אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אורח חיים › סימן יד

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · סימן יד

סימן יג

עוד בענין הנ"ל ובדין מע"ש לענין חלה

א עתה נברר ונלבן הדברים שיצאו מפי רבותינו הראשונים בדין מעשר שני בגבולין לענין חלה ושאר דברים ומקודם נחקורה בדברי רש"י סנהדרין (דף קי"ב] בד"ה אבל בגבולין, וז"ל שאין לה היתר אכילה אלא בפדיי' ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה היא. לישנא אחרינא, אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה. דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינן בי' ראשית עריסותיכם וכו' עכ"ל. ונראה בעליל דבתרווייהו לישנא נקט לי' למאן דאמר לפי שאין בו היתר אכילה. שכן הוא לפסק הלכה ברמב"ם פ"ח מלולב ה"ב, ופ"ו מה' בכורים ה"ד ובכ"מ שם). רק דבלישנא קמא ס"ל לרש"י דר"ח ס"ל דבגבולין ממון גבוה הוא ולהכי אין בו היתר אכילה לכ"ע וללישנא ב' ס"ל דאפי' ממון הדיוט הוא אפ"ה אין בו היתר אכילה. ולהבין הדבר במישרים צריכים באור רחב, ועיין קידושין [דף נ"ג ע"ב] בתוס' ד"ה איהו, הכריעו עפ"י ראיות מוצקות דבגבולין ממון הדיוט, ויכול לקדש בו בגבולין שתהיה מקודשת מיד. וטעמא דר"ח הוא לפי שאין בו היתר אכילה, וכלישנא בתרא דרש"י בסנהדרין, וכלישנא בתרא דקידושין דחד בחבריה מישך שייכי, כמבואר. דללישנא קמא בקידושין דאונסא דאורחא מצד הדין על המקדש הוא לפי שאין הקידושין נתפסין מיד בעודם בגבולין. הוא מפני שעודנו ממון גבוה הוא ואינם חלים רק בירושלים, ששם ממון הדיוט הוא לרבנן. אבל ללישנא בתרא שהוא רק מפני התרעומות, לפי דקידושין חלים מיד, והוא שיתן לה כל כך שיהיו שווים למוכרם בשוה פרוטה למי שירצה להוליכם לירושלים. כמבואר יותר בריטב"א שם, והוא כלישנא בתרא דרש"י דסנהדרין דלאו ממון גבוה הוא. וכן הוא בתוס' בכורות [דף ט']:

ויש להבין דבסוכה [דף ל"ה] בד"ה לפי, נקטו בסוף דבריהם דנימא מע"ש בגבולין ואליבא דכ"ע לפי שהוא ממון גבוה ולהכי יש בו היתר אכילה. אבל אין בו דין ממון. וזהו להיפוך בכמה הדרגות ממה דהחליטו בקידושין דממון הדיוט הוא ואפ"ה אין בו היתר אכילה. ועיין במהרש"ל שדבריו המה נגד כל הדעות של הראשונים בזה, ועיין בר"ן סוכה שפירש ג"כ במתניתין לדינא דאפי' בגבולין יוצא במע"ש לרבנן. ומפני שיש בו היתר אכילה בירושלים, וקשיא מסנהדרין. ודוחק לומר דר"ח ס"ל לפי שאין בו דין ממון, ובדין ממון אזלינן בתר מקומו ושעתו, או דס"ל דחלה שאני, וכדברי מהרש"א מפני שיש בו תרי מיעוטים:

ולבאר כל זה בביאור נכון לכל היוצאים דחופים להבין הדברים לאשורם. ומקדם נתבוננה בדבר פשוט ומוכרח. ומזה נעלה במסלה להבין גם בעומק הדברים הנ"ל. דהנה נראה בעליל דפשיטא להו לבעלי התוס' דאפי' תרומה ביד ישראל יוצא בו, מפני שיש בו היתר אכילה לכהן כמ"ש שם (דף ל"ה ע"ב] בד"ה דאי בעי ובר"ן במתני' מבואר דפשיטא ליה להיפוך דדווקא כהן הוא דיוצא י"ח אבל לא ישראל. איברא לקושטא לא פליגי. דבעיקר סוג זה לא פליגי כלל. דעיקר הגורם מפני שאין בו היתר אכילה. זהו היכא שאין בו ה"א כלל לכל ישראל. איברא כל זמן היכא שהוא שלו, כגון ערלה וכלאי הכרם ותרומה טמאה שבעצמותו הוא שלו רק שנוסף לו עוד דלענין לכם בעינן נמי שיהיה בו היתר אכילה. ולזה מהני היכא שיש היתר לאחד מהם, ולהכי בדמאי שהוא קנינו לכל דבר. אזי די לענין היתר אכילה לפי שיכול להאכילם לעניים וכן בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, או שקנה מיד כהן למוכרם לכהנים אע"ג דאינו רשאי, כדאיתא [פ"ז דשביעית מ"ג]. ובתרומה כי האי מיירי בתוס'. ור"ן בע"כ מיירי בתרומה שהפריש הישראל משלו. אזי פשיטא דאין יוצא בו כיון דגופו אינו שלו. מידי דהוה כמו שאול. איברא כן הדברים למ"ד דתלוי בהיתר אכילה ואפי' בדבר שהוא שלו ויש בו ד"מ גמור, בעינן נמי שיהיה מותר באכילה כגון של טבל דמותר בכל הנאות שאינן של כילוי אפ"ה אינו יוצא בו. ולמסקנא דהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן. ולכן כל כה"ג אזי מספיק ביש בו היתר אכילה לאחרים אבל למ"ד דאפי' כשיש בו ה"א לעצמו בעינן נמי שיהיה בו דין ממון לעצמו, ומשום האי טעמא אינו יוצא במע"ש בירושלים לר"מ אזי פשיטא דלא סגי במה שיש בו ד"מ לאחרים, דבדין ממון מסתבר דלא תליא רק בבעלים עצמן. וכדמות ראיה לזה מקושית הש"ס מתרומה טמאה בשלמא וכו' אלא למ"ד לפי שא"ב ד"מ הרי מסיקה תחת תבשילו. משמע מפשטא דלא קשיא ליה אלא מת"ט שביד כהן. אבל בת"ט שביד ישראל שנפלו לו מאבי אמו כהן או כשקנה בשוגג תרומה מכהן ונטמאה לא קשיא ליה מידי, לפי שאין לבעלים עצמן דין ממון. וכל עיקר הקושיא מדסתם לן משמע נמי דאפי' כהן עצמו לא יצא, שהרי מצינן למידחי דמתני' מיירי ביד ישראל דווקא, וכנ"ל. דהשתא אין לבעלים היתר הסקה ואין לו ד"מ. ביותר הו"ל להקשות בסתמא. ולימא, הרי יש בו היתר הסקה ואפי' ביד ישראל נמי, ומדקאמר הרי מסיקה תחת תבשילו משמע דעל ת"ט שביד כהן הוא דקשיא ליה לפי דדין ממון תליא רק בבעלים לחוד:

ולפי"ז לאחר שנתברר לן כל זאת. עמדו רבותינו בדברי ר"ח בסנהדרין ולפי דפשיטא להו דלענין היתר אכילה. כשם דסגי לן כשיש במציאות היתר אכילה לאחרים ה"נ מכש"כ דליסגי לן כשיש לו היתר אכילה כשיגיע לירושלים אע"פ שאין לו היתר אכילה במקום זה וכ"כ התוי"ט] וגם פשיטא להו דר"ח ס"ל כמאן דאמר דבהיתר אכילה תליא מילתא דכוותיה פסקו כל הפוסקים וכמ"ש לעיל. ולהכי פירש"י בלישנא קמא דבגבולין פטור מע"ש מן החלה לפי שאין לו היתר אכילה. הגם דיש לו היתר אכילה בירושלים ולא גרע מהיכא דאין לבעלים ה"א דדי אם יש לאחרים ה"א. והכא נמי אף דבמקום זה אין לו הרי יש לו במקום אחר, אולם כ"ז היכא שהוא ממונו וכגון בישראל שנפל ליה תרומה מאבי אמו כיון דממונו הוא אזי לענין ה"א לחוד מספיק לן גם בה"א דאחרים או במקום אחר. אבל מע"ש בגבולין דממון גבוה הוא אזי אין יוצא י"ח ולא מיקרי לכם עד שתהיה לבעלים עצמם ה"א במקום זה, אע"ג דלדידן דפסקינן דבה"א לבד תליא מילתא ומע"ש בירושלים חשיבי לכם לר"מ אע"ג דממון גבוה הוא. זהו כשיש לבעלים עצמן ה"א באותו מקום וכעין שפירשנו לעיל גבי תרומה להשוות דברי ר"ן עם בעלי התוס' איברא דברי רש"י בלישנא בתרא דגם בגבולין לאו ממון גבוה ואפ"ה ס"ל לר"ח דפטור מן החלה לפי שאין בו ה"א עודנו מוקשה. כיון דכל עיקרו של דין ממון בקידושי אשה תליא והשתא דיכול לקדשה גם בגבולין מעכשיו וכל"ב דרש"י בקידושין הנ"ל הרי יש לבעלים בהם דין ממון גמור. ובכה"ג הרי סגי לן בה"א לאחרים. ומכש"כ כשיש לבעלים ה"א בעצמן במקום אחר כמו בדמאי ותרומה שנפלו לו בירושה מאבי אמו כהן. וכמ"ש לעיל בביאור דברי תוס' הנ"ל ולהשוות דברי ר"ן עמהם:

לכן נראה לענ"ד בביאור דברי רש"י בלישנא בתרא. וכן הכריחו תוס' בקידושין ובכורות כל"ב דרש"י]. וטעמא דמלתא דנהי דלאו ממון גבוה, ויכול לקדש בהם גם בגבולין מעכשיו, אפ"ה פטור מחלה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין והוא שחלה תהיה אסורה והשאר הותרה לזרים ובגבולין גם השיריים אסורין בשעת לישה. מאי אמרת דכיון שיש בו ד"מ שהרי יכול לקדש מעכשיו הרי סגי בהיתר אכילה דמקום אחר. דזה אינו דגם בדין ממון שבו בעינן שיהי' שיריים ניכרין ובזה נהי דיכול לקדש אשה בשיריים. אבל אינו יכול לקדשה מעכשיו בפירות דשווין פרוטה בירושלים, אלא צריך להוסיף לה פירות כל כך דיהיו שווים פרוטה באותו מקום שקידשה דבכל דיני ממון הולכים אחר מקומן ושעתן ובכה"ג הרי הוא בחלה עצמו שהפריש יכול לקדשה כשיוסיף לה כ"כ עד שיהיה הטובת הנאה שוה פרוטה וכיון דבדין ממון שבו אין כאן שיריים ניכרים הרי דינו לענין חלה כאילו אין בו ד"מ כיון דלא מיגדר בזה כפי סוג של חיובו והדר דינא דבעינן שיהיה בו היתר אכילה לבעלים עצמן במקום לישה והפרשה כיון שאין בדין ממון שבו להשלים החיוב בהפרשה זו, ועיין פסחים ל"ג ריש ע"ב] בתירוצא דרב הונא בריה דר"י אלמא דאפילו היכא דדבר אחר גורם שאין שיריים ניכרים נמי אינה קדושה. ועיין בר"ן שמביא כן בשם ר"ח ורמב"ן. וכן פסק הרא"ש בסוף פרק האיש מקדש] דטובת הנאה ממון. [א"כ גם בחלה יכול לקדשה בט"ה ששוה פרוטה], וכן נראה מדברי תוס' בב"מ [דף ו'] בסוף ד"ה והא. דמהדרי שם לתרץ האי דבן לוי דחטף מתנתא פריצות הוא ואינו מחוייב לשלם דמיירי כשאכלו משמע דסברי להלכה דטו"ה ממון ואין לומר דרבא לשיטתו דס"ל בנדרים (דף פ"ה ע"א] טו"ה ממון, לו יהי כן מכל מקום נקוט מיהת בידך דמסתבר להו דרבא ס"ל כן. וממילא מוכח דפסקינן כבתראי ולא ניחא להו בתירוצא של ש"ך [בחו"מ סי' ש"ן] דדוקא בנדרים לחוד הוא דס"ל לרבא כן. משום דוויתור אסור במודר הנאה:

ב ולאשר עודנו הדברים סתומים קצת וצריכים ביאור, נראה ללבן הדברים לאשורם לפענ"ד. דהנה לכאורה הענין בכללו תמוה. דאמרינן באתרוג של ערלה הטעם לפי שאין בו ד"מ. ופירש"י וז"ל שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא עכ"ל. ובד"ה קס"ד וכו' כתב וז"ל ואע"פ שאינו ממונו לר"מ דאמר בקידושין מע"ש ממון גבוה ואינו נכסי הדיוט לקדש בו אשה כשר לצאת בו עכ"ל. אלמא דכל עיקרו של דין ממון תליא בקידושין. דהיכא דאם קדשה מקודשת דין ממון קרינן בי', ועיין קידושין [דף נ"ו ע"ב] בתוס' ד"ה המקדש בערלה יעויי"ש ותמצית דבריהם. או דמיירי כשקדשה. רק בדלא שוין פרוטה שלא כדרך הנאתן, או דלא ידעה שאיסורי הנאה הוא והוה קידושי טעות, ומעתה אם מודיע לה שאיסורי הנאה הוא. והוסיף פירות עד ששוין פרוטה שלא כדרך הנאתן, הרי היא מקודשת ויש בו ד"מ, כיון דכל עיקרו של ד"מ בקידושין תליא מלתא. ואמאי אין יוצא בו. ואין לומר כיון דאסור לקדש בו. משום דהוא איסור הנאה. ומשום זה לבד נפקא ד"מ שלו. חדא, דמלישנא דרש"י הנ"ל דנקט שאינו שו"פ דא"ה הוא, משמע דבשווי' תליא מלתא. ועוד דשם קידושין (דף נ"ב ע"א] בתוס' ד"ה המקדש בפירות שביעית כו'. כתבו וז"ל אי נמי יש לפרש דאע"ג דאסור לקנות מהם חפץ כדכתיב לאכלה ולא לסחורה ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד המקח קיים. וכן גבי אשה בדיעבד מקודשת עכ"ל, ועיין סוכה (דף ל"ט] דפשיטא לי' לגמרא היכא דלקט או קנה אתרוג בשביעית דיוצא בו. אע"ג דאסור למוכרו. ואפי' לרב אסי דתלי נמי בדין ממון ואע"ג שאסור לקדש בו, מכל מקום כיון דבדיעבד מקודשת. דין ממון קרינן גביה, ואמאי אינו יוצא באתרוג של ערלה, כיון דאם קידש בו בשוה דרך משל עשר פרוטות עד ששוה פרוטה שלא כדרך אכילה, והודיע לה מקודשת, וגם אין לומר דזה עצמו גדרו של דין ממון, דכל ששאר פירות דכוותי' שוין פרוטה, והוא מחמת האיסור שבו אין שוה עד שיוסיף בכפלי כפלים בכדי שיהיו שוין פרוטה שלא כדה"א, זהו עצמו אפקעתא לדין ממון שבו. דאם כן מאי מקשה מתרומה טמאה והרי מסיקה תחת תבשילו, ויש בו ד"מ, הלא ע"י איסור תורה נפחת דמי' ולא הגיע שווי' רק לדמי עצים, ואפ"ה ד"מ יש בו, אלא שמע מינה דבהכרח הענין ילחצנו ליסוד מוסד, דווקא ע"י הצטרפות שניהם. הוא שיתלכד בהם הפקעת ד"מ, והוא כשאסור מה"ת לקדש בהם, וגם כשיקדש בהם יפחת משוויין ע"י איסור הנאה שבו. אזי נפקע ד"מ שבו, אבל באחד מהם לא נפקע מדין ממון שבו, ולהכי בת"ט כיון דשרי לכהן לכתחלה להסיקו תח"ת. לא נגרע מד"מ שבו אע"ג דנפחת משוויו, והגיע רק לדמי עצים, וכן בפירות שביעית, אע"ג דאינו רשאי מה"ת למוכרם או לקדש בהם. כיון דבדיעבד אם קדשה מקודשת, ולא נפחת משווי' מידי, לכן לא נפקע מד"מ שבו מידי, רק בערלה דנתלכדו שניהם יחד, הוא דנפקע ד"מ שבו לגמרי:

ונהדרין למאי דכתבנו דגבי מע"ש בגבולין לל"ב דרש"י דלאו ממון גבוה הוא. ויכול לקדש אשה בגבולין מעכשיו, ובלבד שיתן לה פירות כ"כ בכפלי כפלים, בכדי שיעלו לשוה פרוטה במקומם על מנת לאוכלן בירושלים, וכיון דמותר מה"ת לקדשה בגבולין מעכשיו, הרי הוא עודנו בדין ממון, לכן גם למסקנא דבהיתר אכילה לכ"ע לא פליגי דבעינן בדבר דקפדא רחמנא דבעינן לכם, וגם בדבר שיש בו ה"א פסקינן כמאן דאמר דלא בעי ד"מ, ומשו"ה יוצא במע"ש בירושלים אפי' אליבא דר"מ דממון גבוה הוא, אכן גם לדידן איכא מעליותא לד"מ, היכא דאין לבעלים ה"א במקומן, או שאין לו ה"א כלל, רק לאחרים, אזי תליא בד"מ. דהיכא דיש לו ד"מ, אזי סגי גם להיתר אכילה שבו היכא דהותרה לאחרים, או שלא במקומם לעצמו, כמו שהוכחנו לעיל מרבותינו הראשונים גבי תרומה באות א']. ולפי"ז ק"ל בדברי ר"ח אמאי פטור מן החלה בגבולין, כיון דמדין ממון לא נפיק, אף שנפחת' משוויה ע"י איסור תורה מ"מ לא גרע מת"ט דעודנו עטוף בדין ממון כיון שרשאי לכתחלה לקדשה מעכשיו, שוב סגי בה"א שעתיד לבוא לבעלים עצמן כשיביאנה לירושלים, דנלמד מכש"כ. מה"א דאחרים דסגי היכא שיש לו ד"מ. וחתרנו לדעת דבענין חלה דווקא הוא דאמר ר"ח לפי דבעינן שיריים ניכרים. ובמע"ש אין שיריים ניכרים. דכשם שיש ד"מ בשיריים לכשיוסיף בכפלים, בכדי שתהיה שו"פ למוכרם, בכדי שיוליכם לירושלים, הרי כמו כן איתא גם בחלה גופא שיוסיף כ"כ עד שישוה טובת הנאה בירושלים בדמי פרוטה. הגם דבחלה צריך להוסיף בכפלים מן השיריים. לפי שאינו אלא לפי דמי ט"ה בירושלים, דסוף סוף שניהם יצאו ע"י איסורן מדמי שוה פרוטה של שאר פירות. תו לא איכפת לן לד"מ שבהם בריבוי הוספה או במיעוטו. ולפי"ז דברי ר"ן במתניתין דסוכה ניחא בפשטא, דאתרוג של מע"ש כשר אפי' בגבולין, דס"ל בפירושו דר"ח בסנהדרין כל"ב דרש"י שם. וכאשר הכריחו בתוס' שם. דלרבנן גם בגבולין ממון הדיוט הוא לקדש בו אשה מעכשיו, ובלבד שיוסיף בפירות עד שיעלו שיווי הפירות בכאן לכדי ש"פ, וכיון שיש לבעלים בהם ד"מ, אזי סגי לן גם בה"א שיגיע לו אח"כ במק"א. ולפי"ז עיקר דינו דר"ח הוא רק לענין חלה, ומטעם אחר, דלפי דבעינן שיריים ניכרים הוא דאין לו ה"א וכמ"ש לעיל. אבל לשאר ענינים דבעינן לכם לא איכפת לן, וגם במע"ש בגבולין לרבנן יוצא בהם שהרי יש לו ד"מ וה"א:

ג ועתה עפ"י הצעת דברים הללו יתבארו דברי תוס' בסוכה שהם תמוהים וסתרי דבריהם בקידושין מהיפך להיפך דשם פשיטא להו דאפי' דבגבולין לאו ממון גבוה הוא. אפ"ה לית בהו ה"א, ובסוכה קשיא להו דהו"מ למימר נמי מע"ש בגבולין ואליבא דכ"ע. ובע"כ צ"ל דאפ"ה יש בו ה"א, רק ד"מ הוא דלית ליה. וצריכנא להקדים לזה מלתא דמסתברא בפשטא. דנהי דלמ"ד ממון גבוה הוא יכול לקדשה שיחולו הקידושין בירושלים. ואפשר לומר דאפי' בש"פ לבד ג"כ מקודשת, זהו מפני שנתרצה בכך. אולם כשאנו דנין בדבר שצריך לכם. והוא שיהיה בו ד"מ ג"כ [ותמצא לומר דחשיב ג"כ ד"מ ע"י זה לפי שבידו לעשותן ממון אע"ג דהשתא מ"ג הוא. אולם להלן יתבאר דד"מ שאני], אזי פשיטא דליכא ד"מ השתא בשיווי פרוטה כשאר פירות חולין, אלא שיש ד"מ בכפלי כפלים שבו, ומ"מ יש בו ד"מ הגם שיצא מש"פ, לא גרע מת"ט דיש בו ד"מ הגם שלא הגיעו אלא לדמי עצים, דמי פתי שיקנה מע"ש בגבולין שיהיו קנויים לו בירושלים ויתן דמי מחירם כמחיר חולין גמורים, שיכול לאוכלם או למוכרם כאן בלא טורח והוצאות הדרך, וכיון שכן שפיר נוכל לומר דמע"ש בגבולין אע"ג דמ"ג הוא יש בו ה"א לכל דבר, שהרי בידו להוליכם לירושלים ולאוכלם שם, אטו פירות שצריכים טחינה והרקדה ואפייה ואינם ראויים לאכילה בלא זה, הרי הושווה דינם לכ"ד כאילו יש בו ה"א מיד, וטעמא דר"ח דפטור מחלה הוא לפי שאין שיריים ניכרים, וכמש"ל כיון דגם בשיריים צריך להוסיף נגד שיווי חולין, וכיון שיצא מגבול ש"פ מחמת איסור תורה, א"כ גם חלה עצמו כן, אם יוסיף עד שיהיה ש"פ בדמי טו"ה שבו, גם בחלה עצמו יש בו ד"מ לרוב הפוסקים דטו"ה ממון. איברא כאשר נתבונן בזה דמבואר דגם ללישנא קמא דרש"י, דגם לרבנן מע"ש מ"ג הוא בגבולין ואפ"ה יכול לקדש בהם שתהיה מקודשת בירושלים, ואמאי, מי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש, כדאיתא בכמה דוכתי וצ"ל דדמי בזה להא דאיתא בפ' אע"פ [ריש דף נ"ט] שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנו תיקדש דקדשה. מפני דלסוף עשר שנים בידו לפדותו. וה"נ בידו להביאו לירושלים ולקדשה שם. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. אלא דאכתי קשיא, דנהי דבידו להכניסם לירושלים הרי אכתי השתא לאו ממונא הוא, וצריך שיהוי יום או יומים עד שיגיע שמה, וכל כה"ג לאו ממונא הוא אלא בכלל גורם לממון הוא, כדאיתא בפסחים [דף כ"ט] באוכל חמץ של הקדש במועד דלא מעל. אלא לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי [ודוחק לומר דר"י ס"ל כוותיה]. אלא בע"כ צ"ל כיון דמעיקרא הכי קידשה שיחולו רק בירושלים ושמה יהיה ממון גמור. ולא קשיא לדעת תוס' רי"ד גבי עשה לי שירים ונזמים ואמר הרי את מקודשת לכשאעשה ואמרה הן, דאפילו בהוסיף לה נופך משלו אינה מקודשת עד שיאמר לה אח"כ, הרי דאפילו בדבר שבידו, אפ"ה צריך לקדשה אח"כ מחדש, עיין ב"ש [סי' כ"ח ס"ק ל"ט]. והשתא בדינא דר' יהודה דאמר בשוגג לא קידש ובמזיד קידש. צ"ל דלא קידשה אח"כ בירושלים. דא"כ בשוגג נמי וכיון דהשתא כשקידשה בגבולין. הרי ממון גבוה הוא באותו שעה, ונהי דבידו להביאם לכלל ממון לאחר יום או יומים מ"מ השתא הם רק בסוג גורם לממון. וכיון דלאו כממון הוא בשעת נתינה לידה יצטרך לקדשה אח"כ מחדש. אלא לקושטא לא דמי דהתם שאני דנתחדש אח"כ דבר חדש לגמרי. והוא תואר הכלי שקידשה בו מה שלא היה בשעה שקידשה. ודמי למאי שכ' הרשב"א קידושין נ"ו] ותוס' (פסחים כ"ט] ד"ה אין גבי איסורי הנאה לענין מעילה וקידושין דאע"ג דלעפרן ש"פ. כיון דנשתנו לגמרי ממה שהיו לא מועיל בזה במה שבידו לשורפם ולהביאם לכלל ממון. אבל במע"ש שהפירות כמו שהן יש ביד הבעלים להביאם לכלל ממון. והוא קידשה מעיקרא ע"ד כן. אזי לכ"ע א"צ לקדשה מחדש. איברא כ"ז ניחא גבי קידושין כיון דמעיקרא הכי קידשה שיחולו הקידושין בירושלים וא"כ חלות הקידושין ודין ממון של הפירות תרווייהו בהדי הדדי קא אתיין. ולכן אע"ג דבשעה שקידשה לא הוי אלא בכלל גורם לממון לית לן ביה. כיון דבשעת חלות הקידושין הרי יצאו לכלל ממון גמור אבל בדבר מצוה דלמ"ד דלא מיקרי לכם עד שיהיה בו ד"מ לבד מהיתר אכילה. אזי פשיטא היכא דבשעת עשיית המצוה לא היה אלא בכלל גורם לממון דלא מיקרי לכם. מפני שלאחר זמן יצא מכלל גורם ליכנס בסוג ממון גמור:

ולפי"ז הכי אזדא קושית תוס' הנ"ל בסוכה, דלדעת רש"י בל"ק בסנהדרין ובקידושין (דף נ"ג] דבגבולין גם לרבנן מ"ג הוא דא"כ הו"ל לש"ס לומר הנפקותא במע"ש בגבולין. ואפי' לרבנן, דגבי היתר אכילה שהוא רק מצד גזיה"כ [כמש"ל בסי' י"ג אות ז'] והרי יש בו ה"א כיון דבידו להביאם לכלל היתר וכל שבידו עדיפא עוד מדבר שיש בו ה"א לאחרים. דצריך לזה גם הצטרפות של דין ממון כמש"ל אכן בדבר שבידו לגמרי. הרי זה כאילו הותרה מיד לעצמו. ותו א"צ לד"מ כלל כיון דס"ל דתליא רק בה"א לבד. אבל למ"ד דצריכין לתרווייהו ה"א וד"מ, וכל הנוגע לד"מ אזי צריכין שיושלם הדבר בגדרו של ממון גמור. וכל היכא דהשתא לאו ממון גמור הוא. אזי נפקע שם ממון ממנו. ולא נקרא אלא בכלל גורם לממון. והשתא דאתינא להכי. בע"כ צ"ל לדעת תוס' דמסתבר להו דדבר שבידו להביאו לכלל ה"א גם לבעלים עצמן רק שהמקום לבד הוא שעומד לנגדו. אזי לדידן דפסקינן דבה"א לבד תליא וא"צ לד"מ כלל. ה"ה נמי במע"ש בגבולין. אזי בין לל"ק דרש"י דממון גבוה הוא ובין לל"ב דרש"י יוצא י"ח דחשיבי לכם. וטעמא דר"ח בסנהדרין דפטור מן החלה. הוא משום דגבי חלה איכא תרי מיעוטי. ובעינן ג"כ ד"מ. וכמש"כ המהרש"א בסוכה וכיון דלענין ד"מ אין שיריים ניכרים משו"ה פטור, אבל גבי אתרוג יוצא י"ח דחשיב לכם אפילו לל"ק דרש"י דמ"ג הוא, ובחלה פטור אפילו לל"ב. איברא לדעת רש"י צ"ל דאפי' בדבר שבידו לגמרי להביאו לכלל ה"א לא עדיפא בזה מדבר שהותר באכילה לאחרים ולא לבעלים עצמן דבזה לכ"ע צריכין גם לד"מ. כמש"ל [באות א']. ולפי"ז יוצא י"ח גבי מידי דבעינן לכם לל"ב דרש"י דממון הדיוט הוא. אבל לל"ק גם באתרוג אינו יוצא. אבל גבי חלה פטור בין לל"ק בין לל"ב, אפילו אם נימא דדינו של חלה שוה לכל דבר דצריכין לכם. וסגי בה"א לבד לדידן דזהו דוקא היכא דהותר לבעלים עצמן ומיד. ומעתה לסברת רש"י לא קשה קו' תוס' הנ"ל לל"ק, דכיון דמ"ג הוא ולית ביה ד"מ. א"כ גם גבי אתרוג לא יצא י"ח בגבולין. אפי' למ"ד דתליא בה"א לבד [וע' לקמן סי' ל"ה מענינים אלו]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה