אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן מו

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן מו

סימן מה

עוד לש"ע סימן א ובאחרונים שם

א עיין בש"ך [ס"ק ב'] וז"ל וה"ה נזקין דאש ובור, ועיין בקצה"ח [ס"ק ב'] שהוכיח מתוס' ב"ק (דף י"ד] דלא כש"ך בהא דתנן במתניתין בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות כתבו שם בתוס' וז"ל ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי בקנס אפ"ה תני לה ולא קאי אמתניתין וכו', ואי נימא דאש ובור בעי מומחין א"כ שפיר מצי קאי אמתניתין דהא אש ובור בתוך ארבעה אבות. אלא ודאי ס"ל דאש ובור לא בעי מומחין וכו' עכ"ל. וע"ש [בס"ק ג'] הביא ראיה מדברי תוס' הנ"ל דלא ס"ל כדעת רמב"ן ור"ן לחלק בגזילות בין זמן המשנה דאיכא מומחין לא הפקיעו דין מומחין רק מהודאות והלוואות משום נעילת דלת. איברא אח"כ דליכא מומחין כלל הפקיעו ג"כ מגזילות ומכל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס, וז"ל הקצה"ח אך אם כי דברי הרמב"ן והר"ן נכונים אי איפשר לומר שיהיו תוס' סוברים שיטה זו דהא בסוף פ"ק דב"ק [דף י"ד:] בתוס' ד"ה פרט לב"ד הדיוטות ז"ל ואע"ג דלמ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו לא איירי בקנס, ומאי קושיא דהא בזמן המשנה כי היכי דגזילות בעי מומחין כיון דיונעל דלת ע"י מומחין וכמ"ש א"כ ה"ה אש ובור ושן ורגל בעי מומחין, ע"כ צ"ל דתוס' ס"ל דאין חילוק בין זמן המשנה לזמן הזה, ודלא כפירוש מהרש"א. ולפענ"ד נראה דדברי הש"ך וגם דברי מהרש"א נכונים, וראייתו מדברי תוס' הנ"ל לא מיחוור, שהרי גם כשנאמר כדבריו אכתי קשיא דמנ"ל דפרט להדיוטות קאי אמילתא דקנסא דלא איירי במתניתין תיפוק ליה דאפי' בשן ורגל דמיירי בהו בעי ג"כ מומחין כשהזיקו אדם דלא שכיח, כדאיתא להדיא בפרק החובל [דף פ"ד:] ולקמן בש"ע סעיף ג' [ועיין בשיטה מקובצת ב"ק שם בשם תוס' שאנץ אכן ביאור דבריהם ע"פ שיתבאר לקמן [באות שאח"ז] דגבי מילתא דלא שכיח מהני כשקיבלו עליהם הבע"ד את ההדיוטות משא"כ גבי מילתא דקנסא דכל חיובי דידהו תליא רחמנא בב"ד מומחים דוקא דאשר ירשיעון אלהים כתיב ולא תליא בדעת המתחייב כלל, ומש"ה אפי' כשקיבל עליו המתחייב את ההדיוטות לא מהני מידי, ומסתברא להו לרש"י ותוס' כיון דקתני בסתמא פרט להדיוטות משמע בפשטא דאפי' כשקיבלו עליהם לא מהני ולהכי הכריחו דבע"כ אמילתא דקנסא קאי, ולפ"ז דברי הש"ך הנ"ל ודברי מהרש"א נכונים וכאשר ביאר בתומים ולק"מ, [ועיין בש"מ ב"ק (דף פ"ד:) ד"ה אילימא בשם פריטי הרמ"ה דאש ובור דנין השתא]:

ב ולברר זה הן מלבד דמבואר בשמ"ק ב"ק [דף פ"ד] בד"ה ולענין פסק, דבמילתא דלא שכיח מהני כשקיבלו עליהם, ומדשבק למילתא דקנסא משמע דגבייהו לא מהני. ונראה עוד כמעט ראיה ברורה לזה מש"ס, עיין סנהדרין [דף ב'.] אילימא דלא בעינן תלתא והאמר ר' אבהו שנים שדנו אין דיניהם דין, אלא דלא בעינן מומחין מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתוב כאן ליבעי נמי מומחין כו', והשתא אם אמרת דגבי גזילות וחבלות לא מהני אפי' קיבל עליו הדיוטות, אבל בהודאות והלואות פשיטא דמהני קיבל עליה אפי' קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן, ותדע שהרי למסקנא סבירא לן דעירוב פרשיות כתוב כאן, רק דהא דלא בעינן מומחין בהודאות והלואות משום נעילת דלת, אבל לגבי תלתא לא שייך נעילת דלת ואפ"ה מהני קיבלו עליה, שהרי לקמן [דף ו'] מוקמינן מתניתין דבכורות דדן את הדין בקיבלו עליה, אלמא דמילתא דמסתבר מעצמו דגבי מילתא דממונא דשכיח מהני קיבל עליה, רק בגזילות וחבלות דלא שכיח נימא דלא מהני קיבל עליה, א"כ מאי קשיא ליה נימא דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן ובעינן מומחין ושלשה נמי כדר' אבהו, אבל בקיבל עליה הוא דלא בעינן שלשה ולא מומחין משא"כ בגזילות וחבלות הוא דל"מ קיבל עליה, אלא ודאי דפשיטא ליה לגמרא דגם בגזילות וחבלות מהני קיבל עליה לענין מומחין ושלשה, אבל גבי קנסא דתליא בב"ד דוקא ל"מ קבלת בע"ד, וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם פרק ד' מהלכות סנהדרין הלכה י"ד] וז"ל, וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות לדון יש לו רשות לדון בכל א"י וכו' אבל בחוץ לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בע"ד אע"פ שיש לו רשות לדון דיני קנסות, בחוץ לארץ אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש הגולה, עכ"ל. ואי נימא דבדיני קנסות מהני קיבל עליה למה ליה כלל הרשות מב"ד שבא"י הא בלא"ה יכול לדונם:

ועוד ראיה מלקמן (דף ג'.] אי הכי תרתי קתני כו' ועוד שלשה שלשה ל"ל, ועיין בפי' רש"י בד"ה תרתי קתני וז"ל מצי למימר וכו' ומשום דחלוקין בדיניהן לא כללינהו בחד כללא, עכ"ל. ואכתי קשיא אמאי קתני חצי נזק ותשלומי כפל וד' וה' בפני עצמם אמאי לא כללינהו בהדי גזילות וחבלות, אלא משום דחלוקין בדיניהם, דגבי גזילות וחבלות מהני כשקיבלו עליהן משא"כ גבי קנסות, ונזק דקתני כדאיתא שם בגמרא [דף ג'] דאגב גררא דחצי נזק נקט ליה והדר קתני האונס והמפתה והמוציא שם רע, לבבא בפני עצמו, שכך דרכו של רבינו הקדוש בסידור המשניות בכמה דוכתי שהקדים איזה בבות כל אחת ואחת לבבא בפ"ע, והדר קתני בבא דשייך גביה כל הבבות שהקדים לזה, וה"נ הקדים שלשה בבות, א'] הודאות והלואות דמהני גבייהו הדיוטות, והדר קתני גזילות וחבלות דבעינן מומחים, אבל קיבלו עליהן הדיוטות מהני, והדר קתני חצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ד' וה', וזהו כשתבע בהדיא לתשלומי כפל וד' וה', דאי בסתמא כשתבעו גנבת וטבחת אזי אמרינן דמסתמא קרנא קא תבע ליה, עיין בס"פ שבועת הפקדון דאפי' לר' שמעון דס"ל גבי אנסת ופתית את בתי דמסתמא לקנסא קא תבעו, היינו משום דקנסא קייץ ובושת ופגם לא קייץ אבל לגבי גנבת דתרווייהו קייצי אזי מסתמא לקרנא קא תבע, אלא ודאי דאיירי כדקתני להדיא תשלומי כפל היינו דאיהו קא תבע הכי ומש"ה לא מהני אפי' כשקיבלו עליהם, והדר קתני האונס והמפתה היינו דקא תבע ליה בזה הלשון עצמו וכדקתני בס"פ שבועת הפקדון, ותליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן דלר"ש לא מהני אפי' כשקיבלו ולרבנן מהני מיהת כשקיבלו כמו בגזילות וחבלות, [אבל לא קיבלו עליהם אין דנין כמ"ש בש"ע בסימן זה סעיף ב'], ובמפרש שתבעו גם לקנסא גם לרבנן לא מהני, וכן מוציא שם רע תליא אי בעל קא תבע להפסיד כתובתה אזי נכלל בכללא דהודאות והלוואות, ואם אב קא תבע לבעל למאה כסף אזי נכלל דינו בכלל תשלומי כפל דלא מהני אפי' כשקיבלו, ועיין לקמן דף ח':] בתוס' בסוף ד"ה והביא, דבירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי בזה, היינו בענין הסעיפים בפלוגתייהו דר' מאיר ורבנן, אבל בעיקר הדין משכחת לה בתרי אנפין הללו:

ג יש להתבונן למ"ש לעיל [באות א'] דעיקר כדעת הר"ן ורמב"ן לחלק בין זמן המשנה דאיכא מומחין בעולם אזי לא תיקנו חכמינו ז"ל רק גבי הלוואה ממש דאיכא נעילת דלת להדיא אבל לא במילתא אחריתא, וכן בגזילות לחוד, אבל בזמן הגמרא דלא שכיח כלל ובפרט השתא דליכא מומחין כלל אזי איתא לתקנתא בכל מילי ואפי' בגזילות לחוד מפני שלא יוסיפו בני עולה, וגם בתוס' ד"ה שלא סברי כן לתירוץ קמא בריש הדיבור וכמ"ש המהרש"א שם בתירוץ הי"מ, וכן תל"י כוונתי לדעתו וכאשר כתב בתומים. ויש לחקור דא"כ גבי יתמי נמי ניבעי מומחין בזמן המשנה שהרי גבי יתמי ליכא נעילת דלת כל כך כדאיתא להדיא בפ' הניזקין [דף נ' ע"ב] לענין זיבורית דעיקרו משום נעילת דלת, ולגבי יתמי אוקמינן אדאורייתא דלא מסיק אדעתיה דמית לוה ונפל נכסי קמי יתמי, ובשלמא לענין דרישה וחקירה גם גבי יתמי לא בעינן דרישה וחקירה משום דאיפשר שיפסיד לגמרי וכמ"ש תוס' הנ"ל, וכל כמה דאיפשר שיפסיד לגמרי אזי גם גבי יתמי חששו לנעילת דלת שהרי איתא להדיא בקידושין (דף י"ג:) בתוס' שם ד"ה אמר ר"פ בשם ר"ח דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא גובה מיתמי משום נעילת דלת] אבל לענין מומחין בזמן המשנה דאיכא מומחין, ולא יפסיד לגמרי, ניבעי מומחין, וקשיא למסקנא דתרתי קתני ניפלוג וניתני בהלוואות גופיה בין היכא דלוה קיים לבין יתמי. לכן נראה דגם גבי יתמי לא בעינן מומחין אפי' בזמן המשנה, דמ"מ אתי לידי פסידא בהוצאות למקום מומחין, [עיין בש"ע ח"מ סימן י"ד סעיף ה'] משא"כ גבי זיבורית דלית ליה פסידא כלל, ובשלמא גבי מילתא דל"ש נעילת דלת כלל, רק משום נעילת דלת בפני עושי עולה הוא דאמרינן דכיון דאידך יכול לבקש למקום מומחין יחתו בני עולה ולא יוסיפו לענותם, אבל גבי יתמי כל כמה דאיכא פסידא איכא משום נעילת דלת:

ד בתומים [סימן א' סוף ס"ק א'] כתב וז"ל, ודברי המרדכי בסוף פרק המניח צ"ע, דמשמע מדבריו בהא דחייב רב יוסף בהאי גברא דתקע לחבירו הואיל ושומתו ידוע כו', דהא מבואר מילתא דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו, וכן הא דאמר לרכובה שלש כו' ושלח ליה קנסא קא מגבית בבבל, הא שומתו ידוע וצ"ע, עכ"ל. ונראה לפענ"ד דדברי המרדכי נכונים, שהרי מבואר בתוס' סנהדרין (דף ב':] ד"ה ליבעי נמי, דתרי קראי כתיבי, חדא לאתויי בדבר שצריך עיון ולימוד דבעינן מומחין דוקא, וזה נלמד מתלתא אלהים דכתיבי בפרשה, רק דאנן שליחותייהו עבדינן, ובזה גדרו חכמינו ז"ל דדוקא במילין דשכיחי ויש בו חסרון כיס, וגם מלפניהם ילפינן דאפי' בדבר המפורש רק לענין עישוי וכפייה בעינן נמי מומחין, ובזה ג"כ במידי דשכיח עבדינן שליחותייהו, ומש"ה חידש המרדכי דבדבר המפורש, ויצייתו ג"כ שלא ע"י רידוי וכפייה תו לא בעינן מומחין אפי' מדאורייתא [וע"ש]. ותו לא קשה הא דבמילתא דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו, זהו במילתא דמצרכינן לכלל שליחות כגון בחד מהנך תרי אנפין הנ"ל, גם מה שהקשה מהאי דשלח ליה, חסדא קנסא קא מגבית בבבל, לא קשיא כיון דבעי מיניה לפנדא דמרא וכו' מאי, הרי בזה כיון דצריך לימוד בעינן מומחין מדאורייתא, וכיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו [וכמ"ש תוס' שם בד"ה קנסא], ואין להקשות דא"כ גבי גרים נמי מדאורייתא לא בעינן מומחים דלית ביה מידי דעיונא ושמץ רידוי וכפייה, וכל רבותינו הקשו ע"ז בזמן הזה היכי עבדינן שליחותייהו, עיין תוס' גיטין [דף פ"ח:] בד"ה במילתא, ובדברי רמב"ן יבמות וחידושי רשב"א [דף מ"ו:] דשאני גבי גרים שהוא מגזירת הכתוב מהיקשא דמשפט, וכשם דגבי משפט בעינן שלשה מומחין ה"נ בקבלת גרים, ומש"ה תירצו רמב"ן ורשב"א דמשפט דכתיב ביה לא קאי רק לשלשה ולא למומחין, וטעמא דידהו יש לפרש כן דכיון שאין הענין מתחייב לעיונא ולימוד ואין בהם רידוי וכפייה גם מדאורייתא לא בעינן מומחין:

ומתחלה עד שלא עיינתי בדברי רמב"ן ורשב"א ראיתי בדברי נה"מ [ס"ק א'] שהביא בשמם שהוא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין, ומש"ה בגר שקידש אשה ואח"כ קיבלה קידושין מאחר לא מהני קידושי השני, אע"ג דכל ענין שליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן והיה לפלא בעיני דאכתי היאך נותנין לו בת חורין, אם היה עבד כנעני מעיקרא דאית ביה לאו דלא יהיה קדש, ואין כח ביד חכמינו ז"ל לעקור דבר תורה בקום ועשה, גם תלמידי המופלג החריף והשנון מו"ה ישעיה נ"י הקשה דא"כ איך שחיטתו כשירה כיון דמדאורייתא לאו בר זביחה הוא, ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מן התורה בקו"ע, ועיינתי ברמב"ן ורשב"א שם, ותמצית דבריהם כן הוא דמעיקרא מביאים דאיכא דרצה לתרץ על האי דרב יוסף בעישוי הגט אע"ג דמדאורייתא הגט בטל דשליחותייהו הוא רק מדרבנן והרי היא אשת איש מדאורייתא שהוא מצד אפקעינהו. וע"ז הקשו דאכתי בגר היאך מותר בבת חורין ולשאר עניני הדת, לכן תירצו תרווייהו דהיקשא דמשפט לא ניתן רק לשלשה ולא למומחין, רק רמב"ן מסיים בסוף דבריו וז"ל ואיפשר דמן התורה אפי' הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין, עכ"ל. ובמחילת כ"ת לא העתיק דבריהם על נכון, [ועמ"ש לקמן אות ו' ז' בהא דמסופק הרמב"ן ז"ל]:

ע"ש בנה"מ [בס"ק א'] השיג על בעל הקצה"ח שכתב דמה שהביא הטור הפי' בהודאות דהיינו עדי הודאה, ולא כתב הפי' לענין כופר הכל, הטעם דלענין שבועת היסת כיון דלא נחתינן לנכסי רק שמנדין אותו וכיון דמבואר בסעיף ה'] דגם בדיני קנסות מנדין אותו אין נפקא מינה בזה, והשיג ע"ז משני טעמים, וז"ל ואין לזה טעם דודאי אם לא היו דנין דין ש"ה לא היה שייך דין נידוי המבואר [בסעיף ה'] דשם הנידוי כדי לפייס, וכאן הנידוי לקיים הדין שדנו כו', תדע דהא אין מנדין למי שכופר בקנס, ועוד דבשבועת היסת אין מתירין הנידוי עד שישבע או עד שיסלק הכל, משא"כ בקנסות כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ז] עכ"ל. ונראה עפ"י מ"ש דברי הקצה"ח נכונים, כיון דשבועת היסת הוא דין מפורש ואין צריך עיונא וגם לא נחתינן לנכסיה רק דמנדינן ליה עד תלתין יומין, וכשבא להתיר נדויו בתוך שלשים מתירין לו אע"פ שלא נשבע ודלא כמ"ש המחבר הנ"ל, דהוא בנידוי עד שיקבל עליו לישבע דא"כ הדרא קו' הגמרא [שבועות מ"א] לדוכתיה דנקטי' ליה בכובסא עד דלישבקי' לגלימי' עי"ש, רק הנידוי הוא משום קנסא דקנסינן ליה לפי שמסרב נגד תקנת חז"ל, וכ"מ מלישנא דרמב"ם וש"ע שם, ומרש"י שבועות ד"ה עד עי"ש, ושפיר כתב בעל קצה"ח דבתר תקנת שתי ישיבות דאפי' בקנסא מנדין ליה עד שיפייס בעל דינו אפי' בקנסא דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס, נלמד מכח כ"ש דמנדין ליה גבי ש"ה כדי שאולי יירא ויפחד ויקבל עליו לישבע, כיון דלבתר תקנת הישיבות אין בזה משום רידוי וכפייה, והא דמבואר בש"ע בסי' פ"ז סעיף י'] דנגדינן ליה זהו כשנתן כתף סוררת ולא בא בתוך שלשים להתיר נדויו, אבל כשביקש בתוך שלשים להתירו אזי מתירין לו לאחר שלשים מיד בלא ניגודא ובלא שבועה איברא זהו דוקא בכופר הכל הוא דלא בעינן מומחין גם זולת שליחות, אבל במודה במקצת דתורה לא חייבתו רק במקום דנוכל למיחת לנכסיו על מה שהודה לו בפניהם, אזי ע"י הודאה אלימתא כזה הוא דמחייבו לישבע על המותר (וע' בקצה"ח סי' ג'), והשתא כיון דליכא מומחין לענין עישוי ורידוי תו אין מקום לשבועה זו מדאורייתא רק משום דשליחותייהו עבדינן, משא"כ בכופר הכל לענין שבועת היסת דא"צ מומחין, ולא צריכינן לשליחותייהו כיון שהדין פשוט לכל, וגם הנידוי הוא ביכלתם לבתר תקנת הגאונים אפי' במידי דלא עבדינן שליחותייהו] מה שאין כן בזמן הגמרא דאז גם לשבועת היסת מצרכינן לטעמא דשליחותייהו, כיון דלא משמתינן ליה דבכל מידי דכפייה ורידוי הוא דוקא במומחין מדאורייתא, והשתא נמי עבדינן שליחותייהו, [ומהאי טעמא לא תסוב הערות הקצה"ח להקשות ע"ד רש"י ריש סנהדרין שפירש כן בלישנא בתרא]:

ומ"ש בנה"מ ותדע דהא אין מנדין למי שכופר בקנס, כוונתו לדעת הסמ"ע בסי' זה ס"ק י"ח] דהשתא דליכא מומחין הודאתו מחייבו, ואפ"ה כי כפר לו לא מנדין ליה עד שישבע, וה"נ בשבועת היסת לולא דעבדינן שליחותייהו לא נוכל לנדות אותו עד שישבע איברא לקושטא שאני ושאני, דגבי קנס ליכא שבועת היסת דגם אם יודה מ"מ הב"ד אין בידם לחייבו דגבי קנסא לא עבדינן שליחותייהו רק לנדותו, וכל מידי שאין בכפירתו גופו ממון רק נידוי ושמתא לא נתחייב לישבע ע"ז, משא"כ בכופר הכל במידי דגופו ממון דאע"ג דמדאורייתא אין הדיוטות יכולין לירד לנכסיו, אבל מ"מ מחוייבין לומר לו שמחויב ליתן היכא שמודה בעצמו, דכל שהדין פשוט ומפורש יכולין לדון בלא כפייה כדעת המרדכי הנ"ל:

ה עיין בקצה"ח שם ס"ק ח'] וז"ל, אמנם יראה דאפי' לדעת הרמב"ן דמהני מיגו בקנס היינו דוקא בפני ב"ד מומחין, אבל בזה"ז דליכא מומחין הרי הוא כאילו בא במשכון לפני עדים ואומר לפניהם שחייב לו קנס דלא הוי מיגו אפי' בממון, כמ"ש בתשובת הרא"ש דלא מהני מיגו במשכון אלא לפני ב"ד דוקא אבל לפני עדים אינו מועיל המיגו, וכמ"ש בש"ע [סי' ע"ב סעיף י"ח ובסי' קל"ג], וא"כ עכשיו דליכא מומחין ואין הב"ד פוסקין דיני קנסות אלא היכא דיש לו עדים, לא מפקינן מיניה, ועביד דינא לנפשיה, אבל כל זמן שאין לו ראיה לא מהני תפיסה, וא"כ כשבא עם החפץ לפני ב"ד בזה"ז א"כ הם משוי ליה ראה כיון דעכשיו ליכא ב"ד וליכא עלן רק תורת עדים, א"כ כיון דבטל המיגו ומשוי ליה ראה הרי הוא צריך להחזיר וכו' עכ"ל וצ"ל דעיקר קושייתו דמסתימת הסמ"ע וש"ך משמע דדינו כמו בעלמא במשכון דרוצה ליטול חובו מן המשכון מיירי דאזי צריך לישבע לכ"ע כדינא דגאונים דפסקינן כוותייהו, ואפי' בכה"ג נאמן גם השתא דליכא מומחין על קנסא דתבע ליה, דדוחק לומר דבתפס מעות מיירי דאזי א"צ לישבע, או אפי' בדתפס חפץ וכגון שאינו רוצה בגביית הקנס רק שיניח החפץ אצלו עד שישלם לו, דנאמן בלא שבועה כמבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק ע"א] בשם הר"ן, וע"ז תסוב קושייתו דמנ"ל דעבדינן שליחותייהו בכה"ג גבי קנס דנהי דתקנו חכמינו ז"ל דתפיסה מהני גבי קנס, זהו היכא שמביא ראיה ברורה בעדים אזי עשאוהו חז"ל כמומחין לאחר שתפס לענין זה שיוכלו לקבל עדותן, אבל לענין שבועה דלאו מילתא ברורה היא מנ"ל דגם לענין זה עשאן כב"ד, ואדרבה טפי ניחא לגרוע כחו של התובע הקנס דדינן כחוץ לב"ד, ולא מהני תו המיגו דמחשבינן להו כעדי ראה:

ולפענ"ד נראה דנהי דבעיקר הדבר צדקו דבריו, ומשקלו בצדק ובמישור דמסתבר הדבר דגבי קנס מחשבינן הדבר כחוץ לב"ד כדי לגרוע כחו של התובע. איברא בכל זאת צדקו דברי רבותינו בעל הסמ"ע וש"ך דנאמן גם השתא במיגו, דמבואר [בסי' פ"ב סעיף ח' דפסקינן בכל הנוטלין הצריכין שבועה, אזי בנוטלין דמדינא נאמנים בלא שבועה רק מדרבנן הוא שהחמירו עליהם לישבע, גם בדאי איפשר להם לישבע כגון בחשודים נוטלין בלא שבועה דלא דחינן מפני חומרא דרבנן את עיקר דינו דנאמן בל"ש, וחכמינו ז"ל לא החמירו עליהם רק היכא דאיפשר להתברר פני הדבר ע"י שבועה ומעתה גם במשכון אם הוא חשוד נאמן בלא שבועה דמעיקר הדין אינו צריך שבועה, רק דחז"ל הטילו עליו כשאר נשבעין ונוטלין, מפני דלאו אגופא דמשכון קא טעין, ולפ"ז נאמן ג"כ אפי' כשאמר חוץ לב"ד שמגיע לו על המשכון כך וכך במיגו, דלגבי דידיה אין חילוק בין חוץ לב"ד או בפני ב"ד כיון שנאמן בל"ש בכדי שלא יפסיד מפני שאינו יכול לישבע את המגיע לו מצד עיקר הדין בלא שבועה. ומעתה נסוב את פני הדבר בנידון דידן לגבי קנס דג"כ נאמן מצד עיקר הדין בלא שבועה ע"י מיגו, רק דמדרבנן מחויב לישבע דלא עדיפא כחו דתובע גבי קנסא מממונא, ונמצא השתא דליכא מומחין כלל בעולם, ע"י שבועה דרבנן לעולם יפסיד את זכותו שיש לו במשכון מצד עיקר הדין, שהרי דנין את פני הדבר כמו בטוען חוץ לב"ד דאזדא ליה למיגו לגמרי, והרי זה מהפך הכלל המסור בידינו דהיכא דיפסיד ע"י שבועה זו מן המגיע לו מצד עיקר הדין דפטור בלא שבועה, ואינו דומה למשכון דגבי ממונא, דהיכא שהגיד בפני עדים שמגיע לו על המשכון כך וכך דתו אינו נאמן לעולם כיון דצריך שבועה כמבואר בש"ך סי' ע"ב ס"ק צ"א] דשאני התם דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא היה לו לטעון אלא בפני ב"ד דאזי היה נאמן בפני ב"ד במיגו דהחזרתי אח"כ, משא"כ כשטען בפני עדים דאינו מעותד להחזירו כמבואר שם, אבל גבי קנסא דלעולם הוא כחוץ לב"ד, ונמצא שרק ע"י שבועה יפסיד משלו, להכי בע"כ צריכין לדון ולומר להיפוך דבשעת המיגו שלו דהיינו בשעה שטען, דנאמן בלא שבועה, בכדי שלא יוגרע כחו מהמגיע לו מצד עיקר הדין ע"י מיגו שלו, [וא"ל דגם גבי קנס הרי בידו לישבע מעצמו דלא גרע מטוען חוץ לב"ד שכך וכך מגיע לו, ונשבע מיד לפניהם תוך כדי דיבור לטענתו, וכן עמד בזה שארי הגאון מוהר"מ נ"י אבד"ק קאליש, ונראה דנהי דמצינן דקפץ ונשבע מהני עיין ב"ק דף ק"ו ע"א (וברשב"א שם), זהו בשבועת השומרים דא"צ איום ב"ד כמבואר בסי' פ"ז סעיף כ"א כיון שהוא על טענת ספק, אבל גבי משכון שהוא ע"י הכחשה אזי צריכי איום בב"ד דוקא, וכיון דגבי קנס לית לן תורת ב"ד לענין שבועה וכמ"ש, אזי תתבטל ממילא המיגו בכללו, ומש"ה מוקמינן על דינא דנאמן בלא שבועה בשעה שטוען לפניהם]:

איברא כיון דנאמן בתחלה ע"י מיגו, תו אינו צריך למיגו כמבואר שם ברמ"א [בסי' ע"ב סעיף י"ח] נמצא השתא מיהת דתו א"צ למיגו מחייבינן ליה שישבע כמו בכל שבועת הנוטלין דכי יעלה על הדעת להעדיף כחו גבי קנסא יותר מגבי ממון גמור דמחויב לישבע כל היכא דאיפשר, הגע בעצמך גבי חשוד דנאמן כשטוען על המשכון במיגו אפי' חוץ לב"ד כמ"ש לעיל, וכשחזר בתשובה בא וטען לפני ב"ד דאע"ג דנאמן בראשונה בלא שבועה, מ"מ השתא דמצי לישבע מחייבינן ליה ואינו נוטל אלא בשבועה, וכן כשטען חוץ לב"ד ואמר מיד דאינו רוצה לגבות מן המשכון רק שיניח אצלו עד שיפרע לו דאזי כיון דא"צ שבועה נאמן גם חוץ לב"ד לדעת הש"ך בסי' ע"ב], ואחר זמן בא לפני ב"ד, ואמר שרוצה לגבות מן המשכון דאזי אפי' כשהראהו לפני ב"ד, ואחר כדי דיבור טען ואמר דמגיע לו כך וכך ורוצה שיפרע לו דאע"ג דהשתא לית ליה מיגו מ"מ נאמן בעיקר הדבר ע"י המיגו שהיה לו בתחלה לפני עדים, אבל השתא שחזר בו וחפץ לגבות מן המשכון פשוט הדבר דצריך לישבע דהשתא הרי הוא כשאר נוטלין דמחויב לישבע, וממילא נדון דה"ה גבי קנס דנהי דבשעה שטען לפני הב"ד דאמרינן דעיקר האמנתו ע"י המיגו, צריכין לומר ולדון דפטור בלא שבועה כמו קודם תקנה בכדי שלא תופר ותיהרס המיגו לגמרי, מ"מ השתא שכבר א"צ למיגו מחויב לישבע כשאר נוטלין, וזה נכון וברור בעזהש"י:

והנתיבות המשפט כתב [בס"ק ה'] על דברי קצה"ח הנ"ל, וליתא דהא כיון שתפס הרשות בידינו לדון דהא ע"כ לא מהני תפיסתו עד שדנין אם הוא חייב הקנס ופוסקין לו השבועה כשתפס ודאי מהני, ולא דמי לראה בעדים, דהעיקר תלוי בשבועה שפוסקין לו הב"ד, משא"כ כאן שאנן פוסקין לו השבועה, הוי כשאר משכון שמהני הראהו בב"ד עכ"ל, ולמה שכתבנו מבואר למעיין בצדק שצדקו דברי בעל קצה"ח בזה, שהרי מן הסברא אין לדון ולומר דכיון שיכולין גם השתא לחייב את התובע שבועה גבי קנס, נשמע מזה דעבדינן שליחותייהו גם בזה כיון שתפס ושבועה זו כעדים דמי, וכשם דמהני גם השתא כשמביא עדים לאחר תפיסה, דמנ"ל לחדש ולהמציא כזאת שהרי טובא איכא בינייהו דבעדים מבורר הדבר לגמרי משא"כ על ידי שבועה, אלא בע"כ צריך לומר דהיינו טעמא במטל שבועה זו, משום דאי איפשר להעדיף גבי קנס [דהורע כחו של התובע] את זכותו הקלוש יותר מזכותו דמלוה גבי ממונא דאלים זכותו טפי, ואפ"ה אינו נוטל אלא בשבועה, ושפיר קא קשי' ליה לבעל קצה"ח דאכתי לא ליחמיר ולא ליקיל, שהרי ע"י חומרא זו יסתעף ממילא גם להקל עליו בדבר שאינו מן הדין שהרי גבי קנסא לא עבדינן שליחותייהו רק כשתפס ויש לו עדים והשתא דלית ליה עדים נהדרי' לדינא דלא יחייבוהו לישבע שהרי כהדיוטות דמי ויסתלק ממילא גם הצד דמקילינן גביה שהרי כחוץ לב"ד הוא לענין קנסא שגם גבי ממון גמור אינו נאמן בכה"ג היכא דטען חוץ לב"ד:

ו ברמ"א [סוף סעיף ה'] אבל קנסות שבאים חכמים וכו', ועי' באו"ת שהקשה שדברי רמב"ם סותרים אהדדי וז"ל דבפרק כ' מהלכות שבת פסק המוכר בהמה גסה לעכו"ם קונסין אותו עד יו"ד בדמיו [דאסרו חכמים שמא ישאיל או ישכיר ויעשה בה מלאכה בשבת ויעבור הישראל על שביתת בהמתו] ולא הזכיר שום חילוק בין דיינים מומחים לאינם מומחין ואילו בפרק ח' מהלכות עבדים כתב המוכר עבד לעכו"ם קונסין אותו עד יו"ד בדמיו כתב דווקא דיינים מומחין יש רשות לקונסו וכו' עכ"ל, ולפענ"ד נראה דשאני גבי עבד דעיקר הקנס הוא מפני שביטלו מן המצות, לכן דוקא בזמן המומחין שנתחייב במצות מדאורייתא, אבל בזמן דליכא מומחין דמדאורייתא לא נתחייב במצות, שגם גבי עבד בעינן שיקבל עליו שימול ויטבול בפני מומחין, רק דאנן שליחותייהו עבדינן וזהו רק מתקנתא דרבנן לחוד, וממילא לא נתחייב במצות רק מדרבנן, ובזה לא מצינו דקנסוהו רבנן היכא שמכרו לעכו"ם מפני שכל עיקר חיובו הוא רק מדרבנן, ומנא לן לחדש דגם היכא שביטלו רק על מצות דרבנן דקנסוהו חכמינו ז"ל אבל במוכר בהמה גסה לעכו"ם דעיקר הדבר דקנסוהו בשבילו שוה בין זמן המומחין לזמן הדיוטות, אזי גם הדיוטות יכולין לקונסו, וכדעת הרא"ש במוכר עבדו לעכו"ם, וא"ל כיון דגבי גר גמור הוי גם השתא גר מדאורייתא, וכמ"ש לעיל [באות ד'] בשם הרמב"ן ורשב"א יבמות דף מ"ו ע"ב], ה"ה נמי גבי עבד שמל וטבל לשם עבדות, דשאני גבי גר דבע"כ צ"ל שהוא מדאורייתא שהרי נותנין לו בת חורין, ואי מדרבנן לחוד לא סגי לן, דאין כח ביד חכמינו ז"ל לעקור דבר מן התורה בקום ועשה משא"כ גבי עבד דאסור בבת חורין, וטעמא דמילתא לחלק בינייהו, דגבי גר גמור כיון דכתיב לדורותיכם נתנה התורה רשות לקבל גרים גם בזמן דליכא מומחין, וכמ"ש הרמב"ן ורשב"א ביבמות שהבאתי לעיל, וכן הוא להדיא בש"ס דכריתות [דף ט' ע"א] לענין הרצאת דמים ע"ש. אבל גבי עבד שנתחייב במצות ע"י שקיבל עליו בפני ב"ד דלא מצינו בפירוש בקרא דנוהג לדורות איפשר לומר דהשתא דליכא מומחין הוא רק מדרבנן, כמו בהודאות והלוואות:

ז ולפום דברינו הנ"ל [באות שלפני זה] אשכחנן פתרא לדברי טור יור"ד [סי' א'] דכתב דעבדים כשרים לשחוט דוקא במשוחררים וצווחו עליו רבותינו האחרונים יעו"ש, ולמ"ש ניחא דהשתא דליכא מומחין ולא כתיב ביה לדורותיכם, ונמצא דהא דמחויב במצות כאשה הוא רק מדרבנן וכיון דמדאורייתא לאו בר זביחה הוא אין כח ביד חכמינו ז"ל לעקור בקום ועשה, משא"כ לאחר שיחרור דצריך שיקבל עליו עול מצות בפני ב"ד מחדש, דהשתא נעשה גר גמור דכתיב ביה לדורותיכם הרי הוא כישראל גמור מדאורייתא:

ועיין רמב"ם [פרק י"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה י"א] כשם שמלין ומטבילין את הגרים כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן עכו"ם לשם עבדות וכו' ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום כגר שמקצת גירות הוא שם הלכה י"ב] כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה וביום שבו תיגמר גירותו, ויהיה כישראל, שם [הלכה ט"ו] ואעפ"כ היו גרים מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, שם [הלכה י"ז] גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשין ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות הרי זה גר אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל כי', ואפי' חזר ועבד עכו"ם הרי הוא כישראל מומר שקדושין קדושין וכו' עכ"ל, נשמע מכללות דברי קדשו דבגר גמור אין צריך מומחין מדאורייתא שהרי אפי' בימי דוד ושלמה שעדיין לא תיקנו דעבדינן שליחותייהו ואפ"ה הוו גרים גמורים כשנתגיירו בפני הדיוטות, וצ"ל דס"ל כדעת רמב"ן ורשב"א הנ"ל ומטעם כיון דכתיב ביה לדורותיכם וכן הוא בתוס' קדושין [ס"ב:] בסוף ד"ה גר בשם ר' נתנאל להדיא, דא"ל דרמב"ם ס"ל בזה כפי הצד דמספקא ליה לרמב"ן די"ל דהא גופיה דעבדינן שליחותייהו הוא מדאורייתא, ומש"ה הוו גרים גמורים מדאורייתא וקדושיו קדושין גמורים ולא תפסי קדושי שני, שהרי מבואר שם ברמב"ם הלכה ט"ו] שהב"ד לא רצו לקבלם, היאך איפשר שיעשו שליחותם בע"כ אלא וודאי דעיקר טעמי' הוא משום דכתיב לדורותיכם:

איברא כד דייקינן יתבאר היטב דזהו בגר גמור דוקא שהרי מקרא זה הוא בפרשת שלח [פ' ט"ו] והכי כתיב הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה' תורה אחת ומשפט א' יהיה לכם ולגר הגר אתכם, וכיון דכתיב תורה אחת ומשפט א' הרי דמיירי בגר גמור ששוה לישראל גמור בכל סוגי התורה בכל פרטותיהם ולא מיבעי' בדיני קרבן דמיירי בי' לבדו הרי דטעון סמיכה כקרבן של ישראל וכן לכל הלכותיהן [ועי' בתוס' סוכה דף כ"ח ע"ב בד"ה לרבות הגרים יעו"ש] מלבד בענין התלוי בקהל ה' הוא דאמרינן קהל גרים אינם בכלל זה, וכיון דמחויב בסמיכה ממילא מוכח דלא קאי על עבד כנעני אע"פ שמקצת גירות הוא שהרי הושווה לאשה שאינם מחוייבים בסמיכה לכ"ע במשנה מנחות דף צ"ג ויש בהם שינוים רבים מישראל גמור בכל הלכותיהן לענין גונב נפש [סנהדרין פ"ה:] וקדושין וכה"ג טובא, אכן גם בעבד כנעני כתיב ביה משפט ושם לא כתיב לדורותיכם ומש"ה מדאורייתא בעינן שלשה מומחין דאין היקש למחצה והוא בפרשת אמור [פ' כ"ד] גבי חבלות ומכה אדם כתיב משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, דזה קאי גם על שפחה וע"כ שיש בהם מקצת גירות ובדברים דכתיב בפרשה אין בהם שינוי לישראל גמור:

ברם מדעת הרמב"ם משמע דס"ל דגם בעבד כנעני דלא כתיב גביה לדורותיכם מ"מ במקצת גירות דידי' סגי השתא דליכא מומחין גם מדאורייתא לכל הלכותיו מטעם דס"ל דהא דעבדינן שליחותייהו הוא מדאורייתא, ומאי דמספקא ליה לרמב"ן מובא לעיל] פשיטא ליה לרמב"ם, ותדע שהרי כתב בהלכה י"א] סתמא ואין העבד טובל אלא בפני שלשה ולא הזכיר כלל דמדאורייתא בעי מומחין, ובהלכות עבדים פרק ג' הלכה ג'] מביא דרבו מוסר לו שפחה כנענית, ואם נימא דמדאורייתא בעינן מומחים, והא דעבדינן שליחותייהו הוא מדרבנן כדעת תוס' איך איפשר השתא למסור לו שפחה כנענית לדעת רמב"ם דס"ל [בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה א'] דאיסור חתנות הוא בכל האומות ולוקין עליו קודם שנתגיירו והשתא נהי דתורה התירה למסור לו שפחה כנענית שנתגיירה במקצת אבל איסור ולאו דחתנות לא הותרה, וכיון דהשתא ליכא מומחין הרי היא כאילו לא נתגיירה כלל והרי הוא בלאו דחתנות מדאורייתא ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, מזה מוכח דבע"כ צ"ל דס"ל דהא דעבדינן שליחותייהו הוא מדאורייתא, [וא"ל כיון דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שיובל נוהג דבזמן ההוא היו מומחין דמ"מ איכא נפקותא בעבד עברי שנמכר בחוץ לארץ דלא דאין דין מומחה אלא הנסמך בארץ ומשמע דאפ"ה רבו מוסר לו שפחה כנענית שקנה בחו"ל ונתגיירה במקצת כדין שפחה כנענית שקבלו עליהם עול המצות לפני דיינים דשם] אבל הטור ביורה דעה [בסימן א'] ס"ל כדעת תוס' דעבדינן שליחותייהו הוא מדרבנן, [וכמ"ש בטור חו"מ סי' א'] רק בגר גמור הוא מדאורייתא כיון דכתיב ביה לדורותיכם ומשה"ט לא מהני שחיטתו רק במשוחרר גמור דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, והא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ג"כ ניחא לדידי' דס"ל להדיא באה"ע סי' ט"ז] דאיסור לאו דחתנות הוא רק בז' עממין ובכל האומות הוא רק מדרבנן לכן מהני גם בזמן דליכא מומחין דאתא דרבנן בזה דעבדינן שליחותייהו ועקרא לאיסורא דרבנן:

ובזה ניחא מה שפקפק בזה ש"ב הגאון אב"ד דק"ק קאליש, בישוב דברי טור הנ"ל מקדושין סוף פרק האומר דאפי' לכתחלה מותר לממזר לישא שפחה, ובטור אבן העזר (סי' ד'] מובא כן לדינא גם השתא דליכא מומחין ולמה שכתבנו לא קשה מידי דלדעת הרמב"ם בע"כ צ"ל הא דעבדינן שליחותייהו בכל מקום הוא מדאורייתא ולדעת תוס' והטור שהוא מדרבנן רק בגר גמור הוא מדאורייתא מדכתיב לדורותיכם מהני נמי שליחותייהו [גבי עבד ושפחה כנענית] דרבנן להפקיע איסורא דרבנן:

גם ידידי הרב הגדול החו"ב מו"ה שמואל סלאנט נ"י פקפק בזה לאחר ששם עיונו בישוב דברי הטור הנ"ל מדברי הטור יו"ד [ריש סי' רס"ז] בנימול לשמונה, דלר"א דווקא בשפחה שטבלה כשהיא מעוברת וילדה דאמו טמאה לידה הוא דנימול לשמונה אפי' בשבת, ולמ"ש לעיל מה בכך שטבלה כיון דהשתא ליכא מומחין ואינה טמאה לידה רק מדרבנן והיאך נימול בשבת, והשבתי לו שמבואר שם במס' שבת [דף קל"ה:] דהא דתני' בטמאה לידה לאו ביהדית תלי' מילתא שהרי לדידי' גם ביוצא דופן אינו נימול בשבת מה"ט, רק דגזירת הכתוב הוא מפני הקישא דכתיב וביום השמיני אחר טומאת לידה, וכל כה"ג דתלי' מידי בדבר אחר מצד גזה"כ גם במידי שהוא רק מדרבנן נכלל גם כן בתליי' זו, כשם דמצינן בסוכה [דף כ"ג] בעושה סוכה על גבי בהמה דאית ליה לר' יהודה דאינו יוצא כיון שאינו ראוי לשבעה ומבואר שם בר"ן דמקצת פוסקים פסקו כר"י וה"נ כיון דסוף סוף אמו טמאה לידה מדרבנן הרי זה כדאורייתא לענין היקש זה משא"כ לגבי זביחה דסברא מחייבתו דכל שאינו בר זביחה לעצמו הרי זה כאילו נחרו ומש"ה גם עבד שאינו משוחרר כיון דהשתא דליכא מומחים הרי הוא כשחיטת נכרי לגמרי, [ועי' בהשמטות]. ועוד ראיה מדברי הכסף משנה [בפרק א' מהלכות נערה בתולה] ה"ה גבי אנוסה שאם היא מן השניות הרי זה לא ישאנה, והקשה שם כיון דמדאורייתא ראוי לקיימה אמאי לא ישאנה, (וצ"ל אע"ג דרבנן יכולים לעקור בשב ואל תעשה זהו היכא דמצינו בהדיא שהכניסו את עצמם לענין דאורייתא כגון סדין והזאה ואיזמל (יבמות צ':) אבל כל כמה דלא מצינו להדיא מנלן], ותירץ שם וז"ל כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה עכ"ל וה"נ לענין טמאה לידה כיון דסוף סוף הרי אמו טמאה לידה מלאו דלא תסור כבר נתקיים היקשא דקרא:

ולרבנן דהתם לא קשי' למה נימול בשבת הא ליכא מומחין בטבילתה כיון דלדידהו לא תלי' כלל בטמאה לידה רק ברשות לחוד הוא דתליא ובעינן דומי' דלכם, ולכן כשנולד ברשות ישראל לעולם נימול לח' ואפי' בשבת הגם שעדיין לא טבלה כיון שמכרה את עצמה לישראל בסתמא הרי זה כאילו קבלה על עצמה בפירוש שתטבול לשם עבדות, כדמוכח להדיא שם דמקשינן אלא יליד ביתו דנימול לא' לרבנן היכי משכחת לה ומשנינן למסקנא כגון שמכרה את עצמה על מנת שלא להטבילה אלמא דדווקא כשהתנה בפירוש הוא דנימול לא'] וטעמא דמילתא כיון דאנן פסקינן כרב אויא יבמות (דף מ"ו] דלוקח עבד מן השוק יש לו קנין הגוף, אע"פ שעדיין לא טבל הרי נולד ברשות ישראל, רק משום דומי' דלכם הוא דאמרינן (דווקא) [דדי] כשמכרה את עצמה בסתמא דהרי זה כאילו קבלה על עצמה שתטבול בכדי שתשוה בכל האיפשרי לישראלית, ואע"ג שעדיין לא קיימה ולא טבלה אפ"ה נימול לח' ואפי' בשבת, ואע"פ שחזרה אח"כ ולא רצתה מ"מ בשעה שנימול הרי עומדת לכך שתשוה לישראלית וכדין נימול גם בשבת וא"כ מה בכך דליכא מומחין מ"מ הרי קבלה על עצמה שתשוה בכל האיפשרי לישראלית והרי קודם מתן תורה דליכא טבילה סגי בקנין לחוד, עיין בתוס' שם בד"ה כגון שלקח זה, ה"ה לאחר מתן תורה לא בעינן רק דיהיה איפשר שתשוה לישראלית במידי דאיפשר, [ומסוגיא דשבת מוכח דפסקינן כרב אויא ודלא כר"א יבמות (דף מ"ו) דלדידי' לא קני ליה לגופה רק בכספא וטבילה א"כ היכי משכחת לה לרבנן דנימול לח' בילדה ואח"כ טבלה כיון דבשעה שנולד הולד לא קני' רבה לגופה ולא לולדה רק למעשה ידיהם וכי יעלה על דעתך ששפחה שקנה רק למעשה ידיה שיתחייב האדון למול בניו דלא מצינו זה רק היכא דקנה לגופה לגמרי, ואע"ג דלוקח שפחה לעוברה נימול מיהת לא' אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי שאני התם דקנויה לגמרי בפרט אחד מסעיפי דקנין הגוף שקנוי' ביד האדון לעוברה הקנוי לאדון לגמרי לדידן דפסקינן כרב אויא, משא"כ היכא שכל קנינו רק למעשה ידיו לבד, ואין להקשות דא"כ גם לרב אויא קשי' דמאי קשי' ליה אלא יליד ביתו דנימול לא' לרבנן היכי משכחת לה שהרי מש"ל בקנה מן העכו"ם שגם לדידי' לא קנה אלא למעשה ידיו ולא נכנס לרשותו לגמרי מש"ה אינו נימול לשמונה, דזה אינו דא"כ הרי לית ביה חיובא כלל על האדון וכמ"ש, (עי' בהשמטות)]:

ועוד נראה דלענין חובה זו לבד שחייבה התורה למול יליד ביתו ומקנת כסף, מהם לא' ומהם לח', דטבילה דאמו לאו משום יהדות הוא, אלא לר' חמא ולר"א משום היקשא הוא דבעינן ליה בכדי שתהא אמו טמאה לידה, ולרבנן משום דבעינן לכם, דאזי נימול לח' אפי' בשבת וגם בדורות דליכא מומחין שהרי בענין זה נמי לדורותיכם כתיב בפרשה ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף, הרי בפשטא דקרא קאי לדורותיכם גם על יליד בית ומקנת כסף, אבל לכל סוגי התורה בכללו לא כתיב לדורותיכם רק בגר גמור ולא בעבד ושפחה כנענית כמ"ש לעיל, וטעמא דמילתא הוא דדוקא להחמיר הוא דגילה קרא דלדורותיכם שתהי' טמאה לידה אבל לא להקל עליו שיהיה כישראל גמור לכל דבר שיהיה בר זביחה וכיוצא בו רק בגר גמור הוא דגלי קרא דמהני לכל דבר:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה