אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אורח חיים › סימן יא

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · סימן יא

סימן י

בדיני כיסוי ביו"ט

עיין ביצה (דף ח'] בכל הסוגיא ובתוס' ואשר"י שם ובש"ע א"ח [סי' תצ"ח] ועיין בדף ט'] בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. ואמר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה וכו' ע"ש מה שתמהו בתוס' ובפוסקים על תמיהתו והנה בעל הט"ז (סי' תצ"ח ס"ק י"ב] יצא בראשונה ליישב דברי קדשו דמש"ה מתיר ר"ת לשחוט לכתחילה בלא דקר נעוץ דעשה דכיסוי דוחה ל"ת דיו"ט. ועיין בפ"י שתמה עליו דדיחוי לא שייך אלא היכא שכבר שחט. אבל לשחוט לכתחילה ה"ז כהיכא דאפשר לקיים שניהם יעו"ש:

ולענ"ד העיקר בזה כדעת הט"ז שהרי עיקר הדבר דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית. והרי אפשר בבגד צמר. וגם בפשתן אפשר בקרן אחת עגולה דפטור מציצית [כמ"ש בא"ח סי' י' סעי' ט'] אלא כיון דרצונו בפשתן ובקרנות מרובעות. ומן התורה לא הוזהר בזה. שוב הוי כאי אפשר. ועיין בתוס' כתובות [ד' ע' ע"א] בד"ה כגון שכתבו כן להדיא ע"ש. וה"נ כיון דלפי רצונו בדבר המותר לו אזי אי אפשר בלתי דחי' אזי העשה דוחה ל"ת כמו בכלאים בציצית ולא מיקרי אפשר לקיים שניהם אלא היכא שגם לרצונו אפשר לו לקיים העשה בדבר המותר לו בלתי דחי' כגון בשני חוטין לבן של פשתן בבגד של פשתן כמ"ש בתוס' כתובות הנ"ל:

איברא בעיקר דברי הט"ז תמה עליו בעל פ"י שם דהיאך אפשר לומר להלכה משום דחי' הלא אנן פסקינן ברמב"ם פ"א מה' יו"ט ה"ב] כרב אשי דס"ל [בשבת ד' כ"ד סע"ב] דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה:

א לכן נראה לי ליישב דברי הר"ת בדרך סלולה ונכונה. שהרי באמת דברי ר' יהודה שחידש ואמר דזהו היכא שיש לו דקר נעוץ לא נאמרו אלא על סיפא דמתניתין ומודים וכו' אבל בדברי ב"ש דמתיר לכתחילה אזי איפשר לומר דמתיר אפי' בלא ד"נ. גם יש לומר להיפוך דגם לב"ש צריך ד"נ דווקא רק דניחא ליה לר"י לנקוט חידושא דידיה אליבא דב"ה:

איברא לקמן [דף ט' ע"ב] איתא להדיא עד כאן לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא ד"נ. הרי להדיא דגם ב"ש לא התירו אלא בד"נ דווקא [וכאשר הקשה הר"י בעל התוס' על הר"ת] אולם כל זה למאי דבעי למידחי שגם ב"ש לא התירו כלום משום שמחת יו"ט באיסורין שלא הותרו משום צורך אוכל נפש. ולהכי בע"כ צ"ל דלא התירו לשחוט לכתחילה אלא בד"נ. אבל למסקנא שם שהוכיחו בש"ס מהאי דב"ה מתירין ליתן את העור לפני הדורסן דטעמא דב"ה משום דהתירו סופן משום תחילתן כדאיתא לקמן (דף י"א] ולא כדבעי למידחי משום דחזו למזגא עלייהו. כמבואר בדברי ר"ת עצמו שם. וכיון דהתירו משום שמחת יו"ט לאיסור מוקצה [וכמ"ש בתוס' שבת [דף מ"ט ע"א] סד"ה טומנין בשם הר"ת. דהכא איירי בלחין ואסור משום מוקצה. ובש"ע א"ח סי' ש"ח סעיף כ"ה] וגם לאיסור עיבוד דרבנן מהאי טעמא גופא תו לא מצרכינן לד"נ. ואפי' לכתחילה מתירין לשחוט דעיקרו דדקר נעוץ הוא משום דשני איסורי דרבנן לא התירו וכיון דחזינן דהתירו משום שמחת יו"ט שני איסורין בהדדי. ולכן תמה הר"ת למה החמירו בד"נ דווקא. ולשיטת רוב הפוסקים החולקים על ר"ת. וסבירי להו דבעינן דקר נעוץ. לדידהו הטעם דנותנין העור לפה"ד משום דחזי למזגא עלייהו. ועיין בס' תפארת ירושלים מס' שבת אות ע' ע"ש]:

זהו סיגנון עיקר תירוצנו ליישב דברי קדשו של הר"ת בקצרה. איברא כאשר יתיישבו הקושיות והתמיהות בסוגיא זו. יתיישבו גם דברי הר"ת ביתר שאת בסיגנון הנ"ל:

ב והנה לכאורה תמוה א למסקנא דהתירו ב"ה בדיעבד בד"נ ובעפר תיחוח. אע"ג דמ"מ איסורא דרבנן איכא דמ"מ הוי מיהת כמלאכה שאין צריכה לגופה כמ"ש להדיא בתוס' בד"ה וא"צ אלא לעפרה ועיין במהרש"א שם שכתב דזהו שכתבו משום שמחת יו"ט הוא לב"ש אבל לב"ה דלא התירו אלא בדיעבד הוא משום מצות כסוי דעשה דוחה ל"ת. והא איתא להדיא במתניתין דר"ה (דף ל"ב ע"ב] שופר של אין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן ומבואר שם הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ועיין במג"א (סי' תמ"ו סק"ב] שמביא בשם הר"ת דגבי שופר מצרכינן בגמרא לטעמא דעשה ול"ת ולא משום דבעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים העשה. ואפי' ל"ת גרידא לא דחי. משום דשופר הוי עשה דרבים ולא איכפת לן תו משום דלא הוי בעידנא רק הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת. וזהו מצד הסברא דמלאכה שאצ"ל דעיקרו הוא מלאכה דאורייתא חמירא משאר שבותין דרבנן. וכן מבואר ברשב"א שבת [ד' מ"ו ע"ב] בד"ה כל היכא כיון דמלאכה עצמה דאורייתא ובפרט מאיסור תחומין דאקילו ביה רבנן וכיון דאין מעבירין את התחום משום עשה ול"ת דרבנן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. היאך התירו גבי כסוי משום מלאכה שאצ"ל דחמירא מיניה טובא. וא"ל דהתם שאני משום דלא הוי בעידנא שהרי גבי שופר הוי עשה דרבים ולא איכפת לן כלל בזה. כמבואר להדיא בש"ס משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. אבל גבי כסוי לא מיקרי עשה דרבים כמ"ש המג"א שם גבי חמץ משום שאין היחיד מוציא את הרבים. ב] גם קשיא לדברי התוס' הנ"ל דב"ש לא התירו גם בדקר נעוץ אלא משום שמחת יו"ט דא"כ היכי אמרינן לקמן דף ט' ע"ב] גבי דאין מוליכין את הסולם משובך לשובך שהקשה הש"ס דברי ב"ש אהדדי ומתרץ ליה דע"כ ל"ק ב"ש אלא היכא דאיכא ד"נ שהרי גם בד"נ מ"מ איכא איסורא דמלאכה שאצל"ג דחמירא טובא מהולכת סולם משובך לשובך דליכא אלא משום מראית עין לחוד. אח"כ מצאתי קושיא זו בפ"י שהניח דברי תוס' בצ"ע. ג] גם יש לדקדק קצת בדברי תוס' לקמן [ח' ע"ב] בד"ה תניא וכו' וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה וכו' וי"ל אין ה"נ דבשב וא"ת יש כח בידם עיי"ש. מדוע ציינו עצמם בסוף הסוגיא על דברי ר' זירא ולא הקשו מיד על דברי ר' יהודה דמצריך דקר נעוץ אפי' בדיעבד דהיאך ידחה משום הכנה דרבנן. וביותר הו"ל להקשות בר"ה [ד' ל"ב] דאין מעבירין עליו אה"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וכו':

ונראה דפשיטא להו היכא דהוי כעין מלאכה כגון מוקצה דאסרו משום הוצאה כמבואר בשבת (דף קכ"ד ע"ב] ובביצה (דף ל"ז ע"א] ברש"י ד"ה אטו. וכן בתחומין כיון דהוי עשה ול"ת מדרבנן העמידו דבריהם לעקור דאורייתא בשוא"ת כדאיתא ביבמות (דף צ'] להדיא דה"ט דשופר ולולב משום דבשב וא"ת עשו חז"ל חיזוק לדבריהם כשל תורה. אבל היכא דשחט בהמה חי' ועוף ונתערבו דמם דלית ביה אלא משום טירחא שלא לצורך דלית ביה משום סרך מלאכה כלל רק משום עשה דשבתון לחוד אבל הל"ת דמלאכה ל"ש ביה ולכן הקשו דהיאך ידחה העשה דרבנן את עשה דאורייתא. וע"ז תירצו דגם בזה יש כח בידם משום שב וא"ת. אבל נקוט מיהא דגם בעשה ול"ת דרבנן הוא רק משום שב ואל תעשה כדאיתא להדיא בש"ס יבמות הנ"ל אבל בקום ועשה א"א לבטל דבר תורה אפי' במקום שהוא נגד עשה ול"ת דרבנן אע"ג דמשכחת לה בלא ביטול דבר תורה אפ"ה היכא דמזדמן שיתבטל דבר תורה בקו"ע אזלינן בתר דאורייתא דאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה. ולפי"ז יש לחלק דשאני מצות כסוי משארי מצות עשה כגון שופר ולולב וציצית דכולם הם שוא"ת משא"כ מצות כסוי דרחמנא תליא לה בשחיטה דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר וכל כמה דלית ליה עפר לכסות אסור לו לשחוט כדתנן להדיא לא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן והיכא ששחט במקום שאין לו במה לכסות הוי כמבטל להעשה בידים. וגם עיקר המצוה ניתנה מתחילה על מי ששחטה דכתיב ושפך וכסה מי ששחט הוא יכסה ולולא דהכתוב ריבה בפירוש ואמר לבני ישראל ודרשינן מיניה שאם לא כסהו השוחט אזהרה לכל ב"י [עיין חולין ד' פ"ז ע"א] אזי אמרינן שהמצוה הוא רק על מי ששחט ועיין יבמות [ד' צ' ע"ב] בתוס' ד"ה כולהו שהקשו גם על סדין בציצית דאמרינן דהוי שוא"ת אמאי הרי מתלא תליא בלבישה, ותירצו דמצות ציצית הוא רק אחר העיטוף דכסותך משמע שאתה מכוסה בו כבר יעו"ש. הרי להדיא דלולא זאת אמרינן דמצות ציצית קשורה בלבישה ומיקרי קו"ע ועיין במג"א סי' י"ג סק"ח] שמביא בשם המרדכי דמותר ללבוש בלא ציצית רק לאחר לבישה מחויב בציצית ומש"ה הוי שוא"ת לכל דבר וממילא בכסוי דכתיבי בתרווייהו בלשון עתיד ושפך וכסה ואסור לשחוט עד שיהיה לו עפר לכסות שפיר דמי ביותר לקו"ע מפני שחיטה דמעיקרא ומשה"ט בד"נ היכא דשחט מותר לכסות אע"ג דמ"מ הוי מלאכה שאצל"ג דהוי עשה ול"ת דרבנן וגבי לולב ושופר דחינן לעשה דאוריי' משום עשה ול"ת דרבנן. דשאני היכא דהוי בשב וא"ת ממש משא"כ גבי כסוי דהוי כקו"ע מפני שחיטה דמעיקרא ואין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקו"ע. והא דכתבו התוס' ביצה [דף ח' ע"ב] ד"ה תני ר"ז דכסוי הוי שוא"ת זהו היכא ששחט בהמה וחיה ונתערבו דמן אח"כ זה בזה דבשעת שחיטה היה בר כסוי אילו לא נתערבו, ועיין, וה"ט דב"ה דלכתחילה לא ישחוט ואם שחט שיכסה. כיון דעיקר טעמא דדחי מצות כסוי לעשה ול"ת דרבנן הוא משום דכסוי הוי כקו"ע מפני שחיטה דמעיקרא דעשה מעשה בידים ומשה"ט נמי לכתחילה לא ישחוט כי היכי דלא יבוא לכלל קו"ע ומתורץ קושיא א] הנ"ל. וטעמא דב"ש דסברי דישחוט לכתחילה הוא משום שמחת יו"ט או דסברי כר' אליעזר בשבת (דף קל"ז ע"ב] ע"ש בתוס' ד"ה דר"א דמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט מותר בדרבנן. ור"א מתלמידי ב"ש הוא ועיין סוכה (דף ז' ע"ב] ונ"מ בין שני הטעמים אלו היכא דלית ליה דקר נעוץ מבעוד יום דמשום שמחת יו"ט אפ"ל דמותר אפי' בלא ד"נ כי היכי דשרינן ליתן את העור לפני הדורסן אע"ג דבלא דקר נעוץ איכא תרי דרבנן כמ"ש הרא"ש. שהרי גם בעור איכא נמי תרי דרבנן. [אכן לב"ש דסבירא להו דאין נותנין את העור לפני הדורסן. אזי גם לב"ש צריכין דקר נעוץ] איברא לפרש"י דסברי דהאי דלקמן מפכינן. וסברי ב"ש דנותנין העור לפה"ד אזי אין צריך לדקר נעוץ. אבל לטעמא. דב"ש כר"א סבירי להו אזי גם לבית שמאי צריך לדקר נעוץ. דמידי הוא טעמא דר"א אלא משום מכשירי אוכל נפש והרי כל דיני מוקצה והכנה אסרו רבנן אפילו באוכל נפש עצמו. ומשום האי טעמא היכא דלית ליה דקר נעוץ לא ישחוט אפי' לב"ש וגם אם שחט לא יכסה מפני דאזי אסור משום מוקצה דתו לא מהני מידי משום מכשירי אוכל נפש. דלא עדיף מאוכל נפש עצמו. ועד כאן לא שרי ר' אליעזר אלא היכא דאסור משום מלאכה דמותר באוכל נפש עצמו, מתיר ר' אליעזר במלאכה דרבנן אפי' במכשירי אוכל נפש שאיפשר לעשותן מערב יו"ט אבל היכא דאסור משום מוקצה והכנה. דעיקר איסורו באוכל נפש עצמו כגון ביצה ופירות הנושרין ומחובר. ועיין במג"א [סי' תק"ט ס"ק ט"ו] לדעת התוס' והג"מ וכן פסק הרמ"א שם דמוקצה מותר בטלטול לצורך אוכל נפש דדוקא טלטול לחוד הוא דהתירו אבל לא שאר תשמישים. וכסוי דם הוי כשאר תשמישים. והא דהתירו לכסות הפשטי"דא משום דבשעת תשמיש כבר נתחמם ונסתלק המוקצה לגמרי הרי דכסוי דם דמי לשאר תשמישים. וכצ"ל בכוונתו דמתרץ בזה גם קושיא ראשונה מאפר שהוסק ביו"ט. ועיין במג"א סי' תצ"ח ס"ק ל"א] שכתב שם דעדיף לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט משיכסה בדקר נעוץ בעפר תיחוח דמ"מ הוי מלאכה שאין צריכה לגופה. אבל מוקצה מותר לצורך אוכל נפש. וצע"ק בזה. גם קשה על המג"א כיון דשם איירי בכבר שחט והיאך שייך תו להתירו משום אוכל נפש שגם אם לא יכסה מותר באכילה. וצ"ל דעיקר טעמו שבא לשקול בין איסור דמלאכה שאין צריכה לגופה דחמירא דאסורה דהוי כמכשירין שאיפשר לעשות מעיו"ט. וגבי מוקצה הקילו אפי' באיפשר לעשות מערב יו"ט:

ולפום הצעת הדברים האלו יתיישב קושיא ב' הנ"ל. דלקמן דבעי למידחי דברי ר' יוחנן ולעולם לא תיפוך. וב"ש לא שרו כלל משום שמחת יו"ט. ועד כאן לא שרו אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דתו ליכא משום מוקצה והכנה רק משום איסור מלאכה דרבנן דמלאכה שאין צריכה לגופה. דבכגון זה שרינן באוכל נפש עצמו אפי' במלאכה דאורייתא. אזי משום האי טעמא מותר לכתחלה לשחוט משום דמ"מ לא גרע ממכשירי אוכל נפש אע"ג דאיפשר לעשותן מערב יו"ט. והיינו טעמא דב"ש כר' אליעזר סבירי להו כיון דהשתא ליכא אלא איסור דרבנן לחוד. דשרי אפי' במכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט. משא"כ בסולם משובך לשובך דמ"מ איכא איסורא משום מראית עין שיאמרו להטיח גגו הוא צריך ולא לצורך אוכל נפש:

ג גם איפשר לומר בעיקר דברי ר' יהודה דמצריך דקר נעוץ בדיעבד לבית הלל. ולכתחלה לבית שמאי. זולת דברי הרא"ש דשני איסורין לא שרי משום שמחת יו"ט או בדיעבד לבית הלל משום מצות כסוי. דיש לומר דאע"ג דשרי לבית הלל מלאכה שאין צריכה לגופה משום מצות כסוי. זהו היכא דמ"מ הוי בעידנא דמיעקר עשה ול"ת דרבנן קא מקיים לעשה דכסוי וכמש"ל. שהרי לא נעשה הגומא רק היכא דשקיל ליה לעפר ממקומו לגמרי ואזי תיכף בהדי דעביד גומא קא מכסי ליה, כעין דאמרינן בש"ס (דף ח' ע"ב] דהוי בעידנא בכתישה. אבל היכא דליכא דקר נעוץ דתיכף כשנוגע בעפר תיחוח עבר בעשה ול"ת דרבנן. וכל כמה דלא מקיים לעשה בעידנא. אזי גם בכסוי דדמי לקום ועשה כמש"ל. מ"מ הוי כמו דליתא לעשה כלל כיון שצריך לעקור טרם דחייל לעשה כלל. ואין להקשות דאכתי למה לי דקר נעוץ משום איסור טלטול. הא טלטול לחוד שרי משום אוכל נפש. ואי משום תשמיש דכסוי כמש"ל בהגה"ה לדעת המגן אברהם. הדר הוי ליה בעידנא. דז"א דבלא דקר נעוץ שפיר אסרינן ליה משום טלטול דהא כיון דבית הלל איירי בדיעבד ובדיעבד לא שייך משום אוכל נפש כמ"ש המג"א שם בסי' תק"ט]. אבל לטעמא דבית שמאי בע"כ צ"ל דלא בעינן דקר נעוץ כלל כיון דקא שרו לכתחלה אע"ג דסוף סוף הוי מלאכה שאין צריכה לגופה. וא"ל דהתם טעמא משום דהוי בעידנא. אבל לגבי טלטול לא הוי בעידנא דממ"נ שרי שהרי לגבי טלטול שרי משום אוכל נפש דהא לב"ש איירי לכתחלה ודמי לאוכל נפש. ואי משום תשמיש דכסוי הדר דמי למלאכה שאין צריכה לגופה. וכשם דשרי לב"ש לשחוט לכתחלה היכא דיש לו דקר נעוץ אע"ג דסוף סוף יבוא לעקור עשה ול"ת דרבנן. וא"ל משום דכסוי דמי לקום ועשה זהו שפיר לב"ה דאיירי בדיעבד. אבל לב"ש דאיירי לכתחלה לא שייך האי טעמא א"ו משום שמחת יו"ט הוא דקא שרו ב"ש לכתחלה משום דאח"כ יהא בעידניה שרי גם לכתחלה משום שמחת יו"ט. משום האי טעמא עצמו הוי ליה למישרי אפי' בלא דקר נעוץ דאי משום טלטול ליתא לצורך אוכל נפש. ואי משום תשמיש דאח"כ בשעת כיסוי הדר הוי בעידנא כמו לגבי גומא. וכשם דשרי לכתחלה לב"ש משום איסור גומא מפני שאח"כ יהא בעידנא ה"ה דהוי להו למישרי לאיסור תשמיש מוקצה משום שאח"כ יהא בעידנא. וזהו שתמה הר"ת. לדעתו דס"ל דמהפכינן הך דשוחט אזי לב"ה שרי בלא דקר נעוץ כמו לב"ש מעיקרא. דלא ס"ל לר"ת לחלק בין חד איסורא דרבנן לתרי אדר"ב. והא דאמרינן כדדחי ליה דלעולם לא תיפוך ועד כאן לא שרו ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ. היינו טעמא כמ"ש לעיל דכיון דבית שמאי לא שרו משום שמחת יו"ט כלל אלא באוכל נפש עצמו או במכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט. ואמאי שרו לכתחלה אפי' בדקר נעוץ כיון דסופו יבא לידי עקירת עשה ול"ת דרבנן. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כמו בשל תורה. וכמו גבי שופר ולולב דאסור לכ"ע משום עשה ול"ת דרבנן, ה"נ לגבי כסוי. וא"ל משום דשאני כסוי דדמי לקום ועשה. הא תינח בדיעבד לבית הלל. אבל לכתחלה אמאי אלא בע"כ צ"ל דב"ש כר' אליעזר סבירי להו דשרינן מלאכה דרבנן לגבי מכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט אזי משום האי טעמא עצמו צ"ל דבעי דקר נעוץ דבלא"ה אסור משום מוקצה אע"ג דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש. אבל מ"מ תשמיש הכסוי עצמו אסור במוקצה אפי' גבי אוכל נפש עצמו תו לא מהני מידי במאי דס"ל כר' אליעזר אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דנסתלקה לאיסור מוקצה והכנה רק משום מלאכה דגומא דרבנן ולענין מלאכה שפיר שרי לר"א משום מכשירי אוכל נפש:

ועיין בתוס' שבת דף קל"ז ע"ב] ד"ה דר"א שהקשו דמנ"ל לש"ס דר"א מוסיף על דברי ר"י ושרי אפי' במכשירי א"נ שאיפשר לעשותן מעיו"ט כיון דמוכח מקרא להדיא דאסור מדכתיב הוא וכתיב לכם אלא בע"כ צ"ל דלא שרי ר"א אלא בדרבנן. ואכתי קשה מנ"ל דר"י לא ס"ל כן. ולפי דברינו הנ"ל יש לומר דמוכח מדברי בית הלל דלא שרו לשחוט לכתחלה אפי' בדקר נעוץ משום מלאכה שאין צריכה לגופה. והא לא גרע ממכשירי אוכל נפש שאיפשר לעשותן מעיו"ט ובית הלל מסתמא כר"י ס"ל דהכי נקטינן [עיין בש"ע או"ח סי' תצ"ה סעיף א']. ומשום האי טעמא איפשר לצדד ולומר דמשו"ה לא הביא הרי"ף כלל את דברי ר' יוחנן דמוחלפת השיטה. אע"ג דבש"ס לא דחי ליה אלא בספיקא. משום דסובר כדעת הר"ת שפירש דאיפוך למתני' דשוחט. וא"כ הדרא קושית התוס' הנ"ל לדוכתיה דמנ"ל דר"א מוסיף על דברי ר"י, א"ו דסתמא דש"ס נקיט להו כדתני להו ולא תיפוך:

ד כללות הדינים המסתעפים מזה לפענ"ד. א] הן זה נראה בעליל דמשום שמחת יו"ט לא שייך גבי כסוי. רק למאן דשרי לשחוט לכתחלה דאי לא שרינן ליה לכסות אזי אסור לו לשחוט. ואתי לאמנועי משמחת יו"ט. ועיין במג"א [סימן תצ"ח ס"ק כ"ה] שמביא בשם הרא"ש הטעם משום שמחת יו"ט לדידן דפסקינן כבית הלל וקאי על דיעבד הוא שלא בדקדוק. והרא"ש כתב כן על ב"ש עי"ש. וכ"כ להדיא במהרש"א על תוס' ד"ה ואין צריך. וכן משמע להדיא בתוס' בסד"ה אמר ר"י שכתבו בטעמא דהירושלמי שלא לעקור מצות כסוי יעו"ש אבל היכא דאינו רשאי לשחוט לכתחלה ועבר ושחט. שוב ל"ש כלל להתיר לכסות משום שמחת יו"ט רק משום עשה דכסוי. ואזי תליא בין איסור אחד דרבנן לשני איסורין דרבנן לדעת הרא"ש. ולדעת הר"ת הנ"ל דנראה להדיא דלא ס"ל לחלק בזה שהרי מתיר לשחוט לכתחלה אפי' בלא ד"נ דס"ל כר"י דמוחלפת השיטה ההוא דשוחט. ולדידיה צ"ל בטעמא דב"ה דמחמיר בדיעבד ודוקא דא"ל ד"נ הוא מטעמא דפירשנו לעיל משום דבלא"ה לא הוי בעידנא, דבעפר תיחוח צריך לנענע העפר טרם שיגיע לכסות משא"כ בדאית ליה ד"נ דנסתלק לאיסור מוקצה, ולית לן למיחוש רק משום איסור גומא שהוא רק לאחר שהגביה את העפר ממקומו בהדי דמגביה קא מכסי ליה והוי בעידנא. ואע"ג דיו"ט הוי עשה ול"ת דרבנן הוא מטעמא דכתבינן לעיל דשאני מצות כסוי דקשורה בהדי שחיטה דמעיקרא. והשתא אי תימא דאינו רשאי לכסות הרי עבר בקו"ע בשעת שחיטה דמעיקרא. ולפ"ז יתפרש דברי ירושלמי שהביאו תוס' דאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט דאז הוי בעידנא ובהדי הטלטול הוא דקא מכסי ליה ואפי' היכא דקא עביד גומא ולדעת הרא"ש בע"כ צ"ל דאיירי בדלא עביד גומא ב] איברא כן הדברים היכא שלא היה בר כסוי בעידנא דקא שחיט ליה ואז עקרינן אפי' עשה ול"ת דרבנן משום מצות כסוי משום דחשיב קו"ע כיון דבשעת שחיטה לא היה לו עפר אחר רק מה שהכין ע"י ד"נ או אפר שהוסק ביו"ט שכבר נצטנן בשעת שחיטה דהשתא אם נימא דלא יכסה הרי עבר בקו"ע בעידנא דקא שחיט שהרי מדאורייתא אינו רשאי לשחוט חיה ועוף היכא דלית ליה עפר לכסות אבל היכא דבשעת שחיטה היה בר כסוי ואח"כ ע"י סיבה נעקרה לקיימו כסידרן כגון בשחט בהמה וחיה ונתערבו דמן זה בזה או בשחט צפור מעיו"ט שהיה ביכלתו לקיים מצות כסוי בשעת שחיטה ואח"כ ע"י שכחה ועצלות לא כסה. אזי אפי' משום טירחא לחוד אינו רשאי לכסות ביו"ט אע"ג דלית בה משום סרך ל"ת כלל וכמש"כ לעיל והטעם כיון דבעידנא דקא שחיט שפיר קא עביד שוב נתבטלה העשה רק בשוא"ת. ובזה יש כח ביד החכמים לעקור ולבטל משום עילה כל דהו כפי שחייבה חכמתם:

וע"פ יסוד זה יתיישב מקור הסוגיא ברווחא. גם יתיישב קושית הט"ז [סי' תצ"ח ס"ק י"ט] דל"ל הטעם בכוי משום התרת חלבו עי"ש שדחק בזה. ובכל זה לא יתיישב רק מן הגמרא. אבל מ"מ קשיא על הפוסקים דפסקו לדינא כברייתא דר"ז. ואעפ"כ הביאו הטעם בכוי משום התרת חלבו. כמ"ש בש"ע שם סעיף י"ח י"ט]. ועיין בא"ר שכתב דנ"מ היכא דשחט עוף אצל הכוי ולא יצטרך טירחא יתירא משום הכוי. אפ"ה אין רשאי לכסות משום התרת חלבו, ועי"ש ולדידי צריך עיון טובא בזה דהיכן מצינו שיתבטל מצות וודאי כסוי משום גזירה דהתרת חלבו דהרי לא מצינו רק בספק כסוי כגון בכוי אבל לא מצות וודאי דעוף דשחט בהדיה. וי"ל דבריו דאיירי שלא נתערבו ויכול לכסות שניהם בטירחא אחת אפ"ה לא יכסה רק את העוף לחוד. איברא לפי מ"ש נכונים הדברים בפשטא דגבי כוי א"א לחכמים לעוקרו משום טירחא לחוד דהוי כאילו יעקרו דבר דאורייתא בקו"ע דמ"ל וודאי או ספק כיון דסד"א לחומרא משא"כ בנתערבו דמם או בשחט מעיו"ט דנסתלקה למעשה שחיטה דמעיקרא ושוב לא הוי אלא כשב ואל תעשה ועיין בפ"י ביצה דף ט' שתמה על הא דשחט מעיו"ט דלמה לא יכסה בעפר מוכן. וכתב שהדבר צריך תלמוד. וע"פ דברינו לפע"ד נכון מאד משום דהוי שוא"ת שפיר עקרו גם משום טירחא]:

ג]

ג] ולפ"ז נלמד לן דין מחודש דהא דפסקינן היכא דכבר שחט מותר לכסות בד"נ או באפר שהוסק ביו"ט זהו היכא דבעידנא דקא שחיט לא היה לו עפר אחר. אבל היכא דבשעת שחיטה היה לו אפר כירה או שעודנו היה האפר שהוסק ביו"ט חם. וע"י שלא כיסה מיד נצטנן בנתיים או שנתפזר האפר כירה שהיה לו. אזי שוב אין רשאי לכסות בעפר ע"י ד"נ או באפר שנצטנן כיון דנסתלקו לקו"ע דשחיטה אזי לא הוי רק כשב וא"ת וכיון שביטלו בשוא"ת משום טירחא לחוד כ"ש היכא דאיכא משום עשה ול"ת דרבנן. ודמי לשופר ולולב שעקרו מצוה דאורייתא ע"י ל"ת ועשה דרבנן כמשכ"ל ועפי"ז יתיישב לן גירסא הישנה (דף ח' ע"ב] והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין א"ד מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן. והוא תמוה דבלא זה קשיא מסיפא לחוד כיון דלא ס"ל לחלק בין ספק לוודאי ולמ"ש ניחא די"ל דאיירי בדאיתא ד"נ או אפר שהוסק ביו"ט רק דבשעת שחיטה היה לו אפר כירה או שעודנה לא נצטנן. ומשו"ה שוב אינו רשאי לכסות כיון דנסתלקה לקו"ע דשחיטה וכמ"ש. ומשו"ה קשיא ליה מרישא דע"כ בחדא גוונא קמיירי ואמאי לא ישחוט לכתחלה כיון דאז היה לו עפר מוכן. אבל מסיפא לחוד ל"ק די"ל דאיירי בכה"ג ובוודאי חיה ג"כ דינא הכי. והא דקתני כוי משום רישא כדאיתא שם בסוגיא:

ה עיין [דף ח' ע"א] בתד"ה א"ה וכו' וי"ל דה"פ וכו'. ועודנו צריך תבלין להבין דבריהם דמאיזה סברא נפליג בין וודאי לספק במלא קופתו כשם דלא מפלגינן בד"נ וכדומה ויש להמתיק דבריהם דהא בע"כ למאן דפליג על רב יהודה צ"ל דס"ל כת"ק דרשב"ג במס' שבת (דף נ' ע"א] דסברי דבעינן קשרן, ולא כרשב"ג דסגי במחשבה לחוד להוציאו מידי מוקצה וע"ש בגמרא דרב יהודה ס"ל דגבי עפר דלא בר מיעבדא מעשה לכ"ע סגי במחשבה. ומעיקרא קא סברי שם דשווין הם ור"פ הוא שהמציא כן לחלק ביניהם ומסתברא דגם לרבנן דל"מ מחשבה היינו שיהיה וודאי מוכן. אבל מ"מ מוציאו מידי וודאי מוקצה דמה"ת נימא דפליגי מהיפוך להיפוך. דלרבנן הוי וודאי מוקצה ולרשב"ג יהיה וודאי מוכן. וא"ל דרשב"ג כאבוה ס"ל דספק מוכן מותר. ולדידיה הוי רק ספק מוכן. וא"כ לרבנן הוי וודאי מוקצה. עיין ביצה כ"ד, דהא שמואל ס"ל התם דאין הלכה כר"ג. ובשבת ס"ל כרשב"ג]. וכיון שלא הוי אלא ספק מוקצה לרבנן א"כ גם במכניס מלא קופתו עפר. גם לס"ד מעיקרא דלא ס"ל לחלק בין עפר לחריות ושאר דברים מ"מ יצא מיהת מידי וודאי מוקצה. ומשו"ה מותר לכסות בהם וודאי משום דאין סדר"ב מוציא מידי וודאי דאורייתא אבל לגבי כוי לא. דכשם שוודאי דרבנן מוציא מידי וודאי דאורייתא לענין שלא ישחוט לכתחלה. וסיפא איירי בהיה לו עפר מוכן בשעת שחיטה. וכמש"ל בסוף אות ד'] לקיים הגירסא הישנה בש"ס. ה"נ סדר"ב מוציא ספק דאורייתא כי שניהם שקולין הם. וכשם דבוודאי מוקצה אמרינן דלא ישחוט לכתחלה. וכן בד"נ אע"ג שיתחייב בוודאי כסוי. ה"ה בספק מוכן לא ישחוט את הספק. אבל לר"י קשיא דאיהו ס"ל דהוי וודאי מוכן אליבא דכ"ע משום דלאו בר מיעבדא מעשה. א"כ מתניתין דתנן לא ישחוט את הכוי כמאן אתיא ליה:

ואם תפלס במאזני צדק. נראה מזה ראיה לדברי הרמב"ם [פרק א' מהלכות מילה הלכה ט"ו] דספק בין השמשות נימול ביו"ט של גליות. והש"ך (סי' רס"ו סק"ח] מסיק כן להלכה. דכשם דוודאי יום ח' דוחה וודאי יו"ט. ה"נ ספק יום ח' דוחה ספק יו"ט. [וא"ל דבלא"ה לישרי ספק יום ח' ביו"ט שני משום ספק ספיקא. וכן גבי כוי נמי איכא ס"ס חדא דילמא בהמה היא ולא נתחייב בכסוי כלל. ואת"ל חיה דלמא מוקצה היא. דספק ספיקא בשני גופים לא מהני כמבואר בדברי רבינו אלי' מזרחי גבי טומטום דאינו מוציא את מינו. מס' ראש השנה דף כ"ט ע"א]. מיהו אפ"ל דשאני יו"ט שני דמתחלה נעשה על הספק אפי' לדידן דבקיאין בקביעי דירחא. וראיה שהרי בריש ביצה למאי דס"ד דספיקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ. א"כ כל מלאכות דרבנן יהיו מותרים ביו"ט שני. ואנן לא מקילינן ביו"ט שני אלא לגבי מת ולמכחל עינא כמ"ש בש"ס ביצה [דף ו' ודף כ"ב] ועיין בכסף משנה [פרק י"א מהלכות מעשר הלכה י"ג] דבדמאי לא מהני ספק ספיקא כיון דמעיקרא תקנו אפי' במקום רוב דמהני בכל מילי. ומשו"ה לא מהני גם בהדי ס"ס וכעין זה איתא בתוס' פסחים [דף י' ע"א] ד"ה ספק ביאה בטעמא דרבנן:

ו יש להתבונן בסוגיין דאמרינן אפר כירה דעתו על הוודאי ואין דעתו על הספק דאכתי קשה אמאי אין מכסינן את דמו כשכבר שחטו. שהרי אפי' באפר שהוסק ביו"ט מכסה שלא לבטל מצות כסוי כמ"ש תוס' בשם הירושלמי. וכשם דלא מפלגינן בוודאי לספק לענין משאצ"ל כדאיתא להדיא דאמרינן אלא כדר' אבא ספק נמי וכו'. ה"ה לענין מוקצה דמ"ש. שהרי משאצ"ל חמירא ממוקצה כמש"ל דא"ל דמיירי בדעבד גומא ואיכא שני איסורין דרבנן ודמיא להיכא דליכא ד"נ דאסור אפי' בדיעבד לטעמיה דרא"ש. [או לטעמא דכתבנו משום דלא הוי בעידנא לפי דצריך לנענע ולזוז ממקומו את העפר טרם שיכסה. וה"נ א"ל דמתניתין דכוי איירי כגון ששחט מרחוק מן אפר כירה דא"א לכסות בהדי דקא דחפו ממקומו, דבפשטא ל"מ הכי דקתני מילתא דפסיקא ואם שחטו אין מכסין את דמו דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מרישא דקתני אין שוחטין לכתחלה מאי איריא כוי אפי' וודאי נמי לא כמו בד"נ דלא ישחוט לכתחלה משום מלאכה שאצל"ג לב"ה ותירוצא דגמרא דלרבותא נקט כוי דלא מיבעיא ודאי דלא ישחוט כיון דאינו יכול לכסות. ל"ש בזה כיון דבוודאי יתחייב בכסוי לבסוף דליכא גביה אלא איסור גומא לחוד. ולמש"ל ניחא. וה"פ אע"ג דבאפר כירה אין מן ההכרח שיתעבד גומא בלקיחתו מ"מ לא יצא מידי ספיקא. ומשו"ה בוודאי מותר לשחוט לכתחלה. דאע"ג דהיכא דוודאי עושה גומא אסור לכתחלה לשחוט מ"מ משום ספיקא דאיסורא דרבנן לא מבטלינן לוודאי שמחת יו"ט ואין ספק מוציא מידי וודאי והוי כדליתא כלל. ואי משום ביטול מצות כסוי הוא דלא ישחוט. ז"א שהרי רשאי לכסות אח"כ ולא עוד אלא אפי' היכא דאיכא חד איסורא דרבנן בוודאי וחד בספק כגון בדעבד גומא וספק מוכן ג"כ מחוייב לכסות את הוודאי. אפי' לדעת רא"ש דשני איסורין דרבנן לא מדחינן מפני מצ"כ זהו היכא ששני איסורין וודאין. אבל היכא דחד מהם בספק אין ספיקו מוציאו מידי וודאי דאורייתא. אבל לגבי ספק כסוי כגון בכוי דאמרינן השתא דאין דעתו על הספק ואיכא איסור מוקצה בוודאי ואיסור גומא איכא נמי מספיקא בדיעבד אסור לכסות. דכשם דוודאי שני איסורין דרבנן מדחין לוודאי דאורייתא ה"ה בספיקן. אזי גם בספיקא דשני איסורין מדחה לסד"א וכמשכ"ל:

וגם לטעמא דכתבנו משום בעידנא ה"נ יתפרשו תוכן הדברים. והוא דאע"ג דאפשר לו לכסות בהדי דקא דחפו לאפר כירה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וחיישינן דילמא לא יעלה בידו כן עד שיצטרך לטלטל טרם שיכסהו. איברא לגבי וודאי ל"ח לזה דאין ספק מוציא מידי וודאי. אבל בספיקא דכוי אמרינן שפיר דאפי' בדיעבד לא יכסה דכשם דהיכא דאי איפשר לו שיעשה בעידנא מדחינן לוודאי מצות כסוי. הוא הדין בספיקא דבעידנא דחינן לספיקא דכסוי ומשה"ט גופיה לא ישחוט לכתחילה משום שמחת יו"ט משום שיתבטל עי"ז מצ"כ שהוא סד"א. ועיין סנהדרין (דף פ"ד] דחיישינן לספיקא כי האי, דאמרינן התם רב לא שבק לברי' למישקל ליה סילוא דילמא חביל ליה והוא שגגת איסור יעו"ש. והא דאמרינן דבאיסור לאו ל"ח היינו משום דנחית להצלה ולרפואה ואי איפשר בענין אחר משא"כ בבנו כיון דאיפשר באחר [וכמו שכתב בחדושי הר"ן סנהדרין שם]:

ולפי"ז יש ליישב דברי ר"ת הנ"ל באופן שלישי. דיש לדקדק לדעת הרא"ש דס"ל דטעמיה דרב יהודה דהוסיף על המשנה דבעינן ד"נ משום דבלא"ה הוי שני איסורי דרבנן. הלא לב"ה דאיירי בדיעבד לית ביה משום שמחת יו"ט רק משום ביטול מצות כסוי והא בכ"מ דעשה דוחה ל"ת דוחה אפי' לשני לאווין כמו דמצינן במצורע אע"ג דעל הזקן לחוד יש בו חמשה לאווין ומשמע אפי' כשהשחיתן בב"א. וכ"ה להדיא בתוספות נזיר (דף מ"א] ד"ה ופריך ואע"ג דהכא הוי עשה ול"ת דרבנן מ"מ מנ"ל לחלק בין חדא לתרי דרבנן רק י"ל שרב יהודה הוכיח כן ממתני' דכוי דקתני [פ"ב דבכורים וריש פ' כיסוי הדם] ואם שחטו א"מ א"ד וסבירא ליה לרב יהודה כדפריש ליה רבא משום דאפר כירה דעתו לוודאי וכו' וכמש"ל משום דספיקא דשני איסורין דרבנן מדחין לספד"א ובע"כ צ"ל דוודאי מדחי' לוודאי דאורייתא. וכיון דאנן פסקינן כרמי בריה דרב ייבא דטעמי' משום התרת חלבו. ואפי' היכא שהכין בפירוש לספיקא אינו רשאי לכסות. וכן מבואר בש"ע בפירוש בסי' תצ"ח סעיף י"ח] שוב לא מחלקינן בין תרי איסורין לחדא. כמו בכ"מ דדחי עשה לל"ת. וכיון דב"ה איירי אפי' בלא ד"נ ממילא ה"ה לב"ש לכתחילה דבחדא גוונא איירי ובגוונא דמתירין ב"ה בדיעבד מתירין ב"ש לכתחילה. וכיון דפסק כר"י דמוחלפת השיטה ואזי לב"ה מותר לכתחילה אפי' בלא ד"נ:

ז עיין חולין [פ"ד ע"ב] דתני רי"א כוי אין שוחטין אותו ביו"ט וכו' ואם שחטו א"מ א"ד מק"ו וכו' יעו"ש היטב ובתד"ה כסוי וכו' ובמהרש"א. ולדברינו הנ"ל קשיא טובא דגבי מילה תרווייהו שוין דוודאי דוחה שבת בקו"ע וספיקו אינו דוחה יו"ט בקו"ע אבל גבי כסוי דוודאי אינו דוחה את השבת הוא רק בשוא"ת כיון דנסתלקה למעשה שחיטה דמעיקרא שהרי הוא כמחויב בדבר לשוחטו לצורך חולה ושוב לא נדחה למצות כסוי רק בשוא"ת משא"כ גבי כוי דאם אמרת דלא יכסה הרי עקר למצות כסוי בידים ע"י שחיטה דמעיקרא דכיון שמחויב לכסות מספיקא הרי עקר בידים ע"י מעשה שחיטה ובני הרב ני' תירץ קושיא זו בהשכל דגם בשבת מש"ל בקו"ע כגון היכא דלצורך החולה שוה בהמה לעוף והלך ושחט את העוף שהרי רשות בידו לשחוט איזה שירצה דהשתא נדחה לכסוי בקו"ע ושוה לכוי ואעפ"כ הוי דומיא דמילה שהרי שחט ברשות ודבריו נכונים. וא"ל דאכתי קשיא על דברי תוס' חולין שם אמאי נדחה לכסוי בידים בקו"ע משום טירחא הא כבר הוכחנו לעיל דמשום טירחא לא דחינן רק בשוא"ת משום דטירחא לחוד לית ביה כלל משום סרך לא תעשה רק משום עשה דרבנן ואיך נדחה לעשה דאורייתא בקום ועשה מפני עשה דרבנן וכמש"ל [באות ד'] גבי שחט חיה ועוף ונתערבו דמם או בשחט ציפור מעיו"ט. וי"ל דזהו מפני טירחא דיו"ט דווקא דקילא אבל טירחא דשבת דחמירא נדחה אפי' בקו"ע. וזהו שכתבו התוס' שם דאין לדמות טורח יו"ט לשבת, ואין לומר כיון דאכתי לית ביה אלא משום עשה דרבנן והיאך נעקור לעשה דאורייתא מקמי עשה דרבנן די"ל דעשה דרבנן בשבת כיון דאיתא בל"ת דידיה איסור סקילה גם העשה דידיה חמירא כעין שכתבו התוס' קידושין (ד' ל"ד] בסד"ה מעקה, ואי משום דהוי רק עשה דרבנן הרי מצינן דיותר החמירו בעירובי חצירות דרבנן מעשה דסוכה דאורייתא עיין סוכה ט"ז ע"ב] ודמי למ"ש תוס' בכמה מקומות דבמקום שראו טעם גדול לדבריהם יש כח בידם לעקור אפי' בקו"ע עיין יבמות [פ"ח[בתד"ה מתוך [ודף פ"ט ע"ב] בד"ה כיון:

ח שם בחולין בתד"ה תקיעת וכו'. ושני תירוצים משוללים הבנה שאין לך צה"י גדול מזה כיון שמחויב מדאורייתא לתקוע דספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דעיקר כוונתם עפ"י דאיתא בר"ה ל"ד ע"א] דפליגי שם אם אחת מדרבנן ושתים מד"ת ורשב"נ ס"ל אחת מד"ת ושנים מד"ס הרי דלכ"ע איכא בשלשה סדרים אחת מד"ס ונמצא שהספק איננו מחויב מצד הדין לתקוע רק שני סדרים ומסתמא יחמיר ע"ע ויתקע כל שלשה סדרים ואם שמע מתוקע זכר שני סדרים והסדר השלישי לא שמע בוודאי יש לחוש שיוציאו לר"ה דשוב ליכא צה"י כלל. וגם אית ביה משום שבות דתקיעות עצמו וכ"ז נתגלגל מפני שמחויב מספיקא שהרי אם לא יתקע כלל לא יבוא לכלל זה. ומזה הוכיחו דספיקא דוחה יו"ט אעפ"י שאין וודאי דוחה שבת משום חשש זה ועיי' במ"א [סי' ס"ז ס"ק א'] בספק קרא ק"ש דקורא עם ברכותיה מפני דמעיקרא הכי תקון משמע דבכ"ד דלא מצינו להדיא כן אזלינן בתר עיקר הדין ולא מחייבינן ליה רק במה שמחויב מדאורייתא:

ועיין עוד בס' זית רענן ח"ר בדיני מתוך [אות כ"ה] מ"ש בסוגיא זו דדקר נעוץ על דברי השער המלך:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה