור בחד דגמיר וסביר בקבלוהו [כמ"ש הנמו"י שם] משום דנשלם אונסא דידיה בכל הצדדים, הכי נמי ליפטרו בי תלתא דאית בינייהו חד דגמיר וסביר ואפי' לא סמוך כלל, דלגבי אונסא אין לחלק בין סמוך או לא:

ו איברא קשיא לכל הפירושים שכתבנו, דא"כ לאוקימתא דרב חסדא דמוקים לן מתניתין דבכורות כשנשא ונתן ביד, וכן פסק בהלכות ומבואר שם ברמב"ן דטעמיה דר"ח דכל דיין שרשאי לדון הן מה"ת הן מדרבנן אנוס גמור הוא, ומשום הכי לא מחייבינן ליה אלא כשנו"נ ביד, דאז אפי' ע"י אונס נפשות ממש מחוייב לשלם יעוי"ש היטב. וא"כ אפי' בתלתא דסמיכי נמי חייבין לשלם, וכן הוא בנמוקי יוסף שם בסוף הסוגיא בשם הרמב"ן. וא"כ קשיא סיפא דמתניתין ואם היה מומחה פטור, ופירשו בו כל הפוסקים דמיירי בגמיר וסביר לחוד אפי' כשלא נטל רשות רק כשקבלוהו פטור, ואמאי דנהי דקבלוהו כתלתא דסמיכי, הלא המה נמי חייבין [רק בנטל רשות הוא דמיפטר משום הפב"ד, כמ"ש רש"י (דף ה') בד"ה שבט, וכן כשסמוך מנשיא נמי פטור מהאי טעמא בא"י דוקא]. ואי משום דבקבלוהו נשלם האונס בכל הצדדין. דהא היכא שנו"נ ביד חייב אפי' ע"י אונס נפשות ממש דאנסוהו לשאת וליתן, [ועמ"ש בזה לקמן בסי' נ"ג סוף אות ב']:

איברא לאחר העיון נראה ע"פ דאיתא ב"ק [קי"ז:] ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עילוי' שקלה ויהבה להו וכו' אמר ר"א חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא הוא. והקשו שם התוס' והפוסקים דהא כשנו"נ ביד חייב אפי' ע"י אונס. ותירצו דזהו דוקא באיניש דעלמא דמזלא דידיה גרמא ליה שנתגלגל האנס עליו לתת לו של חבירו, אבל בפקדון שנתגלגל האנס עליו ע"י המפקיד שהפקיד אצלו יעוי"ש. ומשום האי טעמא היכא דקיבלו עליו הבע"ד עצמם שנתגלגל הענין עליו ע"י הבעלים עצמם משו"ה פטור במומחה, דאנוס הוא בסבת הבעלים ומעתה נתברר בהכרח דרמב"ן ס"ל כפי' התוס' לעיל, שהרי כללא כייל דבכל גווני פטורין בגרמי לחוד, רק כשנו"נ ביד חייבין, דכל דיינא אנוס הוא. ולדעת רש"י ופירושו כל כמה דלא קבלוהו ולאו דיינא הוא מן התורה אלא משום נע"ד אזי מהאי טעמא גופא מחייבינן ליה:

ועיין נמוקי יוסף בסוגיין ד"ה אמר ר"נ וז"ל והחילוק מפורש דבאין מומחה משלם מביתו ואם מומחה הוא פטור מלשלם כו' ואפי' נו"נ ביד כו', וכן הדין דכל היכא שהוא סמוך שנטל רשות מראש גולה או מב"ד של ישראל או שקבלוהו כו' דין אחד להם ליפטר מן התשלומין, עכ"ל. ולכאורה יפלא דהא מסיק שם בסוף הסוגיא דאפי' ג' מומחין סמוכין חייבין היכא דעביד מעשה בידים, והיאך נקט דהיכא שנטל רשות מב"ד של ישראל דפטור. וע"כ צ"ל דכוונתו ב"ד של הנשיא בישראל והוי כמו נטל רשות מראש גלותא דפטור מטעם הפקר ב"ד, ולקמן מיירי בג' סמוכין מב"ד לחוד כדרך סתם סמוכים, ויותר נכון להוסיף ולגרוס כן בנמו"י עצמו, או מבית דין של הנשיא בארץ ישראל:

ז נהדרין לענינא דלפום דברינו שהארכנו עד כה דסיפא דמתני' דבכורות במומחה וקבלוהו כבי תלתא, דפטורא דידיה הוא מצד סברא חיצונה, וגם נשמע להדיא ממתני' (דף כ"ד] דנאמנים עלי שלשה רועי בקר דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור, ואפי' לדעת הש"ך [בסי' כ"ב ס"ק ב'] דחד כבי תרי מיקרי תרתי לריעותא, זהו כשלא נעשה מעשה על פיו אבל היכא שכבר נעשה מעשה כפי דינו, אזי גם בתרתי לריעותא אין יכול לחזור, כמ"ש הש"ך בסי' כ"ה ס"ק י"ב] להדיא. ולפי"ז קושיית הירושלמי ואי דטעה בשקה"ד בדא ישלם מביתו, קאי על סיפא דמתני' לפום אוקימתא דר' בא דמיירי בקבלוהו כבי תלתא, וא"כ מאי קמשמע לן בסיפא דמומחה וקבלוהו פטור, הכי סלקא דעתא לומר שישלם מביתו, ועל זה מתרץ כשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה על מנת שתדוננו דין תורה, והשתא הדר ביה מתירוצא קמא, דמוקים ליה בקבלה סתם וכפירושו דש"ך שם וכמו שיתבאר להלן, וזהו חידושא דמתניתין בין ברישא בין בסיפא, דסלקא דעתא דנהי דתנאי בטל לקושטא, לפי שהמעשה כזאת אי איפשר לקיים ע"י שליח, דאם יקבלוהו ע"י שליח לא מהני כלום, דמילי לא מימסרי לשליח, וכן כתב כעין זה בדרוש וחדוש [סוף מערכה ט"ז] לפרש דברי ש"ס גיטין סוף פרק מי שאחזו, [לא מיבעיא לדעת מהרי"ט (סי' קכ"ז חלק א') דאין יכול להקדיש ע"י שליח פשיטא דלא מהני קבלה ע"י שליח, (וע' מש"כ בתפארת ירושלים גיטין אות ל"ד על דברי מהרי"ט באריכות בעזה"י), ואפי' לדעת החולקים עליו התם משום דנגמר הדבר ע"י השליח לבד, משא"כ הכא שנגמר הדבר ע"י האיש שקבלוהו עליהם, יש מקום לומר דדמי לאומר אמרו לפלוני שיאמר לסופר שירצה הוא שיכתוב דלכולי עלמא לא מהני, והכא נמי הרי מיתלא תליא ליה בשיקול דעתו של מי שקבלוהו עליהם, ועיין בתוס' נזיר (דף י"ב.) בד"ה על מנת, דאפי' בדבר שקיומו ע"י דבור לחוד בעינן נמי כל דיני תנאים, כגון בהריני נזיר על מנת שאטמא, ועיין בתוס' כתובות (דף ע"ד) ד"ה תנאי, דאפי' לרבנן דפליגי על ר"מ בתנאי כפול אבל באיפשר לקיים ע"י שליח מודים, ומש"ה ניחא גם לאוקימתא דרב חסדא דמוקים לה כשנו"נ ביד ואפי' לרבנן, גם לדעת תוס' ורא"ש דאפי' לאוקימתא דרב ששת מוקים ליה כרבנן דהיכא דקם דינא חייב אפי' לרבנן], והשתא כיון דהתנאי בטל הוה ליה כקבלוהו בלא תנאי, מיהא אייתר לן בזה דהשתא קמשמע לן דקסלקא דעתא דתנאי זה לא גרע מגילוי דעתא שנתרצו רק על דין תורה, והשתא כיון שהגיס דעתו ודן יחידי [כפירושו בירושלמי] נתחייב לשלם אפי' מומחה, שהרי גם לדעת הש"ך מחלקינן בין קבלה סתם דאפי' בגמיר לחוד פטור ובתנאי מחוייב לשלם, אע"ג דלטעמיה הרי נתקיים התנאי דטעותא בשקה"ד הוא דין תורה, הכא נמי לפום מש"כ קסלקא דעתא לחלק בזה במומחה דאע"ג דתנאי בטל גרע מקבלה סתם וכמ"ש, דכיון ששמע גילוי דעתם ואפ"ה הגיס דעתו, וכמו שמסיים בירושלמי שם] קמשמע לן דכיון דתנאי בטל לגמרי הרי זה כאילו לא התנו כלל:

ולפ"ז סרו כל קושיות הש"ך מדברי רבותינו הראשונים, דמקושי' הירושלמי לא מוכח דסבירא ליה דאפי' בגמיר לחוד מהני קבלה לפוטרו, דקושייתו הוא מסיפא, וגם התמיה שהפליא על דעת רש"י ונמו"י דסברי דגם במומחה מחלקינן בין קבלה סתם ובין כשאמרו ותדוננו דין תורה, דלרש"י חייב לשלם, ולדעת האחרונים הדין בטל לגמרי, דלמאי שכתבנו אם נדייק היטב בדבריהם דכל הפוסקים דסברי כרש"י או שהביאו דברי קדשו (זולת הנמו"י בפ' אחד דיני ממונות וכמ"ש להלן] שלא הזכירו כלל שהתנו בעל מנת, רק דקבלו עלייהו ואמרו דיינת לנו ד"ת, והרי זה כאילו אמרו לאחר שתדון לן ד"ת הרי את מקובל עלינו, דבלאחר אין צריך לדיני תנאים כלל, וכן מבואר ברמב"ם ריש פ"ט מהלכות גירושין ובמגיד משנה שם, וברמב"ן פ"ב דביצה גבי הבו לי' ד' מאה זוזי לפלניא], כמו לאחר שתצא חמה מנרתקה (סוף פ' מי שאחזו] ולאחר שלשים יום [כתובות דף פ"ב], וכיון שאמרו כן מיד בשעה שקבלו עליהם דבריהם קיימים בזה, לרש"י כיון דטעה בשקה"ד הרי הוא כאילו לא קיבלו עליהם כלל, דהשתא בגמיר לחוד הדר דינא, ובמומחה קם דינא ומחוייב לשלם, דאמרינן דעיקר דיבורייהו יסבו על הקבלה עצמו ועל עצמם לחוד, ולדעת האחרונים דסברי מטעם אחר דדבורייהו יסבו על המומחה גופיה וכמש"ל [בסוף אות א'], ומשו"ה דינו בטל וידונו בפני אחרים, וכיון שאמרו כן בשעת קבלה אלימא דבורייהו שיתקיים, [ועיין בנ"י ריש פ' הזהב גבי ליישנן קא בעינן להו] משא"כ בירושלמי דמיירי כשאמרו על מנת בפירוש דאז בטל התנאי לגמרי, והרי הוא כאילו לא התנו כלל. ומה שכ' הנמו"י ראיה מהירושלמי לפירש"י דזהו שמסיים שם מפני שהגיס לבו לדון יחידי, משמע דמפני זה קסלקא דעתא שיתחייב גם המומחה לשלם כשהתנו בפירוש. שגם הקב"ה אינו דן יחידי כמש"ש בירושלמי, דמפני שהגיס דעתו הוא הגורם שיתחייב לשלם. והשתא דנהי דאע"פ כן פטור מלשלם מפני שהתנה על מנת בפירוש וכיון שאינו בכלל דיני התנאים הוא דבטל התנאי לגמרי וכמש"ל. וממילא נשמע דהיכא דאמרו סתמא בלא תנאי דאזי יצא מסוג דיני התנאים, דאזי הגורם בתקפו. ולהכי מחוייב המומחה לשלם וזהו כפירש"י ודלא כדעת האחרונים דס"ל שהדין בטל אפי' במומחה. דאם כן לא זהו הדרך דבשביל גבהות לבו אינו מן הדין שיבוטל הדין, אלא דבורייהו הוא דקגרים לזה וכמש"ל:

ועיין בפירוש פני משה שם שהניח כפי גירסא הישנה ודלא כש"ך. ומפרש דתירוץ דר' בא בתחלה ובסוף חד תירוצא הוא, וז"ל בקיצור, מה אנן קיימין, הש"ס מסיק לה להכריח אוקימתא דר' בא בשם ר' אבהו. דאי לא תימא הכי קשיא במאי עסקינן, דבאיזה דבר היה הטעות שלו, אם בשטעה ודנן משיקול הדעת שלו. ואינו מפורש בהדיא הדין דאינו כן אלא כו'. בדא מה שעשה עשוי בתמיה, והרי לא קבלו אותם עליהם. ואפי' בשנים שדנו ואינם מומחים אין דינם דין, אם בשטעה ודנן ד"ת כו'. א"כ קשיא בדא ישלם מביתו, והא קיימא לן טעה בדבר משנה חוזר כו' ר' בא כו', כלומר אלא על כרחו כדאמר ר' בא בשם ר' אבהו דהכא במאי עסקינן שקבלו אותו עליהם כשלשה, ועי"ש במראה הפנים שהאריך בזה. ולפ"ד ניחא דשיטת הירושלמי וש"ס דילן חדא הוא. ולדבריו גם לירושלמי מוקים ליה ר' בא בקבלוהו סתם. אלא דמצו אמרי אח"כ דדעתייהו היה מתחלה ע"מ לדון ד"ת. וכמו שפי' מהרש"ל בש"ס דידן. אלא דעיקר דבריו תמוהים ואין להם ביאור כלל. דלדבריו הו"ל לאקשויי בקצרה, דטעה במאי, דבין בשקה"ד ובין בדמ"ש. קשיא אמאי מה שעשה עשוי ואמאי ישלם כיון דשנים שדנו אין דיניהם דין. לכן מחוורתא דמילתא כגירסת הש"ך. דשני תירוצים הן באוקימתא דר' בא. ולבל יסתרו את דברי רבותינו הראשונים מתחלה ועד סוף, ולפענ"ד כדכתבינן לעיל. ויתורצו השלשה קושיות שהקשה הש"ך בס"ק הנ"ל איברא אכתי קשיא קושיית הש"ך על דברי נמו"י פרק אחד דיני ממונות וז"ל לאחר שהביא דברי הירושלמי, נראה מהירושלמי הא דתנן אם היה מומחה לרבים פטור מן התורה. אם אמרו לו בפירוש על מנת שתדון דין תורה וטעה חייב. ולולא דמסתפינא אמינא דיש למחוק תיבת על מנת:

עוד שם בנ"י מביא דעת רש"י וז"ל ואין דעת רש"י ז"ל כן. אלא היכא שאמרו דיינת לן ד"ת וטעה. דינו דין ומשלם. ומגיה שם מהר"ם וז"ל והיינו אי לא קבלך דאמר ליה ר"י. ומינה דאם לא קבלוהו עליהם כלל אפי' גמיר וסביר אין דינו דין כלל וחוזר עי"ש והגה"ה זו תמוה. ונראה דלא גרסינן ליה. או דכוונתו בזה לקושיית התוס'. דמינה משמע דאי לא קבלוהו עליהם כלל אפי' גו"ס אין דינו דין, ואזדא ליה כל הוכחות הש"ס מדר"י. והא דכתב הנמו"י בסוף הדבור שם. ומהכא שמעינן דיחיד גו"ס דיכול לכוף ולדון, עכ"ל. זהו לקושטא דמוכח כן מהש"ס. אכן בריש דבריו נקט לתמוה על פירש"י. דמוכח מתוך פירושו דגמיר וסביר אין יכול לדון בלא קבלה. והוא נגד הש"ס:

ח ברש"י [דף ו'] ד"ה דן את הדין, וז"ל בפירקין לקמן מוקי לה שנשא ונתן ביד. מדקתני מה שעשה עשוי. אלמא דיניה דינא. דאי לא דינא ליהדר, עכ"ל. וכבר הרגישו האחרונים בזה דלמה ליה לרש"י למינקט אוקימתא דרב חסדא דוקא. הלא שפיר מתיישב הקושיא לכל האוקימתות דלקמן, ועיין לעיל בפתיחה [נתיב א' אות ב'] מש"כ לתרץ דברי רש"י הללו. אך הוא בדרך רחוק קצת מן הפשוט. ובפשוטו נראה לענ"ד משום דקשיא ליה מאי פריך לר' אבהו. דילמא עד כאן לא קאמר ר' אבהו דאין דיניהן דין אלא כשלא נו"נ ביד, אבל היכא דנו"נ ביד דאלימי למילתייהו דיניהן דין וכדרך שפי' הרמב"ן במלחמות ד' אליבא דרב חסדא. לכן פירש"י דהקושיא קאי לרב חסדא. דאפי' בשלשה נמי כשנו"נ ביד הוא דמה שעשה עשוי כשטעו בשיקול הדעת. ושוב לא נותר עוד לאלומי גבי שנים:

ט יש להתבונן בדעת רש"י אם הלכה כרב חסדא או כרב ששת דלא בעי נו"נ ביד. והנה מדברי רש"י שפירש במס' שבועות [דף ל"ח:] בד"ה דאשבע בה' אלהי השמים, וז"ל ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדמ"ש וכו', והרי הוא כדמ"ש כדאמרי' בסנהדרין דטועה בדברי האמוראים חוזר, ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו, עכ"ל. נראה לכאורה דלא בעי נו"נ ביד כיון דבכהאי גוונא לא שייך נו"נ ביד כמבואר להדיא בבעל העיטור אות פ"ה בדין פסק דין דף נ"ב] דמקשה מזה על דברי הלכות דפוסק כר"ח דסתם סוגיא דהש"ס הנ"ל אזלא דלא כוותיה. אך יש להתבונן בזה שהרי משכחת לה בפשטא בנשבע ונוטל. דלאחר שהשביעו בלא נקיטת חפץ נשא ונתן ביד מן יד הלוה ליד המלוה, וכן בנשבע ונפטר והיה לו משכון. [ובגוונא דלא מיפטר מטעם הילך כמ"ש הר"י מיגאש ריש ב"מ] ונטלו הימנו ונתנו ללוה כיון דלפי דעתו כבר נשבע כדין. וצריך לומר דלא מיקרי נו"נ ביד אלא בדבר שאין שום דבר אחר גורם להיזקו דאידך, רק הפסק דין ומה שנשא ונתן ביד אח"כ, אבל הכא דבשעה שפסק שישבע בלא נקיטת חפץ עודנו לא ברי היזקו דדלמא לא ישבע. נמצא שגם מעשה דבעל דין גרם למאי שנשא ונתן ביד אחר זה. וכל כהאי גוונא אינו בכלל נו"נ ביד:

ולפ"ז מוכח מדברי בעל העיטור הנ"ל דין מחודש דהיכא דנתעצמו בדין בתנאי מהתנאים. דלפי דברי המלוה נתחייב לו אידך בלא תנאי, ולפ"ד הלוה לא נתחייב לו רק ע"י קיום תנאי דמלוה. ובשעה שעמדו בדין עודנו ביד המלוה באותו יום לקיים התנאי, ופסק הדיין שצריך לקיים התנאי היום, וכשעבר היום ולא קיים התנאי אזי נו"נ ביד את המשכון מיד המלוה וטעה בזה בשקה"ד, דלקושטא א"צ כלל לקיים התנאי, וכן להיפוך כמובן, או במוכר ולוקח כהאי גוונא דבכל הנך יצא מתורת נונ"ב, כיון דהוא עצמו ג"כ גרמא לפסידא דידיה, שהרי בידו היה אז לקיים התנאי, דמאי איכפת ליה, [ואין לומר דנהי דמוכח כן לדעת בעהע"ט עודנו יש מקום לומר דלדעת הרי"ף בהלכות גם זה מיקרי נונ"ב, דלקמן (בסי' נ"א אות ד') הוכחנו דמוכח מדעת הלכות שתירץ קושיית בעה"ע מטעם אחר]. איברא עודנו יש לברר הדברים דא"כ גם לרב ששת פטור לדעת רש"י, דכל כמה דאיכא ספק בדבר גם לאחר פסק דין אזי לית ביה משום דינא דגרמי אפי' לר"מ, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' לדעת רש"י. וא"כ עודנו קשה מש"כ רש"י ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו, דמשמע להדיא דבשקה"ד כהאי גוונא צריך לשלם. ונראה לפמש"כ לקמן [סי' נ"א אות י"א] ניחא, דנהי דיצא מכלל נונ"ב, אבל מתורת גרמי לא יצא, דעד כאן לא אמרינן דבספיקא יצא מתורת גרמי אלא בדבר שהפסק דין היה לגריעותא דידיה כגון דאילו הוי קמן הוי הדר, דלא הוי ליה למהר כל כך להשליכו, וכן בטיהר את הטמא ועירבן עם פירותיו דע"י עירוב זה לא יסתעף ליה דבר למעליותא דידיה, וכן בחייב את הזכאי משום האי טעמא נמי דלא יצמח לו הטבה במהירת התשלומין, אבל הכא דפסק שגם בלא נקיטת חפץ יצא ידי שבועה ויטול, דמסתמא ישבע כדי ליטול. וראיה לזה משורף שטרותיו של חבירו דחייב בשטר מקוים, ולא אמרינן בזה דשמא לא יכפור לו, ולא נעשה ההיזק מיד רק בשעה שכפר לו, אלמא דדנין פני הדבר כפי מרוצת הטבעי, ועיין היטב בסמ"ע [סי' נ"ה ס"ק ה']. ולקושטא עודנו לא נתחייב לו אידך כל זמן שלא נשבע בנק"ח, והרי עודנו לא נשבע וגרם לאידך להפסידו ממון גמור דכיון דכל זמן שלא נשבע הרי הממון שלו (ואין להקשות דא"כ משכחת לה במשביע עד א' שחייב קרבן שבועה, כגון בנשבע ונוטל, ומשביע עד א' המסייע לו דכיון דכל זמן שלא נשבע לו לא נתחייב לו, וע"י עדותו לבד יתחייב לו. ויש לומר דדוקא גבי דיין דכיון דלא ידע קושטא דמילתא, אזי נקטינן הדבר רק כאשר הדבר הוא לפנינו, ולכן כיון דלקושטא הרי עדיין לא נשבע, נמצא שהפסידו ממון גמור דע"י שעשאו כאילו כבר נשבע הוא שחייבוהו לשלם בעל כרחו, אבל גבי עד א' בנונ"ט יכול לומר הרי אני יודע דבקושטא נשבעת רק שאין רצונך לישבע גם לאמת, דמשום זה לא הפסדתיך], וא"ל בזה מסוגיית הש"ס שבועות (דף ל"ב] גבי ע"א בשכנגדו חשוד על השבועה דפטור העד מקרבן שבועה היכא דחשוד לוה, משום מי יימר דמשתבעת, דכל כמה שלא הפסידו בודאי לא מחייבינן בק"ש, ומש"ה מיפטר בתרווייהו, דבנשבע ונוטל כשמשביע עד א' המסייע לו פטור מפני שיכול לישבע רק מפני שאין רצונו לישבע, וכן בעד א' בשכנגדו חשוד על השבועה פטור משום אידך צד דמי יימר שתשבע גם על האמת, וכל כמה דאיכא צד ספק יהיה מאיזה טעם שיהיה, תו לא מצינן לחייבו בקרבן שבועה, [ועיין מש"כ עוד בזה בהגהות והערות]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה