זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · סימן יב
בדיני דכל העומד לישרף וכתותי מכתת שיעורי'
בעזה"י פה ירושלים עיה"ק תובב"א
מתחילה נבאר הדברים הנוגעים לדינא לדידן
א עיין רמ"א אה"ע סי' קכ"ד סעיף א'] וז"ל ומיהו בדברים הצריכים ביעור מן העולם וצריכים שרפה אם כתב עליו הגט בטל. ועיין בח"מ ובב"ש ובספר גט פשוט ובביאור הגאון החסיד זצוק"ל. ומקור הדברים מדברי ר"ן פרק שני דגיטין וז"ל כתבו על איסורי הנאה כשר. בכל איסורי הנאה קאמרי ואע"ג דכתותי מיכתת שיעוריה. דלא אכפת לן אלא במידי דבעי שיעורא כשופר ולולב. ומיהו באותם שצריכים להתבער מן העולם. למאן דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי. משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי עכ"ל הר"ן. והקשו עליו הלא כתותי מיכתת שיעוריה הוא במידי דבעי שרפה דוקא. ועוד הניחו בתימה על הרמ"א. דהרי פסקינן דלחי של אשירה כשר דאין צריך שיעור. הרי דלא אמרינן דכשרוף דמי [עיין בא"ח סי' שס"ג סעיף ח']. לכאורה נראה דרמ"א לשיטתיה דפוסק באו"ח [סי' תקפ"ו סעיף ג'] כדעת ר"ת. דאפי' בשל עובד כוכבים כ"ז שלא נתבטל אינו יוצא משום כתותי מש"ע אבל עומד לישרף לא מיקרי. דעומד נמי להתבטל. דבשלמא לענין כמ"ש סבירא ליה דאזלינן בתר השתא. וכל כמה דלא נתבטל לית ליה שיעורא. אבל כשבאו לדון מחמת שעתיד לישרף. הרי עתיד נמי להתבטל ואינו עומד לישרף בבירור ולפי"ז מתורצים כל הקושיות הנ"ל. איברא דעדיין יש לדקדק שהרי בלחי של אשירה לא הגיה הרמ"א כלום על דברי המחבר, ולדעת המחבר סי' תקפ"ו] לא שייך כתותי מש"ע אלא בשל ישראל ואפ"ה כשר בלחי דא"צ שיעור. אע"ג דבעי שרפה. וגם הרמ"א בעצמו סי' תקפ"ו] לא כתב אלא ויש מחמירין. משמע שהוא רק מצד חומרא. אבל מצד עיקר הדין ס"ל ג"כ כדעת רש"י ורמב"ם דלא אמרינן כמ"ש אלא בשל ישראל דוקא ואם כן בעירובין (דף פ' ע"ב] דמחלק בין קורה ללחי. בעל כרחו בשל ישראל איירי ואפ"ה מכשירין בלחי דא"צ שיעור. אע"ג דבעי שרפה. וגבי גט פוסק שהגט בטל:
ב איברא נראה עיקר מדקדוק לשון הרמ"א דמרמז ברמיזה על דברי תוס' יבמות [ק"ג ע"ב] בד"ה סנדל וכו' וז"ל שם בתוך הדבור וא"ת אי בכו"ם של ישראל מאי קאמר דכמ"ש הא טעונה גניזה וכו' וי"ל כיון דטעונה גניזה אין כתותי שיעורא גדול מזה א"נ בכו"ם של עובד כוכבים שעבדה לדעת ישראל עכ"ל. כוונתם בפשטא כיון דאשירה דמשה כבר נשרפו בשעת כיבוש יהושע וזקנים ותו לא משכחת אלא או כו"ם של ישראל או של עובד כוכבים וכיון דבשל עכו"ם דמהני ביטול ליתא משום כמ"ש אלא בשל ישראל. והרי של ישראל א"צ שרפה אלא גניזה. ומתרצי ליה דמשכחת ליה שפיר בשל ישראל. שגם דאינו צריך שרפה כיון דבעי גניזה אין כתותי שיעורי' גדול מזה. וממילא מובן דלתירוץ הראשון עולה הענין על מכונו אבל המלות דנקט אשירה דמשה עודנו בקושי. ולתירוץ השני גם זה עולה במישור דמשכחת לן גם השתא כאשרה דמשה. כו"ם דבעי שרפה ולא מהני גבי' ביטול כגון דעבדה לדעת ישראל. דמידי טעמא דאשירה דמשה אלא מדפלחו לעגל גליי' דעתייהו דניחא להו. כדאיתא בע"ז [דף נ"ג ע"ב] השתא נמי משכחת לה כהאי גוונא. ושני תירוצים נכונים לדינא. ואין תירוץ השני חולק על הראשון כאשר נתבאר, שהרי בע"כ צ"ל דכו"ם של עובד כוכבים וזכה בו ישראל ששוב אין לו ביטול. אבל מכל מקום אינו צריך אלא גניזה ואינו מחוייב לשורפו. דאי לא תימא הכי למה ליה לשנויי דאיירי דוקא בעבדו עכו"ם ע"ד ישראל. לימא בפשטא שזכה בו ישראל אחר כך. אלא ודאי משום דבעי לאשכוחי בגוונא דבעי נמי שרפה וזה לא משכחת לה אלא בעבדו על דעת ישראל כדי שיהיה דומיא דאשירה דמשה כדנקט ליה בפרק לולב הגזול. ומדהקשו שם בתוס' הנ"ל אחר זה הלא בכו"ם של עובד כוכבים נמי מדאגבהה קניא והוי כו"ם של ישראל ומשמע דקושיא זו קאי גם לתירוצם השני. דאע"ג דאינו טעון שרפה. כיון דצריך גניזה יש בו משום כמ"ש [דהא כו"ם של עובד כוכבים שזכה בה ישראל צריך גניזה וראיה על זה מדמצינו גבי יעקב שגנז את הכו"ם משכם כדכתיב ויטמון אותם תחת האלה וגו' וכן משמע מדברי הרמב"ם [בפ"ח מה' עכו"ם ה"ט] דנקט התם כו"ם של ישראל לענין ביטול וגניזה. וכתב וכן כו"ם של עובד כוכבים שבאת ליד ישראל. ומשמע בפשטא דגם לענין גניזה שוה לכו"ם של ישראל ולפי"ז מדוקדק היטב דברי רבינו הרמ"א ז"ל הנ"ל. ומיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם כגון כו"ם של עובד כוכבים וצריך שרפה כגון שעבדו ע"ד ישראל הגט בטל. אבל באופן אחר לא משכחת לה. דבכו"ם של עובד כוכבים גרידא סבירא ליה לעיקר לדינא כדעת רש"י ורמב"ם דאפילו כמש"ע במידי דבעי שיעור לא שייך גבייהו ואפילו כשזכה בו ישראל אח"כ דלא מהני ביטול מ"מ א"צ לשורפו. וכן בכו"ם של ישראל מתחלתו א"צ שרפה [ולא אמרינן כל העומד ליגנז כגנוז דמי אפי' לר' שמעון. כמ"ש הפר"ח אהע"ז סי' קכ"ד ושעה"מ פ"ד מה' גירושין] אבל בלחי מיירי בפשטא. או בכו"ם של ישראל או בשל עובד כוכבים וזכה בו ישראל מ"מ א"צ לשורפו. דלא עדיף מכו"ם של ישראל דא"צ רק גניזה. ואפ"ה בקורה דצריך שיעור פסול דכמש"ע. ולפי"ז תו לא קשה מידי מכל קושיות המבוארים עוד שם:
ג איברא בעיקר הדין דפסק הרמ"א דכל העומד לישרף כשרוף דמי כר' שמעון. והוא נגד הכלל שנמסר לנו במס' עירובין [דף מ"ו] זולת במקום דמוכח להדיא. הנה הבית שמואל רבות עשה בזה שהוכיח מהרמב"ם בהלכות תרומות פרק י"ג ה"ו] גבי סאה תרומה דפסק כר' שמעון. איברא הגם שדברי קדשו הם כצפיחית בדבש. שהפליג לתרץ הקושיות והוויית מדברי רמ"א. והביא עצה מרחוק ליסוד הדברים. אבל עודנו לא שבעה נפשנו לבנות בנין חזק על יסוד רפוי. שדברי רמב"ם הן המה רק באיסור דרבנן. שגם המה לא עשו רק לחומרא בעלמא. שמדאורייתא בטל ברובא ומותר באכילה. שמפני גזל השבט לא נאסר המדומע. והם החמירו עד מאה ויאסור אח"כ את המדומע עד שירים. ובענין קל כזה סמך הרמב"ם על דברי ר"ש וגם בזה החמיר בפירושו דהלכה כחכמים ואיך נסמוך אנחנו להקל באיסור דאורייתא לבטל הגט לגמרי, דמשמע שאין קידושין תופסין בה. לכן לפענ"ד נראה דמקור הדברים מריש חגיגה גבי חצי עבד וחצי בן חורין. למשנה אחרונה דמחוייב בראיה עיי"ש [דף ד' ע"א] בתוס' ד"ה לא וכו' אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחררו דמי. אבל התם כיון דמית איגלי מלתא דלא הוי עומד לשיחרור, עכ"ל ונראה דכל כהאי גוונא שיש בידינו לכופו מתחלה הוא נידון כאילו כבר נעשה. והוא ענין ממוצע שבין לר"ש בין לרבנן דנין מתחלתו כאילו נעשה:
ומעתה דוק ותמצא ששלשה הדרגות יש. א] בדבר שיש בו מהידור מצוה ואין כופין. כגון בפרה אדומה שנפדית ע"ג מערכתה כשנמצא נאה הימנה. או אפי' בדבר שכופין וכבר עבר הדבר ואי אפשר עוד לתקן הדבר על מכונו כגון בלן לפני זריקה דאי אפשר לזרוק עוד. בהנך גווני פליגי ר"ש ורבנן. עיין [ב"ק ע"ו מנחות ק"ב ע"ב] ובדבר שאין כופין רק שהוא מצד הכרחית הטבע כגון בעומד ליקצר, עיין שבועות [דף מ"ג ע"א]. ובעומד לחתוך, עיין חולין [דף ע"ג ע"ב] גם בהדרגה זו היא פלוגתא דתנאי. ולכל הפוסקים פסקינן כאילו נעשה [ולדעת ר"ן שבועות גם חכמים מודים דכבצורות דמיא. ולא פליגי רק בצריכים לקרקע קצת]. איברא בהדרגה זו עצמה יש קצת פחות ממנה שאינה מן ההכרח כל כך. אבל ביותר מסתבר לצד אחד מן ההפכו. כגון בעומד לתרום. שהרי איפשר שימכור כולו לכהן חוץ מאותה סאה שנפל, גם בזה פליגי ר"ש ורבנן [בפרק ה' דתרומות משנה ח']. ופסק הרמב"ם כרבנן. ועיין שעה"מ בה' גירושין [פרק ד' הלכה ג']. איברא בדבר שכופין והכל כופין עליה. בזה לכולי עלמא כשנידון פני הדבר עודנו עומד לכפותו וככפוי דמי וכאילו כבר נעשה. שהרי סמכינן על זה אף להקל גבי חצי עבד וחצי ב"ח דמביא קרבן ראייה ולא חיישינן לחולין בעזרה ומהאי טעמא בדבר העומד לישרף דהיינו בכו"ם של עובד כוכבים שעבדה לדעת ישראל. שהוא מצווה ועומד לשורפו מדאורייתא והכל כופין עליה. כמו בעשה סוכה ואינו עושה אזי לכולי עלמא דנים על שם סופו. ונראה ראיה ברורה שאין להשיב עליה מש"ס גיטין [דף כ' ע"ב] בין שטה לשטה מהו תיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. ובע"כ צ"ל משום דעומד לחתוך כחתוך דמי וכן כתב ר"ן וריטב"א. ומאי קושיא אם היה איבעיא ליה אליבא דרבנן דר"ש. ורבנן דר"מ בשבועות. ואליבא דר"י [פרק י במסכת מקואות]. אלא בע"כ צ"ל משום שיכול לכפותו אזי לכ"ע דנין כאילו נעשה עיין בבית מאיר שם. אך לא אזיל בטעם זה]. ודברי רמ"א נכונים וכנים:
ד ועוד כדמות ראיה לזה. מדנחתי תוס' סוטה (כ"ה] בד"ה לאו כגבוי, לחלק בין עומד לגבות לעומד לשרוף. הלא לדינא הדברים במשרים, דאנן פסקינן כב"ה ופסקינן כחכמים דר"ש. אלא דאזדי לטעמייהו בחגיגה דהיכא דעומד לכפות דנין ככפוי. ומשום הכין הוא דקשיא להו כיון דעומד לכפותו ולהגבות לבע"ח ואפ"ה לאו כגבוי. ולהכי ירדו לחלק בין שצריך לב"ד דוקא דמחוסר מעשה לדבר שביד כל אדם. כדאיתא שבת [דף מ"ו ע"ב]:
ה עיין בקצוה"ח [סימן ג' ס"ק א'] שכתב דאפילו יחיד מומחה שיכול לדון. אבל לכפותו צריך ב"ד דוקא. ומדאורייתא בשלשה מומחין ואנן שליחותייהו קעבדינן כמו בגט מעושה דכתיב לפניהם. וגט מעושה ע"י הדיוטות פסול. ובנתיבות המשפט משיג עליו שם דדמי לעשה סוכה ואינו עושה. וכו' דביד כל אדם לכפותו לקיים מצות הבורא ית"ש. וכתב שם דלהפוסקים שיעבודא לאו דאורייתא רק מצד כפייה הרי זה ביד כל אדם לכפותו. וכמו בנרצע שמלאו ימיו דביד רבו להכותו כדי להצילו מאיסור שפחה ובמשובב נתיבות משיג עליו. וכתב שם דגם בסוכה ואינו עושה צריך ב"ד כמו בגט מעושה. וגם בנרצע אינו רשאי להמיתו רק להכותו שהרי רק ברודף אחר ערוה רשאין להמיתו קודם שעבר עליו. ולא בכל התורה כולה. אלמא דאפי' להפרישו מאיסור אינו רשאי להמיתו קודם שעבר עליו. ואח"כ ניתן ביד סנהדרין. ולפענ"ד נראה דבעיקר הדבר שכתב הקצוה"ח הדין עמו דוודאי בדברים שבין אדם לחבירו ותלוי הדבר גם בצד שכנגדו פשיטא דאין ביד כל אחד לכפותו, והיינו טעמא דגט מעושה הגם שהוא מצד הדין. אבל עודנה תלוי בדעתה כמ"ש תוס' ריש זבחים בד"ה סתם. לכן למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא פשיטא שאין ביד כ"א לכפותו:
ו איברא מה שהוסיף במשובב נתיבות דאפילו בסוכה וכדומה צריכים דוקא ב"ד זה אינו דבדבר שאינו תלוי בשכנגדו לא ניתן לזה תורת ב"ד וביד כל אחד הוא. וראיה ברורה לזה מתוס' חגיגה הנ"ל. דגבי חצי עבד וחצי ב"ח דכיון דכופין דנין על שם סופו. ואם אמרת דצריך ב"ד כבר נגמר הדין בתוס' סוטה כ"ה] דלא אזלינן בזה בתר סופו. ומשום האי טעמא סבירי ליה לבית הלל דלאו כגבוי דמי. ואינו דומה לגט מעושה דתלוי ביד האשה משא"כ בחצי עבד דאינו תלוי בדעת העבד. רק משום מצוה רבה הוא דכפינן ליה ודמי שפיר לשאר מצות עשה דכפיי' ניתנה ביד כ"א ומה שמעורר במש"נ מאי שנא נרצע מכל איסורי' שבתורה. אפשר לומר דשאני בין איסור עולם לאיסור שעה. דבאיסור עולם היכא דאי אפשר להפרישו ע"י הכאה לחוד והמיתו אין לזה משפט מות דלא חמור כרודף אחר עריות דאפילו היכא דיכול להצילו בא' מאיבריו וכמ"כ בחייבי לאוין והוא איסור עולם]. ועיקר חילוק זה מבואר בש"ע סוף סי' תכ"ה ובסמ"ע ס"ק כ"א] אלא דהתם שכל עיקר איסורו אינו אלא דרבנן אינו רשאי להמיתו בידים אפי' באי אפשר להצילו בענין אחר. משא"כ בשפחה כנענית כיון שאיסורו איסור עולם וא"א להפרישו ע"י אחד מאיבריו. נמצא מזה דתוס' סוטה סברי ג"כ לעיקר כאשר תירצו בחגיגה. ולא כאשר תירצו בעירובין עיי"ש [דף ב' ע"ב] ד"ה במשנה ראשונה:
ז עיין בשער המלך [פ"ב מה' חגיגה] שהקשה על תירוצם בחגיגה הנ"ל מגיטין [מ"ב ע"ב] דבעי למיפשט מהפיל את שינו וסימא את עינו וכו'. ולדעת תוס' הנ"ל מאי קשיא ליה דשאני התם שעודנו חי והוא בר כפייה וכמשוחרר דמי. ועיין בזית רענן חלק ראשון [דף פ"ז ע"א אות ו'] מה שכתבתי שם. ולפי דברינו הנ"ל התם שאני כיון דכולו קנסא. וקנס לא חייבו רחמנא עד שעת העמדה בדין. והיכא דבעינן העמדה בדין דומה לשטר העומד לגבות. ועדיף עוד ממת קודם שכפוהו שהיה עומד לכפותו עד שלא מת. משא"כ בקנס שלא עמד בשום פעם לכך. רק ע"י ב"ד דווקא וזה בכלל מחוסר ולא בסוג העומד. ועיין מש"כ בזה [באות ט' וח"י]:
ח באופן אחר נראה ליתן מקור ויסוד לדברי רמ"א הנ"ל דהיכא שכופין לשורפו אמרינן כשרוף דמי אפילו לרבנן דר"ש שמבואר פלוגתא דאביי ורבא דלאביי אמרינן למפרע הוא גובה. והיכא דזבין מלוה או אקדשיה כיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין. ואנן פסקינן כרבא. ועיין גיטין (דף מ'] בתוס' ד"ה הקדש וכו'. תמצית דבריהם שם דהיכא שאינו יכול לסלקו במעות וגם אם מכרו גובה מן הלוקח. ואין יכול לסלקו בזוזי. אזי גם רבא מודה דלמפרע הוא גובה. ואם אקדיש מלוה קודם שטרפו מהני למפרע:
ט ולפי"ז גם בחצי עבד וחצי ב"ח שהיה עבד של שני שותפים ושיחררו אחד. אע"ג דלגבי האדון שלו עודנו ברשותו כמקדם. ולא יצא מרשותו כלל. ולא היה ברשות עצמו מעודו אפ"ה כיון דרשות ב"ד עליו לכופהו לשחררו דנין כאילו כבר כפוהו. דכיון דמסתמא יבא לידי כך אמרינן ג"כ דלמפרע הוא גובה ולהכי מחוייב בראייה לדעת תוס' חגיגה הנ"ל [ואין להקשות דא"כ יהיה מותר ג"כ בבת חורין. דזה אינו דהוה כתרתי דסתרי אהדדי. דמידי טעמא דכפינן לאדון אלא משום שאינו יכול לישא ב"ח]. והשתא מרווח לן דאפילו אם נימא דדוקא ב"ד יכולים לכופו ולא ע"י אינשי דעלמא כמש"ל (באות ו'] דכיון שאינו יכול לסלקו ולמוכרו. אזי דנין אותו כאלו כבר יצא לחירות. דלמפרע נכנס ברשות עצמו כמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים והקדישו הנגזל ואח"כ העמיד את הגזלן בדין והוציאו מידו בב"ד דקדיש כמ"ש בש"מ בב"ק [דף ל"ג] בשם הרא"ש ועיין לקמן בחלק חשן משפט בדיני גזילה שביארנו טעמו משום למפרע ה"ג [שכן נראה יותר דכפיי' זו ניתנה לב"ד דוקא. שהרי צריך לכתוב שטר ע"ד. ולמש"ל צ"ל דעיקר כפיי' לשחררו הוא ביד כ"א. אבל אח"כ צריכים לגמור ע"י ב"ד בדבר שבממון. ועיין מש"כ [באות ח"י שלא יקשה עפי"ז קו' שעה"מ הובא באות ז']. ולא תיקשי לך מדברי תוס' סוטה. דלהכי פסקינן דלאו כגבוי דמי דהוי כדבר שלא בא לעולם ע"י דצריכים לב"ד. דהתם שאני דע"י זה יציבא מלתא דנדחה הגביי' לגמרי משום ספק סוטה. רק דמפני זיקוק דב"ד מדחינן את כח העומד. אבל היכא דסוף סוף בא לידי גביי' אזי אמרינן דלמפרע גובה. ותדע דאי לא תימא הכי תיקשי לאביי דס"ל למפרע ה"ג ואי זבין מלוה שפיר דמי. ולא אמרינן דהוי כדבר שלא בא לעולם:
י וגם לדברי תוס' ריש ערכין דמפרשי מטעמא אחרינא. הא דחצי עבד דמחוייב בראייה למשנה אחרונה. היינו משום דסברי דחציו עבד שאני. כיון שמעולם לא היה שלו ולא ברשותו ואדרבה כבר היה של האדון וברשותו ועודנו לא יצא מרשותו רק משום כפייה דסופו. אזי כל זמן שלא כפוהו אי אפשר שישתנה ויתהפך הדבר לגמרי להוציאו מרשות אדון ולהעמידו ברשות עצמו לגמרי מה שאין כן בעומד לשרוף. שכל הנידון הוא רק לבטל רשות וזכות הבעלים. אבל בגזל ולא נתייאשו הבעלים שהיה שלו מעיקרא רק שלא היה ברשותו. גם הם מודים לדינא כדברי הש"מ בשם הרא"ש המובא לעיל באות שלפני זה:
יא וע"פ הצעת הדברים הנ"ל נראה דבאיסורי הנאה שכופין לשורפו כגון בכו"ם שעבדו עובד כוכבים לדעת ישראל וכמש"ל [אות ב'] דגם טרם שכפוהו לשורפו כבר יצא מרשותו. מידי דהוי כחמץ דאינו ברשותו מפני שנאסר בהנאה ואפי' לדעת ריטב"א במס' סוכה דף ל"ה] דאיסורי הנאה מיקרי לכם. אבל גבי חמץ דהכל מצווים לבערו, אמרינן להדיא דאינו ברשותו. רק דעשאן הכתוב כאילו הם ברשותו. כמ"ש במקו"ח (סי' תל"א]. וא"כ עדיפא עוד למילתיה מגזל ולא נתייאשו הבעלים דאמרינן ביה דלמפרע שלו אע"ג דטרם שכפוהו הוא ברשותו מכ"ש באיסורי הנאה שכבר יצא מרשותו ע"י גמר דין שנגזר עליו משמים שהכל מצווין לשורפו אזי פשיטא דאם כפוהו אחר כך לשורפו. דכשרוף דמי למפרע ועיין היטב בב"ק (דף מ"ה ע"א] ד"ה השתא וכו' וז"ל כיון שנפסד ע"י שנפל בידו חשוב היזק ניכר יעו"ש. והכא נמי אע"ג דלא נגמר הדין בב"ד. דלזה שווים כל אינשי דעלמא. כמו ב"ד הגדול שבירושלים:
יב ועוד יש להסביר קצת מטעם אחר. כיון דאנן פסקינן בחו"מ סי' צ"ה סעיף ב'] דענבים העומדים לבצור כבצורות דמיין א"כ גם בעומד לשרוף נמי נימא הכי. אלא דיש לחלק בין דבר שעומד מצד הטבע לבין דבר שאינו רק ע"פ דין. כמו שהכריח בעל שער המלך [פ"ד מה"ג] תוך ד"ה וראיתי. מר"נ ור"א דסברי במנחות דף ק"ב] דלא אמרינן אליבא דר"ש כל העומד ליזרק דמחוסר מעשה וקשיא להו מפ"ה דתרומות [משנה ח'] דס"ל כל העומד לתרום. אלא ודאי דשאני התם דמסתמא יתרום ולא ימכרנה לכהן. וכיון שכבר הוכחנו מדברי תוס' גיטין לעיל [אות ח'] דהיכא שיכולין לכפותו למפרע הוא שלו לכל דבר להקדישו ולמוכרו. ובדבר שבידו הגם שמצד הטבע יבא לידי כך אעפ"כ לא מהני למפרע טרם שעשאו. עיין נדרים דף ל"ד ע"ב] בככר של הפקר והקדישו. ועיין ברא"ש שם שמביא בשם הר"א ממיץ דאיירי דליכא אחר בכל המקום הזה והקדישו לכשיזכה בו יהיה הקדש. אלמא אע"ג דבפשטא משמע שהקדישו מיד. הוציאו הדבר מפשטא משום דלא מהני כשהקדישו מיד אלמא דבדבר שכופין. יפה כחו למילתיה מדבר שבידו ועשאהו וכיון שיסוד זה נבנה ממשמעות רבותינו הראשונים. להכי פסק רמ"א כוותיה דבדבר שכופין לשרוף כשרוף דמי. דנשמע במכל שכן דהעומד לבצור:
אח"ז ראיתי בבית מאיר [סי' קכ"ד ס"ק א'] שכתב בסתמא שנשמע מעומד לבצור. ונעלם ממנו הוכחות שעה"מ הנ"ל שכל שהטבע מכריחו. עדיף מהמוכרח ע"פ הדין. גם ראיתי בס' אבן פנה שכתב דטעמא דרמ"א. דכשם דפסול בכתב על קליפה של בצלים דאינו מתקיים. הוא הדין בדבר העומד לישרף. ואין דמיונו עולה יפה וכמש"כ לעיל דהתם אינו מתקיים בעצמותו. ואיכא נפקותא רבה לדינא דלטעמייהו אפי' כתב על של ערלה וכלאי הכרם ג"כ עומד לישרף ובטל הגט. ואילו למאי שכתבתי הוא דווקא בדבר שמצותו בשרפה וכופין אותו מפני שמחוייב לשורפו. משא"כ בערלה וכלאי הכרם שאינו מחוייב לשורפן. כמ"ש הריטב"א להדיא בסוכה (דף ל"ה] רק מפני התקלה. וכן אפי' בכו"ם של ישראל ג"כ אינו צריך לשורפו רק לגונזו כמש"ל [אות ב']. ולא משכחת ליה דינא דרמ"א הנ"ל רק בכו"ם של עובד כוכבים שעבדו לדעת ישראל דגלי אדעתיה דניחא ליה. והוי דומיא דאשירה דמשה וכמש"ל:
יג עודנה הדבר חובה עלינו לבאר. דלכל הטעמים שכתבנו לתרץ דברי רמ"א. עודנו תיקשי מקושיית הש"ס מנחות ק"ב ע"ב] דלר"ש נותר ופרה אמאי מטמאי טומאת אוכלין דהא עומד לישרף דהא לרבנן נמי דכיון דכופין לשורפו דנין לכל דבר על שם סופו. איברא לקושטא לא קשה, דבשלמא לרבנן לא קשה דלא מיבעיא לדעת רש"י [חולין פ"א] דמיירי ע"י הכשר שרץ הרי נפסלה ושוב אינו עומד לשרוף. וכן נותר איירי בכהאי גוונא שנאבדה החתיכה אחר כך. ואפי' לדעת תוס' בב"ק (דף ע"ז] בד"ה פרה לתירוץ האמצעי שם. דמפני שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך להכשר טומאה. מ"מ משכחת לה שיטמא טומאת אוכלין כשנפסלה אח"כ ששוב אינה עומדת לשרפה. אבל לר"ש קשי' כיון דאז היתה עומדת לשרפה בשעה שנגעה באוכלין דדינו כשרוף. כשם דסבירא ליה בעומד לזרוק אם היה שהות ביום לזרוק כזרוק דמי אע"ג דשוב אינו ראוי לזרוק דנפסל בלינה:
יד יש לחקור לדינא דרמ"א דלדבר שכופין לשורפו כשרוף דמי אם איתא ג"כ גבי מזיק אם חשוב כהיזק הניכר. וחייב אפי' בשוגג. וכן בגזלן דיכול לומר הרי שלך לפניך. אם בכה"ג נמי נימא דגבי מזיק חייב אפי' בשוגג. פשיטא דגבי גזלן אין יכול לומר הרי שלך לפניך דקנאה בשינוי. כדמוכח בגיטין (דף נ"ג] בתוס' ד"ה גזלן. אלא אם נימא דגבי מזיק פטור אפ"ה אפשר דגבי גזלן אין יכול לומר הרי שלך לפניך. דלהיפך אינם אדוקים זה בזה. כדמוכח בב"ק (דף צ"ח] השבה מעליא בעי למיעבד. והנה בדין מזיק אין להביא ראיה ממנסך שם בגיטין] דשאני התם שאינו אלא תקרובת עכומ"ז ואין כופין לשורפו. ולדעת תוס' בב"ק (דף ע"ב] בד"ה דאי. גם איסורו בהנאה אינו אלא מדרבנן. איברא יש להביא ראיה מכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין [גיטין דף נ"ד]. ש"מ דחשוב כהיזק שאינו ניכר. אע"ג דמצוה לשורפו וכופין עלה. דכל שפסולו בקדש חייבו רחמנא לשורפו. אבל מתרומה שטימאה דחשיב שם בגיטין, ליכא ראיה ברורה. דלדעת רש"י ותוס' בתירוץ קמא (שבת כ"ה ובתוס' ד"ה כך) אינו בשרפה אלא מדרבנן. וגם מותר בהנאה בשעת שרפה]. אבל בגזלן ובדבר שמחוייב לשורפו מדאורייתא. נראה מצד הסברא דלדעת רמ"א דגט בטל משום דעומד לשרוף כשרוף דמי, פשיטא דלאו השבה מעליא הוא. וכן בחמץ אם מחזירו בפסח כמו כן לאו השבה הוא כיון דהכל מצווים עליו לבערו. וכן מבואר בחק יעקב סי' תמ"ח]:
ומה שמשיג עליו בקצוה"ח סי' שס"ג] דאם כן לאחר פסח נמי כיון שכבר קנאו בשינוי. חדא דלהיפך לא מצינו שיתחייב הענין בדבר דלא מיחשב להשבה שיהיה כשינוי. ועוד כיון דעבר עליו הפסח ולא נשרף איגלאי מילתא למפרע דלאו כשרוף דמי. דדמי למאי שכתבו תוס' בריש מס' חגיגה בסוף הדבור גבי הפיל שינו. כיון דמת איגלאי מילתא שאינו עומד לכפות. והכא נמי כיון דעבר הפסח ולא נשרף ששוב אין הכל מצווים עליו. וגם הוא א"צ לשורפו אלא מפני התקלה. וכל כי האי גוונא לא אמרינן דכשרוף דמי. כמש"ל אות י"ב]. ולהכי אפי' לדעת הפוסקים דיאוש ושינוי השם אפי' חוזר לברייתו קונה. זהו היכא דמיהת בשעתו היה שינוי השם. [ונזכרתי שזה כביר שמעתי בשם ש"ב גדול אחד שליט"א. לתרץ דברי הח"י באופן הזה קצת]. איברא נראה שבעל קצוה"ח ג"כ מסכים. דלדעת רמ"א לא הוי השבה יעוי"ש:
טו הא דכתבנו לעיל [אות י"ג י"ד] היכא דנסתיים מילתא דלא נשרף לבסוף. אזי לרבנן דר"ש דפסקינן כוותייהו לאו כשרוף דמי. לכאורה נראה מדברי תוס' במס' חגיגה דאכתי מידי ספק לא נפקא. שהרי בכהאי גוונא מיבעי' לן לענין קנס ולא נפשטה. וי"ל דמכל מקום מיבעיא ליה בזה כיון שאינו זוכה במעשה ידיו לאו אדון הוא. כדמשמע שם מפשטא דגמרא. איברא יש לחלק ברווחא. דוודאי היכא דלא נגמר הענין ע"י סבה דשכיחא או ממילא. בכהאי גוונא הוא דאמרי' דאיגלאי מילתא למפרע דלא עמד לשחרר או לשרוף. אבל כשנולדה סבה חדשה דלא שכיח אזי בכל כהאי גוונא לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע. ואעידה שלשה עדים על מבוכה זו. עיין יבמות (דף ס"ה] תוס' ד"ה אי איהו כו' בסוף הדבור, וז"ל וא"ת דבפ"ק דנדה (דף י"ב] אמר גבי אשה שאין לה ווסת לא יחזיר אפי' הדר ואיתקן משום קלקולא והשתא והא אין יכול לקלקלה דאמר השתא הוא דבריית כדאמרינן הכא. ואומר ר"י דלא דמי דקלקול בנים אין רפואה מועלת כל כך ולכך בשעה שגרשה לא היתה בת בנים דלא שכיח שתתרפא, לגמרי מגרש לה, אבל קלקול דווסת שכיח להתרפאות ולא גמר ומגרש לה דיאמר אילו הייתי יודע שסם מועיל לה לא הייתי מגרשה, עכ"ל ועוד ראיה. עיין נמוקי יוסף ריש פ' החולץ, וז"ל ור"ל אמר וכו' ופסק תלמודא בסמוך דהלכתא כר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע שהעיבור לאו כלום הוא. דאע"פ דבכמה מקומות קיי"ל איגלאי מילתא למפרע אמרינן שאני הכא שאם בשעה שחלץ לה היה וודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה. אין הכי נמי דההוא עיבור כמאן דליתא דמי וחליצה שחלץ לה כשירה. אלא שאינו כן דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאחר כך גרם לה איזה דבר להפיל. נמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום הוה, עכ"ל. ועוד ראיה מב"ק (דף קט"ז] תוס' ד"ה אדעתיה דאריה אפקריה כו' וז"ל לא דמי להא דאמר באלו מציאות [דף כ"ד] המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם. דהתם וודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי. אבל הכא הארי היה עמהם והיה מלווה אותם לשמור בהמותם מחיות ולסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה. ואפשר שפעמים היה שבע ולא אכל הלכך אינו מפקיר אלא אדעתא דאכלה ליה אריה והא לא אכיל ליה, עכ"ל. וטעמא דכולהו דכשם שאין פותחין בנולד משום דנולד לא משוי לנדרא בטעותא. ומבואר שם בגמרא דמידי דשכיח אינו בכלל נולד. ועל יסוד זה בנויים הני מילי כולהו וזהו כוונת תוס' הנ"ל. דגבי מציל מן הארי שנולד סבה מחודשת להצילו מן הארי לכן זכה מן ההפקר משום דלא משוי ליה למילתא כטעותא. משא"כ גבי רב ספרא דנודע השתא דהיה שבע השתא. ואיגלאי מילתא למפרע. דמעיקרא כשהפילו לפניו היה שבע. ומשוי ליה למילתא כטעותא למפרע. ולקמן סימן כ"ג אות י"ג יתבאר זה בתוספת ביאור קצת]. והיינו טעמא דגבי קנס מיבעי' לן משום דנולד סבה דלא שכיחא כלל. כדאיתא בגיטין (דף ע"ג ע"א] ש"מ אכלו ארי אין לנו. ועיין בתוס' שם דשלשה הדרגות יש. אונסא דשכיחא, ושכיחא ולא שכיחא, ואונסא דלא שכיחא כלל. איברא היכא דנתבטלה הכפייה מן האדון. או לישרף העומד לשרוף ע"י מקרה דשכיח. דעל ידי זה איגלאי מילתא למפרע שהיינו מחזיקין הענין בטעותא בכל כהאי גוונא ליכא ספיקא כלל דלאו כשרוף הוא למפרע. רק לר"ש, כמש"ל (אות י"ג]. וכן גבי שיחרור:
טז איברא עודנו צריכים לפרק מעלינו ומדברי קדשו של רבינו הרמ"א הנ"ל שני סוגיות שלימות. דאיתא בר"ה [דף כ"ח] אמר ר"י בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא. מ"ט עיה"נ כתותי מש"ע. ואם נימא דבדבר שמחוייב לשורפו מן התורה. אזי גם לרבנן דר"ש כשרוף דמי. וזה הטעם כולל יותר לכל פרטותיהן. דאפי' בגיטין וס"ת ותפילין ומזוזות ופרשת סוטה נמי פסולין מהאי טעמא אע"ג דלא בעי שיעורא. משא"כ מפני דכתותי מש"ע. ועיין במס' סוכה [דף ל"א] בתוס' ד"ה באשירה. דמפני כעין קושיא זו מחקו הגירסא הישנה. דבעל מימרא זו לאו רב יהודה אמרה. דמפרש בעיה"נ משום דכתותי מש"ע. ולרב יהודה הול"ל משום דמצות ליהנות ניתנו. וכוונתם, דזה הטעם כולל יותר דגם גבי כסוי אסור. עיין חולין (סוף פ' כסוי הדם]. ובשלמא הא דאמרינן בסוכה (דף ל"א] הכא באשירה דמשה דכתותי מש"ע. וכן בחולין סוף דף פ"ט] אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן. לא קשיא לן, דאיכא למימר דטעמא דכתותי מש"ע כולל יותר במקומו שהרי כמה אשירה איכא דלית בהו טעמא דכשרוף דמי. כגון באשירה של ישראל. או של עובד כוכבים וזכה בה ישראל. דאינו טעון שרפה רק גניזה [ולא כל העומד ליגנז כגנוז דמי, כמ"ש לעיל אות ב' בשם הפר"ח]. וכן אשירה של עובד כוכבים לדעת ר"ת דבכולהו אינם עומדים לשרפה. וכן בלולב ושופר של תקרובת. דמשום כמש"ע איתא בכל הני משא"כ משום דכשרוף דמי:
[ובזה מתורץ היטב מאי דנקט אשירה דמשה. שכבר נתבערו לאחר כיבוש והוי ליה למימר באשירה דישראל. ולפי' ר"ת הול"ל כאן קודם ביטול וכו'. ונראה דבזה מרמז לן כל עיקר הדברים. למען נדע עיקרו וטעמו. דלאו משום העומד לשרוף הוא דפסול. רק משום כמש"ע. דאיתא בע"ז [דף מ"ה] דאינם מחוייבים לשורפם קודם כיבוש. דכיבוש קודם. דרדוף ואח"כ שרוף וממילא האשירות שהיו בימי משה בעבר הירדן שהיה קודם כיבוש אי אפשר לומר בהם דכשרוף דמי. דעודנו מחוסר כיבוש (רק) דהשתא במחוסר [רק] העמדה בדין לא אזלינן בתר סופו. כמ"ש תוס' [סוטה כ"ה] מכש"כ במחוסר כיבוש מלחמה. וממילא נדע דגם בכו"ם שאינו מחוייב לשורפו ודי בגניזה לבד ג"כ פסולים. וכמ"ש תוס' [יבמות ק"ג] וכמש"ל [באות ב'], אבל מפני דכמש"ע גם אשירה דמשה פסולין, שהרי דינן בשרפה. רק דמצות כיבוש קודם. וזה דבר נמרץ ונפלא בעז"ה ית"ש]. אבל בעיה"נ דלעולם מחוייב לשורפו הו"ל למימר האי טעמא דשייך גם בכל הני דאמרן. גם קשיא מסוגיא דב"ק (דף מ"ה] גבי שור הנסקל. דלאחר שנגמר דינו החזירו שומר או הגזלן לבית בעליו מוחזר. עיי"ש ובדף צ"ח שם. וחכמים דפליגי עלי' דר' יעקב. הוא מטעמא אחרינא. או משום דחשיב כהיזק הניכר. כיון דאין גומרים דינו של שור אלא בפניו. לכן כשנפל ביד ב"ד לסוקלו דרשות ב"ד עליו. דמי לשור תם שהזיק אצל שומר דאינו יכול לומר הרי שלך לפניך. אפי' לר' ישמעאל. כיון דמכל מקום נשתעבד לניזק חשיב היזק הניכר]. ולשיטת רמ"א קשי' כיון דנגמר דינו לסקול כסקול דמי ואפי' לר' יעקב דסבר גומרים דינו של שור שלא בפניו. אמאי יכול לומר הרי שלך לפניך כיון דעומד לסקול. איברא רבינו הרמ"א יש לו אחוה בבי מלכא. שלא עליו לבד התלונות האלה שגם לדעת תוס' חגיגה בחצי עבד ג"כ יסבו בלכתן:
אבל לאחר העיון נראה. דעד כאן לא מחתכין את פני הדבר בשעתו. ודנין את פני הדבר בתר סופו. אלא בדבר שמסתמא עומד לכך. ולא יתבטל את הנגזר עליו אלא עפ"י סבה רחוקה לכן בכל מילתא שתתקיים פני הדבר לכל הלכותיהן ע"י הודאת בע"ד לבד. וכיון שהודה בפני ב"ד בדרך הודאה גמורה. שכבר העבד משוחרר חציו. או ששותפו הודה בפני ב"ד ששיחרר את חלקו שוב אי אפשר להרוס הדבר מעיקרו. לכן כיון שעומד הדבר לכפותו בעל כרחו שישחררו דנין כאילו כבר נעשה. וכן כשהודו הבעלים שעכו"ם עבד לכו"ם מדעתו. אמרינן ג"כ כיון שכופין אותו לשורפו. דנין את פני הדבר כאילו כבר נשרף לכל הלכותיהן. אכן בעיה"נ וכן בשור הנסקל דאי אפשר להקם דבר. רק ע"י עדים. ואפי' כשהודה גם הוא בעצמו. כשיבואו עידי הזמה ויזימם נעקר הדבר מעיקרא. לכן אי אפשר לדון על שם סופו כיון דאפשר שעודנו לא החל מאומה. וראי' לזה עיין כריתות (דף כ"ד] אמר ר"י א"ר מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיצא וירעה בעדר. עד כאן לא פליגי רבנן עלי' דר"מ אלא היכא דאפרשי' עפ"י עצמו ואמרינן לבו נוקפו אבל היכא דאפרשי' עפ"י עדים לא הוי סמיך עלוי דעדים. דסבר דילמא אתו אחרים ומזמי להו. ועיי"ש היטב ובתוס' ד"ה אם עד שלא נסקל. איברא מדברי רש"י שם בד"ה שהוזמו עדיו. לכאורה נראה דווקא כשידע בעצמו שלא חטא. הוא דמסיק אדעתיה על זוממין:
אכן כד דייקינן גם בלא זה צריכים לומר שאין הדברים האלו בפשטותן. דאי בידע בבירור שלא חטא איירי. א"כ אינו מחוייב כלל להפריש עפ"י עדים לחכמים דר"מ בכריתות י"א ע"ב דכשם שאינו מחוייב חטאת עפ"י עדים לדבריהם דאדם נאמן על עצמו. פשיטא דגם אשם תלוי פטור. גם קשי' לר"י דפליג עלי' ואמרינן מאי טעמא לא מדמי לי' למנחת קנאות וכו' הכא לכפרה קאתי ולבו נוקפו ואי ביודע בברי שלא חטא. כפרתו איה ואיפוא נקיפתו. אלא הכי פירושא דמסתמא איירי שאין בקירות לבבו שום צד ספק. דא"כ לאו אפומא דסהדי לחוד הפריש. רק שעל ידם נתעורר צד ספק בקירות לבו וקשיא לרש"י כיון דעפ"י סהדי הפריש קרבנו ותלה החסרון בידיעתו. משום מילתא דלא רמיא עלי'. אם כן בשגם כי הוא במציאות שיוזמו. מכל מקום גמר ומקדיש ליה שרחוק במציאות שיוזמו עד שלא יזרק הדם. ואז כבר נגמרה כפרתו. לזה כתב רש"י לקרב הדברים לדעת נכונה. דנהי דסילק ידיעתו נגד העדים והפריש. אבל מכל מקום נקיטא בלביה חסרון ידיעתו בשום רושם נדנוד ספק. וירא גם כן גם בהיפוכו משום חולין בעזרה. לכן חקר ודרש על אמיתתם אולי ימצאו זוממים וכיון שחפש ומצא אמרינן איגלאי מלתא למפרע שלא סילק חסרון ידיעתו לגמרי. ולא גמר בלבי' להקדיש לגמרי. ור' יוחנן ס"ל דסילק לגמרי חסרון ידיעתו. וסמך רק על העדים מתחלה ועד סוף וגמר ומקדיש ליה. איברא אכתי אין ראי' מוכרחת משם דשאני התם שהוזמו לבסוף. אבל בלא הוזמו מנא לן דספיקא כזה נכנס בכלל סוג ספק כלל. אבל לאחר עיון מצינן להדיא גם בכגון זה דדנין פני הנידון משום ספק זה אפי' בדיני נפשות. עיין סנהדרין [דף פ"א] בתוס' ד"ה ונגמר וכו' וז"ל וי"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותא דבתראי. עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה עכ"ל. הרי להדיא דמשום האי טעמא נתקיים עדותן ונידון בחמורה. לכן גם בשור הנסקל ועיר הנדחת תו אי אפשר לומר בהיפוך דנידון כאילו נסקל וכאילו נשרף:
יז ודע דגם שבע"כ צ"ל דעדים זוממים לא שכיח. שהרי בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דהזמה ל"ש כמ"ש הרא"ש בב"ק [פ' הגוזל בתרא] גבי שטף נהר חמורו מ"מ כיון שע"י הזמה נתגלה מלתא למפרע ששקר הדבר מתחלתו לכן אי אפשר לומר שנאחז בכהאי מילתא כאילו כבר נעשה. שהרי מכל מקום אינו בגדר אונס דלא שכיחא כלל. כעין אכלה אריה שכתבנו לעיל באות ט"ו. שהרי מחייבים לעדים אחרונים כשהוזמו לאחר שהוזמו הראשונים. ולא מצו לומר גברא קטילא בעינן למקטל. משום דהוי להו לאסוקי אדעתייהו דילמא יוזמו הראשונים והא דזכה המחזיק. ולא אמרינן דהוי הפקר בטעות. מפני שאינו מצד הפקר ממש רק מטעם יאוש. כמ"ש הרא"ש הנ"ל. וכל עיקר יאוש הוא בטעות, כמ"ש הש"ך [בסי' שנ"ח] דהיכא דבהיתרא אתא לידו קונה ביאוש אע"ג דנתייאש בטעות. משום דלא ידע היכן הוא או שיכול להוציאו:
איברא דאכתי יש להתבונן על דברי תוס' סנהדרין הנ"ל. וכן משמע מדברי רמב"ם [פ' י"ד מה' סנהדרין הלכה ד'] דאפי' ע"י עדים נידון בחמורה. ובע"כ הטעם כמ"ש תוס' ומשום דהו"ל לאסוקי אדעתייהו. דלמא יוזמו הראשונים, אע"ג דהזמה לא שכיח ובעלמא אמרינן דעפ"י שורת הדין אין לנו להעלות על דעתנו ולחשוב על דבר אונס. שהרי גבי אין אונס בגיטין אמרינן דחששו לצנועות דזימנין דלא אניס וכו'. הרי דמצד הדין אין להחמיר אפי' באיסור א"א משום חשש אונס. וגבי עדים זוממין מחייבינן להו כשהוזמו ראשונים. משום דהו"ל לאסוקי אדעתייהו מעיקרא כשהעידו דלמא יותזמי. אבל לקושטא יחדיו יהיו תמים. דשאני בעדים זוממים משום דדמי לתחלתו בפשיעה וסופו באונס. דכיון שעדות שקר העידו גם המה. ופושעים בגופן מתחילתן הו"ל לאסוקי אדעתייהו גם על האונס שבא ע"י פשיעה. והיינו טעמא דלא קשי' לרב דס"ל ביבמות דף צ"א ע"א] בניסת עפ"י עדים דמותרת לחזור לו דמאי הוה לי' למיעבד. לא קשי' לי' מתניתין דסנהדרין הנ"ל. ודוחק לומר דס"ל כתירוץ הראשון דאיירי כשראו הב"ד עצמם]. משום דהתם שאני דהוה תחלתו בפשיעה. מיהא לדידן דפסקינן שם דלא כרב. באהע"ז סי' י"ז סעיף נ"ו] דאפי' נשאת עפ"י עדים אסורה אין להביא ראי' לדברינו הנ"ל [באות ט"ז]. דשאני התם דאמרינן כיון דלבסוף בא הבעל ואין איש חי יכול להסתיר את עצמו שלא יודע לאיש ממנו, לכן קנסינן לה דמסתמא אם דייקה כנכון לה היה נתוודע לה איזה ספק וערעור בדבר. וכה"ג אמרינן שם דף צ"א ע"ב] גבי הלכה צרתה ונמצאת זו אילונית, דקנסינן משום דהוה לה לאמתוני. אע"ג דאילו בא לשאול לקמן היינו מתירין לינשא. שהרי אפי' בענין דיני נפשות לא חיישינן לאיילונית וסריס עי' סנהדרין (דף ס"ט ע"ב] בהוכחת הש"ס דאזלינן בתר רובא בד"נ וברש"י שם ד"ה אלא]. משום כיון דלבסוף נמצאת איילונית גמורה מסתמא אילו חקרה היטב היה נודע לה איזה ספק בדבר. כיון דאי אפשר להסתיר לגמרי. משא"כ בעדים זוממים דאפשר שלא יודע לעולם. או שיבואו לאחר שיהרג הנידון. כעין מעשה דנבות ושמעון בן שטח:
יח ולפי"ז יתישב היטב קושית שעה"מ פ"ב מה' חגיגה] שהבאתי לעיל [באות ז'] גם באופן השני שכתבנו לעיל [באות ט'] שגם בחצי עבד וחצי ב"ח דכופין ע"י ב"ד דוקא. א"כ הדרא קושיא לדוכתא. איברא למאי שכתב לעיל [באות ט"ז] דדברי תוס' חגיגה וכן דברי רמ"א הנ"ל לא שייכי אלא במילתא דאפשר שתתקיים ע"י הודאת בע"ד לחוד דכיון דאי אפשר שתתבטל לעולם. לכן דנין השתא בתר סופו. אבל בדבר שא"א שיבא לידי סופו רק ע"י עדים. כגון בעיה"נ ושור הנסקל דאפשר שתעקר לגמרי ע"י הכחשה והזמה. שוב אין דנין בשעתיה בתר סופו. אם כן בהפיל שינו וסימא עינו דעיקרו קנסא. ולא תתקיים אלא ע"י עדים תו א"א לומר דדנין אותו כמשוחרר. כמו בחצי עבד לדעת תוס' חגיגה. לכן מדמי ליה בגמרא שפיר לקנסא דשלשים שקלים. במעוכב גט שיחרור. שהיה ע"י דבורו והודאתו לבד. בהקדישו או הפקירו וחצי עבד וחצי ב"ח וכמ"ש רש"י שם. דכמו דהתם אין דנים אותו השתא עתה כמשוחרר. מפני שנתגלה לנו השתא דמת העבד דשוב אינו עומד לשחרר. מכש"כ גבי שינו ועינו דמעולם מתחלתו עד שישחררהו. אי אפשר לדון את פני הדבר בתר סופו. כל היכא דאיכא במציאות שתתבטל לגמרי:
ואין להקשות על יסוד זה שכתבנו. דא"כ גם במתקיים ע"י הודאת בע"ד. נמי אפשר שתתבטל ע"י אמתלא, וליתא, דכיון שהודה שותף אחד ששיחרר חלקו וזכה העבד בעצמו תו לא מהני אמתלא להפסיד לעבד כמ"ש הר"ן בפ' האשה שנתארמלה בשם הרא"ה דהיכא שאמרה נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא [ובקצוה"ח סי' פ' ס"ק א'. ובסי' פ"א] דבממון היכא דלא שייך משטה או שלא להשביע לא מהני שום אמתלא. וה"נ כן הוא. אכן בדינא דרמ"א צ"ל דמיירי שהגיד בפני רבים או שעשה מעשה. ויותר נראה כיון שהודה קודם לזה שנאסר הנייר בדבר שמחוייב לשורפו והכל מצווים לשורפו. בהודאה כזו לא מהני שום אמתלא. דרבים לא יחפשו תו אחרי מסתורת לבבו ואמתלאות שלו. והודאה כזו שיד זרים ישלטו בממונו לא יצא מפיו עד שידע בעצמו בבירור באמתת הענין בכל צד. וכדמות ראיה, שלקצת פוסקים הפקר מצד נדר היעלה על הדעת שיועיל אמתלא טרם שזכו בה:
יט לכאורה נראה שדברי תוס' ב"ק [ל"ג ע"א] בד"ה איכא וז"ל בתוך הדבור אלמא לא חשבינן גברא בר תשלומין כל זמן שלא נודע. אעפ"י שהעבד זוכה בשיחרורו לאלתר וכו'. וזה סותר דברינו [באות ט"ז י"ח], ברם כן הוא לכאורה. אכן לאחר השקפה בדבריהם מתחלה ועד סוף ונשכילה בדרך תמים עודנו מציץ מן החרכים ראיה חזקה לדברינו. דבלא"ה דבריהם עלומים. כיון דצריכים לחדש דהזמה שאני. דעיקר קוטב החיוב לא נהייתה רק ע"י עדים והעמדה בדין. ונהי דזוכה בעצמו למפרע מ"מ כ"ז שלא העידו. הרי חסר לפנינו העיקר ופינת החיוב. ולהכי אפילו היכא דבתראי אקדום אקדומי. חייבים הראשונים מכאשר זמם. דכל זמן דלא אסהידו ביה סהדי לא נתחייב. משא"כ בשאר דבר שבממון. דסהדותייהו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא. ע"י מה שלא נודע זולתם. דלא איברי סהדי אלא לשקרא. וכיון שכן תו למה להו להוסיף בסוף הדבור דמשו"ה זכה העבד בעצמו למפרע מיד משום גזה"כ כמו שהעלו בסה"ד, הוי להו לפרושי מילתא ברווחא דהא דזכה בעצמו למפרע כמ"ש בחגיגה. דכיון שיכול לכוף את רבו עפ"י עדים והעמדה בדין. דינו כבן חורין לכל דבר. ומשו"ה מחייבים לו בדמי עינו שסימא לאחר שהפיל שינו. ואי משום קושי' דלא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה. דהתם א"א לומר שזכה למפרע. והרי הוא כאילו גבה למפרע. שהרי גם לאחר העמדה בדין עודנה מחוסר גוביינא. דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה אפילו באפותיקי מפורש. שהרי לר"י הקדישו ניזק אינו קדוש. כמ"ש בש"ס בב"ק שם] אלא משום טעמא דכתיבנא דכל היכא דלא סגי בלא סהדי תו לא שייך סברת תוס' חגיגה. משום דעומד לכוף את רבו כאילו כבר שיחררו. דזהו רק היכא דאי אפשר לדחות ולבטל עיקר הדברים כגון שנגמר ע"י הודאת בע"ד עצמו וכמ"ש לעיל. ומשו"ה הוצרכו לחדש שהוא משום גזה"כ וגזירה זו לא נשנה אלא למאן דאית ליה דא"צ גט שיחרור כמ"ש תוס'. אבל למאן דסבר דצריך ג"ש לית ליה גזה"כ זו ולא מצד הסברא. ומשו"ה בגיטין [דף מ"ב] דבעי למיפשט מהפיל שינו וסימא עינו. דס"ל דצריך גט שיחרור. וא"כ בע"כ צ"ל דגם לדידיה אית ליה גזירה זו. וא"כ לענין שלשים שקלים בחצי עבד נמי. וע"ז מתרץ ליה דברייתא אתיא כמאן דס"ל דא"צ ג"ש. ולדידיה הוא דאית ליה גזירה זו. משא"כ בחצי עבד דצריך ג"ש. ולהכי לא גמרינן מיניה. משום דסברא פשוטה מחלק דשאני דהיכא דא"צ ג"ש הוא דגלי קרא, ועיין:
כ ולהשלמת הענין. הנה העולה מדברי תוס' הנ"ל דבכל קנסות דחייבי' רחמנא דליכא ריבוי דקרא לכן אינו זוכה אלא משעת העמדה בדין והלאה ולא למפרע. ומשו"ה כשלא הספיק להעמיד בדין עד שמת או שבגרה. קנסה לעצמה [לבד בפלגא נזקא וכן כשיוצא בראשי אברים למ"ד דא"צ ג"ש]. אבל מ"מ חיובא חל למפרע מיד. וגם שיעבוד נכסי הוי מיד. אלא דאידך לא זכה אלא משעת העמדה בדין והלאה. וכן מוכח להדיא מירושלמי מובא בתוס' כתובות (דף כ"ט ע"א] וז"ל ובירוש' מוקי לה שבא עליה עד שלא מת ואח"כ מת. וא"כ העמדה בדין עם בניו היה, וכיון שלא זכתה בדין בחיי האב. היאך נשתעבדו נכסיו שיתחייבו היורשים לשלם. ובלא שיעבוד נכסי אי אפשר לחייב היורשים. כדאיתא בסוף ב"ב פ' ג"פ (דף קע"ה] בחופר בור יעויי"ש. אלא בע"כ צ"ל כיון דנתחייב מיד. הגם דלא זכה אידך אלא משעת העמדה בדין. מ"מ נשתעבדו נכסי מיד, אע"ג דעודנו לא זכה אידך. דכיון דאיכא זוכה לבסוף סגי לה בזה למטרף. וזהו יסוד חדש שלא נמצא מפורש בשום דוכתא. והוטב לנו בזה דברי רמ"א בחו"מ סי' ל"ט סעיף י"ג] בכותבים שטר ללוה. דזהו בשטר הקנאה. והוסיף הרמ"א שם וה"ה כששיעבד לו בשטר מעכשיו. והרעישו עליו רבותינו האחרונים דמה בכך ששיעבד לו מעכשיו. וגם העדים הפקיעו לקלא משעת כתיבה. מ"מ הוי מוקדם, דאידך לא זכה אלא משעה שהגיע לידו איברא למאי שכתבנו מוכח בירושלמי להדיא דסגי בשיעבוד כזה הגם שלא זכה אידך אלא לאחר זמן. אפילו כשמת בנתיים. לטרוף מיתמי. וממילא דגבי לקוחות נמי כיון שכבר הפקיעו לקלא נמצא דתורת שיעבוד חלוק גם בזה משאר הקנאות דלא משכחת ליה מקנה בלא קונה (רק בתורת הפקר]. ובשיעבוד איתא ואיכא לתורת שיעבוד גם בלא זוכה ובלבד שיזכה לבסוף:
ובעיקר הדבר מצאנו לאחד המיוחד מרבותינו הקדמונים ה"ה הרמב"ן שירד לחלק בזה, כשתשים לבך להשגיח היטב בדברי קדשו. וז"ל [בסוף פרק אלו נערות] דמסתברא כמ"ד שיכולה למחול לו קנסא כו'. ועוד כיון שנתרצית בשעת ביאה היאך יתחייב, והרי הוא כאומר קרע שיראין שלי והיפטר. ואעפ"י שאינה זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין. מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב. הלכך קייל"ן כר' מונא דאמר התם דיכולה למחול עכ"ל, הרי להדיא דמחלק הזכייה מן החיוב, דחיוב חייל לאלתר, והזכייה הוא משעת העמדה בדין. ומשום האי טעמא מהני מחילה בקנס ולא דמי למוחל דבר שלא בא לעולם דלא מהני. משום דדמי לקרע כסותי והיפטר דהחיוב והפטור באים כאחד. וה"ה למפותה לגבי קנס נמי מהאי טעמא הוא דפטרינן ליה:
כא הנה בימי חורפי העירותי על דברי תוס' סנהדרין. הבאתיו לעיל [באות ט"ז] ומדבריהם עשינו לאבן פינה ליסוד מוסד הנ"ל. ולכאורה נראה מש"ס להיפך שבת (דף צ"ד] איתמר אחת משתים חייב. אחת משלש ר"נ אמר חייב רש"א פטור. ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתא אזלא לה טומאה ר"ש אומר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה. וכן שם היכא דאפיק בשבת חצי זית מכזית ומחצה. לר"ש פטור ולר"נ חייב. ואנן פסקינן כר"ש דאזיל בתר השתא. ואפילו אם אח"כ משתקלא ליה חדא ממילא אפ"ה פטור כיון דהשתא בשעה שתלש איתא לטומאה. וגבי עדים זוממים מחייבינן לבתראי לאחר שהוזמו כת ראשונה ולא אזלינן בתר השתא, דבעידנא דאסהידו הוה גברא קטילא. ופשיטא דיותר שכיח שיתלש שער אחד או שנים משיוזמו עדים. וגם לרב נחמן לא פלטה קושיא זו לגמרי שהרי בתולש אחד מד' גם לר"נ פטור משום דלא שכיח קצת שישתקלו שנים. (כמ"ש תוס' שם ד"ה אהני]. והרי עדים זוממים לא שכיח ביותר ואפ"ה מחייבינן לבתראי. ותירצתי דבפשטא החילוק שביניהם נראה בעליל דשאני עדים זוממים דאיגלאי מילתא למפרע ששקר העידו ולא היה גברא קטילא מעולם רק שלא נודע לן עד שהוזמו ונתגלה הדבר למפרע. משא"כ בתולש דבעידנא דתלש הא איתא לטומאה מתחלה ועד סוף. איברא עיקר היסוד שכתבנו לעיל מוכרח. דבע"כ צ"ל דהו"ל לאסוקי אדעתא גם על הזמה, דנהי דאיגלאי מילתא למפרע. מ"מ אמאי מחייבינן לבתראי. כיון דנוכח פניהם מיהת נסתרה ונעלמה: