זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · סימן יג
בדיני כתותי מכתת שיעורי'
עיין מס' סוכה (דף ל"א ל"ב ל"ה], לפרש ולבאר דברי רבותינו הראשונים על מכונם ועל תילם בעז"ה ית"ש:
א עיין רש"י בד"ה לולב של עבודת כוכבים, וז"ל ששמשו בו לכו"ם לכבד לפניה קרקע אי נמי שעבודתה בלולב להעבירו לפניה או לזרקה בו, עכ"ל. ויש לדקדק דלמה שבק רש"י פשטא דמילתא שלולב עצמו נעבד כמו אשירה דמתניתין והוא ע"ג עצמו, כנראה מדברי תוס' ועוד דלדברי רש"י מיירי במשמשי עבודת כוכבים או בתקרובת עכו"ם. ולתירוצא דגמרא ע"כ צ"ל דלא מיירי אלא במשמשיה, דבתקרובת אין לו ביטול. ועוד הקשו המפרשים דאין זה תקרובת כלל כיון דלא הוי כעין פנים דבעינן זריקה המשתברת כדאיתא בפ' ר' ישמעאל דף נ"א]. ונראה דקושיא שניה מתורצת בקושיא שלישית כמובן. איברא לבאר זה היטב וליישב כל קושיות הנ"ל, יראה לי. דהנה מפשטא דגמרא נראה דהמתרץ הוא שחידש לן דטעמא דמתניתין משום דכתותי מכתת שיעורי'. מכלל דלסלקא דעתא לא נודע כלל סברא זו. אלא דקסבר דפסולא דאשירה הוא משום טעמא אחרינא. והוא דסבירא ליה דטעמא משום דמאיס הוא לגבי מצוה. ומיירי בין באשירה דישראל בין דעובד כוכבים, דאע"ג דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ואפ"ה פסול בדיעבד מטעם זה ואין זה רחוק שהרי לפירוש שלישי בתוס' קאי האיבעיא דר"ל ללישנא קמא שם לפסול בדיעבד מטעם מאיס. וז"ל שם מיהו לל"ק וכו' מצי למיפשט מדרבא מדקאמר אם נטל יצא ואפ"ל, ועיי"ש]. ומשו"ה מפרש רש"י דרבא מיירי בין במשמשי עכו"ם דנאסר להדיוט כל זמן שלא ביטלו ובין בתקרובת שעבודתה בכך. ואע"ג דלא נאסר להדיוט אפ"ה הו"ל כפסולא דמתניתין גבי אשירה. דאע"ג דהשתא כבר נתבטל ושרי להדיוט מ"מ פסול מטעם דמאיס. ועל זה משני שפיר דמתני' דווקא באשירה דישראל, ומשום דכתותי מש"ע הוא דפסול בדיעבד. אבל מטעמא דמאיס לא פסול אלא לכתחלה. והיינו טעמא דרבא דמכשיר בדיעבד בהנך תרתי דמצייר רש"י בפירושו. ומדנקט רבא בסתמא, משמע דמיירי אפי' בשל ישראל ואפי' ביו"ט ראשון, משום דמשמשי ע"ג אפי' שהם של ישראל כיון דמשכחת ליה ביטול על ידי ביטול העכו"ם דאזי נתבטלו המשמשין מעצמם אפי' כשהם של ישראל, כמבואר שם (דף נ"ב]. ועיין ר"ן שם שהביא כן בשם הראב"ד בפ' ר' ישמעאל במשנה שם. וכן כתב הר"ן כאן בפ' לולב הגזול בשם הראב"ד דמיירי אפי' ביו"ט ראשון. ובמשמשין דיש להן ביטול אפי' כשזכה בהם ישראל. ות"ל שכיוונתי לדעתו הרחבה. ועיין רש"י יבמות דף ק"ג] דכל דאיפשר בביטול לית לן משום דכתותי מש"ע וגבי תקרובת דכיון שלא נאסרו דלא הוי כעין פנים. פשיטא דלא מיפסל אלא לכתחילה משום דמאיסי. והיינו טעמא דלא נקט רש"י שלולב עצמו של כו"ם הוא. דקשה ליה קושי' התוס' דאם כן לא משכחת לה ביו"ט ראשון, ועיין. והמתרץ מביא ראי' לזה דלא כדקסלקא דעתא מעיקרא דדומיא דעיר הנדחת. דעל כרחו לא מיפסל בדיעבד מטעמא דמאיס. שהרי גבי עיר הנדחת שהוא עצמו לא נעבד. אלא דהתורה היא שהקפידה אפי' על שלל הצדיקים שבקרבה ועיין תוס' בד"ה באשירה בתוך הדבור ואפי' אם תמצא לומר דשרי לכתחלה לכסות בעפר עבודת כוכבים וכו'. דזהו שמספקא לי' משום דגם לכתחלה יש לחלק בין עיר הנדחת שהוא עצמו לא נעבד, ועיין. והשתא ניחא נמי דלא תימא כדקסלקא דעתא מעיקרא. דמדקתני אשירה סתמא משמע דאפי' של עובד כוכבים נמי. ואע"ג דמשנקצץ נתבטל ומזה הוא דבנה דיק דמשום טעמא דמאיס הוא דפסול אפי' בדיעבד. ומזה הוא דקשיא לי' לרבא. וחידש לו התרצן דמדקתני דומיא דעיר הנדחת שמע מינה דלאו טעמא הוא משום דמאיס. דכי סלקא דעתך דגבי עיה"נ דלא נעבדה בה עבירה יפסול מטעם זה. אלא ודאי דמטעמא אחרינא והוא משום דכתותי מש"ע. וכיון שכן ממילא מוכח דטעמא דמתניתין גבי אשירה הוא גם כן מטעם זה עצמו. והרי הוא כדתניא להדיא דדוקא באשירה דישראל דשייך גבי' טעמא דמיכתת שיעורי'. וזה נכון בפשטא דסוגיין דאם לא כן אינו מדוקדק כל כך הדיקא נמי דדומיא דעיר הנדחת קתני. וכי משום דעיר הנדחת דאי איפשר אלא בשל ישראל יכריח גם על אשירה דאיפשר בתרווייהו. [אחר כך מצאתי בשער המלך פרק ח' מהלכות לולב הלכה א' שמיישב כן לדברי רש"י הנ"ל עפ"י דברי הראב"ד הנ"ל. אמנם מה שכתבתי יש בהם תוספת מרובה. לכן לא הנחתי ממה שכתבתי]:
ב בתוס' ד"ה של אשירה וכו'. הקשה קושיא תמוה דלסלקא דעתא מעיקרא [בחולין פ"ט ע"א] דלא אסיק אדעתי' טעמא דכתותי מש"ע. הוי לי' להקשות ממתני' דקתני להדיא דאשירה פסולה, ולהנ"ל ניחא דמדקתני בסתמא, משמע דאפי' באשירה של עובד כוכבים אע"ג דמשנקצץ נתבטל ואפי' הכי פסול אע"ג דמותר להדיוט. ותו לא שייך בי' משום דמצות ליהנות ניתנו. אלא ודאי דטעמא משום דמאיס הוא דפסיל ליה. מה שאינו כן גבי כסוי דעפר עיה"נ. (כמו שהבאתי בשם התוס']. אבל מברייתא מקשה טפי דמדקתני לולב ושופר של עבודת כוכבים ולא קתני רבותא יתירא מזה דאפי' אשירה שכבר נתבטל ע"י קציצה. ועוד דאי נימא דטעמא דברייתא גם כן משום מיאוס מאי קמשמע לן. שכבר נשמע זאת ממתניתין דסוכה דלולב דאשירה פסול מהאי טעמא. אלא ודאי דאיכא עוד טעמא אחרינא גבייהו והוא דמצות ליהנות ניתנו. ונפקא מינה דגם לענין כסוי לא יצא. (וכעין שכתבו תוס' לקמן (דף ל"ה) באתרוג של ערלה]. אבל ממתניתין אין להקשות אלא משום הדיקא דדומיא דעיה"נ. וקתני בכללא דתרווייהו בחד זימנא פסול. שמע מינה דמחד טעמא הוא ושווין הם באיכות. וכן ברישא דקתני חד פסול על גזול ויבש לאורויי לן דשווין בכמות. דאפי' ביו"ט שני פסול, ואפי' לריב"ן דגזול כשר ביו"ט שני. הוא בגבולין דווקא. אבל במקדש מודה כמש"כ תוס' במס' סוכה (דף ל' ד"ה מתוך) דריב"ן דמכשיר ביו"ט שני הוא בגבולין דמדרבנן. אבל במקדש מודה דפסול משום מצוה הבאה בעבירה אבל שאול כשר אפי' במקדש. וכדעת הרמב"ן מובא בר"ן וריטב"א. והיינו טעמא דברישא אי איפשר לומר דמשום חד טעמא הם להשוותם באיכות הפסול לכן מקשינן להו לענין אחר בכמות הפסול דפסול גם ביו"ט שני]. ולהכי לא מצי להקשות שם בפרק כסוי הדם ממתניתין דאשירה דשם סובב ציר המקשן להוכיח ליסוד מוסד דמצות ליהנות ניתנו. ופסול משום מצוה הבאה בעבירה. ומשו"ה הוי לן למיפסל גם גבי כסוי. תו לא מצי להקשות ולהוכיח ממתניתין דאשירה. דמדקתני סתמא משמע אפי' אשירה של עכו"ם. ואע"ג שנתבטלה משעה שנקצץ. הרי בעל כרחו צ"ל דטעמיה משום דמאיס. דהשתא אין לומר משום דמצות ליהנות ניתנו מדומיא דעיה"נ דכייל להו בחד פסול. דהא גם השתא קשיא דהוי ליה לכייל בהדי גזול. וליתני הגזול ושל עיה"נ ושל אשירה פסול. כיון דכולהו פסולין מחד טעמא ומשום מצוה הבב"ע. ועוד, השתא גזול פסול שאין העבירה תלוי במצוה ואינם קשורים ומצומדים יחדיו. מכש"כ של אשירה ושל עיה"נ שהעבירה תלוי במצוה דאם לא יצא ליכא עבירה. אלא וודאי דמשום מיאוס הוא דפסול גבי אשירה ושל עיה"נ משום דעומד לשרוף וכשרוף דמי. ואתיא כר"ש משא"כ לגבי כסוי דאפי' לר"ש לא מיפסל בהכי. או דגם אשירה דומיא דעיה"נ. ובאשירה דמשה דעכו"ם עבדוה אדעתא דישראל וכדאיתא בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ג] וביבמות (דף ק"ג] ובתוס' ד"ה סנדל. דהנך טעון שרפה דווקא ופסול לר"ש. אבל מברייתא מוכח שפיר דטעמייהו משום דמצות ליהנות ניתנו. דמדקתני לולב ושופר של ע"ג אם נטל לא יצא דהשתא בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים אינם עומדים לשרוף. דשל ישראל סגי בגניזה. ובשל עובד כוכבים מהני ביטול ואינם עומדים לשרוף בין בע"ג גופא בין במשמשין. וגם בכו"ם של עובד כוכבים וזכה בה ישראל נמי סגי בגניזה כמש"ל [בסימן הקדום אות ב'] ועיי"ש:
ג יתבארו דברי תוס' ד"ה באשירה דמשה דכתותי מש"ע וכו' עד תה"ד וז"ל ובשמעתין הוה מצי לשנויי דמתני' ביו"ט ראשון כו'. לכאורה קשה דהא במתני' קתני לולב של אשירה דמשמע דאילן עצמו נעבד. וא"כ הרי משנקצץ הלולב נתבטל כמש"כ לקמן. ואפי' אם תימצי לומר דמיירי דישראל קצץ את הלולב מן האילן דאין ישראל מבטל כו"ם וכו' הא מידי טעמא אלא משום דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. דבמחובר לא שייך זה דאין הגבהה קונה כלל במחובר. דבשלמא במילתא דרבא דנקט ליה בלולב ושופר של עבודת כוכבים יש לומר דמיירי בשל עכו"ם ונעשה כו"ם בתלוש. אבל במתניתין דנקט של אשירה דנעבד במחובר, הרי כבר נתבטל משעה שנקצץ מן הדקל. ויש לומר דמידי טעמא דצריכין לומר דישראל לא מצי לבטל הוא משום גזירה. הוא דווקא לר"ל דס"ל דנשתברה מאילי' מותר במס' ע"ז (דף מ"א]:
איברא לרבא דס"ל דהלכתא כר"י לגבי ר"ל, [ועיין תוס' בב"מ דף מ"ח תוך ד"ה נתנה] דלא נתבטלה מאיליה. לכן הקשו שפיר לרבא לטעמיה הוי מצי למימר דמתניתין ביו"ט ראשון ונקצץ על ידי ישראל [אע"ג דאמרינן גבי אוונכרי דלגזזוה אינהו. הוא רק מילי דחסידי כמבואר בפוסקים], עיין בהשמטות:
איברא הא קשיא בסוף הדיבור דתירצו על דברי ר"ל דמיבעיא ליה אם יש דיחוי אצל מצות וגבי ענבים מרובין מעליו פסקינן דאין דיחוי. ותירצו דשאני התם דבידו אבל גבי כו"ם אין בידו לבטל וכו'. וקשיא דלדברי ר"ל הרי בידו לקצצו. ובזה עצמו יתבטל דגבי מחובר לא שייך גזירה זו. והדר הוי ליה כנשתברה מאיליה:
וליישב דבריהם נראה בביאור דברי הב"ח ומג"א [בסי' תקפ"ו ס"ק ה'] דמחולקים שם בשופר של כו"ם וישראל נתכוין לזכות בו, נטלה שלא מדעתו ותקע בו, דלדעת הב"ח יצא בו דדינו כשל כו"ם, דלית ביה משום כתותי מש"ע כיון דאפשר בביטול. והמג"א ס"ל כיון שנתחייב באחריותו מיקרי שלו כמו גבי חמץ, ועיי"ש בדברי קדשו מתוס':
ואגב דאתא לידן נלפענ"ד לבאר דבריהם וז"ל שם בריש דבריו, ול"נ דהא קייל"ן דישראל אינו מבטל וכו' משום גזירה וכו' ולכאורה הוא שלא בדקדוק, דהא לא צריכין לבא לכלל גזירה זו אלא לר"ל דנשתברה מאיליה מותר. אבל לדידן דפסקינן כר"י לא קשה מידי. והוי ליה להקשות מדברי הגמרא, דמסתמא בזה לא פליגי, דמנא לן להמציא עוד פלוגתא חדשה. ונראה דהכי קשיא ליה כיון דאנן פסקינן בסוף פרק כל הצלמים דשברי שברים מותר. ומחלקינן בין היכא שנשתברה אפס מינייהו והגוף קיים, הוא דאסור. אבל היכא דנשתברה לגמרי מותר. ואפי' הכי קיימא לן דישראל אינו מבטל אפי' ששיברה לגמרי אלמא שגם אליבא דדינא מצריכין לבא לכלל גזירה זו וקשיא לדעת הב"ח:
איברא בעיקר ראייתו ישתומם כל הרואה, וכבר צווחו עליו כל האחרונים בזה, שהרי מבואר במקומו בפירש"י בד"ה ורבא וכו' וז"ל אלא לרבנן גזור דכל ביטול ישראל לאו ביטול גזירה דילמא מגבה לה וקני לה בהגבהה, דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה, עכ"ל. הרי דמיירי בדבר הפקר דווקא וכדעת הב"ח. ונראה דהמג"א ס"ל דהכי פירושו כיון דסתמא קתני דישראל אינו מבטל משמע דאפי' בכו"ם של עובד כוכבים לא מצי מבטל. ועל זה קמתרץ רבא שהוא משום גזירה דילמא מגבה והדר מבטל לה נשמע להדיא דמשום אחריות לבד דינו כע"ג של ישראל. אלא דקשיא ליה לרש"י שרבא מתרץ אליבא דר"ל דסבירא ליה בבכורות (דף י"ג] לעמיתך במשיכה ולנכרי בכסף דווקא. וגם רבא ס"ל בפ' הזהב דף מ"ח] דהלכה כר"ל בזה, דקרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל, וא"כ לא נקנה לו בהגבהה כלום אפי' להתחייב באחריות. ועל זה מתרץ ליה בקצרה דכשם דבכל דבר הפקר דליכא כספא לכולי עלמא קונה במשיכה לחוד. והכי נמי בגזילה לענין חיוב אחריות, (ועיין מחצית השקל שם מה שכתב קצת מזה]. וכמו שכתבו תוס' בפרק השוכר את הפועל (דף ע"א] בד"ה פרדשני. ותדע שכן הוא שהרי לר"י דס"ל לעמיתך בכסף דווקא היאך גנב וגזלן מחוייבים באחריות על ידי הגבהה ומשיכה. והא שכתבו תוס' (דף ע"ב) שם בד"ה ומאי בסוף הדבור וז"ל אבל גזל דבאיסור אתא לידי' אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל עכ"ל. בע"כ צ"ל דדבריהם סובבים על מה שכתבו לעיל בסוף (דף ע"א) בד"ה ואי, דקאי על פחות משוה פרוטה דקנה לגמרי. ומתחלה באיסורא אתא לידיה. בזה שוה בקנינו למקח. אבל לענין חיוב אחריות לחוד לכולי עלמא נתחייב בין בישראל בין בעכו"ם במשיכה לחוד], וזה מדוייק היטב בצחות לשונו הטהור דדבר של הפקר דנקט הוא רק לדמיון בעלמא:
עוד שם במג"א וז"ל וכן משמע בסוכה [דף ל"א] בתוס' דא"כ לא מקשו כלום, דהוי ליה למימר דמיירי בכו"ם שיש לה בעלים וכן משמע ביבמות [דף ק"ד]. כוונתו, דבסוכה עיקר הקושיא קאי על לולב דאמר רבא יצא ואמאי כיון דאגבה הוי ליה כו"ם של ישראל. ועל זה סובב קושייתו לדעת הב"ח דנימא דמיירי בשל עכו"ם ויש לו בעלים. והרגיש בזה דאם כן הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, [וכן פשיטא ליה לבעל שאג"א סי' צ"ו דבגזל נכרי הוה ליה מצוה הבב"ע], רק כיון דממילא נשמע דקושייתן קאי גם על שופר דמיירי שם בתחלת דבריהם. וליתר עוז כתב דכן משמע ביבמות דשם הקשו בפירוש על שופר דלא מיפסל משום מצוה הבב"ע עיי"ש (כמ"ש בש"ע סי' תקפ"ו סעיף ב']. והטעם כיון דישראל מחוייב באחריותו מיקרי שלו. וכן מצינו גבי חמץ. וזה תמוה לכל רואה דשאני חמץ דאתרבי מלא ימצא. וש"ב הרב הגאב"ד דקאליש מוהר"מ נ"י הגיד לי בשם ספר חתם סופר שכתב בזה דבר המתקבל והוא, דבחמץ דווקא הוא דצריכין ליתורא דקרא מפני שלא נתחייב בכל אחריות. משא"כ בגנב וגזלן דמחוייב בכל אחריות. ואמרתי לו דלא מיחוור בעיני לחלק בין מקצת אחריות לכולהו. דנהי דאשכחן בתלמודא ביבמות (דף ס"ו ע"ב] ותסברא נהי נמי דמחוייב בגניבה ואבידה באונסא בכחשא ובפחת דמיה מי מיחייב וכו'. עיקר הדבר הוא משום כחשא ופחת דמיה הוא דמחלק בינייהו אבל לא משום אונסין. [וכן כתבו הראשונים שם בפירוש]. וראיה מוכרחת לזה דאי לא תימא הכי מאי מקשה בריש פסחים ולר"ש למאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי. דילמא ר"ש לא קאמר אלא בקדשים שחייב באחריותן דאיתחייב בכל אחריות משא"כ בחמצו של נכרי שהפקיד אצל ישראל. והשיב לי שארי נ"י דמכל מקום יש לו חבר בזה לאחד מגדולי רבותינו הראשונים. הוא הראב"ד מובא בש"מ בריש המפקיד (דף ל"ד תוך ד"ה נעשה]. דמשום הכי אינו משלם הכפל לשומר אפי' לר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי דזהו דווקא בכל אחריות. והשיבותי לו דאין להביא ראיה בזה מדברי רבותינו הראשונים אשר רוחב בינתם מרחפת בכולא תלמודא לפרש כל אחד לפי דרכו. ונמצא דראב"ד מפרש דברי הש"ס בפסחים דהא דבעירו חמירא דבני חילא הוא רק כשחייב גם באונסין. וכן הוא גם דעת התוס' שבועות (דף מ"ד] בד"ה שומר. אבל לא כן רבותינו האחרונים שהמה עקודים ואגודים בדברי הש"ע. וכיון דפסקינן דגם באחריות דגניבה ואבידה עובר בבל יראה באו"ח ריש סימן ת"מ]. שפיר מוכח מדברי הש"ס דאין לחלק בין מקצת אחריות לכולהו ובפרט שעיקר תירוץ החתם סופר סובב רק למאי דפסקינן דעובר בבל יראה גם באחריות דגניבה ואבידה, דאם לא כן אזדא ליה כל תירוצו כיון דקרא קאי על חיוב אונסין:
ובעיקר קושיית הש"ס דפסחים יש לעיין על פי מה שכתבו התוס' שם בד"ה מהתם וז"ל ותירץ ר"י דשאני התם דמתחלה היתה הבהמה של עכו"ם וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותו. אבל כשהבהמה של ישראל ומצי לסלק לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותיה עכ"ל. וגם ללישנא בתרא דרבא דגם בכה"ג פטור מן הבכורה. אין סתירה מזה לעיקר סברת התוס' רק דסבירא ליה דפטור בכורה הוה גם על ידי מילתא דקלישא כזאת. ולפי"ז גם מדר"ש יש לחלק דשאני התם בקדשים שחייב באחריותן דמתחלה קודם שהקדישה היה ממון גמור אף דעכשיו ע"י ההקדש איננו רק גורם לממון אפ"ה לא יצא מכלל ממונו כיון דמתחלה היה ממון גמור. משא"כ בחמצו של נכרי שקבל עליו אחריות, דבתחלתו איננו רק גורם לממון. משום הכי איצטריך קרא דלא ימצא דעל ידי זה לא נכנסה לרשותו בכ"מ. ונלע"ד דעיקר קושיית הש"ס הוא רק לר"מ אליבא דר"ש. עיין בב"ק [דף ע"א] בברייתא שם דר"מ מחייב בד' וה' בגנב שור הנסקל וטבחו ועיי"ש [עמוד ב'] בגמרא ושור הנסקל איסור הנאה הוא ולאו דמריה קטבח הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר. ור"מ ס"ל כר"י וס"ל כר"ש. ס"ל כר"י דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עיי"ש. ועל כרחו הך ברייתא לית ליה אוקימתא אחריתא רק כשאין השור ברשות הבעלים דהוא איסור הנאה ולאו דמריה קטבח ועל כרחו כשאיננו ברשות הבעלים, ועיקר חיוביה הוא משום דמצי מיפטר נפשיה ע"י השבתו. דדבר הגורם לממון כממ"ד. ועל זה תסוב קושיית הש"ס דפסחים דהא גם כשמעולם לא היה ממונו לגמרי רק גורם לממון ס"ל לר"מ דכממון דמי. ושפיר קשה דלא ימצא למה לי. וכשנעיין היטב בזה נראה שכל זה מדוקדק היטב בדברי הש"ס דבכל דוכתי דמייתי הש"ס הך מלתא דגורם לממון נקט הש"ס בשם ר"ש [עיין סנהדרין דף קי"ב ע"ב] והכא נקט הש"ס סתמא למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון ולמאי שכתבתי מדוקדק היטב. דלר"ש עצמו לא מצי לאקשויי משום דאיפשר לחלק בין קדשים שחייב באחריותן לחמץ שקיבל עליו אחריות כמו שכתבתי. וכל הקושיא הוא רק לר"מ אליבא דר"ש. ועיין רש"י פסחים שם (דף ה' סוף ע"ב] ד"ה למ"ד דמציין על ר"ש במס' בב"ק דף ע"א] והנראה שכיון לזה מדלא מייתי מקור דברי ר' שמעון במשנה מפורשת בדף ע"ד ע"ב]:
ונהדר לענינא דילן בדברי תוס' הנ"ל דנראה מדבריהם כדברי הב"ח. דהא מבואר מדברי הב"ח והמ"א במאי דפליגי בכו"ם של עובד כוכבים שזכה בה ישראל אי הוי ככו"ם של ישראל לענין ביטול. דהמג"א הביא ראיה מדברי הש"ס גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה סבירא ליה דאיננו יוצא מכלל כו"ם שנשתברה מאליה על ידי גזירה. רק בפרט זה עצמו ששייך בו הך גזירה ולא גזרינן באחד משום חבירו. וזה פשוט דהא דאין ישראל מבטל כו"ם של עובד כוכבים מיירי גם בכו"ם דאית לה בעלים ושפיר אזדא ליה ראיית המג"א מדברי הש"ס דמפרש טעמא דמלתא משום גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דאם נימא דכו"ם דאית לה בעלים לא נעשית כשלו לענין ביטול. יקשה דאמאי בכהאי גוונא אין ישראל מבטלה כיון דלא שייך גביה משום גזירה. אמנם לקושטא דמלתא גם הב"ח לא פליג על המג"א בזה וסבירא ליה דגם בכו"ם דאית לה בעלים אין ישראל מבטלה רק דס"ל דגזרינן כו"ם דאית לה בעלים אטו כו"ם דהפקר משום לא פלוג וכולהו חדא גזירה דאי לא הא לא קיימא הא, וכד דייקינן בדברי התוס' נראה להדיא כדעת הב"ח במאי דנקטו בסוף הדיבור דבעכו"ם אין בידו לבטל. וקשיא דהא ר"ל סבירא ליה דנשתברה מאיליה מותר והא דאין ישראל מבטל כו"ם של עובד כוכבים הוא משום גזירה וקשה כנ"ל דהא במחובר לא שייך גזירה זו. אלא ודאי דעיקרא דהך גזירה איננו צריך שיהיה שייך בכל הפרטים רק דגזרינן באחד משום חבירו כדעת הב"ח. ודומה למה שגזרו על ביצה משום פירות הנושרין בריש מסכת ביצה:
ד עיי"ש בתוס' הנ"ל וז"ל ומיהו צ"ל דמ"מ רבא גריס ולא ר"י. דהא מפרש טעמא דשופר של עיה"נ משום דכתותי מש"ע. ולר"י הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו פירוש דזה טעם כולל ביותר דבכל המצות לא יצא כגון בכיסוי דם ועורות של ס"ת ותפלין ומזוזות. וגם במודר הנאה מיפסל מהאי טעמא אלא ודאי דגרסי' רבא. והדרא קושיא לדוכתא דהוה מצי לפלוגי בעבודת כוכבים גופיה בין קודם ביטול לאחר ביטול ומדלא מפליג שמע מינה כפירוש קמא לכן הקשו אחר כך מפרק כל הצלמים גם על פירוש קמא. ומשום הכי בררו לעצמם שיטה השלישית בפירוש ההלכה וכמו שיתבאר לקמן. ונראה לישב דעת ר"ת דלהכי נקט בשופר של עיה"נ ולא נקט בכו"ם גופא וקודם ביטול. דס"ל דטעמא דאמרינן שם משום דכתותי מש"ע סתמא דגמ' הוא דמסיק כן. ומוכרחין לומר כן מהאי טעמא גופא מדלא מפליג בין קודם ביטול לאחר ביטול, מזה נשמע דטעמא הוא משום דכתותי מש"ע, דלולא כן הוה אמרינן דטעמא משום דמאיס לגבי מצוה. ולאחר ביטול יצא בדיעבד. אבל קודם ביטול לא יצא משום דמאיס טובא כיון דאסור אפילו להדיוט. ולהכי נקט ליה בעיה"נ כיון דלא נעבדה כלל לא שייך טעמא דמאיס אלא טעמא משום דכתותי מש"ע:
עוד שם בתוס' וז"ל ונראה לפרש דרבא שרי אפי' בכו"ם של ישראל וכו', וצ"ב דמה חידשו בזה. דכשם דס"ל בשיטה זו ג"כ כדעת ר"ת דכו"ם של עובד כוכבים פסול משום דכתותי מש"ע רק לאחר ביטול הוא. ובביטלו ביו"ט הוא דמיבעיא ליה משום דיחוי. שמע מינה דבלא ביטלו גם כו"ם של עובד כוכבים פסול דכתותי מש"ע. וכי לא ידעינן ממילא דהוא הדין כו"ם של ישראל היכא שנטלו ולבסוף עבדו אליבא דרבנן ג"כ יצא כיון דאפילו להדיוט לא נאסרה ודוחק לומר דאתי לאשמעינן דאפילו הכי לכתחלה לא. ונראה בפשטא דשיטה זו אתיא לפרושי לן ביסוד הסוגיא דקשיא ליה דרבא דקאמר דבין בלולב ובין בשופר של כו"ם יצא ובברייתא תני דלא יצא. ועל מבוכה זו סובבים כל השיטות ולאחר שפירוש קמא נדחה ליה מסוגיא דכל הצלמים. ותירוצו של ר"ת ג"כ תמוה להו מסוגיא דר"ה כיון דעל כרחו רבא הוא דגרסינן. והוה ליה לאפלוגי בין קודם ביטול לאחר ביטול. להכי חידשו בזה לתרץ עיקר קושיא הלז והוא מדקאמר רבא בסתמא שמע מינה דמיירי בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים רק באופן דלא נאסרו להדיוט. ובלולב מיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואפילו ביו"ט ראשון. ובשופר מיירי ג"כ בכהאי גוונא שנעבדה הבהמה בחיי' דבעלי חיים לא נאסרו להדיוט וברייתא מיירי באופן דנאסרו להדיוט. ומשום הכי לא יצא משום דכתותי מש"ע. ועל פי פירוש זה רווחא שמעתין, דרבא מיירי בכל גווני בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים וגם מתניתין דאשירה וברייתא דכל הצלמים מיירי בכל גווני רק דמעיקרא קסלקא דעתיה דמתניתין דאשירה מיירי נמי אפילו כשנטעו ולבסוף עבדו ואפילו הכי פסול בדיעבד אף על גב דלא נאסרו להדיוט וטעמא משום דמאיס וכשם דפסול נעבד לגבוה אע"ג דבעלי חיים לא נאסרו להדיוט והוא הדין נמי לגבי מצוה ועל זה משני דדוקא באשירה דמשה הוא דפסול למצוה משום דנאסרו נמי להדיוט. וטעמא מאי משום דכתותי מש"ע ודיקא נמי מעיר הנדחת דקתני ליה בהדדי בחדא פסולא, משמע דוקא היכא דנאסר להדיוט הוא דפסול למצוה:
עוד שם בתוס' וז"ל מיהו ללישנא קמא וכו' הוה מצי למיפשט מדרבא וכו'. ויש לדקדק דהא בין לפירושא קמא ובין לפי' ר"ת קשיא דלפירוש קמא עוד קשיא ביתר שאת דכיון שגם בכו"ם של עובד כוכבים קודם ביטול דאסור להדיוט סבירא ליה לרבא דיוצא בדיעבד מכל שכן באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלא נאסר מעולם. אלא בע"כ צ"ל דאיבעיא דר"ל הוא על לכתחלה כמ"ש תוס' שם במקומן וזה אין לפשוט מדפסלו רבא לכתחלה דשאני הכא דאסור אף להדיוט ואם כן השתא נמי לשיטה זו שחידשו נימא ג"כ דאיבעיא דר"ל קאי רק אלכתחלה ומשום דרבא ס"ל כלישנא בתרא דאיבעיא דר"ל קאי לענין דיחוי. ומהיכן נתחדש להם השתא דאיבעיא דר"ל קאי גם כן לענין דיעבד כמבואר בדבריהם. וגם לפירושו דר"ת דרבא מיירי לאחר ביטול. גם כן צ"ל דר"ל קא מיבעיא על לכתחלה דהשתא בכו"ם שנתבטלה שקודם הביטול נאסרה גם להדיוט אפ"ה יוצא לאחר הביטול כיון דהשתא הותרה להדיוט. מכש"כ בנטעו ולבסוף עבדו דלא נאסר מעולם. אלא בע"כ צ"ל דר"ל לא קמיבעיא ליה רק אלכתחלה וכמש"כ לעיל, ואכתי קשיא מנא לן השתא לחדש דגם ללישנא קמא דר"ל קאי על דיעבד, דבשלמא ללישנא בתרא מסתברא להו דענינא דדיחוי לא שייך אלא בדבר שפסול גם בדיעבד. ונראה לפרש דבריהם דבפשטא משמע מלישנא דאיבעיא דקאי על דיעבד דאלכתחלה לחוד רחוק מן המציאות לחקור ולדרוש אחרי ספיקות כאלו דאם לית ליה לולב אחר פשיטא דיטול זה אפילו לכתחלה ובדאית ליה גם כן פשיטא דמוטב שיטול אחר, הגם שזה ג"כ כשר לכתחלה. מכל מקום מכוער הדבר קצת ולא הוה מן המובחר. וכמש"כ הט"ז [בסי' תקפ"ו] גבי שופר של איל. רק דלשני פירושי קמאי צריכים לדחוק ולומר דקאי רק על לכתחלה. כי היכי דלא נפשוט מדברי רבא. לכן השתא דקאי רק אלכתחלה שוב לא נוכל לפשוט מדרבא וכמש"כ לעיל. איברא לפי' השלישי דרבא מיירי בכל גווני בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים רק דמיירי בנטעו ולבסוף עבדו דהשתא גם אם נימא דקאי רק על לכתחלה הרי נפשוט גם כן מדרבא. ובע"כ צ"ל דרבא ס"ל כלישנא בתרא שוב מוטב להניח דברי ר"ל בפשטא דקאי על דיעבד וכמש"כ לעיל וזה פשוט וברור בפשטות דבריהם. ועיין בפרק כל הצלמים (דף מ"ז ע"א] בתוס' ד"ה מי מאיס דמשמע בהדיא משום דלא נפשוט מדרבא נדו מפשטא ומפרשו דר"ל קאי על לכתחלה. איברא איבעיא השני לרב דימי דמיבעי' ליה באשירה שביטלו לענין דיחוי. גם לדעת תוס' בפ' כה"צ קאי לענין דיעבד דכל דבר שהוא רק לענין לכתחלה לא שייך כלל לכללו בשם דיחוי. כמש"כ תוס' בפ' לולב הגזול שהרי כבר הוכחנו דגם שם סברי דלתרי פירושי קמאי קאי איבעיא ראשונה לענין לכתחלה לחוד מדלא קשיא להו רק לשיטה השלישית ואפילו הכי הקשו לשטה ראשונה מאיבעיא דדיחוי, אלמא דס"ל דכל כמה דליכא הכרח גמור מגוף האיבעיא אזי נקטינן הדבר בפשטא דקאי על דיעבד:
ועיין במג"א [סי' תקפ"ו ס"ק ו'] וקשיא לי טובא בדברי קדשו שכתב דגם איבעיא שניה לענין דיחוי לדבריהם בפ' כה"צ קאי ג"כ רק לענין לכתחלה. ולפענ"ד אין כאן דבר חוצץ בדבריהם כלל ומש"כ שם ליסוד מוסד. דמשום האי טעמא פסקינן ביור"ד (סי' כ"ח] דחזר ונתגלה חייב לכסות דמשמע בוודאי בלי ספק וצריך לברך לפי דאין דיחוי ובא"ח [סי' תקפ"ו] פסק דיש דיחוי לחומרא ובעינן דוקא שנתבטל מעיו"ט אלא ודאי דדוקא לכתחלה הוא דחיישינן לדיחוי ועיי"ש ולא משמע כן מלישנא דגמרא דף ל"ג בסוכה ובעכו"ם דף מ"ז] דר"פ גופא הוא דמיבעיא ליה מיפשט פשיטא ליה דאין דיחוי או דלמא ספוקי מספקא ליה. ולדברי מג"א הלא לענין עיקר הדין פשיטא ליה דאין דיחוי ומחוייב לכסות ולברך רק מדרבנן הוא דחיישי' לכתחלה שלא יפטור א"ע בדבר שנדחה. ובעיקר הסתירה שהקשה, נראה. דהנה בכל ספיקא דרבנן דאזלינן להקל הוא דוקא כששני צדדי הספק שוים לגמרי. אבל היכא דיש איזה נטיה בצד הספק להחמיר יותר מצד הספק להקל אזי גם בדרבנן אזלינן לחומרא הגם דנטיה זו לא הגיע לכלל רובא או חזקה ואפילו לא הגיע לכלל ספק ספיקא אפילו הכי אזלינן לחומרא ובכל ספיקא דאורייתא לא אזלינן להקל רק על ידי ספק ספיקא גמורה או רובא וחזקה ממש. אבל לא ע"י נטיה יתירה דיש להקל יותר מלהחמיר, וכן הוא בר"ן בריש מסכת ע"ז ובתוס' שם (דף ז'] ד"ה בשל, וז"ל רש"י היה פוסק וכו' הרי דגם דאזלינן אחר לישנא בתרא בשל סופרים אף אם הוא מחמיר משום דיותר נוטה לפסוק כלישנא בתרא. ואפילו הכי אם לישנא בתרא מיקל בדאורייתא לא אזלינן בתריה. ומשום האי טעמא פסקינן לדעת מג"א ודלא כפר"ח שם] דחזר ונתגלה דחייב לכסות בברכה הגם דספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא. מכל מקום איכא צד נטיה יתירה לצד דאין דיחוי שהרי איפשר דמיפשט פשיטא ליה. וגם אם ספוקי מספקא מכל מקום צדדי שניהם שווים. אבל לא אשכחן להיפך לומר דמיפשט פשיטא ליה דיש דיחוי ולהכי לענין ברכה די לנו להחמיר מפני נטיה זו. אבל לא להקל בדאורייתא. ועיין [סימן רט"ו] במג"א דבספק ברכה ממש אינו עובר על לא תשא לדעת תוס'. ועוד אפילו לדעת רמב"ם שם שעובר על ל"ת הוא כשאיננו מחוייב לברך. אבל בכהאי גוונא כיון שמחוייב לברך מצד שיש נטיה יתירה בחיובו מלפוטרו תו לא שאני לן באופן חיובו אם מחמת ודאי או מצד ספק כהאי:
ה לדברי מג"א הנ"ל דאיבעיא דאשירה שבטלה ביו"ט. קאי על לכתחלה. יש להתבונן דאיך יהיה לישנא קמא רחוק כל כך מלישנא בתרא דללישנא קמא אזי גם בנטעה ולבסוף עבדה דמותר להדיוט ולא נאסרה מעולם מיבעיא ליה לענין מצוה וללישנא בתרא פשיטא ליה דאפילו באשירה שביטלה מעיו"ט שכבר נאסרה להדיוט קודם שביטלה אפילו הכי כשר לכתחלה למצוה. מדלא מיבעיא ליה אלא בביטלה ביו"ט ומשום דיחוי. וכי הכי לא יספיק ליה למיבעיא בביטלה מעיו"ט ותתהלך בהדרגה דאפילו אם תימצי לומר בנטעה ולבסוף עבדה כשר לכתחלה דלא מאיסי כל כך. משום דלא נאסרה מעולם להדיוט. אבל בביטלה שנאסרה להדיוט קודם שביטלה מיבעיא ליה. ויש ליישב דיש לומר גם בהיפוך דנטעה ולבסוף עבדה גריעי מביטלה. שעתה אחר שביטלה כבר נעקר ונתבטל שם עכו"ם ממנה מכל וכל ומותר לגמרי לכל דבר. משא"כ בנטעו ולבסוף עבדו דנהי דאילן עצמו שהיה טרם שעבדו לא נאסר לרבנן. אבל התוספת נאסר גם לרבנן אפילו להדיוט כדאיתא בפ' כה"צ (דף מ"ח ע"א] וכרב אשי שם דבתוספת מודו רבנן. וכן הוא בשו"ע (סי' קמ"ה סעיף א'] לכן כיון דעדיין שם עכו"ם עליו לאסור התוספת להדיוט. גם הלולב שהיה טרם שנעבד מאיס טפי מעכו"ם שביטלה:
ו ומעתה לפי מה שכתבתי לעיל [באות ד'] קמה ונצבה קושיית תוס' פ' לולב הגזול כחומה נשגבה לשיטה ראשונה שהוא דעת רוב הפוסקים וכן סתם הב"י בש"ע סי' תקפ"ו] לכן הדבר חובה ליישב דברי קדשם. ונראה לפענ"ד דמשכחת לה אשירה שביטלה בשל ישראל ואפילו הכי מצינן ביטול באופן אחר. דהנה על פי המבואר בגיטין [דף מ' ע"ב] בתוס' ד"ה הקדש דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. דהוא הדין לכו"ם דדמי להקדיש קדושת הגוף. גם מבואר שם בתוס' דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה. אזי כשגבאו לבסוף איגלאי מילתא למפרע דלא חיילא ההקדש והכו"ם שעשאו הלוה כיון שהוא של המלוה למפרע. איברא כל זמן שלא גבאו אזי דינו כהקדיש שור ואסור ליהנות ממנו, וכן כשעשאו אשירה מחוייב לשורפו כדין כו"ם של ישראל. וממילא לא יצא בלולב ואתרוג שבו כל זמן שלא גבאו המלוה כיון דכתותי מש"ע. ואין לומר כשם דלא אמרינן בכו"ם של עובד כוכבים דכתותי מש"ע לדעת הפוסקים האלו כיון דאיפשר בביטול הכי נמי נימא הכא כיון דאפשר שיגבהו המלוה לבסוף ואזי יהיה למפרע של המלוה ולא נאסר האילן כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דזה אינו דלא דמי כלל דשל עכו"ם היינו טעמא דיוצא דכו"ם שלו קילא בזה משל ישראל. דבשל עובד כוכבים מהני ביטול משא"כ בשל ישראל וכיון דקילא בזה לכן לא אמרינן גבי' כתותי מש"ע. ותדע שהרי אפילו נסתיים הדבר דלא ביטלו עד עולם אפילו הכי יצא ידי חובתו. דמכל מקום משכחת ליה לצד הקל גביה משא"כ גבי לוה ומלוה. דלא מצד קלות שבו יתגלגל הדבר שיתבטל שם הכו"ם מיניה רק מצד דבר אחר הוא דנפקע והוא משום דאיגלאי מילתא למפרע שלא יהיה שלו. לכן כל זמן דלא נתגלה הדבר הרי הוא עודנו של לוה ומחוייב לשורפו. אזי פשיטא דלא ראוי לצאת בו משום דכתותי מש"ע שהרי אם נסתיים לבסוף שלא גבאו כלל הרי הוא של לוה מתחלתו ועד סופו ונאסרה כדין כו"ם של ישראל בכל הסוגים ואמרינן בו כתותי מש"ע:
איברא לכאורה יש לספק אם נסתיים הדבר דגבאו ביו"ט וכשנכנס יו"ט היא עכו"ם של הלוה. אם יש בו משום דיחוי ולא יצא בו המלוה. אם נימא כיון דכל זמן שהוא ברשות הלוה לא חזיא למצוה כיון דדינו בשרפה וכתותי מש"ע. ונדחה ממצוה שבו. או דילמא כיון דלבסוף גבאו. הלא איגלאי מילתא למפרע שהיה של המלוה ולא נאסר מעולם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולא נדחה מעולם כיון דנסתיים לבסוף דאתא לידי גביי'. ונלפע"ד דמסתבר דמכל מקום אית ביה תורת דיחוי. דכל דבר דבעינן שיהיה חזיא ליה מבעוד יום אזי נידון פני הדבר כמו שהוא בפנינו ולא בתר העתיד לבוא ואע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שהיה חזי ליה מכל מקום אנן בתר השתא אזלינן. וכיון דסוף סוף לא חזיא ליה בשעתו הרי כבר נדחה ממצותו וככל עניני סוגי התורה דבעינן גבי' תורה זו דחזיא ליה מבעוד יום או בין השמשות:
ונברר זה בראיות ברורות ועל פי שנים יקום דבר, חדא דאיתא במס' עירובין (דף ל"ו] דלגבי עירוב בעינן סעודה הראויי' מבעוד יום. אע"ג דתחלת היום קונה עירוב, מכל מקום ראוי מבעוד יום בעינן. ופסקינן [בסימן תי"ו] דבמניח שני עירובין על שני יו"ט של גליות דלא מהני מידי על השני כיון דלא חזי ליה מבעוד יום. אע"ג דבשעה שרוצה לילך ביו"ט שני הרי איגלאי מילתא למפרע שבאם אסור לו לילך היום חוץ לתחום הרי איגלאי מילתא למפרע דהוי חזיא ליה אפילו הכי כיון דלא ח"ל בשעתו אין בעירובו כלום. ועוד ראיה ממס' ביצה (דף ו' ע"א] בתוס' ד"ה וכי מה בין זה בסוף הדיבור וז"ל ועוד י"ל וכו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום ואם כן לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזיא עכ"ל. ועיין במהרש"א שם דגם עגל שנולד קודם יו"ט וליל ח' שלו ביו"ט דאסור ביו"ט כיון דלא ח"ל ביה"ש. הרי אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דהוה חזיא ליה כיון דבשעתיה לא חזיא ליה אמרינן מגו דאיתקצי לביה"ש וכו', הרי להדיא דאזלינן בתר שעתיה ולא בתר שנתברר אחר כך למפרע והכי נמי לענין מצוה דבעינן דחזיא למצותו מבעוד יום וכל דלא חזיא ליה מבע"י כדאמרינן נקטם ראשו מערב יו"ט וכו' ועלתה בו תמרה ביו"ט. דמשמע דאפילו עלתה בו תמרה בליל יו"ט אפ"ה הוי דיחוי משום דלילה לא הוי מחוסר זמן אע"ג דלא חזיא למצותו בלילה כדאיתא במס' כריתות (דף ח' ע"א] והכי נמי בנידון דידן כיון דסוף סוף לא חזי ליה בתחלת יו"ט כל זמן שלא גבאו כבר חיילא עליו תורת דיחוי. הגם דאנן פסקינן כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה. כבר חידשו שם בגיטין הנ"ל דכל כמה דלא מצי לסלוקי בזוזי או למוכרו לאחרים גם רבא מודה דלמפרע הוא גובה אע"ג דאכתי מחוסר גוביינא. מכל מקום כשגבאו לבסוף הרי הוא למפרע שלו:
ולפי"ז איכא נפקותא רבה לענין דיחוי. כגון שעשאו הלוה אפותיקי מפורש והתנה עמו בפירוש שלא יכול לסלקו רק בריצוי המלוה. אבל כל תורת מלוה עליו, דבלא ריצוי הלוה או על ידי גוביינא דבית דינא לא יהיה ביכולתו לגבות מעצמו ועשאו הלוה עכו"ם קודם שגבאו המלוה, וטרם שגבאו הרי הוא של הלוה לכל ענינים, וצריך שרפה דשמא לא תבא לכלל גבייה ויסלק לו במעות או בדבר אחר מרצונו. ונמצא שכבר נדחה ממצותו בתחלת יו"ט, ואחר כך ביו"ט גבאו ברצון הלוה, דנמצא השתא דגבאו לבסוף הרי הוא למפרע של המלוה, ולא נאסרה מעולם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וזהו אשירה שביטלה דמיבעיא ליה לר"ל:
ז יש להתעורר לשיטה ראשונה בתוס', וכן הוא דעת רה"פ וכן סתם המחבר [בסי' תקפ"ו] דכו"ם של עובד כוכבים אפי' קודם ביטול יוצא בשופר וגבי ד' מינים ביו"ט שני [בסימן תרמ"ט ובנתכוון שלא לזכות בו. ומשום דמשכחת ליה שיתבטל לא מיפסל משום כתותי מש"ע, אכתי ליפסל בלולב. דלכולי עלמא בדבר דלא שייך בו אכילה בעינן דין ממון, כמש"כ תוס' לקמן [דף ל"ה] בד"ה לפי. ובאתרוג ליפסל דאין בו היתר אכילה. ונראה דזהו דקשיא להו לקמן דלמה ליה טעמא בלולב משום כתותי מש"ע. ולהכי להאי טעמא כשר בשל עכו"ם. דכל כמה דאיפשר בביטול לית ביה משום כתותי מש"ע, תיפוק ליה דבלא זה מיפסל לפי שאין בו דין ממון לפנינו, ולזה לא מהני מה דאיפשר בביטול, שהרי אפי' בנודר הנאה מלולבו של חבירו לא יצא, אע"ג דבידו לאתשולי, כמש"כ הרשב"א [בסי' תשמ"ו]. וכן פסק בהגה"ה [סימן תרמ"ט סעיף ב']. ומכל שכן דדבר שאין בידו לא מהני מידי במאי דמיפסל משום לכם, וקא סלקא דעתם כדעת רמב"ם בפרק ח' מהלכות לולב הלכה ט']. והגאונים מובא במגיד משנה שם דכל שאין בו היתר אכילה ודין ממון בעצמותו מיפסל כל שבעה. ועל זה תירצו דבעל כרחו צ"ל דלא מיפסל אלא ביום ראשון בלבד. (אחר זה מצאתי קצת מזה בפירוש קושית תוס' בשם כ"ת אלא שלא ביאר כל הצורך. לכן השיגו בשער המלך פרק ח' מהלכות לולב הלכה ב']. וגם לדעת רמב"ם לא קשה דס"ל כדעת ר"ת דדווקא לאחר ביטול הוא דשרי, כמש"כ הכסף משנה שם הלכה א':
איברא לדעת הש"ע קשיא דפסק [בסעיף ג'] כשיטה הראשונה דבשל עובד כוכבים אפי' קודם ביטול שרי בדיעבד ובסעיף ד' פסק כדעת הרמב"ם וגאונים דכל שהפסול בעצמותו משום שאין בו היתר אכילה פסול כל שבעה. ואף למש"כ המג"א ס"ק כ'] בפירושו בדברי המחבר דדווקא באתרוג שראוי לאכילה הוא דפסול, משא"כ בלולב. ומתרץ בזה קושית תוס' הנ"ל. מ"מ קשיא דבסעיף ג'] קאי המחבר על כל הד' מינים, וקשיא באתרוג מיהת ליפסל אפי' בדיעבד אפי' בשל עובד כוכבים דנהי דלית ביה משום פסולא דכתותי מש"ע כיון דאיפשר בביטול, מ"מ יפסל כל שבעה דיצא בעצמותו מדין לכם לפי שאין בו היתר אכילה והנאה של כלום, שוב ראיתי במג"א [ס"ק י"ג] יעוי"ש ואיפשר דזהו שהוקשה לו. איברא תירוצו שם אינו מובן כלל, דמאי ענין דמאי לכאן, שהרי אפי' מה שבידו לגמרי לא מהני בדבר שאסור באכילה ובהנאה כמ"ש הרמ"א שם בשם רשב"א, ודמאי שאני דאפי' טבל גמור מותר בהנאה שאינו של כילוי רק דאסור באכילה לחוד, ולכן כשיש לו היתר ע"י שום מציאות שבעולם כגון דמאי דבידו להתירו גם לעצמו, תו לא מיפסל משום זה, אפי' בדבר שאין לו היתר לעצמו והותר לאחרים, כגון תרומה לישראל, לדעת תוס' סוכה (דף ל"ה ע"ב] ד"ה דאי, ג"כ יוצא י"ח. אבל בדבר שנאסר לעצמו גם בהנאה, תו לא מהני מה שהותרה לאחרים, שהרי אפי' במודר הנאה אינו יוצא י"ח:
ועוד נראה דבע"כ צ"ל דדמאי מילתא אחריתא הוא כמו שיתבאר דבלא זה קשיא שהרי מבואר ברמב"ם שם ה' ב' דטבל פסול משום שאין בו היתר אכילה וכתב שם [בהלכה ט'] דכל הפסול משם זה פסול כל שבעה וקשיא כיון דסופו להפריש ובידו להפריש [אפי' כשאין לו אחר] מיניה וביה מיום ראשון ואילך דחסר כשר. ואפ"ה כל זמן שלא הפריש מיפסל מפני שאין לו ה"א כמו שהוא, ובדמאי הגם שאין סופו להפקיר אפ"ה כשר דמ"מ י"ל ה"א ע"י מציאות רחוקה כזאת. אלא בע"כ צ"ל דבטבל מיקרי שאין לו היתר כיון דכל זמן שהוא טבל כמו שהוא עתה בשעה שבא לצאת י"ח אין לו היתר רק כשיפריש ממנו. ואז יצא מכלל טבל. להכי כל זמן שעודנו בשם טבל מיקרי שאין לו ה"א ומיפסל משם זה. משא"כ בדמאי דיש לו היתר גם כשעודנו לא יצא משם זה שהרי הוא עודנו דמאי כבתחלה ואפ"ה יתגלגל לו היתר מצד אחר. ומשו"ה יש לו היתר אכילה מיקרי ויוצא י"ח. ולפי"ז הדרא קושי' לדוכתא דבכו"ם של עובד כוכבים אמאי יוצא י"ח כיון דכל זמן שיש לו שם כו"ם אסור באכילה רק כשיבטלנה ואז כבר נפקא משם זה לגמרי, ומלבד זאת לישנא דהרמב"ם קא קשיא ליה בפ"ח מהלכות לולב ה"ט] וז"ל שם והפסלנות שהוא משום כו"ם או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט ראשון בין בשאר ימים פסול ומדוע חלקם לשנים הלא גם בכו"ם איכא טעמא דאיסור אכילה. ויש לדחות דנקט משום כו"ם משום לולב והדס וערבה שאינם ראויים לאכילה בעצמותם וכדברי המג"א בס"ק כ'] דכל כהאי לא נפסלו מפני שאין בו דין ממון:
איברא כדי לתרץ דברי מרן הב"י נלע"ד בהקדם דברי הש"ס סוכה (דף כ"ג] בפלוגתא דר"מ ור"י בעושה סוכתו ע"ג בהמה עיי"ש דר"מ מכשיר משום דמדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ביה. וכן פסקינן לדינא כר"מ משום דסתם מתני' דהתם כוותיה כמ"ש בש"ע (סי' תרכ"ח סעיף ג'] ועיין בטור יור"ד [סי' קמ"ו ובב"י שם דפסקינן דעכו"ם שנשתברה מאיליה לשברי שברים דמותרת ולפ"ז בע"כ צ"ל הא דאין ישראל מבטל כו"ם של עובד כוכבים בכהאי גוונא הוא ג"כ מטעם גזירה כמו לר"ל בשיברה לשברים כמ"ש לעיל [אות ג'] לישב דברי מ"א [סי' תקפ"ו], ונמצא דלפי"ז אשכחן פתרא לדברי הרמב"ם והש"ע דשפיר אית ליה היתר אכילה לאתרוג של כו"ם משום דע"י לעיסה הוה ליה כשברי שברים. ושרי אח"כ לבולעו מדאורייתא הגם דטעימה אסור מדרבנן כמבואר בתשוב' ריב"ש (סי' רפ"ח] והוא איסור שבגופו מ"מ איפשר ליה גם בלא לעיסה שיחתכהו לחתיכות קטנות] ורק משום גזירה הוא דנגעו בה דע"י זה לא נגרע מהיתרו מאומה כדאיתא בסוגיא דסוכה הנ"ל. ועיין פסחים (דף מ"ח] ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר. הרי דרק באיסור דאורייתא אי איפשר לחלק בזה. אבל באיסור דרבנן שפיר מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר והכא נמי גזירה זו דדילמא מגבה לה והדר מבטל לה הוי רק איסור דבר אחר גרם לה. ואין לומר כיון דלא נתכוין לבטלו רק לאוכלו לא נקרא ביטול כלל וגרוע מנשתברה מאיליה שלא נתכוין כלל. וכמש"כ הר"ן בפרק ג' דר"ה לגבי מצות דא"צ כוונה זהו בשלא נתכוין כלל אבל לא בנתכוין שלא לצאת. והכא נמי איפשר לומר כיון דנתכוין ליהנות ולאכלה גרוע מנשתברה מאיליה. איברא בתוס' יבמות [דף ק"ג ע"ב] ד"ה סנדל וז"ל דאפי' משנקצץ הלולב נתבטל. ועיין במהרש"א בביאור זה דאפי' קצצו לצורכו ולא לכוונת ביטול כלל מ"מ הלולב בעצמו נתבטל, גם א"ל דלמאי שכתבתי בזית רענן בחלק ראשון [דף קכ"ו אות ו'] ובתפארת ירושלים מס' שבועות [פ"ד אות כ"ד] דכלל זה הנלמד מסוכה הנ"ל דאזלינן בכה"ג בתר דינא דאוריי' זהו דוקא היכא דעיקר פסולו הוא מגזירת הכתוב כמו בסוכה דבעי' ראוי' לשבעה דוקא הגם דבשאר ימים אין בו שום פיסול אבל בדבר שהפסול הוא מתחלה מעיקר הדין או שפסולו מצד הסברא אזי גם דבר דרבנן מעכב בו כמו דאוריי' ממש:
איברא כד דייקינן בדברי רבותינו הראשונים נתבררו הדברים שגם לדעת הרמב"ם ורש"י ותוס'. דמפרשי' הדברים שנאמרו בגמ' דלפי שאין בו היתר אכילה. או למאן דאמר שאין בו דין ממונא הם כפשוטן. מכל מקום אינו מצד הסברא דלא הוי נכס כלל ודמי לשאול. שהרי מבואר הדבר בריטב"א שם דכל איסורי הנאה מיקרי לכם ממש. ופירש שם בגמרא דהא דאמרינן שאין בו היתר אכילה, הכוונה על הנאה. כדאיתא בפ' כל שעה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה וכיון שנאסר גם בהנאה הרי עומד לשרפה וכתותי מיכתת שיעורי' הרי משמע להדיא דפשיטא ליה דמצד הסברא מיקרי לכם אפילו באיסורי הנאה. וממילא מובן דגם לדעת רש"י ותוס' ורמב"ם שפירשו הדברים כפשוטן מהיכא תיתי נימא דפליגי בסברא זו. אלא דרש"י וסייעתו סברי דכל שאינו ראוי לאכילה איתרבאי מגזירת הכתוב. וכן משמע להדיא דף ל"ה] מרש"י בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וז"ל ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו עכ"ל. ומעתה לפ"ז היכא דקנה אתרוג מחבירו ונתן לו מעות ולא משך בפניו. וגם לא אמר לו משוך וקני ונטלו מרשות חבירו שלא בפניו ושלא בידיעתו דמדאוריי' קנה במעות לחוד. ואפ"ה כיון דמדרבנן לא קנה [ועיין תוספות יו"ט עירובין פ"ז משנה י"א] תו אינו יוצא ידי חובתו מדאורייתא כיון דמדרבנן לא קנאו. והרי הוא עודנו של חבירו ולא נקרא לכם כלל. כיון דסוף סוף לא קנה [כמו דאיתא בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ג ע"א] גבי אתנן. ובתוס' שם ד"ה והא מיחסרא משיכה. ובזי"ר ח"ר באה"ע הלכה ה' סי' ה' עיי"ש]. אבל לענין היתר אכילה שהוא מצד גזירת הכתוב כל היכא דמדאורייתא יש בו היתר אכילה. אע"ג דמדרבנן אסור באכילה יוצא בו י"ח. כיון דבעצמותו הרי הוא שלו לגמרי אלא שאין בו היתר אכילה מדרבנן. כיון דכל עיקרו הוא מצד גזיה"כ. וכיון שיש בו היתר אכילה מדאוריי' כבר נתקיים בו גם הדבר שהוא מצד גזיה"כ פשוט הדבר שיוצא בו י"ח. ואין להקשות דאם כן באתרוג של תרומה טמאה נמי נימא כיון דתרומת פירות הוא מדרבנן לחוד הרי יש בו היתר אכילה מדאוריי', זה אינו, דכל היכא שאיסורו בגופו של הנידון חשיבא כדאורייתא ממש. ודמאי בוודאי הוא איסור מחמת עצמו ע"כ יוצא בה רק משום בידו]. וראיה לזה מפסחים [דף מ"ח ע"א] דמשני על עצי מוקצה מפני שאיסור דבר אחר גרם ליה ואפילו בתרומה בזה"ז דאיכא תרי דרבנן אפ"ה אינו יוצא י"ח דכבר כתבו תוס' חולין [דף ד' ריש ע"ב] בסוף הדיבור שרק חשש קדושין הוא. אבל לא להקל ע"י זה:
ח עיין יבמות [דף ק"ג.] בפירש"י בד"ה של תקרובת וז"ל של תקרובת עכו"ם שמסרו לפניו לשם דורון. וקיי"ל תקרובת עכו"ם אין לה ביטול וכו' עכ"ל, והקשה רמב"ן הא תקרובת כזה לא נאסר, דלא הוי כעין פנים. ונלפע"ד לתרץ דברי רש"י על מכונם ומקורו נלמד מסוגיא דשם. ממשנה שלימה שם פרק ר' ישמעאל דף נ"א ע"א] דפריך שם מיניה מצא בראשו וכו' פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור. בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת, אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, לא כעין פנים ולא כעין זריקה משתברת איכא. א"ר אמר עולא כגון שבצרן מתחלה לכך, רש"י שם וז"ל שבצרן מתחלה לצורך עכו"ם. ובבצירתן עבדה לעכו"ם, דהוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה, עכ"ל:
ולפי"ז מובן מעצמו דפירושא דמתני' הכי קאי, דכיון דמצאו בראשו, הרי חזינן שכל מגמתו להקריב דורון לכו"ם. אזי אמרינן דקרוב הדבר ביותר שבצרן מתחלה לכך, והוי כעין זביחה. דאין לומר דמיירי בידעינן שבצרן מתחלה לכך. דאם כן הרי נאסרו מיד ואפי' לא מצאן בראשו נמי. ואפי' חוץ לקילקלין נמי, שהרי כבר נעשו תקרובת, כמו מנסך שלא בפניו. ומעתה נכון הדבר דגם בסנדל שמסרו לפניו לשם דורון, אמרינן דמיד שחתכו מן העור נעשה לשם עכו"ם והוי כעין זביחה. וכמו שבר מקל לפניה. וזה פשוט וברור בעז"ה ית"ש:
ט עיין בסוגיא דסוכה (דף ל"ה] בפירש"י ותוס' ור"ן וריטב"א ונראה לפענ"ד לברר דבריהם על מכונם. עד מקום שיד קוצר שכלי ובינתי מגעת. הנה עיקר הסוגיא נראה כתמוה, לפירש"י ותוס' שפירשו, דבערלה ותרומה טמאה לא צריכינן להנך טעמי דמפרשי בגמ' לפי שאין בו היתר אכילה או שאין בו דין ממון. ולא עוד אלא דמיגרע גרע בהנך טעמי שאין בהם פסול אלא ביו"ט ראשון בלבד משום לכם. איברא לקושטא פסולים כל שבעה משום דכתותי מכתת שיעורי'. אלא משום דאית בהו נ"מ למילתא אחריתא למעשר שני אליבא דר"מ. ומה הדבר שהכריחם לזה. ולא מצינו סוגיא כזה שלא יהיה תוכו כברו. וגם קושית מהרש"א היא תמיה עצומה. דא"כ למה נדו מסברא דסברי מעיקרא. דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה. ותרומה טמאה היינו טעמא משום דכתותי מש"ע. ועל תירוצו קשיא טובא. כמ"ש בז"ר ח"ר חלק או"ח בהכשר ד' מינים [סי' ג' אות ב']. ושם תירצתי עיקר הקושיא בדרך חידוד. ועתה נראה לענ"ד לתרץ הדברים בפשטא. דקשיא ליה לגמ' דכיון דקתני של אשירה ושל עיה"נ דמיפסלי משום דכתותי מש"ע. ואם איתא דכולהו מיפסלי משום האי טעמא. אלא משום דרבותא אשמעינן דלא מיבעיא בשל אשירה ושל עיה"נ דמחוייב לשורפו מן התורה. אלא אפי' של ערלה דאינו מחוייב בעצמותו לשורפו רק משום תקלה לחוד אפ"ה פסול מהאי טעמא. ולא מיבעיא הנך דלית ליה הנאה של כלום מתחלה ועד סוף. אלא אפי' תרומה טמאה לכהן דשרי ליהנות בשעת שרפתן אפ"ה נפסל משום האי טעמא דכתותי מש"ע. וכמו שפירש הריטב"א בשם מורו, עיי"ש. אבל לדעת רש"י ותוס' בפירושא דגמרא לא ניחא להו בזה. דאכתי הוי ליה למיתני לכולהו בהדי הדדי. וליתני חד פסול אכולהו ותלתא פסול למגן הוא דנקט ליה. ומשו"ה פליגי בגמרא, חד אמר לפי שאין בו היתר אכילה, ואתא לאשמעינן במאי דנקט ליה בפ"ע. דאית בהו עוד פסול. מלבד דכתותי מש"ע. בכדי לידע דמעשר שני בירושלים דקתני בסיפא הוא אפי' לר"מ. ולמאן דאמר לפי שאין בו דין ממון אתא לאשמעינן דסיפא רבנן. ולר' מאיר פסול. ולס"ד דלמאן דאמר דין ממון לא בעי היתר אכילה פליגי ג"כ בדבר זה בכדי לברורי לן בפירושא דמתניתין במאי דפליגי ב"ש וב"ה בדמאי. אבל בטבל גמור גם לב"ה פסול. ולמ"ד שאין בו דין ממון גם בטבל גמור יוצא. והא דקתני דמאי, או משום רבותא דב"ש. או משום דמיירי בתרומה טמאה של דמאי, וכמו שכתב הרמב"ן. ומשו"ה מקשינן מדקתני תרומה טמאה בפני עצמה, מכלל דאתי לאשמעינן דיש בו עוד פסול חדש מלבד טעמא דכמש"ע דכבר נשמע מרישא דשל אשירה ושל עיה"נ. אלא לאשמעינן דהיתר אכילה לכולי עלמא בעינן:
י בתוס' [דף ל"ה] ד"ה לפי, שהקשו על לולב דאשירה דריש פרקין דלמה ליה לטעמא דכמש"ע. ולימא משום שאין בו דין ממון. והא דלא הקשו כן בשמעתין על אתרוג גופה ולמאי שכתבתי לעיל [באות הקדום] ניחא דבע"כ צ"ל דפסול דרישא הוא משום כמש"ע. בכדי שיתיישב לן בסיפא גבי ערלה דלא כללוהו בהדי רישא. דאתי לאשמעינן דיש בו עוד פסול אחר. ונ"מ. לגבי טבל וכמש"ל. אבל גבי לולב דלא קתני אלא אשירה ועיה"נ. ובחד פסול על שניהם, הוא דקשיא להו וכמש"ל באות ז']. והוא דאז גם אשירה של עובד כוכבים וביו"ט שני יפסל. דנהי דלא שייך גביה טעמא דכמש"ע דאפשר בביטול. מכל מקום יפסל לפי שאין בו ד"מ. דלענין זה לא סגי לן במאי דאיפשר. דהא גם בטבל דסופו להפריש אפ"ה מיפסל כל זמן שלא הפריש. רק לגבי כמש"ע מילתא אחריתא הוא, דכל שאפשר בביטול אזי עיקרו צד קל יש בו. ואפי' נסתיים מילתא שלא ביטלו אח"כ. משא"כ בכו"ם של ישראל דחמורה בעצמותו. וכן משמע להדיא מדברי תוס' יבמות דף ק"ג ע"ב] בד"ה סנדל וכו' וז"ל וקודם ביטול כיון דראוי לבטל לא מיכתת שיעוריה אע"פ שלא נתבטל עדיין, עכ"ל:
עוד יש לפרש בכוונת קושית תוס'. דנ"מ במצה של עיה"נ או של עכו"ם דישראל, ובאין לו מצה אחרת. דכתותי מש"ע ליכא שאינו צריך לאכול כזית ביחד רק בכדי א"פ. [ובכה"ג תו ל"א כמש"ע וכן כתב התורת גיטין סי' קכ"ד]. ועשה דמצה דוחה ל"ת דלא ידבק. ואפי' לתירוצו דירושלמי גבי חדש אפשר לומר דזהו היכא דהלא תעשה הוא לאחר הדיבור. אבל על עכו"ם גם ב"נ מצווים עיין תוס' קידושין [דף ל"ח] בד"ה אקרוב. ותירוצם השני לא שייך הכא משום דעבודת גילולים מאיס ובדילי אינשי מיניה. כמבואר בש"ס ביצה (דף ל"ט ע"א] דלא גזרינן שלהבת אטו גחלת מהאי טעמא ועיי"ש בתוס' ד"ה הקדש. אכן לטעמא דאין בו ד"מ ולא מיקרי לכם אזי אין יוצא י"ח כלל. ואפשר דאע"ג דב"נ מצווה על עכו"ם. זהו על עיקרו וכלל של עכו"ם אבל לא על פרטיהן שיאסר הנעבד בהנאה וכיוצא בו, וצ"ע לדינא. וכיון שטעם זה כולל יותר מטעמא דכתותי מש"ע, זו היא דקשיא להו לתוס' דהוה ליה למינקט מטעם זה שאין בו דין ממון. דנכלל בזה גם לגבי מצה. וע"ז תירצו כיון דטעם זה דכמש"ע כולל יותר במקומו לגבי לולב עצמו למיפסל בכל ז'. משו"ה נקטו לטעם זה: