זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק אורח חיים · סימן ח
בדיני חמץ
ע"ד שאלתו בנידון אשה אחת אלמנה שצותה לבנה שיכתוב בעדה שטר מכירת חמץ קודם פסח דהאי שתא ולאשר לא ידע הנוסח לקח לפניו נוסח שטר מכירה משנה שעברה וכתב את מיני חמץ שהי' לה עתה. רק בשגגה מסרה שטר מכירה הישן ואחה"פ נודע להם מזה:
א הנה המנחת יעקב בספרו תורת השלמים סי' ו'] ופנים מאירות ח"ב [סי' קס"ג] הקילו בביטול חמצו ואנוס על הביעור דאיכא תרתי למעליותא. אבל רבו המחמירים בזה. ה"ה הפנ"י בתשובה סי' י"ד] והגאון בנוב"י מהד"ק (סי' י"ט] ובתשו' הגאון מו"ה ע"א זצוקלה"ה בסי' כ"ג] הגם אמנם יש לשדות נרגא בכל ראיותיהם כאשר יתבאר. מ"מ אין להקל נגד עדת הגאונים והקדושים נ"ע האלו. אך נלקטה מן הבא בידי בקצרה. כראוי לנבון כמותו:
הן עיקר ראייתו של הנוב"י מן דברי הה"מ שהביא ראיה לדברי רמב"ם (פ"א מהלכות חמץ ה"ד] מסוגי' דהרהינהו שגם באנוס על הביעור אסור לאחר פסח. שהרי בא"י שהלוה לישראל על חמצו אסור לאחה"פ. בדלא אמר לו מעכשיו. והרי התם הוי אנוס על הביעור. ומזה הוכיח הנ"ב דגם בדאיכא תרתי למעליותא אפ"ה אסור לאחה"פ. דאלת"ה אזדא לי' ראיתו לגמרי. דש"ה שהרי לא נאנס על הביטול. ומש"ה הוא דאסור לאחה"פ. א"ו דאפי' כשביטל ואנוס על הביעור. אסור לאחה"פ יעו"ש. ודחיתי זה כמה שנים דלעולם דהיכא דאיכא תרתי למעליותא מותר לאחה"פ. והרמב"ם מיירי היכא דנאנס על שניהם. והתם ג"כ נאנס על שניהם שהרי אינו יכול לבטל מפני שכל עיקרו של ביטול הוא מטעם הפקר וכיון שהשכינו אצל הא"י. אע"ג דא"י מישראל לא קנה משכון כדאי' בפסחים (דף ל"א] מ"מ אינו ברשות הישראל להפקירו. כדאיתא בב"ק [דף ס"ט] דצנועים ור' דוסא אמרו דבר אחד ע"ש. וה"ה נמי דאינו יכול לבטל. והבאתי ראי' לזה מדברי מרדכי בבא בתרא בסוף פ' הספינה עיי"ש היטב. ועתה מצאתי און לי עוד בתשו' רע"ק איגר זצוק"ל [סי' כ"ג] יעו"ש שהביא ראי' מגזל חמץ ועבר עליו הפסח. דפש"ל שהנגזל א"י לבטל דאינו ברשותו. ושמעתי שגם שארי הגאון מהרי"א ז"ל האבד"ק לונטשיץ דחה את דברי הנוב"י מטעם זה. והביא ראיה מדברי רמ"א יו"ד (סי' רנ"ח סעיף ז') גבי הקדיש את המותר וי"ל דהתם בישראל מישראל דקנה משכון, משא"כ בא"י. אולם במרדכי הנ"ל מבואר בפירוש דאפי' אם המלוה הוא א"י מ"מ אינו ברשות הלוה]. גם מה שהביא הנו"ב שם ראי' מפשטא דמתניתין פסחים (דף כ"ח ע"א] דתנן חמצו של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. וחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, [כצ"ל] יעו"ש. וז"ל וממוצא הדברים אתה שומע שאפי' הפקירו וגם היה אנוס על הביעור ג"כ אסור. דאל"כ אכתי נפליג בשל ישראל גופא וכו' יש לדחות דאם הפקירו תו לא הוי חמצו של ישראל. שהרי אין לו בעלים. ותו לא מיקרי כמפליג בדידה. רק בין יש לו בעלים לאין לו בעלים, ויותר רבותא הוא בתרווייהו בשל בעלים. ולמ"ב למ"ד דבשל א"י אפי' בקיבל עליו אחריות מ"מ מותר לאחה"פ, [עיין בחק יעקב סי' ת"מ סק"ד והוא שיטת ר' יונה בירושלמי]. גם באחריות אלם לדעת החולקים על שיטת הרמב"ם, או באחריות פשיעה לחוד כמו שמביא השו"ע א"ח סי' ת"מ ס"א דעת ראשונים בזה]. אבל בשל הפקר דליכא שום אחריות עליו פשיטא לן דמותר היכא דאנוס על הביעור. אבל בשל א"י מש"ל מיהת בחד צד לכל הפוסקים לרבותא דהיתרא:
גם בתשובת הגאון הקדוש מוהרע"א זצ"ל סי' כ"ג] השיג וז"ל, ולפענ"ד י"ל בע"א דבביטול איסור ליכא דררא דאורייתא וכו' למאי דקי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה וכו'. ומלבד זה לענין ביטול חמץ יש לחלק ביותר, דדווקא במטביל ומעשר ומטמא ומנסך ומדמע דהאיסור שלפנינו דרבנן, בזה לא קנסו שוגג אטו מזיד. אבל ענין שהיית חמץ בביתו הוא דאורייתא וכו'. וי"ל דקנסו שוגג אטו מזיד כנלפענ"ד, עכ"ל עיי"ש. ולדעתי הקלושה הדין והצדק עם בעל פמ"א, ונמתיקה את כל הפקפוקים אחת לאחת. הנה מ"ש לחלק דהכא גבי חמץ תחילתו דאורייתא אלא דעשה תיקון ועצה וכו'. הנה מצד הסברא דכיון שביטל קודם שהגיע זמן איסורו ובשעה שהגיע זמן איסורו כבר חל הביטול, וליתא לגררא דאורייתא כלל. תו לא איכפת לן במה שהיה קודם הביטול, כיון דקודם הביטול ליתא לאיסורא. ובהגיע תור האיסור ליתא לגררא דאורייתא. דלא מיבעיא לדעת הרמב"ם למ"ש הב"י [בסי' תל"ח] דבהנך בעיות בפסחים [דף י' ע"ב] דככר בפי עכבר וככר בשמי קורה וכו' אמרינן דמבטל לכתחלה ותו לא הוי אלא ספיקא דרבנן אזי פשיטא דס"ל כן דלאחר הביטול כבר נסתלק הענין מחששא דאורייתא. ואפי' לדעת הראב"ד שחולק עליו הוא מטעמא אחריתא. דס"ל דדמי למטמין בבורות לפי שנודע לו בשעת הביטול. אלא אפי' לדעת אבי העזרי הובא בב"י סוף סי' תמ"ב] דמחמיר בהנך אבעיות וס"ל דלא אמרינן בהו ספיקא דרבנן לקולא זהו כשנולד הספק קודם הביטול או קודם הפסח אבל בנידון זה שאנו דנין עליו שלא נודע לו כלל עד אחר הפסח אזי לכ"ע לית לן משום גררא דאורייתא. והדר דינא למ"ש הפמ"א דבדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד, ועיין במג"א [ס"ס תל"א ובסי' תל"ט סק"ג] וז"ל שם צ"ל כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' וכו', עיי"ש. איברא עודנה יש מקום לדברי קדשו דמ"מ יש מקום לחלק בין ביטול איסורין דעלמא ובין ביטול חמץ, דהתם ליתא לאיסורא דאורייתא בעצמותו משא"כ גבי חמץ דרק ע"י תיקון ועצה נסתלק האיסור דאורייתא. אולם לפענ"ד יש להביא ראי' גם לזה. דגם בנידון כזה ל"ק שא"מ לדידן דפסקינן כר' יהודה. מסוגי' הנ"ל גיטין [דף נ"ד ע"א] דמקשינן לר"מ מדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ועי"ש היטב בפירש"י ד"ה ואנן ניקום משמע להדיא דלר"י לק"מ. וכן בתירוצא דש"ס שם אמר לך ר"מ משמע להדיא דלר"י ל"צ לתירוצא דש"ס. והלא לדידן ור"י בעצמו ס"ל כן דציץ אינו מרצה אלא בעודו על מצחו. עיין יומא דף ז' ע"ב. ובפסקי הרמב"ם פ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ח' ועיין בכ"מ שם נמצא שנסתלק לאיסורא דאורייתא רק ע"י מעשה ותיקון ודמי במשקל לביטול חמץ שנסתלק באיסור דאורייתא ע"י ביטול שלו, ואפ"ה ל"ק לר"י שא"מ גבי דם שנטמא. ואי משום דהתם לא נתכוון הכהן גדול לזה, הלא גם ביטול חמץ לא נתכוין להערים רק לעשות כתיקון חכז"ל דבודק צריך שיבטל, עיין פסחים (דף ו' ע"ב]. גם מה שכתב בסוף ד"ק וכיון דחז"ל אמרו שלא לסמוך על תקנה זו ממילא הוי כמו דאורייתא וכו', עיי"ש. היכן מצינו שחז"ל סילקו את הביטול הלא הביטול מועיל שלא יעבור על ב"י ובל ימצא ואפי' בלאו שיש בו מעשה כגון שחימץ עיסה בפסח ובטלו טרם שנתחמץ דשוב אין לוקין עליו ואין זה דומה לשאר תקנות דלפעמים עקרו לדאורייתא לגמרי, אבל גבי חמץ הלא הביטול נשאר בתוקפו רק שהוסיפו לקנוס גם אחר הביטול על שלא ביער כתיקונם וקנסא לא שייך רק גבי מזיד אבל בשוגג לא קנסו אטו מזיד. דאזלינן בתר השתא דלא נשאר רק איסור דרבנן לחוד. וקל וחומר מריצוי הציץ. דבמזיד עקרו הריצוי לגמרי ואפ"ה ל"ק שא"מ. מכ"ש גבי ביטול חמץ שגם במזיד לא נתקו את הביטול לגמרי. דמהני מיהת שלא יעבור על ב"י וב"י ולענין כו"כ דברים שהקילו לאחר הביטול:
ונראה להביא ראיה מרחוק דגם הפרי חדש פסק להלכה למעשה כעין סברת הפמ"א ומ"י הנ"ל. עיין בשעה"מ בפ"י מהלכות מקוואות [כלל ו'] ד"ה וראיתי להפ"ח ה' פסח סי' תס"ז סק"ט וכו' בתוה"ד וז"ל האמנם הא ק"ל טובא במ"ש ועוד וכו' וצ"ע עכ"ל ע"ש. ונראה לישב דהתם גבי חטה שאני שגם בפסח שהוא ספק דאורייתא ידעינן בבירור שלאחר הפסח יסולק לגמרי מספיקא דאורייתא ולא יהא עוד רק ספיקא דרבנן. משא"כ בעובדא דמהריב"ל בכלים שאינו ב"י שגם עתה לא נסתלק הסד"א לגמרי שהרי אם יבשלו בו דבר חריף בתוכו. גם עתה כשאינו ב"י הדר הוי ליה סד"א, [וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תצ"ז]. ונמצא דגבי חמץ דמי הנידון לביצה דספק נבילה דמותר משום שהן שני גופים נפרדים וה"נ גבי חמץ שהם שני זמנים מחולפים ומה לי בין ב' חתיכות ובין ב' זמנים. כשם דגבי איסור כולל לא מחלקינן בהו בין כולל חתיכה דהיתרא עם חתיכה דאיסורא. כגון בנשבע שלא אוכל נבילו' וכשירות דחל שבועתו שבועות (דף כ"ג ע"ב]. וגם בכולל זמן דהיתרא עם זמן דאיסורא חל שבועתו. כגון בשבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט מכות (דף כ"ב ע"א, ה"נ הכא גבי חמץ. משא"כ גבי כלים שאינן ב"י שנתבשל בהם ספק טריפה שגם עתה לא נסתלק מן הבליעה שם גררא דאורייתא לגמרי שהרי אם יבשל בהם דבר חריף חוזר וניעור לאיסורא דאורייתא כמו כלים ב"י. ולהכי נידון כחתיכה אחת. ולפי"ז נידון ממילא שגם בעובדא שנשאל עליו בעל פמ"א ומ"י שדינו כשתי חתיכות. והנידון דלאחה"פ נפרד לגמרי מתוך הפסח. וכאילו הי' חתיכה אחרת ונידון בפ"ע כמו בשאר איסורי דרבנן דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. מאי אמרת דמ"מ נסתעף הדבר מן איסורו דתוך הפסח. הלא גם התרנגולת של ספק נבילה איסורן של הבצים המה רק מן התרנגולת ואפ"ה נידונים בפ"ע. ה"ה נמי באיסורו של אחה"פ נידון בפ"ע. שכבר הוכחנו מדבריו דשני זמנים נידון כשתי חתיכות:
איברא יש להמציא דכל כה"ג גם המחמירים מודים. שהם לא החמירו אלא כששכחו או בגוונא דשכחה מצוי'. דבזה קנסו שוגג אטו מזיד כמבואר בתשו' הגאון מהרע"א זצוק"ל [בסוף סי' כ"ג] הנ"ל וחולק בזה על הפמ"א ח"ב סי' קס"ג] דעיקר טעמא שמיקל בזה באנוס על הביעור או בשכח משום דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד. אבל בנידון זה שנתחלף להמוכר החדש בישן. שזהו לא שכיח כלל. ועיין יבמות [דף צ"א ע"ב] דבכה"ג גבי כתב סופר גט לאיש וכו' מקשינן שם ואמאי. נימא מאי הוי לה למיעבד וגם תירוצא דש"ס שם ל"ש כל כך גבי המוכר שנתחלף לו ברגע קטן החדש בישן וליתא לשטר מכירה בידו ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' [לקרוא את השטר מכירה] בערב פסח שזמנו בהול וכיון שהוא מילתא דל"ש כלל כבר מבואר הדבר בגיטין [דף נ"ד ע"ב] אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת יעו"ש בפרש"י ד"ה אין דכיון שהוא ל"ש לא קנסו. ועוד נראה דאפי' כשכתב לו שטר מכירה ושכח להשלימו כפי ההכרח עפ"י חוקי דת תוה"ק אע"ג דזה שכיח אפ"ה גם להמחמירים יש להקל שהם לא החמירו אלא היכא ששכחו למוכרו לגמרי. אבל כשנתעסק בו למוכרו ולא השלי' חוקו ע"פ דת חוקי תוה"ק גם המחמירי' מודים שהרי טעם של המחמירים משום דבזה שתחילתו נכנס בגררא דאורייתא טרם שבטלו. ומש"ה קנסו בזה גם שוגג אטו מזיד. אע"ג שנתגלגל עתה רק לאיסור דרבנן לחוד ולדידן דפסקינן כר"י דלא קניס בדרבנן. זהו היכא שכולו מתחילתו ועד סופו הוא איסור דרבנן לחוד כגון בביטול איסורין. אבל הכא מכל מקום מתחילתו היה דאורייתא זהו תורף דבריהם, מ"מ לא עדיפא כה"ג אליבא דידן דפסקינן כר"י ממאי דס"ל לר"מ שם דעיקר קנסא הוא רק בדרבנן יעו"ש בגיטין [דף נ"ג ע"ב], ועיי"ש עוד בדף נ"ד ע"א דמקשינן על ר"מ משילם חולין טמאין ומשני הכי השתא התם גברא לשלומי קא מכווין אנן ניקום ונקנסיה. הרי אע"ג שלא השלים חוקי התשלומין אפ"ה לא קנסינן שוגג אטו מזיד. וה"ה נמי כשמכר חמצו ונתעסק למוכרו כדי לקיים חוקי חז"ל אע"ג שבשוגג לא השלים כדינו מ"מ אין לקונסו בזה שוגג א"מ. וזה ברור ונכון. ישים מעכ"ת עיונו בספר פמ"א ח"ב [סי' קס"ג] דעיקר טעמו דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד כמו בביטול איסורין בשוגג דמותרין אפי' למבטל עצמו:
כל זה כתבתי להלכה. אבל למעשה טוב לצאת ידי כל הדעות ורק להתיר בתיקון ע"י תערובות ברוב ובהנאה. כאשר גם הגאון מוהרע"א זצוק"ל המחמיר בזה בתשובותיו. מ"מ היקל בעצמו ע"י תערובות ברוב ובהנאה (בספרו דרוש וחדוש בסופו דף ג' ע"ב) ובזה יש להקל בפשיטות במקום הפסד מרובה בלחוד, ובהפס"מ לעת צורך גדול יש לסמוך על דברי התורת השלמים ותשו' פמ"א ועל ההיתרים שכתבנו למעלה:
ב הגם כי לדינא בנידון דידן כבר גליתי דעתי איברא כדי להתלמד במקום אחר אציגה פה ממה שהרהרתי בזה ועיקר הדבר אם בשכירות קרקע א"י מישראל אם קנה בכסף לחוד ואפי' במקצת דמי השכירות. נראה ברור דמהני. הגם דמדברי הסמ"ע [סימן קצ"ד סק"ה] משמע דבעינן כל הדמים. זהו בישראל מא"י שעיקר הדבר גבי מכר משום דלא סמכ' דעתו [וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות זכי'] מש"ה יש מקום לומר דגבי שכירות בעינן מיהת כל הדמים. אבל בא"י מישראל דלא מהני גבי מכר הוא מטעמא אחרינא. וכמ"ש הרב המגיד בפ"א מהלכות מכירה ה' י"ז יעו"ש]) אזי יש לומר דזהו דווקא גבי מכירה שהוא לצמיתות חששו לזה. אבל לא בשכירות שהוא לזמן. מפני שכל המחזיק באלמות מסתמא לצמיתות הוא מחזיק ולא בתורת שכירות ועוד שהרי שכירות אין משתלמת אלא לבסוף [ואינו נאמן לומר פרעתי כמבואר בש"ע ח"מ סי' שי"ז ס"א] ויכול לומר בתוך כך אל תפרעני אלא בפני פו"פ והכא איירי בע"כ בא"י דציית לדינא דישראל כמובן מעצמו משא"כ במכר שיפסידו לישראל לגמרי שיאמר קניתי ופרעתי ויפסיד השדה והדמים. וכ"מ מטור יו"ד ומש"ע שם [סי' ש"כ סעי' ה"ו] וז"ל והקנין יהיה שיקבל פרוטה מהעכו"ם ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו חלק באם. משמע להדיא דאפי' בלא שטר קונה א"י בשכירות קרקע מישראל אע"ג דהמחבר הש"ע סתם בח"מ סי' קצ"ד] כדעת הרמב"ם גבי מכירה. אבל גבי שכירות קונה א"י מישראל אפי' במקצת דמים בלא שטר:
עתה אשיב על דברי מעכ"ת. מ"ש כבודו דזוקפין עליו במלוה הוא דווקא בשטר או בפני עדים. מסתימות הש"ס והפוסקים לא משמע כן. הגם דלכאורה היה נראה קצת מצד הסברא לומר כן דכיון דטעמא משום סמכא דעתא. אזי בעינן שטר דווקא. אכן מדנקט הש"ס כיצד כותב לו. אני פלוני בן פלוני מכרתי וכו' ונתן לו מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות זוז [ועיין בר"ן כתובות פ' מי שהי' נשוי (דף צ"ב) גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה] והרי התם המוכר נותן השטר ללוקח. וגם משמע שהוא רק בכת"י דמוכר ואין עדים חתומים בו. שהרי בשטר מכר בעדים כתוב בלישנא דסהדי ולא בלשון המוכר כמבואר בר"ן גיטין פרק המגרש:
גם מ"ש מעלתו דכיון שנתנו השטר בפני הא"י לא סמכא דעתא אלא על השטר לא נ"ל כן. דמסתמא הא"י יודע שהוא רק להערמה בעלמא כדי להפקיע איסורו וכסבור שדינא דישראל הוא כן שאינו מפקיע מידי איסור חמץ רק כשכותב לו לראי' על גוף החמץ. ועוד דאולי רק ליפוי כח כותב לו השטר. [ומבואר בנמוקי יוסף מס' ב"ב פ' יש נוחלין ובכל הפוסקים שם דגבי משכ"מ אין שטר כזה מגרע מתנת שכ"מ דמהני באמירה בעלמא ול"א בשטר כזה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה]:
גם מ"ש כ"ת בשם הסמ"ע [סי' קצ"א סק"ז] דגם בשטר ראי' קונה בהדי כסף. לא דק מעלתו בזה. הגם דלשונו הכי משמע קצת. אבל לקושטא הלא הדבר מבואר היטב בר"ן פ"ק דקידושין דף כ"ו] יעו"ש שכתב דגבי שטר ראי' קונה למפרע. והא דמבואר בש"ס ב"ב (דף נ"ד ע"ב] דנכסי עכו"ם הרי הם כהפקר. איירי במקום שכותבין שטר קנין. אבל במקום שכותבין שטר ראי' אכתי גם השתא לאחר שהחזיק בו אחר. יכתוב לו ש"ר ויקנהו למפרע יעו"ש, ואף דהר"ן בקידושין הנ"ל כתב דשטרי דידן שטרי קנין הם וקונין בהם זהו דווקא כתיקון שטר דידן כמ"ש הר"ן. והכוונה שכתוב בו לעדות ולזכות ולראי'. דלישנא דזכות משמע תורת קנין. וכמ"ש בזית רענן חלק ראשון סוף חלק א"ח דף ל"א ע"ד ד"ה ובעיקר השאלה וכו' עוד כתבתי שם עפ"י דברי תוס' קידושין י"ד ע"ב], יעו"ש. ומשה"ט גם בנידון דידן אילו בא לפני טרם שקנה החמץ בחזרה מן הא"י הייתי אומר שגם עתה במוצאי פסח תחתום המוכרת על השטר מכירה זה משנה הזאת ותקנה למפרע או לכתוב מחדש שטר מכירה בלישנא דראי' בעלמא כמו שנוהגים בכל שטר מכירה של חמץ שכתוב בלישנא דהודאה לחוד ואין כותבין בתוכו לעדות ולזכות דזהו בוודאי רק לראי' בעלמא:
ג והנה שמוע שמעתי שרב אחד שאל לעצמו הוראה זו ששמע ממני וכתבה בשמו לש"ב הגאון מוהרי"א ז"ל אבד"ק לונטשיץ והשיג ע"ז מדברי הר"ן בקידושין הנ"ל דשטרי דידן שטרי קנין הם. והוא מפני שכבר שכח השואל את אשר חלקתי בזה. וכמו שכתבתי למעלה. וגם השיג משום שכבר עבר בפסח על וב"י משום הואיל דאי בעי לא יחתום. ולא דיבר נכונה בזה. [וכמו שהרגישו בזה כמה רבנים מופלגים ומאוה"ג מתלמידיי שיחיו אשר ראו זאת בס' זי"ר. וראו בספרו ד"ס מה שהשיג על זה] דהואיל ל"א רק אחמץ גופיה משום דכתיב ביה לא ימצא שלא יהא לישראל שום צד מציאות כגון בקבלת אחריות דאע"ג דבכל התורה אמרינן דבר הגורם לממון לאו כמ"ד. אבל גבי חמץ עבר בב"י. אבל הכא לגבי החמץ ליכא משום הואיל שהרי מכורה וקנויה לו בלא שטר רק מפני קבלת אחריות שבו כמ"ש בעל מק"ח בסי' ת"מ סק"ג ובסי' תמ"ח] דהוי כאחריות אלם שהרי אם יגנוב או יאבד לא ישלם לו מאומה בדיניהם מפני שמחזיקים אותו להערמ' בעלמא והוי כמו חמצו של א"י בביתו של ישראל ובאחריותו של ישראל ומשה"ט צריך להקנות לו הקרקע דתו לא איכפת לן באחריותו מפני דהוי כחמצו של א"י בביתו של א"י ונמצא דתורתו של הואיל בנידון זה הוא רק על הקרקע דהוצרך לשטרו רק שהחמץ יוגרר ממילא בזה אחר הקרקע ובדבר שאינו חמץ לא מהני מידי לאוקמי ברשותו משום תורתו של הואיל ועוד יש להשיב בזה. כמובן לאיש נבון כמוהו:
ד ולברר הדברים היטב עיין במק"ח סי' תמ"ח] בדינו של רדב"ז גבי מתנה ע"מ להחזיר דעובר בב"י משום ספק קנין דאולי לא יחזיר לו ונמצא שהוא שלו כמ"ש הט"ז [בס"ס תמ"א] דספק קנין עדיפא מקבלת אחריות. ולפע"ד נראה ברור דהיכא דנתקיים התנאי והחזירו לידו דמותר בהנאה. וממקומו מוכרע שהרי התם בישראל שהלוה לא"י על חמצו והתנה מעכשיו דשם כתב הט"ז וחידש דעובר בפסח מצד ספק קנין. ואפ"ה מילתא דפשיטא הוא היכא דפדאו הא"י דמותר בהנאה משום דהוי חמצו של א"י. ול"א הרי כבר נאסר משום שעבר עליו המלוה הישראל בב"י. וכן מצאתי בד"מ [סי' ע"ג] שתמה על הט"ז בזה. ברם לקושטא דברי הט"ז נכונים שכל סוגי התורה הם בקוטב זה. דאזלינן בתר מקומו ושעתו. הגע בעצמך בקונם או בנזיר טרם שנשאל לחכם מלקינן ליה ומענשים אותו כדינם ואם הלך אח"כ ושאל על נדרו אע"ג דעוקר למפרע היש שום מיחוש שנעשה חוק עול בדינם. ואפי' אם מת מחמת המלקות הכי ס"ד שיש על הב"ד שום דבר אשמה. ואפי' כשוגג ואונס לא הוי. והטעם שכן נצטוינו מאת הש"י ליזל בכ"ד אחר מקומו ושעתו. ולא לחקור אחר עתידות. וה"ה בנידון זה שעבר על ב"י משום ספיקא. זהו בפסח שעודנו בספיקא אבל כשפדאו איגלאי מילתא למפרע שהוא של הא"י לגמרי ונתברר למפרע דלא עבר עליו וה"ה נמי במתנה ע"מ להחזיר כשהחזירו איגלאי למפרע דלא עבר עליו ומותר בהנאה. איברא בקיבל אחריות או גבי הואיל אע"ג דנתברר שלא נגנב ולא נשאל עליו אפ"ה עובר עליו ונאסר גם לאחר הפסח. דמשום קבלת אחריות נקראים בשם בעלים גבי חמץ. דמ"מ הוי גורם לממון שע"י ניצול ממונו. וכן גבי הואיל אע"ג שנסתלק אח"כ ההואיל לגמרי. וראיה מדברי הר"ן פסחים [דף ל"א] שהקשה דאמאי אמרינן דא"י שהלוה לישראל ע"ח דמותר לאחה"פ הלא יאסור מטעם הואיל דבידו לפדותו. דמ"מ נקראו בשם בעלים גבי חמץ לעבור בב"י משום הואיל או משום קבלת אחריות דגבי חמץ אמרינן דבר הגורם לממון כמ"ד:
ועיין במק"ח (ס"ס תמ"א] דמסיק שם כמג"א שחולק על הט"ז משום דיכול הישראל לומר הריני כאילו התקבלתי. או למחול התנאי יעו"ש. ולכאורה קשה דאכתי יעבור בב"י משום הואיל דאי בעי לא ימחול ולא יאמר הריני כאילו התקבלתי. דאם אמרינן הואיל היכא דמחוסר מעשה. מכל שכן על העדר מעשה. אכן לקושטא ניחא דלא אמרינן הואיל אלא היכא שאח"כ יהיה שלו לגמרי כגון לאחר שנשאל על הקדישו שיהיה שלו לכל דבר. משא"כ הכא שגם אם לא ימחול התנאי מ"מ לא יהיה שלו לגמרי רק משום ספק קנין:
והא לא קשיא לדעת הרדב"ז] דגם במתנה ע"מ להחזיר מדוע יעבור בתוך הפסח הרי יכול לומר הריני כאילו התקבלתי. דשאני ע"מ להחזיר דהתנאי הוא שיקנה בקנין דוקא לידו כמ"ש הרא"ש סוכה פרק לולב הגזול [סימן ל'] וראייתו מהא דלא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא. ועיין בכל זה:
ירח אייר שנת תרט"ו לפ"ק קוטנא יע"א דברי ידיד נפשו דוש"ת. הק' משה יהודה ליב