אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אורח חיים › סימן י

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · סימן י

סימן ט

בדיני חמץ

בדיני האוכל תרומת חמץ בפסח, עיין פסחים דף ל"ב ודף כ"ט בתוס' ד"ה מאן יש אומרים, ובד"ה אין פודין, ובפירוש המשניות לרמב"ם:

א הקושיות בסוגיא זו, א] כל הרואה ישתומם ע"ד פירוש המשניות דממנ"פ למאן דאית ליה לפי דמים משלם. הרי בע"כ צ"ל דאתיא כר"י הגלילי דמותר בהנאה. ולפירושו בדמי עצים היינו טעמא משום דאסור בהנאה. ועוד דגם לדמי עצים מספיק לפוטרו משום דאין לוקה ומשלם. ולמ"ד לפי מידה משלם תו א"צ לפוטרו משום קים ליה בדרבה מיניה דבלא זה פטור כמש"כ בעצמו על דמי עצים. וגם מדוע שינה טעמו מרישא לסיפא דבחד מנייהו סגי וגם מדוע חידש לאוקמי בכהאי גוונא שלא נמצא בכל הסוגיא משום דאין לוקה ומשלם. ב] קושית המפרשים ע"ד תוס' דף כ"ט] בד"ה מאן י"א, וז"ל, ותדע דהא מאן דלא יליף אסון אסון וכו', שהרי נוכל לומר דרבא מוקים למתני' כמאן דאית ליה לפ"מ משלם. ג קושי' דרוש וחדוש (אות כ"ג במערכה ה'] לדעת הרמב"ן שהביא שם דפליג על הרז"ה דס"ל כדעת תוס' בזה דשגגת כרת פוטר לר' נחוניא בה"ק, רק בתרומה וכן בהקדש כיון דגלי קרא בשגגה דידהו דמחוייבים לשלם אע"ג שמחוייבין מיתה משלמין משום כפרה, הוא הדין נמי שגגת חמץ איננו פוטרו, רק במזיד הוא דפטרינן ליה באוכל חמץ של הקדש במועד, וכן באוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג מחוייב לשלם מהאי טעמא נמי כיון דגלי גלי. אבל בהזיד בא' מהן פטור משום דק"ל ב"מ. והקשה עליו הרמב"ן דהא תינח לאביי, אבל לרבא דמיתה בידי שמים אינו פוטר לרנבה"ק, תו לא שייך לומר הטעם משום כיון דגלי גלי. וקשיא לדידיה אמאי ישלם לדידיה בשוגג בתרומת חמץ בפסח, אלא היינו טעמא דאע"ג דחייבי מיתות שוגגין פטורין, אבל חייבי כריתות שוגגין אינן פוטרין דגבי חייבי כריתות לא מקשינן שוגג למזיד. והקשה דלשיטתו, דאוקימתא זו אתיא גם לרבא דמיתה בי"ש אינו פוטר, ומזיד דמתניתין שם איירי בהזיד בחמץ. וקשיא לדידיה לינקוט בחמץ דעלמא לחוד, ולא בהדי תרומה, וכמש"כ רש"י בד"ה כר' נחוניא בה"ק. גם קשיא לשיטתו קושיא ב' הנ"ל. ד] למאי דאיתא בתוס' (דף כ"ח ע"ב] בד"ה ר"ש משמע להדיא דאפי' לר"י הגלילי לא חזיא בפסח רק להסיקו תחת תבשילו ולא למוכרו או לשאר הנאות, דתשביתו משמע שלא כדרך הנאתו, וכן משמע גם משארי פוסקים, וכן מסיק ג"כ במקור חיים [בסי' תל"א בדין בדיקה וביטול], ובסוגיא זו משמע להדיא להיפוך. דמקשה אי ר"י הגלילי אמאי פטור מתשלומים ומדמי עצים, ומדלא נקט סתמא משמע דמקשה ג"כ דלשלם תשלומין מעליא, והרי עיקרו לא חזיא אלא להסקה ה] לכאורה קשיא דמאי מקשה לאביי דאית ליה לפי דמים משלם, הא חמץ בפסח לאו בר דמים הוא שהרי לתירוצם השני לעיל דף כ"ט בד"ה אין פודין, דהא דאין מקדשין באיסורי הנאה, היינו היכא שאין בעפרן שוה פרוטה ואנן פסקינן לקמן כרבנן דאבא שאול דהאוכל תרומה כזית שאין בו שוה פרוטה דצריך לשלם קרן וחומש אפי' למ"ד לפד"מ משלם. שהרי הרמב"ם [בפרק י' מה' תרומות הלכה ו'] פוסק לפי דמים משלם כר' עקיבא, ופוסק ג"כ כרבנן דאבא שאול [בהלכה ב'], ומשום האי טעמא גם בתרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, דמ"מ יש בו פחות משוה פרוטה לעפרן, ומשו"ה משלם קו"ח בשוגג משום דתשלומין הן לכפרה, אבל במזיד פטור, דתשלומין הן מצד הדין ואין בהן שוה פרוטה. רק דיש לומר דא"כ אמאי נקט בפסח כלל דכל כהאי גוונא איתא ג"כ בתרומה דעלמא שאין בו שו"פ, דבשוגג משלם משום כפרה משא"כ במזיד:

ולפי"ז קשיא להיפוך דמאי קאמר אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר, שהרי גם אם נאמר כן ג"כ קשיא, דלמה ליה לינקוט בחמץ כלל, דבכה"ג איתא נמי בתרומה בכל השנה כשאין בו שו"פ, והוה ליה למיתני האוכל תרומה שאין בו שו"פ בשוגג משלם קו"ח ובמזיד פטור. ו] קושית העולם, לתירוצם השני בתוס' הנ"ל דף כ"ט], דמ"מ יש בעפרן שיווי פחות משו"פ, ובכתובות (דף ל' ע"ב] בד"ה לא צריכא דהיכא דחסרו פחות משו"פ צריך לשלם בעד כל הנאה שנהנה. וא"כ מאי קשיא ליה להגמרא אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא, דמ"מ הרי מחסרו פחות משו"פ, דהיינו שיווי העפר וכיון שהוא נהנה בכולה צריך לשלם דמים מעליא. ואמאי הוצרך לאוקמי כר"י הגלילי. ובמזיד הוא דפטור משום דר' נחוניא בה"ק:

ולי נראה דלא צריך גם לרנבה"ק, דבשלמא בשוגג משלם ככל הנאות, ואע"ג דחמץ אסור בהנאה והיאך רשאי אידך לשקול דמי איסור הנאה, אע"ג שאין תופסין דמיהן מ"מ אסורין. לא מיבעיא לדעת רש"י בחולין (דף ד' ע"ב] דס"ל דלמחליף עצמו אסורין, אלא אפי' לדעת התוס' מ"מ אינו רשאי לקבל חליפתן דהוי כמכרו לו ועיין במס' ע"ז דף נ"ט ע"ב אמר ר"א וכו' אע"ג דלזבוני אסור וכו'. התם שאני דנאסר ע"י בהנאה משא"כ היכא שכבר נאסר בהנאה] ועד כאן לא כתבו התוס' דצריך לשלם כל הנאתו, אלא באיסורי אכילה לאוכל כגון בזר שאכל תרומה וכן בשחרוריתא דאשייתא, אבל היכא שאסורין בהנאה לבעלים אע"ג שאינו תופס דמיו. נראה מצד הסברא דאינו רשאי ליקח דמיהן, אפ"ה היכא שאכל תרומה בשוגג, דתשלומין לכפרה באין לכפר על שגגתו משלם לכהן אחר אע"פ שלא היה שלו, אבל במזיד שעיקרו רק מדינא לשלם לבעלים, והבעלים אינם רשאים ליקח. איברא זה אינו, דמ"מ צריכין לרנבה"ק כנגד דמי עצים, וכמו שיתבאר לקמן:

ב ובעיקר הקושיות נראה לפענ"ד דדווקא היכא שנהנה האוכל במה שחסר לחבירו, כגון היכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק, שבאוכל זה עצמו שחיסר לחבירו פחות משו"פ, הרי הוא נהנה באוכל זה עצמו בדמי כולו, וכן בשחרוריתא דאשייתא, אבל היכא דמאי שחיסרו לא נהנה, שעיקר ההחסר הוא בעפרן והוא אינו נהנה מעפרן רק מאוכל עצמו במה דחזי לאכילה ובזה לא חסרו שהרי בעד האוכל עצמו אינו רשאי ליקח אף פחות משו"פ רק בעד עפרן, ונמצא דבמה שחסרו לא נהנה, ובמה שנהנה לא חסרו בעצמותו רק גרם לו לחסרו שלא יבוא לכלל עפרן:

אמנם הא תינח לרבנן, אבל לר"י הגלילי דרשאי להסיקו תחת תבשילו אע"ג שנהנה מיד בתחלת ביעורן כל זמן שהם בעין, כמ"ש תוס' להדיא במס' שבת (דף כ"ה ע"א] בד"ה הא בחול, עפ"י קושיא עצומה דבאוכלים ומשקים נהנה מיד מתחלת ביעורן ולא דמי לעצים, ועפי"ז מיושב קושיא ד', דלר"י הגלילי שפיר הקשה דלשלם דמי כולו אע"ג דלא חיסרו אלא פחות משו"פ שהרי נהנה מן החסרון עצמו. אבל מ"מ עדיין יש לומר דעיקרא דמילתא דכתיבנא דאינן רשאין ליקח דמי כולו, ואמאי דנהי לרבנן דאסור בהנאה, ג"כ הותר לו לקבל הדמים, הגם שחמץ אסור בהנאה מ"מ לא גרע מדמי יי"נ דהיכא דמשכו העכו"ם ומכרו לאחרים דליתא ברשותו מותר לקבל דמים לכ"ע [עיין י"ד ריש סי' קל"ב בש"ך ס"ק ג']:

אבל מסתברא מילתא דכיון שכבר עבר הכהן על חמץ זה ועבר עליה בבל יראה. ובמאי דאכלו אידך עדיין לא ניתקו לעשה דתשביתו [רק למ"ד דביטלו ול"ב]. ובנידון זה שלא ביטלו לעשה בידים כיון דאנוס הוא בקיום העשה. אבל מ"מ היאך יקבל לדמי חמץ ויהנה ממנו כדרך הנאתו בחמץ זה שעדיין לא קיים מצות עשה דהשבתה לדעת רוב הפוסקים [זולת לדעת הבעה"מ ריש פסחים גבי חיטי קרדוניתא דבאכילה עצמה מקיים לעשה, אבל כל הפוסקים חלוקים עליו בזה] וכיון שכן מאי שנא בין נהנה מחמץ עצמו כדרך הנאתו או שמקבל דמיו כיון שעדיין לא קיים מ"ע דהשבתה, משא"כ ביי"נ שאין צריך להשביתו מן העולם, ואפי' בע"א עצמה, רק משום תקלה. ומעתה לפי"ז כיון שכן, דגם לרבנן אינו רשאי לקבל הדמים הוא רק משום מ"ע דתשביתו, א"כ לריה"ג נמי, דאע"ג דמותר בהנאה מ"מ היאך רשאי עדיין לקבל הדמים נגד עיקר כוונת המ"ע דתשביתו דמשמע רק שלא כדרך הנאתו:

ברם נראה דהכי קא קשיא ליה, אי ריה"ג, ואיירי בהזיד בחמץ ושגג בתרומה אמאי פטור מתשלומין ישלם דמים מעליא כיון שהתשלומין הם לכפרה, יתחייב לשלם מיהת לכהן אחר כמש"ל, ואי בהזיד בתרומה ישלם מיהת דמי עצים. וזה מדוקדק היטב בלשון הגמרא אמאי פטור מתשלומין ומדמי עצים, דממה נפשך קא קשיא ליה חדא, אי מתשלומין מעליא או מדמי עצים. ולפי"ז מיושב גם קושיא ג' הנ"ל על רמב"ן דס"ל חייבי כריתות שוגגין חייבין, דא"כ ליתני בחמץ דחבירו דשוגגין חייבין וכר"י הגלילי, ומזידין דפטורין כר' נחוניא בן הקנה, שהרי בחמץ של חבירו אפי' לר' יוסי הגלילי אינו רשאי לקבל תשלומין מעליא רק דמי עצים, כי היכי דלא ליעקר בידים נגד מצות עשה דתשביתו כשיקבל דמי כולו, שהרי עודנו נהנה כדרך הנאתו, וכל כמה דלא קיים לעשה דתשביתו אינו רשאי ליהנות ממנו כדרך הנאתו. אבל בתרומה דתשלומין דידיה משום כפרה, מחוייב ליתן לכהן אחר, כי היכי דליהוי ליה כפרה:

ג ולפי"ז יתיישבו דברי פירוש המשניות להרמב"ם, הנ"ל דעיקר דבריו הטבעו למאן דאית ליה לפי מדה משלם, שכן משמע פשטא דמתני' ולא נצטרך לאוקמי כר' יוסי הגלילי דסתם לעיל [במשנה דף כ"ח ע"א] דלא כוותיה, וכן כר' נחוניא בן הקנה, דאיתא להדיא בשבועות (דף ל"ג] במדליק גדישו של חבירו ביוה"כ דחייב בתשלומין, וכן במס' ב"ק (דף ע' ע"א ודף פ"ז ע"א], ובכתובות דף כ"ט ע"א] פסקינן דלא כר' נחוניא בן הקנה, רק דקשיא ליה קושיא ה' הנ"ל, שגם אי אמרינן לפי מדה משלם גם כן קשיא, דאם כן לינקוט תרומה של כל ימות השנה, ושאין בו שוה פרוטה וכמש"ל, ומשום הכי מפרש ליה דהא דאיתא בגמ' אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר, היינו משום דהכי מוקמינן ליה דמזיד דמתני' איירי בהזיד בחמץ ושגג בתרומה, ואע"ג דתשלומין דידיה משום כפרה מכל מקום פטור משום מלקות דחמץ, ועיקר הרבותא משום סיפא דפטור מדמי עצים. והכוונה דאפי' יש בעפרן שוה פרוטה אפי' הכי פטור. ולא אמרינן דיתחייב דהא כיון מעידן דאגבהיה קניא ליה לעפרן להתחייב באחריותן, ומלקות אינו חייב אלא עד דבלע שנהנה גרונו ומעיו, שהרי חמץ שאסור בהנאה מכל מקום רשאי ליהנות מעפרן, ולהכי הוצרך לאשמעינן דאע"ג דרשאי ליהנות מעפרן מכל מקום אין לו שום זכות בזה יותר מכולי עלמא, שהרי הן כהפקר כמבואר בריטב"א קידושין (דף נ"ו] גבי המקדש בערלה ודלא כדעת התוס' לעיל. אבל למאן דאית ליה לפי דמים משלם, ומוקמינן כר' יוסי הגלילי וכר' נחוניא בן הקנה. בע"כ צ"ל דאיירי בתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה, כמו בזר שאכל תרומה [פרק אלו נערות דף ל']. ומשום הכי הוא דמפרש ליה הרמב"ם למזיד משום מלקות, כי היכי דנוקים ליה אליבא דדינא. והא דלא מתרצינן ליה בגמ' משום חייבי מלקות, דהא כיון דלמאן דאמר לפי דמים משלם צריכין לומר דאתיא כר' יוסי הגלילי. וממילא דצריכין לומר דדמי עצים דסיפא לא אתיא ליה לפוטרו על שעת הגבהה, כיון דמותר בהנאה אמאי לא יתחייב על שעת הגבהה, אלא בע"כ צ"ל דאיירי בתחב לו לתוך בית הבליעה רק דדמי עצים דסיפא אתי לגלויי ארישא דבשוגג חייב בתשלומין גמורים דאי לא תימא הכי היאך סלקא דעתא דבתרומה טמאה יתעלה חיובו מתרומה טהורה ואם כן למה ליה למינקט בתרומת חמץ, דהא גם בתרומה דעלמא פטור במזיד כשהתרה בו משום דאין לוקה ומשלם, אלא ודאי דאיירי בלא התראה, ואתי לאשמעינן רבותא דרישא כר' יוסי הגלילי, ודסיפא דמיתה בידי שמים גם כן פוטר, כמ"ש רש"י. ולדעת תוס' דסברי דכל היכא דאיתא משום תשלומי כפרה לא מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה, ואם כן צריכין לומר דשוגג דרישא איירי בשגג בתרומה, ואפי' הזיד בחמץ מחוייב לשלם קרן וחומש, והזיד דסיפא לאביי אפי' כשהזיד בתרומה לחודא, ולרבא צ"ל דאיירי כשהזיד בשתיהן, שהרי ס"ל דאוקימתא זו אתיא אפי' לרבא [כמ"ש לעיל דף כ"ט בהוכחתם ותדע למאן דלא יליף אסון אסון]. וסברי ג"כ דחייבי כריתות שוגגין פטורין כמו גבי מיתות בית דין, ורבותא דרישא ידעינן דגבי תשלומי כפרה לא פטרינן ליה משום קים ליה בדר"מ, שהרי גם אי נימא דאיירי בשגג בשתיהן מ"מ ליפטור משום חיוב כרת דחמץ, שהרי לדידהו אין לחלק בחייבי כרת בין שוגג למזיד משום דכרת שלי כמיתות ב"ד שלכם דמי. אבל אם נימא דלא כר' נחוניא בן הקנה, רק דמזיד דסיפא משום דהתרה בו הוא, ורישא אמרינן בסתמא דאיירי בשגג בשתיהם. שהרי כל עיקר יסודם דהיכא דהתשלומין לכפרה לא אמרינן קים ליה בדר"מ, בנוי' על מתני' דאוכל תרומת חמץ בפסח דבלא זה אפשר לומר לרנבה"ק הטעם רק משום דגלי גלי, רק אם נימא דמזיד דמתני' הוא בלא התראה וכר' נחוניא בה"ק, בע"כ צ"ל הטעם משום תשלומין כפרה, אבל אם נימא דאיירי כשהתרו בו למלקות ודלא כרנבה"ק לא נדע שום מקור ליסוד זה. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דא"כ ליתני בתרומה דעלמא. או בחמץ לחוד דבשוגג משלם כר' יוסי הגלילי ובמזיד פטור משום חיוב מלקות, אבל הרמב"ם דפירש למתני' למאן דאית ליה לפי מדה משלם וחמץ בפסח אסור בהנאה, ועיקר הרבותא משום סיפא דאינו חייב לשלם על שעת הגבהה וס"ל כרש"י דאין לחלק בין תשלומי כפרה לשאר תשלומין. ומזיד דסיפא איירי בהזיד בחמץ לחוד. ואע"ג דתשלומין דידיה משום כפרה אפי' הכי פטור משום קלב"מ. ותו לא קשה דלינקוט תרומה לחוד. דאכתי יתחייב לשלם על שעת הגבהה. וגם בחמץ לחוד לא משכחת לה דא"כ גם בשוגג פטור דלית ליה דמים:

ועיין ברש"י שם ד"ה כרנבה"ק שעיקר יסוד תירוצו דגמרא בנוי רק משום רבותא דרישא וסיפא הוא רק בתרומת חמץ בפסח וביאור דברי קדשו הכי אזדא להו. דרבותא דרישא לאשמעינן דאיכא תנא דס"ל דחמץ בפסח בר דמים הוא. ורבותא דסיפא הוא. דגם מיתה בידי שמים לחוד פוטר. וזהו דוקא במזיד. אבל בשוגג כיון דלאו בר כרת ובר מיתה הוא כלל אינו פוטר. ולא דמי לחייבי מיתות ב"ד שגם בשוגג פטור כמזיד דשאני התם דאכתי צד חיוב מיתה מיסרך ביה רק דאנן לא מחייבינן ליה בידים [שהרי מצינו ברוצח שהלך מגבול עיר מקלטו שפטור עליו גואל הדם כשהרגו [כדאיתא מכות דף י' ע"ב וברמב"ם פ"ה מה' רוצח ושמירת נפש הלכה ט']. ואם נימא דלית ביה צד חיוב מיתה אמאי פטור אפי' מגלות. דאי תימא רק משום כי יחם לבבו לחוד. לא נגרע משוגג דחייב גלות. וזהו מבואר להדיא בדבריו לעיל דף כ"ט בד"ה את יוה"כ כו' ועיי"ש. והדר רש"י לבאר זה דאכתי קשיא. דאי עיקר רבותא דסיפא שגם מיתה בי"ש פוטר מתשלומין. אכתי מנא ליה. דלמא איירי כשהזיד גם בחמץ וכדצריכינן למימר לדעת תוס' אליבא דרבא נשמע מזה להיפוך דדוקא חייבי כריתות פוטר מתשלומין ולא חייבי מיתה בי"ש. דאל"כ לינקוט תרומה לחוד. והשתא כד תימא הכי אזדא ליה ההוכחה שכתב רש"י בסוף הדבור דא"כ לאשמעינן כולה מתני' בחמץ חולין של חבירו דלהכי נקט בתרומת חמץ לאשמעינן דמיתה בי"ש אינו פוטר לכן ביאר בהקדם. כיון דבע"כ צ"ל דשוגג דמתני' איירי כששגג בשתיהן [אפי' כדתימא דמיתה בי"ש אינו פוטר כדרבא. מ"מ קשיא דאי כשהזיד בתרומה ליכא חומש וכו'. וכיון דרישא איירי ששגג בשתיהן אזי ממילא נשמע דמזיד דסיפא אפילו כשהזיד באחד מהם. ולא נשאר עוד לפקפק בזה. רק דדלמא בהזיד בחמץ לחוד. על זה הוכיח דבע"כ נדע דאיירי אפי' כשהזיד בתרומה לחוד. דאי לא תימא הכי לאשמעינן כולה מתני' בחמץ של חבירו ובסיגנון זה כתבנו גם לדעת רמב"ם בפירוש המשניות לעיל. וצ"ל לדעת רש"י דמשום עשה דתשביתו לא נגרע כלל מכל צד חיוב ממון שעליו. כמו שכתבתי בס' זית רענן חלק ראשון בחלק אבן העזר [הלכה ד' סימן ג' אות ז' ובזה הוא דפליגי רש"י ורמב"ן. ועיין לעיל [סוף אות ב']:

ד ועל קושיא ב' הנ"ל נראה. דלכאורה קשיא לכל רואה על קושית הגמרא דלמ"ד לפי דמים חמץ בפסח בר דמים הוא. דלמא איירי כשעדיין לא בא ליד כהן. וכר"י [דף מ"ו ע"ב] גבי חלה שהוא ביד ישראל. דאית ליה דאינו עובר בבל יראה ובמזיד פטור כרנהב"ק. וצ"ל דא"כ בתרומה דעלמא נמי אינו חייב אלא לצאת ידי שמים. כמ"ש תוס' חולין פרק הזרוע [דף ק"ל] בד"ה ואי בעית אימא. ולצאת י"ש גם ע"י קם ליה בדרבה מיניה לא מיפטר כדאי' להדיא בב"מ (דף צ"א] וכן מצאתי במפרשים שכתבו כן בפנ"י וצל"ח אמנם הא תינח לרבא שם. אבל לאביי משמע שם בב"מ דאפי' לצאת י"ש אינו חייב היכא דקלב"מ. ושפיר נוכל לאוקמא כפשטא דאיירי בתרומה שעודנה לא בא ליד כהן. ומשום האי טעמא הוכיחו דתירוצא דגמרא דאתיא כר"י הגלילי. הוא גם לרבא. ועיין:

ובמק"א כתבנו בזה. לחזק את קושית הפנ"י. דלמא איירי המשנה בתרומה שלא בא ליד כהן. דהר"ן פ' הזרוע הקשה על שטת התוס' דסבירא להו דבמזיק מתנות כהונה או שאכלן חייב לצאת י"ש. והא דפטרינן ליה הוא רק מדיני אדם. דהא אף דאיתנהו בעינייהו אינו חייב רק לצאת י"ש. אלא וודאי דבאכלן פטור אפי' לצי"ש. וצריכין לומר לדעת התוס'. דאף דגם באיתנהו בעינייהו לא נחתינן לנכסי' מ"מ מיכף כפינן ליה בגופו. כמו בסוכה ואינו עושה [כתובות פ"ו ע"א] אבל כשאכלן לא כפינן ליה כלל. רק מחוייב בעצמו לצי"ש. והכי נמי בשוגג דמחויב מחמת כפרה כפינן ליה בגופו. כשאמר להדיא שאינו רוצה להביא ולא ניחא ליה בכפרה וכמ"ש תוס' יבמות דף פ"ז ע"ב ד"ה ר"מ] אבל בסיפא דבמזיד דקים ליה בדרבה מיניה. פטור לגמרי מדיני אדם. ואין כופין אותו כלל וכמש"כ בש"מ בב"מ דף צ"א תוך ד"ה בבא. דבקלב"מ אמרינן ליה זיל שלים. אבל אנן לא כפינן ליה]. רק מחוייב בעצמו לצי"ש. ולדעת הר"ן דלא ניחא ליה בסברא זו כיון דסוף סוף לא נחתינן לנכסי' הרי הוא כמו לצי"ש. ואף שיש חילוק דין ביניהם לענין כפיי' בגופו דהא גם הכפיי' הוא רק לקיים המצוה גם זה בכלל י"ש יחשב ולדעתו קשה קושית הפנ"י ביותר. דלא צריך לאוקמא כרנבה"ק. רק דברישא משום כפרה חייב לצאת י"ש. ובסיפא פטור לגמרי. משום דהוי ממון שאין לו תובעין. ברם נוכל לתרץ קושית הפנ"י. כיון דלת"ק דאבא שאול ממעטינן מקרא דונתן לכהן את הקדש. דאוכל תרומת חמץ בפסח פטור. לפי שצריכין התשלומין להיות דוגמת הנאכל אם ישלם דוגמתן בפסח. כדאיתא להדיא ברש"י בסוגיא בד"ה את הקדש ובתוס' ד"ה דבר. ולהכי אף אי מוקמינן ליה בתרומה שלא בא ליד כהן. והוא בר דמים. מכל מקום התשלומין בפסח לאו בר נתינה הוא. ובעל כרחך צריך לומר כאבא שאול [דאוקי לקרא ונתן לכהן את הקדש דבעינן שיהא בו שוה פרוטה כמ"ש בסוגיין ע"ב]. דהוא שלא כהלכתא. מוטב יותר לאוקמי דאיירי בכל גווני אף כשבא ליד כהן וכרבי יוסי הגלילי [וא"כ יעמוד קושיא [ב'] הנ"ל על התוס'. והארכנו בזה שם. ואכ"מ]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה