אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן מח

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן מח

סימן מז

פתיחה בסוגיא זו

נתיב א'

א יש להתעורר בתירוצא דגמרא [דף ג'] כל שכן שאתה נועל דלת, כיון דעיקרו הוא לטובת המלוה, אכתי קשי' בזיכה את החייב אמאי מה שעשה עשוי, יאמר המלוה כיון דלטובתי נתקנה, שיהיה שם ב"ד על תלתא דאית בהו חד דגמיר וכן ביחיד מומחה הוא גם כן משום נעילת דלת לר' אבהו דס"ל ב' שדנו אין דיניהם דין] יאמר המלוה אי איפשי בתקנת חכמים, כמו באומר הב לי זיבורית טפי פורתא [בש"ע סי' ק"ב], ואפי' לדעת החולקים שם, הוא משום דסבירא להו דלהוציא אינו יכול לומר אי איפשי [כמ"ש המרדכי כתובות פ' בתרא סי' רע"ז], אבל בגוונא דהכא דאכתי לא בעי להוציא מידי, דמה לנו במה שיבוא ויתגלגל אחר כך, וי"ל דמסתמא המלוה בא מתחלה לפני ב"ד ולגבי עצמו כגון לגריעותא דידי' ובזיכה את החייב לא צריכינן לטעמא דנעילת דלת, אלא משום דקבלוהו לדיינא הן בתלתא וחד דגמיר או ביחיד מומחה, רק בחייב את הזכאי הוא דמצרכינן לטעמא דנע"ד שהנתבע לא קבלהו, ואין להקשות דאכתי אמאי משלמין בזיכה את החייב, הן בתלתא וחד גמיר או ביחיד מומחה כיון דקבלהו המלוה, והרי לדעת הרא"ש פטורים מלשלם כל בי תלתא וחד דגמיר וביחיד מומחה לכולי עלמא, וי"ל דמזה מוכח דעיקר טעמא דפטורין בקבלוהו הוא כסברת הרא"ש משום מילתא יתירתא, ולגבי מלוה ליכא מילתא יתירתא דצריכה לגופא, דאי לאו הכי כל היכא דזיכו את הלוה יאמר אי איפשי אפי' היכא דלא נודע עדיין שטעו, אלא דלכאורה קשיא להיפוך דאם כן גם היכא שבאו שניהם מעצמן דדינו כקבלוהו, כמבואר ברי"ף ושאר פוסקים, ולזה הסכים הש"ך בס"ק י"ב], דאזי פטורין מלשלם בכל גווני, דאכתי בזיכה את החייב אמאי פטורין, כיון דלגבי דידי' לא הוי מילתא יתירתא, וצ"ל כמש"כ לעיל סי' מ"ה אות ב'] דכיון דלגבי הנתבע פטורין מלשלם מדינא, דלגבי דידי' הוי מילתא יתירתא, והשתא אם נימא דלגבי מלוה לא מהני מידי ויתחייבו לשלם כשזיכו את החייב, אם כן נוגעים הם בדיניהם, דלעולם יחתרו למצוא דרך לחייב את הלוה שגם אם יטעו בשיקול הדעת יפטרו, ולא לזכותו שאז יתחייבו לשלם, ולא עוד שהרי הלוה לעולם יכול להערים ולבא מיד לפני ב"ד עם המלוה כי היכי דליפסלו לדון מפני נגיעה, ואכתי לא הועילו חז"ל בתקנתם כלום שתקנו דאין צריך מומחים מפני נעילת דלת:

ב איברא כל זה ניחא לדעת הפוסקים דגם סתם קבלה דדינו כקבלה בפירוש לכל דבר וכדכתבנו בשם הש"ך, אבל לדעת הפוסקים דבעינן קבלה בפירוש א"כ הדרא קושיא ראשונה לדוכתיה, דלעולם היכא דזיכו את החייב יאמר המלוה אי איפשי, כי היכי דליבטיל דינייהו. וי"ל דלדעת הפוסקים כן איפשר לומר דסברי דלר' אבהו מוקמינן למתניתין דבכורות כרב חסדא, דדוקא בנשא ונתן ביד, ותו לא היה יכול לומר אי איפשי, דסברי כדעת הפוסקים דלהוציא אינו יכול לומר אי איפשי, ואינו יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא, רק היכא שגילה הלוה דעתו דניחא ליה ביוקרא דלקמיה [כמבואר שם]. ולדעת הפוסקים כרב ששת דמתניתין דבכורות מיירי אפי' בלא נשא ונתן ביד, צריך לומר או דסבירא להו כרב אחא בריה דרב איקא דמדאורייתא חד נמי כשר, ותו לא צריך לטעמא דנעילת דלת, או להפוסקים כרב ששת וכר' אבהו צריך לומר דסתם קבלה נמי מהני, וכדכתבנו:

ולפי"ז ניחא ליישב דברי רש"י (דף ו'] בד"ה דן את הדין כו' ולקמן בפירקין מוקי לה כשנשא ונתן ביד, והוא תמוה דלכולהו אוקימתא קשיא שפיר אלא דקשיא ליה לרש"י כיון דר' אבא לא סבירא ליה דפטורא דקיבלו הוא משום מילתא יתירתא, שהרי לבתר דמשני ליה דמיירי בקבלוהו, חזר והקשה אי הכי אמאי משלם מביתו. וגם נראה מדברי רש"י דבעינן קבלה בפירוש, אבל ביאתן מעצמן לב"ד לא מהני כמבואר [בדבריו לעיל], וא"כ למה ליה לר' אבא לאהדורי בתר קושיא ממתניתין דבכורות, שהקושיא אינה מוכרחת כל כך דמיירי ביחיד כמש"כ תוס' בכורות (דף כ"ח:] בד"ה דן את הדין, טפי הוה ליה לאקשויי לעיל (דף ג'] דמהדרינן בתר טעמיה אלא מעתה טעו לא ישלמו, דפשיטא ליה לש"ס דשלשה וחד דגמיר מחוייבים לשלם, מדלא פטרינן אלא מומחה וכמו שפי' רש"י שם, א"כ לסברת ר' אבא קשיא ממה נפשך אי מיירי בדקבלוהו בפירוש אמאי משלמי, ואי בדלא קבלוהו יאמר המלוה אי איפשי, ואמאי בזיכו את החייב מה שעשה עשוי, משום הכי כתב רש"י דסבירא ליה כר"ח וקושי' הגמרא לעיל קאי גם כן על נשא ונתן ביד וכדעת הרי"ף וכמ"ש לקמן ולא סבירא ליה כדעת תוס' ד"ה אלא מעתה, ותו לא קשה שיאמר אי איפשי, דהשתא הוא להוציא ממש. ועיין לקמן בסי' שאחר זה (אות ח') מש"כ ליישב דברי רש"י בפשטא]:

ג נמצא יוצא מדברינו הנ"ל דין מחודש היכא דחד מבעלי הדינים קיבל עליו מתחלה את הדיין, והשני שתק ולא קיבל עליו את הדיין דצריך הדיין להסתלק מדין זה, מפני שפסול לדין זה מצד נגיעה. או שיחזור הבעל דין מקבלתו טרם שירד לחות לדינם, או שיקבלהו גם השני:

נתיב ב'

א בעיקר הדבר דבשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ולא אמרינן כי היכי דלא נוכל להוציא מבעל דין היאך נוציא מהדיין, וכבר עמד בזה בס' תמים דעים, ותירץ דשאני בע"ד שיכול לומר קים לי כאשר פסק הדיין בתחלה, אבל הדיין שהודה בעצמו שטעה צריך לשלם למי שהפסידו, כן מביאים כל האחרונים בשמו, ות"ל גם אנכי עמדתי בזה בתחלת השקפה בסוגיא זו, ואמרתי דהטעם מה שעשה עשוי מפני שכבר נפסק הדין על פי ב"ד, וגם כבר נעשה מפיהם למוחזק בממון, אע"ג דהיכא דסוגיא דעלמא אזלא כאידך מוציאין מן המוחזק, הכא כיון דאיכא תרתי לטיבותא, תו אין ביכלתינו להוציא מידם, אבל לגבי הדיין שלא נפסק הדין נגדו, שפיר מוציאין מידו, וכן מבואר להדיא בדברי רבינו הגדול רש"י ז"ל [דף ו'.] בד"ה וסוגיא דעלמא, וז"ל האי בעל דין דנקט לא בעי שלומי, דאמר ליה פסקת לי לדינאי, ומיהו איהו בעי שלומי כיון דסוגיין דעלמא כאידך, עכ"ל:

וכאשר נתורה לדעת דברי שאר רבותינו הראשונים בזה, נראה מדבריהם הקדושים דתפסו כדברי רש"י, עיין בדברי הרא"ש פרק זה בורר [סי' כ"ו] והרי"ף בפרק אחד דיני ממונות] בסוגיין שפירש בהאי דר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי גבי שלא להשביע את בניו דעובדא דהתם לא דמי לשיקול הדעת דהכא דסוגיא דעלמא אזלא כאידך, דאי לא תימא הכי אמאי לא חייבוהו לשלם, אלא דבסברא פליגי, והרי התם עודנו לא הודה ר' ישמעאל בר' יוסי, אלא וודאי דבשיקול הדעת אין צריך להודאתו, וכדברי רש"י הנ"ל, וכן מוכח להדיא בדברי רשב"א חולין [דף מ"ג:] גבי רבא בריה דרב יוסף, וזה לשונו שם בד"ה זילו, לפי מה שכתב רב אלפסי ז"ל בסנהדרין בענין טועה בדבר משנה ובשיקול הדעת צריך לומר דרבא טועה בשיקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כו', ומשום הכי חשיב ליה ר' אבא טועה בשה"ד כו' ולפיכך מחייבו לשלם אבל אם היה טעות בדבר משנה אפי' נשא ונתן ביד לא היה משלם, עכ"ל. והרי התם שלח ר' אבא לרבא דלישלם דמי תורא ועודנו לא הודה, ולדעת הראב"ד בתמים דעים הרי כל עיקר חיובו של הדיין הוא על ידי הודאתו, ואין לדחוק דמובטח בו שיודה, דמכל מקום איך יכול לחייבו עד שלא שמע הודאתו בפירוש, וכן צריך לומר לדעת בעה"מ שחידש סברא זו של הרשב"א דבד"מ אפי' נשא ונתן ביד פטור, משום דאיהו אפסיד אנפשיה כמבואר שם:

ב ולכאורה יש לעיין בסברת רש"י הנ"ל, שהרי מצינו בגמרא דעדים זוממין חידוש הוא, ועמדו בזה רבותינו האחרונים כיון דהמזימין מעידים עליהם שהעידו שקר, היאך נאמין שהם אמת העידו, דמאי שנא באם העידו עליהם שחללו שבת או שהעידו שקר, דאין בהכחשת הבעל דין כלום לגבי סהדי, ותירץ בקונטרס הגאון ר' חיים יונה זצ"ל [בחידושיו על הרמב"ם פרק י"ח מהלכות עדות] דנהי דהשתא הוו כמעידין לגבי עצמן, אבל מתחלה כשהעידו בבית דין לא היו נוגעים שהרי מעידין על אחרים, ונמצא ממילא שהיה אז בעדותן הכחשה לגבי המזימין, וגבי נוגע לא איכפת לן במאי שנעשה נוגע אח"כ. וראיה מניסת לאחד מעידיה כתובות כ"ב:], והדברים נכונים ומסתברים, וא"כ הכא נמי נימא כיון דבשעה שיצא הפסק דין מפיו, היה לגבי אחרים, אלא דאחר כך נתגלגל שהוא ג"כ לעצמו, מה בכך כיון דבשעתו לא היו נוגעים. אכן לקושטא לא קשה מידי דשאני ושאני בין הדברים שההכרח לאחוז האמת לאמתו של דבר, כגון גבי עדים דעלינו הדבר חובה לידע מפי העדים את הדבר לאמתו, ודרך האמת אין לו רק דרך אחד ואין שני לו, וכיון דבשעה שהעידו על האחרים העידו, ומחליטין את הדבר כן לאמתו, לכן אף שנסתיים מילתא דסהדותייהו הוא לגבי עצמן, לא איכפת לן בזה כיון שכבר החליטו הדברים לאמיתן, מה שאין כן בשיקול הדעת כיון דלאמתו אין הדברים כפי פסק דין שלהם שהרי סוגיא דעלמא אזלא כאידך, רק כיון שכבר יצא מפיהם לא מהדרינן, לכן זהו דוקא לגבי בעל דין שאז הסב הפסק דין עליו, ולא לגבי עצמו שעודנו לא יצא עיקרו בשעת הדין, ועתה אין יכולים לפסוק על עצמן:

נתיב ג' נוגע גם לדיני תפיסה:

א הנה בטעה בשקה"ד דהדין פסוק דמה שעשה עשוי, ולדעת רוב הפוסקים [וכן בש"ע משמע כן] דאפי' גדול ממנו אינו יכול להחזיר הדין אפי' היכא דפטורין מלשלם, כגון ביחיד מומחה וקבלוהו או בשלשה וחד דגמיר וקבלוהו [לדעת הרא"ש דשוין הם], זולת כשגדול ממנו והוא מוסמך לדברי התומים בס"ק [] לדעת הרא"ש וראב"ד, רק מבעל המאור משמע דלעולם הגדול ממנו יכול להחזיר היכא דפטורין לשלם משום פסידא דבעל דין], לכן אליבא דדינא לדעת רוב הפוסקים כיון דהשתא ליכא מוסמך בעולם, ונמצא דהדין שיצא מפיהם הוא בהחלט לצמיתות. נראה לפענ"ד דאפי' תפס הלוה אח"כ לא מהני מידי, וראיה ברורה לזה מש"ע (סי' ק"ח סעיף י"א] ברמ"א, גבי מת לוה בחיי מלוה, דאם קדם המלוה ותפס דמהני, משמע להדיא דאם תפס אח"כ כשכבר פסקו הב"ד כרב ושמואל, דיורשי הלוה פטורין, תו לא מהני תפיסה דיורשי המלוה וכ"מ שם באורים ס"ק מ"א], והשתא מה התם דאפי' הב"ד הקטן מן הראשונים יכולין לפסוק אח"כ כר' אלעזר ולהוציא מיורשי הלוה, אפ"ה הבעל דין עצמו אינו יכול לתפוס, מכל שכן בשיקול הדעת דאין בכח של ב"ד הקטן מהם להחזיר הדין אליבא דכולי עלמא, דפשיטא דאין בתפיסתו של הבע"ד כלום, דאע"ג דעביד איניש דינא לנפשי', זהו עד שלא ירדו לדין, אבל אחר שירדו לדין הדבר חוב על הבע"ד לבל לעשות שום דבר נגד הפסק דין ובפרט היכא שכבר נתקיים הדין על פיו, ולהכי אפי' טעו בשיקול הדעת, כיון שכבר פסקו חכמים דקם דינא, הדבר חובה על הבע"ד לשמוע רק לדבריהם, ואין בתפיסתו של הבע"ד להרוס ולנתוץ דבר שכבר נתקיים מפי ב"ד אשר בימים ההם:

ולפי"ז נראה דנהי דבספיקא דדינא דמהני תפיסה לעולם, לדעת הרמב"ם [פרק ב' מהלכות בכורות וכמה מקומות], ולדעת תוס' כתובות (דף כ'] ד"ה ואוקי, מהני תפיסה בטענת ברי, ואם תפס אידך אח"כ מהני, זהו דוקא עד שלא ירדו לדין לאחר תפיסה הראשונה אבל היכא שירדו לדין וזיכו את התופס כדעת הרמב"ם וסייעתו, או בטענת ברי לדעת התוס' לא מהני תפיסתו דאידך, דכיון שכבר יצא מפי ב"ד וזיכוהו בתפיסתו, תו לא גרע מטעו בשקה"ד, דפשוט הדבר דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שבא הנדון לפניהם כשכבר תפס הלה, אזי הדבר חובה עליהם לזכות את התופס להדיא, אבל אינם רשאים לומר ולהוסיף דכל זכיותיו משום דתפס, ובאם יתפוס אידך יועיל תפיסתו, דזהו בכלל עורכי דיינים:

ובזה מתורץ דברי המהרש"ל בים של שלמה הובא בנתיבות המשפט [סי' א' ס"ק ה'] וזה לשונו, כתב היש"ש בב"ק [פרק א' סי' מ"ג] וזה לשונו, אבל זה לא יכול לחזור ולתפוס מידו מאחר שבא ליד הניזק כבר, א"כ זכה בו בדין, מה שאין כן בשאר תפיסה דספיקא דדינא וכו', אכן מדברי הרא"ש בב"ק [פרק ב' סימן ב'] שהקשה על הרי"ף שלא הביא האיבעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק, ותירץ דליכא נפקא מינה דאי לא תפס אין גובין בבבל, ואי תפס גובה הכל מצד שהוא ספיקא דדינא עיי"ש, אלמא דשווין הם ממש, דאי לא, הוה ליה להביא האיבעיא, דהא נפקא מינה לענין זה, אלא ודאי דשווין הן, עכ"ל. ולמאי שכתבתי ניחא דתו לא קשה מדברי הרי"ף כיון דהתם בעל כרחו מיירי כשתפס קודם שבאו לב"ד, שפיר כתב הרא"ש דתו ליכא נפ"מ, כיון דכבר תפס וזכוהו בב"ד, תו לא יועיל תפיסתו דאידך דלא גרע משיקול הדעת דקם דינא, אף דסוגיא דעלמא אזלא כאידך [עיין בהשמטות]:

עוד שם [בנתיבות המשפט הנ"ל] וזה לשונו, אמנם אשכחנא גוונא דגרע הך תפיסה מתפיסה דספיקא דדינא, דנראה דמיתמי לא מהני תפיסה זו, דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפי' בניזקין כמבואר בב"ק (דף י"ד], רק דבעל חוב גובה מתקנת הגאונים, ובניזקין לענין תפיסה ודאי לא תקנו הגאונים, מה שאין כן בתפיסה דספיקא דדינא מהני אפי' ביתומים, ומדברי הרא"ש לא מוכח, רק דעל כל פנים לא עדיף הך מתפיסה דספיקא דדינא, אבל מכל מקום יש לומר דגרע, עכ"ל. ולפענ"ד איפכא מסתברא דכיון דגם במידי דלא שכיח, או בקנס היכא דתפס עבדינן שליחותייהו כמו בהודאות והלואות דעלמא, וכשם דבעלמא גבי תקנת הגאונים עבדינן שליחותייהו מדרבנן, הוא הדין נמי במידי דלא שכיח או בקנס היכא דתפס, דלאחר תפיסה שקולין הן לכל מילי ודינין דעלמא, אבל בספיקא דדינא היכא דתפס מטלטלין מיתמי, יש לומר דדמי קצת לספק בתקנתא, דמוקמינן אדינא (כמבואר במגיד משנה פרק ד' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ז'] דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי, אלא דהכא עדיף מפני שאין הספק בתקנתא עצמו אלא מצד אחר, אבל מכל מקום גרע טפי מתפיסה דלא שכיח שהוא מצד ודאי, אלא משום שהוא כעין תרי דרבנן, והלא גם בדינין דעלמא כן לדעת רוב הפוסקים דעבדינן שליחותייהו הוא מדרבנן, מכל מקום לא קשה על דברי הרא"ש הנ"ל דאכתי איכא נפקותא במטלטלי דיתמי דלשיטתו אזיל דהשתא גבי מטלטלי דיתמי דעיקר סמיכת דעת על המטלטלין הוא, עיין בתשו' הרא"ש [כלל ל"ו סי' ג'], וכן כ' הרא"ש ב"ק [פרק א' סי' י"ט], דהשתא דיני דמטלטלין כמו גמלים דערבאי בזמן התלמוד, כתובות (דף ס"ז]:

ב בעיקר הדין דשקה"ד דקם דינא, יש להתבונן, דהא בכל תיקו דהש"ס דפסקינן המוציא מחבירו עליו הראיה, והיכא דטעו והוציאו מן המוחזק הוי כטעו בדבר משנה כמבואר בנמוקי יוסף סנהדרין בסוגיין. ונראה לכאורה דהוא הדין היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו דדינו כן דהמוציא מחבירו עליו הראיה כדאיתא ב"ב (דף ל"ב] גבי גחין ולחיש לרבה, דהלכתא כרבה בארעא, וכרב יוסף בזוזי, שהוא מטעם דהמוציא מחבירו עה"ר לפירוש רשב"ם שם, ולא דמי להא דאמרינן בשבועות (דף מ"ח) גבי מת לוה בחיי מלוה דדיינא דעביד כר' אלעזר עביד, דהתם בלא זה בעל כרחו צ"ל דהתם שאני שהרי דיינא דעבד כרב ושמואל ופטר את יתמי הלוה, דפסק דין הוה כשובר, ואפ"ה אם פסקו בי דינא אח"כ כר' אלעזר והוציא מיתמי הלוה, שוב נשאר כן לצמיתות ולא מהני תו תפיסת יתמי המלוה, וכן אם פסקו בתחלה כר"א והוציאו מיתומים קם דינא, ותו לא יוכלו בי דינא אחרינא לפסוק כרב ושמואל, (וכן כ' תשו' מהרי"ט חו"מ סי' י' מובא בקונטרס הספיקות כלל ה' אות ה', וכ"מ בש"ע סי' ק"ח סעיף י"א) אפי' אם תפסו אח"כ יתמי הלוה, הרי דאלימי כחו של בי דינא דפסקו כר"א מכחו של ב"ד דפסקו כרו"ש, וטעמא דמילתא משום דהתם כבר הכריעו הש"ס בעיקרא דמילתא להלכה, דמסתברא להו טפי טעמא דר"א, [ועמ"ש בזה בתפארת ירושלים בסוף ס' טהרות בהשמטה למס' ברכות] דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד, אלא לכתחלה עבדינן כרו"ש, משום דיתמי הלוה מוחזקים, וכבר נפק הדבר מפומייהו דרב ושמואל לפוטרן, נכון הדבר לכל בי דינא לחוש לכבודן לכתחלה, אבל על הבע"ד העיקר חובה עליהם לשמוע כפי שנתקיים הדבר מפי הב"ד שדנו לפניהם, לכן טרם שיצא הדבר מפי הב"ד לפטור יתמי דלוה, מהני תפיסה דאידך ולא אח"כ, כדאיתא בש"ע (סי' ק"ח סעיף י"א) דדוקא בקדמו ותפסו איברא בבי דינא דפסקו מתחלה כרו"ש, וקמו אח"כ בי דינא אחרינא ופסקו כר' אלעזר, דנהי דלאו שפיר עבדי דלא חששו לכבודן דרו"ש, אבל מ"מ באיכות הדין כהלכה ברורה פסקו, שכבר הכריעו חז"ל בש"ס דלא כרו"ש, והבו דלא לוסיף עלה]. איברא בפלוגתא דתנאי ואמוראי דעלמא דלא הכריעו בש"ס, הדרינן לכללא דהמוציא מחבירו עליו הראיה והיכא דטעו בי דינא והוציאו מן המוחזק, ניהוי דינם כמו בכל תיקו דש"ס, דהיכא דהוציאו מן המוחזק דדינם כטועה בדבר משנה, ונמצא השתא דהיכא דסוגיא דעלמא אזלא כאידך מגרעי גרעי, דנהי דלא הוה כהכרעה בהחלט, מ"מ לא הורע כחו מהיכא דליכא הכרעה כלל דדינו כטועה בדמ"ש, והשתא דינו כטועה בשיקול הדעת דקם דינא:

איברא נראה לשדד פני הדבר להבין הדברים לאשורם, וקצת מזה למדנו מדברי תוס' בבא בתרא (דף ס"ב:] סוף ד"ה איתמר, וזה לשונם והיכא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסבירא ליה לדיין כחד מינייהו ועבד, מאי דעביד עביד, דהכי אמר בפרק כל הנשבעין השתא דלא איתמר לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ואי מספקא ליה לדיין כמאן הלכתא, המוציא מחבירו עליו הראיה, עכ"ל. כוונת דבריהם דהיכא דאיכא פלוגתא דתנאי או אמוראי ולא איתמר הלכתא בפירוש ולא גילו לנו הכרעתם, אבל לקושטא יש לברר בראיות גמורות הלכתא כמאן, ואיפשר שחז"ל כבר הכריעו בזה, אלא דלא גילו בפרהסיא, כעין דאיתא בע"ז (דף ל"ה], או שלא בצעו הדבר לגמרי, והניחו לדורות שלאחריהם לגמור הדבר על תלו, אבל מה שהניחו בתיקו כבר סוגרו השערים של שמץ הכרעה בזו, לכן בכל פלוגתא דעלמא, כיון דיש באפשרות להכריע, רק דאנן לא ידעינן, לכן היכא שכבר נפסק הדין והוציאו מן המוחזק, פשיטא דקם דינא, דאולי כן יקום ויוכרע הדבר, וכן הדיין פטור מלשלם מטעם זה], וכן היכא דטעו בשה"ד, לענין קיום הדין נקטינן מילתא דאע"ג דיש קצת הכרעה לפנינו להיפוך, מכל מקום כיון דאינה הכרעה גמורה ויש באפשרות שהכרעה גמורה יקום כפי פסק שלהם, ומשום הכי גם כן קם דינא, [אבל בתיקו דאי איפשר להכריע ונמצא דמהדרינן מילתא לכללו דהממע"ה, ובאם טעו והוציאו מן המוחזק דמי לטעה בדמ"ש]. אבל לענין תשלומין [של הדיין נקטינן כיון דאיכא קצת הכרעה לפנינו תו אין ספק מוציא מידי ודאי, ולא חיישינן לספיקא, דאולי הכרעה גמורה יקום ויתגלה להיפוך, לכן בתחלה מוציאין מיד המוחזק מהאי טעמא, ולא יכול לומר קים לי להיפוך, דא"כ זיכה את החייב היכי משכחת לה דצריכין לשלם, לא מיבעיא לדעת רבותינו האחרונים דאפי' היכא דלא טען קים לי אנן טענינן ליה, הלא יאמר הדיין דמשום הכי זכיתי אותו, אלא אפי' למאן דסבירא ליה דדוקא היכא דטען מכל מקום אינו מן הדין לחייב את הדיין מצד ספק, שהרי יכול לומר מאי הפסדתיך, שהרי בידו לאהדורי בתר זכותיה על ידי קים לי, וטעמא דמילתא כיון דכל עיקרו של קים לי הוא משום דעביד איניש דינא לנפשיה, וכחו של בעל דין ככחן של דיינים, זהו דוקא במילתא דגבי דיינים עצמן גם דיניהם מצד שיקול הדעת אפי' בספק השקול, אבל היכא דגבי בי דינא גופייהו הוא רק משום מה כח ב"ד יפה, דכיון שכבר פסקו כן לא מהדרינן עובדא משום כבודן, ומחפשינן להקים דיניהם משום ספיקא, דאולי יוכרע הדבר להיפוך ממה שנראה לפנינו, דסוגיא דעלמא אזלא כאידך, בכל כהאי גוונא הורע כחו של בע"ד מכחן של דיינים, דלגבי בע"ד דנין כפי הכלל המסור בידינו דאין ספק מוציא מידי ודאי:

ג הש"ך [סי' כ"ה ס"ק ב' אות ב'] מביא דברי הנמוקי יוסף הנ"ל והשיג עליו כיון דמהני תפיסה, איך איפשר לומר דדינו כדבר משנה וחוזר הדין, אלא דנמו"י לשיטתו דס"ל דבספיקא דדינא לא מהני תפיסה, ולמאי שכתבתי לעיל [באות א'] דבספיקא דדינא להפוסקים דמהני תפיסה, אזי כשחזר אידך ותפס אין מוציאין מידו, דזהו עד שלא באו לב"ד, אבל משבאו לב"ד וזיכו את התופס, אזי תו לא מהני תפיסה דאידך, כיון שכבר נפסק הדין ביניהם תו אי איפשר להרוס ולנתוץ שמץ דבר מני מעשה ב"ד, שהרי אפי' טעו בשקה"ד קם דינא, ולא מהני תפיסה דאידך לאחר שנפסק הדין, אבל בטעו בדבר משנה כיון שהדין בטל, והרי הוא כאילו לא נפסק הדין דמהני כשחזר אידך ותפס, ועיין. ולא עוד אלא שקרוב הדבר דצריך התובע להחזיר את מה שנתנו לו הב"ד ע"י טעותא, דנהי דבכל ספיקא דדינא מהני תפיסה, זהו כשתפס מעצמו מרשות שכנגדו, אבל בנדון דידן שב"ד נתנו לו ע"י שטעו בדין, והדין בטל כיון שטעו בדבר משנה, אם כן משורת הדין מחוייבים הב"ד לשלם לשכנגדו, שהרי הפסידו לו בידים, דלולא שב"ד הוציאו מידו לא היה מניח לו לתפוס, א"כ מטעם זה יסוב פני הדבר שיתחייב התובע שתפס כעת בשל חבירו להחזיר מה שנתנו לו הב"ד, בכדי שלא יפסידו הב"ד ע"י תפיסה זו, ודמי להא דפסקינן בסי' נ"ח [ברמ"א סעיף א' ובש"ך שם ס"ק ז' ח'] גבי סטראי דהיכא דמחוייב השליח לשלם, תו לא מהני טענת המלוה אפי' ע"י מיגו, כיון שע"י טענתו יפסיד השליח, ועל השליח אין לו שום דין ודברים, והכא נמי דכוותיה כיון שהדין בטל ממילא, רק דמחזיק בשל חבירו משום ספיקא דדינא כיון שכבר בא לידו ע"י הב"ד, ומשום האי טעמא יצטרכו לשלם ונמצא שיפסיד לב"ד ע"י תפיסה זו, וכל היכא שמפסיד לאחרים אין בתפיסתו כלום:

ד ובעיקר טענת הש"ך נגד דברי הנמו"י דאיך איפשר לומר דבכגון זה דינו כטעה בדמ"ש, שהרי סוף סוף כשתפס מועיל ואין צריך להחזיר, הרי בעל כרחו צ"ל שאין זה טעות דמוכח, גם בזה נראין דברי נמו"י נכונים, דכיון דאי איפשר להכריע ספיקא דתיקו, הדרינן לכללא דהמע"ה, והב"ד טעו וזיכו את המוציא להוציא מן המוחזק, מסתברא דטעותם דמי לטעו בדמ"ש, והגע בעצמך, הכי סלקא דעתא היכא דטעו בשור שהיה רודף אחר שור אחר סוף פ' המניח], וכן בשור שנגח את הפרה (ב"ק דף מ"ו] כו' דדינם פסוק להדיא במתניתין [ובדברי רב יהודה אמר שמואל שם] דהממע"ה, וטעו ב"ד והוציאו מיד המוחזק ונתנו לחבירו, דיגרעו מתניתין הללו מכל שיתא סידרא, אע"ג דמועיל תפיסה דאידך כמבואר בתוס' בב"מ דף ק'] בד"ה וליחזי, דבכל דררא דממונא מהני תפיסה בטענת ברי, הרי דאפי' במידי דמהני תפיסה, מכל מקום כל כמה דלא תפס הדין חרוץ במתניתין דהממע"ה, וכל דיין שהוציא מן המוחזק ונתן לאידך דינו בטל וכאילו לא נפסק וכמש"ל, ונפקותא בזה כיון שהדין בטל דאע"ג דלא נוכל להוציא מיד מי שנתנו לו, מכל מקום מועיל תפיסה דאידך, גם יש מקום לומר שצריך להחזירו בכדי שלא יפסיד הדיין וכמש"ל:

ומלבד כל זה נראה לכאורה כיון שכבר הוכחנו [באות ב'] דבכל תיקו דהש"ס, דתו אי איפשר להכריע בפלס מאזני צדק לאחד מצדדי הספק, לכן כיון דדינו פסוק דהממע"ה שוב הדר דינו כטועה בדמ"ש, רק דיש מקום לומר דמכל מקום אי איפשר להוציא ממנו מפני שכנגדו כבר תפוס בו, להפוסקים דגם בתיקו מהני תפיסה כקושיית הש"ך הנ"ל, אמאי לא נדמהו להא דאיתא ב"ב (דף ל"א] גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואוקמא לארעא בחזקת אבהתא, הדר אייתי סהדי דאבהתיה הוא, אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה, ועיין בתוס' שם דאם היתה תחלה ביד אחד מהם מחזירין אותה לידו כמו שהיתה תחלה, ואם לא היה מוחזק לא זה ולא זה מוציאין מידו, ויהא הדין כל דאלים גבר, וכן פסקי' בש"ע ח"מ סי' קמ"ו סעיף כ"ג], הרי דאע"ג דבתרי ותרי מהני תפיסת הבע"ד, מכל מקום כל שהב"ד נתנו לו בטעותא צריכין להחזיר לידו כבתחלה:

איברא לקושטא ליתא דשאני בקרקע דלא מהני משום תפיסת בע"ד וכן הוא להדיא ברא"ש כתובות [פ"ב סי' י"ג] וזה לשונו, ומצאתי בשם הר"י ז"ל דתפיסה לא מהני, מדאמר לקמן גבי אלמנה שתפסה, דאמרינן לה מאן שם לך ולא מהני תפיסה, אלא מיירי הכא כשהתפיסוהו ב"ד או כשתפס קודם שבאו העדים, והר"מ הלוי ז"ל כתב דאפי' תפיסת ב"ד לא מהני וכו' כשיבאו עדים האחרונים מוציאין מידו, כדאמרינן בחזקת הבתים אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה כו' וכי תימא הני מילי במקרקעי משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת אבל במטלטלין לא, הא אשכחן בב"ק (דף קי"ד] דאפי' במטלטלי אמרינן הכי דאינו מועיל התפיסה בב"ד כו', ואין ממש בכל אלו הדברים כו' דלא אשכחן דלא מהני תפיסה אלא בספק בכור כו' דבהני אין להתופס טענת ברי, אבל כל היכא שהמוחזק במטלטלין טוען ברי אין כח ביד ב"ד להוציא מידו, עכ"ל. ואפי' לדעת הרמ"ה שם דס"ל דאף במטלטלין הדין כן, היינו משום דס"ל דאפי' במטלטלין לא מהני תפיסה כמו בתקפו כהן דמוציאין מידו, יעוי"ש:

אלא דאכתי יש כדמות ראיה לזה ע"פ מש"כ תוס' כתובות (דף כ'] בד"ה ואוקי ממונא, דבכל מקום דמהני תפיסה הוא מצד כל דאלים גבר, דע"י ספיקא דדינא בטל חזקת המוחזק והדר דינו לכל דאלים גבר, ואפ"ה היכא דב"ד נתנו לידו בטעותא צריכין להחזיר כמו שהיה בתחלה בחזקת שאינו של שניהם גבי עידי אבהתא ושני חזקה, כמבואר שם דאנן אחתינן ואנן מסקינן לרשות שאינו של שניהם, ולא אמרי' הרי כבר גברה ידו וישנו ברשותו, אלא ודאי דטעותא דב"ד שאני, א"כ הוא הדין נמי בתיקו אפי' לדעת הפוסקים דתפיסה מהני, כיון דכל עיקרו הוא מצד דאלים גבר, זהו כשתפס בעצמו, אבל לא ע"י טעותא דב"ד, ולפי"ז דברי הנמוקי יוסף שרירין וקיימין אליבא דכולי עלמא:

ה יש להתעורר כיון דכל עיקר טעמא דמהני תפיסה של בע"ד בספיקא דדינא, ואפי' בתיקו, לדעת כמה פוסקים הוא מצד דעביד איניש דינא לנפשיה [כמ"ש בקיצור תקפו כהן סי' פ"ז בשם בעל התרומות] דלגבי עצמו הרי הוא כב"ד שלם, דהתינח בספיקא דדינא כיון דיש כח ביד ב"ד שאם הוציאו מן המוחזק ונתנו לחבירו אפי' בטעותא, כגון שלא ידעו מתחלה מדעת הפוסקים החולקים שזיכו את הנתבע, כמ"ש הש"ך [בס"ק ח'] בשם הגהות מיימוני, מכל מקום קם דינא אפי' היכא דסוגיא דעלמא אזלא כהחולקים שזיכו את המוחזק, מפני שכבר נפסק הדין ועשאוהו כמוחזק, כמו שכתבתי בנתיב ב' אות א'] בשם רש"י ורא"ש, ומשום האי טעמא גם כשבע"ד תפס מעצמו בספיקא דדינא לא מפקינן מיניה, אלא דיפה כח ב"ד מבע"ד דאפי' במקום דסוגיא דעלמא אזלא כאידך לא מפקינן מיניה, מה שאין כן בבע"ד דלא מהני אלא בספק השקול, וגבי תיקו יפה כח הבע"ד מב"ד דתפיסת הבע"ד מהני לכמה פוסקים, ותפיסה שע"י ב"ד דנין כטעו בדמ"ש כמש"ל. ונראה לפענ"ד דהיינו טעמא דנהי דכחו של ב"ד עדיפא, זהו בדבר שאיפשר להכריע ע"פ סוגי וכללי הדת, דאע"ג שקצרה ידם של הב"ד שדנו בזה להכריע, מכל מקום כל כמה דמשכחת לן להכריע כבר נפל עליהם תורת ב"ד, ולכן הפסק דין שיצא מאתם קיים ולא מהדרינן אפס מנהו להוציא מיד המוחזק שנעשה על פיהם, ואפי' היכא דסוגיא דעלמא אזלא כאידך, מ"מ איפשר הדבר להכריע להיפוך עפ"י ראיות נשגבות, ולפרק הדבר מן הסוגיא דאזלא כאידך, אבל בתיקו דאי איפשר להכריע לשום צד עפ"י סוגי וכללי הדת, רק לקושטא קמי שמיא גליא דצד א' מן האיבעיא הוא האמת לאמיתו, והצד השני הוא להיפוך, בזה נסתלק כח של הב"ד לגמרי, והרי כח ידם בזה כאיניש דעלמא, אבל הבע"ד בעצמו כביר מצא ידו לומר קים לי שאתי האמת, מפני שקמי שמיא גליא שצד אחד של האיבעיא הוא האמתי, וכמו שיכול לומר קים לי בכל מחלוקת הפוסקים, מפני שטענתו כברי יחשב שהעיקר כדעת הפוסקים שחייבו את הנתבע כמש"כ הש"ך בתקפו כהן, הוא הדין נמי בתיקו, דנהי דאי איפשר להכריע ע"פ סוגי וכללי הדת, מכל מקום ע"י האמת והשקר יתמצע הדבר:

ובזה יתיישב היטב דברי התומים [בס"ק ב'] שחייב את הדיין לשלם כשהוציאו מיד המוחזק גבי תיקו, ותמה עליו בעל נתיבות המשפט בס"ק ב'] וז"ל, ומה שכתב בתומים דמשלם הדיין מביתו תמוה לי דבזה ודאי הדין עם הש"ך, דהא אפי' בטעה בשקה"ד הקשה בס' תמים דעים להראב"ד כו', וע"כ צ"ל בטעם הדבר דבשק"ה כיון דדיינינן לכתחלה כסוגיא דעלמא אף להוציא כו', משא"כ הדיין גופא אין לו שום טענה לפטור עצמו כו', דהא אפי' להוציא מיד המוחזק אזלינן בתר סוגיא דעלמא, אבל בתיקו או פלוגתא דרבוותא דהדין דכל מוחזק יכול לפטור עצמו בטענת קים לי, מהיכא תיתי יגרע הדיין, בודאי דגם הדיין יכול לפטור נפשו ולומר קים לי שכדין פסקתי, עכ"ל. ונ"ל דעיקר כהתומים בזה, וטעם הדבר דדוקא בשקה"ד דעודנו איפשר להכריע בין הפלוגתא ויש עליהם תורת ב"ד ולהכי קם דינא וחייבים לשלם, והדיין אינו יכול לומר קים לי מפני שסוגיא דעלמא אזלא כוותיה דאידך, אבל גבי תיקו נהי דהספק שקול מכל מקום כיון דאי איפשר להכריע הדבר, כבר דינו פסוק דכלל גדול בדין המוציא מחבירו עה"ר, נמצא שזה הנתבע המוחזק בדבר הוחזק בהיתר והיה ממונו לכל דבר, והדיין שהוציא ממנו הפסידו ממון גמור, מסתברא שחייב לשלם:

גם מה שהקשה מדברי התומים עצמו שפסק בקיצור תקפו כהן [סי' קכ"ו] גבי מורדת דמהני תפיסה ע"י שליח, ומשמע דפטור מלשלם חדא דהתם הוא איבעיא דלא איפשטא ולא קאי בתיקו, דגם בב"ד קם דינייהו ופטורין מלשלם, ועוד כיון שכתב שם דכל כהאי גוונא לא נכלל בסוג חב לאחרים, דזהו היכא שהוא חב לאחריני בודאי, אבל לא בספיקא דדינא שהוא רק כספק חוב, נמצא דתפיסתו מהני מצד שליחות, ודינו כאילו תפס הבע"ד בעצמו דיכול לומר קים לי אפי' גבי תיקו, וכמש"ל:

עוד הקשו האחרונים על התומים הנ"ל, דמאי שנא מטבח דפטור מלשלם היכא שעשאהו לספק טריפה גבי מגרומתא ב"ק דף צ"ט, ובש"ע ח"מ סי' ש"ו סעיף ה'] מפני שיכול לומר דילמא לא הפסדתיך, והכא נמי ליפטרו הדיינים גבי תיקו מהאי טעמא. ונראה דמרחק רב ביניהם ולא דמי כלל, דהכא גבי תיקו חייבים, דנהי דאיפשר שהאמת הוא כן מכל מקום הפסדתוני עפ"י דת תוה"ק שהדין פסוק דהמע"ה והוה כממוני לכל דבר, ואתם הוצאתם מידי ואוקימתינהו ברשותא דאידך, והרי הוא היזק הניכר כיון שהוציאו מרשות לרשות, משא"כ גבי ספק טריפה דנהי דאפי' כשנימא דכשירה היא מ"מ הפסדתני ע"י מעשה שלך שאיני רשאי לאכול הימנה, אבל לא יעדיף הפסד זה מכל היזק שאינו ניכר דעלמא דפטורין בשוגג, ועיין ב"ק דף ק'] בתוס' ד"ה טימא את הטהור, דכל שהוציאו מרשות לרשות חשיב היזק הניכר, ומשום הכי חייב השומר היכא שהזיק לאחרים, אפי' כשהחזירו קודם גמר דין]:

ו יש לעיין דמשמע להדיא דבקרקע לא מהני אפי' כשהתפיסוהו ב"ד קודם שנולד הספק, כגון בתרי ותרי אף שהורידוהו קודם שהוכחשו, וכן הוא בהדיא בגמרא, דאנן אחתינן ליה ואנן מסקינן, בין שהיה אידך מוחזק בשדה ובין שלא היתה בחזקת של שניהם מהדרינן ומוקמינן כדמעיקרא כנ"ל, ואילו בספק פלוגתא וסוגיא דעלמא אזלא כאידך, איתא בחייב את הזכאי דקם דינא, ומסתימות המשנה דאפי' בקרקע הדין כן, ולדעת תמים דעים מובא בנתיב ב' הוא מצד דבע"ד אומר קים לי כאידך תנא, גם לדעת רש"י והרא"ש מובא שם, הוא מצד שהוא מוחזק ושכבר נפסק הדין וכמו שכתבנו שם, הרי דאפי' בקרקע דנין ליה כמוחזק. איברא למש"כ לעיל [באות ב'] ניחא, דעיקר הדבר תלי' דבספק שאיפשר להכריע לצד א' דבזה הדין קיים, לכן אין לך מוחזק יותר מזה אפי' בקרקע, ולא אמרינן בזה קרקע בחזקת בעלים עומדת, כיון שעל פי דין ירד לתוכה ע"י ב"ד, אין לך מוחזק יותר מזה, ואע"ג דסוגיא דעלמא אזלא כאידך, כיון שאין זה הכרעה גמורה, ועודנה איפשר להכריע בראיות נשגבות להיפוך משום הכי קם דינא, דנעשה מוחזק ע"פ בית דין, אבל בספק שעל ידי תרי ותרי כיון דאי איפשר להכריע, הרי הדין בטל כיון שנעשה בטעות, הדר מוקמינן לה גבי קרקעות בחזקת בעליה הראשונים, וכן בספיקא דתיקו כיון דא"א להכריע, הדין בטל לגמרי וכמש"ל, ושקול הוא לטעה בדבר משנה:

ז מש"כ לעיל [באות א'] היכא שכבר יצא הדבר מפי ב"ד להעמידו בחזקתו שוב לא מהני תפיסה דאידך, והרי בתרי ותרי דלעולם הוא בפני ב"ד וע"י ב"ד, וכן הקשה לי תלמידי המופלג הח"ו מו"ה ישעי' נ"י, ואמרתי לו דשאני תרי ותרי כיון דפסקינן דלא מקרע קרעינן ליה ולא מיגבא גבינן ביה, הרי זה כאילו לא נפסק הדין לצמיתות, ואע"ג דגבי יתומים מן היתומים היכא דפסקו הדין כרו"ש, אע"ג דלא נקרע השטר אפ"ה תו לא מהני תפיסה דיתמי מלוה, כדמוכח מלשון הרמ"א דדוקא אם קדמו ותפסו וכמ"ש לעיל, שאני התם שהב"ד פסקו שיחזירו השטר ולקרוע, רק ע"י פשיעות או עצלות של יתמי מלוה הוא דלא נקרע, ומש"ה דינו כאילו נפסק הדין לגמרי, ותו לא מהני תפיסה דיתמי מלוה, אבל גבי תרי ותרי דפסקינן כן דלא מקרע קרעינן, הרי דלא נפסק הדין לגמרי ביניהם, מש"ה מהני תפיסה של בע"ד גם אח"כ:

ח מש"כ לעיל [באות ג' ד'] גבי תיקו דאפי' לדעת הפוסקים דמהני תפיסה מכל מקום מחוייב הדיין לשלם, טעמא דידי כיון דכל כמה דלא תפיס אידך הרי הוא ממון שלו לכל דין ממון לכל התשמישים ולהוציאו לגמרי ע"פ דת תוה"ק, נמצא שהפסידו לו הב"ד ממון גמור, ותליא בפלוגתא, דלתוס' ורא"ש בסוגיין דאפי' בלא נשא ונתן חייבים לדעתם, ולדעת הרי"ף דוקא בנשא ונתן, [אולם לדעת הרמב"ם (פרק ו' מהלכות סנהדרין הלכה א' ג') דסבירא ליה לחלק בין דבר משנה לשיקול הדעת, דבשק"ה חייבים אפי' בלא נו"נ היכא דליתא דתיהדר, מה שא"כ בדמ"ש איפשר לומר דלענין זה דמי לשיקה"ד כיון דמכל מקום ספיקא הוא בעיקרו, משא"כ בדמ"ש דדמי לאונס כמ"ש בלחם משנה שם, ולהכי אע"ג דעיקר הדין מסתברא דדמי לדמ"ש, דכיון דאין בנידון זה שום מבוא לכנוס בו ע"פ סוגי וכללי הדת בדברים אמתים, ולהכי הדין פסוק דהממע"ה, אבל לענין תשלומין כיון דלא איפשר למיהדר ולהוציא מאידך שתפוס, וגם טעמא דלחם משנה לא שייך בזה, מסתברא דמחויב לשלם אפילו בלא נו"נ ביד לדעת הרמב"ם], ואע"ג שגם עתה איפשר שיתפסו הבעלים הראשונים ממנו, מכל מקום על ידם עשו ממון גמור שלו לכלל ספק, וכל כהאי גוונא הוי כמזיק ממון גמור, ולא גרע ממשביע עד הטומאה לאחר קינוי וסתירה דמחייב קרבן שבועה שבועות ל"ב.] לפי שעל ידו נעשה ממון גמור של הבעל לספק שמא תשתה ותבדוק, וכן להיפוך כשהוזם עד הטומאה לאחר קינוי וסתירה דמחויב לשלם לה כתובתה, אע"ג דאיפשר שגם בלעדו תפסיד כתובתה על ידי שתיית מים שעל ידי עידי קינוי וסתירה, אלא ודאי דלעולם אזלינן בתר השתא והוודאי, ולא מהפכין פני הדבר בתר ספיקא, ואין להקשות שהרי בסוגיא דתקפו כהן [בב"מ דף ו':] אמרינן דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממון של כהן, עי' בכסף משנה פרק ב' מהלכות בכורות הלכה ו'] דכתב בדעת הרמב"ם דסבירא ליה למסקנא דאע"ג דתקפו כהן אין מוציאין מידו, דכל כמה דלא מטא לידי' הרי הוא כשל ישראל לגמרי ונכנס לדיר להתעשר, ועוד דזהו דוקא לקיום מצוה דצריך לעשותו בדבר שברור לו שהוא שלו לגמרי, ולא בדבר שהוא בעצמו מסופק, ועוד דקמי שמיא גליא להבחין בין האמת והשקר, משא"כ לכל דין ממון שבו שבין אדם לחבירו, דלעולם אזלינן בתר סוגים וכללים של דיני תוה"ק, וגבי תיקו זהו כללו דדנין גבי' היכא דקיימא תיקום, ונמצא שהוא שלו לגמרי לכל דין ממון שבו, והדיין שהוציא ממנו הרי הפסידו ממון גמור, וכן מבואר בתומים [ס"ק ב'] דפשיטא ליה דהדיין מחויב לשלם, ובאות ה' כתבנו ליישב דבריו מקושיות האחרונים:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה