זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן מה
עוד השייך לש"ע סימן א' ובסוגיית הש"ס דריש מס' סנהדרין [דף ב' ג'], ודריש פרק החובל (דף פ"ד)
א יש להסביר הא דנקט בגמרא הודאות והלואות, לפירוש רש"י דהודאות ע"י עדי הודאה, והלואות ע"י עדי הלואה, דמ"ש בין עדי הודאה לעדי הלואה, ונראה כיון דטעמא משום נעילת דלת הוא, דהיכא דהלוה בלא עדים דלא חשש לעצמו למה שאסרו חכמינו ז"ל [ב"מ ע"ה:] אז הוי אמינא דלא תיקנו חכמינו ז"ל לחוש בשבילו משום נע"ד, וכמ"ש תוס' ב"ב [קע"ה:[בד"ה אינו וז"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע"ג דשיעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מאי טעמא לא גביא מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דלית ליה קלא, וי"ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקלא ולגביי' דלקוחות, לא תיקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ"ל:
ולפום פירושא דרבוותא שם שפירשו הודאות במודה במקצת, והלואות בכופר הכל, יש להתבונן דבכופר הכל לענין מה צריך מומחין מדאורייתא כיון דפטור לגמרי, וכמ"ש בט"ז [ריש סימן א'], ונראה דאיכא נפקותא היכא דכפר בכל ואמר להד"מ רק אני מתחייב את עצמי ליתן לך איזה סך דפטור הוא כיון דקא כפר ליה בכולי', [ועי' בקצה"ח סי' ל"ד סק"ד], או שאמר לו מה שהנחת אתה נוטל דבשע' שיצא הודאה מפיו בפני ב"ד לא נוכל לחייבו, כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינין דף מ"ב], ואח"כ תבעו קמי ב"ד מומחין את שחייב לו מכבר ואת מה שחייב את עצמו, או מה שנתברר אח"כ כמה הודה לו, דאז אמרינן דלא בעינן מומחין משום נעילת דלת, אזי כבר נפטר משבועה בשעה שההודאה יצא מפיו, ואיכא נפקותא גם השתא היכא דתבע ליה קמי שלשה ולית בינייהו חד דגמיר [דפסולים לדון, כמ"ש הרמ"א בסי' ג' סעיף א'] וקא כפר לי' בכולהו אלא שחייב את עצמו בחיוב גמור ליתן לו איזה סך או שאמר לו מה שהנחת אתה נוטל, ואח"כ קא תבע ליה בפני ב"ד את כל הסך מה שהלוה לו ומה שחייב את עצמו, או לאחר שנתברר בפני עדים כמה הודה לו, וכמה כפר לו, דאזי מחייבינן ליה השתא שבועה דאורייתא ועמ"ש בסי' שאח"ז אות ד']:
ב שם בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו, לפירוש רש"י משום דהוי להו כסמוכין, וקשי' לסברת רמב"ן ור"ן בחידושיו לסנהדרין [דף ב:'] תוך ד"ה ובדין הוא, דבזמן המשנה דאיכא מומחין בא"י תיקנו רק בהודאות והלואות שלא יהיו צריכין מומחין לא בא"י ולא בחוץ לארץ משום נעילת דלת, שאם המלוה לא יוכל לגבות חובו אלא ע"י מומחין ימנע מלהלוות כדי שלא יצטרך לטרוח אחריהם, אבל בגזילות וחבלות לא עשו תקנה כלל בא"י, ולפי שהנגזל או הנחבל ילך אצל מומחין שהם מצוין שם, ומשנתינו שנוי' בא"י וכו' אבל בבבל שאין שם מומחין אם לא נתיר הדיוטות אף בגזילות וחבלות נפתח דלת בפני הגוזלין והחומסים, הרי בדבר שהוא רק משום שלא יוסיפו בני עולה, כיון דאיכא מומחין בעולם אוקמו אדינא, וא"כ אכתי מאי משני משום שלא תנעול דלת בפני לווין, דהא תינח בזיכה את החייב דאיכא משום נע"ד ממש, אבל בחייב את הזכאי דליכא משום נעילת דלת ממש, רק משום בני עולה, וזה לא שייך בטעו כיון דאיפשר דלא יטעו, א"כ אכתי אמאי משלמי כיון דנחתי ברשות וכמ"ש ברש"י איברא לפירוש תוס' ניחא כיון דכל קושיית הש"ס דליפטר משום נעילת דלת הוא] דבשלמא גבי דרישה וחקירה לא קשי' דא"כ עדי פרעון ומחילה ניבעי דרישה וחקירה, דאכתי איכא משום בני עולה, אבל לגבי טעו וחייבו את הזכאי לא ישלמו, דכיון דאיתא לסברת הרמב"ן והר"ן הנ"ל דהיכא דאיפשר אזי לא תיקנו משום בני עולה, א"כ גם השתא לגבי טעו דכיון דאיפשר שלא יטעו בזה, א"כ גם השתא דליכא מומחין לא ישלמו בחייב את הזכאי [ודוחק לומר משום לא פלוג], איברא לקושטא ל"ק מידי דאם נימא דבזיכה את החייב הוא דישלמו, אבל בחיוב את הזכאי הוא דנפטרו, א"כ פסולין לדון לגמרי משום דנוגעין הם דיראים שלא יתחייבו לשלם ויחזרו לעולם לחפוש ולחקור בתר זכותא דמלוה ולא אחרי זכותא דלוה, ואכתי איכא משום נע"ד כיון דא"א למלוה להשיג דיינים כשרי', ובזה יתיישב היטב מה דקשי' קצת לקמן (ל"ג] לאוקימתא דרב יוסף ורב נחמן לגירסת הרי"ף ור"ח דמוקמינן למתניתין דבכורות במומחה שיש גדול הימנו, וקשי' דא"כ בזיכה את החייב אמאי ישלם מביתו, דמסתמא התובע הלך לתבוע את הנתבע לפני המומחה ההוא, ונהי דלגבי הנתבע שלא הלך מעצמו רק ששלח אחריו לא חשיב כקיבל עליו, ומש"ה ניחא בחייב את הזכאי שצריך לשלם, אבל בזיכה את החייב דלגבי דידי' חשיב כקיבל עליו יפטור מלשלם כדין מומחה שקיבל עליו, וכן מה שהקשה הש"ס [ד' ו'] לר' אבהו מדן את הדין, דא"כ גם לשמואל מי ניחא, כיון דדינו דין אפי' בלא קיבלו עליו, א"כ השתא דתובע לגבי עצמו מיהת חשיב כקיבל עליו, אמאי ישלם כשזיכה את החייב, לדעת הרא"ש בסוגיא דשיקול הדעת דס"ל כל היכא דדינו דין אפי' כשלא קיבלו, אזי כשקיבלו עליו פטור מלשלם, איברא לדברינו הנ"ל נכון מאד, דאם נימא דיפטור מלשלם כשזיכה את החייב, אבל כשחייב את הזכאי ישלם כיון דהנתבע לא קיבלו עליו, א"כ יפסול לדינא לגמרי דחשיב כנוגע בדבר, שיתאמץ בכל עוז לזכות את הנתבע שגם אם ישגה לא יצטרך לשלם, מה שאין כן להיפוך כשיחייב את הזכאי יצטרך לשלם, [ועיין מ"ש עוד מזה בפתיחה בדיני דשיקול הדעת נתיב א']:
ותלמידי המופלג החריף והשנון מו"ה צבי מיכל נ"י הקשה לסברת הרמב"ן ור"ן הנ"ל דבגזילות לחוד דנין השתא דליכא מומחין משום בני עולה משא"כ בזמן המשנה כיון דאיפשר במומחין, דאכתי אם טעו בגזילות לא ישלמו דנעילת דלת ל"ש גבי', ואי משום בני עולה שלא יוסיפו לגזול את הבריות כיון דאיפשר שלא יטעו, הכי יעלה על הדעת שיגזול לכתחילה על סמך טעותא דבי דינא, והשבתי לו דהא תינח בזיכה את החייב, אבל בחייב את הזכאי, דהנתבע לפי תומו לא ידע מאומה, והלך אל הב"ד קסבר כיון שכשרים הם ע"פ דת תורתנו יוציאו הדין לאמיתו, רק התובע ברוב ערמומיות בדה לעצמו טענות שקרים עד שהוציא מחשבתו הרעה לפועל, וחייבו את הנתבע שלא כדין, בזה מסתבר דצריכין לשלם משום בני עולה שלא יוסיפו לגזול את הבריות ע"י דינא ודיינא, דאין לומר כיון דאיפשר שלא יטעו, דמאי הפסיד הרמאי והגזלן התובע בזה אם לא יטעו ויפטרוהו, הלא כן הוא קושטא דמילתא, ואם יפתה בתחבולותיו להטעות לבי דינא ירויח, ולא יגיעהו שום שמץ בזיון בזה גם אם יפטרו את הנתבע, דכמה נגזלים אינם יכולים להוציא את שלהם ע"פ דת תורתנו הקדושה, הגם שהאמת אתם, וכיון דבחייבו את הזכאי יצטרכו לשלם, רק בזיכו את החייב יפטרו, הדר הוי כנוגעים בדבר ופסולין לדון מתחלה, ואיכא לתקנתא משום בני עולה, ומשה"ט צריכין לשלם כל היכא דטעו כדי שישיג הנגזל גם השתא דיינים כשרים על פי דת תורתנו, אבל מן הזרות לומר דגם בחייב את הזכאי ליפטרו גבי נגזל משום דאיפשר לנתבע הנגזל ע"פ הדיינים שהיו ביניהם רק חד דגמיר, דהוי ליה לברור חד דגמיר וסביר ולא יבאו לכלל טעות, כמו דעפ"י סברתם בזמן המשנה כיון דאיפשר במומחין. חדא, דמנ"ל לידע עד היכן הגיע כחו של הדיין אם הוא גמיר לחוד או גמיר וסביר, וכיון שכשרים הם לדון, גם הנתבע לפי תומו דלא ידע מעול מאומה מה פשע בזה, ועוד דקסבר כיון שכשרים הם לדון ע"פ תקנת חכמינו ז"ל, מסתמא יתברר לפניהם האמת לאמיתו, משא"כ גבי מומחין בזמן המשנה דכ"ע פסולין רק מומחין לחוד, הוא דחידשו דל"ש לתקן משום בני עולה, כיון דאיפשר במומחין תו לא יגזול לכתחלה:
ג שם בסוגיא ר' אחא בריה דרב איקא אמר מדאוריי' חד נמי כשר וכו', קשי' לדעת היש מפרשים בתוס' ב"ק דף צ':] תוך ד"ה כגון, דמש"ה אין עד נעשה דיין, דאותו ב"ד לא יקבלו הזמה על עצמם, אלמא דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה [עי' בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז] ולרב אחא בריה דרב איקא כשר גבי ממון אפי' חד שאינו סמוך, ואפי' גמיר לחוד כמבואר בחידושי הר"ן [ד' ג'] ד"ה מה"ת. ואמאי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה באותו ב"ד דהרי הזמה קנסא הוא ופסקינן כוותיה דר' עקיבא [ברמב"ם פרק י"ח מהלכות עדות הלכה ח'] וצריך שלשה מומחים דווקא, אכן לדעת הש"ך [בסי' ג' ס"ק ח' ובסי' מ"ו סק"ח] ניחא דלגבות עדות לכ"ע בעינן תלתא ובמקום דבעינן תלתא אזי מדאורייתא בעינן נמי מומחין כיון דלענין גביית עדות ס"ל דעירוב פרשיות כתוב כאן, רק לדון בלחוד משום גזירת הכתוב דבצדק תשפוט חד נמי כשר, אלא דמ"מ קשי' לדעת היש מפרשים הנ"ל דבזמן הגמרא דהוי מומחין בארץ ישראל היאך נוכל לקבל עדות בחוץ לארץ כיון דבאותו ב"ד אי איפשר להזימם דלהזמה צריכין מומחין, וגם לכ"ע קשי' השתא דליכא מומחין גם בארץ ישראל היאך כשרים כל עדות דעלמא, ובפרט לדעת רש"י ב"ק [ע"ה:] בד"ה היכא דטעמא דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא כדי שייראו לשקר והשתא דאינם יראים מפני הזמה אמאי כשרים. וצ"ל דלדעת רוב הפוסקים דבכל מידי דקנסא מהני תפיסה, וכן פסקינן בש"ע [סימן א' סעיף ה'], ובקל יכול לתפוס כמ"ש הש"ך בס"ק י"ז] בשם מוהרש"ל וכן הדבר מוכרח לדעתו דס"ל דבמידי דלא שכיח נוכל לקבל עדות טרם שתפס, והרי גביית עדות מצרכינן לפני ב"ד דווקא, ואם נימא דתפיסה לא שכיח שוב אין עליהם תורת ב"ד ככל מידי דל"ש דבעינן מומחין דווקא, אלא וודאי משום דתפיסה עצמו שכיחא לכן הגביית עדות הוא למילתא דשכיחא], ולהכי הוי שפיר עדות שיכול להזימה ע"י תפיסה. איברא לדעת רבוותא מובא ברא"ש וטור דבכל מילין דקנסא דלית ליה פסידא מן הקרן לא מהני תפיסה, ובפרט לדעת ר"ת בתוס' ב"ק ט"ו [ועי' לעיל סימן הקודם אות א'] דצריך שיתפוס אותו דבר עצמו קשי' דגבי הזמה לית ליה פסידא ולא שייך אותו דבר עצמו, ודוחק לומר דסברי דגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה:
ונראה דהנך רבוותא לא סברי כדעת רש"י ב"ק הנ"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא מצד הסברא, רק מגזירת הכתוב. וכן מפורש בתוס' ריש מכות בתירוצם השני דגבי עדות דבן גרושה לא בעינן שיכול להזימם, [ולדעת רש"י בע"כ צ"ל כתירוץ הראשון שם], וכיון שהוא מגזה"כ לא קפדה רחמנא אלא היכא דהעדר הזמה הוא בעדותן כגון שהעידו על טריפה או דלא ידעו בחקירות, או בגופן של העדים כגון בעדי טרפה, אבל היכא שאין החסרון בעדותן רק בשביל הדיינים שהעדר הזמה הוא מצד אחר, ע"ז לא קפיד רחמנא לפסול עדותן בשביל הכי:
ד בתוספות ד"ה שלא תנעול וכו' וא"ת והא אשכחן בכמה דוכתין שהיו דנין בבבל גזילות וחבלות וכו' וי"מ דוקא גזילות שע"י חבלות כגון דמינצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתוקף אחד וגוזל את חבירו דכי האי גוונא לא שכיח ולא עבדינן שליחותייהו עכ"ל, ולדעת הסמ"ע ס"ק י"ד] ומהרש"ל מובא בש"ך ס"ק ט'] כן הוא דעת הרמב"ם ורא"ש והמחבר בש"ע סעיף ג'], ועיין בקצה"ח [ס"ק ג'] שתמה על הסמ"ע שהרי הרמב"ם והמחבר פסקו דריפוי ושבת גובים אפי' במקום נזק דלא שכיח, כיון דמשכחת להו במקום דליכא נזק, וא"כ בגזילות שע"י חבלות נמי, נהי דהשתא לא שכיחא כיון דמש"ל בגזילות לחוד והיא תימה רבתא, ועיין בתומים ס"ק א'] שכתב דרמב"ם ס"ל דגם חבלות שכיחי, רק דחסרון כיס לא שכיח משום דתשלומי נזק שמין כאילו נמכר בעבד עברי, ואין עבד עברי נוהג בזמן הזה, והא תינח בתשלומי נזק, משא"כ בריפוי ושבת. ולהכי גם במקום נזק מגבין ריפוי ושבת כיון שגם במקום נזק שכיחי משא"כ בגזילות שע"י חבלות דהשתא מיהת לא שכיח. איברא בעיקר הדברים יש לחקור בזה ע"פ הדבר שחידש לן במהרי"ט חלק אה"ע שאלה י"ב] לענין אין אונס בגיטין וז"ל שם בתה"ד ומיהו נראה שאין להשוות סיבת האונס לאונס עצמו דמאחר שהאונס עצמו מצוי ע"י סיבות קרובות והוי ליה לאסוקי אדעתא אע"פ שאירע הדבר במקרה שנתגלגל ע"י סיבה רחוקה, כגון שנחבש ע"י בנו או אביו, שהדבר ברור כשמש שרחמיו עליו, ולא היה לו להזיקו מאחר שהתפיסה היה ראוי לבוא ע"י מערורי ומעלולי הו"ל לאתנויי, וכדאמרינן בגמרא דכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשי' שעל דעת כן גירש וכו', ואע"פ שהדבר הזה הסברא מחייבתו, יש להביא סעד מהא דאמרינן נדרים [כ"ג.] בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דהו"ל נדרא למשרי אתא לקמי' דרבנן אמרו ליה כמה זמנין מי נדרת אדעתא דהכי אמר להו אין כיון דחזי ההוא קצרא דמצטערי רבנן מחייה, אמר אדעתא דמחיין קצרא לא נדרי ושרו ליה רבנן, אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא הו"ל נולד ותנן אין פותחין בנולד, אמר ליה לאו נולד הוא שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן, ומסתמא סיבת ההכאה לא אסיק אדעתיה שיצטערו רבנן ויקום הכובס לחוש על כבודם של חכמים ויכנו הכה ופצוע, דאפיקורי במלתא דשייך דווקא שכיח דפקר ולא שכיח שיחוסו על כבודן של חכמים, אם היה מבזה אותם, ואין שונא אוהב, אלא כיון שההכאה עצמה שכיחא דמצערי להנאתייהו ואיפשר היה שיצערנו על עסקי הנדר על סיבה קלה הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מקרי עכ"ל הצריך לענינינו:
ובפשטות הדברים ע"כ צ"ל דהא דכתב מתחלה מטעם כיון דעיקר התפיסה שכיחא לאיש רוע מעללים כמוהו אע"ג דנתגלגל עליו ע"י סיבה דלא שכיח הו"ל לאתנויי וכו', לא מפני זה לבד בנה דיק ושפך סוללה, רק כיון דלקושטא נזדמן כך בשאלה זו שהרי בגיטין אפי' באונס דלא שכיח לא מהני מידי מפני תקנת חכמינו ז"ל משום צנועות ופרוצות, וגם בראי' שחידש גבי ההוא קצרא לא שייך טעם זה, רק עיקר ראייתו הוא דלא משגחינן על הסיבה שנתחדש במסובב ע"י דבר דלא שכיח כלל אפי' בדומיא דאכלו ארי' שגם בגיטין יש אונס כזה, דדווקא התם שנתחדש בעצמותו דבר דל"ש כלל משא"כ היכא דבעצמותו ליתא בסוג זה רק שנתגלגל ע"י סיבה דלא שכיח כלל, אין אנחנו הולכים לדון את פני הדבר בתר הסיבה, רק בתר עיקר הדבר וע"ז מביא ראי' בצורה מההוא קצרא, וצריך להבין דא"כ בגזילות שע"י חבלות נמי כיון דעיקרו שכיח תו לית לן אם נתגלגל ע"י דבר דלא שכיח כיון דמשכחת לה שלא ע"י סיבה כזאת ועי' ב"ק פ"ד ע"ב אמרי דאייעד התם ואייתוהו להכא והוא מילתא דלא שכיח, דאתו רבנן דהתם וייעדוהו הכא סוף סוף מילתא דל"ש עי"ש, הרי אע"ג דעיקר הנגיחה שכיחא במועד מ"מ כיון שנסתבב פני הדבר ע"י מילתא דל"ש, דינו כדבר דלא שכיח, איברא מזה לא קשה מידי כיון דאי איפשר שיסוב זה הדבר רק ע"י סיבה דל"ש משא"כ בדברי מהרי"ט וכן בההוא קצרא דאיפשר שיכוהו בשביל הנדר עצמו כמ"ש שם], אכן מגזילות שע"י חבלות קשי' על מהרי"ט וא"ל דשאני התם כיון דמדאורייתא אפי' במידי דשכיחא בעינן מומחים רק דחכמינו ז"ל עבדו תקנתא במידי דשכיחא ומש"ה בעינן דווקא מידי דשכיח מתחלתו ועד סופו ומכל הצדדים, שהרי גם גבי אונס בגיטין דמדינא אפי' במידי דשכיח ולא שכיח יש אונס רק דרבנן עבדו תקנתא משום צנועות ופרוצות, אבל במידי דלא שכיח כלל אוקמו אדינא, אפ"ה היכא דהסיבה ל"ש כלל קיימינן הדבר בתר תקנת חכמינו ז"ל, [והתם האונס עצמו הוי רק שכיח ולא שכיח כמ"ש מהרי"ט בתחלת התשובה דהוי מילתא דשכיח קצת], וליכא למימר דא"כ קשיא לתוס' ולהפוסקים כוותייהו דבגזילות שע"י חבלות אין דנין השתא, דדינו כלא שכיח, מעובדא דר' ישמעאל בר"י בש"ס נדרים דהתירו לו משום דשכיחי אפיקורי דמצערי והלא לא שכיח שיכהו משום כבודן דרבנן, כבר הקשה כן בנימוקי יוסף על נדרים בספר אשי ה' וז"ל והקשו דדבר דשכיח משוי ליה לנדר נדר בטעות, אבל נולד דהוא מילתא דלא שכיחא לא משוי לי' טעות שלא היה לו להעלות כך על לבו כדי שיוכל לומר טעיתי שאלו היה עולה כך על לבי לא הייתי נודר ואמרינן דאפילו דבר זה שכיח הוא שאפיקורסים שכיחי לבקש עילה שיוכלו להכות רבנן ומצי לאסוקי אדעתא דמשום דמצערי רבנן אנדרא הוי משכח עילה ומחי ליה אפיקורא א"כ שכיחא שמפקירין עצמן במעשיהן להכות מאן דמצער רבנן עכ"ל, הרי להדי' דדעת נימוקי יוסף דלא כדעת מהרי"ט אלא דמשגיחין גם על הסיבה:
ולכאורה יש ליישב דברי מהרי"ט להצילו מקושי' הנ"ל. מדברי התוס' דנקטי דגזילות על ידי חבלות הוי מילתא דלא שכיח, דמטעם אחר הוא דלא מצינן לדייני' בזמן הזה והוא משום דנקטינן דגם גבי דיינים אמרינן הואיל וביטל מקצתו ביטל כולו, כמ"ש המשנה למלך פרק ט"ז מהלכות עדות הלכה ה' גבי נמצא אחד מהדיינים קרוב, וה"ה לבטלה מקצתו, כמבואר בירושלמי ריש מכות, דעדות שבטלה מקצתה נלמד מנמצא א' קרוב או פסול, והואיל ואינם יכולין לדון על החבלה מש"ה לא מהני גם על הגזילה. איברא לקושטא ליתא כלל דלא מצינו ביטול כי אם מדבר היש, ולא מדבר שאינו, דבשלמא אם היו דנין על הגזילה ועל החבלה היינו יכולין לומר הואיל ובטל לגבי חבלה בטל נמי לגבי גזילה, משא"כ עכשיו דאין יכולים לדון על החבלה היאך יכולים לומר דיגרור גם את הגזילה אחריו דהיאך יכולים לומר דדבר שאינו גורר אחריו דבר היש:
אמנם אכתי יש למצוא מקום ליישב דברי המהרי"ט ע"פ הדברי' האלו דנבא עליו מכח קבלת העדים דהואיל ולא מהני סהדותייהו לגבי חבלה לא מהני נמי לגבי גזילה ומש"ה הוא דאין דנין בזמן הזה גזילות שע"י חבלות דהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולגבי עדות הוי דבר היש, דראייתן והגדתן שראו את החבלה מקלקלתן נמי לגבי גזילה [ועי' בהשמטות]:
ועפ"ז יש ליישב נמי דברי הסמ"ע מקושי' קצה"ח הנ"ל, דכיון דמכח הגדתן של עדים הוא דאתאן עלה לפרש טעם דברי התוס' השתא יש לחלק חילוק רב בין הך דהכא לההוא דריפוי ושבת דשאני התם בההיא דריפוי ושבת דלא הוי רק עדות אחד רק דנוכל להשתמש בו לשני דברים לענין נזק ולענין רו"ש, ומש"ה משתמשין בו במה שצריך לנו ולא איכפת לן במה שמצטרך ג"כ לדבר שאין צריך לנו, משא"כ בהך דגזילות שע"י חבלות דהוי שני הגדות נפרדות שהגידו בבת אחת, ומשום הכי אמרינן הואיל ובטלה הגדתן במקצת בטלה בכולה, ועי' יבמות ד' קי"ז במשנה שם שאין האחים נכנסים לנחלה ע"פ דחזינן דהואיל ולא הוי רק חדא הגדה אלא שמשמשת לנו על שני נושאים לא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה], ותו לא קשה ממה שפסק הרמב"ם והמחבר דגובין ריפוי ושבת גם בנזקין דלא שכיחי דכיון דלאו משום מילתא דל"ש הוא דאין גובין גזילות שע"י חבלות רק מטעם שאין לנו עדים בזה. איברא עודנו הדבר תלוי במחלקותן של הרי"ף והרא"ש דהיכא דבא הניזק לפנינו ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס משלו היום ומחר לא יוציאו מידי, דלדעת הרי"ף דשומעין לו אזי גם לעדות של חבלה יש מקום להגדתן עכשיו, וממילא לא בטלה עדותן כלל, ולפי מ"ש הרמ"א בש"ע [סי' א' סעיף ה'] כהרא"ש דאין שומעין לו אזי עולים דברינו הנ"ל במסילה הישרה והנכונה:
וכבר כתבתי בזה זה זמן רב [והוא בזי"ר חלק ראשון באבן העזר הלכה ג' סימן ד' אות ז' יעו"ש] ליישב דברי הרשב"א מקושיית הנודע ביהודה [חלק אה"ע סי' ע"ב] דמחלק הרשב"א מובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ד] דהיכא דאומר אשתך זינתה עמי פלגינן דיבורי' משא"כ היכא שאומר זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורי', ותמה עליו הנו"ב מההוא דגיטין [ח':] עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויים לך דפסקינן דעצמו קנה נכסים לא קנה, והתם נמי אי איפשר לומר דפלגינן לדבורי', ולפי מה שכתבתי ניחא דשאני התם בההוא דעבד דאומר בפני נכתב ובפנ"ח והוי עדות המשמשת לשני דברים, ומש"ה לא איכפת לן במה שמשמש גם לדבר אחר שאין אנו יכולים להאמינו, משא"כ בההיא דרשב"א דבענין הגדתו אין אנו יכולים להאמינו על עצמו רק ע"י פלגינן דיבורי' והיכא דאי איפשר לחלק דיבורו לא מהימנינן לו כלל, [ועי' מ"ש בהגהות והערות בדיני עדות ליישב דברי רשב"א באופן אחר]:
ה שם בסוף הדיבור וז"ל וא"ת והיאך היו דנין דיני גזילות ובאיזה נשך היאך היו דנים דיני רבית הא אמרינן ריש הגוזל קמא הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם עכ"ל, ויש להבין דאיזה התקשרות ושייכות קושי' זו לסוגיין דידן ולא למ"ש קודם לזה, ונראה לפרש דבריהם דעיקר קושי' זו תליא בשני התירוצים דלעיל, דאם נימא כתירוץ אחרון דלעיל דגזילות לחוד שכיח ועבדינן שליחותייהו תו לא קשה קושי' זו אבל לתירוץ הראשון הוא דקשה, וא"כ הרי ראי' מוכרחת דעיקר כתירוץ השני דגזילות שכיחי רק גזילות שע"י חבלות הוא דלא שכיחי, דלכאורה יש לדקדק על קושייתם זאת דהא גזלנים ומלוי ברבית אע"פ שהחזירו אין מקבלים מהם, ומכח קושי' זו הכריח ר"ת לחדש דדווקא בימי רבי לחוד, דהא מבואר בס"ח מובא בש"ך סי' שס"ו] דהיכא דהנגזל חייב לאחרים מקבלים מהם, וא"כ מה הוא מן התימה כל כך מאותן סוגיות שהביאו דנזקקין להם דיש מקום לומר דמיירי בחייב לאחרים. איברא נראה ברור דדין זה ניחא לפי מאי דפסקינן בש"ע שם כרמב"ם דהא דאין מקבלים הוא דווקא כשעושה תשובה ובכדי להקל עליו, נמצא לדעתו תקנה זו היא פרטית בשביל גזלן זה שבא לעשות תשובה, ולכן אין מן הדין להקל על חייב ולסייעו בכדי שיעשה תשובה, והוא יהיה לוה רשע ע"י זה, אבל לדעת בעלי תוס' שהכריחו שם ב"ק [צ"ד] דאפילו כשלא עשה תשובה והנגזל תבעו בב"ד אין נזקקין לו מפני תקנתא לגזלנים דעלמא להקל עליהם שיעשו תשובה, נמצא דתקנה זו היא כללית ולדעת הר"ת שם הוא בלתי גבול כלל, ואפי' בגזל באקראי ואפי' כשלא עשה תשובה, וכיון שהיא תקנתא דעלמא גם כשחב לאחרים נמי דמוטב לו שיעשה הוא איסור קל כדי לתקן הרבים מאיסור חמור, [ולהכי ר"ת לשיטתו הוכרח לחדש דדווקא בימי רבי נשנית משנה זו]:
איברא יש להבין כיון דעיקר ראייתם דב"ד נזקקין להוציא מן הגזלן מהאי דבנה אקלקילתא דיתמי וכיון שכבר תירצו לעיל דמיירי כשתפס והרי התם ביתומים קטנים איירי כמ"ש הרשב"א שם, וקטנים לא בני קבולי עלי' תקנתא דרבנן כמ"ש רש"י נדה [מ"ו:] בד"ה איסורא נמי ליכא ובשלמא לתירוצם השני ומיירי כשלא תפס פשיטא דאין נזקקין להם ע"פ תקנתא דרבנן להוציא מאחרים, אבל כשתפסו אמאי לא יחזיקו בשלהם, וגם לתירוצם השני לא קשה כל כך דנהי שאין מההכרח לאוקמוה בדתפס דבלאו הכי דנים דיני גזילות, אבל מ"מ לאחר תקנתא דרבי יש לומר דאין נזקקין אלא בדתפס, ולא עוד אלא אפי' בנגזל עצמו מסתבר לומר דהא דאין נזקקין היינו דאין מוציאין מיד הגזלן כדי לסייע לגזלנים דעלמא שיחזרו בתשובה מכאן והלאה, אבל כשתפס מן הגזלן אין מוציאין מידו דעביד אינש דינא לנפשיה דלא גרע מהדיוטות דאין נזקקין בדינו ואפ"ה כשתפס אין מוציאין מידו, אם מטעם דעביד אינש דינא לנפשיה או משום תקנתא דרבנן כדי שלא לעקור מדינא דאורייתא לגמרי, או משום דחשיבא כאלו כבר נפרע כמבואר ברא"ש סוף סוף פ"ק דב"ק, [וכמ"ש בסי' הקדום אות ד'], ומכש"כ לענין זה שעיקרו מתקנתא דרבנן בעלמא, וגם מדפסיק ותני וכל המקבלו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא מידכר בשום מקום שיתחייב להחזיר אפי' לצאת ידי שמים:
ונראה דעיקר קושיא זו הוא לתירוץ הראשון דגזילות לא שכיח ולא עבדינן שליחותייהו רק כשתפס, שפיר קשיא להו דנהי כשתפס אזי הב"ד נזקקין לו כדי להחזיק מה שבידו ולא נמנעים מצד תקנתא דרבי, אבל כיון דלקושטא אין רוח חכמים נוחה הימנו אפי' כשתפס שהרי גם המקבלו מדעתו אין רוח חכמים נוחה הימנו תו אי איפשר לומר שיצמצמו לעשות תקנה חדשה כנגד דינא דאורייתא דבעינן מומחים דוקא] שאין לו מקום לחול רק במקום שהוא נגד רצון חכמינו ז"ל, וגם אפי' ביתומים קטנים ותפסו דלאו בני קבולי תקנת חכמינו ז"ל נינהו, אבל מ"מ בעצמותו הוא נגד רצון חז"ל אזי מוטב להניח הדבר על דינא דאורייתא משיעשו תקנתא דלא חיילי רק במקום שהוא נגד רצונם. אבל לתירוץ השני דגם גזילות שכיחי כמו הודאות והלוואות, הרי גם גזילות הוא בכללא דהודאות והלוואות, אזי פשיטא דלא יצא מן הכלל כל היכא דנפקא מתקנתא דרבי כגון ביתמי היכא דתפסו או אפי' בנגזל עצמו כשתפס וכמ"ש לעיל, הגם דמ"מ הוא נגד רצון חכמינו ז"ל בשביל זה לא נוציאנה מן הכלל, הגע בעצמך גבי הודאות והלוואות כה"ג כגון באינו יודע אם נתחייבתי ותפס אידך דלדעת רוב הפוסקים נזקקין גם השתא דליכא מומחין ומוציאים מיד המלוה ואע"ג דחייב לצאת ידי שמים [כמ"ש הש"ך בסי' ע"ה ס"ק כ"ו בשם הרמב"ן, ובסי' כ"ח ס"ק ב', ועיין בתומים שם ס"ק ד'], אפ"ה לא יצאה מכלל תקנת חכמינו ז"ל שתקנו בכל סוג זה דלא בעינן מומחין ועיין, והשתא ניחא דקושיא זו אזדא ליה הכי, דמכח קושיא זו יסוב ממילא דעיקר הדבר כתירוץ השני דלתירוץ הראשון הוא דקשיא ליה ולתירוץ השני ניחא וכמ"ש לעיל:
ו הנמוקי יוסף בריש פרק החובל כתב בשם הרא"ה וז"ל, אבל גזילות נראה בכל הש"ס דמילתא דשכיחי נינהו וגובין אותו בבבל, כדאמרינן בההיא דגנב פדנא דתורי כו', ואי קשיא כו', הכי תירוצא, דאנן לא אמרינן התם דגזילות לא שכיחי אלא כעין ויגזול את החנית מיד המצרי דלא שכיחא, אבל שאר גזילות כגון שטרותיו של חבירו שהפקיד אצלו ושלח ידו בפקדון ושומר שגזל מה שנתן לו לשמור הני וודאי שכיחי וגובין אותו בבבל, ואפילו כעין ויגזול לא אמרינן אלא לענין תשלומין כגון שאין הגזילה קיימת שאין מחייבין אותו לשלם כיון דלא שכיח אבל אם היא קיימת מחייבין אותו להחזיר ואין מניחין אותו לעבור על דברי תורה, עכ"ל ודברי קדשו צריכין ביאור מתחלתן ועד סופן, דהאי דפדנא הרי החזירו בעצמו, ומנ"ל דמחזירין ע"י ב"ד, ובמה שקנסו לשלם שבחא בל"ז צ"ל דקנס שקנסו חכמים בפירוש שאני, שהרי גם למסקנת דבריו היכא דבאיסורא בא לידו וליתא בעינא בעינן מומחים דסמיכי וקשיא מפדנא דליתא בעינא ובאיסורא בא לידו, אלא בע"כ צ"ל קנס שקנסו חכמים בפירוש שאני, נמצא דמעובדא דפדנא ליכא שום ראיה להני כללי שמבואר אח"כ. ונראה בביאור דברי קדשו דנראה מגמרא ופוסקים דזהו דין קבוע דגזלן עתיקא צריך לשלם השבח מקנסא שקנסו חכמינו ז"ל, וכן משמע להדיא מדברי רמב"ם [פרק ג' מהלכות גזילה הלכה ו'] ומדברי ש"ע סי' שס"ג סעיף ג']. ואין זה בכלל המבואר בש"ע [סימן ב'] דב"ד מו"ע שלא מן הדין, דהתם בצורך שעה תליא מילתא כדאיתא ביבמות [דף צ':] ואפי' לעקור דבר תורה בקום ועשה כמו מאליהו בהר הכרמל דהתם משום למגדר מילתא וצורך שעה דוקא, ואפי' בהנך כתב הנמוקי יוסף בפרק שביעי דסנהדרין [דף נ"ב:] דזהו דוקא בסנהדרי גדולה או בנביא מוחזק [ועמ"ש ריש סימן מ"ז לפרש דבריו שם], וצ"ל דגבי מילתא דממונא שאני דיכולין לתקן ולעקור הדין אפי' לדורות כמו גבי ירושת הבעל ביבמות [דף פ"ט:], ותקנת מריש דמהני אפי' לגבי דאורייתא לצאת חובתו גבי סוכה כמ"ש תוס' סוכה [דף ל':] ד"ה שינוי וכיוצא בו שהוא מצד הפב"ד כדאיתא שם ביבמות [דף פ"ט:]:
איברא מלישנא דגמרא דמשני רב נחמן גזלן עתיקא הוא ובעינא למיקנסיה משמע דלאו מתורת הפב"ד הוא דנחית ליה לאפקועי ממונא, וגם מדכתבו הפוסקים דדוקא גדול הדור כגון ר"נ וכו' [הרא"ש ב"ק בעובדא דפדנא ובסמ"ע סי' שס"ג סק"ט ועמ"ש בסמוך] ש"מ דלאו מתורת הפקר הוא, דא"כ כל בי דינא שאח"כ נמי כמו גבי ירושת הבעל, אלא ודאי דגם ר"נ בעצמו לא נחית לתקנתא זו מתורת הפקר מעיקרא וא"כ הדרא קושיית הש"ס ביבמות גבי ירושת הבעל לדוכתיה כיון דלאו מתורת הפקר הוא היאך יוכלו לעקור דבר תורה בקום ועשה כיון דמדאורייתא שבחא דגזלן הוא:
ולקושטא לא קשה מידי לפי המבואר בשיטה מקובצת שם דהא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ואינם משלמים השבח שע"י מלאכתו דגזילה, הוא מפני תקנת השבים לבד, וכן כתב הסמ"ע בסי' שס"ג ס"ק י"ג], וכיון שהוא רק מצד תקנתא דרבנן להכי בגזלן עתיקא ואין דעתו לחזור בתשובה קנסוהו רבנן והעמידוהו על עיקר דינא דאורייתא:
והנה מסתברא מילתא דנהי דשבחא דאתי מעלמא הוא של גזלן רק מתקנתא דרבנן זהו קודם יאוש דוקא, אבל בשבחא דאתי מעלמא לאחר שנתייאשו הבעלים מגופו אזי גם מדינא דאורייתא הוא של גזלן, וכדמות ראיה לזה שהרי לדעת רמב"ם מובא בש"ע [סי' שס"ב סעיף א'] דשבחא דגופא הוא של הגזלן לאחר יאוש דווקא, [ושאר פוסקים חולקים עליו כמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ג' וס"ל דאפי' קודם יאוש הוא לגזלן], ובשבחא דאתי מעלמא גם לרמב"ם קניא ליה לגזלן אפי' קודם יאוש, שהרי סתמא קתני כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ומסתם גזילה לא נתייאשו הבעלים [כמבואר בש"ע סי' שס"א סעיף ג'], אלא וודאי דשבחא דמעלמא קילא ועדיפא למקניא וקניא ליה בלא יאוש, [ועוד ראיה דאי לא תימא הכי קשיא לרבה דס"ל שם (דף קי"ד) דאפי' היכא דשמעינן דמייאש לא מהני לרבנן גבי גזילה דמסתמא לבו בל עמו, וא"כ קשיא ליה מתניתין דקתני כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ודוחק לומר דאתיא כר"ש]. ומעתה נשמע ממילא דכשם דלדעת רמב"ם מחלקינן בין שבחא דעלמא לשבחא דמגופ' ה"ה לפוסקים החולקים עליו וסברי דגם שבחא דמגופה קניא ליה בלא יאוש מתקנתא, הגם דאפשר לומר דמדלא חלקו בין קודם יאוש לאחר יאוש משמע דבזה מודים לרמב"ם דאפי' גם לאחר יאוש קניא ליה רק מתקנתא, אבל בשבחא דמעלמא כגון בהמה ועשה בה מלאכה דכיון דעדיפא לקנויה, אזי אם עשה מלאכה לאחר יאוש קנוים לו מדינא:
ולאחר שנתבררו הנחות אלו הרי ראייתו מוכרחת דבע"כ צ"ל דהיכא דגזיל' קיימת מוציאין אפי' השתא דליכא מומחין כלל, דאלת"ה א"כ השתא בכל גזילות הרי כבר נתייאשו הבעלים כיון דלית ליה דיינא להוציאו מן הגזלן, והרי כל עיקרו של יאוש בבי דינא תליא מילתא כדאיתא שם ב"ק (דף קי"ד] דעכו"ם דדיינא בגיותא לא מייאש ובר ישראל כיון דאמרי מימר מייאש, ומכ"ש היכא דליכא בי דינא כלל, וכיון שנתייאש הימנו מיד הרי קניא ליה לגזלן השבח מדינא דאורייתא, אזי תו לא נוכל להוציאו ממנו ע"י הקנסא וקנסא דרבנן וכמ"ש לעיל כיון דלאו מתורת הפקר הוא:
הנה דברי הרא"ש בעובדא דפדנא שכתבנו לעיל דבעינן דווקא גדול הדור כרב נחמן בדורו. נראה פשוט שהוכיח כן מדברי הרב בהלכות מדהביא שם בהלכות ראיה מדרבי אליעזר בן יעקב דב"ד מו"ע משמע מדבריו דשוין הם זה לזה והלא התם דווקא בצורך שעה ולמגדר מילתא, משא"כ בעובדא דפדנא שהוא במילתא דממונא דיכולים לתקן מתחלה גם לדורות כמו בירושת הבעל וכדומה שהוא מצד הפב"ד, וממילא דלדורות הבאים אינו צריך לגדול הדור דווקא כמו בכל הנך דתקנו משום הפב"ד, אלא ודאי מדהשווה הרב ההוא דפדנא לדברי ראב"י ש"מ דדמי ליה באיזה סניף, וא"ל דלדריה בלבד הוא דתיקן דדחיק ליה לומר דהרב בהלכות יחלוק בזה עם הפוסקים מסברא שהוא דין קבוע לדורות, אלא ש"מ דדעת הרב להשוות מיהת בזה לדברי ראב"י דבכל דור צריכים דווקא לב"ד חשוב, והיינו טעמא משום דלאו מתורת הפקר נחית ליה, ואע"ג דלדרי עלמא תיקן אפ"ה בעינן דבכל דור יוצא הנידון זה ע"פ ב"ד חשוב דווקא דאלומי, ודמי לההוא דאמרינן בגיטין [דף ל"ו:] גבי תקנת הלל בפרוזבול דמעיקרא מקשה הש"ס כן, ואי אמרת לדרי עלמא תיקן בשאר ב"ד נמי, ומשני לה דילמא כי תיקן הלל לדרי עלמא כגון ב"ד דידיה וכרב אמי ורב אסי, וה"נ בנידון דר"נ גבי פדנא, וזהו שכתבנו לעיל שבעל הנימוקי יוסף קבע בו מסמרות דלאו מתורת הפקר הוא, [ואין להקשות שהרי לדברי רש"י שם שינויא דרבא קאי גם על עיקר תקנתא דהלל דאפי' שמיטת כספים דאורייתא מהני משום הפב"ד ואפ"ה בעינן בכל דור ב"ד חשוב דוקא, דמסתברא להשוות מילתא דפדנא לירושת הבעל ששניהם יפלו על צד מקרה והזדמן, וא"ל דהא גבי ירושת הבעל נמי הוי דבר הרגיל כמו גבי שמיטת כספים, עיין תוס' כתובות (דף נ"ג) ד"ה שאין, דלא מצרכינן גבי ירושה לטעמא דהפב"ד רק בנכסי מלוג ותו לא הוי רק דבר המקרה, משא"כ גבי פרוזבול שהוא עקירה למ"ש בתורה לכל הלווים שבכל דור ודור, וכמ"ש התוס' שם (דף ל"ו.) בד"ה מי איכא מידי וכו', ונהי דלדעת רש"י גם בפרוזבול איכא שינוי' דרבא מ"מ בעינן מיהת מה"ט ב"ד חשוב לזה בכל דור ודור, כללות הדברים כיון שהוא יסוד מוסד דגבי פדנא מצרכינן בכל דור ודור ב"ד חשוב דוקא, הגם שהוא דרך מקרה בלבד הרי בע"כ צ"ל דלא מטעם הפקירא הוא], אלא מפני שכל זכיות הגזלן בשבח מלאכה הוא מתקנת חכמים בלבד, ולהכי גבי גזלן עתיקא אוקמוהו אדינא דאורייתא, ולפ"ז ממילא מוכח דהיכא שהגזילה עודנו בעינא יכול להוציאו אפי' על ידי הדיוטות, דאל"כ הרי מעיקרא אייאושי מייאש מיניה כיון דהשתא ליכא מומחין דסמיכי כלל, וכל היכא דמייאש אזי שבח מלאכה שאח"ז הוא של גזלן מדאורייתא ושוב רפתה כח חכמינו ז"ל להוציאו מידו אם לא בתורת הפקר לבד, ועיין היטב. איברא כדאמרינן השתא דהיכא דאיתא בעינא עבדינן שליחותייהו גבי גזילה הדרינן לכללא דסתם גזילה לא נתייאשו הבעלים אפי' לגבי ישראל, וכמ"ש הש"ך בסי' שס"ח] באריכות שכן הוא דעת הרבה פוסקים:
כל זה הארכנו לתרץ דברי הנמו"י שהביא ראיה מההיא דאפדנא דבגזילה בעין לא בעינן מומחין. אכן התוס' ס"ל דגם בקנס דרבנן בעינן מומחין כמבואר בדבריהם סנהדרין (דף ג'] בד"ה שלא, דמוקי לה לההיא דאפדנא כשתפסו:
ואכתי דברי הנמו"י צריכין בירור דאמאי לא הביא ראיה לדבריו דבגזילה בעין לא בעינן מומחין מההיא דאי תפס לא מפקינן מיניה דהוא מתקנת חכמים כמבואר בנ"י עצמו בסוף פ"ק ע"ש, דלמה להו לחכמים לתקן בזה דהא בלא"ה לא מצינן להוציא מידו דגם אם אין האמת כדבריו והו"ל גזלן ובגזילה בעינן מומחים, אלא ודאי מוכח מזה דבגזילה בעין ל"ב מומחים, וא"ל דתקנת חכמים היה שלא יוכל אידך לחזור ולתפוס [כמבואר ביש"ש פ"ק דב"ק סי' מ"ג, ועמ"ש לקמן סי' מ"ח ריש נתיב ג' ליישב דעת היש"ש מקו' הנתיבות סי' א' ס"ק ה'], זה אינו דכל זה הוא רק לפי האמת דבגזילה בעין ל"ב מומחים, אז אי הדר ותפס דנין אותו כדין כל גזילה בעין, משא"כ אם נימא דגם בגזילה בעין בעינן מומחים, אזי ודאי גם בחזר ותפס אי איפשר להוציא מידו ונראה בביאור דברי הנמו"י דמש"ה לא הביא ראיה זו משום דאיפשר לדחות דהתקנה היה בזמן הש"ס שהיו אז מומחין בא"י כמבואר בש"ס ב"ק [דף ט"ו:] דאי אמר קבעו לי זימנא דאזילנא לא"י קבעינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה, ולהכי צריכים לתקנתא דאי תפס לא מפקינן מיניה דבל"ז היה יכול הגזלן לכופו שיעלה עמו לארץ ישראל כיון שעדיין לא נתברר לנו שתפס כדין:
גם מ"ש הנמוקי יוסף לחלק דהיכא דבהיתרא אתא לידיה הוי מילתא דשכיח, ונקט ליה בתלת גווני או כשהפקיד שטרותיו אצלו או ששלח יד בפקדון או בשומר שגזל מה שהפקיד אצלו דהני ודאי שכיחי. ויש להבין דשטרות מאן דכר שמייהו ועוד הכי לא נדע מעצמינו דכל כמה דלא דמי לויגזול את החנית דנקיט ליה ברישא, דינו כבהיתרא אתא לידיה. ונראה דכוונתו נמשך למה שכתב בסוף דבריו דגם היכא דאתא לידיה באיסורא ואיתא בעינא מחייבין אותו להחזיר ואין מניחין אותו לעבור על ד"ת, הרי אע"ג דעיקרו לא שכיח אפ"ה נזקקין לו בכדי שלא לעבור בכל שעה ושעה על עשה דהשבת הגזילה, וגם דבסתמא הבעלים ניחא להם בשלהם מובן מזה דזהו שייך רק בדבר שגופו ממון אבל היכא דגזל שטרות דאין גופן ממון דלא קנאם הגזלן ולא נתחייב בהשבה מן התורה כמבואר בש"ך סי' שפ"ו ס"ק י"ג] וגם הבעלים אינם רצין אחריהם לגופן רק לגרמא שימשך מהם, דאזי אפי' היכא דגזלם מידו ואיתא בעינא אפ"ה אין נזקקין לו השתא דליכא מומחים, כיון דעיקרו לא שכיח ותכליתו שוה לליתא בעינא כמובן, ולהכי נקט לה מעיקרא בשטרות שהוא מילתא דפסיקא דדווקא משום דבהיתרא אתא לידיה הוא דנזקקין לו דאפי' דאיתא בעינא לולא דבהיתרא אתא לידיה לא נזקקין לו השתא, ואח"כ נקט לה בשולח יד בפקדון דעיקרו נשנית לזה דאפי' נאנס אח"כ ונשברה כל החבית חייב לשלם, דמחייבינן ליה גם השתא משום דבהיתרא אתא לידיה. ולבסוף נקט ליה דגזל את הפקדון והוציאו, והוא דליתא בעינא והא דנזקקין ליה מטעם דבהיתרא אתא לידיה דאלו איתא בעינא תו לא מצרכינן לטעמא דבהיתרא אתא לידיה כמ"ש אח"כ: