אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אורח חיים › סימן ז

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אורח חיים · סימן ז

סימן ו

תשובה לרב מפורסם בענינים שונים

א ראשית בכורי עיונו הזך והנמרץ, במכתבו היקר והנחמד יצא להקשות על דברי תוס' שבת [דף כ'] בד"ה למשרי אברים ופדרים דבמשלה בהן אור בחול קריבין בשבת. מהא דהקשה הש"ס בפסחים [דף נ"ט] קראי אהדדי דכתיב לא ילין לבקר וכו'. וכתיב עשב"ש, דדילמא במשלה בהן אור הוא דהזהיר רחמנא שלא ילין הא בלילה קריבין והיא קושיא עצומה:

ונראה לפע"ד בזה. דבע"כ צ"ל דהקרא דלא ילין לא איירי במשלה בהן אור. דפשטא דקרא משמע להדי' דהיכא שהלין עד בקר הוא בכלל כל נותר דעלמא לשריפה ולמוקים עלה בכרת. וכבר למדנו הלכה ברורה זבחים (דף מ"ג ע"ב] אמר ר"י וכו' הפיגול והנותר והטמא שהעלן ע"ג המזבח פקע איסור מהן וכו'. אר"ז שמשלה בהן האור ועיי"ש בתוס' ד"ה הקומץ [דף מ"ב ע"ב] דאפי' לכתחילה מותר באכילה בזה. ואם כך יפה כחו של משב"א לסלק שם נותר שכבר חלה מכש"כ דמהני משב"א בזמן הקרבתן שלא יבוא לכלל נותר כלל ושלא יחול עליו שם נותר כיון שכבר נעשה לחמו של מזבח וכיוצא בזה מצינו כ"פ בש"ס ופוסקים. וסוגי' שלימה נדרים [ע"ה ע"ו] דיצאו ללמוד בזה בק"ו בכמה אנפין אף בדברים הרחוקים קצת בתחילת המחשבה, עיי"ש ומה מקוה וכו':

איברא נראה דזהו דווקא היכא שכבר הוכשרו האברים להקרבה ע"י זריקת דמים בהכשר אבל היכא שנפסלו האברים להקרבה ע"י פיגול של שחיטה וזריקה. ולא הוכשרו להקרבה רק ע"י שמשב"א. שוב לא נעשו לחמו של מזבח עי"ז. וכשהותרו אח"כ למזבח ע"י שמשב"א. הרי כל דין נותר עליו. שהרי לא נכנסו בזה ע"י שמשב"א רק כמו שאר קרבנות לאחר זריקת דם. שעי"ז אינו צריך להורידן מע"ג מזבח, ולא מסתבר לומר דנחלק משילת האור לזה ואח"כ יועיל נמי שלא יחול עליו שם נותר. דאנן לא שמעינן בשחיטת קדשים אלא שלשה הדרגות, חדא דמשב"א, והשני' בשרירי [המבואר בזבחים דף פ"ו ע"א] שנעשו כמו עצים. והשלישי כשנעשו כגחלת דאזי גם קודם חצות א"צ להעלותן עוד. וכל כמה דלא מטו לשרירין לא הגיעו רק להדרגה ראשונה] ומשה"ט אמרי' בכריתות (דף י"ד] כגון שהעלה אבר פיגול וכו' דפקע פיגול מיניה והוי ליה נותר ובע"כ מיירי שמשב"א דאי לא משב"א לא נפקע שם פיגול כמו שמבואר בזבחים מ"ג] אבל היכא שכבר הוכשרו האיברים בזריקת דמים בהכשר ומשב"א שוב לא חל עליו שם נותר מק"ו וכמ"ש. ובשגם שהוא דבר חדש ומעודי רחקתי להמציא דבר שלא מצאתי לזה רמז בש"ס ופוסקים מ"מ כ"כ שלא מצאנו להיפך מסתברא כן:

ומה שרצה מעכ"ת לדחות קושיתו מתוס' ממס' מעילה דף י' ע"א] דאימורי קדשים קלין אין בהם מצוה להפך בצינורא כיון שנעשה מצותן. א"כ פסח דהוא קדשים קלים אין דוחה שבת גם במשלה בהן אור]. איננו מספיק דזהו היכא שיכולין לשרוף בלא"ה ואכתי קשי' דנוקמי' לקרא היכא שפקעו מבעוד יום. וכן משמע להדיא מתוס' שם דמשה"ט הוא דאין בהם מצוה מפני שיכולין לשרוף בלא"ה.

ב פסחים [דף י"א] מי אמרינן לר"י אדם בהול וכו' אין מקרדין והקשה מעכ"ת לדעת התוס' בשבת (דף מ"א ע"ב] תד"ה מיחם דגם לר"י אינו אסור בשבת דבר שא"מ רק מדרבנן. א"כ מאי פריך. ואפשר לדחוקי דאיירי בבכור בזמן הזה דהוי ג"כ מדרבנן [ועיין במס' ע"ז דף י"ג ע"ב] ואף דעיקרו דאורייתא מיאן הש"ס לחלק בזה, עכ"ל. לא אדע מנ"ל דדבר שא"מ לר"י לא הוי כעיקרו דאורייתא כמו בזה"ז גבי מומין, דהא דשא"מ לר"י לא גרע ממלאכה שאצ"ל לר"ש. ואיתא להדיא בפ' כירה [ד' מ"ו] ובתוס' יומא [ל"ד] תד"ה ה"מ בשם ר"י דכל היכא דקמכוין איכא א"ד. ועיין בחידושי רשב"א בתי' השני כיון דמשכחת ליה בזה מלאכה דאורייתא מיקרי כדאורייתא יעו"ש. וגם לתי' הראשון וכמ"ש בתוס' הוא משום דדחיקא להו לישנא דש"ס דאיכא א"ד אבל מ"מ לא יצא מכלל עיקרו דאורייתא כיון דעיקר המעשה אסור מדאורייתא רק המחשבה מחלקת ביניהם. ועיין בשער המלך [פ' י' מהל' מקוואות כלל א'] שמסתבך בזה אם בתרומה ומעשר בזמן הזה מיקרי עיקרו דאורייתא. איברא לקושטא תרווייהו דמי לעיקרו מדאורייתא כאשר הבאתי לזה כמה ראיות ברורות ואכ"מ:

עוד הניף רוח בינתו להקשות לדעת רמב"ם פ"א מהלכות אסורי המזבח הלכה ז'] דס"ל דגם בזמן הזה איכא איסור דאורייתא הדרא ק"ל. מתחילה הוי ליה לאוכוחי דרמב"ם ס"ל כדעת ר' יהודה בתוס' בזה:

גם הקשה על דברי התוס' שבת הנ"ל מקו' הש"ס במסקנא מחמץ יש לישב עיקר זה הקושיא עפ"י דברי צל"ח דדייק מלישנא דר"י דנקיט בי"ד שחרית דעד סוף שעה ד' הוא דמיקרי שחרית לר"י בברכות דס"ל דתמיד של שחר עד שעה ד' אבל בשעה ה' דאסור מדרבנן לא יבדוק עד שה"ב דבדילי מיני' ביותר:

ג ביצה [דף כ'] ויעשה כמשפט. ק"ל לטעמא דב"ש דלא יליף חובה מנדבה לסמיכה אבל בנדבה סומכין רק דאין מביאין נדרים ונדבות ביו"ט ומש"ה לא מש"ל לסמוך. הא פסקינן בחגיגה (דף ז'] דיוצאין שלמי חגיגה בנדרים ונדבות והכהנים בחטאות ואשמות. א"כ משכחת ליה לב"ש דמביאין ביו"ט וסומכין. המציא דבר השכל. אכן לקושטא נראה דלאוקימתא זו לא לב"ש דיצא בנדבה ידי ש"ש בנדבה שנשחט ביו"ט רק כשנשחט מעיו"ט בק"ק שנאכלים לב"י. וכעין דאמרינן בחגיגה של י"ד יעו"ש. וטעמא דידי שהרי כל עיקרו אינו רשאי לשוחטו ביו"ט רק משום שלמי שמחה כמ"ש תוס' שם (דף ז' ע"ב] בסד"ה עולות וכיון דמשום ש"ש אינו רשאי ואסור לסמוך משום שבות דב"ח, שוב לא ניתן לדחות מפני קרבן נדבה. שהרי כל עיקרו לא ניתן לדחות ביו"ט נמצא דעי"ז יתבטל הסמיכה מנדבה שקבעו הכתוב לחובה לסמוך, ואע"ג דמ"מ הסמיכה א"מ בדיעבד מ"מ בכה"ג מצינו דנעקר לגמרי בשב וא"ת כי היכי דלא נבטל מצוה זו, עיין פסחים (דף פ"ט] גבי חמשה שנתערבו פסחיהן עיי"ש. ועיין גיטין (דף כ"ח ע"ב] בתד"ה והא רק היכא דאין לו תקנה כלל אבל היכא דאפשר להמתין לא מבטלינן לסמיכה והכא הרי אפשר שימתין עד למחר ויקיים שניהם הסמיכה והשמחה יחדיו יצמדו כמ"ש הלח"מ [פ"א מהל' חגיגה ה"ד]. ואע"ג דעיקרו בראשון משום שלא יתבטל מצות סמיכה לגמרי מוטב שנמתין עד למחר ויקיים שניהם:

ד מספ"ל במוקצה ביו"ט לדעת הרי"ף והרמב"ם וש"ע [ריש סימן תצ"ה] דביו"ט דקיל מחמרינן גבי מוקצה ביו"ט שחל להיות בשבת. אם נימא דכיון דחמירא משום שבת ולא אתי לזלזולי בה. או דילמא כיון שכבר נאסר ביו"ט דעלמא לא פלוג רבנן בתקנתן. וכן גבי מניחין נר ע"ג דקל בשבת שבת מ"ה] מספ"ל בזה. והוא ספק עצום מאד לא מצאתי מפורש בראשונים ובאחרונים:

ונראה להביא ראיה מדברי הירושלמי פ"ב דתרומות ובפ"ג דשבת סוף הלכה א' דתנן התם הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג ובין מזיד יעקור וז"ל מ"ט דרבנן נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות. ד"א מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות מל' יום יעו"ש. ואמאי לא מפרש הנפקותא בפשטות דנטע בשבת של שביעית דטעמא דחשד ליתא כיון דחמירא משום שבת. אבל משום מונין איכא. א"ו כיון שכבר החמיר משום שביעית דקילא שוב לא מפלגינן אע"ג דנטעו גם בשבת ואף די"ל קצת מ"מ נראה דאין להדורי אחרי חילוקים זרים ודקים שדופות קדים להוציא הדברים מפשטן:

גם יש להוכיח מש"ס ביצה (כ"ז ע"ב] גבי בהמה שמתה שהקשה הבעל המאור והר"ן על הרי"ף שמביא למסקנא דאיירי בבהמת קדשים ובמסוכנת דליתא לדידיה דפוסק ביו"ט כר"י. וכן הקשה שם על גופיה כיון דדיקא כותיה דר"ז דדומיא דחלה קתני וקשיא לר"ן ואמאי לא מתרצי בפשטות כיון דבעצמותו איירי דומיא דחלה א"כ עיקר הדין בוודאי איירי דומיא דחלה. וכשם דחלה שנטמאת אסור אפי' ביו"ט שחל בשבת דכיון דלא חזיא למידי בשבת והוי דומיא דעצים ואבנים שגם לר"ש אסורין בטלטול אפי' בשבת. ה"ה בהמה שמתה נמי אפילו ביו"ט שחל בשבת וזהו דוקא בבהמת קדשים אבל בחולין שרי במסוכנת כר"ש [והוא הדין לשיטת הרי"ף ביו"ט שחל בשבת לצד הספק הזה] א"ו דאפילו בבהמת חולין אסורה כמו ביו"ט דעלמא [ואין להשיב דאי דומיא דחלה א"כ אפי' בשבת לחוד נמי, דז"א דבמסכת זו לא איירי בשבת לחודא]:

אמנם נראה דזהו לענין מוקצה דווקא שעיקרו משום תקנתא דעלמא תקנוהו כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט דעלמא. ולא משום איש זה לחודא ולא משום יו"ט זה לחוד. מש"ה שפיר אמרינן דאפי' ביו"ט שחל בשבת ג"כ אסור. אבל לענין דאין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט דעיקרו משום דלא ליתי לידי חילול בנר זה עצמו ביו"ט זה וכן לענין דאין מזמנין את העכו"ם ביו"ט (ביצה כ"א] שהוא משום שלא ירבה בשבילו בפעם זה שמזמנו, אזי ודאי ביו"ט שחל בשבת דלא שייך עיקר הגזרה דינו כשבת לחוד. ול"ש בזה לא פל"ר. שהרי מתחילה לא תיקנו משום תקנתא דעלמא דלא ליפרצו ע"י זה. וראיה שהרי היכא דלא זימנו מותר ליתן לפניו בלא הפצרה [כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' יו"ט הלכה י"ג ובש"ע סי' תקי"ב בט"ז שם סה"ד]. וכ"כ דלא קתני בהדיא דעשאו משום גזירה דעלמא כי היכי דלא ליפרצו ע"י זה אין לנו לבדות מדעתנו רק אמרינן דגזרו משום דבר זה עצמו. וכן לענין שלהבת ביצה ל"ט] דכל א"ה אסורין מדרבנן ובשל עכו"ם מותר דנראה אפי' היכא שהיתה של ערלה וכ"כ ואח"כ עשאו לעכו"ם בצירוף ד"א דנעשה עכו"ם ע"י כולל ג"כ נראה מסתימת הפוסקים דשלהבת מותר דמתחילה לא אסרו בשאר א"ה רק משום גזירה דלא ליתי ליהנות ממנו בעודו גחלת. וכיון דהשתא בדילי ממנו משום עכו"ם בטלה הגזירה והותר השלהבת. כנלפע"ד מצד הסברא ולקמן נבאר קצת ראיה לזה:

ולכאורה נראה ראיה להיפך שגם במוקצה מותר ביו"ט שחל בשבת שהרי הקשו שם בביצה על רב נחמן אדמיפלגי בביצה ליפלגו בתרנגולת, מאי קושיא בשלמא השתא יש מקום לומר מסתימת לשון המשנה דאפי' ביו"ט שב"ש אוסר משום מוקצה משא"כ בתרנגולת דאסורה בל"ז בשבת. ואפי' בחולה שיש בו סכנה אסור לבריא באומצא אפילו בשבת דעלמא לדעת ראב"ד [פ"ב מה"ש] ור"ן בפ"ק דחולין [אם לא שנסתכן מבע"י] ואפי' לדעת הרי"ף ורמב"ם דמוקצה מותר בשבת משום דדמי לנר שהודלק בשבת. ושאר פוסקים מחלקים בזה דש"ה דדחאו בידים עיין בש"ע (סי' שי"ח ס"ב] יעו"ש מ"מ לדעתם קשיא. א"ו דלקושטא מותר ביו"ט שחל בשבת. איברא יש לדחות דבל"ז קשיא מאי קושיא ליפלגו בתרנגולת דבין לדעת רז"ה ריש ביצה דבמוקצה שאסור בשבת משום מלאכה, הוא דאסור ביו"ט משום מוקצה אבל בתמרי דעיסקא שהוא רק מוקצה לחוד מותר גם ביו"ט. נשמע רבותא בביצה בין בשבת בין ביו"ט, משא"כ בתרנגולת דבפשטא דאסורה בשבת משום מלאכה הוא דאסורה ביו"ט. אבל ביצתה שאין עליה עצמה משום מלאכה ה"א דמותר ביו"ט משום שאין ביצתה נגררת אחר התרנגולת. וכן לרמב"ן קשיא להיפוך דאי נקטו בתרנגולת ה"א דוקא במוקצה כזה הוא דאסורה ביו"ט משום דבשבת אסור משום מלאכה. וע"כ צריך לומר דבל"ז נדע כ"ז מצד הסברא לכל א' כפי שיטתו וה"ה נמי נימא לענין יו"ט שחל בשבת כיון דמצד גזירה דעלמא דלא ליפרצו ביה לא מחלקינן ביה:

ומה שהביא מעכ"ת יד"נ ראיה מקושית הש"ס ביצה [כ"א ע"ב] על ריה"ג מהני סופלי וכו' תינח ביום טוב בשבת מאי איכא למימר דבע"כ צ"ל דקושית הש"ס קאי על יו"ט שחל להיות בשבת דבשבת לבד מאי קושי'. הלא בשבת מוקצה מותר, הוא דבר חריף אולם לקושטא אין ראיתו מוכרחת שהרי מצינו כמה סוגיו' שלא חילקו בזה כאשר האריך בזה האשרי סוף שבת וכל האמוראים לא חילקו בזה רק ר"נ הוא שהמציא לחלק ביניהם. ועיין רמב"ן במלחמות ד' ריש ביצה שגם ב"ש וב"ה גופייהו לא חילקו בזה רק רבינו סתם כן להלכתא וקושית הש"ס קאי לשאר אמוראי. וכן גבי בהמה שמתה דמקשה לימא סתם מתניתין דלא כר"ש הוא בע"כ לשאר אמוראי:

והנה לעת באו דבריו הנחמדים עדי, היה אצלי אחד מתלמידי הרב מוה"י נ"י ושאלתיהו על שלום מעכ"ת כי קרוב המקום אליו ואמר לי ששמע שמעו הטוב הולך וגדול למרחקים בתורתו ובכשרון מפעליו. והנה במו פי נשאתי הילולו בעוצם חילו בגפ"ת. וספרתי לו מ"ש בזה. ומה שחשבתי בזה. ולאחר עיון קצת השיב תלמידי הרב הנ"ל שלכאורה יש לדמות לזה למ"ש הפוסקים בריש כתובות במת אביו של חתן או אמה של כלה וכו' דלמש"א א"צ לישן ב"א יעו"ש באשר"י ובש"ך יו"ד [סי' שמ"ב ס"ק ז'] וה"ה נמי בנידון דידן. ויש לדחות בכמה אנפין. וגם תלמידי הנ"ל חילק בעצמו ביניהם מצד הסברא דש"ה דעיקר מילתא ל"ש מש"ה ל"א ביה לפ"ר וכעין שחילק בדגול מרבבה בי"ד [סי' ט"ו] בין נפל לענין חליצה לבין אכילה ועי"ש ועוד י"ל כמובן. איברא לפי מה שכתבתי לעיל לחלק בין תקנתא דעלמא לבין תקלה בדבר זה עצמו ניחא בפשטא כמובן:

ה יבמות [דף ה'] בתוס' ד"ה כולהו בסוף הדבור שכתבו משום דיכול להמתין עד למחר. והקשה כת"ה לאביי דתירץ בשבת (כ"ד] מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט הדרא קושית התוס' לדוכתיה דנילף מהכא דלא דחי. והתם לא יוכל להמתין למחר דהוי נותר ואפשר דמעלה בראש המזבח. דבריו נכונים. ומה שחזר וגמגם דפלוגתא היא אם לינה מועלת בראש המזבח. הא מבואר זבחים [ד' פ"ז] דדוקא כשירדו הוא דפליגי וכשלא ירדו מקטירים לעולם לד"ה:

ו הקשה על הא דס"ד דר"ז דמילת אונס מעכבו (בש"ס יבמות דף ע"א לאו דאתיליד בין עשיה לאכילה] מהא דכתיב ויעשו ב"י את הפסח בשנה השנית והרי היה להם בנים שלא יכולים למולם כדאיתא שם. י"ל דר"ז ס"ל משום שלא נשבה להם ר"צ וכטעמא דאמרינן התם ע"ב] מפני שנזופים היו וזה משלוח המרגלים והלאה וכמ"ש התוס' שם וזה היה בליל ט"ב בשנה השנית. ולפי' רש"י שפי' מחטא העגל והלאה צ"ל לס"ד דר"ז דסבר כתירוץ ראשון בתוס' קידושין [ל"ז ע"ב] בד"ה הואיל וכו' דבלא זה צ"ל דעל פי הדבור היה:

ז הקשה ידידי מעכ"ת על תוס' קידושין [ל"ז] בד"ה הואיל דמש"ה לא עשו פסח במדבר מפני שערלים היו הנולדים. דהא כל הוולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ונשים בראשון חובה א"כ היו רובן בני חיובא דיוצאי מצרים נמולין היו. ונלפע"ד דמלשונם הכא משמע דסברי דערלת בניהם של הנולדים במדבר עיכבו את אביהם דאינם נדונים כאנוסים מפני שתחילתם בפשיעה. מפני שנזופים היו ע"י חטא של מרגלים כמו שסיימו בדבריהם או אפשר דאינו אונס גמורה רק אמתלא להתרשלותם. וקצת ראיה מיומא דעיבא ויומא דשותא [יבמות ע"ב] ודי להם לפטור א"ע מעונש עשה לחוד בשב וא"ת שהרי אבי הבן אינו חייב כרת כמ"ש רש"י בפ' ר"א דמילה [דף קל"ב ע"א ע"ב] ובש"ע [סי' רס"א] וגם הילודים אינם בני כרת עד שימותו בערלה כמבואר ברמב"ם [ריש הלכות מילה]. אבל על פסח הוא דקשיא להו דהיאך הקילו על עצמן בעשה שיש בו כרת וע"ז תירצו כיון דסוף סוף לא מלו את בניהם נמצא דמן הדין נפטרו אביהם מפסח. (ובזה מחולקים למ"ש ביבמות [ריש ע"ב] בד"ה משום שכן מצינו כ"פ] וכיון שכל אחד מיוצאי מצרים כמעט רובם ככולם נפטרו ע"י לידת נשותיהם מט"ב משנה השני' לצאתם ממצרים ממה שנתעברו נשותיהם מקודם וילדו מט"ב והלאה וכן נשותיהם שנתעברו מט"ב והלאה נמצאו רובם ככולם היו להם בנים בפסח השלישי לו יהיה מחצה זכרים ומחצה נקבות מ"מ נפטרו כמעט כולם ע"י בניהם הערלים והמיעוט שלא ילדו להם זכרים הרי היו בהם כמה זבים ומצורעים וטמאים וזקנים וחולים שאינם יכולין לאכול כזית. והנקבות הילודות במדבר אכתי לא מטו זמן חיובייהו עד שתים עשרה שנה. ומה שנוספו בני חיובא מן הנקבות בשנה א' כבר היה כנגדן זכרים הנולדים הפטורים ופוטרין את אביהן מכל משך השנים האלו וגם בתוך הנקיבות של יוצאי מצרים היו בהן כו"כ זבים ומצורעים נדות ויולדות וטמאות. וגם למאן דא"ל שה לבית אבות דאורייתא פסחים (פ"ט] מ"מ אינם נכנסין במנין הרוב שאינם ב"ח בפני עצמן רק דאביהם צריך להמנותם על פסחיהם ממה שמאכילים להם. ועפ"י דברינו האלו מדוקדקים דבריהם שכתבו ומ"מ אינם חוטאים וכו' הכוונה דאע"ג דלגבי ערלת בניהם גופא לא נדונים כאנוסים וכמ"ש מ"מ לגבי עשה דפסח אע"ג דיש בו כרת ורחוק הדבר שיקילו לעצמם באיסור כרת איברא נפטרו מצד הדין ע"י ערלת בניהם. וכן מה שסיימו בסה"ד לפי שהיו נזופים שאין התקשרות לדבר זה כאן שהרבה טעמים נאמרו שם בזה. ולדברינו ניחא שבאו לתרץ בזה הפסח שעשו בשנה השנית. וכן שלא יקשה מזה לר"ז כמ"ש מעכ"ת כמ"ש לעיל [אות ו']:

ח ידיד נפשי תמה על הרמב"ם [פ"ו מה' קרבן פסח] דטמא מת שחל ז' שלו בערב פסח אע"פ שהזה וטבל פטור מק"פ. מהא דאיתא יבמות (דף ע"א ע"ב] ערל מקבל הזאה בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא ולפ"ד רמב"ם גם אם מלו בעשרה היה הזאה השנית ביום י"ד ופטורים מק"פ. ונראה עפ"ד הכ"מ שם דהא דדימו שם טמא מת לטמא שרץ לאו לגמרי מדמה אלא דטמא שרץ קודם טבילה עולה במשקל לט"מ לאחר טבילה ובט"ש כבר איפליגו בהו תנאי [כדאיתא בפסחים דף צ"ג] ומשה"ט התווכח ר"י להוכיח דבריו דערל מקבל הזאה אפי' למאן דא"ל דשי"ז על ט"ש קודם טבילה וממילא דשו"ז על טמא מת לאחר הזאה וטבילה:

ט תמה תמה קרא על הכ"מ (פ"כ מה' עדות ה"ב] ותוס' י"ט בפרק א' דמכות משנה ט'] ד"ה ושני פטור ויצא להצדיק את דברי רמב"ם שפוסק דאם הוזמו אחר שלקה הנידון על פיהם חייבי' מלקות והמציא בשכלו הנמרץ שהוא מפני שעברו על לאו דלא תענה ובזה שיכל ידיו לפרש דתלמודא דיליף לאין משלשין במכות קאי רק לר"מ דלוקין פ' וחדא משום כאשר זמם אבל לרבנן ניחא בל"ז דנימא דלוקין משום ל"ת וכיון שכל א' מהם עבר על לאו דל"ת לוקין כ"א מהם כדינו. ולפע"ד נראה להצדיק דברי מרן זקיני בעל הכ"מ ודברי תוי"ט וקוטב דברי כיון דלפי המסקנא לאו זה ניתן לאזהרה לעדים זוממין לעשות להם כאשר זממו וכיון שבעצמותן שייך דין הזמה בעדותן וניתן רק לאזהרה לכל סיג הזמה וגבולותיה והלכותיה וכאשר כבר עבר סוג גבולותיה שוב לא נשאר אזהרה להלקותן כיון שכבר נשאו על כתפיהם האזהרה זו בכל ימי משך גבול הזמה. ומשה"ט כשכבר עשו ב"ד על פיהם אע"פ שכבר נפטרו מעונשי הזמה שוב אין הלאו זה חוזר וניעור להיות אזהרה בפ"ע להלקותם עליו מפני שעיקר הלאו הוא לגביהן לאזהרה באם יוזמו קודם העשי' משא"כ בב"ג וב"ח וכדומה דלית ביה תורת הזמה כלל מתחילה וע"ז הוא דריבה רחמנא דלוקין ומשה"ט לא נשמט מא' מהפוסקים שגם כשהומת הנידון ע"פ שילקו העדים משום לת"ע. וה"ט כיון שכבר ניתק הלאו לגבייהו לאזהרה לעונש הזמה לחוד. אולם מסוגיא דב"ק ע"ד ע"ב] משמע לכאורה להיפך גבי עדים שהוכחשו בנפש דלוקין לר"א דס"ל הכחשה לאו תה"ז ולא אמרינן שעיקר לאו זה ניתן רק לאזהרה לעדים זוממין מעיקרא אלא אזלינן בתר השתא וה"ה נמי בנידון זה. איברא לאחר העיון נראה. דבל"ז קשיא קושיא עצומה לפרש"י בפ' הנחנקין [ד' פ"ו] דפי' שם בעידי גניבה בנפש שהוזמו דאין לוקין משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד לר' יוחנן דס"ל דנהרגין והשתא התם דחסרי כל הנך. חדא בהעדר ושלשה בפועל שלא יוזמו עידי גניבה כעת. ושימכור הגנב את הנפש שגנב. ויבואו עדי מכירה ויוגמר הדין ע"פ לאחר דו"ח. ואח"כ יוזמו שני הכיתות ואפ"ה מיקרי שניתן לאזהרת מב"ד מפני שלאחר שיושלם כל הנך מתחייבי מיתה ובעדים שהוכחשו בנפש דלא חסר אלא חדא שלא יבוא ההרוג ברגליו טרם שיוזמו ואפ"ה לא אמרינן שניתן לאזהרת מב"ד ואזלינן בתר השתא. (וי"ל דגבי עידי גניבה עודנו ניתן לאזהרת מב"ד כשיוזמו עידי הזמה משא"כ בבא ההרוג ברגליו ודמי למ"ש תוס' סנהדרין פ"א ע"א בד"ה ונגמר]. וביותר נראה עפ"י דברי תוס' ריש פ' החולץ בד"ה תיגלי מילתא למפרע עיי"ש דבדבר העתיד להיות לא אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע משא"כ בדבר העבר וכמ"ש לענין ברירה גבי כבר בא חכם עירובין ל"ו] וה"נ כיון שבא הרוג ברגליו גם אם לא בא עד שיוזמו כבר נודע לרבים שעודנו חי ויבואו עידי הכחשה וכעין דאמרינן גבי ע"א דמת בעלה דהוי מילתא דעבידא לגלויי) עד שלא יוגמר דינם ונמצא דאיגלאי מילתא למפרע שלא ניתן לאו זה לאזהרת מב"ד למ"ד הכחשה לתה"ז. משא"כ בעידי גניבה שהוזמו שהוא דבר העתיד להיות שיבואו עידי הזמה בזה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ומש"ה אזלינן בתר שעה שהגידו בב"ד וכמו שפירש רש"י סנהדרין להדיא דאזלינן רק בתר שעה שהגידו עדותן. ולפ"ז ה"ה נמי לרבנן דאמרינן דלאו דלא תענה אזהרה לעדים זוממין. אזלינן ג"כ בתר שעה שהגידו עדותן. ואעפ"י שנסתיים אח"כ שאין עליהם דין הזמה משום שכבר נעשה המעשה ע"פ משום דבדבר העתיד ל"א איגלאי מילתא למפרע משא"כ בעדים שהוכחשו בנפש ע"י שבא הרוג ברגליו דבוודאי היה עומד לכך. או בשגם שלא יבוא לפנינו מ"מ מצויים עדים שיכחישו הגדתן ונתברר מילתא למפרע שלא היה עליהם שום עונש הזמה כלל. אחרי החיפוש מצאתי קושיא כנ"ל בקונטרס הגאון ר' חיים יונה ז"ל שדחה פי' רש"י לגמרי מפני קושיא זו והנראה לפענ"ד כתבתי:

ועיין ברמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"ט] הנ"ל אבל העידו עליו שאכל בב"ח או וכו' הרי אלו לוקין משום שנאמר ועשיתם. וצריך להבין מה נפקותא לדינא ביניהם. ולפ"ר אמינא דנ"מ לענין התראה דמשום כאשר זמם לא בעינן התראה דאינהו בעו למיקטליה בל"ה וכו' [עיין כתובות ל"ג]. איברא א"א לומר כן שהרי איתא התם להדיא אלא מעתה ב"ג וב"ח ומשני משפט אחד יהיה לכם. [ועיין בש"מ ב"ק ע"ד ע"ב] שמביא בשם תוס' שאנץ דבעדות ב"ג בעי התראה. והוא תמוה ובני הרב שליט"א תירץ דברי קדשו דסוגיא אזדי לרבנן דעדים זוממין לא הוי קנס ומש"ה למדין זמ"ז אבל השיטה אזיל שם לדידן דע"ז הוי קנס ובעדות ב"ג לא הוי קנס ומש"ה לא למדין זה מזה]. ועיי"ש ברש"י משום דרוב עדות לאו בה"ת נינהו. והא דלא פי' כפשוטו דמשפט אחד לכל עונשי עדים דכתיבי בקרא דא"כ מאי הקשו בש"ס ריש מכות דל"ל והצדיקו ת"ל מל"ת דאי לא כתיב הוה אמינא דבעי התראה. ועפי"ז כמעט ראיה מוכרחת דלאחר שעשו שוב אין לוקין מלא תענה דאל"כ הדרא ק"ל דבעדות ב"ג וב"ח ניבעי התראה מאי אמרת כיון דרוב זוממין לאו בה"ת נינהו כפירש"י כיון דנימא דבכל עדות שבתורה כשהוזמו לאחר שעשו בין בח"מ בין בחמ"ל לוקין משום לא תענה ובכל אלו בעי התראה מצד הסברא כיון דלאו מכאשר זמם הוא דלקו ובין קודם שנעשה ובין לאחר שנעשה המעשה שהמקרה יפול בכל אופן שיזדמן ונידון רק כמחצה ע"מ מוסיף עליהם עדות ב"ג וב"ח וכיוצא בה ונמצא דרובן בני התראה נינהו. ובדברי רמב"ם הנ"ל י"ל דנ"מ לענין אם הוזמו קודם גמ"ד לפום מה דאיתא במכות דף ה' ע"ב] לענין גמ"ד חמ"ל מנ"ל ח"ג מנ"ל וכו' יעו"ש ברש"י ותוס' ולפ"ז בעדות ב"ג וכדומה דלאו מכאשר זמם קא מתרבי תו לא בעינן גמ"ד. אולם מסתימות הפוסקים ל"מ כן ועיי' ריטב"א שם. ולדבריו שם לעולם בעינן גמ"ד. ועיין במלחמות ד' שם בפ' הנחנקין גבי עדי גניבה, מפורש שם להדיא דאפי' בעדות ב"ג וב"ח כ"ז שלא נגמר הדין עפ"י לאו מידי עבדי ואין לוקין גם מלא תענה, ואפ"ל דש"ה דאיירי בפסול וקאי כאשר הכריחו תוס' שם משא"כ היכא דנפסל השתא ע"פ לעדות ובכגון זה אין הגמ"ד פוסלן דגמ"ד בעלמא הוא שהרי למפ"נ. ויש להאריך בפרט זה ואכ"מ:

י מכות י"ג א"ה אפי' לאו שאין ב"מ נמי. וק"ל דילמא באמת ס"ל דלשאב"מ לוקין. ועוד הקשה דבריש שבועות מוקי הש"ס דר' ישמעאל סובר דלאו שאב"מ לוקין. וכתב בזה דקושית הש"ס הכי אזלא. דא"כ ל"ל קרא דוהצדיקו דלוקין בעדות ב"ג תיפוק ליה משום ל"ת. ותירוצא דש"ס ריש מכות ל"ש. דהא מהאי קרא מוכח דגם לאו שאב"מ לוקין. וגם לאו שניתן לאזהרת מב"ד סובר ר' ישמעאל דלוקין, שם במכות (י"ג ותירוצו נכון בהשכל וראוי למ"ש וש"י. איברא עיקר קושיתו מבואר ברש"י ותוס' שבועות [ג' ע"ב] בד"ה קשיא:

יא מספ"ל לר"י דמחייב בחמ"ש ומלקות בהתראה [חולין דף פ"א] דילמא דוקא בשוחט שניה לעכו"ם כיון דאפשר שיתחייב מלקות לחוד ולא יכנס לגבול חיוב מיתה כלל שהרי אפשר שישחוט את בנה ולא יחשוב לעכו"ם אבל ביו"ט שחל בשבת וכן בא"א ונדה דבלתי אפשר שיתחייב מלקות עד שיכנס לגבול חיוב מיתה דילמא גם ר"י מודה שגם חמ"ש פוטרו ממלקות ופש"ל מלאו שניתן לאזהרת מב"ד דעיקר הטעם משום דחסרא להו ללאו לענין מלקות אבל הכא דאיתא ללאו דיו"ט ונדה לוקין, ואין דמיונו עולה יפה דמס"ל לענין חמ"ש שיש בהן שני לאוין ופש"ל מלאו שניתן לאזהרת מב"ד דליכא אלא חד לאו ואין ספק שיש ט"ס במכתבו היקר וביותר הו"ל למיפשט ספיקו מדברי רש"י פסחים (דף מ"ז] גבי חורש ביו"ט וז"ל ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מב"ד הוא. דלאו ד"ה דהא ר' ישמעאל סובר דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מב"ד מכות דף י"ג] וביותר הוה ל"ל דא"כ ליפטרו חמ"ש של שבת על לאו דיו"ט וליפטר גם על יו"ט אליבא דכ"ע. וגם בלא ראיה נראה ג"כ מצד הסברא דאין לחלק בזה שהרי כשם דלרב דימי דס"ל אליבא דר"י דחמ"ש אין פוטר מתשלומין [שם בחולין] ולא מפלגינן בין זורק ד"א בשבת וקרע שיראין בהליכתו לבין חובל או מדליק גדישו בשבת או מכה בהמה בשבת ובכולהו חייב בתשלומין היכא שלא התרו בו אע"ג דא"א. ה"ה נמי לדידן בחמ"ש וחייבי מלקות אין לחלק ביניהם:

יב תמה לר"ל דס"ל דחמ"ש פטורים ממלקות היאך מוקים לפלוגתא דר"י ור"ע במס' מכות דף י"ג דאי לתי' א' בש"ס משום רשעה אחת אתה מחייבו וברשעה המסורה לב"ד א"כ בלא מסורה לב"ד גם לר"ע לוקין כמ"ש בתוס' שם וגם לתירוץ רבא שם. הטעם לר"ע משום דחסר הלאו. אבל באם הלאו בעולם גם ר"ע סובר דלוקין. וא"כ ר"ל דפוטר בשחט אותו ואת בנו לעכו"ם כמאן. ונראה דרשעה המסורה לב"ד ל"ד היכא שמסורה גם עתה לעונשו בב"ד רק היכא דחומר העונש ניתן לב"ד כגון במזיד. ובשוגג כיון דתורה חסה עליו דלא לעונשו בכפלים בזה פליגי ר"י ור"ל. אבל בח"כ שגם בכל חומר דידי' לא נמסר לב"ד לכ"ע אינו פוטר ממלקות ואפילו לר' נחוניא בה"ק [כתובות דף ל'] דס"ל דח"כ כחייבי מיתה כיון דמאסון יליף ליה. זהו לענין חיוב תשלומין לבד דפטור תשלומין ילפינן מאם לא יהיה אסון כדאיתא בכתובות (דף ל"ה] וראיה לדברינו דאזלינן רק בתר עיקר העונש שהרי לרבין אמר ר"י בכתובות שם דפסקינן כוותיה דחמ"ש פטורין מממון אף דלא נמסר לב"ד. ומה שכתבו תוס' דחייבי מיתה דלא התרו בו אינו פוטר ממלקות זהו לר"י דפסקינן כותיה ולמאי שנבאר לקמן גם ר"ל מודה בזה גם לאוקימתא זו. ועיין פסחים [דף כ"ט ע"א] ברש"י בד"ה את יוה"כ דלדעתו גם לרנבה"ק ח"כ שוגגין אינן פוטרין אפי' מממון ותוס' שם חולקים. אמנם זהו בממון דוקא אבל לענין מלקות דמרשעה אחת הוא דילפינן ליה גם לר' נחוניא בה"ק אינו פוטר ומש"ה גם לדידיה לוקין בח"כ וגם לתירוצא דרבא משום דחסרא ליה ללאו אבל היכא דאיתא ללאו גם לר"ע לוקין ניחא ג"כ אליבא דר"ל:

ובזה צריכין לבאר קצת דהנה מתוס' ב"ק [דף ד'] בד"ה כראי אדם מתירוצא דר"י שם נשמע דעל דבר אחד לא נפטר משום קם ליה בדרבה מיניה דיש לומר מפני חומר עונשו לא מתכפר רק בשניהם יחד ומש"ה לולא קרא דעליו ולא על האדם הו"א דמשלם כופר וקטלינן ליה [וכ"מ בעיר הנדחת דמשום חומר העונש דקטלינן להו וממונם אבד]. דדוחק לומר דסברת תוס' הוא משום דכופרא כפרה (ועיין תוס' כתובות ל' ד"ה זר דגבי תשלומי כפרה לא קים ליה בדרבה מיניה]. דבזה פליגי התם ולאו ד"ה. וגם מסתימת דבריהם לא משמע הכי שלא הזכירו כלל מזה. א"ו דכוונת דבריהם כמ"ש והנה מכמה סוגיות נראה בהיפך מזה בריש מכות דף ד'] גבי מש"ר וגבי עדים זוממין דילפינן מינייהו דלוקה ומשלם בעלמא גם בשני ענינים. וכן בפלוגתא זו דר"י ור"ע דאמרינן גם על דבר אחד א"א דנעבדי ליה לתרווייהו ולהביא הדבר לעמק השוה בפשטו'. והוא דעיקר פטור דקם ליה בדר"מ הוא משום דתורה חסה גם על הרשעים לבל יתלכדו בשני עונשים אפי' היכא שכבר חייבתו על כ"א בפני עצמו מ"מ נפטר על הקל היכא שנכנס בגבול החמור ממנו אפי' בשוגג ועיקר קרא דכדי רשעתו קאי רק על זה היינו היכא דאיכא שני חיובים במעשה זו קל וחמור. אבל על דבר א' יש לומר שהחמירה עליו עד דעבדינן ליה לתרווייהו. אמנם זהו היכא דאיכא למיתלי בחומר העבירה מפני שהגדיל עונו מנשוא לא יצא נקי גם היכא דעבדינן ליה להחמור לחוד. כמו דמצינו בעיר הנדחת. מ"מ אנן לא מצינו למילף משם. ומי יעלה וישקול כאלה בפלס מאזנים יחד. רק גבי רוצח אם לא דמיעטה רחמנא מעליו הו"א כיון שכבר מצינו לתשלום כופר כשנהרג ע"י גרמתו שוב לא נפקע ממנו חיוב זה ומפני רוב עונו של ש"ד הוא דעבדינן ליה לתרווייהו ולא קשיא מכדי רשעתו דהתם בשני סוגי עבירות קלות וחמורות ומש"ה כשנלכדו יחד התורה חסה עליו על הקלה שלא יענש עוד עליו כיון שכבר נענש על החמור [או בידי אדם במזיד או בשוגג בידי שמים]. אבל גבי מוציא ש"ר ועדים זוממין אם נימא דעבדינן לתרווייהו ומחייבינן ליה בשניהם על ד"א תו א"א לומר דכדי רשעתו קאי על ממון ומלקות משני סוגים דהשתא לכתחילה מחייבינן ליה על שניהם יחדיו [אע"ג דליתא לכל חדא בפ"ע] מכ"ש היכא שכבר חייבו רחמנא על כל א' בפ"ע דתו לא נפטר מחיובו כשנפגעו יחד. ומשה"ט אמרינן לר"מ דכדי רשעתו לא קאי אלא על מיתה ומלקות ולרבנן משום דלא ילפי ממוציא ש"ר כמבואר בתוס' בכמה דוכתי אמרינן בעלמא דאינו לוקה ומשלם דכדי רשעתו כתיב:

והא דקאמר ר"ע לר"י לאוקימתא ראשונה משום כדי רשעתו ה"ק דהשתא אם על דבר אחד מחייבין לשניהם מכ"ש שלא יפטור אחד את השני. דאיזה כח מרובה כח המבטל או המסלק.]כדאיתא בנדרים דף ע"ה וכמש"ל באות א'] אמנם זהו אם נימא דבכל ח"מ עבדינן לשניהם דשוב א"א למיתלי בחומר העון וכן גבי ע"ז ומש"ר דלא עבדו מעשה כלל. ומשה"ט יליף ר"מ מהם מכח ק"ו דהשתא חיובי מחייבינן ליה מכ"ש דלא פטרינן ליה:

ולפי ההצעת הדברים אלו ממילא ניחא לר"ל הן לאוקימתא ראשונה הן לשניה דר"ל איירי בשני ענינים קלה וחמורה וס"ל דהתורה חסה עליו לבל יענש על הקלה כיון שנכנס לגבול עונש השניה אפי' בי"ש. משא"כ בעבירה אחת דאדרבה התורה החמירה עליו שיענש בחמורה על עבירה זו כשהתרו בו על מיתה דמכ"ש כשהתרו על הקלה לחוד דאין גופו פלט מעונש הקל משום לאו שבו. כנלפע"ד בירור הדברים:

יג מה שדקדק רום מעלתו לתי' הראשון משום שני רשעיות דא"כ הדרא קושית רש"י פסחים בסוגיא דהואיל ולחשוב נמי של שבת. הלא נודע דהסוגיא בדוכתי' הקשה כמה קושיות בזה. ומשני דתני ושייר הגם שזה מצוי ביותר, וזהו דקשיא לרש"י אמאי לא הקשו מזה. וע"ז תי' משום דסברי כמסקנא דרבא:

יד ריש זבחים פריך התם מנ"ל דסתמא כשר. והקשה דהשתא סתמא נימא דיפסול ובשוחט לשם חולין ילפינן התם דכשר מקרא דלא יחללו דחולין אין מחללין קדשים. לו יהיה דחולין אין מחללין הא לא הוי בפירוש לשמה. וא"כ מוכח מקרא דסתמא כשר. רק ע"ז הדה בהשכל דאכתי איכא נפקותא בשוחט לשמה ולשם חולין דמסלקינן למחשבת חולין לגמרי ונשתייר לו מחשבה לשמה ואוקמינן הקרא בכה"ג. אבל בסתמא אכתי אפשר לומר דפסול אבל זאת תמוה לדעת תוס' בריש זבחים סד"ה כל הזבחים ותוס' ס"פ המפקיד דמחשבה לחוד אינה פוסלת רק בדיבור והיאך קס"ד דמסתמא יפסל ומחשבה אינה פוסלת עכ"ד מעכ"ת. וקושיתו הראשונה גם בפשיטות ל"ק שהרי שם (דף מ"ו] איתא להדי' דלשם חולין כשר ואינו מרצה דהיינו שאינו עולה לבעלים לשם חובה אבל בסתמא מרצה ועולה לשם חטאת:

ובעיקר הקושיא על תוס' נראין הדברים דסתמא דהכא פירושו שלא שם על לבו כלל בשעת זביחה אם היא בהמת קדשים או של חולין ואילו שם על לבו אז. אזי במעט התבוננות בלא ידיעה אחרת היה יודע שהיא של קדשים וכעין דברי הר"ן בריש פ' שבועת העדות שפירש על הא דתנן ואינם חייבים על שגגתה יעו"ש]. וכיון דאי' לקמן (דף מ"ו] דמשום חולין פסול דדוקא לשם חולין כשר עיי"ש וגם מסקינן בחולין [דף י"ג] דקטן ששחט פסולה בקדשים משום דדמי למתעסק וכמו משום חולין כמ"ש התוס' שם בחולין ה"נ קס"ד בגדול שלא שם על לבו כלל לחשוב אם היא של קדשים נמי לפסלה קמ"ל כיון דאילו שם על לבו לחשוב בזה היה יודע דשחיטתו כשרה ומרצה:

טו תמה תמה בעיני כל הרואה דברי תוס' מנחות [ד' ע"ג ע"ב] בד"ה איש איש וכו'. וז"ל וא"ל דהיינו ישראל מומר וכו' דהיאך ס"ד כן דהא דרשינן מכם להוציא את המומר. ועוד דמה"ת יקבלו ממנו במום דאע"ג שחטא ישראל הוא לכל לאוין שבתורה עכ"ד, והנה דבריהם נפלאים ואני אוסיף עוד דלו יהיה הכל נכון (כאשר היא לקושטא). אכתי אינו מובן מאי שהשיבו ע"ז מגמרא דקס"ד כיון דמומין כשרים לבן נח וכו' דזהו למסקנא דכתיב איש לרבות את הנכרים. לכן אמרינן ג"כ דבן נכר דכתיב איירי ג"כ בנכרים. וא"א דכוונת התוס' דא"א לאוקמי קרא במומר א"כ הדרא ק"ל דלמה לי מיד בן נכר. אזי ביותר קשי' קושיית מעכ"ת דגם בלא זה הכי אין ביכולתם להקשות כן לעצמם. וגם קצת יש לדקדק בת"ד דמתרצי דב"נ דקרא היינו מומר כמו גבי פסחים שהרי גם התם לא דרשינן כן אלא משום יתורא דכבר כתיב כל ערל וגו'. אבל בלא"ה פשטא דקרא קאי רק על נכרי:

אבל אחר העיון נלפע"ד להעמיס בדבריהם כוונה נמרצת ודבריהם וכל דברי רבותינו הראשונים מזוקקים וצלולים כשמש בצהרים דאיתא בערכין (דף ה' ע"ב] אמר רבא הלכתא כר"מ ועיין בתוס' בד"ה א"מ שנסתפקו קצת לדינא אם בדיעבד דינו כהקדש. ונראה מדבריהם שיותר מסתברא דאינם קדושים כלל לבד"ה. והרמב"ם פ"א מהלכות ערכין הל' י"ב] פוסק להדי' דאינם קדושים כלל לבד"ה והב"ד יוציאם למה שירצו. ואם נתכוין לב"ה דווקא אזי יגנזו. ומעתה לולא דכתיב בהדיא לרבות את הנכרי לקדשי מזבח הו"א מצד הסברא דלא מקבלין מהם דמה"ת יגרע קדשי מזבח מקדשי בד"ה. ומשה"ט הוא דדחקינן לאוקמי דבן נכר איירי במומר כי היכי דנימא דב"ה וקדשי מזבח שוים זה כזה. וזה פשוט:

אמנם להבין עיקר דבריהם בזה עודני צריך להקדים הא דאיתא בתמורה (דף ז' ע"א] שהקשו שם בש"ס על בע"מ מעיקרא דלא יעבור עליו דיקלא בעלמא הוא. ומשני דיקלא לא זילא מילתא בע"מ מעיקרא זילא מילתא כיון דשביק תמים והקדיש בע"מ חייב, יעו"ש. והשתא קא אמינא דקס"ד במומר כיון דאידחי גברא שגם תמימים אינם מקבלין מהם. עיין כריתות (דף ז'] אמר עולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. ועי' בתוס' סנהדרין (דף מ"ז ע"א] ד"ה אכל דאפילו בדיחוי מעיקרא כה"ג הוי דיחוי]. שוב כשהקדיש בע"מ מעיקרא אינו עובר עליו לא המקדיש ולא המקריב מידי דהוי כדיקלא בעלמא דמידי טעמא בישראל משום דשבק תמים וכו'. אבל במומר דנדחה גם מתמימים שוב אינם עוברים עליו בל"ת רק כחולין בעזרה לחוד דגם להיותר מחמיר אינו עובר אלא בעשה כמבואר בקדושין ובפסחים ריש פרק כל שעה. ומש"ה אתי קרא לאשמועינן דאפ"ה עוברין עליו הן המקדיש והן המקריב ולזה הביאו תוס' מנחות ראי' מתמורה דמוכח משם דסברת הש"ס דאינו מן הסברא לטעות בזה דמשום דאידחי גברא ליהוי כדיקלא בעלמא דא"כ מאי הקשו למה לי קרא דבן נכר. דמהיכא תיתי יעדיף כחו של עכו"ם מישראל. ולא אמרינן דאתי קרא לאשמועינן דאפילו קרבנות שאין מקבלין מהן כגון חטאות ואשמות אפ"ה עוברין עליהם. אלא ודאי דאין מן הסברא כלל לטעות בכך ולא צריך קרא לזה והדרא קושיא לדוכתי'. וזה הנראה לפענ"ד בעומק דבריהם כדרכם אשר עיניהם פקוחות היה בכל בסקירה אחת:

טז מעילה [דף י"ב ע"ב] תוס' ד"ה חלב המוקדשין ומשמע מדבריהם שהגיזה בעצמו שרי. והקשה מעכ"ת מערלה [פ"ג מ"ג] האורג מלא הסיט ידלק, ישים נא עיונו בתוס' חולין [דף ל"ו ע"ב] בד"ה ס"ד. ובריש [פ"ג מ"ג] דערלה דמבואר שם דכל הפילפולים בגיזה רק אם אסורה מדאורייתא. אבל מדרבנן אסורין וכמ"ש שם מבכורות:

יז מספ"ל לר"מ דאינו יוצא במצה של מעשר שני בירושלים [סוכה דף ל"ה ע"א] או בגבולין לכ"ע (וכמ"ש רש"י שם ל"ד ע"ב במשנה ד"ה ואם נטל. ובתוס' סד"ה לפי) משום דבעינן לכם להיתר אכילה לכ"ע. אם נתערב כזית של מעשר שני עם כזית חולין ואכל שניהם יחדיו או בזה אחר זה אם יוצא ידי חובתו אם נימא כיון דחד בחד אסור מדאורייתא ואין לו בהם היתר אכילה ולא הנאה דאסור ג"כ למוכרם. ונראה דכעין זה מבואר בתוס' שם [דף ל"ה] בד"ה אתיא וכו' וז"ל אבל לגבי מצה אם אכל כמה זיתים אם יש משלו כזית יצא. ואין לומר דש"ה דמשום מיגו דאי בעי היה מפריש ממנו הוא דיוצא ידי חובתו וכמו שיוצא בשל דמאי. דזה אינו דמיגו לא מהני אלא היכא דלא חסרא לי' בגופה ויש בה היתר אכילה כמו שהיא וכאשר יוצא בה י"ח יש לו היתר אכילה רק דמיגו הוא בדבר אחר כמו בדמאי דאי בעי מפקר ליה לנכסיה. משא"כ היכא דחסרא ליה בגופה בשעה שיוצא בה ידי חובתו לא מהני לדעתם דסברי דאינו יוצא באתרוג של טבל אע"ג דאפשר להפריש עליו ממקום אחר רק לדעת רמב"ן מובא בר"ן שם היינו טעמא דס"ל דאפי' בחסרון בגופו אמרינן מיגו ובסברא זאת הוא דפליגי יעו"ש. ולרמב"ן ס"ל לקושטא כן דגם באתרוג של טבל יוצא ולדידי' כשאוכל אפי' רק כזית של טבל נמי יוצא ידי חובתו. אמנם לדעת תוס' קיימינן דסברי דאינו יוצא י"ח במצה של טבל ואפ"ה כתבו דיוצאין י"ח במצה שאוכל יותר מכזית (לולא הלימוד מדכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' יצא זה שאין אסור אלא משום בל תאכל טבל). כן אמינא לפום רהיטא. איברא לקושטא אי אפשר לומר כן. דאכתי אמאי יוצא בשני זיתים שהרי כמו שהיא עתה אין בה היתר אכילה בכולה שהרי בטבל עובר על כל זית וזית. וכ"מ מרש"י שם (דף ל"ה] ד"ה ומאן דבעי. אלא בע"כ צ"ל דתוס' שחידשו שם דטבל פסול משום שותפות חולקים בזה על רש"י. דלשיטת רש"י אתרוג של טבל הוא פסול מפני היתר אכילה דלכ"ע בעינן. ותוס' סברי דלענין היתר אכילה אמרינן כיון דמשכחת לה שיהיה מותר באכילה כגון אם מפריש ממקום אחר. רק משום שותפות הוא דפסול מפני חלקו של כהן ולוי וכנגד אינו שלו הוא דלא מהני מיגו היכא דחסרא לי' בגופה ולדידי' גם באתרוג של הפקר אינו יוצא ידי חובתו היכא דלא נתכוין לזכות בו. ולדעת רמב"ן גם בזה אמרינן מיגו. או אפשר לומר דתוס' סברי דהא דבעינן היתר אכילה דווקא בדבר שאין לו בו דין ממון כגון של ערלה. אבל במעשר שני לר"מ אע"ג שאין לו דין ממון כיון שיש לו היתר אכילה יוצא. אבל בדבר שיש לו דין ממון שהוא שלו לכל דבר. תו לא איכפת לן במאי שאינו רשאי לאוכלו. מש"ה הוא שחידשו דטבל רק מפני שותפות לבד הוא דפסול. מ"מ נשמע להדיא מדברי תוס' היכא שהיה לו מצה שלו ומצה של חבירו. ואכל מכל אחד כזית דיוצא ידי חובתו. וה"ה נמי בכה"ג במע"ש בגבולין לדעת מהרש"א שם. (סוכה דף ל"ה בתד"ה ומאן דפוסל. דל"ה היתר אכילה במעשר שני בגבולין. וכמ"ש באריכות לקמן בדיני כתותי מכ"ש [סי' י"ד אות א'] משום דאין לו דין ממון לכן בעינן היתר אכילה בכאן, עיי"ש]. דאע"ג דלכתחילה אינו רשאי לאכול את שניהם מ"מ אם אכלן ידעינן למפרע שאכל כזית בהיתר דמפני שאסור לכתחילה אכתי לא נשמע מש"ס ופוסקים דיוצא לגמרי מתורת לכם וצ"ע:

יח מספ"ל באתרוג של ערלה שנתערב חד בחד בכשר. אם יוצא בשניהם כיון דצריך לשרוף שניהם. או דאמרינן דקמי שמיא גלי'. ורצה לפשוט מתוס' שהקשו דל"ל טעמא דמכתת שיעורי' תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה הא איכא נפקותא בזה האופן. דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא כיון שאין רוצה לצאת בהפסול. ומשום כתותי מכ"ש איכא. אלא ודאי דגם הטעם דכתותי מכ"ש ליכא בכה"ג. וגם מש"ס גיטין פרק השולח דף מ"ב ע"ב] גבי כהנת שנתערב וכו' דאמרינן אילו אתי אליהו. ולפע"ד נראה דבזה אינו יוצא י"ח דזה דמי לדברי תשו' הר"ן סי' נ"א] כיון דנדר חל מספק וספיקא דאורייתא לחומרא מהני ג"כ לענין שאלה אפי' לקולא דמאי נפקותא אם חל מחמת ודאי או מחמת ספק כיון דמדינא חייל ומכ"ש בזה כיון דבעינן שיעורא בשעה שהוא יוצא ידי חובתו. וכיון דמדינא עומדים לשריפה שניהם יחד ואין רשאי להשהותם עד שיתברר הדבר. משא"כ התם גבי תרומה דלא איכפת לן במאי שאינו ראוי לעבדות באותה שעה רק אם לעולם לא יהי' ראוי. ומשה"ט אמרינן כיון דאפשר להתברר קנין כספו קרינן בי'. וכן יבמות [דף מ"א ע"ב] גבי אחת משתי אחיות דאמרינן ג"כ מה"ט דאם יבוא אליהו דהתם נמי אם אינה עולה ליבום משעת מיתה עד שעת חליצה כגון שהיתה נדה לא איכפת לן בזה ועולה לחליצה דדוקא כשאין עולה ליבום לעולם הוא דאינה עולה לחליצה. מש"ה אמרינן ג"כ כיון דאפשר להתברר וכעת איכא לפנינו שני דרכים בממ"נ כמובן. דאם צריכה חליצה עולה ליבום ג"כ. וכן בגיטין איכא ממ"נ כזה, כמובן:

דברי ידיד נפשו הדו"ש תורתו. הק' משה יהודה ליב

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה