זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · סימן ט
בדיני חמץ
א עיין פסחים [דף כ"ט] באוכל חמץ של הקדש במועד דפליגי אם מעל ומוקים ליה ר"י דפליגי בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ועיין בתוס' שם ד"ה אין פודין וכו'. ותירץ ר"י דהכי קאמר אין פודין מדרבנן, ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה מדאורייתא דכיון דאמרי רבנן אין פודין לא שוי' מידי עכ"ל. ולכאורה דבריהם סותרין א"ע שבפרק השוכר את הפועל דף ס"ג] ד"ה והא מיחסרא, דהתם פשיטא להו דאזלינן בתר דינא דאורייתא לענין מעילה. ודבריהם דהתם ודהכא שניהם מוכרחים מפשטות השמועה, וא"ל דדבר התלוי בשויי' שאני, דליתא דמידי טעמא אלא משום דהפקר ב"ד הפקר, בגיטין [דף ל"ו]. והרי לתירוצם הראשון בסוף פרק המפקיד סד"ה מאי איריא גם בקנין מעות עקרוהו לגמרי וגם המוכר אין לו קנין במעות המקח. וכל ששניהם שוין המוכר והלוקח ששניהם לא קנו הוא ג"כ ממטרת עוזם משום הפקר ב"ד הפקר [כמ"ש בשם הריטב"א לקמן בדיני מעות קונות]. רק דאפ"ל דאחר שחילקו התם בפ' השוכר את הפועל דין מעילה מאתנן משום דבמעילה חייל הדרבנן בשעה שמנגד לדאורייתא. משא"כ באתנן. כאשר כתבנו כמה פעמים בזי"ר ח"ר. (ועיי"ש בחלק אה"ע ה"ה סימן ה' ומה שנשמט משם ימצא המעיין כתוב בסוף זה החיבור בהשמטות] וא"כ י"ל דבין במעילה דחמץ של הקדש במועד ובין במעילה דנתנה לסיטון דבתרווייהו משום תקנתא דרבנן דיש לדון בהם דהתם משום הפקעת קנין מעות דאורייתא והכא משום תקנתא דאין פודין דבשניהם לא אתינן משום כחא דהפקירא שהרי בהפקעות קנינים לא צריך לבוא לכלל זה [כמ"ש לקמן בחלק ח"מ בדיני מעות קונות באות ב']. וכן באין פודין דגזרו בקדושת בדק הבית אטו קה"ג שהרי מצינו כמה איסורין וגזירה דרבנן ואין בהם שום התקשרות לסוגי דהפקירא רק דגבי נתנו לסיטון דמעל הוא משום דדרבנן לא חייל טרם שמנגד לדאורייתא וכיון דתרווייהו בהדי הדדי קא אתיין אזלינן בתר דאורייתא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים [עיין תמורה דף כ"ה ע"א] משא"כ לענין אין פודין את הקדשים דחייל איסורא דרבנן תיכף לאחר שהקדישו. וגם אין הנדון מכריח שיתגלגל בוודאי לענין מעילה דאורייתא וכיון שכבר חייל הדרבנן תו לא נפקע כאשר הוכחנו בחלק ראשון:
איברא כתבנו שם דכ"ז שפיר במקום שב ואל תעשה אבל במקום קום ועשה אפי' כשחייל הדרבנן טרם שהגיע לדאורייתא פ"ה אין כח בידם לעקור בקום ועשה כדמוכח מכמה דוכתי. ועיין יבמות [ד' צ'] והא הכא דמדאוריי' וכו' וכן בריש פסחים [ד' ז'] וברש"י שם כשקידשה באיסורי הנאה דרבנן אי לאו משום דכל דמקדש וכו' לא היו בידם לעקור בקום ועשה או היכא דאית ביה משום הפקירא, אבל במקום דליתא להאי ולהאי לכ"ע אין כח בידם במקום קום ועשה. וכבר כתבנו בשם תוס' ב"ק [ע"ט[דלענין מעילה אם ע"י דרבנן יפטרהו ממעילה הוי ג"כ כקום ועשה. ודוחק לומר דאין פודין הוא משום הפקר ב"ד הפקר והפקעת קנין מעות לא הזקיקו משום זה רק משום טעמא דכתבנו בדיני מעות קונות דליתא דלא מצינו כלל למידה זו דהפקירא רק בנכסי הדיוט אבל לא בשל גבוה וגם המקראות דלמדין ממנו בגיטין הם בנכסי הדיוט לחוד:
אכן לקושטא דמילתא הדברים נכונים דלענין אין פודין כיון דחייל איסורא דרבנן טרם שהגיע לדבר דאורייתא. אזי דמי לאתנן הנ"ל דאזלינן בתר דרבנן שכבר חייל ותו לא קשה ולא מידי. שהרי דמי לקום ועשה דמידי טעמא דהוי כקום ועשה משום מעילה שיהנה חבירו אח"כ הוא כיון דמדאורייתא מעל הראשון כבר נפטר השני מקרבן ולבתר תקנתא דרבנן דלא מעל הרי השני יתחייב בקרבן ויביא חולין לעזרה. אכן כן הוא במעילה שע"י הנאה או ע"י הוצאה הוא דמחייבינן ליה הרי משכחת ביה דהדר אתיא לידי קום ועשה אבל הכא דקתני האוכל חמץ של הקדש משום אכילה הוא דימעול אזי פטרי רבנן שפיר משום דאין פודין דבשב ואל תעשה יש בידם לפוטרו דהרי בשעתו הוא בשב ואל תעשה ושוב לא יבוא לעולם לידי קום ועשה:
ב ובזה יתורץ לו ברווחא דלמה ליה לתנא לנקוטי מלתא באוכל חמץ של הקדש במועד, הכי אין מעילה אלא ע"י אכילה הא כמה עניני מעילה יש בנהנה ואעפ"י שלא הגביהו והוציאו או בהגביהו והוציאו אעפ"י שלא נהנה ולא חיסרו רק ע"י הגבהה הוא דווקא היכא דקסבר ששל חבירו הוא או של הפקר. עיין ב"ק דף כ'] בתוס' ד"ה נתנה לחבירו, קידושין (דף נ"ה] בד"ה אין מועיל ור"ן נדרים (דף ל"ד] ד"ה אמר רבא וכו' יעו"ש. והיכא דקסבר דשלו הוא אזי לא מעל עד שאכלו או נהנה ממנו ובשלמא לאוקימתא ראשונה דפליגי בר' נחוניא בן הקנה ניחא דקתני אוכל דווקא. אבל לאידך אוקימתא התם ה"ל למתני בסתמא. ולהנ"ל ניחא שפיר כיון דלכולהו אוקימתא דהתם צריכין לבוא לטעמא דאין פודין. רק דלאוקימתא דר"י פליגי בזה ולאידך אוקימתא כ"ע אית להו דאין פודין וכיון דאין פודין מדרבנן הוא. מש"ה נקט ליה באוכל דווקא דאז לא יבוא לכלל קום ועשה. אבל בשאר עניני מעילה דאפשר לבוא לידי קום ועשה אזי אי אפשר להפקיע חיובו משום דאין פודין ומשוה"ט נקט ליה באוכל דווקא וקסבר שהוא שלו. דאל"כ כיון דכבר מעל בשעה שהגביה דאז הוי כקום ועשה תו לא נפקע, והדברים נכונים וברורים למעיין:
ג שם רב יוסף אמר בפודין את הקדשים. וז"ל רש"י שם אי הוה סבירי להנך תנאי כר"ש דאמר תוך זמנו אסור בהנאה דכ"ע מודי דפטור ולא מעל הואיל והשתא מיהא לא חזי לאו ממונא הוא ואע"ג דסופו גורם הוא לממון לאחר הפסח. אלא אליבא דר"י הגלילי פליגי דאמר תוך זמנו נמי שרי בהנאה ובפודין הקדשות וכו' קא מיפלגי מאן דאמר מעל סבר דראוי היה באותה שעה לפדות וכו' ובר דמים הוא ודר' נחוניא לית לן עכ"ל:
ודברי רש"י תמוהין שהרי גם לר"ש ניחא דאע"ג דאסור בהנאה מ"מ מעל שהרי א"י יכולים לפדותו. וכבר עמד בזה במהרש"א ותירוצו דחוק יעו"ש. ובפרט דלקמן גרס באוקימתא דרב אשי דכ"ע אין פודין את הקדשים וכו' אלמא דאם פודין אפי' לרבנן דקא סברי כר"ש דאסור בהנאה ואפ"ה מעל:
ונראה דרש"י לשיטתו הוא שהכריחו לפרש כן דס"ל בב"מ דף מ"ו ע"ב] בד"ה מאי טעמא דרב נחמן וכו' וז"ל כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו. אלמא דהקדש והדיוט שוין בזה ובבכורות (דף י"ג] אמרינן דלעמיתך בחדא ולעכו"ם בחדא לבד מרב אשי דס"ל דלעמיתך ולעכו"ם בחדא עיין במס' ע"ז (דף ע"א] וב"מ (דף מ"ח] בתוס' ד"ה נתנה לסיטון מעל וכו' וה"ר חיים מפרש דלא קשה לא מקידושין ולא מעכו"ם וכו' יעו"ש. ולפ"ז לכולהו אמוראי אי אפשר שיפדו אחרים את ההקדש דע"י משיכה אי אפשר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ומאי נפקותא איכא בפודין כיון דאי אפשר שאחרים יפדו את ההקדש דבמאי יצא לחולין. ולעמיתך הרי אסור בהנאה. ולכן צריך לפרש דאליבא דר' יוסי הגלילי קאי דמותר בהנאה. ואיפשר לפדותו לעמיתך להסיקו תחת תבשילו. אבל לרב אשי דס"ל דלעמיתך ולעובד כוכבים בחדא. אזי גם לרבנן דר' יוסי הגלילי איפשר שיפדו א"י את ההקדש ע"י חילול כדכתיב ונתן הכסף וקם לו: